למה אנחנו רוצים את תוצאות השינוי, אבל מתקשים לשלם את המחיר שלו?

האם אנחנו באמת רוצים להשתנות ,או רק רוצים להרגיש שהפעם נשתנה? כולנו רוצים שמשהו יהיה אחרת בשנה הבאה .בבית ,בזוגיות ,בעבודה, באמונה ,בזמן שאנחנו מבזבזים ובהרגלים שכבר מזמן רצינו לשנות .אבל יש שאלה אחת שאנחנו כמעט לא מעזים לשאול :האם אנחנו באמת רוצים להשתנות ,או רק רוצים את החיים שיהיו לנו אחרי שנשתנה? ומה יקרה כאשר…

האם אנחנו באמת רוצים להשתנות ,או רק רוצים להרגיש שהפעם נשתנה? כולנו רוצים שמשהו יהיה אחרת בשנה הבאה .בבית ,בזוגיות ,בעבודה, באמונה ,בזמן שאנחנו מבזבזים ובהרגלים שכבר מזמן רצינו לשנות .אבל יש שאלה אחת שאנחנו כמעט לא מעזים לשאול :האם אנחנו באמת רוצים להשתנות ,או רק רוצים את החיים שיהיו לנו אחרי שנשתנה? ומה יקרה כאשר השינוי שאנחנו מבקשים ידרוש מאיתנו לוותר על משהו שאנחנו עדיין לא מוכנים לאבד? יש רגעים שבהם אדם יודע בדיוק מה הוא רוצה לשנות בחייו .הוא אינו זקוק ליועץ שיסביר לו ,לא לחבר שיאיר את עיניו ולא לספר שיגלה לו את הבעיה .הוא מכיר אותה היטב .הוא יודע שהוא כועס מהר מדי .הוא יודע שהטלפון גוזל ממנו שעות שהוא נשבע שאין לו .הוא יודע שכבר זמן רב הוא כמעט אינו מדבר באמת עם האדם שחי לצדו .הוא יודע שהוא חוזר הביתה מן העבודה בלי כוח לילדים ,דוחה שוב ושוב בדיקה שצריך לעשות ,מבטיח לעצמו ללמוד יותר ,להתפלל אחרת ,לשמור על הבריאות ,לסדר את הכספים ,להתפייס עם אדם שכבר שנים אינו מדבר

איתו ,להפסיק לתת לפחד לנהל החלטה שהוא יודע שעליו לקבל. לפעמים הוא יודע את כל זה שנים. ואז מגיע ראש השנה. פתאום הזמן מקבל משקל .שנה שלמה נסגרת .אדם מחזיק מחזור ביד, שומע את המנגינות המוכרות ,רואה סביבו פנים רציניות ,ומרגיש לרגע שאי אפשר להמשיך לחיות על טייס אוטומטי .משהו בתוכו נעשה חשוף יותר .דברים שהצליח להשתיק במשך חודשים חוזרים לדבר .הבטחות שנתן לעצמו בתחילת השנה הקודמת עולות מן הזיכרון .הוא נזכר באדם שרצה להיות ,ומביט באדם שהגיע בפועל אל סוף השנה. ובתוך הרגע הזה נולדת תחושה חזקה מאוד :השנה זה יהיה אחרת. הפעם אקדיש יותר זמן לבית .הפעם לא אתן לכל דבר קטן להוציא אותי משלוותי .הפעם אנהל נכון יותר את הכסף .הפעם לא אדחה את מה שחשוב .הפעם אמצא זמן ללמוד .הפעם אטפל בעצמי .הפעם אדבר עם הילד הזה אחרת .הפעם אפסיק לקחת כל ביקורת כאילו היא התקפה .הפעם לא אאפשר לעבודה לבלוע את החיים .הפעם אעשה את הדבר שאני מדבר עליו כבר שלוש שנים. וברוב המקרים האדם אינו משקר. זו אולי הנקודה שצריך להתחיל ממנה .קל מאוד לדבר בזלזול על "קבלות של ראש השנה" שנעלמות אחרי כמה שבועות ,אבל האדם שקיבל אותן לא בהכרח העמיד פנים .ברגע שבו החליט ,הוא באמת רצה .כאשר אמר לעצמו שהפעם יהיה סבלני יותר ,הוא התכוון לכך. כאשר החליט שיפנה זמן לילדים ,הוא באמת אהב אותם ורצה להיות איתם .כאשר הבטיח לעצמו להפסיק הרגל שמזיק לו ,הוא באמת מאס בו. אם כן ,מה קורה אחר כך? כיצד ייתכן שאדם רוצה דבר באמת ,ובכל זאת עושה שוב ושוב את ההפך ממנו? כיצד ייתכן שאדם מבקש במשך שנים אותה בקשה ,מתפלל עליה, חושב עליה ,מצטער שהיא אינה מתקיימת ,ובכל זאת חלק מן הבחירות

היומיומיות שלו ממשיכות להרחיק אותו ממנה? מדוע אנחנו יכולים לדעת בדיוק מה איננו רוצים להיות ,ובכל זאת למצוא את עצמנו חוזרים להיות אותו אדם? אולי מפני שיש הבדל גדול בין הרצון שהחיים שלנו ישתנו לבין הרצון להשתנות בעצמנו. אנחנו רוצים מאוד את התוצאה של השינוי .הרבה פחות ברור שאנחנו רוצים את הדרך שמובילה אליה. אדם רוצה בית רגוע יותר .הוא באמת רוצה .אבל הבית הרגוע שהוא מדמיין דורש ממנו לפעמים לוותר על הזכות לומר את המשפט האחרון בוויכוח .הוא רוצה קשר עמוק יותר עם ילדיו ,אבל הקשר הזה דורש ממנו לעיתים להניח דבר שהוא עושה בדיוק כשהילד רוצה לדבר .הוא רוצה זוגיות שיש בה יותר קרבה ,אבל קרבה אמיתית עלולה לדרוש ממנו לשמוע דברים על עצמו שהוא מעדיף שלא לשמוע .הוא רוצה להתקדם בקריירה ,אבל ההתקדמות דורשת ממנו להיות שוב תלמיד ,לא לדעת, לקבל ביקורת ,אולי להיכשל .הוא רוצה גוף בריא יותר ,אבל הגוף הזה נבנה מתוך מאות בחירות קטנות שאף אחת מהן אינה מרגשת .הוא רוצה ללמוד יותר ,אבל הלימוד מבקש שעה מתוך ערב שבו הוא עייף. הוא רוצה תפילה אחרת ,אבל תפילה אחרת דורשת לפעמים להגיע אליה אחרת. אנחנו רוצים את הבית אחרי השיפוץ .פחות נעים לנו לחיות בתוך האבק. אולי משום כך ראש השנה פותח בפנינו שער מפתיע כל כך .היום שבו האדם עומד בדין אינו בנוי רק סביב השאלה מה עשינו בשנה שעברה. אחד המרכזים הגדולים שקבעו חז"ל לעבודת היום הוא המלכות. הגמרא במסכת ראש השנה (דף טז ע"א) אומרת" :אמרו לפני בראש השנה מלכויות זכרונות ושופרות .מלכויות כדי שתמליכוני עליכם ,זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ,ובמה? בשופר". חז"ל אינם מסתפקים בכך שהאדם ירצה להיות טוב יותר .הם מעמידים לפניו קודם שאלה יסודית בהרבה :מי מולך עליך?

אפשר לשמוע את המילה "מלכות" ולהרחיק אותה מיד אל עולם נשגב של אמונה ותפילה .אבל מלכות נבחנת דווקא ברגעים הקטנים ביותר של החיים .מלך הוא מי שמקבל את ההכרעה כאשר שני רצונות מתנגשים. כל עוד אין התנגשות ,קל מאוד לדעת מה חשוב לנו. כמעט כל הורה יאמר שילדיו חשובים לו יותר מן הטלפון .כמעט כל אדם יאמר שהבריאות חשובה לו יותר מעוד שעה של עבודה .כמעט כל בן זוג יאמר שהבית חשוב לו יותר מן הצורך לנצח בוויכוח .כמעט כל אדם מאמין יאמר שהקשר שלו עם הקב"ה חשוב לו יותר מעוד כמה דקות של שינה .כמעט כולנו יודעים לומר מה חשוב לנו. אבל החיים אינם שואלים אותנו מה חשוב לנו כאשר אין מחיר. הם שואלים אותנו בשעה שהילד מתחיל לדבר בדיוק כשהמסך מצפצף. כאשר צריך לבחור בין עוד פגישה לבין ארוחת ערב בבית .כאשר אדם שפגע בנו מבקש לפתוח שיחה ואנחנו עדיין רוצים שהוא יסבול מעט. כאשר השעון מצלצל בבוקר .כאשר מגיעה הוצאה מפתה בחודש שבו החלטנו לחסוך .כאשר צריך לומר "טעיתי" .כאשר צריך לומר "אני לא יודע" .כאשר צריך לומר "אני צריך עזרה" .כאשר צריך להפסיק להסביר מדוע האדם שמולנו אשם ולהתחיל לבדוק מה אנחנו מביאים אל תוך המצב. שם מתבררת המלכות. לא במה שאנחנו מצהירים עליו ,אלא במה שמכריע אותנו. ייתכן שאדם אומר שהמשפחה היא הדבר החשוב ביותר בחייו ,והוא אומר אמת .אבל כאשר שוב ושוב העבודה מקבלת את השעות הטובות ביותר שלו והמשפחה מקבלת את מה שנותר ,נוצרת שאלה שאי אפשר לפתור באמצעות הצהרה .ייתכן שאדם אומר שהבריאות חשובה לו ,והוא באמת מאמין בכך ,אבל כאשר בכל פעם שהבריאות מתנגשת עם הנוחות הנוחות מנצחת ,צריך לשאול לא מה הוא חושב על בריאות אלא מי קיבל בפועל את זכות ההכרעה .ייתכן שאדם אומר שהוא רוצה שלום בבית,

אבל ברגע שבו עליו לבחור בין שלום לבין הוכחת צדקתו הוא אינו מסוגל לוותר .אין פירוש הדבר שהשלום אינו חשוב לו .פירוש הדבר שיש בתוכו דבר נוסף שחשוב לו מאוד ,ואולי הוא מעולם לא נתן לו שם. וזו אחת האמיתות המורכבות ביותר על נפש האדם :אנחנו כמעט אף פעם לא רוצים רק דבר אחד. אדם רוצה לרדת במשקל ,והוא גם רוצה לאכול עכשיו את מה שהוא אוהב .הוא רוצה לחסוך ,והוא גם רוצה את התחושה שהוא אינו צריך לחשוב על כל הוצאה .הוא רוצה קשר טוב עם ילדיו ,והוא גם רוצה שהם יכירו בסמכותו .הוא רוצה זוגיות קרובה ,והוא גם רוצה להגן על עצמו מפגיעה .הוא רוצה להצליח ,והוא גם רוצה לא להיכשל .הוא רוצה להשתנות ,והוא גם רוצה להישאר במקום המוכר. שני הרצונות יכולים להיות אמיתיים. אולי זו הסיבה שאחת השאלות החשובות ביותר לקראת שנה חדשה איננה "מה אני רוצה?" ,אלא "מה אני רוצה כאשר שני הדברים שאני רוצה אינם יכולים להתקיים יחד?" כי שם נכתבים החיים. יש אדם שכבר שנים רוצה לעזוב מקום עבודה שמרוקן אותו .בכל יום ראשון בבוקר הוא מרגיש את הכובד .הוא מספר לחברים שהוא חייב לעשות שינוי .הוא מדמיין את עצמו במקום אחר .לפעמים הוא אפילו פותח מודעות דרושים .אי אפשר לומר שהוא אינו רוצה לעזוב .הוא רוצה מאוד .אבל העבודה הזאת מעניקה לו גם דברים שהוא אינו רגיל למנות כאשר הוא מתלונן עליה :משכורת מוכרת ,מעמד שכבר בנה ,אנשים שיודעים מי הוא ,תחום שבו הוא יודע להצליח ,ובעיקר הידיעה שמחר בבוקר הוא אינו צריך להיות מתחיל. כדי לעזוב הוא אינו צריך רק לרצות מקום טוב יותר .הוא צריך להיות מוכן להיפרד מן הביטחון שמעניק לו המקום הרע. וכאן הרצון נעשה רציני.

מפני שקל לרצות את מה שנקבל .הרבה יותר קשה לרצות גם את מה שנצטרך לאבד בדרך אליו. יש אדם שרוצה מאוד לשנות את הזוגיות שלו .הוא אינו רוצה לחיות עוד שנים בתוך מתח ,שתיקות או מריבות שחוזרות על עצמן .הוא רוצה קרבה .הוא רוצה שיחה .הוא רוצה להרגיש שוב בבית .אבל במשך שנים הוא בנה לעצמו סיפור ברור מאוד על הקשר :הוא זה שמנסה ,הצד השני הוא הבעיה .הוא זה שמוותר ,הצד השני אינו רואה .הוא זה שנפגע ,הצד השני פוגע. ומה יקרה אם בתוך תהליך אמיתי של שינוי יתברר שהסיפור מורכב יותר? מה יקרה אם הוא יצטרך לומר :יש דברים שבהם צדקתי ,אבל יש גם דברים שלא ראיתי .יש מקומות שבהם נפגעתי ,אבל יש גם מקומות שבהם פגעתי .יש התנהגויות של האדם שמולי שקשה לי לקבל ,אבל יש גם משהו באופן שבו אני מגיב אליהן שמזין את המעגל הזה. האם הוא רוצה זוגיות חדשה גם אם המחיר שלה הוא להיפרד מן הסיפור שבו הוא תמיד הצודק? זו כבר שאלה אחרת לגמרי. לפעמים אנחנו מבקשים שינוי כל עוד השינוי אינו דורש שינוי בזהות שלנו. אנחנו מוכנים לשנות שעות ,הרגלים ,תוכניות ואפילו מקומות .הרבה יותר קשה לשנות את הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מי אנחנו. האדם הנדיב .האדם שתמיד מנצלים אותו .האדם החזק .האדם שלא צריך אף אחד .האדם שתמיד אומר את האמת .האדם שהמשפחה אינה מעריכה .האדם שלא מסוגל להשתנות .האדם שתמיד מסתדר .האדם שתמיד דופקים אותו .האדם שאין לו מזל. יש סיפורים שכבר מזמן אינם רק תיאור של החיים .הם נעשו בית. גם כאשר הבית כואב ,מפחיד לצאת ממנו. וזה יכול להסביר תופעה מוזרה מאוד :לפעמים אדם נאבק במשך שנים במצב שמכאיב לו ,ובאותו זמן עצמו הוא מגן עליו בלי לדעת.

הוא אומר שהוא רוצה להפסיק לכעוס ,אבל הכעס מעניק לו כוח .כל עוד הוא כועס ,הוא אינו צריך לומר שנפגע .הוא אינו צריך להודות שהמילים של האדם שמולו חשובות לו .הכעס מאפשר לו לעמוד מעל הכאב במקום להיכנס לתוכו. הוא אומר שהוא רוצה להפסיק לדחות ,אבל הדחיינות מגינה עליו מן האפשרות להיכשל .כל עוד הספר לא נכתב ,העסק לא נפתח ,ההצעה לא נשלחה ,הבחינה לא נעשתה והרעיון לא נוסה ,הוא יכול להמשיך להאמין שהיה מצליח אילו באמת היה מנסה .הכישרון נשאר שלם כל עוד המציאות לא בדקה אותו. הוא אומר שהוא רוצה להפסיק לרצות את כולם ,אבל במשך שנים האישור של אחרים היה הדרך שבה ידע שהוא אדם ראוי .אם יפסיק לרצות אותם ,הוא לא רק יצטרך ללמוד לומר "לא" .הוא יצטרך לבנות מחדש את המקום שממנו הוא שואב את ערכו. הוא אומר שאין לו זמן ,אבל לפעמים הבעיה איננה הזמן .לפעמים הבעיה היא שכל בחירה אמיתית מחייבת ויתור .אם שעה אחת הולכת לדבר החשוב ,היא אינה יכולה ללכת לדבר אחר .אדם שרוצה הכול אינו זקוק תמיד לעוד שעות ביממה .לפעמים הוא זקוק לאומץ להחליט מה לא ייכנס אליהן. אין פירוש הדבר שכל אדם אשם בכך שאינו משתנה .החיים אינם נוסחה פשוטה ,ולא כל מי שנשאר במקום נשאר מפני שהוא פחדן או חסר רצון. יש אנשים שנושאים אחריות כבדה .יש משפחות שאי אפשר לטלטל בגלל חלום אישי .יש החלטות מקצועיות שאסור לקבל בלי לחשוב על פרנסה. יש פחדים שמזהירים מפני סכנה אמיתית .יש תקופות שבהן עצם ההחזקה של החיים היא הישג .יש פצעים שאינם נרפאים באמצעות החלטה ,ויש הרגלים עמוקים שדורשים זמן ,סיוע וסבלנות. דווקא משום כך השאלה איננה "למה אתה לא משתנה כבר?" השאלה העמוקה יותר היא מה באמת עומד מול השינוי.

לפעמים התשובה תהיה פחד .לפעמים אחריות .לפעמים נוחות .לפעמים צורך באישור .לפעמים הרגל .לפעמים כאב ישן .לפעמים מציאות שאי אפשר כרגע לשנות .ולפעמים נגלה דבר מפתיע הרבה יותר :אנחנו רוצים מאוד את השינוי שעליו אנחנו מדברים ,אבל יש בנו רצון אחר, שקט יותר וחזק יותר ,שרוצה שהדברים יישארו בדיוק כפי שהם. אולי משום כך ראש השנה אינו מסתפק בשאלה מה האדם רוצה מן השנה הבאה. "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם". לפני רשימת המשאלות עומדת שאלת ההכרעה. מי יכריע כאשר הרצון לחיים אחרים יפגוש את המחיר של החיים האחרים? מי יכריע כאשר ההתלהבות תחלוף? מי יכריע כאשר אף אחד לא יראה? מי יכריע ביום רגיל ,בשעה רגילה ,בתוך אותה עייפות ,מול אותם אנשים ,כאשר לא תהיה מוזיקה של ראש השנה ברקע ולא מחזור ביד? מפני שהחיים אינם משתנים בעיקר ברגעים שבהם אנחנו מבטיחים לעצמנו להשתנות .הם משתנים באלפי רגעים קטנים שבהם אף אחד אינו יודע שהתרחשה הכרעה. ושם ,אולי ,מתחילה באמת השנה החדשה. יש עוד סיבה לכך ששינוי אמיתי קשה כל כך ,והיא עמוקה יותר מן הקושי לוותר על נוחות .לפעמים האדם אינו נאחז רק בהרגל הישן .הוא נאחז באדם שהוא כבר למד להיות .במשך שנים הוא בנה לעצמו דרך להגיב, להתגונן ,לאהוב ,להתרחק ,להתמודד עם אכזבה ,לקבל ביקורת, להימנע מכישלון ,להשיג הערכה ולהגן על עצמו .חלק מן הדרכים הללו כבר גורמות לו כאב ,אבל הן מוכרות לו .הוא יודע מי הוא בתוכן .וכאשר הוא מבקש להשתנות ,הוא אינו מתבקש רק לעשות מעשה חדש. לפעמים הוא נדרש להיפרד ממנגנון ששירת אותו שנים רבות. ילד שגדל בבית שבו העריכו בעיקר הישגים יכול ללמוד בלי שאיש אמר לו זאת במפורש שהדרך להיות ראוי היא להצליח .הוא מתבגר ,מקים

משפחה ,בונה קריירה ,ואולי נעשה אדם מצליח מאוד .מבחוץ קשה לראות בעיה .אבל בתוכו נוצרה משוואה עתיקה :כל עוד אני מצליח ,אני בסדר .לכן הוא אינו מסוגל לנוח .לא מפני שהוא אוהב כל כך לעבוד, אלא מפני שהמנוחה משאירה אותו לרגע בלי הדבר שמוכיח לו את ערכו .הוא יכול לומר במשך שנים שהוא רוצה יותר זמן למשפחה ,יותר שקט ,יותר חיים ,והוא מתכוון לכל מילה .אבל אם העבודה היא גם המקום שבו הוא מקבל את האישור העמוק ביותר לכך שהוא ראוי, צמצום העבודה אינו שינוי בלוח הזמנים בלבד .הוא נוגע בשאלה הרבה יותר מפחידה :מי אני כאשר אינני מוכיח שום דבר? אישה יכולה לומר שהיא רוצה להפסיק לדאוג כל הזמן לילדיה הבוגרים. היא יודעת שהדאגה מתישה אותה ,שהיא מתקשרת יותר מדי ,בודקת, שואלת ,מזהירה ומנסה למנוע מהם טעויות .היא אפילו מבינה שהדבר מכביד על הקשר .אבל אולי במשך עשרות שנים האימהות שלה נבנתה סביב היכולת לדאוג ,לפתור ,להגן ולהיות נחוצה .כאשר הילדים נעשים עצמאיים ,השאלה איננה רק כיצד לתת להם מרחב .מתחתיה יכולה להסתתר שאלה כואבת בהרבה :אם הם כבר אינם זקוקים לי כפי שהיו זקוקים לי פעם ,מה מקומי בחייהם עכשיו? אדם אחר רוצה להפסיק להיות זה שתמיד מוותר .הוא מתלונן שבמשפחה כולם פונים אליו ,בעבודה תמיד מטילים עליו עוד משימה, ובחברה כולם יודעים שהוא לא יסרב .הוא כועס עליהם ,ובצדק לא פעם .אבל ייתכן שגם הוויתור המתמיד נותן לו דבר יקר :הוא מאפשר לו להיות "האדם הטוב" .אם יתחיל להציב גבולות ,מישהו עלול להתאכזב ממנו .מישהו עלול לומר שהוא השתנה .אולי בפעם הראשונה בחייו אדם יכעס עליו דווקא משום שאמר לא .האם הוא רוצה גבולות גם במחיר האפשרות שלא כולם יחשבו שהוא טוב? זו אחת הסיבות ששינוי אינו מתרחש רק באמצעות החלטה .החלטה יכולה לומר לאדם לאן הוא רוצה להגיע .היא אינה תמיד מגלה לו מה מחזיק אותו במקום שממנו הוא מבקש לצאת.

רבי משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות תשובה ב ,ד) מתאר את דרכי התשובה וכותב" :ומשנה שמו ,כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים" .יש במשפט הזה עומק חריג .תשובה איננה רק מצב שבו אותו אדם מפסיק לעשות מעשה מסוים .הרמב"ם מתאר תנועה שבה האדם אומר על עצמו" :אני אחר" .אין הכוונה למחיקת העבר או להעמדת פנים שהאדם שהיה איננו קיים .האדם נושא את זיכרונותיו, תכונותיו והיסטוריית חייו .ובכל זאת ,שינוי עמוק מגיע בשלב שבו ההתנהגות החדשה אינה עוד משימה שאדם מטיל על עצמו מבחוץ, אלא מתחילה להיות חלק מן האדם שהוא נעשה. יש הבדל עצום בין אדם שאומר "אני מנסה לא לכעוס" לבין אדם שמתחיל לבנות בתוכו צורת תגובה אחרת .יש הבדל בין מי שנאבק בכל יום מחדש לא להוציא כסף שאין לו לבין מי שבונה לעצמו תפיסה אחרת של צריכה ושל ערך .יש הבדל בין אדם שמכריח את עצמו לפנות זמן לילדיו לבין אדם שהנוכחות איתם נעשתה חלק מן האופן שבו הוא מבין אבהות .בתחילת הדרך הפעולה קודמת לזהות .האדם עושה דבר שעדיין אינו טבעי לו .אבל אם השינוי מעמיק ,לאט לאט הזהות מתחילה להשתנות בעקבות הפעולה. וזה בדיוק המקום שבו רבים נשברים. מפני שבין האדם הישן לבין האדם החדש יש תקופה שבה האדם אינו מרגיש בבית בשום מקום .ההרגל הישן כבר מכאיב לו ,אבל הדרך החדשה עדיין אינה טבעית .הוא התחיל להציב גבולות ,אבל עדיין מרגיש אשם בכל פעם שהוא אומר לא .הוא החליט לדבר אחרת בבית ,אבל המילים החדשות נשמעות לו מלאכותיות .הוא התחיל ללמוד בקביעות, אבל עדיין אינו מרגיש "אדם שלומד" .הוא הפסיק לרדוף אחרי כל הזדמנות מקצועית ,אבל בכל פעם שמישהו אחר מתקדם הוא שואל אם הוא הורס לעצמו את העתיד .הוא החליט לא להגיב מיד כאשר פוגעים בו ,אבל השתיקה החדשה מרגישה לו בתחילה כמו חולשה. זהו מרחב מסוכן מאוד ,משום שהאדם עלול לפרש את הזרות כהוכחה שהשינוי אינו מתאים לו.

כמה פעמים אדם אומר" :זה פשוט לא אני"? אבל מה פירוש "אני"? האם כל מה שהתרגלנו לעשות הוא אנחנו? האם העובדה שאדם מגיב בדרך מסוימת כבר עשרים שנה הופכת את הדרך הזאת לזהותו? האם העובדה שתמיד פחד לדבר מול אנשים אומרת שהוא "אדם שלא מסוגל לדבר מול קהל"? האם מי שמעולם לא הציב גבולות הוא "אדם שלא יודע להגיד לא" ,או אדם שעד היום לא למד לעשות זאת? האם מי שבמשך שנים נמנע משיחה קשה באמת אינו מסוגל לשאת עימות ,או שהוא פשוט בנה את חייו כך שלא יצטרך לבדוק מה יקרה אם יעמוד בו? לפעמים המשפט "ככה אני" הוא תיאור כן של תכונה .אבל לפעמים הוא הסכם שחתמנו עם העבר כדי שלא נצטרך להתמודד עם האפשרות של עתיד אחר. ראש השנה מציב מול האדם אפשרות אחרת .לא משום שבתאריך מסוים נמחקת האישיות הישנה ,ולא משום שהשנה החדשה מעניקה באורח פלא כוחות שלא היו קודם .אלא משום שעצם העמידה בדין שוברת לרגע את האשליה שהאדם הוא מוצר מוגמר. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות תשובה ג ,ד) כותב על תקיעת השופר" :אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב ,רמז יש בו ,כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם" .הרמב"ם אינו מתאר אדם שאינו יודע דבר .הישן אינו בהכרח חסר ידיעה .אפשר לדעת הרבה מאוד ולישון .אפשר לדעת שהזמן עובר ולחיות כאילו הוא אינסופי .אפשר לדעת שהילדים גדלים ולהמשיך לומר שעוד מעט יהיה יותר זמן .אפשר לדעת שהקשר נשחק ולהמשיך לדחות את השיחה .אפשר לדעת שהגוף מאותת ולהמשיך להבטיח שאחרי התקופה העמוסה נטפל בו .אפשר לדעת שההרגל פוגע בנו ולהמשיך איתו עוד יום ,מפני שגם מחר אפשר יהיה להפסיק. יש שינה שאינה עצימת עיניים .יש שינה שבה העיניים פתוחות והיומן מלא.

האדם קם בבוקר ,עובד ,נוסע ,עונה להודעות ,קונה ,משלם ,מסדר, מתכנן ,מדבר ,מטפל ,חוזר הביתה ,רואה משהו ,הולך לישון ,ולמחרת מתחיל שוב .הוא יכול להיות אדם אחראי מאוד ,חרוץ מאוד ואפילו מצליח מאוד ,ובכל זאת לחלוף בתוך חייו בלי לעצור לשאול אם החיים שהוא מצליח לנהל הם החיים שהוא באמת רוצה לחיות. אין כאן קריאה לפרק את החיים בכל פעם שמתעוררת אי נחת .לפעמים החיים הנכונים כוללים שגרה ,חובה ,מאמץ ודברים שאיננו אוהבים לעשות .לא כל תחושת החמצה היא סימן שצריך לעזוב עבודה .לא כל קושי בזוגיות אומר שהקשר שגוי .לא כל שעמום דורש מהפכה .אדם בוגר אינו בורח מכל מסגרת ברגע שהיא מפסיקה לרגש אותו .לעיתים דווקא היכולת להישאר ,להתמיד ולשאת תקופה קשה היא השינוי הגדול ביותר שהוא צריך לעשות. אבל יש הבדל בין נאמנות לבין הרדמה. נאמנות אומרת :בדקתי ,שאלתי ,ראיתי את המחיר ,ואני בוחר להישאר. הרדמה אומרת :אני ממשיך משום שכך המשכתי אתמול. נאמנות אומרת :העבודה הזאת תובענית ,אבל כרגע אני בוחר בה משום שיש לי אחריות ,מטרה או משמעות .הרדמה אומרת :אני כבר לא יודע למה אני כאן ,אבל מפחיד אותי לחשוב על אפשרות אחרת .נאמנות אומרת :הזוגיות עוברת תקופה קשה ואני בוחר לעבוד עליה .הרדמה אומרת :כבר שנים אנחנו חיים זה לצד זה וכמעט איננו נפגשים ,אבל למדנו לקרוא לשקט הזה "הכול בסדר" .נאמנות אומרת :אני מקבל מגבלה שאינני יכול לשנות .הרדמה אומרת :מעולם לא בדקתי אם היא באמת אינה ניתנת לשינוי. אולי לכן הרמב"ם אינו אומר רק "שנו את מעשיכם" .קודם הוא אומר: "עורו". לפני השינוי יש התעוררות .ולפני ההתעוררות יש נכונות לראות. לראות שהבעיה אינה תמיד במקום שבו התרגלנו למקם אותה .לראות שאולי אין לנו רק "בעיה של זמן" ,אלא קושי לבחור .אולי אין לנו רק

"בעיה של כעס" ,אלא פחד להיות פגיעים .אולי אין לנו רק "בעיה של משמעת" ,אלא צורך עמוק בנחמה שאנחנו מקבלים מן ההרגל .אולי אין לנו רק "בעיה בזוגיות" ,אלא שני בני אדם שכל אחד מהם מחכה שהשני יעשה ראשון את הדבר שהוא עצמו מפחד לעשות .אולי אין לנו רק "בעיה בקריירה" ,אלא חיים שלמים שבנינו סביב הצורך להוכיח שאנחנו מצליחים. וזה מסביר מדוע החלטות גדולות כל כך נחלשות לעיתים מול רגעים קטנים כל כך. האדם של ראש השנה מחליט .האדם של יום שלישי בערב צריך לבצע. בראש השנה קל יחסית לומר שהמשפחה חשובה .ביום שלישי בשעה שבע וחצי בערב ,אחרי יום ארוך ,כאשר הטלפון מצלצל והילד רוצה לספר סיפור ארוך מאוד על דבר שנראה למבוגר שולי לחלוטין, ההחלטה מקבלת גוף .בראש השנה קל להחליט להיות סבלני .ברגע שבו מישהו חוזר בפעם המאה על אותה התנהגות ,הסבלנות מפסיקה להיות רעיון .בראש השנה קל להחליט ללמוד יותר .בערב חורפי, כשהבית שקט והכורסה מזמינה ,מתברר אם ההחלטה קיבלה מקום בתוך החיים או נשארה בתוך המחזור. אנחנו נוטים לזלזל ברגעים הקטנים מפני שאין בהם דרמה .אבל אולי דווקא הם המקומות שבהם אדם נעשה מי שהוא. איש אינו הופך לאב נוכח בגלל ערב אחד מרגש עם ילדיו .הוא נעשה כזה מאלפי רגעים קטנים שבהם בחר להיות שם .איש אינו נעשה בן זוג קשוב מפני שפעם אחת ניהל שיחה עמוקה .איש אינו בונה אמון באמצעות מחווה גדולה אחת .איש אינו נעשה אדם לומד מפני שפעם אחת למד לילה שלם .זהות נבנית מהצטברות של בחירות קטנות שאף אחת מהן אינה נראית גדולה מספיק כדי לשנות חיים ,אבל יחד הן נעשות החיים עצמם. אולי משום כך שינוי אמיתי זקוק לפחות להצהרות גדולות ויותר להכרעות קטנות.

לא רק "השנה אהיה אבא אחר" ,אלא מה יקרה בפעם הבאה שהילד ייכנס לחדר בזמן לא נוח .לא רק "השנה אשמור יותר על הבריאות", אלא מה יקרה בקנייה הבאה ,בארוחה הבאה ,בשעה שבה הגוף מבקש מנוחה והראש אומר שצריך להספיק עוד דבר אחד .לא רק "השנה אשקיע בזוגיות" ,אלא מה יקרה בוויכוח הבא .לא רק "השנה אלמד יותר" ,אלא איזו שעה אמיתית ביומן שייכת מעכשיו ללימוד ולא רק לכוונה ללמוד. וכאן מופיעה שאלה נוספת ,קשה לא פחות :האם אנחנו מוכנים להשתנות גם כאשר איש לא יידע שהשתנינו? יש שינויים שקל יותר לעשות כאשר הם נראים .אנשים מחמיאים, הסביבה מבחינה ,אפשר לספר .אבל חלק מן השינויים החשובים ביותר בחיים אינם מקבלים קהל .איש אינו יודע שאדם בלע משפט שכבר עמד על לשונו מפני שהבין שהוא רק יכאיב .איש אינו מוחא כפיים לאב שהניח את הטלפון והקשיב עוד עשר דקות .איש אינו רואה את האדם שסגר אתר קניות מפני שהחליט שהפעם אינו קונה כדי להרגיע תחושה .איש אינו יודע על הודעה שנכתבה בכעס ונמחקה לפני שנשלחה .איש אינו מעניק תעודה למי שהחליט לא להיכנס שוב לשיחה משפחתית שבה מדברים רע על אדם שאינו נמצא. אבל אולי שם נמצא השינוי הטהור ביותר .במקום שבו אין תמורה חיצונית ,והאדם בכל זאת בוחר אחרת. ראש השנה מבקש מן האדם להמליך את הקב"ה .במובן הפשוט והאמיתי ,זו עבודת היום כפי שקבעו חז"ל .אבל מתוך המלכות הזאת עולה גם שאלה על כל מערכת ההכרעות של החיים :מה מקבל אצלנו את המילה האחרונה כאשר אין קהל ,אין מחיאות כפיים ואין רווח מיידי? האם מה שאנחנו אומרים שהוא חשוב לנו באמת מקבל סמכות על הדרך שבה אנחנו חיים ,או שהוא נשאר ערך יפה שאנחנו מכבדים כל עוד אינו מפריע להרגלים שלנו? אולי זו הסיבה שהשאלה "מה אני רוצה לשנות השנה?" עדיין אינה עמוקה מספיק.

צריך לשאול גם :מה בחיים שלי יצטרך לאבד מכוחו כדי שהשינוי הזה יוכל לקרות? איזו נוחות? איזה פחד? איזה סיפור ישן על עצמי? איזו תדמית? איזו דרך מוכרת לקבל אהבה ,ערך או ביטחון? איזה הרגל שאני שונא אבל עדיין זקוק למה שהוא נותן לי? מפני שלפעמים אדם אינו נכשל בשינוי מפני שלא רצה אותו מספיק .הוא נכשל מפני שמעולם לא גילה מול מה השינוי שלו מתמודד. ורק כאשר השאלה הזאת נעשית גלויה ,אפשר להתחיל לשאול לא רק איזו שנה אנחנו מבקשים לקבל ,אלא איזה אדם יצטרך להיוולד בתוכנו כדי שנוכל לחיות אותה. אלא שכאן מתגלה מלכודת נוספת ,אולי עדינה יותר מכל מה שפגשנו עד עכשיו .לפעמים האדם כבר יודע מה עליו לשנות ,כבר הבין מה מחזיק אותו במקום ,ואפילו מוכן לשלם חלק מן המחיר ,אבל הוא מחכה לדבר אחד נוסף לפני שיתחיל :הוא מחכה להרגיש מוכן. הוא אומר לעצמו שידבר עם האדם ההוא כאשר יירגע .יתחיל לשמור על הבריאות כאשר התקופה הלחוצה תסתיים .יקדיש זמן לילדים כאשר הפרויקט ייגמר .יחזור ללמוד כאשר יהיה לו ראש פנוי .יעשה את השינוי המקצועי כאשר יהיה בטוח יותר .יבקש סליחה כאשר ימצא את המילים הנכונות .יתחיל לטפל במה שמטריד אותו כאשר ירגיש חזק מספיק להתמודד איתו .הדברים נשמעים הגיוניים ,ולעיתים הם אכן נכונים .יש החלטות שדורשות הבשלה ,יש שיחות שצריך לבחור להן זמן נכון ,ויש שינויים שאסור לעשות בפזיזות .אבל לפעמים ההמתנה לבשלות הופכת להיות הדרך האלגנטית ביותר שלא להתחיל לעולם. מפני שיש שינויים שאדם אינו נעשה מוכן אליהם לפני שהוא מתחיל .הוא נעשה מוכן תוך כדי. אדם אינו תמיד מקבל ביטחון ואז פועל .לפעמים הוא פועל בזהירות, ורק אחר כך מגלה שנבנה בו ביטחון .הוא אינו תמיד מפסיק לפחד ואז אומר את האמת .לפעמים הוא אומר אותה כשהקול עדיין רועד .הוא אינו תמיד מרגיש ראוי ואז מפסיק לחפש אישור .לפעמים הוא מפסיק בהדרגה לרדוף אחר האישור ,ורק במשך הזמן מגלה שערכו אינו

מתמוטט כאשר מישהו אינו מרוצה ממנו .הוא אינו תמיד מרגיש סבלני ואז מתנהג בסבלנות .לפעמים הוא בוחר לא להגיב כפי שהתרגל ,ומתוך הבחירות הללו מתחילה להיבנות בו צורת תגובה חדשה. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות דעות א ,ז) מלמד שאדם קונה דעות ומידות על ידי חזרה על המעשים השייכים להן" :וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שיקבעו בו? יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעיות ,ויחזור בהם תמיד עד שיהיו מעשיהם קלים עליו ולא יהיה בהם טורח עליו ,ויקבעו הדעות בנפשו" .יש כאן היפוך של דרך החשיבה הרגילה .אנחנו מחכים פעמים רבות שהפנים ישתנה כדי שהמעשה ישתנה .הרמב"ם מלמד שבמקרים רבים הדרך עוברת גם בכיוון ההפוך :המעשה החוזר ונשנה חורש תלם בנפש ,עד שמה שהיה בתחילה זר וקשה נעשה בהדרגה חלק מן האדם. הדבר הזה משנה את האופן שבו אפשר לחשוב על שנה חדשה .אדם אינו חייב להיכנס אליה כשהוא כבר האדם שהוא מבקש להיות .אילו היה כזה ,לא היה זקוק לשינוי .הוא יכול להיכנס אליה כאשר התגובה הישנה עדיין חזקה ,כאשר הפחד עדיין קיים ,כאשר ההרגל עדיין מושך ,כאשר הכעס עדיין עולה וכאשר הדרך החדשה עדיין אינה טבעית .השאלה איננה אם הוא כבר מרגיש אחרת .השאלה היא האם ברגע מסוים הוא מוכן לעשות מעשה אחד שאינו מציית באופן אוטומטי לאדם שהיה עד היום. יש כאן הבדל עמוק בין החלטה לבין הכרעה .החלטה מתקבלת לעיתים ברגע גדול .הכרעה מתרחשת בתוך החיים .אדם יכול להחליט בראש השנה שהוא רוצה להיות פחות כעסן .ההכרעה תגיע שבועיים אחר כך, כאשר מישהו יאמר לו משפט מקומם והוא ירגיש בתוך שנייה את כל המערכת הישנה מתעוררת .הגוף יידרך ,המילים כבר יעמדו בפה ,והמוח יספק במהירות את כל הנימוקים מדוע הפעם דווקא מוצדק להגיב. דווקא שם ,ברגע שאין בו שום תחושה של ראש השנה ,נבחנת השאלה אם משהו מראש השנה הגיע עד החיים.

וזו נקודה שיכולה להיות קשה מאוד לאדם שמצפה משינוי להרגיש כמו התעלות. לפעמים שינוי אמיתי מרגיש בתחילתו דווקא גרוע. אדם שהיה רגיל להשיב מיד כאשר פוגעים בו ומחליט לעצור לפני תגובה אינו מרגיש בהכרח שלו .הוא עלול להרגיש שהוא נכנע .מי שהיה רגיל לפתור לילדיו כל בעיה ומתחיל לתת להם להתמודד עלול להרגיש שהוא הורה פחות טוב .מי שהיה רגיל לענות לכל בקשה ומתחיל להציב גבול עלול לחזור הביתה עם תחושת אשמה .מי שהתרגל למדוד את עצמו באמצעות הספק ומחליט להקדיש ערב למשפחה עלול לשבת עם ילדיו ובתוך ראשו לשמוע קול שאומר לו שהוא מבזבז זמן. הקול הישן אינו נעלם רק מפני שהתקבלה החלטה חדשה. ולפעמים כאן בדיוק האדם חוזר לאחור .לא משום שהדרך החדשה אינה נכונה ,אלא משום שהוא פירש את אי הנוחות כהוכחה שהיא אינה שלו. כמה כוח יש למשפט "זה לא אני" .אדם אומר :אני לא טיפוס שמדבר על רגשות .אני לא אדם שיודע לבקש עזרה .אני לא בנוי לעמוד מול קהל. אני לא מסוגל להתנהל עם כסף .אין לי משמעת .אני אדם עצבני .אני תמיד דוחה .אני פשוט כזה. אבל אולי חלק מן המשפטים הללו אינם תיאור של זהות אלא תיעוד של הרגל. האם אדם שנמנע עשרים שנה מלבקש עזרה הוכיח שאינו מסוגל לבקש עזרה ,או רק שהוא התאמן עשרים שנה בלא לבקש? האם אדם שמגיב תמיד בכעס גילה את טבעו הנצחי ,או חיזק במשך שנים מסלול תגובה שנעשה מהיר כל כך עד שהוא נדמה לטבע? האם אדם שאומר "אין לי כוח רצון" מתאר עובדה ,או מסכם מאות מצבים שבהם בחר בדרך מסוימת עד שהבחירה כבר אינה מורגשת כבחירה? אין הכוונה לומר שאין תכונות אופי .בוודאי שיש .בני אדם שונים זה מזה, ולא כל אדם יכול או צריך להפוך לכל אדם אחר .יש מי שמטבעו שקט יותר ויש מי שסוער ,יש מי שנוטה לזהירות ויש מי שמעז ,יש מי שזקוק

ליותר חברה ויש מי שזקוק ליותר מרחב .המסע אינו ניסיון למחוק את האישיות .להפך .לפעמים השינוי האמיתי הוא להפסיק להילחם במי שאנחנו .אבל יש הבדל בין לקבל תכונה לבין להכתיר כל הרגל שנבנה סביבה כגורל. אדם יכול להיות בעל מזג סוער בלי להפוך כל כעס לצו טבע .אדם יכול להיות זהיר בלי לתת לפחד להחליט כל החלטה .אדם יכול להיות רגיש בלי לפרש כל ביקורת כהשפלה .אדם יכול להיות שאפתן בלי למדוד את ערכו רק באמצעות הישגים .אדם יכול להיות נדיב בלי להיעלם בתוך צורכיהם של אחרים. השאלה איננה האם אפשר להפוך לאדם אחר לחלוטין .השאלה היא האם בתוך האדם שכבר קיים יש אפשרויות שהוא עדיין כמעט לא אימן. וכאן אולי מקבלת "מלכות" משמעות נוספת בעבודת הנפש ,לא כפירוש חדש לדברי חז"ל אלא כתמונה הצומחת מהם .מלכות אינה רק הידיעה שיש מלך .מלכות היא היכולת לומר שלא כל קול שעולה בתוכי זכאי לצו מלכותי .העובדה שאני מרגיש כעס אינה מחייבת אותי לדבר מתוך הכעס .העובדה שאני מפחד אינה מוכיחה שאסור לי להתקדם .העובדה שאני רוצה משהו אינה הופכת אותו לנכון .העובדה שנפגעתי אינה מחייבת אותי לפגוע .העובדה שאני רגיל אינה מחייבת אותי להמשיך. אולי אחת הטעויות הגדולות שלנו היא שאנחנו מעניקים לכל תחושה מעמד של הוראה. "אני מרגיש" הופך מהר מאוד ל"אני חייב". אני מרגיש שאין לי כוח ,ולכן איני יכול .אני מרגיש פגוע ,ולכן אני חייב להגיב .אני מרגיש לחץ ,ולכן אני מוכרח לברוח .אני מרגיש צורך לבדוק את הטלפון ,ולכן היד כבר נשלחת אליו .אני מרגיש שהאדם שמולי אינו מעריך אותי ,ולכן אני נסגר .אני מרגיש שאני עומד להיכשל ,ולכן עדיף לא להתחיל. אבל בין התחושה לבין המעשה יש מרחב קטן ,ולעיתים החיים שלמים נבנים בתוך המרחב הזה.

לא תמיד אפשר לבחור מה להרגיש .אדם אינו מזמין פחד ,קנאה ,עלבון, עצב או כעס כפי שהוא מזמין מוצר .רגשות עולים בו מסיבות עמוקות, לעיתים עוד לפני שהספיק להבין מה התרחש .אבל העובדה שאין לנו שליטה מלאה במה שעולה אינה אומרת שאין לנו אחריות על מה שאנחנו עושים עם מה שעלה. וזה הבדל עצום. מי שמבקש שינוי ואומר לעצמו שאסור לו עוד לכעוס צפוי להיכשל ,מפני שהכעס עוד יגיע .מי שמחליט שלא יפחד עוד עלול להיבהל מן הפעם הראשונה שבה הפחד חוזר .מי שמחליט שמעתה יהיה תמיד סבלני מגלה במהירות שהוא עדיין אותו אדם עם אותה מערכת עצבים .ואז הוא מסיק ששום דבר לא השתנה. אבל אולי השינוי איננו שהכעס לא יעלה .אולי השינוי הראשון הוא שהכעס כבר אינו מקבל אוטומטית את ההגה .אולי הפחד עדיין יושב ברכב ,אבל הוא אינו חייב לנהוג .אולי העלבון עדיין קיים ,אבל הוא אינו חייב לנסח את ההודעה .אולי הקנאה עדיין צורבת ,אבל היא אינה חייבת לקבוע כיצד נדבר על האדם שהצליח. שינוי כזה אינו מרשים במיוחד מבחוץ .לפעמים איש אינו מבחין בו .אבל בפנים מתרחשת מהפכה :נוצר מרחק קטן בין מה שאני מרגיש לבין מה שאני עושה. ובתוך המרחק הזה מתחילה חירות. אולי משום כך קבלה גדולה מדי בראש השנה עלולה לפעמים להיות קלה יותר מקבלה קטנה ומדויקת .קל לומר "השנה אהיה אדם רגוע יותר" ,מפני שהמשפט כמעט אינו מחייב דבר ברגע זה .קשה הרבה יותר לומר :בפעם הבאה שאקבל הודעה שמקוממת אותי ,לא אענה במשך עשר דקות .קל לומר "השנה המשפחה תהיה במקום הראשון" .קשה יותר להחליט שבזמן מסוים הטלפון לא נמצא על השולחן .קל לומר "השנה אשקיע בעצמי" .קשה יותר לפתוח את היומן ולגלות שכדי לפנות שעה לדבר אחד צריך למחוק משהו אחר.

הצהרות גדולות מאפשרות לנו להתרגש מן האדם שנהיה .פעולות קטנות מכריחות אותנו לפגוש את האדם שאנחנו. ואולי כאן נמצא מבחן כואב במיוחד :האם אנחנו אוהבים את רעיון השינוי יותר מן השינוי עצמו? יש הנאה מסוימת בהחלטות .ברגע ההחלטה אדם כבר טועם את הזהות העתידית .מי שהחליט להתחיל להתאמן מרגיש לרגע כאילו כבר נעשה בריא יותר .מי שקנה ספר מרגיש לרגע כאילו כבר למד .מי שפתח תוכנית חיסכון מרגיש כאילו כבר נעשה מסודר .מי שהחליט לשנות את היחסים בבית מרגיש כאילו כבר נפתח דף חדש .ההחלטה מעניקה מקדמה רגשית על הישג שעדיין לא התרחש. ואז מגיע היום שאחרי. שם אין מקדמה .שם יש תשלום. אולי לכן לא צריך לזלזל באדם שמקבל שוב ושוב החלטות ואינו עומד בהן .צריך לשאול אותו שאלה אחרת :האם ההחלטה נעשתה עבורך תחליף למעשה? האם עצם התחושה ש"הבנתי מה צריך לעשות" מרגיעה אותך עד כדי כך שכבר אינך עושה אותו? האם בכל פעם שאתה מתרגש מרעיון חדש אתה מקבל מספיק תחושת התקדמות כדי שלא תצטרך להתקדם באמת? יש אנשים שקוראים בלי סוף על שינוי .שומעים שיעורים ,מאזינים להרצאות ,כותבים לעצמם תובנות ,מסמנים משפטים ,מדברים עם חברים על מה שהם צריכים לעשות .הם יכולים לדעת על עצמם דברים עמוקים מאוד .אבל ידיעה עצמית אינה תמיד שינוי עצמי. אפשר להבין בדיוק מדוע אדם כועס ולהמשיך לכעוס באותה דרך. אפשר לדעת מאין מגיע הפחד ולהמשיך לתת לו לנהל את החיים .אפשר להבין את דפוס הזוגיות ולשחזר אותו במריבה הבאה .אפשר להכיר את הפצע ולבנות סביבו את אותו קיר. יש רגע שבו ההבנה צריכה לעבור דרך הגוף ולהפוך למעשה.

אולי זה המקום שבו השנה החדשה מפסיקה להיות תאריך ומתחילה להיות אפשרות. לא האפשרות לקום בבוקר כאדם חדש ,אלא האפשרות להפסיק לדרוש מעצמנו להיות חדשים לפני שנעשה משהו חדש .לא לחכות עד שנרגיש אחרת כדי לפעול אחרת .להסכים לכך שבמשך זמן מה נישא בתוכנו שני אנשים :את האדם הישן שיודע היטב את הדרך המוכרת ,ואת האדם שמתחיל ללמוד דרך אחרת. וזה אולי אחד הרגעים העדינים ביותר בכל שינוי :הרגע שבו האדם הישן עדיין מדבר בקול רם ,אבל הוא כבר אינו היחיד שמחליט. ואולי דווקא בנקודה הזאת צריך להיזהר מן המלכודת ההפוכה .אחרי כל הדיבור על מחיר ,הכרעה ,הרגל וזהות ,אדם עלול להגיע לראש השנה ולחשוב שהבעיה כולה היא כוח הרצון שלו .אם רק יהיה נחוש יותר ,אם רק יתאמץ יותר ,אם רק יקבל החלטה חזקה מספיק ,הוא יוכל סוף סוף להפוך את חייו .אבל גם המחשבה הזאת עלולה להיות צורה נוספת של אותו עולם ישן שבו האדם מבקש להעמיד את עצמו במרכז ולנהל בכוח את כל מה שמתרחש בתוכו. ראש השנה אינו יום שבו האדם מכריז שהוא מסוגל להשתנות לבדו .הוא היום שבו הוא ממליך את הקב"ה. וזה משנה את התמונה מן היסוד. מפני שיש הבדל עמוק בין אחריות לבין שליטה .אחריות אומרת שיש לאדם בחירה ,שיש משמעות למעשיו ,שהוא אינו רשאי להסתתר מאחורי אופיו ,עברו ,נסיבותיו או פחדיו בכל מקום שבו הוא יכול לבחור אחרת. שליטה אומרת דבר אחר לגמרי :שאם רק יעשה הכול נכון ,הוא יוכל להבטיח את התוצאה .וזו הבטחה שאיש אינו יכול לתת לעצמו. אדם יכול לעשות כל מה שנכון בזוגיות ולא להבטיח שהאדם שמולו ישתנה .הוא יכול להיות הורה מסור ולא להבטיח שכל ילד יבחר בדרך שקיווה לה .הוא יכול לעבוד בתבונה ובחריצות ולא להבטיח שהעסק יצליח .הוא יכול לשמור על גופו ולא להבטיח שלעולם לא יחלה .הוא

יכול לבקש סליחה בכנות ולא להבטיח שיסלחו לו .הוא יכול לקבל החלטה אמיצה ולא לדעת אם תוביל למקום שקיווה אליו. ראש השנה אינו מבטל את האחריות האנושית .הוא מציב לה גבול. אולי חלק מן הקושי שלנו להשתנות נובע מכך שאנחנו מוכנים לעשות צעד רק אם מישהו יבטיח לנו מראש לאן הוא יוביל .אנחנו רוצים לדעת שהשיחה תצליח לפני שנפתח אותה ,שהבקשה תתקבל לפני שנבקש, שהדרך המקצועית החדשה תצליח לפני שנעזוב את הישנה ,שהגבול שנציב לא יפגע בקשר ,שהוויתור שלנו יזכה להערכה ,שהמאמץ שלנו יניב את התוצאה שבשבילה התחלנו. אבל החיים כמעט אף פעם אינם נותנים חוזה כזה. לכן יש אנשים שאינם נשארים במקום מפני שהם אוהבים אותו ,אלא מפני שהמקום הבא אינו מבטיח להם דבר .הם אינם אומרים "אני בוחר להישאר" .הם אומרים "אני אחכה עד שאדע" .והם יכולים לחכות שנים. יש מחיר שאנחנו משלמים על שינוי ,ויש מחיר שאנחנו משלמים על אי שינוי .באופן מוזר ,את המחיר הראשון אנחנו רואים מיד ואת השני אנחנו כמעט תמיד דוחים מן החשבון. אדם שוקל לעזוב מקום עבודה .הוא רואה מיד את הסיכון :אולי ירוויח פחות ,אולי לא ימצא מקום מתאים ,אולי יתחרט .אבל מה מחיר ההישארות עוד חמש שנים במקום שמרוקן אותו? אדם שוקל לפתוח שיחה קשה בבית .הוא רואה את מחיר השיחה :אולי יהיה מתח ,אולי ייאמרו דברים כואבים .אבל מה המחיר של עוד שלוש שנים של שתיקה? אדם מפחד להציב גבול .הוא רואה מיד את האפשרות שמישהו יכעס עליו .אבל מה המחיר של שנים שבהן הוא ממשיך לומר כן ובתוכו הולך ונבנה כעס על כל מי שמבקש ממנו? אנחנו מחשבים בדייקנות את הסיכון שבתנועה ,ומתייחסים להישארות כאילו היא בחינם.

אבל גם לא לבחור זו בחירה .גם לא לדבר יוצר מציאות .גם לא להחליט מעצב חיים .גם להישאר במקום יש מחיר .גם לדחות בשנה פירושו לתת שנה למשהו אחר. ואולי אחת השאלות החזקות שאדם יכול לשאול בראש השנה איננה רק "מה יקרה אם אשנה?" ,אלא "מה יקרה אם שום דבר לא ישתנה?" אם אמשיך עוד שנה בדיוק באותה צורה ,לאן אגיע? אם אמשיך להגיב כך בכל מריבה ,איך תיראה הזוגיות בעוד חמש שנים? אם אמשיך לתת לעבודה את השעות שאני נותן לה היום ,מה יקרה לקשר עם הילדים כאשר יהיו גדולים יותר? אם אמשיך לדחות את הבריאות ,את הלימוד, את השיחה ,את ההחלטה ,מה בדיוק אני מניח שיקרה מעצמו? יש דברים שהזמן מרפא .ויש דברים שהזמן רק מעמיק. מרחק שלא מטפלים בו יכול להפוך לניכור .הרגל קטן יכול להפוך לצורת חיים .פחד שלא פוגשים יכול להתרחב וללמד את האדם להימנע מעוד ועוד מקומות .מריבה שלא נפתרה יכולה להפוך לסיפור שכל אחד מבני הבית מספר לעצמו על השני .חלום שנדחה שוב ושוב יכול להגיע ליום שבו האדם כבר אינו יודע אם הוא עדיין רוצה אותו או רק כואב את העובדה שמעולם לא ניסה. אולי לכן המילה "שנה" עצמה יכולה להטעות אותנו .שנה נראית כמו מרחב גדול מאוד .שנים עשר חודשים ,מאות ימים ,אלפי שעות .תמיד נדמה שיש עוד זמן .אבל החיים אינם מגיעים אלינו בצורת שנה .הם מגיעים ביום אחד בכל פעם. אף אדם אינו מבזבז שנה ברגע אחד .הוא מבזבז שעה ,ועוד שעה ,ועוד ערב ,ועוד שיחה שלא התקיימה ,ועוד שבת שבה היה עייף מדי ,ועוד הזדמנות שאמר עליה "אחר כך" .רק בדיעבד הוא מסתכל לאחור וקורא לכל הרגעים הללו "שנה". וכך גם שינוי אינו מתרחש בשנה .הוא מתרחש ברגעים. בפעם שבה אדם עומד לשלוח הודעה כועסת ועוצר .בפעם שבה הוא מקשיב עד סוף המשפט במקום להכין תשובה .בפעם שבה הוא מודה

שאינו יודע .בפעם שבה הוא מסרב לבקשה מפני שההסכמה תבוא על חשבון דבר חשוב יותר .בפעם שבה הוא פותח את הספר אף שאין לו חשק .בפעם שבה הוא מתקשר לאדם שהוא מחכה כבר שנים שיתקשר אליו ראשון .בפעם שבה הוא הולך לישון במקום להוכיח לעצמו שהוא מסוגל להספיק עוד דבר. אף אחד מן הרגעים הללו אינו נראה כמו "שינוי חיים" .אבל החיים אינם דבר שנמצא מעבר לרגעים האלה .הם הרגעים האלה. ואולי כאן אפשר להבין מדוע ההכרעה הפנימית של ראש השנה אינה יכולה להסתיים בהתלהבות .התלהבות היא כוח גדול ,אבל היא אינה בנויה לשאת חיים שלמים .רגשות עולים ויורדים .ימים עמוסים מגיעים. עייפות מגיעה .אכזבות מגיעות .השאלה איננה כיצד לשמר במשך שנה את הרגש של ראש השנה .ייתכן שזה כלל אינו אפשרי .השאלה היא כיצד לקחת מן הרגע הגדול אמת אחת שתוכל לעמוד גם כאשר הרגש הגדול ייעלם. לא עשר קבלות .לא רשימת מהפכות .אולי אפילו לא הבטחה גדולה אחת .אלא בירור אחד אמיתי :מה הדבר שאם יישאר כפי שהוא ,אני כבר יודע לאן הוא לוקח אותי? לא מה הייתי שמח לשפר .לא מה יהיה נחמד לשנות .מה איני יכול עוד להעמיד פנים שאינני רואה. לפעמים האדם יודע. הוא יודע איזו שיחה הוא דוחה .הוא יודע איזה הרגל גובה ממנו מחיר. הוא יודע היכן הוא משתמש בעומס כתירוץ .הוא יודע עם מי הוא צריך להתפייס .הוא יודע איזה פחד קיבל אצלו סמכות גדולה מדי .הוא יודע באיזה מקום הוא ממשיך לספר לעצמו סיפור שכבר אינו מאמין בו לגמרי. הקושי אינו תמיד לגלות את האמת .לפעמים הקושי הוא להסכים שהאמת שכבר גילינו תחייב אותנו.

אולי זו משמעות עמוקה של התעוררות .לא לקבל עוד מידע על עצמנו, אלא להפסיק לברוח מן המידע שכבר יש לנו. האדם יכול לשמוע במשך שנים שיעורים על כעס ולדעת בדיוק כיצד הכעס פועל .הוא יכול להבין את חשיבות המשפחה ,הזמן ,הבריאות והאמונה .לעיתים אין חסרה לו עוד תובנה .חסר הרגע שבו הידיעה מפסיקה להיות דבר שהוא מסכים איתו והופכת לדבר שמכריע משהו. יש ידיעות שאדם מחזיק בראשו ,ויש ידיעות שמתחילות להחזיק אותו. וכאן אולי אפשר לשוב אל דברי רבי משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות תשובה ב ,ב) ,המגדיר את התשובה" :ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד" .הרמב"ם אינו מסתפק בידיעה שהמעשה אינו נכון ואף לא בצער עליו .יש נקודה שבה הידיעה צריכה להגיע ל"גמירות הלב" .לא הבטחה שאדם יודע בוודאות שלעולם לא ייכשל ,שהרי האדם נשאר אדם ,אלא הכרעה אמיתית ביחס לכיוון שבו הוא מבקש ללכת. וזה הבדל עצום. אפשר ליפול אחרי החלטה אמיתית .אפשר לכעוס שוב אחרי שהאדם החליט לעבוד על הכעס .אפשר לבזבז ערב אחרי שהחליט לשמור על הזמן .אפשר לחזור להרגל ישן .הכישלון אינו מוכיח בהכרח שההכרעה הייתה שקר .שינוי אינו קו ישר. אבל יש הבדל בין אדם שנפל בדרך חדשה לבין אדם שמעולם לא יצא מן הדרך הישנה. אולי אחת הסכנות הגדולות של ראש השנה היא הציפייה לשלמות .אדם מקבל על עצמו דבר ,נכשל פעם אחת ,ומיד אומר לעצמו :ידעתי .אני לא משתנה .שבוע שלם הצליח לדבר אחרת בבית ,ואז הגיעה מריבה אחת שבה חזר לכל התגובות הישנות ,והוא מוחק בדעתו את כל השבוע. חודש שמר על הרגל חדש ,ואז נשבר ,ומחליט שהחודש לא היה שווה דבר.

אבל אם ילד לומד ללכת ונופל ,איש אינו מסיק מכך שאינו מתקדם. הנפילה מתרחשת דווקא משום שהוא כבר אינו יושב במקום. לפעמים הכישלון אינו ההפך מן השינוי .הוא חלק מן הדרך שבה שינוי נעשה יציב. השאלה החשובה איננה רק האם נפלנו ,אלא מה אנחנו עושים דקה אחרי הנפילה .האם אנחנו משתמשים בה כהוכחה שהזהות הישנה ניצחה ,או כמידע שמלמד אותנו היכן הדרך החדשה עדיין חלשה? האם אדם אומר "ככה אני" ,או שואל "מה קרה כאן?" האם הוא הופך מעידה לפסק דין ,או הופך אותה לשיעור? יש אנשים שאינם מפחדים רק להיכשל .הם מפחדים לגלות ששינוי אמיתי דורש מהם לחזור ולבחור שוב ושוב .הם היו רוצים רגע אחד גדול שבו הכול יוכרע לתמיד .החלטה אחת שתסגור את הסיפור. אבל אולי אין רגע כזה. אולי חלק גדול מן החיים הוא ההסכמה לבחור שוב. לאהוב שוב .להקשיב שוב .להתפלל שוב .לסלוח שוב .להציב גבול שוב. לקום שוב .לחזור שוב אל הדבר שכבר החלטנו עליו אתמול ,מפני שהחלטת אתמול אינה פוטרת את בחירת היום. וזה אינו סימן שההחלטה נכשלה .זו צורתה של החלטה כאשר היא נכנסת לתוך הזמן. ראש השנה מגיע בכל שנה מחדש .לא מפני שכל מה שהיה בשנה הקודמת היה חסר ערך ,אלא מפני שהאדם אינו יצירה שנחתמה .הוא משתנה ,נסיבותיו משתנות ,פחדיו משתנים ,כוחותיו משתנים ,והחיים מעמידים אותו שוב מול עצמו. אולי משום כך השאלה "האם השתניתי?" אינה תמיד השאלה המדויקת ביותר .היא גדולה מדי .היא דורשת פסק דין כולל על אדם שלם. אפשר לשאול אחרת :האם יש מקום אחד שבו אני כבר בוחר אחרת ממה שבחרתי לפני שנה? האם יש תגובה אחת שפעם הייתה אוטומטית

והיום יש לפניה רגע של מחשבה? האם יש אמת אחת שפעם ברחתי ממנה והיום אני מסוגל לשאת? האם יש גבול אחד שלמדתי להציב? האם יש אדם אחד שאני יודע להקשיב לו אחרת? האם יש פחד אחד שעדיין קיים אבל כבר אינו מקבל את כל ההחלטות? לפעמים כך נראה שינוי אמיתי. לא אדם חדש שנולד בן לילה ,אלא אדם ישן שכבר אינו מציית לכל מה שהיה בו ישן. ואולי דווקא מכאן אפשר לחזור אל השאלה שבה התחיל כל המסע: האם אנחנו באמת רוצים להשתנות ,או רק רוצים להרגיש שהפעם נשתנה? אולי אין דרך לענות עליה בראש השנה עצמו. התשובה לא תימצא בעוצמת ההתרגשות ,לא במספר הדמעות ,לא ביופי ההחלטות ולא בכנות שבה נאמר לעצמנו שהפעם יהיה אחרת .כל אלה יכולים להיות אמיתיים ויקרים מאוד ,אבל הם עדיין תחילת הדרך. התשובה תיכתב אחר כך. היא תיכתב בבוקר רגיל שבו אף אחד אינו יודע שקיבלנו החלטה .בערב עייף שבו קל הרבה יותר לחזור להרגל .בתוך מריבה שבה המשפט הישן כבר עומד על קצה הלשון .מול הוצאה שלא תכננו .מול ביקורת שמכאיבה .מול ילד שמבקש זמן בדיוק כשאין זמן .מול הזדמנות שמפחידה .מול טלפון שמצלצל .מול אדם שאנחנו מחכים כבר שנים שיעשה את הצעד הראשון. שם יתברר לא רק מה רצינו בראש השנה. שם יתברר מי הומלך על החיים שלנו. ויש עוד מבחן אחד לשינוי ,אולי הקשה מכולם :מה קורה כאשר האדם אכן משתנה ,אבל המציאות אינה משתנה יחד איתו. יש אדם שהחליט לדבר אחרת בבית .הוא באמת עובד על עצמו .במקום להשיב מיד הוא עוצר ,במקום להרים את הקול הוא מנסה להקשיב,

במקום לחזור אל רשימת הטענות הישנה הוא מנסה להבין מה מתרחש עכשיו .ובכל זאת ,האדם שמולו עדיין מגיב אליו כפי שהגיב בעבר .הוא עדיין חושד ,עדיין מתגונן ,עדיין זוכר את המריבות הקודמות .האדם המשתנה אומר לעצמו :בשביל מה אני מתאמץ אם שום דבר לא משתנה? יש הורה שהחליט לשנות את הקשר עם ילדו .הוא הפסיק להטיף בכל שיחה ,התחיל לשאול יותר ולהכריע פחות ,מנסה לתת מקום .אבל הילד עדיין רחוק .שנים של קשר אינן נמחקות בתוך חודש .ההורה עלול להרגיש שהשינוי שלו לא עבד. יש אדם שמנסה להתנהל אחרת בעבודה .הוא מפסיק לקחת כל משימה רק כדי להוכיח את עצמו ,מציב גבולות ,לומד לומר שאינו יכול להספיק הכול .אבל הסביבה שהתרגלה לגרסה הישנה שלו אינה מוחאת כפיים. להפך .מישהו אומר לו שהוא נעשה פחות מחויב .מישהו אחר מזכיר לו שפעם היה אפשר לסמוך עליו תמיד .הוא מתחיל לשאול אם אולי באמת נעשה אדם פחות טוב. אנחנו רגילים למדוד שינוי באמצעות תגובת העולם. אם השתניתי והקשר השתפר ,סימן שעשיתי נכון .אם הצבתי גבול והאדם שמולי כיבד אותי ,סימן שהגבול היה נכון .אם שיניתי דרך והצלחתי ,סימן שבחרתי נכון .אבל מה קורה כאשר עשיתי צעד נכון והתוצאה עדיין אינה מגיעה? האם אני מסוגל להמשיך בדרך חדשה גם כאשר המציאות מסרבת לתת לי מיד אישור שבחרתי נכון? כאן מתברר עד כמה הרצון שלנו להשתנות קשור לפעמים לעסקה סמויה :אני אעשה את העבודה שלי ,בתנאי שהחיים ייתנו לי תמורה. אני אהיה סבלני יותר ,בתנאי שהאדם שמולי יהיה נעים יותר .אני אשקיע בילדים ,בתנאי שיעריכו .אני אתאמץ בעבודה ,בתנאי שאתקדם .אני אפתח את הלב ,בתנאי שלא יפגעו בי .אני אעשה את הצעד ,בתנאי שאצליח. אבל שינוי אמיתי אינו חוזה עם המציאות.

יש דברים שנמצאים בידינו ויש דברים שאינם נמצאים בידינו .אפשר לבחור בדרך ולא לבחור את תוצאותיה .אפשר לעשות מעשה נכון ולא לקבל עליו את התגובה שקיווינו לה .אפשר להשתנות ולגלות שהעולם זקוק לזמן כדי להכיר את האדם החדש שאנחנו מנסים להיות. ולפעמים העולם לעולם לא ייתן את האישור. אולי אדם יבקש סליחה בכנות ומי שנפגע ממנו לא יהיה מסוגל לסלוח. אולי הוא ינסה לתקן קשר והקשר לא יחזור למה שהיה .אולי הוא ישנה את דרכו בעבודה ובכל זאת לא יקבל את התפקיד .אולי יפעל נכון כלפי ילדיו ובכל זאת יראה אותם מקבלים החלטות שכואבות לו .האם משמעות הדבר שהשינוי היה חסר ערך? זו שאלה עמוקה מפני שהיא חושפת מה באמת רצינו כאשר ביקשנו להשתנות .האם רצינו להיות אדם אחר ,או רצינו להשתמש בשינוי שלנו כדי לשלוט בתוצאה? ראש השנה מעמיד את האדם בדיוק מול הגבול הזה .מצד אחד הוא יום של אחריות מוחלטת .המשנה במסכת ראש השנה (א ,ב) אומרת: "בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון" .האדם אינו נעלם בתוך ההמון .יש דין ,יש מעשים ,יש משמעות לבחירות .מצד שני ,אותו אדם עומד וממליך את מי שהעולם כולו שלו .הוא נדרש לפעול ,אבל אינו מקבל בעלות על התוצאה. יש כאן איזון עדין מאוד בין שתי טעויות הפוכות .הטעות האחת אומרת: הכול תלוי בי .אם לא הצלחתי ,סימן שלא עשיתי מספיק .הטעות השנייה אומרת :שום דבר אינו תלוי בי ,הכול משמים ,ולכן אין טעם להתאמץ. ראש השנה אינו נותן לאדם לברוח לאף אחת מהן .הוא מעמיד אותו בדין על מעשיו ,ובאותה נשימה מלמד אותו שאינו המלך. אולי זה אחד השחרורים הגדולים ביותר שאדם יכול לקבל לקראת שינוי: האחריות שלי היא על הנאמנות לדרך ,לא על היכולת להכריח את המציאות להעניק לי את התוצאה שביקשתי.

אבל גם כאן יש סכנה .אפשר להשתמש במשפט הזה כתירוץ .אדם יכול לומר "התוצאה אינה בידי" כדי לא לבדוק אם באמת עשה את חלקו .לכן צריך לשאול ביושר :האם באמת עשיתי מה שיכולתי ,או שרק הכרזתי שאין לי שליטה כדי להימנע מן המאמץ? האם נתתי לתהליך זמן? האם ביקשתי עזרה כאשר הייתי זקוק לה? האם בניתי שינוי שאפשר לחיות איתו ,או קיבלתי החלטה גדולה מדי שנועדה בעיקר לגרום לי להרגיש רציני? זו נקודה חשובה במיוחד ,מפני שלפעמים האדם נכשל לא בגלל חולשה אלא בגלל הדרך שבה תכנן את השינוי. הוא מחליט שמהיום הכול יהיה אחרת .אם עד היום כמעט לא למד ,הוא קובע לעצמו שעתיים בכל ערב .אם לא התאמן שנים ,הוא בונה תוכנית לשישה ימים בשבוע .אם היה מחובר לטלפון בלי הפסקה ,הוא מחליט כמעט להוציא אותו מחייו .אם הבית סבל במשך שנים מתקשורת קשה, הוא מצפה שבתוך שבוע הכול ייראה אחרת. יש משהו מפתה בהחלטות קיצוניות .הן נותנות תחושה שהפעם אנחנו רציניים. אבל לפעמים הקיצוניות אינה עדות לרצינות .לפעמים היא דרך להימנע מן העבודה האפורה של בנייה. שינוי שאמור להחזיק שנים צריך לדעת לחיות גם ביום שאין בו התלהבות. הוא צריך להתאים לאדם אמיתי שיש לו עבודה ,משפחה ,עייפות, חולשות וימים פחות טובים .אם הדרך החדשה יכולה להתקיים רק כאשר האדם נמצא בשיא כוחו ,היא אינה דרך .היא אירוע. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן מראדין ,החפץ חיים (משנה ברורה ,סימן א ,ס"ק יב) מביא ביחס לקבלות ולהנהגות שאדם נוטל על עצמו את הצורך להיזהר שלא להפוך הנהגה טובה לנדר ,ומתוך העולם ההלכתי הזה עולה גם תזכורת חשובה :רצינות אינה נמדדת בגודל ההצהרה .לעיתים דווקא אדם שמכיר את עצמו ,את כוחו ואת גבולותיו, ובוחר צעד מדוד שהוא מסוגל לשאת לאורך זמן ,בונה שינוי עמוק יותר ממי שמקבל על עצמו עולם שלם ברגע אחד.

אולי אחת הסיבות שאנחנו אוהבים קבלות גדולות היא שהן מאפשרות לנו לדמיין אדם אחר בלי לפגוש עדיין את האדם הקיים. אבל שינוי אמיתי מתחיל דווקא ממנו. לא מן האדם שהיינו רוצים להיות ביום מושלם ,אלא מן האדם שקם מחר בבוקר .עם סדר היום שלו .עם העייפות שלו .עם הילדים שלו .עם העבודה שלו .עם היצרים שלו .עם הכוחות שלו ועם המקומות שבהם הוא חלש. השאלה איננה איזו החלטה נשמעת מרשימה בראש השנה .השאלה היא איזו החלטה יכולה להיכנס אל החיים ביום שאחרי ראש השנה. ולפעמים זה דורש ענווה. להודות שלא נשנה השנה עשרה דברים .אולי נשנה דבר אחד .להודות שאיננו יכולים לתקן בבת אחת מערכת יחסים שנבנתה במשך עשרים שנה .אולי נתחיל מלשנות תגובה אחת .להודות שאין לנו כרגע שעה נוספת בכל יום ,אבל אולי יש עשרים דקות .להודות שאיננו יכולים להבטיח שלא נכעס ,אבל יכולים ללמוד לזהות את הרגע שבו הכעס מתחיל לנהל אותנו. ענווה כזאת אינה ויתור על גדלות .היא הדרך להפוך גדלות למציאות. מפני שהשאלה איננה כמה גבוה האדם מסוגל לקפוץ פעם אחת. השאלה היא באיזו דרך הוא מסוגל ללכת. ואולי יש כאן עוד דבר שראש השנה מזמין אותנו לבדוק :האם אנחנו מבקשים להשתנות מפני שאנחנו שונאים את מי שאנחנו ,או מפני שאנחנו מאמינים שיש בנו אפשרות להיות יותר ממה שאנחנו עכשיו? מבחוץ שתי התנועות יכולות להיראות זהות .שני אנשים יכולים לקבל אותה החלטה בדיוק .שניהם רוצים להיות רגועים יותר ,בריאים יותר, לומדים יותר ,נוכחים יותר .אבל אחד יוצא למלחמה נגד עצמו ,והשני יוצא לבנייה.

הראשון מסתכל על השנה שחלפה ורואה כתב אישום .שוב נכשלתי .שוב בזבזתי .שוב לא הייתי מספיק .הוא מבטיח לעצמו שהשנה יכריח את עצמו להיות אדם אחר .כל נפילה נעשית עבורו הוכחה שהוא בדיוק האדם שממנו ניסה לברוח. השני אינו מתעלם מן הכישלונות .הוא רואה אותם ,לוקח אחריות ואינו מטשטש .אבל הוא אינו הופך את המעשים שלו להגדרה מוחלטת של זהותו .הוא אומר :זה מה שעשיתי ,אבל זו אינה בהכרח המילה האחרונה על מי שאני יכול להיות. ההבדל הזה יכול לקבוע אם שינוי יחזיק מעמד. אדם ששינויו בנוי על שנאה עצמית נדרש להצליח כל הזמן כדי להצדיק את עצמו .ברגע שהוא נכשל ,כל המבנה מתמוטט .אדם ששינויו בנוי על אחריות ועל אמונה באפשרות אחרת יכול להיכשל בלי להפוך את הכישלון לזהותו. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות תשובה ז ,ו) כותב על מעלתו של בעל תשובה" :גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה" .התשובה אינה מתוארת רק כבריחה מן הרע .היא תנועה של התקרבות .האדם אינו רק מתרחק ממי שהיה .הוא מתקרב למקום שאליו הוא מבקש להשתייך. זה הבדל עמוק. אם כל עבודת השינוי בנויה על השאלה "ממה אני רוצה לברוח?" ,העבר ממשיך להיות מרכז החיים .גם כאשר האדם רץ ממנו ,הוא עדיין זה שקובע את הכיוון .אבל כאשר מתווספת השאלה "למה אני רוצה להתקרב?" ,משהו משתנה .האדם אינו רק מפסיק לכעוס ,הוא מבקש לבנות בית שבו אפשר לדבר .הוא אינו רק מפסיק לבזבז זמן ,הוא מבקש לחיות חיים שיש בהם מקום לדברים החשובים לו .הוא אינו רק מפסיק לרדוף אחרי הישגים ,הוא מבקש לבנות ערך שאינו תלוי בכל מחמאה. הוא אינו רק מפסיק הרגל מזיק ,הוא מבקש לבנות יחס אחר אל עצמו.

אולי זו אחת השאלות שכדאי להציב מול כל החלטה לשנה החדשה :אם אצליח בה ,מה אני רוצה שייכנס לחיים שלי במקום הדבר שייצא מהם? מפני שריקנות אינה תוכנית. אדם שמבקש להפסיק לכעוס צריך לבנות דרך אחרת לשאת פגיעה. אדם שמבקש לצמצם מסכים צריך לדעת במה הוא רוצה למלא את הזמן שהתפנה .אדם שמבקש להפסיק לרצות את כולם צריך לבנות מקור פנימי יותר לערך .אדם שמבקש לעבוד פחות צריך לדעת למה הוא רוצה לתת את השעות שיחזיר לעצמו .אדם שמבקש להפסיק לברוח משיחות קשות צריך ללמוד כיצד מנהלים אותן. שינוי שאומר רק "לא עוד" משאיר חלל .ואם החלל אינו מקבל תוכן חדש ,ההרגל הישן יודע היטב כיצד לחזור אליו. אולי משום כך ראש השנה אינו רק יום שבו אנחנו עומדים מול מה שהיה. הוא גם יום שבו אנחנו עומדים מול האפשרות של מה שעדיין איננו. וזו אולי אחת המחשבות המטלטלות ביותר שאפשר לקחת מן היום הזה: בעוד שנה יעמוד כאן אדם מסוים .הוא יישא את אותו שם ,יגור אולי באותו בית ויחיה עם אותם אנשים ,אבל הוא לא יהיה בדיוק האדם שעומד כאן היום .אלפי בחירות קטנות יעברו עליו עד אז .חלקן כמעט לא יורגשו .חלקן ייראו שוליות לחלוטין .ובכל זאת ,הן יכתבו בתוכו משהו. השאלה איננה אם הוא ישתנה. הוא ישתנה בכל מקרה. השאלה היא לאיזה כיוון. וכאן אולי מתברר שהשאלה איננה רק לאיזה כיוון נשתנה ,אלא מי בכלל בוחר את הכיוון .מפני שאדם משתנה גם כאשר אינו מקבל שום החלטה. הזמן משנה אותו ,ההרגלים משנים אותו ,האנשים שסביבו משנים אותו, הדברים שהוא רואה שוב ושוב משנים אותו ,המשפטים שהוא שומע משנים אותו ,הקצב שבו הוא חי משנה אותו .גם מה שהוא אינו עושה משנה אותו .שתיקה ממושכת בתוך קשר משנה את הקשר .שנים של עבודה ללא גבול משנות את הבית .הימנעות חוזרת מעימות משנה את

היכולת לעמוד בעימות .ויתור קבוע על זמן לעצמו משנה את הדרך שבה אדם תופס את צרכיו .אף אחד אינו נשאר במקום .השאלה היא אם השינוי מתרחש מתוך בחירה או מתוך סחיפה. אנחנו אוהבים לחשוב שהאפשרויות הן להשתנות או להישאר כפי שאנחנו .אבל אולי אין באמת אפשרות שנייה .אדם שאינו מטפל בכעס שלו אינו נשאר עם אותה מידה של כעס .הוא מאמן אותה .כל פעם שבה הוא מגיב באותה צורה הופכת את הדרך הזאת לטבעית יותר .אדם שאינו מדבר על מרחק שנוצר בזוגיות אינו משאיר את המרחק בגודלו הנוכחי. השתיקה עצמה נעשית חלק מן הקשר .אדם שאינו מציב גבולות אינו רק שומר על המצב הקיים .הוא מלמד את סביבתו מה אפשר לבקש ממנו, ומלמד את עצמו שהצרכים שלו תמיד יכולים להמתין .אדם שדוחה חלום שנה אחר שנה אינו רק משאיר אותו לעתיד .בכל שנה שעוברת הוא נעשה מעט יותר אדם שמתרגל לא לנסות. יש בחיים דברים שאם איננו בונים אותם ,הם אינם נשארים כפי שהיו .הם נשחקים. קשר הוא כזה .אמון הוא כזה .גוף הוא כזה .יכולת היא כזאת .תפילה היא כזאת .חברות היא כזאת .אפילו היכולת להתפעל היא כזאת .אדם יכול להתרגל לכל כך הרבה דברים עד שיום אחד הוא מגלה שאינו מרגיש עוד את מה שפעם היה ברור לו .לא משום שהחליט לאבד אותו ,אלא משום שלא שמר עליו. אולי לכן אחת השאלות החשובות של ראש השנה אינה רק מה אני רוצה להתחיל לעשות ,אלא מה אני רוצה שלא יישחק בי. איזה אדם אני מפחד להפסיק להיות? יש אנשים שחושבים על שינוי רק במונחים של תוספת .עוד לימוד ,עוד הישג ,עוד משמעת ,עוד הצלחה .אבל לפעמים העבודה של שנה חדשה היא לשמור על דבר שכבר קיים לפני שהחיים ישחקו אותו .לשמור על היכולת להקשיב .לשמור על סקרנות .לשמור על חברות .לשמור על הרוך בתוך בית עמוס .לשמור על תפילה שאינה רק פעולה .לשמור על

היכולת לשבת עם ילד בלי לעשות דבר נוסף .לשמור על אדם שההצלחה עדיין לא הפכה אותו למי שאינו יודע להודות בטעות. לפעמים השינוי שאנחנו זקוקים לו אינו להפוך למשהו שלא היינו ,אלא לחזור ולהגן על משהו טוב שכבר היינו וכמעט איבדנו בדרך. אדם יכול להגיע לגיל מסוים ולהביט לאחור על שנים שבהן הצליח מאוד, ובכל זאת לשאול את עצמו מתי בדיוק נעשה כל כך עייף .הוא לא תכנן להיות עייף .הוא רק הסכים לעוד משימה ,ועוד פרויקט ,ועוד אחריות, ועוד בקשה שאי אפשר היה לסרב לה .שום החלטה אחת לא שינתה את חייו .להפך .דווקא משום שלא הייתה החלטה גדולה ,היה קשה לראות שמשהו משתנה .יום אחד הוא מגלה שהוא השיג דברים שפעם חלם עליהם ,אבל כבר אין לו כמעט כוח ליהנות מהם. אדם אחר יכול להסתכל על הזוגיות שלו ולשאול מתי הפסיקו לדבר באמת .לא הייתה מריבה אחת שבה החליטו שמעכשיו לא ידברו .היו אלף ערבים שבהם היו עייפים .היו ילדים קטנים ,חשבונות ,עבודה, משימות ,מסכים ,דאגות .בכל ערב היה הסבר טוב מדוע לא עכשיו .עד שיום אחד השתיקה כבר אינה הפסקה בין שיחות .היא נעשתה צורת הקשר. ויש אב שמגלה פתאום שהבן שלו כבר כמעט בוגר .הוא זוכר את הילד שביקש ממנו לשחק ,להקשיב ,לבוא לראות משהו .באותם ימים הוא היה עסוק .בצדק .היה צריך לפרנס ,לבנות ,להספיק .הוא תמיד הניח שעוד יהיה זמן .ויום אחד יש זמן ,אבל הילד כבר אינו מבקש. אין כאן כתב אישום .החיים באמת עמוסים .אי אפשר להיות בכל מקום. אי אפשר להיענות לכל צורך .אין אדם שיכול לחיות בלי החמצות .אבל אולי ראש השנה נותן לנו רגע נדיר שבו אפשר להסתכל לא רק על הדברים שאנחנו עושים ,אלא על האדם שהעשייה הזאת מייצרת. אם אמשיך לחיות בדיוק בקצב הזה ,מי אהיה בעוד חמש שנים? זו שאלה אחרת מן השאלה אם אצליח .ייתכן שאצליח מאוד .השאלה היא מי יגיע אל ההצלחה.

אם אמשיך לעבוד כך ,אולי אגיע לתפקיד שאני רוצה .אבל איזה אבא יגיע אליו? איזה בן זוג? איזה גוף? איזו נפש? אם אמשיך להימנע מכל מקום שבו אני עלול להיכשל ,אולי אחסוך מעצמי הרבה אכזבות .אבל איזה אדם אהיה אחרי שנים של הימנעות? אם אמשיך לומר כן לכולם כדי שאיש לא יכעס עלי ,אולי אשמור על תדמית נעימה .אבל מה יקרה בתוכי כאשר שוב ושוב אגלה שאין מקום למה שאני רוצה? לפעמים אנחנו בוחנים החלטות לפי מה שהן נותנות לנו ,ולא לפי האדם שהן בונות בתוכנו. אדם שואל אם כדאי לקבל הצעה מסוימת .הוא מחשב משכורת ,תנאים, מרחק ,מעמד והזדמנות .אלה שיקולים אמיתיים וחשובים .אבל יש עוד שאלה :מי אני צפוי להיות בתוך החיים שההצעה הזאת תיצור? אדם שואל אם נכון להמשיך במאבק מסוים .הוא בודק אם הוא צודק ,אם יש לו סיכוי לנצח ,אם הצד השני ראוי לכך .אבל אפשר לשאול גם :מי אני נעשה בתוך המאבק הזה? אדם שואל אם לקנות דבר מסוים .אפשר לבדוק אם יש כסף ,אם המחיר מוצדק ואם הוא צריך אותו .אבל אפשר גם לשאול מה הרכישה הזאת עושה לדפוס שבו הוא משתמש בקנייה כדי לשנות מצב רוח. זו אינה קריאה להפוך כל החלטה פשוטה לחקירה אינסופית .אדם אינו צריך לנהל דיון קיומי לפני שהוא מזמין כוס קפה .אבל יש החלטות שחוזרות על עצמן שוב ושוב ,וכאשר החלטה חוזרת הופכת להרגל ,היא מפסיקה להיות אירוע ומתחילה להיות אופי. רבי יהודה הנשיא אומר במשנה במסכת אבות (ב ,א)" :והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ,ושכר עבירה כנגד הפסדה" .המשנה מלמדת את האדם שלא להביט רק ברווח המיידי או במחיר המיידי ,אלא להחזיק תמונה רחבה יותר של חשבון החיים .ובמישור שבו אנו מתבוננים כאן, אפשר ללמוד מכך לשאול לא רק מה אני מרוויח מן הבחירה הזאת עכשיו ,אלא מה המחיר המצטבר של הדרך שהיא בונה. מפני שהמחירים הגדולים ביותר בחיים אינם תמיד מגיעים בחשבונית.

איש אינו שולח לאדם בסוף החודש פירוט של השיחות שלא התקיימו עם ילדיו .אין דף חשבון שמראה כמה קרבה נשחקה מפני שכל ויכוח היה חייב להסתיים בניצחון .אין התראה בטלפון שאומרת שהשבוע נלקחו עוד שבע שעות מדבר שהאדם עצמו הגדיר כחשוב .אין מכתב שמודיע שעוד מעט יהיה קשה יותר לחזור לחברות שהוזנחה .אין שעון שמצלצל כאשר חלום עובר מ"עוד לא" ל"כבר לא". אולי משום כך אנחנו זקוקים לזמנים שעוצרים אותנו. לא מפני שהקב"ה זקוק ללוח השנה כדי לדעת מה עשינו .אנחנו זקוקים לו כדי שלא נוכל לברוח ללא סוף מן המפגש עם מה שהזמן עושה לנו. המשנה במסכת ראש השנה (א ,ב) אומרת" :בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון" .רבי משה בן מימון ,הרמב"ם (פירוש המשנה ,ראש השנה א ,ב) מבאר שזהו זמן שבו בני האדם נידונים על ענייניהם .יש משהו מטלטל בעצם התמונה של מעבר .אדם אינו נשאר מוסתר בתוך המין האנושי ,בתוך הקהילה ,בתוך המשפחה ,בתוך מקום העבודה .הוא עובר כיחיד. וכאשר אדם עומד כיחיד ,חלק מן ההסברים שאנחנו רגילים להשתמש בהם מאבדים מכוחם. כולם עובדים כך .כולם עם הטלפון .בגיל שלי כבר לא משתנים .ככה זה אצלנו במשפחה .אין היום זוגיות בלי מתחים כאלה .כל מי שרוצה להצליח חייב לחיות כך .כולם קונים .כולם לחוצים .כולם צועקים לפעמים. ייתכן שכל המשפטים הללו נכונים במידה מסוימת .אבל העובדה שכולם עושים דבר אינה עונה על השאלה מה הדבר עושה לי. ראש השנה מחזיר את האדם מן ה"כולם" אל היחיד. לא מה מקובל .לא מה כולם עושים .לא מה אדם בגילי אמור לרצות .לא מה המשפחה מצפה .לא מה הסביבה תחשוב .מה החיים שאני חי עושים לאדם שאני נעשה?

והשאלה הזאת מפחידה ,משום שהיא מסירה מאיתנו מחסה נוח מאוד. קל יותר לבדוק את עצמנו ביחס לאחרים .אם כולם מתנהגים כך ,אנחנו בסדר .אם יש אנשים שעובדים יותר מאיתנו ,אנחנו מאוזנים .אם יש זוגות שרבים יותר ,מצבנו טוב .אם אחרים מבלים יותר שעות במסך ,אין לנו בעיה. אבל החיים אינם תחרות שבה די להיות מעט פחות אבוד מן האדם שלידנו. אפשר להיות טוב יותר מן הממוצע ולחיות רחוק מאוד מן הדברים שאנחנו עצמנו מאמינים בהם. אפשר להיות אב מסור יותר מרבים אחרים ועדיין לדעת שיש ילד אחד בבית שמבקש משהו שאיננו נותנים לו .אפשר להיות עובד מצוין ועדיין לדעת שהעבודה מקבלת מאיתנו מחיר שאיננו רוצים עוד לשלם .אפשר להיות אדם טוב מאוד ועדיין להחזיק במשך שנים כעס אחד שהפך לחדר סגור בנפש. השאלה של ראש השנה איננה אם אנחנו טובים ביחס לאחרים .היא אפילו אינה מתחילה בשאלה אם אנחנו מרוצים מעצמנו. היא שואלת לאן אנחנו הולכים. מפני שאדם יכול להיות במקום טוב ולנוע בכיוון מסוכן ,ואדם יכול להיות במקום קשה מאוד ולנוע בכיוון נכון .אם מסתכלים רק על המקום, הראשון נראה טוב יותר .אם מסתכלים על הכיוון ,התמונה יכולה להתהפך. אולי זו אחת המתנות הגדולות של האפשרות להשתנות :האדם אינו נמדד רק לפי המקום שבו הוא עומד עכשיו ,אלא גם לפי המקום שאליו הוא מפנה את פניו. יש אדם שעדיין כועס הרבה ,אבל לראשונה הוא כבר מסוגל לזהות את הכעס לפני שהוא מתפרץ .יש אדם שעדיין מפחד ,אבל השנה עשה צעד אחד שפעם לא היה מסוגל לעשות .יש אדם שהקשר בבית עדיין רחוק

ממה שהוא רוצה ,אבל הוא הפסיק לחכות שהצד השני יתחיל .יש אדם שעדיין נאבק בהרגל ישן ,אבל ההרגל כבר אינו עובר אצלו בלי שאלה. מבחוץ אולי כמעט לא רואים שינוי .מבפנים הכיוון כבר אחר. וזה יכול להיות ההבדל בין תקווה לאשליה. אשליה אומרת :השנה הכול יהיה אחרת .תקווה אומרת :השנה אני מוכן להתחיל לנוע אחרת. אשליה דורשת מן העתיד להוכיח שההתרגשות של ההווה הייתה מוצדקת .תקווה אינה יודעת בדיוק מה יקרה ,אבל היא מוכנה לבחור כיוון ולחזור אליו גם אחרי נפילות. אולי לכן ראש השנה אינו דורש מאדם להגיע אל תחילת השנה כשהוא כבר מתוקן .אילו היה עליו להגיע שלם ,לא היה מקום לתשובה .הוא מגיע עם סתירות ,עם הרגלים ,עם דברים שהוא יודע ודברים שהוא עדיין מסתיר מעצמו ,עם החלטות שהצליח לקיים ועם החלטות שנשברו .אבל הוא נדרש לעמוד לרגע מול השאלה מי הוא מבקש שימלוך על חייו ולאיזה כיוון הוא מבקש להפנות אותם. ואולי כאן צריך לשאול שאלה שקשה מאוד לענות עליה :אם אף אחד מן הדברים החיצוניים שאני מבקש לשנה הבאה לא ישתנה ,האם עדיין יש דרך שבה השנה הזאת יכולה להיות חדשה? אם המשכורת לא תעלה ,אם העבודה תישאר אותה עבודה ,אם הבית לא ישתנה ,אם האדם שמולי יישאר עם אותן חולשות ,אם לא אקבל את ההכרה שאני רוצה ,אם חלק מן הקשיים יישארו בדיוק כפי שהם ,האם יש משהו שיכול להשתנות בי באופן שבו אני פוגש אותם? לא כדי לומר שהמציאות אינה חשובה .היא חשובה מאוד .עוני אינו "מצב תודעתי" ,מחלה אינה נפתרת באמצעות שינוי גישה ,קשר פוגעני אינו נעשה בריא באמצעות מחשבות חיוביות ,ובעיות אמיתיות דורשות פתרונות אמיתיים .אסור להשתמש בעבודת הנפש כדי לטשטש מציאות. אבל גם כאשר אי אפשר לשנות מיד את המציאות ,נשארת לעיתים שאלה על האדם שחי בתוכה.

איזה חלק מן הכאב נובע מן הדבר עצמו ,ואיזה חלק מן המלחמה המתמדת בכך שהוא אינו כפי שרצינו? איזה חלק מן הקושי דורש פעולה, ואיזה חלק דורש קבלה? על מה נכון להיאבק ,ועל מה המאבק כבר גובה יותר מן הדבר שעליו נלחמים? לא לכל שאלה יש תשובה מיידית .אולי גם זה חלק מן ההתבגרות .לא להפוך כל אי ודאות לבעיה שחייבים לפתור עכשיו. יש דברים שאדם צריך לשנות .יש דברים שהוא צריך לקבל .ויש דברים שהחכמה הגדולה ביותר היא לדעת עדיין לאיזה מן השניים הם שייכים. ראש השנה אינו מבטיח לנו שנדע את הכול. הוא מבקש מאיתנו לא לישון מול מה שאנחנו כבר יודעים. ואולי דווקא כאן ,אחרי כל השאלות על שינוי ,בחירה ,מחיר והרגל ,צריך לעצור מול אחת האפשרויות המפתיעות ביותר :לפעמים הדבר שאדם צריך לשנות איננו את חייו ,אלא את המלחמה הבלתי פוסקת שלו בעצמו. יש אדם שמגיע לראש השנה כשהוא כבר מחזיק כתב אישום מסודר נגד עצמו .הוא יודע בדיוק מה לא בסדר בו .הוא אינו סבלני מספיק ,אינו לומד מספיק ,אינו מצליח מספיק ,אינו אבא כפי שרצה להיות ,אינו בן זוג כפי שחשב שיהיה ,אינו מתפלל כפי שהיה רוצה ,אינו מתקדם בקצב שדמיין .אפילו הדברים הטובים שהוא עושה אינם מצליחים להרגיע אותו, מפני שהעיניים שלו כבר מאומנות לראות בעיקר את המרחק בין האדם שהוא לבין האדם שהוא חושב שהיה צריך להיות. גם הוא רוצה להשתנות. אבל אולי לפני שישאל כיצד להיות טוב יותר ,הוא צריך לשאול מדוע הדרך היחידה שהוא מכיר להשתנות עוברת דרך השפלה עצמית. יש אנשים שמאמינים בסתר שאם יפסיקו לכעוס על עצמם ,הם יפסיקו להתקדם .הביקורת העצמית נעשתה אצלם מנוע .אם לא אכה בעצמי, אתרשל .אם אהיה סלחן כלפי עצמי ,אוותר לעצמי .אם אכיר במה שכבר עשיתי ,אהפוך לשאנן .לכן הם מנהלים את חייהם באמצעות איום פנימי

מתמיד .כל הישג נבלע מיד בתוך ההישג הבא .כל הצלחה מקבלת הערת שוליים :יכולת יותר .כל מנוחה מלווה באשמה .כל טעות הופכת לשאלה על האדם כולו. מבחוץ הם יכולים להיות אנשים מרשימים מאוד .אולי דווקא משום שהמנגנון הזה באמת עובד ,לפחות זמן מסוים .הפחד מכישלון יכול לייצר הישגים .הצורך להוכיח ערך יכול לבנות קריירה .ביקורת עצמית יכולה לגרום לאדם ללמוד ,לעבוד ,להתאמץ ולהצטיין .הבעיה היא המחיר. מה קורה כאשר אדם מצליח במשך שנים בזכות קול פנימי שלעולם אינו מרוצה ממנו? הוא מגיע להישג ,והקול אומר שהיה צריך להגיע אליו קודם .הוא מקבל מחמאה ,והקול מסביר שהמחמיא אינו מכיר אותו באמת .הוא נח ,והקול מקריא לו את רשימת הדברים שעדיין לא עשה .הוא מביט בילדיו ורואה בעיקר את המקומות שבהם נכשל כהורה .הוא פותח מחזור בראש השנה ,ובמקום לפגוש את הקב"ה הוא פוגש שוב את התובע הפנימי שמלווה אותו כל השנה. אבל האם תשובה פירושה שהאדם צריך לשנוא את מי שהיה כדי להיות ראוי למי שהוא רוצה להיות? רבי משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות תשובה ז ,ד) כותב" :ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העוונות והחטאות שעשה .אין הדבר כן ,אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם" .הרמב"ם אינו מטשטש את החטא .הוא אינו אומר שהמעשה לא היה חמור ,ואינו מבטל אחריות .ובכל זאת הוא מסרב לאפשר לאדם להפוך את העבר להגדרה נצחית של זהותו. יש כאן הבחנה שיכולה לשנות חיים :אפשר לומר "עשיתי דבר שאינני רוצה לעשות שוב" בלי לומר "אני אדם שאין בו טוב" .אפשר להכיר בכישלון בלי להפוך אותו לשם משפחה .אפשר להתחרט בלי לבוז לעצמנו .אפשר לקחת אחריות בלי להעמיד את עצמנו למשפט שאין ממנו אפשרות ערעור.

אולי דווקא אדם שאינו מסוגל להפריד בין מעשה לבין זהות מתקשה יותר להשתנות. מפני שאם כל כישלון מוכיח מי אני ,מה הטעם לנסות? אם כעסתי שוב, הרי אני כעסן .אם דחיתי שוב ,אני עצלן .אם נכשלתי ,אני כישלון .אם הקשר נשבר ,אני אדם שאינו יודע לאהוב .ברגע שהמעשה הופך לזהות, העתיד נסגר. לעומת זאת ,כאשר אדם מסוגל לומר "זה מה שעשיתי ,ואני אחראי עליו, אבל אינני חייב להמשיך לעשות אותו" ,נפתח מרחב. לא מרחב של תירוצים .מרחב של אפשרות. יש הבדל עצום בין קבלה עצמית לבין ויתור עצמי .קבלה עצמית אינה אומרת שכל דבר בי מצוין ולכן אין צורך להשתנות .היא אומרת שאינני צריך לשנוא את עצמי כדי להצדיק את זכותי להשתנות .אני יכול להכיר בחולשות בלי להשתחוות להן ,לראות את הטעויות בלי למחוק את הטוב, ולהבין שגם המקום שממנו אני מתחיל הוא חלק מן החיים שלי ולא תקלה שהיה צריך להסתיר. אדם שמקבל את נקודת ההתחלה שלו יכול להתחיל ללכת .אדם שמקדיש את כל כוחותיו לכעס על נקודת ההתחלה נשאר לעיתים לעמוד בה. וזה נכון גם ביחס לגיל. יש אדם שמגיע לראש השנה ושומע בתוכו משפט שקשה מאוד להתווכח איתו :כבר מאוחר. אם הייתי עושה את זה בגיל שלושים ,אולי .אם הייתי מטפל בזוגיות לפני עשר שנים ,אולי .אם הייתי מתחיל ללמוד אז ,אולי .אם הייתי משקיע בקשר עם הילדים כשהיו קטנים ,אולי .אם הייתי שומר על הגוף קודם, אולי .עכשיו כבר מאוחר. יש דברים שבהם באמת אי אפשר להחזיר את הזמן .זו אמת כואבת ,ואין צורך לעטוף אותה במשפטים יפים .ילד שהיה בן שש אינו חוזר להיות בן

שש .הורה שנפטר אינו חוזר לשיחה שלא התקיימה .הזדמנויות מסוימות נסגרות .הגוף משתנה .שנים שעברו אינן חוזרות. אבל מכאן ועד המסקנה שאין עוד מה לעשות יש מרחק עצום. אולי אחת הדרכים שבהן העבר ממשיך לקחת מן האדם את העתיד היא כאשר הוא משכנע אותו שאם אי אפשר לתקן הכול ,אין טעם לתקן דבר. לא הייתי האבא שרציתי להיות כשהילדים היו קטנים ,ולכן מה כבר אפשר לעשות עכשיו? אולי להתקשר היום .אולי להקשיב היום .אולי לומר לבן בן שלושים משפט שמעולם לא נאמר כשהיה בן עשר .זה לא יחזיר את ילדותו ,אבל אולי הוא עדיין מחכה למשפט הזה. לא שמרתי על הבריאות עשרים שנה ,אז מה כבר יעזרו השינויים עכשיו? אולי הם לא יחזירו את הגוף שהיה ,אבל הגוף של מחר עדיין מושפע מן הבחירה של היום. בזבזתי שנים במקום עבודה שלא התאים לי .השנים לא יחזרו .אבל האם משום כך צריך לתת למקום הזה גם את השנים שעוד לא עברו? העבר יכול להיות מורה .הוא יכול להיות גם סוהר. ההבדל הוא אם אנחנו משתמשים במה שהיה כדי להבין את הבחירה הבאה ,או משתמשים בו כדי להסביר מדוע אין עוד טעם לבחור. וכאן ראש השנה נעשה כמעט בלתי נסבל ביופיו .שנה הסתיימה .אין שום דרך להחזיר אותה .שום תפילה לא תחזיר את יום שלישי שעבר ,את השיחה שלא התקיימה ,את השעה שהתבזבזה ,את המילה שנאמרה. הזמן אינו עושה תשובה .הוא ממשיך. ובכל זאת מגיע יום שבו האדם עומד מול שנה שעדיין לא קרתה. אין לו עליה שום זיכרון. הוא עדיין לא כעס בה .עדיין לא דחה בה .עדיין לא החמיץ בה .עדיין לא אמר את המשפט שעליו יצטער .עדיין לא ויתר על הדבר החשוב .עדיין לא בזבז את הערב .אבל גם עדיין לא הקשיב ,עדיין לא העז ,עדיין לא

ביקש סליחה ,עדיין לא למד ,עדיין לא נתן ,עדיין לא עשה את הדבר שעליו יהיה אסיר תודה בעוד שנה. השנה החדשה אינה מבטיחה דבר .היא רק עדיין אינה כתובה מבחינת המעשים שאנחנו נבחר לעשות בתוכה. אולי זה כל מה שאדם צריך כדי להתחיל :לא אמונה שהפעם לא ייכשל, אלא הידיעה שהכישלונות של אתמול עדיין לא התרחשו מחר. יש הבדל עצום בין שני המשפטים. "הפעם לא אכשל" הוא משפט שאדם אינו יכול להבטיח. "מחר אינני חייב להיכשל בדיוק כפי שנכשלתי אתמול" הוא כבר משפט אחר. הוא אינו מבטיח שלמות .הוא משאיר מקום לבחירה. ואולי משום כך אחת הסכנות הגדולות ביותר בתהליך של שינוי היא הדרישה לראות תוצאות מהר מדי. אדם עבד חודש על עצמו ושואל למה הוא עדיין כועס .הוא ניסה כמה שבועות לשנות את היחסים בבית ושואל מדוע הצד השני עדיין חשדן .הוא התחיל ללמוד ושואל מדוע הוא עדיין מתקשה .הוא שינה הרגלים ושואל מדוע עדיין אין תוצאה .הוא מבקש מן הנפש להשתנות בקצב שבו אפליקציה מתעדכנת. אבל דברים שנבנו במשך שנים אינם תמיד נמסים בתוך שבועות. אם במשך עשרים שנה אדם הגיב לביקורת באמצעות הגנה ,אין סיבה להיבהל מכך שאחרי חודש הוא עדיין מרגיש צורך להתגונן .אולי השינוי הוא שכעת הוא מבחין בזה אחרי חמש דקות במקום אחרי חמישה ימים. בעוד זמן הוא יבחין אחרי דקה .יום אחד אולי יזהה את הרגע לפני שהתגובה יצאה. מבחוץ נדמה שכמעט דבר לא השתנה .מבפנים נבנית יכולת חדשה. אולי אנחנו צריכים ללמוד למדוד שינוי לא רק לפי מספר הפעמים שבהן נפלנו ,אלא לפי דברים עדינים יותר :כמה מהר שמנו לב שנפלנו? כמה

זמן נשארנו שם? האם לקחנו אחריות מוקדם יותר? האם התנצלנו במקום שבו פעם היינו מסבירים? האם הפסקנו נפילה אחת לפני שהפכה לשבוע שלם? האם אנחנו מסוגלים היום לראות דבר שפעם כלל לא ראינו? לפעמים עצם העובדה שאדם כבר מוטרד מדבר שפעם היה טבעי לו היא תחילתו של שינוי. הוא עדיין עושה אותו ,אבל הוא כבר אינו ישן בתוכו. וכאן אפשר אולי להבין עוד רובד בדברי הרמב"ם על השופר .רבי משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות תשובה ג ,ד) אינו אומר לישנים :היו מושלמים. הוא אומר" :עורו ישנים משנתכם". השלב הראשון איננו להגיע .הוא להתעורר. להתעורר לכך שהזמן עובר .להתעורר לכך שההרגל אינו גורל. להתעורר לכך שיש מחיר גם להישארות .להתעורר לכך שלא כל קול בתוכנו חייב לקבל סמכות .להתעורר לכך שאפשר לקחת אחריות בלי לשנוא את עצמנו .להתעורר לכך שיש דברים שאי אפשר לתקן ,אבל יש דברים שעדיין אפשר .להתעורר לכך שהאדם שאנחנו היום אינו גזר דין על האדם שנהיה מחר. ואולי זו הסיבה שראש השנה אינו צריך להיות היום שבו אדם מכין את הרשימה הארוכה ביותר של הדברים שאינם בסדר בו. אולי הוא צריך להיות היום שבו הוא מפסיק לשקר לעצמו על דבר אחד. דבר אחד שהוא כבר יודע. לא הדבר המרשים ביותר .לא הדבר שאנשים אחרים היו בוחרים עבורו. לא הדבר שקל לכתוב על פתק .הדבר שהוא מכיר היטב מפני שהוא פוגש אותו שוב ושוב בחיים שלו. אולי זו שיחה .אולי זה פחד .אולי זו צורת תגובה .אולי זה קשר שהוזנח. אולי זו דרך שבה הוא מודד את ערכו .אולי זה מרוץ שכבר אינו יודע מדוע הוא רץ בו .אולי זו הבטחה שהוא נותן לעצמו בכל שנה ומפר שוב ושוב.

לא צריך לפתור אותו ברגע. אבל אולי צריך להפסיק לקרוא לו בשם הלא נכון. אם זה פחד ,לא לקרוא לו תמיד זהירות .אם זו קנאה ,לא לקרוא לה רק עקרונות .אם זו בריחה ,לא לקרוא לה עומס .אם זה צורך באישור ,לא לקרוא לו רק שאפתנות .אם זו פגיעה ישנה ,לא לקרוא לה "ככה אני". ואם זו באמת אחריות ,לא להאשים את עצמנו כאילו היא פחד. לפעמים השינוי הראשון אינו במעשה. הוא בשם שאנחנו נותנים למה שמתרחש בתוכנו. מפני שכל עוד האדם נותן לדבר שם שאינו שלו ,הוא מנסה לפתור בעיה שאינה קיימת ומשאיר את הבעיה האמיתית ללא מגע. אולי כאן מתחילה הכנות שראש השנה דורש .לא בהבטחה להיות מישהו אחר ,אלא באומץ לראות מי מנהל כרגע את המקום שאנחנו מבקשים לשנות. ואז ,אולי ,אפשר לשמוע אחרת את המילים "מלכויות כדי שתמליכוני עליכם". לא רק כהכרזה הנאמרת בבית הכנסת ,אלא כהזמנה להוציא מכיסא המלכות את כל הדברים שהתרגלנו לציית להם כאילו אין לנו ברירה .את הפחד כשהוא מתחפש לגורל .את הכעס כשהוא מתחפש לצדק מוחלט. את הכבוד כשהוא מונע בקשת סליחה .את הנוחות כשהיא מסבירה מדוע מחר יהיה זמן טוב יותר .את ההרגל כשהוא לוחש שכבר מאוחר מדי להשתנות. לא מפני שכל אלה ייעלמו עם תקיעת השופר. אלא מפני שאולי לראשונה אנחנו יכולים להפסיק לתת להם את המילה האחרונה.