מה חשוב יותר בחשבון הנפש שלנו - מי שהתכוונו להיות או מי שהמעשים שלנו הפכו אותנו להיות?
מה היה קורה אילו היינו נשפטים לא לפי הכוונות שלנו ,אלא לפי האדם שנהיינו? אנחנו יודעים היטב מי היינו רוצים להיות .אבל האנשים שחיים לצדנו אינם פוגשים את הכוונות שלנו ,אלא את האדם שנוצר מן המעשים שחזרנו עליהם שוב ושוב .ראש השנה מציב מולנו שאלה שאי אפשר לענות עליה באמצעות כוונות טובות בלבד :מי נהיינו השנה? ואולי השאלה…
מה היה קורה אילו היינו נשפטים לא לפי הכוונות שלנו ,אלא לפי האדם שנהיינו? אנחנו יודעים היטב מי היינו רוצים להיות .אבל האנשים שחיים לצדנו אינם פוגשים את הכוונות שלנו ,אלא את האדם שנוצר מן המעשים שחזרנו עליהם שוב ושוב .ראש השנה מציב מולנו שאלה שאי אפשר לענות עליה באמצעות כוונות טובות בלבד :מי נהיינו השנה? ואולי השאלה הגדולה עוד יותר היא האם אנחנו מוכנים לראות את עצמנו באמת ,בלי להאשים את עצמנו ובלי להסתתר מאחורי הסברים ,כדי לבחור מי אנחנו רוצים להתחיל להיות.
יש אדם שאנחנו מכירים היטב ,אולי טוב יותר מכל אדם אחר בעולם, ובכל זאת כמעט אף אחד סביבנו מעולם לא פגש אותו באמת .הוא סבלני יותר מאיתנו ,נדיב יותר ,רגוע יותר ,מקשיב יותר ,מתפלל אחרת, לומד יותר ,נמצא עם ילדיו באמת ,משקיע בזוגיות ,שומר על בריאותו, אינו מתפרץ בגלל דברים קטנים ,יודע לסלוח ,אינו מבזבז שעות על דברים חסרי חשיבות ,מתקשר להורים בזמן ,עוצר לפני שהוא פוגע, ומוצא מקום לדברים שהוא עצמו אומר שהם החשובים ביותר בחייו. האדם הזה איננו דמות זרה .אנחנו מכירים אותו היטב ,מפני שזה האדם שאנחנו מתכוונים להיות. הוא מלווה אותנו שנים .אחרי מריבה אנחנו אומרים שמעתה נדבר אחרת .אחרי שיחה שבה פגענו במישהו אנחנו מחליטים שבפעם הבאה נעצור רגע לפני שנגיב .אחרי ביקור אצל אדם חולה אנחנו יוצאים עם הבנה חדשה על מה שחשוב בחיים .אחרי לוויה אנחנו מבטיחים לעצמנו שלא נבזבז עוד שנים על שטויות .אחרי שיחה עם ילד אנחנו מבינים שאנחנו צריכים להיות נוכחים יותר .אחרי ראש השנה אנחנו מקבלים על עצמנו דבר מסוים ,ואחרי יום הכיפורים לפעמים נדמה לנו שהפעם באמת לא נחזור בדיוק אל אותם המקומות. והדבר המטריד ביותר הוא שאנחנו בדרך כלל מתכוונים לזה באמת .רוב בני האדם אינם עומדים מול עצמם ומחליטים לשקר .אדם באמת רוצה להיות סבלני יותר .הוא באמת רוצה להשקיע יותר בבית .הוא באמת רוצה ללמוד .הוא באמת רוצה לשנות את צורת הדיבור שלו .הוא באמת רוצה לטפל בגוף ,להתפלל אחרת ,להקדיש זמן לילדיו ,להיות בן זוג טוב יותר ,לכעוס פחות ולהפסיק הרגל שהוא עצמו כבר יודע שפוגע בו. באותו רגע אין זיוף .הכוונה אמיתית ,הרצון אמיתי ,ולעיתים גם ההתרגשות אמיתית מאוד. ואז עוברת שנה. ושוב מגיע ראש השנה. אדם עומד באותו בית כנסת ,פותח שוב את אותו מחזור ,שומע שוב את אותו שופר ,אומר שוב את אותן מילים ,ולפתע עלולה לעלות בתוכו
שאלה שאינה נותנת מנוחה :אם רציתי כל כך להשתנות ,איך ייתכן שבכמה מן המקומות החשובים ביותר בחיי אני עדיין דומה כל כך לאדם שעמד כאן לפני שנה? זו אינה שאלה שמטרתה למחוק את הדרך שעשינו .אנשים משתנים. לפעמים אדם עושה בשנה אחת דרך שלא עשה בעשר שנים .קשרים מתרפאים ,הרגלים נשברים ,תפילה נבנית ,לימוד נעשה קבוע ,מידות משתנות ,אנשים לומדים להציב גבולות ,לבקש סליחה ,לסלוח ,להיות הורים אחרים ובני זוג אחרים .אסור לאדם למחוק את התקדמותו רק מפני שעדיין לא הגיע למקום שאליו הוא שואף. אבל יש גם מקומות אחרים .מקומות שבהם אנחנו חיים כבר שנים בתוך המרחק שבין "אני רוצה" לבין "אני עושה" ,בין "זה חשוב לי" לבין המקום שהדבר מקבל בפועל ,בין האדם שאנחנו יודעים שהיינו רוצים להיות לבין האדם שההרגלים שלנו בונים יום אחר יום .ושם ראוי לשאול שאלה קשה יותר :כמה שנים יכולה כוונה טובה להישאר כוונה טובה לפני שהיא מתחילה להפוך לסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו? המשנה במסכת ראש השנה (א ,ב) אומרת" :בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון ,שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם" .והפסוק שאליו מפנה המשנה נאמר בתהלים (לג ,יג-טו): "משמים הביט ה' ראה את כל בני האדם .ממכון שבתו השגיח אל כל ישבי הארץ .היצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם". יש משהו מטלטל במילים האחרונות" :המבין אל כל מעשיהם" .בראש השנה אנחנו עומדים לפני מי שמכיר לא רק את הסיפור שאנחנו מספרים על עצמנו ,אלא את החיים עצמם .הוא מכיר את הכוונות ,את הנסיבות, את הפחדים ,את המאבקים ואת המקומות שבהם ניסינו ונפלנו ,אבל הפסוק מפנה את המבט גם אל המקום שממנו קשה להתחמק :אל המעשים. אולי כאן נמצא אחד הפערים הגדולים ביותר בין הדרך שבה אנחנו מכירים את עצמנו לבין הדרך שבה אנשים אחרים חווים אותנו .אנחנו מכירים את עצמנו מבפנים .אנחנו יודעים למה עשינו דבר מסוים ,כמה
היינו עייפים ,כמה רצינו אחרת ,כמה אכפת לנו וכמה פעמים התכוונו לתקן .האדם שמולנו פוגש בעיקר את מה שקרה בפועל .אני יודע שהתכוונתי להתקשר ,אבל האדם השני יודע שלא התקשרתי .אני יודע שהתכוונתי להגיע בזמן ,אבל מי שחיכה לי יודע שאיחרתי .אני יודע שאני אוהב את הילד שלי בכל לבי ,אבל הילד יודע כמה פעמים באמת הקשבתי כשהוא דיבר .אני יודע שלא רציתי לפגוע ,אבל האדם שמולי יודע מה המשפט שאמרתי עשה לו. שתי התמונות יכולות להיות אמיתיות בעת ובעונה אחת .הכוונה חשובה, הנסיבות חשובות ,העייפות אמיתית ,הלחץ אמיתי ,ולא כל מעשה מבטא את האדם כולו .אדם יכול להיכשל ברגע אחד באופן שאינו מייצג כלל את הדרך שבה הוא חי בדרך כלל .התורה עצמה מעניקה מקום עצום למחשבה ,לכוונה ,לחרטה ולתשובה .אבל יש אמת נוספת שאי אפשר לעקוף :אנשים חיים בתוך המעשים שלנו ,לא בתוך הכוונות שלנו. אדם יכול לאהוב מאוד את אשתו ובכל זאת ליצור בבית מציאות שבה היא מרגישה שאינה נשמעת .האהבה שלו אמיתית ,וגם החוויה שלה אמיתית .אישה יכולה לדאוג מאוד לבעלה ובכל זאת לבקר אותו שוב ושוב באופן שמקטין אותו .הדאגה אמיתית ,וגם הפגיעה אמיתית .הורה יכול לרצות בכל לבו לתת לילד ביטחון ובכל זאת להגיב לכל טעות בכעס כזה שהילד לומד להסתיר ממנו טעויות .מנהל יכול להיות משוכנע שהוא נותן לעובדיו חופש ,בעוד שכל מי שעובד איתו מפחד לקבל החלטה בלי לקבל ממנו אישור. ואז עולה שאלה שכמעט אין דרך לענות עליה בלי אי נוחות :מי הוא האדם האמיתי ,האדם שאני יודע שאני רוצה להיות ,או האדם שאנשים החיים לצדי פוגשים בכל יום? אולי שניהם. ודווקא משום כך השאלה קשה כל כך. מפני שקל להתמודד עם טענה שאנחנו יודעים שאינה נכונה .אם מישהו אומר עלינו דבר שאין בו אמת ,אפשר לדחות אותו .הרבה יותר קשה כאשר אדם קרוב אומר לנו משהו שאינו מתאים כלל לתמונה שיש לנו על
עצמנו .בן זוג אומר" :אתה לא מקשיב לי" ,ומיד משהו בתוכנו מתקומם. איך אפשר לומר דבר כזה? הרי אני דואג ,אני עושה ,אני משקיע ,אני אוהב .אולי אפילו נתחיל לפרט את כל הפעמים שבהן כן הקשבנו. אבל אולי השאלה החשובה אינה אם המילה "אף פעם" או "תמיד" מדויקת .בדרך כלל היא אינה .השאלה היא מה גרם לאדם שחי לצדי להרגיש כך .האם אני מסוגל לרגע להפסיק להגן על הכוונה שלי ולהתעניין בתוצאה שהמעשים שלי יצרו? זה קשה מאוד ,מפני שהכוונות שלנו אינן רק הסבר למעשינו .לפעמים הן גם שכבת ההגנה של הדימוי העצמי שלנו .אדם אומר לעצמו שהוא אינו חסר סבלנות ,אלא פשוט היה עייף .הוא אינו מזניח את הבית ,אלא פשוט עובר תקופה מטורפת בעבודה .הוא אינו דוחה דברים ,אלא מחכה לזמן המתאים .הוא אינו אדם כועס ,אלא פשוט האנשים שסביבו יודעים ללחוץ בדיוק על המקומות שמוציאים אותו מדעתו .הוא אינו מבזבז זמן, אלא זקוק לפעמים להתאוורר .כל אחד מן ההסברים הללו יכול להיות נכון לחלוטין .השאלה מתחילה כאשר אותו הסבר נכון כבר חמש שנים. מתי נסיבה זמנית הופכת לדפוס? מתי "תקופה לחוצה" הופכת לצורת חיים? מתי "אני בדרך להשתנות" הופך למקום שבו אנחנו גרים? ומתי צריך אדם להפסיק לשאול רק מדוע הוא עושה את מה שהוא עושה, ולהתחיל לשאול מה המעשים שהוא חוזר עליהם עושים ממנו? המשנה במסכת אבות (ג ,ט) אומרת בשם רבי חנינא בן דוסא" :כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת ,וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת" .יש כאן עיקרון שמגיע עמוק מאוד אל נפש האדם :אפשר לדעת דבר ועדיין לא להיות הדבר שאנחנו יודעים. אדם יכול לדעת כמעט הכול על נזקי הכעס ולהמשיך לכעוס .הוא יכול לקרוא ספרים על זוגיות ולהיות בן זוג שקשה לחיות איתו .הוא יכול לעסוק בחינוך ולהגיע הביתה בלי סבלנות לילדיו .הוא יכול ללמוד מוסר ולהישאר פגיע מאוד לכבודו .הוא יכול לדבר על ערכו של הזמן ולבזבז שעות .הוא יכול להסביר לאחרים כיצד צריך לקבל החלטות ,ובחייו שלו להמשיך לברוח מהחלטה שמפחידה אותו .ידע אינו בהכרח הופך לזהות,
וגם כוונה אינה הופכת לזהות מעצם העובדה שהיא אמיתית .משהו צריך לעבור מן הראש אל החיים. רבן שמעון בן גמליאל אומר במשנה במסכת אבות (א ,יז)" :לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה" .אין פירוש הדבר שהלימוד אינו חשוב .בלי לימוד אין האדם יודע מה לעשות ,מה לחשוב ולאן ללכת .אבל יש רגע שבו רעיון מוכרח לקבל גוף בתוך החיים .סבלנות צריכה להופיע בדרך שבה אנחנו מגיבים כאשר מישהו מרגיז אותנו ,אהבה צריכה לקבל זמן, כבוד צריך להישמע בצורת הדיבור ,נדיבות צריכה להפוך לנתינה, ותשובה צריכה בסופו של דבר ליצור נקודה כלשהי שבה המחר אינו נראה בדיוק כמו האתמול. אחרת יכול אדם לשאת בתוכו עולם פנימי יפה מאוד ,אבל האנשים שסביבו כמעט אינם זוכים לפגוש אותו. וזה אולי אחד הדברים המפתיעים ביותר בזהות האנושית .אנחנו רגילים לחשוב שאנחנו עושים דברים מפני שזה מי שאנחנו ,אבל במידה רבה מתרחש גם התהליך ההפוך :אנחנו נעשים מי שאנחנו באמצעות הדברים שאנחנו עושים שוב ושוב. אדם אינו רק קם מוקדם מפני שהוא ממושמע .בכל פעם שהוא קם למרות שלא התחשק לו ,משהו במשמעת שלו נבנה .אדם אינו רק מדבר בכבוד מפני שהוא עדין .בכל פעם שהוא עוצר משפט פוגע שהיה יכול לומר ,הוא בונה בתוכו עוד מעט מן העדינות הזאת .אדם אינו רק לומד מפני שהוא אוהב תורה .לפעמים דווקא ההתמדה בלימוד בונה בו במשך השנים אהבה שלא הייתה בו באותה עוצמה בתחילת הדרך. ואותו דבר מתרחש גם בכיוון השני .כל פעם שאדם אומר לעצמו "רק הפעם" ,הוא אינו בהכרח משנה את זהותו ,אבל כאשר ה"רק הפעם" חוזר שוב ושוב ,הוא כבר אינו אירוע .הוא מתחיל להפוך לדרך .איש אינו קם בבוקר ומחליט להפוך לאדם ציני .זה נבנה ממשפט ועוד משפט. הורה אינו מחליט ביום אחד להתרחק מילדיו .לפעמים זה נבנה מערב עמוס ועוד ערב עמוס ,עד שיום אחד הוא מגלה שהילד כבר אינו מספר.
זוגיות אינה נעשית קרה בגלל שתיקה אחת .לפעמים היא מתקררת מאלף רגעים קטנים שבהם היה קל יותר לא לדבר. וכך גם לטובה .אדם אינו נעשה בעל חסד רק במעשה גדול שכולם רואים ,אלא גם מעשרות רגעים שבהם הבחין באדם שאחרים עברו לידו. אדם אינו נעשה אבא נוכח בהחלטה חגיגית אחת ,אלא מעשר דקות ועוד עשר דקות שבהן הילד למד שאפשר לדבר איתו .אדם אינו בונה קשר עם הקב"ה רק ברגעים של התעלות ,אלא גם בבוקר רגיל שבו קם לתפילה אף שלא הרגיש שום התעלות. הרמב"ם ,רבי משה בן מימון ,כותב בהלכות דעות (א ,ז)" :וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שיקבעו בו ,יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעיות ויחזור בהם תמיד עד שיהיו מעשיהם קלים עליו ולא יהיה בהם טורח עליו ויקבעו הדעות בנפשו" .יש כאן תיאור עמוק מאוד של בניית האדם .הרמב"ם אינו מסתפק בכך שהאדם יבין מהי המידה הנכונה או ירצה בה .הוא מדבר על עשייה חוזרת עד שהדבר "יקבע בנפשו". המילים הללו משנות את הדרך שבה אפשר לחשוב על זהות .אנחנו רגילים לשאול :מי אני? הרמב"ם מזמין אותנו אולי לשאול גם :מה אני מקבע בנפשי באמצעות הדברים שאני חוזר עליהם? מה אני מקבע בי בכל פעם שאני מגיב באותה צורה? מה אני מקבע בי בכל פעם שאני מוותר על דבר שחשוב לי מפני שלא התחשק לי? מה אני מקבע בי בכל פעם שאני בוחר להקשיב ,להתאפק ,לקום ,ללמוד ,לתת, להתנצל או לשתוק? אולי שום רגע בודד אינו מגדיר אותי ,אבל אלפי רגעים דומים מתחילים לעשות זאת. זהות היא הצטברות. ואולי לכן ראש השנה יכול להיות מפחיד כל כך ,אבל גם מלא תקווה באופן יוצא דופן .הוא מפחיד מפני שהשנה שעברה הצטברה .כל אותם ימים שנראו קטנים נעשו משהו .כל התגובות ,ההחלטות ,הדחיות, הוויתורים ,הפעמים שבהן אמרנו כן והפעמים שבהן אמרנו לא ,הדברים
שעליהם שמרנו והדברים שהנחנו להישחק ,לא פשוט נעלמו כאשר היום הסתיים .הם השאירו בנו עקבות. אבל בדיוק מאותה סיבה יש כאן גם תקווה עצומה .אם האדם נבנה באמצעות מה שהוא חוזר ועושה ,הוא אינו חייב לחכות לרגע דרמטי כדי להתחיל להיות אדם אחר .שינוי אמיתי אינו חייב להתחיל במהפכה. לפעמים הוא מתחיל בפעם אחת שבה אדם מגיב אחרת במקום שבו תמיד הגיב באותה צורה ,בשיחה אחת שבה הוא מקשיב במקום להתגונן ,בבוקר אחד שבו הוא קם למה שכבר חודשים הוא אומר שחשוב לו ,ובבקשת סליחה אחת שבה הוא אינו מסביר מיד מדוע בעצם גם הצד השני אשם. התרגשות יכולה להגיע ברגע אחד .החלטה יכולה להיוולד בתוך תפילה אחת .דמעה יכולה לרדת בתקיעת שופר ולפתוח משהו עמוק בלב .כל אלה יקרים מאוד .אבל השאלה הגדולה מתחילה דווקא לאחר שהשופר השתתק ,המחזור נסגר והחיים הרגילים חזרו. כי שם ,בתוך היום הרגיל ,מתברר אם האדם שרצינו להיות בראש השנה מתחיל לאט לאט להפוך לאדם שאנחנו באמת. אלא שכאן מתעוררת שאלה קשה עוד יותר :אם המעשים החוזרים שלנו בונים את האדם שאנחנו נעשים ,כיצד ייתכן שאנחנו מצליחים לפעמים לחיות שנים בתוך פער גדול בין הדמות שיש לנו על עצמנו לבין המציאות שאנשים אחרים פוגשים? כיצד אדם יכול לראות את עצמו כאדם סבלני כאשר בני ביתו חווים שוב ושוב את כעסו ,כאדם נדיב כאשר כמעט אין לו זמן לתת לאחרים ,כאדם שמכבד את כולם כאשר יש אדם אחד שבנוכחותו הוא מרשה לעצמו לדבר בצורה שלעולם לא היה מדבר בה בחוץ? אולי משום שהאדם אינו חי רק בתוך המעשים שלו .הוא חי גם בתוך הסיפור שהוא מספר לעצמו עליהם. לכל אחד מאיתנו יש ביוגרפיה פנימית .לא רק מה קרה לנו ,אלא מי אנחנו בעיני עצמנו .אני אדם ישר .אני אבא טוב .אני אדם רגיש .אני אדם מאמין .אני חבר נאמן .אני אדם שאפשר לסמוך עליו .הזהויות הללו
חשובות מאוד .הן מעניקות לנו יציבות ,המשכיות וכיוון .אבל יש בהן גם סכנה :ברגע שהגדרנו את עצמנו כאדם מסוים ,אנחנו עלולים להתחיל לפרש כל דבר שאנחנו עושים באופן שיגן על ההגדרה הזאת. אם אני משוכנע שאני אדם סבלני ,כאשר אני מתפרץ אני לא אומר לעצמי :אולי יש בי בעיה של כעס .אני אומר :כל אדם היה מתפרץ במצב הזה .אם אני משוכנע שאני אדם נדיב ,כאשר אינני נותן אני מסביר שהפעם באמת לא היה אפשר .אם אני רואה את עצמי כאדם שמכבד אחרים ,כאשר פגעתי במישהו אני מסביר שהוא רגיש מדי .ואם אני בטוח שאני אדם שמקבל ביקורת ,כל ביקורת שלא נעימה לי מוכיחה בעיניי שהמבקר פשוט לא הבין את המציאות. וכך נוצרת תופעה אנושית מופלאה ומסוכנת :אנחנו מסוגלים להשתמש בכל אירוע שמערער את התמונה שלנו על עצמנו כדי לחזק דווקא את אותה תמונה. מישהו אומר לי שאני כועס יותר מדי ,ואני כועס עליו על כך שהוא מעז לומר שאני כועס .מישהו אומר לי שקשה לדבר איתי ,ואני מסביר לו במשך עשרים דקות מדוע הוא טועה .בן זוג אומר שאינו מרגיש שמקשיבים לו ,ואני קוטע אותו באמצע כדי להוכיח שאני מקשיב .ילד אומר שהוא מפחד לספר לי על טעויות ,ואני מגיב בכעס" :איך אתה יכול לומר דבר כזה אחרי כל מה שאני עושה בשבילך?" לפעמים ההוכחה נמצאת בתוך התגובה שלנו להאשמה. אבל לראות אותה דורש אומץ. מפני שאולי אחד הדברים הקשים ביותר לאדם אינו לגלות שעשה מעשה לא טוב .הרבה יותר קשה לגלות שהמעשה אינו חריג כפי שחשב ,אלא חלק מדפוס .מעשה אפשר לתקן .דפוס כבר נוגע בשאלה מי אני. וכאשר השאלה מגיעה אל הזהות ,מנגנוני ההגנה מתעוררים. המשנה במסכת נגעים (ב ,ה) אומרת" :כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו" .המשנה עוסקת בדיני ראיית נגעים ,ואין להפוך את ההלכה עצמה למאמר פסיכולוגי .אבל הלשון שקבעו חז"ל חריפה כל
כך ,עד שהיא פותחת גם שאלה אנושית רחבה :מדוע קל לנו כל כך לראות אצל אחרים דברים שאנחנו מתקשים לזהות בעצמנו? אדם שומע אדם אחר מדבר ללא הפסקה ואומר לעצמו :הוא לא שם לב שהוא אינו נותן לאף אחד להוציא מילה? ייתכן שבאותו ערב בני משפחתו חושבים עליו בדיוק אותו דבר .הוא רואה חבר שמתקשה לקבל ביקורת וחושב :איך הוא לא מבין שכל פעם שאומרים לו משהו הוא מיד מתגונן? שעה אחר כך מישהו יעיר לו דבר קטן והוא יסביר במשך רבע שעה מדוע ההערה אינה מוצדקת. אנחנו רואים את התוצאה של התנהגותם של אחרים. את ההתנהגות שלנו אנחנו רואים יחד עם ההסבר. כאשר אדם אחר מאחר ,אני רואה איחור .כאשר אני מאחר ,אני רואה את הפקק ,שיחת הטלפון שנכנסה ,הילד שעיכב אותי והבוקר המטורף שהיה לי .כאשר אדם אחר מדבר אלי בקוצר רוח ,אני מרגיש את הטון. כאשר אני מדבר בקוצר רוח ,אני מרגיש את העייפות שקדמה לו. לכן אנחנו שופטים את עצמנו פעמים רבות באמצעות הנסיבות ,ואת האחר באמצעות ההתנהגות. וזה יוצר פער עצום. האם ייתכן שהאנשים שחיים איתנו יודעים עלינו דברים שאנחנו איננו יודעים על עצמנו? זו שאלה מפחידה. מי מכיר אותי טוב יותר במקומות מסוימים ,אני או האנשים שפוגשים אותי שוב ושוב? התשובה אינה פשוטה .איש אינו מכיר את כל העולם הפנימי שלי כפי שאני מכיר אותו .אדם מבחוץ אינו יודע כמה אני נאבק ,כמה ניסיתי ,כמה התקדמתי ,כמה דברים עצרתי לפני שאמרתי וכמה מלחמות שאיש אינו רואה מתרחשות בתוכי .לפעמים אנשים שופטים אותנו באופן לא הוגן.
לפעמים ביקורת נובעת מן הבעיות שלהם ,ולא משלנו .לא כל מי שאומר עלינו משהו קיבל פתאום נבואה. אבל אם כמה אנשים שונים אומרים לנו במשך השנים דבר דומה ,אולי כדאי לפחות לעצור. אם בבית ,בעבודה ובחברות חוזרת אותה חוויה ,אולי לא כולם טועים. אם בכל מקום אני מוצא את עצמי בסוף בסכסוך עם אדם אחר ,אולי כדאי לבדוק לא רק מה לא בסדר אצל כל האנשים שפגשתי. אם כל מנהל שהיה לי "לא ידע להעריך אותי" ,אולי יש מקום לשאול שאלה נוספת. אם כל מי שמתקרב אלי בשלב מסוים "נהיה רגיש מדי" ,אולי כדאי לבדוק את הדרך שבה אני מדבר. אם כל שיחה עם ילד מסוים מסתיימת באותו פיצוץ ,אולי השאלה איננה רק מה לא בסדר בילד. לא כדי להאשים את עצמנו. כדי לקבל מידע. יש אנשים שמבלים שנים בהגנה על עצמם מפני מידע שהיה יכול לשנות את חייהם. הם רוצים להרגיש צודקים יותר משהם רוצים לדעת. וכאן מגיע ראש השנה עם שפה אחרת לחלוטין. בתפילת ראש השנה אנו אומרים" :אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם ,לפניך נגלו כל תעלומות והמון נסתרות שמבראשית ,כי אין שכחה לפני כסא כבודך ואין נסתר מנגד עיניך .אתה זוכר את כל המפעל וגם כל היצור לא נכחד ממך ,הכל גלוי וידוע לפניך ה' אלהינו ,צופה ומביט עד סוף כל הדורות". איזה משפט מפחיד ואיזה משפט משחרר" :הכל גלוי וידוע לפניך". מפחיד ,מפני שאין שם אפשרות לנהל תדמית.
משחרר ,מאותה סיבה בדיוק. אדם אינו צריך להסביר לקב"ה שהוא בעצם אדם טוב .הקב"ה יודע את הטוב שבו טוב ממנו .הוא אינו צריך להסתיר את החולשות .גם אותן הקב"ה יודע .הוא יודע מה הייתה הכוונה ,מה היו הנסיבות ,כמה היה קשה ,כמה האדם ניסה ,איפה נפל ,איפה התגבר ואיפה אפילו לא שם לב שהוא נופל. אין צורך ביחסי ציבור. אולי זו אחת המתנות הגדולות של יום הדין :לעמוד במקום שבו אי אפשר להסתתר ,ולכן גם אין צורך להסתתר. אנחנו רגילים לחשוב שחשיפה היא איום .אם יראו מי אני באמת ,אולי לא יאהבו אותי .אם אגלה שטעיתי ,אולי ערכי יקטן .אם אודה שיש בי תכונה מסוימת ,אולי פירוש הדבר שאני אדם רע. אבל תשובה בנויה בדיוק על האפשרות ההפוכה :אפשר לראות דבר לא טוב בעצמי בלי להסיק שכל עצמי לא טוב. זו הבחנה קריטית. אם כל טעות מאיימת על הזהות שלי ,אני אהיה חייב להגן על כל טעות. אם הודאה בכך שהתנהגתי באנוכיות פירושה בעיניי שאני אדם אנוכי במהותי ,אמצא אלף הסברים לכך שלא הייתי אנוכי .אם להודות שכעסתי שלא בצדק פירושו שאני "אדם כעסן" ,אוכיח שהכעס היה מוצדק .אם להודות שלא הייתי מספיק נוכח לילדים פירושו שאני אבא רע ,אזכיר מיד את כל מה שעשיתי בשבילם. אבל מה אם אפשר לומר משפט אחר :אני אדם שאוהב את ילדיו מאוד, ובמקום הזה לא הייתי מספיק נוכח? אני אדם שרוצה להיות ישר ,ובמקרה הזה לא הייתי ישר מספיק. אני אדם שרוצה לכבד ,ובשיחה הזאת פגעתי. אני אדם טוב ,ויש בי גם דברים שדורשים תיקון.
האפשרות הזאת אינה מחלישה את האדם. היא נותנת לו אפשרות להשתנות. מפני שאם אדם מוכרח להיות צודק כדי להיות ראוי ,הוא לעולם לא יוכל להודות שהוא טועה. ואם אינו יכול להודות שהוא טועה ,הוא יישאר בדיוק כפי שהוא. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות תשובה ב ,ב) כותב" :ומה היא התשובה ,הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד ,שנאמר יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו ,וכן יתנחם על שעבר ,שנאמר כי אחרי שובי נחמתי ,ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם". שתי מילים בדברי הרמב"ם ראויות לתשומת לב מיוחדת" :יודע תעלומות". מי יכול להעיד על שינוי אמיתי? לא האדם שמסתכל מבחוץ. יודע תעלומות. מפני ששינוי אמיתי מתחיל במקום שאיש אינו רואה. אבל הוא אינו נשאר שם. אם הוא אמיתי ,בסופו של דבר הוא מגיע אל המעשה. וזה יוצר מתח מרתק :הקב"ה רואה את מה שאיש אינו רואה ,אבל דווקא משום כך אין ערך להצגה .אי אפשר להרשים אותו בקבלה מרגשת שאין מאחוריה כוונה אמיתית ,ואי אפשר להסתיר ממנו מאבק פנימי אמיתי רק מפני שעדיין לא הצלחנו להגיע לשלמות. אדם יכול להגיע לראש השנה אחרי שנה שבה נפל פעמים רבות ,ובכל זאת להיות אדם אחר לגמרי מן האדם שהיה בתחילתה .אולי בעבר הוא כלל לא ראה את הבעיה ,והיום הוא נלחם בה .אולי בעבר לא הפריע לו
לפגוע ,והיום הוא מצטער מיד .אולי עדיין יש נפילות ,אבל המרחק ביניהן גדל .אולי מבחוץ השינוי קטן ,אבל בפנים מתרחשת מלחמה עצומה. גם זה חלק מן האדם שנהיינו. אסור למדוד אדם רק לפי המקום שבו הוא עומד. צריך לפעמים לשאול גם לאיזה כיוון הוא הולך. יש שני אנשים שנמצאים באותה נקודה ,אבל אחד הגיע אליה אחרי ירידה והשני אחרי עלייה .מבחוץ הם נראים זהים .בפנים הם נמצאים בשני סיפורים שונים לחלוטין. ראש השנה אינו רק צילום. הוא גם כיוון. אולי לכן יום הדין אינו צריך להוביל אדם לשנאה עצמית ,אלא ליושר עצמי .שנאה עצמית אומרת :תראה איזה אדם אתה .יושר עצמי אומר: תראה היכן אתה ,תראה מאין באת ,תראה לאן אתה הולך ,ואל תסתיר מעצמך שום חלק מן התמונה. זו יכולה להיות אחת השאלות החזקות ביותר של ראש השנה :אם הייתי יכול לרגע לראות את עצמי בלי ההסברים שלי ,בלי הכוונות הטובות שאני יודע שיש בי ,אבל גם בלי האכזריות שבה אדם לפעמים שופט את עצמו, מה הייתי רואה? אילו דפוסים היו מתגלים? מה האנשים הקרובים אלי היו אומרים? מה חוזר שוב ושוב? איפה אני כבר שנים מסביר במקום לשנות? ואולי השאלה הקשה מכול :האם יש דבר שאני כבר יודע על עצמי ,אבל עדיין מעדיף לקרוא לו "נסיבות" מפני שאני מפחד לקרוא לו בשם? לפעמים הרגע שבו אדם מעז לתת לדבר את שמו הוא הרגע שבו הוא מפסיק להיות שבוי שלו.
אלא שכאן מתעוררת שאלה נוספת ,ואולי היא נוגעת בנקודה רגישה עוד יותר .אם אנחנו רוצים לפגוש בראש השנה את האדם שנהיינו באמת, ולא רק את הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו ,לפי מה בכלל מודדים אדם? האם נכון לקחת את השנה כולה ,לספור הצלחות וכישלונות, מעשים טובים ומעשים פחות טובים ,ולנסות להכריע מהו הרוב? האם האדם הוא ממוצע סטטיסטי של התנהגותו ,או שיש מעשים מסוימים שמספרים עליו הרבה יותר מאחרים? ובעיקר ,מה עושים עם העובדה שאדם יכול להיות אנשים שונים מאוד במקומות שונים בחייו? יש אדם שבעבודה הוא סבלני להפליא ,ובבית הוא מתפרץ .לקוח יכול לדבר אליו בחוסר נימוס והוא יענה באדיבות ,אבל כאשר הילד שואל בפעם השלישית אותה שאלה הוא מאבד סבלנות .יש אדם שבחוץ כולם מכירים אותו כאדם מאיר פנים ,אבל בני הבית מכירים גם צד אחר .ויש גם מציאות הפוכה :אדם שאינו כריזמטי במיוחד בחברה ,אולי אפילו נראה סגור ומרוחק ,אבל בביתו הוא אב מסור ,בן זוג קשוב ואדם שמעניק את כולו לאנשים הקרובים אליו .איזו מן הדמויות היא האדם האמיתי? אולי עצם השאלה "מי האמיתי?" אינה מדויקת .כולן אמיתיות .האדם אינו נקודה אחת .יש בו כוחות שונים שמתגלים בתנאים שונים .אבל דווקא משום כך כדאי לשאול מדוע תכונות מסוימות שלנו מופיעות במקום אחד ונעלמות במקום אחר .אם אני מסוגל להיות סבלני ללקוח שמרגיז אותי ,אולי המשפט "אני פשוט אדם חסר סבלנות" אינו מדויק. אם אני יודע לשלוט בטון שלי מול המנהל ,אבל בבית אני אומר שאין לי שליטה כאשר אני כועס ,אולי כדאי לשאול מה מאפשר לי לשלוט בעצמי במקום שבו יש מחיר להתפרצות ,ומדוע אותה יכולת נעלמת במקום שבו אני מרגיש בטוח שהאנשים יישארו איתי גם אחרי שאפגע בהם. זו שאלה קשה במיוחד ביחסים הקרובים ביותר .לפעמים אנחנו נותנים את הגרסה המנומסת ביותר שלנו לאנשים הזרים ביותר ,ואת הגרסה העייפה ביותר לאנשים שאנחנו אוהבים ביותר .לא מפני שאנחנו אוהבים אותם פחות ,אלא דווקא מפני שלידם אנחנו מרגישים בטוחים .בחוץ אנחנו מחזיקים את עצמנו ,ובבית אנחנו מרשים לעצמנו לשחרר .במידה
מסוימת זה טבעי .בית אמור להיות מקום שבו אדם אינו צריך לעמוד כל הזמן על במה .בן זוג אינו אמור לקבל דמות מלוטשת ומלאכותית ,וילדים אינם צריכים אבא שמנהל איתם יחסי ציבור .אבל יש הבדל בין להיות אמיתי לבין לתת לאנשים הקרובים אלינו לשלם את מחיר העייפות שהסתרנו מכל האחרים. אולי אחת הבדיקות המעניינות ביותר של זהות היא לא לשאול כיצד אני מתנהג כאשר אני במיטבי ,אלא כיצד אני מתנהג כאשר אין לי כוח להיות במיטבי .מה יוצא ממני כאשר אני עייף ,כאשר אני לחוץ ,כאשר פגעו בכבודי ,כאשר הדברים אינם מתנהלים לפי התוכנית ,כאשר איש אינו מסתכל וכאשר אין לי מה להרוויח מן ההתנהגות היפה שלי? אין פירוש הדבר שהרגעים החלשים הם "האדם האמיתי" וכל השאר הצגה .זו תהיה מסקנה אכזרית ולא נכונה .אבל רגעי לחץ מגלים לעיתים אילו מידות כבר נעשו חלק מאיתנו ואילו עדיין תלויות בתנאים נוחים. ספר משלי (ד ,כג) אומר" :מכל משמר נצר לבך כי ממנו תוצאות חיים" .הלב במקרא אינו רק מקום הרגש .הוא מקום הרצון ,המחשבה וההכרעה" .ממנו תוצאות חיים" .החיים היוצאים מאיתנו קשורים למה שנבנה בפנים .לכן עבודת האדם אינה רק לייצר התנהגות נכונה מבחוץ, אלא לבנות עולם פנימי שממנו ההתנהגות הזאת תצא באופן עמוק יותר. כאן נמצאת נקודה שחשוב מאוד להבחין בה .המטרה אינה שאדם ילמד לשחק טוב יותר את תפקידו של האדם שהוא רוצה להיות .אפשר ללמוד טכניקות של תקשורת ,לשלוט במילים ,לחייך כאשר צריך ,לומר את המשפטים הנכונים ולבנות תדמית מרשימה מאוד .כלים התנהגותיים יכולים להיות מועילים מאוד ,ולעיתים דווקא ההתנהגות החיצונית מחנכת בהדרגה גם את הפנים .אבל אם כל השינוי נשאר בשכבת ההתנהגות, ברגע שהשליטה נחלשת חוזר החומר הישן. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות דעות א ,ז) אינו אומר רק שצריך לבצע מעשים טובים ,אלא שהחזרה עליהם נועדה לכך ש**"יקבעו הדעות בנפשו"** .המעשה הוא הדרך ,אבל הנפש היא המקום שבו אמור להתרחש השינוי .אדם חוזר על סבלנות עד שהסבלנות נעשית יותר
טבעית לו .הוא חוזר על נתינה עד שהעין שלו מתחילה לראות צרכים של אחרים .הוא חוזר על שתיקה במקום שבו היה רגיל להגיב ,עד שלא כל פגיעה בכבודו דורשת עוד תשובה. וזה לוקח זמן .אולי זו אחת הסיבות שקבלות גדולות כל כך אינן תמיד מחזיקות מעמד .האדם מנסה ביום אחד להתנהג כמו האדם שהוא רוצה להיות בעוד שנה ,אבל הוא עדיין נושא בתוכו את כל המנגנונים שבנה במשך שנים .הוא מקבל על עצמו שלעולם לא יכעס ,שלעולם לא ידבר לשון הרע ,שמעתה ילמד שעה בכל יום ,שמעתה הטלפון לא ינהל אותו, שמעתה יהיה סבלני תמיד .הכוונה אמיתית ,אבל לפעמים המרחק בין האדם הנוכחי לבין ההחלטה גדול כל כך שהקבלה אינה בונה גשר .היא רק מתארת את הגדה השנייה. ואז מגיעה הנפילה הראשונה ,ואיתה מחשבה מסוכנת :שוב לא הצלחתי. אני כנראה לא משתנה .האדם שוכח שהרגל של עשר שנים אינו מוכרח להיעלם מפני שבמשך עשר דקות בראש השנה הוא רצה מאוד שלא יהיה שם .הרצון חשוב ,אולי הוא נקודת ההתחלה ,אבל שינוי זהות דורש פעמים רבות חזרה ,מאבק ,נפילה ,לימוד ,תיקון וחזרה נוספת. שלמה המלך אומר בספר משלי (כד ,טז)" :כי שבע יפול צדיק וקם ורשעים יכשלו ברעה" .הפסוק אינו מצייר את הצדיק כאדם שאינו נופל .להפך ,בתוך תיאורו של הצדיק נמצאת האפשרות של "שבע יפול". ההבדל הוא "וקם" .אין כאן היתר להישאר בנפילה ,אבל יש כאן הבנה עמוקה שהדרך אינה נמדדת רק בשאלה אם נפלת ,אלא גם במה עשית לאחר הנפילה. וזו הבחנה חשובה מאוד כאשר אנחנו שואלים בראש השנה מי נהיינו .אם אדם מודד את עצמו רק על פי הנפילות שלו ,הוא עלול לפספס את השינוי שכבר התחולל בו .אולי לפני שנה לאחר שהתפרץ הוא היה משוכנע שהצד השני אשם ,והיום הוא מסוגל בתוך חמש דקות להבין שטעה ולבקש סליחה .ההתפרצות עדיין דורשת עבודה ,אבל האם זה אותו אדם? לא .משהו כבר השתנה .אולי לפני שנתיים היה מסוגל לא
לדבר עם אדם במשך חודש ,והיום הוא חוזר לשיחה אחרי יום .הדרך עדיין ארוכה ,אבל הכיוון אחר. מצד שני ,גם אסור להפוך את רעיון הדרך לתירוץ .אדם יכול לומר במשך עשרים שנה "אני בתהליך" ולהשתמש בתהליך כדי להימנע מתוצאה .יש תהליכים אמיתיים ויש תהליכים שהפכו לשם מכובד לעמידה במקום. השאלה אינה רק האם אני עדיין נופל ,אלא האם משהו בדפוס משתנה. האם אני נופל פחות? האם אני קם מהר יותר? האם אני מזהה מוקדם יותר? האם אני מתקן יותר? האם האנשים שסביבי יכולים לראות משהו מן הדרך שאני מספר לעצמי שאני עושה? זו שאלה חזקה מאוד מפני שהיא מחברת בין העולם הפנימי לבין העולם החיצוני .אם אני משוכנע כבר שנים שאני עובד על הסבלנות שלי ,האם בני הבית היו אומרים שהם מרגישים שינוי? אם אני אומר שאני עובד על הקשבה ,האם האנשים שמדברים איתי מרגישים שיש יותר מקום למילים שלהם? אם אני אומר שאני עובד על ענווה ,האם אני מסוגל לקבל ביקורת קצת יותר בקלות? אם אני אומר שאני עובד על הקשר שלי עם ילד מסוים ,האם גם הילד מרגיש שמשהו השתנה? לא כל עבודה פנימית נראית מיד מבחוץ .לפעמים אדם עושה מאמץ עצום ,והסביבה רואה רק שינוי קטן .לפעמים עצם העובדה שהמצב לא הידרדר היא הישג שאיש אינו יודע כמה כוחות דרש .צריך להיזהר מאוד מלמסור לאחרים את כל המדידה של העולם הפנימי שלנו .אבל אם במשך שנים אין שום סימן חיצוני לדבר שאנחנו אומרים שמתרחש בפנים, לפחות ראוי לשאול מדוע. אולי כאן אפשר להבין לעומק את הפסוק שהמשנה בראש השנה מביאה על יום הדין" :היצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם" (תהלים לג ,טו). הפסוק מחזיק יחד שני עולמות שבני אדם מתקשים להחזיק יחד .מצד אחד ,הלב" :היצר יחד לבם" .מצד שני ,המעשים" :המבין אל כל מעשיהם" .הקב"ה אינו רואה רק את התוצאה החיצונית ,והוא גם אינו מסתפק רק בכוונה הפנימית .לפניו נמצאת התמונה השלמה.
אנחנו ,לעומת זאת ,נוטים לבחור את הצד שנוח לנו .כאשר אנחנו רוצים להסביר את עצמנו ,אנחנו מדברים על הלב :לא התכוונתי ,רציתי טוב, הייתי במאבק ,אכפת לי .כאשר אנחנו שופטים אדם אחר ,אנחנו מדברים על המעשה :אבל בסוף זה מה שעשית .אולי ראש השנה דורש מאיתנו את היושר להחזיק את שניהם גם כאשר אנחנו מסתכלים על עצמנו. כן ,הכוונה שלי הייתה טובה .ומה קרה בפועל? כן ,היה לי קשה מאוד. ומה עשיתי עם הקושי? כן ,אני אדם שאכפת לו .האם האנשים שאכפת לי מהם מרגישים את זה? כן ,נפלתי .האם קמתי? כן ,אני בתהליך .האם התהליך הולך לאן שהו? אלה אינן שאלות שנועדו להקטין אדם .להפך .רק אדם שמאמין שהוא יכול להשתנות מסוגל לשאול אותן באמת .מי שחושב שהזהות שלו סגורה ומוגמרת חייב להגן עליה .מי שמבין שהוא עדיין נכתב יכול להרשות לעצמו לראות גם את המקומות שדורשים כתיבה חדשה. ואולי זה אחד ההבדלים העמוקים בין אשמה לאחריות .אשמה אומרת: עשיתי דבר לא טוב ,ולכן משהו בי פגום .אחריות אומרת :עשיתי דבר לא טוב ,ולכן יש לי עכשיו אפשרות לשאול מה אני עושה מכאן .אשמה יכולה להשאיר אדם תקוע מול העבר .אחריות מפנה את פניו אל המעשה הבא. ראש השנה אינו מבקש מאדם להגיע כאילו כבר נעשה מי שהוא צריך להיות .אילו היה כך ,לא היה מקום לתשובה .הוא מזמין אותו להגיע ביושר עם האדם שכבר נהיה ,עם הטוב שנבנה בו ,עם המקומות שבהם התקדם ,עם הדפוסים שהוא עדיין נושא ,ועם השאלה החשובה ביותר: איזה אדם המעשים שלי מתחילים לבנות עכשיו? כי אולי בסופו של דבר השאלה של ראש השנה אינה רק מי הייתי השנה. השאלה היא מי אני נעשה. אלא שכאן מגיעים אל נקודה עמוקה עוד יותר .עד עכשיו שאלנו מי אנחנו נעשים מתוך המעשים החוזרים שלנו ,אבל ראש השנה מציב בפנינו שאלה שאולי קשה אפילו יותר :האם אנחנו מסוגלים להיפרד מן
האדם שכבר התרגלנו להיות? מפני שלפעמים הבעיה אינה שאדם אינו יודע מה עליו לשנות .הוא יודע היטב .הבעיה היא שהדפוס שאותו הוא רוצה לשנות כבר נעשה חלק מן הדרך שבה הוא מכיר את עצמו. אדם אומר" :אני כזה" .אני אדם קצר רוח .אני לא יודע לדבר על רגשות. אני לא מסוגל לקום מוקדם .אני תמיד דוחה דברים .אני לא טיפוס מסודר .אני לא יודע לסלוח .אני חייב לומר מה שאני חושב .אני אדם חשדן .אני פשוט צריך שליטה .כך אני בנוי .המשפטים הללו נשמעים לפעמים כמו תיאור עובדתי ,אבל כדאי לשאול האם הם מתארים את האדם או כולאים אותו .האם "אני כזה" הוא מידע על העבר ,או גזר דין על העתיד? יש הבדל עצום בין לומר "במשך שנים אני מגיב כך" לבין לומר "זה מי שאני" .המשפט הראשון מתאר דפוס .המשפט השני הופך את הדפוס לזהות .וברגע שהדפוס נעשה זהות ,כל ניסיון לשנות אותו עלול להרגיש כאילו האדם נדרש להיות מישהו אחר .לפעמים אדם נאחז אפילו בתכונה שמכאיבה לו ,מפני שהוא לפחות מכיר אותה .הכעס מוכר, החשדנות מוכרת ,הדחיינות מוכרת ,הציניות מוכרת .שינוי אינו רק ויתור על התנהגות .לעיתים הוא פרידה מדמות שאיתה האדם חי שנים. וזה יכול להסביר מדוע אנשים חוזרים לפעמים דווקא למקומות שהם עצמם אומרים שהם שונאים .אדם מבטיח שלא יתפרץ שוב ,ובכל זאת מתפרץ .הוא מחליט שלא ידחה עוד ,ושוב דוחה .הוא נשבע שבקשר הבא לא יחזור על אותן טעויות ,וכעבור זמן מגלה את אותו דפוס בתחפושת אחרת .מבחוץ קל לומר :אם זה פוגע בך ,פשוט תפסיק .אבל הנפש אינה מכונה שמוחקת הרגל ברגע שהשכל השתכנע שהוא מזיק. לפעמים האדם כבר בנה סביב ההרגל מערכת שלמה של הסברים, תגובות ,פחדים והגנות. אדם חשדן ,למשל ,אינו רק "אדם שחושד" .ייתכן שבמשך שנים החשדנות הגנה עליו מפני אכזבה .אדם שאינו מבקש עזרה אינו רק עקשן .אולי פעם הוא למד שאם יהיה תלוי במישהו הוא עלול להיפגע. אדם ששולט בכל פרט בבית אינו בהכרח רק שתלטן .אולי חוסר שליטה
מפעיל בו פחד עמוק .אדם שמגיב לכל ביקורת בהתגוננות אינו בהכרח יהיר .אולי ביקורת פוגשת בתוכו מקום ישן שבו הוא מרגיש שאם טעה, פירוש הדבר שהוא אינו שווה. אין פירוש הדבר שכל התנהגות מוצדקת מפני שיש לה סיבה .להבין מאין דבר מגיע אינו לפטור את האדם מאחריות עליו .להפך .לעיתים רק כאשר מבינים מה ההתנהגות עושה עבורנו ,אפשר להתחיל לשנות אותה באמת .אם אדם מנסה להפסיק לכעוס בלי להבין מה הכעס מגן עליו, הוא עלול להילחם רק בסימפטום .אם הוא מנסה להפסיק לשלוט בלי לפגוש את הפחד שמתחת לשליטה ,השליטה עשויה לחזור בצורה אחרת. וכאן ראש השנה פוגש את אחת המילים המרכזיות ביותר בעבודת הימים הללו :תשובה .המילה עצמה מדברת על שיבה .אבל לאן אדם שב? הרי אי אפשר לחזור בזמן .את מה שהיה אי אפשר למחוק .את המשפט שנאמר אי אפשר להחזיר אל הפה ,את השנים שעברו אי אפשר לחיות מחדש ,ואת ההחלטות שכבר קיבלנו אי אפשר להפוך כאילו לא התקבלו. הנביא הושע אומר (יד ,ב-ג)" :שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך .קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו" .הפסוק אינו אומר לאדם לחזור אל אתמול .הוא אומר לו לשוב אל ה' .התשובה אינה מסע בזמן .היא שינוי כיוון. וזו הבחנה עצומה .אדם אינו נדרש להפוך למי שהיה לפני שטעה. לפעמים האדם שהיה לפני הטעות כבר אינו קיים .הוא יודע דברים שלא ידע ,נשא כאבים שלא נשא ,עבר מקומות שלא עבר .השאלה היא מה הוא עושה עכשיו עם כל מה שנעשה בו. אולי משום כך רבי משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות תשובה ז ,ז) מתאר את התשובה בלשון מופלאה" :כמה מעולה מעלת התשובה ,אמש היה זה מובדל מה' אלהי ישראל ...והיום הוא מודבק בשכינה". המילה המדהימה כאן היא "היום" .אמש היה כך ,והיום הוא במקום
אחר .לא משום שהאמש נמחק ,אלא משום שהאדם אינו מוכרח לתת לאמש להחליט מי יהיה היום. כמה אנשים ממשיכים לחיות לפי החלטות שקיבלו על עצמם לפני עשרים שנה בלי לדעת שקיבלו אותן? ילד שנפגע החליט שלא יסמוך. נער שנכשל החליט שהוא אינו מוכשר .אדם שנדחה החליט שלא יחשוף שוב חולשה .מי שהתאכזב מאדם קרוב החליט שלא יצפה יותר מדי מאנשים .ההחלטה לא נכתבה על נייר ,אולי אפילו לא נאמרה במילים, אבל היא הפכה עם השנים לצורת חיים. ואז מגיע אדם בן ארבעים ,חמישים או שישים וממשיך לציית להחלטה שקיבל ילד בן שתים עשרה. האם היא עדיין נכונה? אולי זו שאלה שראש השנה יכול לפתוח .לא רק על אילו מעשים אני צריך להתחרט ,אלא אילו הגדרות ישנות של עצמי אני ממשיך לשאת אף שכבר אינן חייבות לנהל אותי .האם אני עדיין אומר "אני כזה" על דבר שהוא בסך הכול דרך שלמדתי פעם לשרוד? האם אני מגן היום על מנגנון שהיה נחוץ לי בעבר ,אבל גובה ממני מחיר בהווה? יש כאן גם סכנה בכיוון ההפוך .לא כל תכונה שאיננו אוהבים היא "פצע מן העבר" ,ולא כל אחריות צריכה להפוך לחיפוש אחר סיבה פסיכולוגית. לפעמים אדם כועס מפני שלא עבד מספיק על הכעס .לפעמים הוא דוחה מפני שהתרגל לדחות .לפעמים הוא פוגע מפני שלא עצר את עצמו .חשוב לא להפוך הבנה להסרת אחריות .אבל באותה מידה חשוב לא לחשוב שהאדם הוא רק רשימת ההתנהגויות שלו .מאחורי התנהגות יש לפעמים סיפור ,ואם רוצים לכתוב סוף אחר ,כדאי להכיר את הסיפור. אולי לכן יום הדין אינו רק יום של ספירת מעשים .הפסוק שהמשנה מביאה אומר" :היצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם" (תהלים לג, טו) .הקב"ה מבין את המעשה יחד עם הלב שממנו יצא .הוא רואה מה שאנחנו עצמנו מתקשים לראות :היכן הייתה בחירה ,היכן היה הרגל ,היכן היה פחד ,היכן הייתה חולשה ,היכן האדם נאבק בכל כוחו אף שמבחוץ
ההישג נראה קטן ,והיכן הוא מספר לעצמו שהיה מאבק אף שכבר מזמן הפסיק להילחם. אנחנו איננו יכולים לדעת את כל החשבון הזה ,לא על אחרים ואפילו לא על עצמנו .אבל אנחנו יכולים לשאול. מה אני מגן עליו כאשר אני מתפרץ? ממה אני מפחד כאשר אני חייב להיות צודק? מה יקרה לי ,בדמיון שלי ,אם אבקש עזרה? מה כל כך מאיים בי כאשר מישהו חולק עלי? מדוע אני דוחה דווקא את הדבר שאני אומר שהוא חשוב לי? מה אני מרוויח מן ההרגל שאני כל כך רוצה להפסיק? השאלה האחרונה קשה במיוחד .אנחנו רגילים לשאול מה ההרגל עולה לנו .לפעמים כדאי לשאול מה הוא נותן לנו .מפני שאם הוא לא היה נותן דבר ,ייתכן שהיה קל הרבה יותר לעזוב אותו .דחיינות יכולה לתת הקלה זמנית מן הפחד להיכשל .כעס יכול לתת תחושת כוח כאשר אדם מרגיש חסר אונים .ביקורתיות יכולה לתת תחושת עליונות כאשר בפנים יש חוסר ביטחון .ריצוי יכול לתת תחושת ביטחון מפני דחייה .שליטה יכולה לתת אשליה שהבלתי צפוי לא יוכל לפגוע בנו. ואז מתברר שהשאלה איננה רק "למה אני עושה את זה?" ,אלא "איזה צורך אני מנסה למלא בדרך הזאת ,והאם יש דרך טובה יותר למלא אותו?" זו כבר אינה מלחמה באדם. זו היכרות איתו. ואולי זה בדיוק המקום שבו "המסע אל עצמך" נעשה קשה באמת .קל יחסית להכיר את הדברים שאנחנו אוהבים בעצמנו .קשה הרבה יותר להכיר את המקומות שאנחנו מסתירים ,ועוד יותר קשה להכיר אותם בלי לשנוא את עצמנו בגללם .אדם יכול לעמוד מול חולשה ולהגיד :זה נמצא
בי ,זה משפיע עלי ,זה פגע באנשים ,אני אחראי לעבוד עליו ,אבל זה עדיין אינו כל מי שאני. היכולת לומר את המשפט הזה היא אולי תנאי עמוק לתשובה. מפני שאם האדם הוא החטא שלו ,אין לו לאן לשוב .אם האדם הוא הכעס שלו ,כיצד ייפרד ממנו? אם הוא הדחיינות ,אם הוא הקנאה ,אם הוא הכישלון ,כל שינוי יהיה מחיקה של עצמו .אבל אם יש באדם עומק גדול יותר מן הדפוס שבו הוא נפל ,אפשר לומר :זה דבר שנעשה בי ,זה דבר שהתרגלתי אליו ,זה דבר שאני אחראי עליו ,אבל הוא אינו חייב להיות סוף הסיפור שלי. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות תשובה ה ,א) כותב" :רשות לכל אדם נתונה ,אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו ,ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו" .ובהמשך הרמב"ם (הלכות תשובה ה ,ב) מדגיש" :כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבנו או רשע כירבעם ,או חכם או סכל ,או רחמן או אכזרי ,או כילי או שוע ,וכן שאר כל הדעות". אין צורך להבין את דברי הרמב"ם כהבטחה שכל אדם יכול להגיע בפועל לכל הישג בעולם .בני אדם שונים בכוחותיהם ,בנסיבותיהם ,בגופם, בכישרונותיהם ובסיפור חייהם .הרמב"ם עוסק כאן בחירות המוסרית. אבל דווקא בתוך התחום הזה הוא אומר דבר עצום :אל תהפוך את העבר שלך לגזירת גורל על האופי שלך. אולי האדם שהיה עד היום מסביר מי היינו. הוא אינו מוכרח להחליט מי נהיה. וכאן ראש השנה מקבל עומק נוסף .שנה חדשה איננה רק דף חדש בלוח השנה .היא אינה מוחקת את השנה הקודמת ,והיא אינה מבטיחה שאדם ישתנה מפני שהתאריך השתנה .אבל היא מעמידה אותו פעם נוספת מול האפשרות לבחור כיוון.
ואולי אחת השאלות החשובות ביותר שאפשר לשאול לפני תקיעת שופר אינה רק "מה אני מקבל על עצמי?" ,אלא שאלה מוקדמת יותר :איזה משפט על עצמי הגיע הזמן להפסיק לומר? אולי "אני כזה" הוא אחד המשפטים שצריך לעמוד השנה לדין. אבל גם לאחר שאדם מעז לערער על המשפט "אני כזה" ,נשארת שאלה שאולי היא הקשה מכול :אם אינני מוכרח להישאר האדם שהייתי, מי אני רוצה להיות? לא מה אני רוצה להשיג בשנה הבאה ,לא כמה כסף אני רוצה להרוויח ,לא איזה תפקיד אני רוצה לקבל ,לא כמה קילוגרמים אני רוצה להוריד ולא אפילו כמה דפי גמרא אני רוצה להספיק .כל אלה יכולים להיות יעדים חשובים מאוד .השאלה קודמת להם :איזה אדם אני רוצה שיהיה זה שמרוויח ,לומד ,עובד ,מגדל ילדים ,מתפלל ,מצליח, נכשל ,מתמודד ומזדקן? אנחנו רגילים להציב מטרות לפי תוצאות .אדם רוצה להגדיל הכנסה, לסיים מסכת ,להתקדם בעבודה ,לשפץ את הבית ,להשלים לימודים, לצאת לחופשה ,להוריד במשקל או להקדיש יותר זמן למשפחה .אבל יש סוג אחר של מטרות שאינן שואלות רק מה יהיה לי בסוף השנה ,אלא מי אהיה בסופה .האם אהיה אדם שקל יותר לדבר איתו? האם אהיה אב שילדיו מרגישים בטוחים לספר לו גם דברים שלא ישמח לשמוע? האם אהיה בן זוג שיודע להתווכח בלי להשפיל? האם אהיה אדם שמילה שלו שווה משהו? האם אהיה מסוגל לקבל ביקורת בלי להתפרק או לתקוף? האם אהיה נדיב יותר ,אמיץ יותר ,רגוע יותר ,ישר יותר עם עצמי? זו הבחנה עצומה ,מפני שאפשר להשיג יעד בלי להפוך לאדם שרצינו להיות .אדם יכול להרוויח הרבה כסף ובדרך להפוך לאדם שהוא עצמו אינו אוהב .הוא יכול להגיע לתפקיד שרצה ולאבד בדרך את המשפחה שלמענה אמר שהוא עובד .הוא יכול להצליח מאוד בלימוד ולפתח גאווה שמרחיקה ממנו אנשים .הוא יכול לרדת במשקל ולהישאר במלחמה מתמדת עם גופו .הוא יכול לבנות בית מרשים ולהפוך את הבית למקום שאין בו מספיק נחת .הישג מספר לנו מה קיבלנו .הוא אינו בהכרח מספר לנו מי נעשינו בדרך אליו.
ומצד שני ,אדם יכול לא להשיג את היעד ולגלות שהדרך שינתה אותו לטובה .הוא ניסה להקים עסק ולא הצליח ,אבל למד אחריות ,עמידה בלחץ וצניעות .הוא ניסה לתקן קשר שלא היה בידו להציל ,אבל למד לדבר ביושר ולבקש סליחה .הוא התמודד עם תקופה קשה שלא בחר בה ,ולא יכול לומר שהיה רוצה לעבור אותה שוב ,ובכל זאת יצא ממנה רגיש יותר לכאב של אחרים .מבחוץ אפשר לומר שהמטרה לא הושגה. מבפנים נולד אדם אחר. אולי משום כך השאלה "מה השגתי השנה?" אינה מספיקה לראש השנה .יש אנשים שהשנה שלהם נראית מבחוץ כהצלחה גדולה מאוד, אבל הם עצמם יודעים שמשהו בהם נשחק .ויש אנשים שהשנה שלהם נראית מבחוץ קשה ,אולי אפילו ככישלון ,אבל בתוכה נבנו בהם כוחות שלא היו בהם קודם .אם יום הדין היה רק דו"ח הישגים ,היינו יכולים להביא רשימת תוצאות .אבל האדם עומד לפני הקב"ה עם דבר עמוק יותר :עם האדם שהשנה עשתה ממנו ,ועם מה שהוא עשה מן השנה. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות תשובה ג ,א) כותב" :כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכיות ועונות ,מי שזכיותיו יתירות על עונותיו צדיק ,ומי שעונותיו יתירות על זכיותיו רשע ,מחצה למחצה בינוני" .ובהמשך הרמב"ם (הלכות תשובה ג ,ב) מוסיף יסוד חשוב מאוד: "ושיקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות אלא לפי גודלם ,יש זכות שהיא כנגד כמה עונות ...ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות ...ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העונות". הדברים הללו שוברים את הרצון האנושי להפוך את הדין לחשבון פשוט. אנחנו אוהבים מספרים מפני שהם נותנים תחושת שליטה .כמה עשיתי, כמה לא עשיתי ,כמה מצוות ,כמה נפילות ,כמה הצלחות .אבל הרמב"ם אומר שהשיקול אינו חשבון שאנחנו מסוגלים לערוך .לא כל מעשה שוקל אותו דבר ,ולא לנו הידיעה כיצד נשקל החשבון לפני הקב"ה. אולי יש בכך גם מסר עמוק לעבודת האדם .לא כל רגע בחיים שווה בעוצמתו .לפעמים בחירה אחת משנה כיוון שלם .שיחת טלפון אחת
יכולה להציל קשר שהיה בדרך להישבר .התנצלות אחת יכולה לעצור שנים של ריחוק .החלטה אחת להיכנס לטיפול יכולה לשנות משפחה. ויתור אחד על כבוד יכול למנוע מחלוקת .שעה אחת שבה אבא מניח הכול ומקשיב לילד יכולה לפתוח דלת שהייתה סגורה זמן רב. ומנגד ,לפעמים אדם אומר לעצמו :מה כבר עשיתי? רק משפט אחד .רק פעם אחת איבדתי שליטה .רק החלטה אחת .אבל גם מעשה קטן מבחינת הזמן יכול להיות גדול מבחינת השפעתו .יש מילים שנאמרות בעשר שניות ונשארות באדם שלושים שנה .יש ילדים מבוגרים שזוכרים משפט אחד שאבא אמר להם בילדות ,בעוד האב עצמו אינו זוכר שאמר אותו. לכן השאלה מי נהיינו אינה יכולה להצטמצם לספירת מעשים .צריך לשאול אילו מעשים עיצבו אותנו ואילו מעשים עיצבו אחרים דרכנו .איזה משפט שלי מישהו נושא עד היום? איזו תגובה חוזרת שלי לימדה ילד משהו על עצמו? איזה יחס שלי לימד בן זוג אם בטוח או מסוכן להיפתח אלי? איזה מעשה טוב שעשיתי הפך עבור אדם אחר לזיכרון שאפילו אינני יודע עליו? זו מחשבה שיכולה להפחיד ,אבל היא יכולה גם לרומם .אנחנו משפיעים הרבה יותר ממה שאנחנו יודעים .לא רק במעשים גדולים .לפעמים אדם אינו זוכר כלל את הרגע שבו אמר מילה טובה למישהו ,אבל האדם השני זוכר אותה עשרים שנה .מורה אמר לתלמיד משפט אחד שהחזיר לו אמון בעצמו .שכן הבחין באדם שעבר תקופה קשה ועצר לשאול לשלומו. אבא אמר לילד אחרי כישלון" :אני מאוכזב ממה שקרה ,אבל אני לא מאוכזב ממך" ,והילד למד באותו רגע שכישלון אינו מוחק אהבה. איזה אדם אנחנו נעשים כאשר אנחנו מבינים שהנוכחות שלנו כותבת משהו גם באנשים אחרים? אולי זה אחד המקומות שבהם המושג "מעשה" מקבל עומק נוסף. מעשה אינו נגמר תמיד ברגע שבו עשינו אותו .יש מעשים שיש להם המשך בתוך נפשו של אדם אחר .מילה יכולה להמשיך לדבר גם לאחר ששכחנו אותה .יחס יכול להפוך אצל ילד לקול פנימי .אמון שנתנו באדם
יכול להפוך לאופן שבו הוא לומד להאמין בעצמו .זלזול שחזר שוב ושוב יכול לעשות את ההפך. ואז השאלה של ראש השנה נעשית גדולה יותר .אנחנו לא עומדים לפני הקב"ה רק עם האדם שנהיינו .אנחנו עומדים גם עם העקבות שהשארנו. אולי משום כך הפסוק בספר משלי (כ ,יא) אומר" :גם במעלליו יתנכר נער אם זך ואם ישר פעלו" .המעשים מגלים משהו על האדם .לא מפני שמעשה בודד מגדיר את כל זהותו ,אלא מפני שבסופו של דבר העולם פוגש את האדם דרך מה שיוצא ממנו אל המציאות. אבל כאן חייבים להיזהר מאוד מן הקצה השני .אם ניקח את הדברים הללו למקום לא נכון ,אדם עלול להתחיל לבחון כל מילה שלו בחרדה, לחשוש מכל טעות ולחשוב שכל תגובה לא מוצלחת שלו תחרוץ את נפשם של ילדיו .זו אינה המטרה ,וזו גם אינה האמת .ילדים אינם זקוקים להורים שאינם טועים .בני זוג אינם זקוקים לאדם שמעולם לא פוגע. חברים אינם זקוקים לחבר מושלם .קשרים אנושיים בנויים גם מטעויות ומתיקונים. לפעמים דווקא התיקון מלמד יותר מן השלמות. ילד שרואה אבא שאיבד סבלנות ואחר כך בא אליו ואומר" :דיברתי אליך לא נכון ,ואני מצטער" ,לומד דבר עצום .הוא לומד שגם מבוגר טועה, שטעות אינה מבטלת סמכות ,שאפשר לקחת אחריות בלי להתפרק, ושאהבה יכולה להכיל גם תיקון .בן זוג ששומע "פגעתי בך ,ואני לא רוצה להסביר עכשיו למה הייתי מוצדק" ,מקבל משהו שלפעמים יקר יותר מן האשליה שאפשר לחיות בלי פגיעות. אולי אדם טוב אינו אדם שלא משאיר אף פעם עקבות כואבים. אולי הוא אדם שיודע לחזור אל המקומות שבהם פגע ולנסות לרפא. וזה מחזיר אותנו שוב לתשובה .תשובה אינה רק עניין שבין אדם לעצמו. כאשר הפגיעה הייתה באדם אחר ,התיקון צריך להגיע גם אליו .רבי משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות תשובה ב ,ט) כותב" :אין התשובה ולא יום
הכפורים מכפרין אלא על עבירות שבין אדם למקום ...אבל עבירות שבין אדם לחבירו כגון החובל את חבירו או המקלל חבירו או גוזלו וכיוצא בהן אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו". יש כאן דבר נוקב מאוד .אי אפשר לתקן רק בתוך הראש את מה שנשבר במציאות .אם אדם פגע באדם אחר ,לא מספיק שהוא מרגיש שהשתנה. יש אדם בעולם שנפגע ממנו ,והתשובה מבקשת ממנו לפגוש גם את התוצאה. אולי זו אחת הבחינות האמיתיות של שינוי :האם אני מוכן לשאת לא רק את החרטה שלי ,אלא גם לשמוע את הכאב של מי שנפגע ממני? זה קשה מאוד .לפעמים אדם בא לבקש סליחה ,אבל למעשה הוא רוצה לקבל מחילה במהירות כדי להרגיש טוב יותר .הוא אומר "סליחה אם נפגעת" ,ומקווה שהשני יאמר מיד שהכול בסדר .ואם האדם שנפגע מתחיל להסביר כמה כאב לו ,המבקש כבר מתגונן" :אבל לא לזה התכוונתי" .ברגע הזה הוא חוזר שוב מן התוצאה אל הכוונה. בקשת סליחה אמיתית דורשת לפעמים דבר אחר לגמרי :להסכים לשמוע כיצד המעשה שלי נראה מן הצד השני בלי לתקן מיד את הסיפור. אולי לא התכוונתי. ועדיין כאב לו. אולי היו לי סיבות. ועדיין הוא נפגע. אולי גם הוא טעה. ועדיין יש חלק ששייך לי. היכולת לומר "זה החלק שלי" בלי לקחת על עצמי את כל האשמה ובלי להשליך את כל האשמה החוצה היא אחת מצורות הבגרות העמוקות ביותר.
מפני שיש שתי דרכים קלות מאוד לברוח מאחריות .האחת היא לומר: הכול בגללי ,אני נורא ,אני הורס הכול .השנייה היא לומר :הכול בגללם, אני רק הגבתי .שתי הדרכים חוסכות מאיתנו את העבודה המדויקת. הראשונה מטביעה את האדם באשמה ,השנייה משאירה אותו ללא אחריות. הדרך הקשה היא לשאול :מה באמת שלי? לא יותר. לא פחות. איפה הייתי יכול לבחור אחרת? איפה לא ראיתי? איפה ידעתי ולא עצרתי? איפה הייתי בתוך נסיבות קשות ובכל זאת היה לי מרחב קטן של בחירה שלא השתמשתי בו? ואיפה אני מאשים את עצמי בדבר שבאמת לא היה בשליטתי? אולי זו אחת המשימות העמוקות של יום הדין :ללמוד דין שאינו עיוות .לא לזכות את עצמנו אוטומטית ,אבל גם לא להרשיע את עצמנו אוטומטית. להסתכל ביושר. מפני שאדם יכול לברוח מן האמת באמצעות גאווה ,והוא יכול לברוח ממנה גם באמצעות שנאה עצמית. שניהם מעמידים את האדם במרכז. האחד אומר :אינני יכול להיות אשם. השני אומר :אני אשם בהכול. והאמת בדרך כלל מדויקת יותר. אולי לכן דוד המלך מבקש בתהלים (קלט ,כג-כד)" :חקרני אל ודע לבבי בחנני ודע שרעפי .וראה אם דרך עצב בי ונחני בדרך עולם". זו תפילה מפחידה .דוד מבקש מן הקב"ה להראות לו דבר שהוא עצמו אולי אינו רואה. כמה אומץ צריך אדם כדי להתפלל באמת :הראה לי את עצמי.
לא את עצמי כפי שהייתי רוצה להיראות. לא כפי שהמבקרים שלי רואים אותי. לא כפי שהמחמיאים לי רואים אותי. את עצמי. את המקומות הטובים שאולי התרגלתי לזלזל בהם .את הכוחות שבניתי ואינני נותן להם ערך .את המקומות שבהם אני באמת נאבק .אבל גם את הדפוסים שאני כבר שנים מסביר ,את הפגיעות שאני מצדיק ,את המקומות שבהם הסיפור שלי על עצמי נעשה נוח יותר מן האמת. אולי זו אחת התפילות המתאימות ביותר למסע של ראש השנה" :חקרני אל ודע לבבי ...וראה אם דרך עצב בי ונחני בדרך עולם". לא רק הראה לי היכן טעיתי. הראה לי מי אני נעשה. ואחר כך ,אל תשאיר אותי שם. "ונחני בדרך עולם".