מתוך „הגות יוסף”פרשת תרומה

מדוע מצפים בזהב גם את חלקו הפנימי של ארון הקודש, למה החזיר נתפס כחיה המגונה ביותר ואיך כל זה קשור לצביעות?

הארץ המקודשת ביותר בעולם היא ארץ ישראל, בארץ ישראל העיר המקודשת ביותר היא ירושלים, בירושלים המקום המקודש ביותר הוא בית המקדש, בבית המקדש המקום ביותר הוא קודש הקודשים, בקודש הקודשים המקום המקודש ביותר הוא ארון הברית, וארון הברית הגודל שלו היה 120/70. ובפנים היה את שברי הלוחות ואת ספר התורה האחרון שמשה כתב ביום האחרון של חייו.

השבת קראנו בבית הכנסת את פרשת תרומה. פרשת השבוע היא חלומו הוורוד ומשאת נפשו של כל ארכיטקט מתחיל. הפרשה מכילה תיאור מפורט של מבנה המשכן, שהיה מעין "מקדש נייד" הנישא על כתפיהם של שבט לוי, במשך ארבעים שנות נדודיהם במדבר, עד שהמשכן הגיע למקומו הקבוע בירושלים עיר הקודש. במרכזו של המשכן ניצב ארון הקודש ובתוכו לוחות הברית, שעשרת הדיברות חקוקים עליהם. ארון הקודש היה בנוי בצורה של תיבה מרובעת עשויה עץ, מצופה זהב טהור מבפנים ומבחוץ.

וכך נקרא בפרשת השבוע, שמות פרק כ"ה פסוק י"א: "וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב". הצורך לצפות את צדו החיצוני של הארון בזהב, מובן מאליו: כי הרי ברור לנו מדוע הפריט החשוב ביותר במשכן כולו, השגרירות של בורא העולם, צריך להיראות מלכותי ומפואר. אך נשאלת השאלה, מה היה הצורך הגדול לצפות בזהב גם את חלקו הפנימי של הארון? הרי הוא מוסתר מעין כל.

הגמרא במסכת יומא (דף ע"ב ע"ב) מסבירה: תבנית הארון, הזהה בפנימיותו ובחיצוניותו היא סמל למהותו של האדם השלם. כלומר, המראה וההתנהגות החיצוניים של האדם צריכים להיות זהים לפנימיות שלו. או במילים אחרות – אל תהיה צבוע. כולנו מכירים לפחות אדם אחד או שניים, שמתנהגים בצורה מזויפת – הם מחייכים לקראתנו בקלילות, אבל מוכנים לתקוע לנו סכין בגב, אם רק יצא להם משהו מזה. למרבית הצער, חלק מיכולתנו להתמודד עם החיים סביבנו, תלויה בכושר ההבחנה שלנו בין המזויף לאמיתי (ילדים קטנים מצליחים באופן מוצלח ביותר לרכוש לעצמם את היכולת הזו). יתכן שלזה התכוון שלמה המלך, כשאמר בספר משלי: "נֶאֱמָנִים, פִּצְעֵי אוֹהֵב, וְנַעְתָּרוֹת, נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא." – טוב כעסו של ידיד מנשיקתו של האויב, לפחות אתה יודע מה או מי עומד לפניך.

אחד הפלאים הגדולים ביותר ביהדות, היא הדרך בה השפה העברית חושפת את האמת על חיי היומיום שלנו.

אריה - זה אותיות יראה - בגלל שהאריה נותן את יראתו על כל חיות היער. שהכול יראים מפניו. וכמו שנאמר: "אריה שאג מי לא ירא" (ספר: עמוס ג ח).

אייל -מלשון חוזק. כמו: " יש לאל ידי". על שם חוזק כוחו שבקרניו.

בהמה - בה מה. בה כל מהותה. להורות שלא שייך בה התפתחות מחשבתית ועליה רוחנית כמו באדם החושב ובוחר. אלא מה שבה זה מה שיהיה תמיד.

גמל - ג'-מעל. גבעה מעל. זוהי דבשתו. ומהיבט הלכתי: גירה-מעל. זני משפחתו הם היחידים מכל בעלי החיים שהינם מעלי גירה מבלי להפריס פרסה. וגם: מסוגל להיגמל זמן רב ממזון ושתיה. בנוסף: גומל טוב הוא למיטיב לו, ומשרתו נאמנה.

כלב - מלשון כולו לב כיוון שהוא בעל החיים הכי נאמן. (חבירו הטוב ביותר של האדם).

חתול - מלשון חיתול - שפירושה צניעות - שהחתול הוא בעל החיים הצנוע ביותר שבחיות.

אוגר - בעל נטייה לאגור מזון.

גחלילית - גחלת + לילה.

דוכיפת - בעל מצבי רוח שונים ופיצול אישיות. דו=שני , כיפת=כיפות, כרבולות.

דרור - שאינה מקבלת מרות – סמכות. (דרור = חופש.)

חזיר - אותיות חי-זר. חי רק את עצמו וזר לכל סובביו. ח' (מלשון חטא) זר. משפיע על אציל נפש הניזון מבשרו את תכונותיו השליליות: תכונות המיאוס והזרות. וגם: כשרוצה להביט לאחוריו או לצדדיו, מחזיר כל גופו.

חמור - מלשון חומרי, שהחמור הוא סמל החומריות. וכמו שנאמר: "ידע שור קונהו וחמור אבוס (מקום מאכל לבהמות) בעליו", החמור יודע רק את אבוס בעליו.

יען - אותיות עין, שטומנת ראשה בקינה ומסתכלת על ביציה וכך הן מתבשלות.

פיל- 1. שהוא חיה גדולה ופלאית. (מלשון פלא, שמתפלאים מגודלו). 2. שמַפִּיל כל דבר העומד בדרכו.

שלדג - שולה + דג, שהוא שולה דגים מן הים.

נחש - נ' (נמיכות) ח' (חיות) ש' (תנועה מהירה). וגם: נח חש. בתחילה נח (לפני שתוקף, נח ומתביית על טרפו) ואח"כ חש (ממהר, מזנק ותוקף בזריזות). ועוד, שכל כחו של הנחש בשיני הארס שלו. ולכן שמו מכיל אותיות "שן". והאות ח' שבאמצע, זוהי צורת שיניו השלופות לשם הכשה. ועוד, לפי שיש בגופו ריכוז גבוה של נחושת.

נמלה - עמלה בנמיכות מבלי להשמיע קול ולהתבלט (האות נ' המבטאת נמיכות וענוה באה כאן במקום האות ע' שבמילה 'עמלה'. האות ע' העמוקה והמורגשת, מבטאת חומריות, כבדות ועייפות. אך היא חרוצה ופעילה מבלי להראות סימני עייפות). וגם: נ-מלה. נוהגת למול את קצה הנבט שבגרגר החיטה, ורק אחר-כך מניחה אותו בקינה, כדי שלא ינבוט מלחות הקן ואז לא ישמש למזון.

חסידה - משום שאוהבת לעשות חסד עם חברותיה. ואם החסידה אוהבת לעשות חסד מדוע היא עוף טמא ואסור לאכול אותו? על כך ידועה האמירה של הבית ישראל שהחסידה עושה חסד רק עם חברותיה, שיש לה אינטרס אישי, ואת זה התורה סולדת ומוקיעה.

סוס - משמש להגנה (ס' אות השמירה וההגנה. ו' החיבור. ועוד אות שמירה והגנה). ואכן, הוא שהתאים ביותר לשימושם של אנשי המלחמה בימי קדם. בנוסף, 'סוס', שש אלי קרב (אותיות ס' ו-ש' שמאלית מתחלפות). דוהר וצוהל בחדוה אל המלחמה. הסוס הוא היחיד בבעלי החיים שהשמעת קולו נקראת: 'צהלה', מלשון שש (סוס) וצוהל.

עוף - ע' (התרוממות לגובה. לאות ע' צורת עוף פורח בגבהים) ו' (ו' החיבור. כלומר, בצירוף ובאמצעות) ף' (האות פ' היא כוח הפתיחה והפריסה. ומבטאת כאן את פריסת הכנפיים. האות ף', הפתוחה יותר מה-פ', מבטאת פריסת כנף מליאה).

עורב - מלשון ערב, שצבעו חשוך ושחור, ותכונתו שקר. בנוסף, עורב מלשון תערובת. לפי שיש לו סימני טהרה וסימני טומאה.

עז - העז שבבהמות. ומסמל את מידת הדין. (ולפיכך הכבש – רחמים, והעז – דין, שימשו לכפר על ישראל בבית המקדש).

עטלף - "עף", "עטף", "עלף" (כמו "וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף". וכן "עילפון" הוא כיסוי חיות הנשמה). לפי שאלה תכונותיו: עף, מתעטף בכנפיו, נראה כמפוחד המכסה עצמו להתגונן. וגם: עט ל-פ'. עט על מזונו (חרקים מעופפים) להכניסו לפיו.

עיט - עט מלמעלה על טרפו.

עכביש - שְׂמָמִית בלשון התורה. לפי שממית והורג חרקים הנופלים ברשתו, ולפי שטווה קוריו בעיקר במקומות שוממים.

עכבר - עכב-בר (מזון), עכב-בור. מעכב לעצמו מזון אחרים, שחוטף ונוטל לבור מחבואו

עקרב - ע'-קרב. ערוך לקרב באמצעות עוקצו ולסתותיו. וגם: ע'- קרב, עוקץ קרב. ומהיבט אחר: עקר- ב'. עקר-בית. מבהיל בהופעתו ועוקר אנשים מביתם.

פיל - מתנשא כנפיל (ענק), ומפיל אימה על סביבתו.

פר - פורץ (פ') בראשו (ר') קדימה.

פרפר - כמו: "שָׁלֵו הָיִיתִי, וַיְפַרְפְּרֵנִי". ובלשון חז"ל "הרוג מפרפר". והם מלשון תנועות כנפיו של ה"פרפר". בנוסף: פרפר, פעמיים פר. לפי שפעמיים פורץ (פ') בראשו (ר'). פעם כשבוקע מקליפת הביצה כזחל, ופעם כשבוקע מהגולם כפרפר.

צב - שלם (צ') עם ביתו (ב'), ונכסה בפנימיותו (ב'). ומכאן גם: "עֶגְלֹת צָב" - עגלות עם כיסוי.

צבי - לרוב זריזות ריצתו בין השיחים והגבעות, נכסה לרגע ושוב נגלה (כשמו של ה"צב" הנכסה. רק שבצבי נוספה האות י' המוסיפה חיות וזריזות).

ציפור - על שם הצליל שמפיק: "ציף". ומכאן "צפרא", שביאורו "בוקר" בארמית, לפי שמשכימים באור בוקר ומצפצפים.

צפרדע - ציפור-דעה. שיש בה דעה להשמיע קולה רק בחשכה ולהפסיק קרקורה בבוקר (ראה ביאור "ציפור"), לבל תתגלה.

צרצר - קולו החוזר על עצמו מצר את לב השומע שוב ושוב. וגם: על שם הקול שמשמיע, "צרר" ושוב "צרר".

קוף - על שם אות החקיינות, האות ק'. (משום תכונתו לחקות הפך שמו להיות כינוי לחקיין. ומכאן מקור המילה "קופי" באנגלית שפירושו "להעתיק", מבלי שייזכר שורשו העברי).

רמש - שרומש סמוך לאדמה.

שועל - מלשון "במשעול הכרמים". שביל הליכה נסתר. וזוהי תכונתו המיוחדת של השועל ללכת בשיטות המטעות את רודפיו ולהיעלם מפניהם. שובבות זריזותו ואי נכונותו לקבלת מרות נרמזו גם הם בשמו: "שועל" – "שוא-עול" (בפרט לפי הגיית יוצאי תימן "שועול"). לעיתים הוא מעמיד פני מת כאילו נכנע, אך לשוא... ברגע שיתאפשר לו, יקפוץ ויברח.

המילה הנרדפת לפרצוף – 'פנים', זהה כמעט לחלוטין למילה המתארת את התוך – 'פנים' (כשהאות פ"א מנוקדת בשווא). דבר זה מלמד אותנו, שהפרצוף שלנו צריך לשקף את מה שאנחנו מרגישים או חושבים מבפנים. וזה אגב עומד בניגוד גמור למילה האנגלית ‘face', שגזורה מהמילה "facade", שפירושה – מראה חיצוני או העמדת פנים (על פי מילון אוקספורד).

הסלידה של היהדות מכל נושא הצביעות מופיעה גם בדיני הכשרות. ישנו איסור אחד, מפורסם בעולם כולו, החל על כל יהודי – איסור אכילת בשר חזיר, או כל תוצר שעשוי מהחזיר. יחד עם זאת מעניין לציין, שאין שום רמז בתורה על כך שהאיסור הזה חמור יותר מאכילת חרקים או תולעים. מדוע אם כן, התפתח בעולם דגש מיוחד דווקא על איסור אכילת החזיר? התורה אומרת לנו ולאחר כמה מאות שנים טובות אנשי הזואולוגיה מצטרפים לכך בהסכמה רבה, שהחזיר הוא בעל החיים היחידי בעולם, שבצדו החיצוני קיימים סימני הכשרות הדרושים (הוא מפריס פרסה ושוסע שסע), אך בצדו הפנימי, סימן הכשרות הדרוש – חסר (הוא אינו מעלה גרה). החזיר אם כן, מייצג את מה שמבחוץ נראה לנו כשר, אך מבפנים הוא למעשה טרף גמור. סוג כזה של צביעות מתואר גם בגמרא, כאחד מאופני ההתנהגות שהקב"ה סולד ממנה בצורה חריפה ביותר. זו הסיבה, שהחזיר נתפס כחיה המגונה ביותר.

ברשותכם האדיבה נחזור כעת אל פרשת השבוע שלנו... נותרנו עדיין עם שאלה אחת שמטרידה מאד: אם ארון הקודש מצופה כולו זהב טהור, הן בצדו הפנימי והן בצדו החיצוני, מדוע אם כן היה צורך להכין את השלד של הארון מעץ? האם לא היה פשוט יותר להכין את הארון מיציקה אחת של זהב טהור?

התשובה לכך היא פשוט נפלאה – השגת טוהר ויושר פנימיים אינה מתרחשת בן לילה. כמו כל מטרה נשגבת וחשובה, גם כאן יש צורך בצמיחה עקבית ויציבה לשם השגת המטרה. העץ – שהוא חומר אורגני ודינאמי – מייצג את התפיסה הזו, את הצמיחה הנחוצה להשגת המטרה הסופית.

היהדות איננה דת של "הכול או לא כלום" קיום מצוות התורה יכול להיעשות בצורה מדורגת. ניתן להתחיל עם לימוד פרשת השבוע למשך חצי שעה בכל יום, ניתן להצטרף אל השיעורים בבית הכנסת, יהיו כאלה שיבחרו דווקא לומר בכל לילה את קריאת שמע שעל המיטה או שייטלו את ידיהם "נטילת שחרית".

דמיינו שאתם מגששים את דרככם בתוך מכרה של זהב, כשכל מצווה ומצווה היא חתיכה של זהב בפני עצמה. כמובן שהשאיפה היא, בשלב מסוים, לקיים את כל המצוות באופן שלם. אבל גם אם ניקח על עצמנו רק מצווה אחת, נוכל להעשיר ולהצמיח את חיינו באופן משמעותי ביותר. מה שחשוב הוא, לא על איזה שלב אנו עומדים בסולם, אלא לאיזה שלב אנו שואפים להגיע וכמה שלבים כבר טיפסנו עד כה. אף עץ אינו משווה את עובי הגזע שלו לגזעו של עץ אחר. צמיחה בדרך התורה זהה בכל מקום בעולם וכל מאמץ שאנו עושים בכדי להתקרב עוד קצת אל הקב"ה – יוצר השפעה מצטברת.

יתכן וזו הסיבה שהתורה משווה את האדם לעץ השדה כמו שנאמר: "כי האדם עץ השדה" (דברים כ' י"ט).

הגמרא במסכת ברכות (דך כ"ח ע"א) מספרת, שלישיבה של התנא המפורסם רבן גמליאל, היה תנאי קבלה אחד ויחיד – שפנימיותו של המועמד תהיה זהה באופן מוחלט לחיצוניותו. רבן גמליאל הסכים לקבל כתלמידים רק את האנשים הישרים, הכנים והמשוחררים מכל רמה של צביעות. הגמרא ממשיכה לספר, שלאחר שרבן גמליאל פרש מתפקידו כראש הישיבה, הונהגה מדיניות חדשה, על פיה, כל תלמיד – מתאים או לא מתאים – רשאי להצטרף. מאות תלמידים חדשים מיהרו להירשם ולהצטרף לישיבה.

בנקודה זו, רבן גמליאל התעצב אל לבו, ואמר: "הייתכן, שחס ושלום, אני מנעתי במו ידי את לימוד התורה מאנשים רבים כל כך?!"

הרב יצחק מאיר אלתר בעל חידושי הרי"מ שואל על דברי הגמרא: מה בעצם ניסה לומר פה רבן גמליאל? הרי ברור שידע לאורך כל הדרך כי תנאי הקבלה שהנהיג בישיבה, מנעו ממספר עצום של תלמידים להצטרף, אם כן מדוע הוא כל כך הופתע והתעצב על כך כעת?

התשובה לכך היא מדהימה. רבן גמליאל גילה דבר אחר, שלא היה ברור לו קודם לכן. רבן גמליאל גילה, שכל התלמידים הללו, לאחר שהסתופפו זמן מה בצל קורת הישיבה, למדו תורה ושאפו אל קרבם את ניחוח הישיבה ואת דרכה, הפכו להיות גם הם לאנשים ישרים וכנים וזאת, וכל זאת רק בזכות לימוד התורה שלהם. רבן גמליאל גילה, שלתורה עצמה יש כוחות לרומם את האדם לרמה נשגבת ונעלה ביותר, אשר יכולה לרומם את האדם לגבהים ופסגות נעלות וגבוהות.

בתחילתה של פרשת השבוע, הקב"ה מצווה על העם היהודי: "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה ז'). הגמרא מציינת, שמבחינה לשונית, היה נכון יותר לכתוב: 'ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכו'. מדוע בחרה התורה להשתמש דווקא במילה "בתוכם"? חכמינו מסבירים שמטרת המשכן היא לא רק יצירת בית ושגרירות עבור הקב"ה, אלא ובעיקר הקדשת מקום לקדוש ברוך הוא בלבו של האדם היהודי, החייב אף הוא לשאוף ולהפוך את עצמו למעין "משכן קטן ומהלך" של קדושה וטוהר. קוראים יקרים ואהובים בואו נבנה את המשכן הפרטי שלנו ובואו נשאף לכך, ש"הארון" שנציב בתוכו, יהיה עשוי מעץ, אך מצופה זהב טהור, מפנים ומחוצה לו.

תכנים קשורים מתוך „הגות יוסף”

מי הגבוה מאוד – הכישלון הרוחני שנגרם בתרומתן הפך את ערכן לנמוך מכל שאר חומרי הגלם האחרים. ר' חיים שמואלביץ שואל על כך, כיצד ניתן להבין מדוע כעס הקב"ה על הנשיאים?

איך זה ייתכן שלא מצאנו בכל העולם אפילו אדם אחד שלא מקריב את עצמו למען עצמו?