מתוך „הגות יוסף”פרשת ויקרא

מה מקורה של בושה זו?

במאה ה - 16 הפליגו ספינות הצי הטורקי מנמל האימפריה העות´מנית בדרכם אל האי מלטה. משימתם הוגדרה בדייקנות טורקית – למוטט את אנשי מסדר האבירים הנוצרים ולכבוש את האי. על כוח המשימה פיקד הגנרל מוסטאפה פאשה. לפי אחת הגרסאות טעה פאשה בדרכו וכלל לא הגיע למלטה. לאחר שחזר נשאל על ידי מפקדיו מה מצא במלטה. המפקד הגאה שהתבייש לחשוף את כישלונו השיב חלקלקות - "מלטה יוק" -…

בשנת 1976 כיהן אברהם עופר כ"שר שיכון" בממשלת רבין. במהלך כהונתו הועלו נגדו טענות כי היה שותף למעשי שחיתות בחברות ציבוריות שונות. בעקבות השמועות פנה השר עופר לאהרן ברק - היועץ המשפטי לממשלה דאז ותבע ממנו את הפסקת החקירה נגדו. אהרן ברק סרב וב- 3 בינואר 1977 נמצאה גופתו במכוניתו כשהיא ירויה. במכתב שהותיר אחריו כתב אברהם עופר: "זה שבועות וחודשים שמענים אותי, שופכים את דמי, מעלילים עלי עלילות ומתעללים בי. אין לי ספק שהאמת תצא לאור, שלא מעלתי ולא גנבתי, ושהכול הן עלילות שווא, אך אין לי כוח לשאת זאת יותר". למותר לציין כי החשדות נגדו מעולם לא הוכחו. מסתבר שהבושה הורגת.

לאורך שנות חייו זכה הסופר גינתר גראס בפרסים רבים, היוקרתי שבהם היה פרס נובל לספרות בו זכה בשנת 1999. בדיעבד מתברר כי לגינתר זה היה "עבר מפואר" שאינו קשור בספרות כלל וכלל, עבר אותו הסתיר גינתר בקפידה. במלחמת העולם השנייה שירת גינתר כחייל ב"ואפן אס. אס." הידוע לשמצה. בשנת 2006 החליט גינתר לחשוף ברבים את עברו האפל וזעזע את גרמניה. בתשובה לשאלה מדוע הסתיר את עברו עד עתה ענה גינתר בפשטות "בגלל הבושה".

מסתבר שהבושה מעצבת את חיינו באופן משמעותי. אם אנו מתכחשים לכך אין זאת אלא מחמת הבושה שבהודאה זו. היא מונעת מאיתנו להתנהג כאוות נפשנו וגורמת לנו להסתיר מן החברה את מעשינו הנתפסים בעיניה כשליליים. מה מקורה של בושה זו? מדוע החשש ממנה גדול כל כך עד שבכוחה לשכנע את בעליה כי טוב מותו מחייו?

בעולם תחרותי מהווה הבושה על כל גווניה השונים "חסרון" של ממש היות והיא מעכבת את האדם מביצוע פעולות שונות שיש בכוחן להאיץ את דרכו אל ההצלחה הנחשקת. לעומת זאת, על פי תורת ישראל נחשבת הבושה למעלה גדולה ולמידה חיונית והכרחית עד שבחסרונה לא יגיע האדם את תכליתו.

על חשיבות מידת הבושה ניתן ללמוד מדברי רבי חייא שאמר: "שלשה מדות טובות יש ביד ישראל ואלו הן: ביישנים ורחמנים וגומלי חסדים" ועל כך מוסיף רבינו ה"מאירי" בביאורו לגמרא: "וכל שאין בו סימנין הללו ראוי לחוש ולהתרחק ממנו כפי היכולת". וכל כך חשובה מידה עד שאף אם חטא האדם, אם יש בו מידה זו מחולין לו וכמאמרם ז"ל "כל העושה עבירה ומתבייש בה מוחלין לו".

בעוד דבוקה הבושה כחטוטרת בגבו של האיש המערבי בדרכו אל פסגת חייו, רואה בה תורת ישראל מידה חיובית והכרחית, מדוע?, לפי שחלוקות הדעות באשר למקורה ולסיבת קיומה. כדי לעמוד ביתר בהירות על הבדלים אלו יש לנו להתחקות אחר שורשיה.

לראשונה מתוארת הבושה בתורתנו מיד לאחר חטאו של אדם הראשון באוכלו מעץ הדעת. לשאלת הבורא - "אייכה?" משיב אדם הראשון "את קולך שמעתי בגן ואירא כי עירם אנכי ואחבא". בתרגומו לפסוק זה חושף בפנינו רבי יונתן בן עוזיאל את סיבת הסתתרותו "ואחבא – מן כיסופא (מן הבושה)". ללמדנו כי מחמת הבושה נחבא. בביאורו "העמק דבר" מוסיף הנצי"ב "שלא ברח מפני הפחד שייענש אלא משום כי עירום הוא ואינו כבוד לשכינה". נמצא שיותר משהיה ירא אדם הראשון את הבורא על שחטא כנגדו נתבייש מן החיסרון שנולד בנפשו ומגילויו בפני השכינה.

מחטאו של אדם הראשון ניתן ללמוד כי הבושה יונקת את קיומה משני מעיינות שונים, מן החיסרון מחד ומגילויו מאידך. כל עוד לא חטא, היה אדם הראשון, שלם בכל מיני שלימות וכשעת בריאתו ממש ולפיכך היה רחוק מן החיסרון ומתוך שלא נמצא בו החיסרון לא שלטה בו הבושה. גם לאחר שחטא ונחסר משלימותו המקורית עדיין לא נתבייש האדם בחסרונו. ורק כשנודע לו כי נתגלה חסרונו בפני בוראו מיד נתבייש ונחבא – "מן כיסופא".

ואם תשאלוני מה סגולה יש בו בגילוי החיסרון שהוא מעורר באדם את הבושה? אשיבכם כי כבר הורנו בעל ה"סולם" שטבע כל נברא שחושק הוא אל שורשו באשר הוא נושא בקרבו את תכונות "שורשו". מכאן שכל פעולה אנושית התואמת את "תכונות" הבורא תגרור בעקבותיה עונג לעושיה וכל שתימצא בסתירה ל"תכונות" אלו טומנת בחובה סבל וייסורים.

החיסרון הינו תכונה העומדת בסתירה מוחלטת ל"תכונות" הבורא. חסרונותיו של הנברא הם המולידים בו את הבושה. החיסרון והבושה שלובים זה בזה. בהעדר חיסרון תעדר הבושה ובהעדר הבושה יהפוך החיסרון למעלה.

מעתה: ככל שירבו חסרונותיו של אדם כך תרבה בושתו אלא שזו תפרוץ רק כאשר יתגלו חסרונותיו ברבים. וכי לא מכיר השקרן בשקריו? וכי לא יודע הגנב כי גניבה בידו? יודעים הם, אלא שידיעתם זו מגלה את חסרונם בעיני עצמם בלבד ואין בגילוי זה כדי לביישם. רק כאשר יתגלה חסרונם ברבים אז יבושו.

ככל שירבו ערכיו של אדם כך יתעצמו סיכויי כישלונו, כישלונות אלו יגבירו את חסרונותיו ומתוך כך תהפוך הבושה לידידתו הקרובה. מאידך - ככל שיפחתו ערכיו של האדם בכמותם ובאיכותם כך יתמעטו חסרונותיו וגסות הרוח תלוונו, שהרי מי שחסרונות אין בו עזות מצח יש בו. נמצא כי אם חפצים אנו לבחון את מידת עזותו של דור, אחר מספר ערכיו יש לנו להתחקות, וכמיעוטם הכמותי והאיכותי, מידת עזות מצחם.

למידת הבושה שני תפקידים, לפני שחטא האדם ולאחריו. טרם החטא משמשת הבושה כתריס בפני הכישלון, היא מתעוררת בו ומזהירה מפני מעשים שיעצימו את חסרונותיו. לאחר שנכשל מעוררת הבושה את החוטא להרהורי חרטה, הרהורים שעתידים להובילו לתיקון מעשיו ולסילוק חסרונותיו .

על אף הצד השווה שבהם – החיסרון, שונים הביישנים זה מזה, ואין ביישן דומה לחברו. כשם שחסרונותיהם שונים כך בושתם שונה. האיש ה"חברתי" הנאמן לערכי החברה ורואה בהם את שלמות האדם נזהר בשמירתם שכן הוא חושש שיתגלו חסרונותיו בפניה ויתבייש. נמצא שהחברה היא המשמרת את האיש החברתי מן החטא. אמנם, עת ייסתר האיש החברתי מן החברה אפשר וינהיג עצמו באופן שונה לחלוטין מן ההנהגות אותם הוא נוהג בחברת בני אדם. ביושבו במסתרים שוב אין הוא ירא מפני החברה ואין הוא חושש מגילוי חסרונותיו בפניה והוא מזומן אל החטא. כלל יהא נקוט בידינו – האיש החברתי אינו מתבייש במעשיו בעיני עצמו ובושתו תלויה בידיעת ה"רבים" בלבד, בחדרי חדרים לבדו הוא ניצב ומי הוא זה שיגלה חסרונו? ועל כן הוא חוטא.

האיש האלוקי דומה לאיש החברתי בדבר אחד ושונה ממנו בדבר אחד. דומה לו – שגם בושתו של האיש האלוקי מתעוררת עם גילוי חסרונו. שונה ממנו – שהנהגתו של האיש האלוקי אינה מבחינה בין רשות הרבים למסתרים. את חוקי הבורא הוא שומר ואת אלוקיו הוא ירא ומתוך שמעשיו גלויים לפני הבורא בכל עת ירא הוא את הבושה גם בחדרי חדרים והוא שאמר הנביא "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה´ הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה´". והוא שאמרו חז"ל "לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר כבגלוי".

ואכן כשנכנסו תלמידיו של רבי יוחנן לבקרו בערוב ימיו כדי שיברכם אמר להם: "יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו עד כאן? אמר להם: ולוואי. תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם".

בברכתו לימדם רבי יוחנן את סוד כוחה של יראת ה´. הוא לימדם שראוי לאדם להעדיף את הסביבה האלוקית על פני זו החומרית. הסביבה החומרית אינה מגינה על נתיניה מן הבושה והחטא אלא בפרהסיה ולפיכך "כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם" לעומת זאת הסביבה הרוחנית, פנים וחוץ לה שהרי "מלא כל הארץ כבודו" וכשם שהוא ירא את החברה ברשות הרבים כך הוא ירא את הבורא בחדרי חדרים.

מכאן - אם חפץ האדם לילך בדרך השלימות, ל"שויתי" הוא צריך. כל עוד יקיים בעצמו "שויתי ה´ לנגדי תמיד" מובטח לו שלא יחטא יען כי תשמרנו הבושה ותצילנו מן החטא גם במסתרים. על כן לא מצא רבינו משה איסרליש – הרמ"א ע"ה לפתוח את ספר הגהותיו ל"שולחן ערוך" אלא במילים אלו "שויתי ה´ לנגדי תמיד", וזאת על אף שמקומו ה"טבעי" של משפט זה הינו בספרי מוסר דווקא ולא בספר הלכתי כדוגמת "שולחן ערוך". ללמדנו כי אם חפץ האדם לקיים את מצוות התורה כהלכתן ולא להיכשל בחטא יקיים בעצמו "שיויתי" זה ומיד הוא ניצל.

רגש הבושה עמוד היראה הוא. שימורו של "הרגש" זה כוחו רב באשר הוא מסייע לאדם החפץ בהתעלות רוחנית לשמר עצמו מן הכשלון. "שיויתי" זה הופך את חדרי החדרים לפרהסיה ובכך מאלצתו מידת הבושה לנהוג בצנעה כבפרהסיה. ואל ייבהל האדם לחשוב כי רגש רוחני זה עובר בירושה ואינו ניתן לקניין או להעצמה, מחשבה זו ביצר מקורה ולהכשילנו היא באה. מידת הבושה אמנם עוברת בירושה אלא שניתן אף לקנותה בעמל. אלא שלתורה שלימה אנו צריכים כדי לקנותה ולהעצימה.

בפרשת ויקרא מגלה הקב"ה למשה את סוד העצמת הבושה והוא מלמדו את תורת הקרבנות: "אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי יְהוָה וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו". (ויקרא א ג-ד).

מן הכתוב עולה כי כאשר מבקש האדם לתקן את מעשיו או מחשבותיו לקרבן הוא צריך. אם חטא האדם בשוגג הוא נדרש להביא את קרבנו לבית המקדש ולסמוך ידיו על הקרבן ומיד נתכפר לו! הייתכן? וכי בהמה חטאה? והלא האדם חטא! ומה אשמה נזרקה בבהמתו של אדם עד שהיא נשחטת על חטאיו?. אלא שיש לנו לידע כי כפרה זו הבאה בעקבות הקרבן אינה עניין למעשה בלבד ולצירוף מחשבת החוטא היא צריכה.

הבאת הקרבן והקרבתו מלווה בתהליך פנימי הדורש מן המקריב אומץ רב באשר הוא נאלץ לחשוף ף את חסרונותיו בבית המקדש בפני אלוקים ואדם ומתוך כך רבה בושתו. הבושה המתלווה לתהליך הקרבת הקרבן מעידה על בעליו כי הוא מכיר בחסרונותיו ובכישלונותיו ותחילת תשובתו היא זו. חובת התעוררות הבושה היא שניצבת מאחורי חובת הווידוי על החטא בשעת הסמיכה. "סמיכה" זו אינה עניין של מה בכך והנחת ידיו על ראש קרבנו אינה מספקת לכפרתו, כדי להתכפר בקרבן נדרש המקריב להניח על ראש הקרבן את ידיו אך גם את ליבו.

וזה לשון הרמב"ם: "ומניח שתי ידיו בין שתי קרניו ומתוודה. כיצד מתוודה? אומר חטאתי, עוויתי, פשעתי ועשיתי כך וכך וחזרתי בתשובה לפניך וזו כפרתי".

בווידויו חושף החוטא את חטאו ומגלהו מליבו לפיו "ועשיתי כך וכך". מעשה זה מבודד את הכישלון בנפש החוטא ומציגו לבדו תחת שבט ביקורתו ולעין כל כפי שמבאר הגאון רבי יצחק הוטנר - "הוצאת החטא מן ההעלם שבנפש, אל הגילוי של הפה, נידון הוא כבירור הרע מן התערובת והעמדתו בפני עצמו". העמדה זו מציגה את החיסרון במערומיו, אין הוא נחבא ואף לא מתכסה בטלית לו לא, אין הוא מתכחש לחסרונו, מודה הוא בו ובגלוי. גילוי זה שתי מעלות בו האחת – מעצים הוא את בושתו של המתוודה באשר מגלה הוא בעצמו ולעיני כל את חסרונו. השנייה – גילוי זה תחילתו של נטילת אחריות הוא.

כאשר הקרבת הקרבן אינה כוללת בתוכה את המימד הפנימי והאישיותי של החוטא היא מאוסה ומרוקנת מתוכן וכמאמר הנביא "למה לי רב זבחיכם יאמר ה´ שבעתי עלות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי: כי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמס חצרי" וחלף זאת "רחצו הזכו הסירו רע מעלליכם מנגד עיני חדלו הרע: למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ שפטו יתום ריבו אלמנה". כדי שיעלה הקרבן לרצון ויכפר על החוטא הוא נדרש להוסיף לקרבן את המימד הפנימי – הבושה. תהליך הווידוי הפומבי נועד לשמר באדם את רגש הבושה החיוני כל כך לשימורו מן החטא. יודע הוא כי בסופו של כשלון, גם אם בחדרי חדרים הוא מתרחש, עתיד הוא לבוא אל המקדש בו יידרש לגלות חרפתו ברבים ואוי לה לאותה בושה.

לאחר חורבן בית המקדש תקנו חכמינו את נוסח התפילה באומרם "ונשלמה פרים שפתינו" כתחליף לעבודת הקורבנות. גם אם בעוונותינו הרבים לא נבנה עדיין בית מקדשינו ואין לנו לא כהן ולא נביא, לא עבודה ולא סדרה, וכמעט ואין אנו זוכים לשימורה של בושתנו, עדיין תקווה יש לנו ובסידור נוסח התפילה נשים מבטחנו באשר בו העלו חז"ל ארוכה לבושתנו.

אם שאין בידינו להקריב קורבנות, עדיין יש בידינו לעמוד על כוונתם ותכליתם ובכוח התפילה "נשלמה פרים שפתינו". התפילה הנאמרת בפה צורת וידוי יש לה ובכוחה להעצים בנו את חסרונותינו ואת תחושת הבושה המתלווה לכך. תפילה המעוררת באדם את מידת הבושה מצילה אותו מן החטא כקרבן ממש. על כן נקראה התפילה בפי חכמינו "עבודה שבלב" שהרי עבודה היא ממש ומתוך כך כוחה ואיכותה בכוונתו של המתפלל היא תלויים. ולפיכך אמרו "תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה". אם יקריב באדם קרבנו ללא כוונת הלב האם יתכפר לו?. על קורבנות חיצוניים אלו צווח הנביא: "למה לי רוב זבחכם אמר ה´" וכן הוא אומר: "החפץ לה´ בעולות וזבחים כשמוע בקול ה´ הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אלים".

ומתוך שמשמשת התפילה כתחליף לעבודת הקורבנות וכאמצעי להעצמת רגש הבושה אמרו חכמינו "לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל". מתוך שיודעים אנו כי גילוי חסרונו של האדם הוא המוליד את בושתו לימדונו חכמים ש"לעולם יסדר אדם שבחו של מקום" – שבח זה שמשבח האדם לבוראו לא מצורך הבורא הוא בא חלילה, אלא לצורכו של המתפלל ייסדוהו. בשבח זה מביא האדם את נפשו אל ההכרה בגדלותו של הבורא. גדלות זו עתידה בהמשך תפילתו להעצים את

חסרונו עד מאוד. שהרי אינו דומה אדם החוטא למלך אביון לזה החוטא למלך עליון ומתוך שהעצים למלכו של עולם מעצים הוא בכך את חסרונו ומתוך שעצום חסרונו מתרבה בושתו עד שתופש אומנותו של עזרא הסופר ואומר "אלוקי בושתי ונכלמתי להרים אלוקי פני אליך. כי עוונותינו רבו למעלה ראש ואשמתנו גדלה עד לשמים: ואתה אלו-ה סליחות חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ולא עזבתם: אל תעזבנו אבינו. אל תיטשנו מלכנו. ואל תשכחנו יוצרנו. ואל תעש עמנו כלה בגלותנו. וקיים לנו ה´ אלוקינו את הדבר שהבטחתנו. על ידי ירמיה חוזך כאמור: בימים ההם ובעת ההיא נאם ה´ יבקש את עוון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תמצאינה, כי אסלח לאשר אשאיר. ואל יעכב לפניך כל חטא ועוון את תפלתנו. ומחול וסלח לכל עונותינו כי אל טוב וסלח אתה".

העצמת גדלות הבורא בליבנו היא שתעורר בנו את מידת הבושה, בושה שתפקידה להצילנו מן החטא. על כן רק לאחר ש"סידר אדם שבחו של מקום" ראוי הוא להתפלל. תפילה זו טהורה היא ומתוך הכנעה וכובד ראש היא צומחת ועל כן יש בה כפרה כקורבנות ממש.

אם כה רב כוחה של הבושה אל לנו להורגה אלא להטותה אל דרך הטוב ובכך תשמשנו הבושה כתריס בפני הכישלון.

תכנים קשורים מתוך „הגות יוסף”

מה מלמדת פרשת ויקרא על משפחה וחינוך?

מהי משמעותה של האל"ף הקטנה?

מדוע עליה להיות בצורה זו, ומה הדבר מסמל עבור האדם?