מה שנתכנסה בכיסו. כשנפרדו לחץ הרב הצעיר בעדינות את ידו של ר´ דונש הגביר ושאל בנימוס הראוי למתייצב בפני עשירים. – "האם יואיל בטובו הרב דונש להסביר לי דבר מה?
ר´ דונש מגדולי עשירי רוסיה היה ומתוך חיבתו הגדולה לתורה וללומדיה נוהג היה לפזר מממונו להחזקתם. מן החביבות ביותר עליו הייתה ישיבת נובהרדוק בראשה עמד ה"סבא" רבי יוסף יוז´ל הורוויץ זצוק"ל וכשהיה זה האחרון נכנס אצל הראשון היה הראשון מפזר ממון רב מכיסו לידיו של זה האחרון.
ר´ דונש מגדולי עשירי רוסיה היה ומתוך חיבתו הגדולה לתורה וללומדיה נוהג היה לפזר מממונו להחזקתם. מן החביבות ביותר עליו הייתה ישיבת נובהרדוק בראשה עמד ה"סבא" רבי יוסף יוז´ל הורוויץ זצוק"ל וכשהיה זה האחרון נכנס אצל הראשון היה הראשון מפזר ממון רב מכיסו לידיו של זה האחרון.
השמועה בדבר נדיבות ליבו של ר´ דונש עשתה לה כנפיים עד שנתפשטה בכל רחבי רוסיה הגדולה ואנשים שונים היו מתדבקים על דלתו כדי להדביק עצמם בממונו המבורך.
באחד הימים הקיש על דלת ביתו רב צעיר ור´ דונש שמכבד תלמידי חכמים היה הכניסו לביתו וכבדו כבוד רב והרב הצעיר שטח באוזניו את צרכיה המרובים של ישיבתו. ר´ דונש שהתהלך בנימוסי העשירים הקשיב לדבריו בסבלנות וקצב את תרומתו. אלא מאי שצפיותיו של הרב מר´ דונש וכספו גבוהות היו מן התרומה שנתכנסה בכיסו. כשנפרדו לחץ הרב הצעיר בעדינות את ידו של ר´ דונש הגביר ושאל בנימוס הראוי למתייצב בפני עשירים. – "האם יואיל בטובו הרב דונש להסביר לי דבר מה?" – "בשמחה רבה השיב ר´ דונש בחיוך. – "ראשית מודה אני לך על נדיבות לבך ועל שהואלת לתרום ממונך לישיבתנו הקדושה. אלא שלמרות נדיבותך הרבה קושיה עצומה נתקשיתי, מדוע כאשר נכנס אצלך ה"סבא" מנובהרדוק אתה פותח בפניו את אוצרותיך ברוחב לב ואילו לי הענקת סכום מועט יותר?".
ר´ דונש הגביר חייך חיוך רחב והשיב – "ראה נא כבודו הבדל גדול בינך ובין ה"סבא". כפי שרואות עיני באת אצלי בבגדי שבת. מן הסתם אף רחצת וסכת גופך טרם לבישתם. על דלת ביתי נקשת במתינות כדי שלא אתכעס על חציפותך חלילה. את ידי לחצת בעדינות כראוי לאדם העומד בפני עשיר, אתה מדבר עימי בגוף שלישי ולא נחה דעתך עד שקראתני רבי. אלא שיודע אני כבוד הרב שאיני תלמיד חכם שהרי לא למדתי מימי, נמצא שאם מכבדני אתה כבוד רב כל כך אין זה אלא בעבור עושרי הרב בו נתברכתי. מן הכבוד אותו רוכש אתה לממוני למד אני כי חשוב הוא הממון בעיניך עד למאוד ומתוך כך מתאבן ליבי ומתקשה אני לפזרו לצדקה.
לעומת זאת כאשר נכנס אצלי ה"סבא" בבגדי חולין הוא בא ומן הסתם אף אינו רוחץ גופו לפני כן. נוקש הוא על דלת ביתי בתביעה ומתיישב על כסאי ללא בקשת רשות. עוד בטרם מספיק אני להתיישב לצידו הוא מייסרני בדברי כיבושין בניגון מוסרי וכך הוא אומר: דונש´ל דונש´ל מה יהיה אתך? איי איי איי... דונש´ל חביבי... הרי יותר מכסף אין לך כלום! כמה תורה למדת דונש´ל? אה? מה תיקח אתך למעלה? איי איי איי.
וכשמנגן ה"סבא" ניגונים אלו נכנסים הם בליבי כמדקרות ומרגיש אני את עצמי שפל ובזוי כציץ נובל. באותם רגעים מבין אני עד כמה פחות ערכו של כספי ומיד מתרחב ליבי ואני פותח בפניו את אוצרותיי" שהרי אם אני לא זכיתי לתורה לפחות אזכה לתמוך בלומדיה.
כך מסיים היה הגאון הצדיק רבי שלום שבדרון את סיפורו ואומר: "נו... מה אתם אומרים?... ממי הייתם אתם מבקשים תרומה? מהרב דונש או מדונש´ל? איי איי איי...".
בהקדמה לספרו "פנים מאירות" מבאר הגאון המקובל רבי יהודה לייב הלוי אשלג את שלבי התפתחותו של היצר האנושי. לדבריו התפתחות היצר - כח הרצון שבאדם, מתרחשת אט אט ותהליך איטי זה נועד להכשיר את כח הרצון האנושי, להגדילו, להעצימו ולרתמו לעבודת האלוקים.
בראשית חייו נוטה כח הרצון האנושי והילדותי אל התאווה הבהמית, אל האכילה והשתייה ובנערותו מצטרפת אליה אף תאוות הבשרים. תאוות קיומיות אלו מרחיבות את כח הרצון הילדותי –נערי ומכשירות אותו לקראת עלייתו בדרגה. עם מיצויָים פונה כח הרצון אל תאוות העושר ומעדיפה על פני התאווה הבהמית. ,תפנית זו מלמדת על נושאה כי עבר הוא את מחסום ה"דומם" ונכנס בשערי ה"צומח".
מעתה ירתום המתאווה את כח רצונו המתעצם ויתאימו ליעדו המתחדש הלא הוא צבירת הממון ולשם כך יפנה את כל עתותיו וכוחו. כקודמתה גם תאווה זו נועדה להרחיב את כלי הרצון האנושיים ולהעצימם ואכן חזקה היא תאוות הממון מן התאווה הבהמית. בעוד לתאוות הבהמיות הוכנו גבול ומידה הלא הם השובע והרוויה, לתאוות העושר גבולות רחבים יותר וכבר לימדונו חז"ל "יש לו מנה רוצה מאתיים".
אלא שגם לתאווה זו הציבה ההשגחה האלוקית גבולות עד שבקצה עולם העשירות מבצבצת תאוות הכבוד. אמור מעתה - ברגע בו יתרצה המתעשר להפריש ממונו לטובת הכבוד אות היא כי נוטש הוא את עולם ה"צומח" ונכנס בשערי ה"חי". תאוות הכבוד אשר אין לה גבול ומידה מרחיבה עוד יותר את כח הרצון ומחזקתו ובכך מכינתו אל השלב הבא שבהתפתחותו היצרית – רצונית. הוויתור על הממון לטובת הכבוד מלמד כי מכיר העשיר במגבלות עושרו וכי עוצמת השלטון והכבוד שבצדו ראויים לכך שיזיל מממונו החביב כל כך עבורם.
על אף שרוב בני המין האנושי מסתפקים בשלב התפתחותי זה יבואו מתי מעט היוצאים מן הכלל וילמדו על הכלל כולו. מעטים אלו אשר השביעו את יצרם הבהמי וגם עושרם לא הביאם אל סיפוקם ובשל כך נכנסו בהיכל הכבוד, גם הם יגלו להווייתם כי הכבוד אף הוא אינו נושא בכנפיו מזור לרפואת רצונם המתעבה ובנדודיהם אחר סיפוקם יינטשו מעטים אלו את מתי המעט שבעולם ה"חי" ויתעלו לעולם ה"מדבר", עולם זה היכל החכמה הוא.
כאשר מתאווה האדם לחכמה מותיר הוא מאחור את תאוות הכבוד על אשר תופשי החכמה יתנו כל הון ביתם באהבתה. עת יתנו זאת עבורה אות היא כי הרחיבו בני עליה אלו את רצונם והכשירוהו אל תכליתו הלא היא הדביקות בו יתברך ויתעלה והוא שאומר הנביא "יהיב חכמתא לחכימין".
נמצאנו למדים כי בדרך אל תפקידו הרוחני עובר יצר האדם – רצונו, תהליך התפתחותי. בראשיתו ייטה אל התאווה, לאחריה אל העושר, בסופה אל הכבוד ובאחריתה אל החכמה. כאשר מציב האדם את החכמה בראש תאוותיו סימן יפה הוא לו, המלמדו כי בריא רצונו ומוכשר אל תפקידו. אמנם גם אלו שלא זכו להעפיל אל היכל החכמה בריאים הם ביצרם לפי מעלתם, שהרי העדיפו את הכבוד על פני העושר והתאווה הבהמית.
חולי הרצון מתגלה כאשר זכה האדם והגיע אל היכל החכמה אך במקום להשתמש בייחודיותה ולהעפיל בעזרתה אל היכל ה´ הוא משתמש בה כבשפחה על מנת למלא את תאוות התחתונות הלא הן הכבוד העושר והתאווה הבהמית. חולי זה בבחינת "שפחה כי תירש גבירתה" הוא ולחורבן העולם הוא מביא.
תאוותם של אנשי החכמה אל השלטון מציבה את תאוות הכבוד מעל לראשה של תאוות החכמה ומלמדת בכך על חוליו של הדור. אלא שחולי זה להסבר הוא צריך.
בפרשת כי תישא מתארת התורה את חטאם הראשון של בני ישראל לאחר מעמד הר סיני הלא הוא "חטא העגל". חטא זה מעלה בלב המתבונן תמיהות רבות. א. מדוע נזקקו בני ישראל לעגל זהב לאחר שזכו להידבק בבוראם? ב. כיצד העלו בני ישראל על דעתם כי "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" וכי עגל העלם משם? והלא גם חרטומי מצרים הכירו כי "אצבע אלוקים היא"? ג. כיצד זה העזו בני ישראל לעבוד לאלילים מעשי ידי אדם לאחר שנצטוו על ידי הבורא "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני"?
שאלות אלו צרורות וחתומות בדברי תשובתו הקצרים של ר´ יהודה תלמידו של רב וזה לשונו: "אמר רב יהודה אמר רב יודעין היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא".
לדבריו עשיית העגל וההשתחוויה לפניו שימשה את עובדיו כאמצעי ולא כמטרה. יצירת העגל והפיכתו לאלוה ח"ו נועדה להכשיר את הלבבות לפריצת מגבלות המוסר שהרי "יודעין היו ישראל שעבודה זרה אין בה ממש". המשתחווים לעגל הזהב הכירו בבוראם המעלה אותם ממצרים, הם גם זכרו את הציווי "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", אלא שתאוותם הבהמית אטמה את ליבם. חוטאי העגל הכפיפו את חכמתם לתאוותיהם הנמוכות ממנה. הם השתמשו בה כדי להתיר להם את העריות.
בחטא העגל השתמשו החוטאים החכמתם האלוקית כשפחה בשירות גבירתה. באומרם "אלה אלוהיך" שיחררו עצמם מן התלות במשה איש האלוקים. בהשתחוותם לעגל הזהב הציבו את תאוות העושר מעל ראשה של החכמה ובכך התירו להם את העריות.
מדברי ר´ יהודה בשם רב, למדים אנו כי כשם שתהליך התפתחות היצר עשוי שלבים כך עשויה גם ההידרדרות הרוחנית. בתחילה משתמשים תופשי החכמה בחוכמתם בשירות תאוות הכבוד, לאחר מכן רותמים אותה לתאוות העושר ובסופה מחללים את חכמתם למען התאווה הבהמית. הכפפה זו משולה עד שנתין לומר כי הזניית החכמה היא היא עבודת האלילים.
מחטא העגל למדים אנו על הנזק העצום שבחולי היצר. על החורבן הנורא שבהכפפת החכמה לתאוות שמתחתיה.
סגידתו של החכם לעשיר ולעושרו מלמדת על כי חשוב העושר בעיניו יותר מן החכמה ובכך הופך הוא את העושר לחשוב מן החכמה אף בעיניו של העשיר, עובדה הגורמת לעשיר לקמוץ את ידו בפני איש החכמה. כך נותר לו איש החכמה ללא חכמה וללא עושר שהרי מסכן הוא ו"חכמת המסכן בזויה".
אולי לכך נתכוון ר´ דונש בדבריו? אולי.
בתארו את דור הגאולה מתנבא ישעיהו: "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה´ כמים לים מכסים". בדבריו אלו קובע הנביא כי דור הגאולה יציב את החכמה מעל לשאר התאוות ויבקשנה כמטמונים. אלא שלימדנו רבי יוחנן ש"אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב".
מכאן למדים אנו כי אפשר ויבוא משיחנו או בדור בו תוצב החכמה בראש התאוות – כולו זכאי, או בדור בו תוצב החכמה האלוקית בתחתית סולם התאוות – דור שכולו חייב. או בדור מקבלי התורה או בדור חוטאי עגל התאווה.
דור בו תאוות הכבוד גדולה מתאוות החכמה דור חולה הוא. דור בו תאוות העושר גדולה מתאוות החכמה דור חולה מאוד הוא. דור בו התאווה הבהמית נחשבת לפסגת ההצלחה דור אנוש הוא. אלא שחולי זה תקווה בצידו שהרי "דור שכולו חייב" הוא וממילא נגאלים אנו בזכותו.