- איך אפשר לשמוע את הקול החשוב באמת בתוך כל הרעש של החיים?

מדוע בעצם ניתנה התורה במדבר? האם יש משמעות עקרונית לכך שדווקא בישימון נתגלה דבר ה' בעולם?

ברוב השנים הפרשה הנקראת בשבת האחרונה לפני חג השבועות היא פרשתנו, פרשת במדבר. יש סמליות מעניינת בצירוף הזה, שהרי התורה ניתנה במדבר.

מדוע בעצם ניתנה התורה במדבר? האם יש משמעות עקרונית לכך שדווקא בישימון נתגלה דבר ה' בעולם?

המדבר הוא מקום של דממה. אין בו מראות המסיחים את העין, ואין בו רעש סביבתי הממסך את הקולות. נכון, בעת מתן תורה היו בהר חורב ברקים ורעמים וקול שופר ומוסדי הארץ רעדו, אבל כעבור שנים רבות, כשאליהו הנביא הגיע לאותו הר חורב, לאחר העימות שלו עם נביאי הבעל, הוא מצא את ה' לא ברעש ולא באש ולא בסופה אלא ב"קוֹל דְּמָמָה דַקָּה". לא דממה סתם, לא אין־קול, אלא קולה של הדממה, קול קטן ודק ודומם.

מישהו שמע על המושג דממה דקה? מישהו יודע מה היא אותה דממה דקה?

נראה לי כי קול הדממה הדקה הוא הקול שאפשר לשמוע רק כאשר מקשיבים. בדממת המִדְבָּר אפשר לשמוע את המְדַבֵּר ואת המְדֻבָּר. כדי לשמוע את קול האלוקים דרושה לאדם דממת קשב בנפש.

מסופר על יוסי שלאחר יום עבודה מוצלח במיוחד פסע לאורכה של סמטה חשוכה, כשלפתע קופץ מולו ברנש מפחיד ומנופף באקדח.

"אל תירה," יוסי מתחנן, "קח את הכסף ותשאיר אותי בחיים!"

"לא רוצה את הכסף שלך," אומר האיש עם האקדח. "כל החיים שלי ניסיתי למצוא מישהו שיהיה מוכן לשבת ולהקשיב לי. עכשיו אתה תהיה חייב לשבת כאן שעה שלמה ולהקשיב!"

סיפור זה משקף אספקט עצוב, של המצב החברתי במאה האחרונה. האנשים בימינו עסוקים יותר מאי פעם – קריירה, נסיעות, טיסות, קניות... הזמן לשיחה אמיתית הולך ופוחת. למי יש זמן לדבר?

תוכל לבדוק זאת על עצמך – אתה רוצה שיבינו אותך, אך האם מישהו מקשיב?

לפני ארבעים שנה הפיק הבי־בי־סי סדרת טלוויזיה תיעודית, "החיפוש הארוך" שמה, על הדתות הגדולות. בפרק שעסק ביהדות, המגיש רונלד אייר נראה מופתע למשמע המהומה הקולנית והנצחנית של בית המדרש. הוא העיר על כך באוזני אלי ויזל ושאל אותו, "אין ביהדות דבר שנקרא שתיקה?" ויזל השיב: "היהדות מלאה בשתיקות... אבל אנחנו לא מדברים עליהן".

היהדות היא תרבות מילולית מאוד. דת של מילים קדושות. התורה מספרת שהאלוקים ברא את האדם "רוח מְמָלְלָה" – רוח מדברת (תרגום אונקלוס, בראשית ב ז). הדיבור, על פי התודעה היהודית, הוא הכוח שמייחד את האדם משאר היצורים ואם כוח זה ניתן לנו, ודאי שיש לו שימוש נכון ויעיל. נשמת החיים הייתה באדם לרוח מדברת. מילים מחוללות. מילים מקשרות. כל מערכות היחסים שלנו מעוצבות, לטוב ולרע, ביד הלשון. כוחן של המילים לברוא עולמות ולהחריבם הוא מוטיב מרכזי ביהדות.

וכך, לא־פעם, לשתיקה ולדממה יש במקרא מטען שלילי. "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן", מספרת התורה, לנוכח מות שני בניו נדב ואביהוא. "לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ וְלֹא כָּל יֹרְדֵי דוּמָה", דהיינו היורדים אל עולם הדממה. כאשר באים רעיו של איוב לנחמו על מות ילדיו, על פצעיו ועל אבדותיו, מסופר: "וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת וְאֵין דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר כִּי רָאוּ כִּי גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד".

אך לא כל דממה עצובה היא. "לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה", אומר משורר תהלים. כאשר אנו עומדים ביראה אמיתית לנוכח גדולת ה' ועוצם היקום ושאיפת הזמן אל האינסוף, הרגשות המציפים אותנו עמוקים מכדי שיתגלגלו למילים. אלה הם רגעים של התעלות דמומה.

חכמינו הוקירו את השתיקה. היא סייג לַחוכמה, אמרו; גדר השומרת עליה. אם מילה שווה סלע – שתיקה שווה שניים. רבי שמעון בן גמליאל אמר, "כל ימיי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה".

עבודת הכוהנים במקדש הייתה מלווה בשתיקה. הלויים זימרו בחצר, אבל הכוהנים, להבדיל מכוהני דתות קדומות אחרות, לא שרו ולא דיברו בשעה שהקריבו קורבנות. החוקר ישראל קנוהל אף קרא לספרו על תורת הכוהנים "מקדש הדממה". ספר הזוהר מדבר על הדממה שבתוכה בנויים בית המקדש של מקדש של מעלה ובית המקדש של מטה.

ויש מי שארגו מן השתיקה מסכת רוחנית שלמה. כאלה הם חסידי ברסלב המתבודדים בשדות. כאלה הם גם אותם יהודים הנוהגים תענית דיבור. ובעצם כולנו כאלה – שהרי בלב שלוש תפילות הקבע שלנו נמצאת "תפילת לחש". היא מיוסדת על התקדים שקבעה חנה בהתפללה לילד, "רַק שְׂפָתֶיהָ נָעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ".

ה' שומע את צעקתנו השותקת. בסיפור על הגר, התועה במדבר עם בנה הגווע בצמא, נאמר: "וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ. וַיִּשְׁמַע אֱ־לֹקִים אֶת קוֹל הַנַּעַר"; דווקא את קולו של השותק. ה' שומע את מחשבותינו גם כשאיננו מבטאים אותן בדיבור.

הדממה שהיהדות רואה בה ערך היא הדממה הקשובה; וההקשבה היא האמנות העילאית של האמונה. הקשבה פירושה פינוי מקום לאחרים לדבר ולהישמע. בשיחתנו על פרשת משפטים עמדנו על שפע המשמעויות שיש לפועל "שמע" בעברית המקראית: מעבר לשמיעה כפשוטה, הוא מציין גם הקשבה, האזנה, שימת לב, הבנה, הפנמה, היענות ומילוי הוראות. הזכרנו אז כי סביב מתן תורה אמרו בני ישראל פעמיים "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" ו"כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" ופעם נוספת "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע". לתוספת "נשמע" חשיבות רבה במעשה הדתי. היהדות איננה רק דת של עשייה־ואמירה; היא גם דת של הקשבה. האמונה היא היכולת לשמוע את המוזיקה שמתחת לשכבת הרעש.

קצב החיים, העומס והלחץ, גורמים לעתים קרובות מדי לבני האדם להסתגר ולשקוע בעצמם. שיחה מלב אל לב היא הדרך לפריצת מעגל השקיעה העצמית.

יותר מידי חברויות לא הצליחו להתרומם מעולם אל מעבר למישור השטחי. אנחנו זקוקים לאנשים, אותם נוכל לשתף במחשבותינו האישיות ביותר שלנו.

הערת מסגרת: No rewrite/remap. Special canonical structure preserved: HY-B-008/009 subject-reset split; HY-B-033 multi-block span; HY-B-079 MERGE_ONLY excluded; HY-B-203/243 DO_NOT_CREATE excluded.