איך זוכרים את העבר בלי לתת לו להפוך לזהות שלנו או של האנשים הקרובים אלינו?

האם אנחנו באמת רוצים שהקב"ה יזכור הכול? אנחנו מבקשים בראש השנה" :זכרנו בזכרון טוב לפניך" ,ובאותה תפילה מכריזים" :כי אין שכחה לפני כסא כבודך" .אבל האם אנחנו באמת רוצים שלא ישכחו דבר? מה קורה כאשר טעות ישנה הופכת לזהות ,כאשר פגיעה אחת מוחקת שנים של טוב ,וכאשר אנחנו ממשיכים לראות את האנשים הקרובים אלינו כפי שהיו לפני…

האם אנחנו באמת רוצים שהקב"ה יזכור הכול? אנחנו מבקשים בראש השנה" :זכרנו בזכרון טוב לפניך" ,ובאותה תפילה מכריזים" :כי אין שכחה לפני כסא כבודך" .אבל האם אנחנו באמת רוצים שלא ישכחו דבר? מה קורה כאשר טעות ישנה הופכת לזהות ,כאשר פגיעה אחת מוחקת שנים של טוב ,וכאשר אנחנו ממשיכים לראות את האנשים הקרובים אלינו כפי שהיו לפני שנים? מסע אל אחד הכוחות העמוקים ביותר בנפש האדם :הזיכרון שיכול לכלוא אותנו בעבר ,אבל יכול גם ללמד אותנו להשתנות ,להכיר בטוב ,לראות מחדש את מי שלצידנו ,ובעיקר לא להחמיץ את החיים בזמן שהם עדיין מתרחשים. יש דברים שאדם היה נותן הרבה כדי לזכור לעולם .קול של אדם אהוב, ערב אחד שבו כל המשפחה הייתה יחד ,משפט שאבא אמר ,יד של אמא שהונחה על הכתף ברגע קשה ,ילד קטן שרץ אליו מן הדלת ,תפילה אחת שבה הלב נפתח באופן שלא חזר מאז .ויש דברים שאותו אדם היה נותן הרבה כדי למחוק .משפט שאמר ברגע של כעס ,החלטה שהוא מתבייש בה ,אדם שפגע בו ,כישלון שעד היום הוא מתקשה לחשוב עליו, רגע שבו אכזב מישהו שהיה יקר לו .הזיכרון הוא אחד הכוחות המופלאים

ביותר שניתנו לאדם ,אבל לפעמים הוא גם המקום שבו אנחנו ממשיכים לשלם במשך שנים על אירוע שנמשך דקות. ואז מגיע ראש השנה ומציב במרכזו מושג שאנחנו כמעט איננו יודעים כיצד להרגיש כלפיו :זיכרון. אחת משלוש הברכות המרכזיות בתפילת מוסף של ראש השנה היא ברכת זכרונות .אנחנו עומדים לפני הקב"ה ומדברים שוב ושוב על כך שהוא זוכר .בנוסח התפילה אנו אומרים" :אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם ,לפניך נגלו כל תעלומות והמון נסתרות שמבראשית ,כי אין שכחה לפני כסא כבודך ואין נסתר מנגד עיניך .אתה זוכר את כל המפעל וגם כל היצור לא נכחד ממך ,הכל גלוי וידוע לפניך ה' אלהינו ,צופה ומביט עד סוף כל הדורות". צריך לקרוא את המילים האלה לאט כדי להרגיש כמה הן מטלטלות. "כי אין שכחה לפני כסא כבודך". אנחנו רגילים לחשוב על שכחה כחולשה .אדם שוכח מפני שהזיכרון שלו מוגבל .פרטים נעלמים ,שמות בורחים ,שנים מיטשטשות .הקב"ה אינו זקוק לזיכרון במובן האנושי ,ואין לפניו עבר שנמחק .אבל מבחינת האדם שעומד בתפילה ,המשפט "אין שכחה" יכול להיות כמעט מפחיד. באמת שום דבר לא נשכח? גם היום ההוא? גם המשפט ההוא? גם מה שאיש אינו יודע? גם הדבר שאני עצמי מנסה כבר שנים לא לחשוב עליו? אבל אז מתרחש דבר מופלא .בתוך אותה ברכה שבה אנחנו מכריזים שאין שכחה לפני כסא הכבוד ,אנחנו מבקשים שהקב"ה יזכור אותנו. לקראת חתימת הברכה אנו אומרים" :וזכר לנו ה' אלהינו את הברית ואת החסד ואת השבועה אשר נשבעת לאברהם אבינו בהר המוריה ...כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו ובטובך הגדול ישוב חרון אפך מעמך

ומעירך ומנחלתך" .הברכה אינה מבקשת פחות זיכרון .היא מבקשת זיכרון שמביא רחמים ,ברית וחסד. וכאן נמצא פרדוקס אנושי עמוק מאוד. אנחנו רוצים שיזכרו אותנו. אבל איננו רוצים שיזכרו עלינו הכול. אדם רוצה שילדיו יזכרו כמה אהב אותם ,אבל אולי היה מעדיף שישכחו כמה פעמים לא הייתה לו סבלנות .הוא רוצה שבן הזוג יזכור את השנים שבהן היה שם ברגעים הקשים ,אבל היה שמח מאוד אילו כמה משפטים שנאמרו במריבות היו נמחקים מן הארכיון .הוא רוצה שחבר יזכור את הנאמנות שלו ,אבל לא את הפעם שבה איכזב .אנחנו מבקשים מן הזיכרון בקשה כמעט בלתי אפשרית :זכור אותי ,אבל אל תכלא אותי בתוך הרגעים הגרועים ביותר שלי. אולי זו אינה בקשה אנוכית כפי שהיא נשמעת. מפני שאדם באמת אינו הרגע הגרוע ביותר שלו. אבל הוא גם אינו רק הרגע הטוב ביותר שלו. הוא הסיפור כולו. וזו בדיוק הבעיה שלנו כאשר אנחנו זוכרים בני אדם .אנחנו כמעט לעולם איננו מחזיקים את הסיפור כולו .אירוע אחד יכול לצבוע שנים .משפט אחד יכול להפוך לכותרת של אדם .טעות אחת יכולה להיצמד לשמו זמן רב אחרי שהוא עצמו כבר השתנה. משפחה יודעת לעשות זאת היטב .כמעט בכל משפחה יש תפקידים שנקבעו לפני שנים .זה האחראי ,זה המפוזר ,זה הרגיש ,זה האנוכי ,זה שלא מסתדר עם כסף ,זה שתמיד מאחר ,זה שעושה בעיות .התפקידים נולדו לפעמים מאמת מסוימת .אולי בגיל שבע עשרה הוא באמת היה חסר אחריות .אולי היא באמת הייתה ילדה שמתפרצת .אולי הוא באמת עשה סדרה של טעויות .אבל עשרים שנה עברו ,והמשפחה עדיין מחזיקה את הכרטיס הישן.

אדם יכול להשתנות ,אבל האנשים סביבו ממשיכים לפגוש את מי שהיה. וזה אחד הדברים הכואבים ביותר שיכולים לקרות לאדם. הוא עבד שנים כדי לשנות מידה מסוימת ,ובמריבה אחת אומרים לו: "אתה תמיד אותו דבר" .ארבע מילים ,וכל הדרך שעשה נמחקה. הוא נפל בעבר בכסף ,למד ,התבגר ,בנה אחריות ,אבל בכל דיון משפחתי מזכירים" :אנחנו יודעים איך אתה עם כסף". היא הייתה פעם חסרת ביטחון ,עשתה דרך עצומה ,למדה לעמוד על שלה ,אבל בבית עדיין מתייחסים אליה כאילו היא אותה נערה שאינה יודעת להחליט. ואז מתעוררת שאלה קשה :האם אנחנו באמת מכירים את האנשים הקרובים אלינו ,או שאנחנו מכירים את הזיכרון שלנו מהם? אלה אינם אותו דבר. האדם שמולנו חי מאז הפעם האחרונה שבה החלטנו מי הוא. הוא עבר דברים. נפל. למד. התחרט. התבגר. אולי הוא אפילו נאבק במשך שנים בדיוק בדבר שאנחנו עדיין מייחסים לו כאילו לא זז מילימטר. כמה מערכות יחסים נעשות בתי כלא מפני שאנשים אינם מאפשרים זה לזה לקבל גרסה חדשה? אין פירוש הדבר שאנחנו צריכים להיות תמימים .אדם שאומר שהשתנה אינו פטור מלהוכיח שינוי במציאות .מי שפגע שוב ושוב אינו יכול לדרוש מן הנפגע למחוק את הזיכרון רק משום שהכריז שהוא אדם חדש .אמון

שנשבר נבנה באמצעות זמן ,עקביות ומעשים .יש זיכרונות שחובה לשמור כדי להגן על עצמנו ועל אחרים .יהדות אינה דורשת מאדם לעצום עיניים מול דפוס מסוכן בשם הרחמים. אבל גם הקצה השני מסוכן. אפשר להשתמש בזיכרון לא כדי להגן על עצמנו ,אלא כדי למנוע מן האחר לצאת לעולם מן התא שבו שמנו אותו. כאן דברי הנביא יחזקאל נעשים כמעט מסחררים .ספר יחזקאל (יח, כא-כב) אומר" :והרשע כי ישוב מכל חטאתו אשר עשה ושמר את כל חקותי ועשה משפט וצדקה חיה יחיה לא ימות .כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו בצדקתו אשר עשה יחיה". צריך לשים לב לעוצמה של הניסוח. הנביא אינו אומר שהפשעים לא התרחשו .הוא אומר בפירוש" :כל פשעיו אשר עשה" .העבר קיים .הייתה בחירה .הייתה אחריות .אין כאן מחיקה היסטורית. ובכל זאת" :לא יזכרו לו". איך אפשר לומר זאת על מי שאנחנו אומרים עליו בראש השנה "כי אין שכחה לפני כסא כבודך"? אולי מפני שיש הבדל עצום בין לזכור דבר לבין להחזיק אותו נגד אדם. אפשר שהעבר יהיה ידוע בלי שהוא יהיה פסק הדין על העתיד. אפשר לומר :זה קרה ,ובכל זאת האדם שעומד כאן היום אינו חייב להיות מוגדר לנצח באמצעות מה שעשה אז. זו אחת האפשרויות המהפכניות ביותר שבתשובה. התשובה אינה מכונת זמן. היא אינה מחזירה אותנו אל היום שלפני הטעות .היא אינה מוחקת כאב שנגרם ,אינה משיבה תמיד אמון שאבד ואינה מבטיחה שכל תוצאה תיעלם .יש דברים שאדם יישא איתו גם לאחר שעשה תשובה.

אבל התשובה אומרת דבר אחר ,אולי גדול יותר :העובדה שעשית דבר אינה מחייבת שזה יהיה האדם שאתה חייב להמשיך להיות. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות תשובה ב ,ד) מונה מדרכי התשובה: "ומשנה שמו ,כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים". איזה משפט. "אני אחר". הרמב"ם אינו מלמד אדם לברוח מאחריות באמצעות החלפת זהות. להפך .כל הלכות התשובה בנויות על הכרה בחטא ,חרטה ,וידוי ועזיבה. רק לאחר שהאדם מוכן לומר "אני עשיתי" ,הוא יכול להתחיל לומר "אינני מוכרח להמשיך להיות האיש שעושה". יש כאן פרדוקס עמוק מאוד :כדי להשתחרר מן העבר צריך קודם להפסיק לברוח ממנו. כל עוד אדם אומר "זה לא באמת היה אני" ,אין לו ממה להשתנות. דווקא כאשר הוא אומר "כן ,אני עשיתי את זה" ,נפתחת האפשרות להוסיף" :אבל זה לא חייב להיות מי שאני מכאן ואילך". כמה אנשים חיים בדיוק הפוך? הם אינם מכחישים את העבר. הם הופכים אותו לזהות. "אני כזה". "אני תמיד הורס קשרים". "אין לי משמעת". "אני לא יודע להתמיד". "אני פחדן". "אני גרוע בכסף".

"אני לא מסוגל להשתנות". שימו לב מה קרה .אדם לקח היסטוריה והפך אותה להגדרה .במקום לומר "במשך שנים לא הצלחתי להתמיד" ,הוא אומר "אני אדם שלא מסוגל להתמיד" .במקום לומר "קיבלתי בעבר החלטות כספיות גרועות" ,הוא אומר "אני גרוע בכסף" .במקום לומר "פחדתי בכמה צמתים משמעותיים" ,הוא אומר "אני פחדן". המוח אוהב הגדרות כאלה מפני שהן מסדרות את העולם. אבל הן גם יכולות לסגור אותו. מפני שאם "כך אני" ,בשביל מה לנסות? אולי אחד מבתי הכלא החזקים ביותר שאדם חי בהם אינו מה שאחרים זוכרים עליו. אלא מה שהוא מסרב לשכוח על עצמו. לא לשכוח במובן של למחוק את העובדות. לשכוח במובן של להפסיק להשתמש בהן כהוכחה לכך שאין טעם לנסות שוב. אדם נכשל פעם בעסק .שנים אחר כך הוא מקבל הזדמנות חדשה ,אבל הוא אינו פוגש רק את ההזדמנות .יחד איתה נכנס לחדר הזיכרון של הכישלון הקודם .הוא אומר לעצמו שהוא פשוט זהיר .אולי הוא באמת זהיר .אבל אולי הכישלון הישן עדיין מצביע במקומו. אדם נפתח פעם בקשר ונפגע .הוא למד לקח .לא כל אדם ראוי לאמון, וצריך גבולות .אבל אולי במשך השנים הלקח השתנה בלי שׂשם לב. במקום "צריך לדעת למי להיפתח" ,הוא נעשה "אסור להיפתח" .הזיכרון שהיה אמור ללמד אותו לחיות התחיל למנוע ממנו לחיות. ילד נכשל במבחן ואומרים לו שהוא אינו טוב במתמטיקה .עוד מבחן ,עוד הערה ,עוד שנה ,ובשלב מסוים הוא כבר אינו ניגש לתרגיל כאדם שמנסה לפתור אותו .הוא ניגש אליו כאדם שיודע מראש מי הוא .הזיכרון כבר הגיע לפניו.

כמה מן הבחירות שלנו היום מתקבלות למעשה בידי אדם שהיינו לפני עשר שנים? זו שאלה קשה. אנחנו אומרים שאנחנו בוחרים עכשיו ,אבל אל תוך הבחירה נכנסים כל הכישלונות ,העלבונות ,התוויות והסיפורים שצברנו .חלקם חשובים .הם מלמדים אותנו .אדם שאינו לומד מן העבר נידון לחזור על טעויותיו .אבל יש הבדל בין ללמוד מן העבר לבין לתת לעבר זכות וטו על העתיד. אולי זה אחד החידושים הגדולים של "לא יזכרו לו". לא כל זיכרון צריך לקבל זכות הצבעה. יש זיכרונות שצריכים להישאר בספרייה של החיים. אבל הם אינם צריכים לשבת בכיסא הנהג. וזו יכולה להיות עבודה עמוקה מאוד בראש השנה .לא רק לשאול מה אני זוכר מן השנה שעברה ,אלא איזה זיכרון ישן ממשיך להחליט עבורי מי אני רשאי להיות. אולי זו מילה שאבא אמר לפני שלושים שנה. אולי מורה שהחליט שאין לי כישרון. אולי עסק שנכשל. אולי קשר שנשבר. אולי בחירה שאני מתבייש בה. אולי תקופה בחיים שבה הייתי אדם שאני כבר אינני רוצה להיות. השאלה אינה אם זה קרה. השאלה היא האם זה עדיין מקבל סמכות להחליט מי אני היום. ואולי לכן יש משהו כל כך עמוק בכך שבראש השנה אנחנו עומדים לפני מי שאינו שוכח ,ובכל זאת מאמינים באפשרות של תשובה.

כי אם אפילו מול הזיכרון האלוהי ,שבו שום פרט אינו אובד ,אדם אינו חייב להישאר לנצח האיש שהיה ,אולי גם אנחנו יכולים להתחיל ללמוד צורה אחרת של זיכרון. זיכרון שאינו משקר על העבר. אבל גם אינו סוגר את העתיד. אלא שכאן השאלה נעשית קשה יותר ,מפני שהרבה יותר קל להעניק לעצמנו אפשרות להשתנות מאשר להעניק אותה לאדם שפגע בנו. כאשר מדובר בעבר שלנו ,אנחנו מכירים את כל הסיפור .אנחנו יודעים מה עבר עלינו ,למה היינו חלשים ,כמה התחרטנו ,כמה ניסינו מאז ,כמה פעמים נאבקנו במקום שאיש לא ראה .אבל כאשר מדובר באדם אחר, אנחנו מכירים בעיקר את מה שהוא עשה לנו .הוא מכיר את הסיפור שלו מבפנים ,ואנחנו מכירים את הכאב שלנו מבפנים .לכן אותו אירוע יכול להישאר אצל שני אנשים בזיכרון בשתי צורות שונות לחלוטין. אדם אומר לבן זוגו" :אבל כבר ביקשתי סליחה על זה לפני שנים". מבחינתו האירוע הסתיים .הוא הודה ,התנצל ,אולי אפילו השתנה .אבל הצד השני נושא את הזיכרון בתוך הגוף והלב .הוא זוכר לא רק מה נאמר ,אלא כיצד הרגיש באותו לילה ,כמה זמן לקח לו להתאושש ,מה נשבר באמון .מי שפגע מודד לעיתים את הזמן שעבר מאז הפגיעה .מי שנפגע מודד את העומק שאליו היא נכנסה .אלה שני שעונים שונים. ולכן אי אפשר לומר לאדם :אם באמת סלחת ,אתה צריך לשכוח .אין זו אמת .יש דברים שהנפש אינה מוחקת ,ויש דברים שאפילו אסור לה למחוק .זיכרון יכול להיות מנגנון של חכמה והגנה .מי שנכווה צריך ללמוד מן האש .אדם שנפגע שוב ושוב אינו מחויב בשם מידת הסליחה להחזיר מיד את אותה רמת אמון למי שפגע בו .סליחה ,פיוס ואמון אינם מושגים זהים ,ולעיתים הדרך ביניהם ארוכה. אבל גם כאשר נכון לזכור ,עדיין נשארת שאלה :בשביל מה אני זוכר? זו אולי אחת השאלות החשובות ביותר שאפשר לשאול על פגיעה ישנה. האם אני זוכר כדי ללמוד ,או כדי להעניש? האם הזיכרון עוזר לי להציב

גבול בריא ,או שהוא מאפשר לי להחזיק את האדם השני בחוב שאסור לו לעולם לסיים לשלם? האם אני שומר את האירוע מפני שהוא עדיין רלוונטי למציאות ,או מפני שהוא מעניק לי יתרון בכל ויכוח עתידי? יש זוגות שמתווכחים בשנת תשפ"ז על משפט שנאמר בשנת תשע"ז. המריבה מתחילה מכלים בכיור ,מהוצאה כספית ,מאיחור או מהודעה שלא נענתה ,ובתוך דקות נפתחים ארכיונים שלמים" .גם אז עשית כך", "בחתונה של אחותי אמרת"" ,לפני שבע שנים הבטחת"" ,כשהילד היה קטן אתה אף פעם לא" .הדיון כבר אינו על מה שקרה היום .שני עורכי דין עומדים זה מול זה ומגישים לבית המשפט של הזוגיות ראיות מכל שנות הנישואין. והבעיה אינה רק שהמריבה מתארכת. הבעיה היא שאין לאדם דרך לנצח במשפט כזה. מפני שאם כל טעות שעשה נשמרת כראיה לאופיו ,שום שינוי עתידי אינו יכול לזכות אותו .כל מעשה חדש נשפט באמצעות חומר ישן .אם הוא נכשל פעם נוספת ,אומרים :הנה ,ידענו .ואם הוא מתנהג אחרת, אומרים :נראה כמה זמן זה יחזיק. כך אדם יכול להשתנות מול עינינו ,ואנחנו נמשיך להמתין לגרסה הישנה שלו שתופיע כדי להוכיח שצדקנו לגביו. אבל מדוע אנחנו עושים זאת? לפעמים מפני שהזיכרון מעניק לנו ביטחון .אם כבר החלטתי מי אתה, אינני צריך להסתכן בלראות אותך מחדש .שינוי של אדם אחר מחייב גם אותי לשנות את הסיפור שסיפרתי עליו .ואם במשך שנים הייתי "הנפגע" והוא "הפוגע" ,מה יקרה לזהות שלי אם הוא באמת השתנה? אם הילד שהיה תמיד "הבעייתי" במשפחה נעשה אדם אחראי ,אולי גם ההורים צריכים להודות שהדרך שבה הם מדברים עליו כבר אינה הוגנת .אם העובד שנכשל בעבר נעשה מקצועי ,אולי המנהל צריך לוותר על הדעה שגיבש עליו לפני שנים.

לפעמים אנחנו מעדיפים שאנשים יישארו כפי שהכרנו אותם ,אפילו כאשר הגרסה החדשה שלהם טובה יותר. לא מפני שאנחנו רעים. אלא מפני שוודאות נוחה יותר משינוי. אדם מוכר ,אפילו כשהוא קשה ,הוא אדם שאנחנו יודעים כיצד להתנהל מולו .אדם שהשתנה מחייב אותנו לבדוק מחדש את המפה. וכאן דברי רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,מקבלים משמעות חריפה במיוחד .הרמב"ם (הלכות תשובה ז ,ח) כותב על בעל תשובה" :וחטא גמור הוא לומר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים ,או להזכירן לפניו כדי לביישו ,או להזכיר דברים וענינים הדומין להם כדי להזכירו מה עשה". הדברים נאמרו בהקשר הלכתי ומוסרי ברור של אונאת בעל תשובה ,ואין להפוך אותם לסיסמה שלפיה אסור לעולם לדבר על העבר .כאשר העבר נוגע לאחריות ,לביטחון או לתיקון נזק ,לפעמים חייבים לדבר עליו .אבל הרמב"ם מציב גבול חד :יש הבדל בין לזכור עבר מפני שצריך להתמודד איתו לבין להשתמש בו כדי להחזיר אדם שוב ושוב אל המקום שממנו ניסה לצאת. כמה פעמים אנחנו עושים זאת בלי לומר במפורש "זכור מעשיך הראשונים"? מספיק מבט. מספיק חיוך ציני. מספיק "אנחנו מכירים אותך". מספיק "בוא נראה כמה זמן זה יחזיק". לפעמים אדם עשה מאמץ אדיר להשתנות ,ומשפט קטן מחזיר אותו ברגע אל הזהות הישנה .הוא לא רק שומע שלא מאמינים בו .הוא מתחיל לשאול אם אולי הם צודקים.

יש כאן אחריות עצומה ביחסים בין בני אדם .אנחנו יכולים להיות האנשים שמחזקים אצל מישהו את הסיפור הישן שלו ,ואנחנו יכולים להיות האנשים שמבחינים בכך שהוא כותב סיפור חדש. זה נכון במיוחד בחינוך ילדים. ילד שומע במשך שנים את התיאור של עצמו דרך פיהם של המבוגרים שסביבו" .הוא העצלן שלנו"" ,היא הביישנית"" ,הוא ילד קשה"" ,אין לו סבלנות"" ,היא תמיד דרמטית"" ,הוא לא מסתדר עם לימודים" .לעיתים הדברים נאמרים בחיוך ,בלי כוונה לפגוע .אבל ילד אינו תמיד שומע תיאור של התנהגות .הוא שומע הגדרה של זהות. אם אומרים לילד שוב ושוב שהוא עצלן ,בשלב מסוים הוא אינו צריך עוד לבחור בעצלות .הוא פשוט מתנהג בהתאם לאדם שלימדו אותו שהוא. לעומת זאת ,יש הבדל עצום בין לומר "אתה חסר אחריות" לבין "במקרה הזה לא לקחת אחריות" .המשפט הראשון מגדיר את הילד .השני מתייחס למעשה ומשאיר לו דרך החוצה .אפשר לתקן מעשה .קשה הרבה יותר לתקן זהות שהודבקה לאדם. וזה מחזיר אותנו אל ראש השנה. אולי אחד הדברים העמוקים בזכרונות הוא שהקב"ה זוכר את האדם כולו .לא רק את הכותרת שאנחנו או אחרים הדבקנו לו" .אתה זוכר את כל המפעל וגם כל היצור לא נכחד ממך" .אין כאן צילום בודד .יש סיפור שלם. אנחנו ,לעומת זאת ,חיים פעמים רבות באמצעות צילומי מסך. לוקחים רגע אחד מחייו של אדם ומחזיקים אותו שנים. וזה קורה לא רק לאחרים. אולי האדם שאנחנו מתקשים יותר מכולם לאפשר לו להשתנות הוא האדם שאנחנו רואים במראה. יש אנשים שסלחו לאחרים על דברים קשים יותר מאלה שהם מסרבים לסלוח לעצמם.

הם יודעים להסביר לחבר שטעה בגיל עשרים וחמש שהוא היה צעיר. לעצמם הם אינם נותנים את אותה הנחה .הם אומרים לאחרים שאדם יכול ללמוד מכישלון ,אבל את הכישלון שלהם הם נושאים כהוכחה לכך שמשהו בהם פגום .הם מסוגלים לראות מורכבות אצל כל העולם ,אבל כאשר הם עומדים מול העבר שלהם ,פסק הדין קצר :הייתי טיפש. הרסתי .פספסתי .איך עשיתי דבר כזה? והשאלה אינה האם צריך למחוק אחריות. להפך. לפעמים דווקא אשמה בלתי פוסקת היא דרך מוזרה להימנע מאחריות אמיתית. כי אחריות שואלת :מה אפשר לתקן? אשמה כרונית שואלת :כמה זמן עוד אוכל להכאיב לעצמי על מה שכבר עשיתי? אלה אינן אותה שאלה. אם פגעתי באדם ,אולי אני צריך לבקש ממנו סליחה .אם גרמתי נזק, אולי אני צריך להשיב ,לפצות או לתקן .אם פיתחתי דפוס מזיק ,אני צריך לעבוד כדי לשנות אותו .כל אלה פעולות של אחריות .אבל מה בדיוק מתוקן בכך שאחרי שעשיתי את כל מה שבידי ,אני ממשיך עוד עשר שנים לומר לעצמי שאני אדם נורא? אולי אנחנו חושבים שאם נפסיק להעניש את עצמנו ,פירוש הדבר שלא באמת התחרטנו. כאילו הכאב הוא הקבלה שלנו על התשובה. ככל שאסבול יותר ,כך אוכיח שאני מבין כמה טעיתי. אבל תשובה אינה דורשת מאדם לבנות בית בתוך החרטה ולגור בו לנצח. החרטה אמורה להזיז אותו .אם היא רק משאירה אותו על הרצפה, משהו בתהליך נעצר.

רבי משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות תשובה ז ,ו) כותב על מעלתו של בעל תשובה" :גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה" .ובהמשך אותו פרק (הלכה ז) הוא מתאר את המהפך" :אמש היה זה מובדל מה' אלהי ישראל ...והיום הוא מודבק בשכינה" .הרמב"ם אינו מתאר אדם שנידון להישאר לנצח במרחק מפני שבעבר חטא .הוא מתאר אפשרות של תנועה אמיתית ,מ"אמש" ל"היום". יש מילה אחת בדברים הללו שאולי אנחנו צריכים לשמוע" :היום". יש אתמול. ויש היום. העבר חשוב .הוא מסביר חלק מאיתנו .הוא לימד אותנו .הוא השאיר עקבות .לפעמים הוא גם יצר חובות שאנחנו עדיין צריכים לתקן. אבל הוא אינו היום. ואדם יכול לחיות היום כאילו עדיין אתמול. הוא בן חמישים וממשיך לענות לקול של מורה מגיל ארבע עשרה. היא אם לילדים ועדיין מנסה להוכיח לאמא שלה שהיא מספיק טובה. הוא הצליח במשך עשרים שנה ,אבל בפנים עדיין מרגיש כמו הצעיר שנכשל בעסק הראשון. היא נמצאת בזוגיות טובה ,אבל פגיעה מקשר קודם עדיין מלמדת אותה לחשוד בכל סימן קטן. הזמן התקדם. החיים התקדמו. אבל חלק מן הזהות נשאר מאחור. אולי לכן זכרונות של ראש השנה אינם רק הזמנה לזכור. הם גם הזמנה לברר כיצד אנחנו זוכרים. איזה זיכרון מלמד אותי?

איזה זיכרון מזהיר אותי? איזה זיכרון דורש ממני עדיין תיקון? ואיזה זיכרון כבר אינו מלמד אותי דבר חדש ,ורק ממשיך להקריא לי שוב ושוב כתב אישום שכבר שמעתי אלף פעמים? לא כל דבר צריך להישכח. אבל גם לא כל דבר צריך להמשיך לשלוט. אפשר לשמור את העבר כחלק מן הסיפור בלי לתת לו לכתוב לבדו את הפרק הבא. ואולי בראש השנה ,כאשר אנחנו עומדים לפני מי ש"אין שכחה לפני כסא כבודך" ,נפתחת האפשרות המפתיעה ביותר :דווקא מפני שהקב"ה אינו צריך למחוק את העבר כדי לאפשר לאדם עתיד ,גם אנחנו איננו צריכים למחוק את מה שהיה כדי להתחיל לחיות אחרת. אנחנו צריכים ללמוד דבר קשה הרבה יותר. לזכור את מה שהיה ,בלי להכריח את עצמנו ואת האנשים שאנחנו אוהבים להישאר מי שהיו. ויש עוד צד לזיכרון שאולי קשה אפילו יותר מן הרצון להשתחרר מן העבר :הפחד להישכח .כמעט כל אדם רוצה להשאיר משהו אחריו ,גם אם לעולם לא יאמר זאת במילים .לא בהכרח רחוב על שמו ,ספר שכתב או בניין שהקים .לפעמים הוא רוצה דבר פשוט הרבה יותר :שהאנשים שאהב יישאו בתוכם משהו ממנו .שהילדים יזכרו .שבן הזוג יזכור .שמישהו יוכל לומר פעם :הדבר הזה בחיים שלי נראה אחרת מפני שהוא היה בהם. אנחנו חיים בעולם שמציע לנו דרכים רבות להשאיר עקבות .תמונות נשמרות בענן ,הודעות נשארות שנים ,סרטונים מתעדים רגעים ,הרשתות החברתיות בונות ארכיון כמעט אינסופי של מה שאכלנו ,היכן טיילנו ,מה חשבנו ואיך נראינו .מעולם אולי לא הייתה לאדם אפשרות טכנית גדולה

כל כך לתעד את עצמו ,ובכל זאת אין שום ודאות שהדברים שאנחנו מתעדים הם הדברים שבאמת ייזכרו מאיתנו. ילד יכול לשכוח כמעט את כל המתנות שקיבל מאביו ,אבל לזכור שביום אחד קשה אבא הניח הכול בצד וישב לידו .הוא יכול לשכוח את המלון שבו הייתה המשפחה בחופשה ,אבל לזכור את המריבות בדרך אליו .הוא יכול לשכוח איזה רכב היה בבית ,אבל לזכור היטב אם היה מותר לטעות בבית הזה .הוא יכול לא לזכור מה היה המחיר של שולחן השבת ,אבל לשאת עמו כל חייו את התחושה שהייתה סביבו. אנחנו משקיעים הרבה מאוד במה שאנחנו משאירים לילדים. אולי פחות פעמים אנחנו שואלים מה אנחנו משאירים בהם. אלה שני דברים שונים. אפשר להשאיר לילד דירה ובתוכה פחד מכישלון .אפשר להשאיר לו חשבון בנק ובתוכו תחושה שהוא אף פעם לא היה מספיק טוב .ואפשר להשאיר לו הרבה פחות רכוש ,אבל להכניס לתוכו קול שילך איתו כל חייו ויאמר לו שגם כאשר הוא נופל הוא יכול לקום ,שגם כאשר העולם אינו מוחא לו כפיים יש לו ערך ,ושיש מקום בעולם שבו הוא אהוב לא מפני שהצליח אלא מפני שהוא בן. אין כאן זלזול ברכוש שאדם משאיר לילדיו .הרצון לדאוג להם הוא טבעי, ולעיתים זו אחריות ממשית .אבל הירושה העמוקה ביותר שאנחנו משאירים אינה כתובה תמיד בצוואה. חלק ממנה נכתב בארוחת ערב ביום שלישי. בדרך שבה הגבנו לציון נמוך. באופן שבו דיברנו על אנשים שלא היו בחדר. בדרך שבה התייחסנו לאדם שנותן לנו שירות. במה שהילדים ראו כאשר הפסדנו כסף. בדרך שבה דיברנו אל בן הזוג כשהיינו עייפים.

וביכולת שלנו לומר "טעיתי" כאשר טעינו. אנחנו מלמדים את ילדינו הרבה דברים שמעולם לא החלטנו ללמד אותם. ילד לומד מה חשוב לאבא לא רק מן הדברים שאבא אומר שהם חשובים, אלא מן הדברים שמסוגלים להוציא אותו משלוותו .אם הוא שומע בבית שוב ושוב שכסף אינו הכול ,אבל רואה שכמעט כל מצב הרוח בבית נקבע לפי כסף ,הוא לומד משהו .אם אומרים לו שצריך לכבד כל אדם, אבל הוא שומע כיצד מדברים על מי שנחשב פחות מצליח ,הוא לומד. אם מדברים על אמונה ,אבל כל אי ודאות הופכת מיד לפאניקה ,הוא קולט מסר עמוק יותר מן המשפטים. הזיכרונות שאנחנו יוצרים אצל אנשים אינם נכתבים רק כאשר אנחנו מתכוונים ליצור זיכרון. הם נכתבים דווקא ברגעים הרגילים. וזה אולי מה שהופך את השאלה הזאת לכל כך חזקה בראש השנה. אנחנו רגילים לחשוב על זכרונות כעל מבט לאחור .אבל אולי אפשר להפוך את הכיוון ולשאול :איזה זיכרון אני יוצר עכשיו? היום הזה יהפוך פעם לזיכרון. השנה הזאת תהיה פעם "כשהילדים היו קטנים"" ,כשההורים עוד היו איתנו"" ,כשעוד גרנו בבית ההוא"" ,כשהיינו בתחילת הדרך"" ,כשהיינו בריאים"" ,כשהייתה לנו האפשרות". אנחנו כמעט אף פעם לא יודעים בזמן אמת שאנחנו חיים בתוך התקופה שפעם נתגעגע אליה. זו אחת האירוניות הכואבות של החיים. אדם יכול להיות מותש מילדים קטנים ,לקום בלילות ,לסדר צעצועים ולהתלונן שאין לו רגע לעצמו .שנים אחר כך הוא עובר ליד חדר שכבר מסודר מדי ומתגעגע לרעש שפעם ביקש שייפסק .אדם ממהר לצאת מבית הוריו אחרי ביקור כי יש לו עוד משימות ,ויום אחד היה נותן הרבה

בשביל עוד שעה אחת ליד אותו שולחן .אדם מתלונן על עומס בעבודה, ואינו יודע שבעוד שנים דווקא התקופה שבה בנה ,יצר והרגיש נחוץ תיראה לו יקרה. אין פירוש הדבר שצריך ליהנות מכל רגע .זו דרישה בלתי אנושית .יש תקופות קשות ,מתישות וכואבות ,ואין צורך לצבוע אותן בצבעים יפים רק מפני שבעתיד אולי נתגעגע לחלק מהן .אבל אפשר לשאול האם אנחנו נוכחים מספיק בחיים בזמן שהם מתרחשים ,או שרוב הזמן אנחנו כבר בדרך לדבר הבא. כמה פעמים אנחנו מצלמים רגע במקום לחיות אותו? וכמה פעמים אנחנו אפילו לא מצלמים ,מפני שאנחנו בכלל לא מבחינים שיש כאן רגע? אולי אדם צריך לפעמים לעצור באמצע ערב רגיל בבית ולהבין :אלה החיים .לא החופשה שתהיה בקיץ .לא הבית שנקנה בעוד כמה שנים .לא הזמן שבו יהיה פחות לחץ .האנשים שיושבים עכשיו סביב השולחן הם החיים שלי. המחשבה הזאת יכולה לשנות את האופן שבו אנחנו מתייחסים לדברים קטנים. כי אם אנחנו יוצרים זיכרונות גם בלי להתכוון ,השאלה איננה רק איזה אירוע גדול נעשה השנה .השאלה היא איזו תחושה אנחנו יוצרים באופן קבוע אצל האנשים שחיים לידנו. כאשר הילד נכנס לחדר ,מה קורה בפניו של אבא? כאשר בן הזוג מתחיל לספר משהו שכבר שמעתי ,האם הוא מרגיש שאני איתו או שאני מחכה שיסיים? כאשר מישהו בבית טועה ,האם הדבר הראשון שהוא מרגיש הוא פחד מן התגובה שלי או ביטחון שאפשר להתמודד יחד?

כאשר אני חוזר הביתה עייף ,האם האנשים הקרובים אלי מקבלים באופן קבוע רק את מה שנשאר ממני אחרי שכל העולם כבר קיבל את הגרסה הסבלנית שלי? אלה שאלות לא נעימות ,אבל הן אינן נועדו לייצר אשמה .להפך .הן מחזירות לנו דבר יקר :את האפשרות ליצור עכשיו זיכרון אחר. מפני שהעבר כבר נכתב ,אבל הזיכרונות של השנה הבאה עדיין לא. ואולי כאן אפשר להבין באופן נוסף את המילים שאנו אומרים בתפילת זכרונות" :אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך ,כי דורשיך לעולם לא יכשלו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך" .בתוך ברכה שכל כולה עוסקת בזיכרון האלוהי ,מופיעה פתאום השאלה של הזיכרון האנושי: "אשרי איש שלא ישכחך". לא רק הקב"ה זוכר את האדם. האדם נדרש לזכור את הקב"ה. והדבר הזה פותח רובד נוסף .אולי השאלה של ראש השנה אינה רק מה יזכרו מאיתנו ,אלא מה אנחנו עצמנו בוחרים לזכור כאשר אנחנו חיים. מפני שזיכרון אינו רק ארכיון. הוא מצפן. מה שאדם זוכר ברגע של ניסיון משפיע על מה שיעשה .אם הוא זוכר רק את הפגיעה ,הוא מגיב מתוך הפגיעה .אם הוא זוכר את הערכים שלו, אולי יוכל להגיב אחרת .אם בזמן מריבה הוא זוכר רק את המשפט שנאמר עכשיו ,בן הזוג שמולו יכול להפוך בתוך שניות לאויב .אבל אם הוא מצליח לזכור גם עשר שנים של חיים משותפים ,ילדים ,חסד ,רגעים שבהם אותו אדם היה שם בשבילו ,המשפט עדיין יכול לכאוב ,אבל הוא אינו כל התמונה. לפעמים משבר אינו נוצר מפני שאדם שכח עובדה. הוא שכח הקשר.

אבא כועס על ילד ומאותו רגע רואה רק את ההתנהגות שמרגיזה אותו. הוא שוכח שהילד עובר תקופה קשה .עובד מרגיש שהמנהל אינו מעריך אותו ושוכח שנים שבהן דווקא קיבל ממנו הזדמנויות .אדם נכשל פעם אחת ושוכח את כל הפעמים שבהן הצליח להתמודד. אנחנו יכולים לזכור פרט ולשכוח סיפור. אולי זה אחד ההבדלים בין זיכרון שמרפא לזיכרון שפוצע .זיכרון פוצע לוקח רגע אחד והופך אותו לכל הסיפור .זיכרון מרפא אינו מוחק את הרגע ,אבל מחזיר אותו אל התמונה השלמה. וזה אולי מה שאנחנו מבקשים בראש השנה כאשר אנחנו עומדים לפני מי שזוכר הכול. לא זיכרון סלקטיבי שמעמיד פנים שלא טעינו. אלא זיכרון אלוהי שמסוגל לראות את כל הסיפור. את הכישלון ואת המאבק. את הנפילה ואת הקימה. את המעשה ואת המקום שממנו נעשה. את מה שהיינו ואת מה שאנחנו מנסים להיות. ואולי זו גם הדרך שבה אנחנו צריכים ללמוד להסתכל על האנשים הקרובים אלינו. לא למחוק את הטעות שלהם. אבל לא למחוק בגללה את כל האדם. לא להתעלם מן הפגיעה. אבל גם לא לתת לה להיות העמוד היחיד בספר. לא לשכוח את העבר. אבל לזכור שהאדם שמולנו ממשיך להיכתב. והדבר נכון גם כאשר אנחנו עומדים מול המראה.

אולי אנחנו איננו צריכים לבחור בין שתי אפשרויות קיצוניות :או למחוק את כל מה שעשינו ולהעמיד פנים שהעבר אינו קיים ,או לשאת אותו על הגב עד סוף החיים. יש אפשרות שלישית. לזכור נכון. לזכור מה צריך לתקן ,אבל גם מה כבר תיקנו .לזכור איפה נפלנו ,אבל גם כמה דרך עברנו מאז .לזכור מי היינו ,בלי לשכוח מי אנחנו נעשים. ואולי זו אחת השאלות הגדולות שזכרונות של ראש השנה מניחים לפתחנו :כאשר אנחנו מבקשים מן הקב"ה "זכרנו בזכרון טוב לפניך", האם אנחנו יודעים להעניק גם לעצמנו ולאנשים שאנחנו אוהבים את החסד הזה ,לא לשכוח את האמת ,אבל לזכור את האדם כולו? ואולי כאן צריך להגיע אל נקודה נוספת ,מפני שיש דרך אחרת שבה הזיכרון מנהל את חיינו בלי שנרגיש :אנחנו לא רק זוכרים את מה שהיה, אנחנו גם בוחרים שוב ושוב אילו חלקים מן העבר יקבלו מקום בתוכנו. שני אנשים יכולים לעבור יחד שנים שלמות ולצאת מהן עם שני סיפורים שונים .לא מפני שאחד מהם משקר ,אלא מפני שכל אחד אסף מתוך אלפי הרגעים את אלה שהלב שלו למד לחפש. אדם יכול לחיות עשרים שנה בתוך נישואין ולבנות בתוכו תיק שלם של אכזבות .הוא זוכר את הפעמים שבהן לא הקשיבו לו ,את יום ההולדת שנשכח ,את ההחלטה שהתקבלה בלעדיו ,את המשפט שנאמר מול המשפחה ואת המריבה ההיא שלא נסגרה עד הסוף .כל אחד מן הדברים אולי התרחש באמת .אבל בתוך אותן עשרים שנה היו אולי גם לילות שבהם בן הזוג ישב לידו בבית החולים ,שנים של מאמץ משותף ,ימים שבהם ויתר למענו ,תקופות שבהן נשא את הבית כמעט לבדו ,מאות מחוות קטנות שאיש לא צילם .השאלה אינה איזה מן הסיפורים נכון. ייתכן ששניהם נכונים .השאלה היא איזה מהם אנחנו ממשיכים לספר לעצמנו.

הפסוק בספר תהלים (קג ,ב) אומר" :ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו" .לכאורה יש כאן דבר תמוה .מדוע צריך לצוות את הנפש שלא לשכוח חסדים? הרי היינו מצפים שדווקא הטוב ייחרת בזיכרון .אבל החיים מלמדים שלא תמיד כך הדבר .טובה יכולה להפוך מהר מאוד למובן מאליו ,בעוד פגיעה אחת מקבלת חיי נצח. אדם יכול לקבל מאדם אחר מאה דברים טובים ,ובפעם המאה ואחת להתאכזב ממנו .באותו רגע האכזבה ממלאת את כל המסך .הוא אינו בהכרח מכחיש את מאה הפעמים הקודמות .הוא פשוט אינו מרגיש אותן עכשיו .הן עברו מן החוויה אל הארכיון ,בעוד הפגיעה הנוכחית בוערת. "ואל תשכחי כל גמוליו" הוא אולי לא רק ציווי לזכור עובדות .הוא תביעה להיאבק על הפרופורציה של הזיכרון. כי אפשר לזכור את כל העובדות ובכל זאת לזכור אותן באופן מעוות. אפשר לזכור עשר שנים של זוגיות ,אבל לתת לעשרה רגעים קשים להגדיר את כולן .אפשר לזכור ילדות שלמה דרך פצע אחד .אפשר לזכור מקום עבודה של שנים רק דרך הדרך שבה הוא הסתיים .אפשר לזכור אדם שנפטר רק דרך התקופה הקשה של מחלתו ,עד שהחודשים האחרונים בולעים עשרות שנים של חיים. ולפעמים צריך להציל את הסיפור מן הפרק האחרון שלו. זו עבודה נפשית עדינה מאוד .אין פירושה לצבוע את העבר בוורוד .יש ילדות שהייתה קשה באמת .יש קשרים שבהם הכאב היה מרכזי ולא שולי .יש מקומות עבודה שפגעו באדם .יש בני אדם שהטוב שעשו אינו מבטל את הנזק שגרמו .אסור להשתמש ב"אל תשכחי כל גמוליו" כדי לדרוש מאדם להקטין פגיעה אמיתית. אבל גם כאשר הכאב אמיתי ,אפשר לשאול האם הוא קיבל עם השנים בעלות על כל הזיכרון. האם האירוע הקשה הוא חלק מן הסיפור ,או שהוא נעשה העורך הראשי שלו?

השאלה הזאת חשובה במיוחד מפני שהדרך שבה אנחנו זוכרים את העבר משפיעה על הדרך שבה אנחנו מפרשים את ההווה .אם אדם בנה במשך שנים סיפור שלפיו "אף אחד אף פעם לא באמת נמצא בשבילי", הוא עלול להתחיל לאסוף ראיות לסיפור הזה .חבר שלא החזיר טלפון מיד נעשה הוכחה .בן זוג שהיה עייף נעשה הוכחה .ילד שלא שם לב נעשה הוכחה .ולעומת זאת ,הרגעים שבהם כן היו שם בשבילו אינם מקבלים אותו משקל ,מפני שהם אינם מתאימים לסיפור שכבר נכתב. וכך הזיכרון אינו רק מתאר את החיים. הוא מתחיל לבחור אילו חיים נראה. אדם שמאמין שכולם מנצלים אותו שם לב במהירות לכל בקשה שמבקשים ממנו ,אבל פחות מבחין בכל הפעמים שבהן אחרים נתנו לו. אדם שמאמין שהוא תמיד נכשל זוכר כל טעות כהוכחה ומסביר כל הצלחה כמקרה .אדם שמאמין שאיש אינו מעריך אותו יכול לקבל עשר מחמאות ולהישאר כל הלילה עם הערה ביקורתית אחת. אנחנו אוהבים לחשוב שהזיכרון הוא מצלמה. אבל הוא הרבה יותר קרוב לעורך. הוא בוחר ,מדגיש ,מחבר ,נותן כותרת .ואחרי שנים אנחנו עלולים לשכוח שהכותרת היא פרשנות ולהתחיל לחשוב שהיא המציאות עצמה. אולי לכן ראש השנה אינו רק יום שבו הקב"ה זוכר. הוא יום שבו האדם צריך לבדוק מה הוא זוכר. ומה הוא שכח. אולי שכחנו חסדים מפני שהתרגלנו אליהם. אולי שכחנו דרך שעברנו מפני שאנחנו עסוקים במה שעוד חסר. אולי שכחנו כמה אדם מסוים היה שם בשבילנו מפני שעכשיו אנחנו כועסים עליו.

אולי שכחנו כמה תפילות כבר נענו מפני שיש תפילה אחת שעדיין לא נענתה. אולי שכחנו כמה דברים שפעם ביקשנו הם היום הדברים שעליהם אנחנו מתלוננים. יש אדם שהתפלל שנים לילדים ,וכאשר הבית סוף סוף מלא הוא מתלונן על הרעש .אין כאן צביעות .הוא עייף באמת ,וילדים באמת יכולים להתיש .אבל לפעמים כדאי לעצור לרגע ולזכור :הרעש הזה הוא חלק מן הדבר שפעם התחננתי לקבל. אדם חיפש עבודה במשך חודשים ,וכאשר מצא הוא מתחיל להתלונן על העומס .אולי התלונה מוצדקת והעבודה באמת קשה .אבל יש כוח גדול ביכולת להחזיק שתי אמיתות יחד :קשה לי ,ואני גם זוכר שפעם רציתי מאוד להיות במקום הזה. אדם רצה בית ,זוגיות ,אחריות ,קהילה ,תפקיד ,הצלחה .ואז הדברים שקיבל נעשו שגרה ,והשגרה מחקה את הפליאה. אולי זו אחת הטרגדיות השקטות של החיים :אנחנו מתרגלים מהר מאוד לדברים שפעם היו חלומות. לא מפני שאנחנו כפויי טובה מטבענו ,אלא מפני שכך הנפש מסוגלת להמשיך לחיות .אילו כל דבר טוב היה מרגש אותנו בכל יום כפי שריגש ביום הראשון ,לא היינו יכולים לתפקד .ההתרגלות היא מנגנון חשוב .אבל יש לה מחיר :היא יכולה להפוך מתנה לרקע. ולכן צריך זיכרון. לא כדי לחיות בעבר. כדי לראות נכון את ההווה. "ואל תשכחי כל גמוליו" אינו אומר לאדם שכל דבר בחייו טוב .הוא אומר לו שהכאב הנוכחי אינו רשאי למחוק את כל הטוב שהיה ושישנו. וזה יכול לשנות גם את הדרך שבה אנחנו עושים חשבון נפש בראש השנה .חשבון נפש שאוסף רק כישלונות הוא בעצמו חשבון לא מדויק.

אם אדם רוצה לדעת באמת היכן הוא נמצא ,הוא צריך לראות גם מה השתנה לטובה. איזו מידה הייתה פעם קשה יותר והיום מעט פחות? איזה דפוס כבר נשבר? איזו החלטה טובה החזיקה השנה? איפה הצלחתי להגיב אחרת? איזה קשר תיקנתי? מה למדתי? איפה הייתי אמיץ יותר מבעבר? לא כדי להעניק לעצמנו ציון גבוה ולסגור את החשבון .אלא מפני שגם הטוב הוא נתון שצריך להיכנס לחשבון. אדם שאינו רואה שום התקדמות מתקשה להאמין ששינוי אפשרי .אם בכל ראש השנה הוא פותח רק את רשימת הכישלונות ,הוא עלול להגיע למסקנה שהוא עומד בדיוק באותו מקום .אבל אולי זו אינה אמת .אולי הוא עדיין מתמודד עם אותו כעס ,אבל היום לוקח לו שעה להירגע במקום יום .אולי עדיין קשה לו להציב גבולות ,אבל השנה עשה זאת פעמיים במקום אף פעם .אולי עדיין התפילה אינה כפי שהיה רוצה ,אבל יש ברכה אחת שבה הוא התחיל לעצור. אנחנו נוטים לזלזל בשינויים שאינם מושלמים. וזו טעות. אם אדם היה במרחק מאה צעדים והיום הוא במרחק שבעים ,העובדה שעוד לא הגיע אינה מוחקת שלושים צעדים. לפעמים היכולת לזכור את ההתקדמות היא הדבר שמאפשר להמשיך אותה. וכאן אולי מקבל הפסוק בספר זכריה משמעות מרגשת במיוחד .הנביא זכריה (ד ,י) אומר" :כי מי בז ליום קטנות" .הפסוק נאמר בתוך נבואה

מסוימת על בניין הבית בימי זרובבל ,ואין נכון לעקור אותו מהקשרו ולהציגו כאילו נאמר במקור על התפתחות אישית .אבל התמונה שהוא נותן יכולה לפתוח מחשבה גדולה :לא לבוז לקטנות רק מפני שהן עדיין אינן השלמות. אנחנו רוצים מהפכות. החיים בנויים פעמים רבות ממילימטרים. אדם רוצה לקום בראש השנה אדם אחר .אבל ייתכן שהשינוי האמיתי יהיה הרבה פחות דרמטי והרבה יותר משמעותי :לעצור שתי שניות לפני תגובה .להניח את הטלפון כאשר הילד מדבר .לקבוע זמן אחד בשבוע שאינו זז .לומר מילה טובה במקום שבו בדרך כלל שותקים .לבקש סליחה בלי להסביר מיד למה גם השני אשם. הדברים הללו אינם מצטלמים יפה. אבל הם יכולים לשנות חיים. ואולי כאן נפגשים שני הצדדים של הזיכרון .מצד אחד אנחנו מבקשים לא להיות כלואים במה שהיה .מצד שני אנחנו מבקשים לא לשכוח את הדרך שכבר עשינו .האדם הבריא אינו אומר "העבר לא חשוב" .הוא אומר :אני רוצה שהעבר יהיה מורה ,לא סוהר. הוא זוכר את הטעות כדי לא לחזור עליה ,אבל זוכר גם את התיקון כדי לדעת שהוא מסוגל להשתנות .הוא זוכר את הפגיעה כדי להציב גבול, אבל זוכר גם את הטוב כדי לא להפוך אדם שלם לרגע אחד .הוא זוכר את מה שחסר ,אבל אינו נותן לחסר למחוק את מה שקיבל. אולי זה עומק נוסף בבקשה "זכרנו בזכרון טוב לפניך". לא זיכרון שמוחק אמת. זיכרון שיודע לתת לכל אמת את מקומה. ואם היינו לוקחים את השאלה הזאת אל החיים שלנו ,אולי היינו צריכים לשאול בראש השנה לא רק מה אני רוצה להשאיר מאחור ,אלא גם מה אסור לי להשאיר מאחור .איזה טוב אני חייב לקחת איתי אל השנה

החדשה? איזה חסד שכחתי? איזו דרך שעשיתי אני נוטה לבטל? איזה אדם אני רואה היום רק דרך הפגיעה האחרונה שלו? איזה חלק בחיים שלי נעשה כל כך מובן מאליו ,עד שכבר אינני רואה שהוא מתנה? כי לפעמים אנחנו מבקשים שנה חדשה בזמן שלא למדנו עדיין לראות את הטוב שנמצא בשנה הישנה. ואולי לפני שנבקש שהכול ישתנה ,כדאי לעצור לרגע מול הזיכרון ולשאול שאלה אחרת :אם הייתי מאבד מחר אחד מן הדברים שעליהם אני מתלונן היום ,האם הייתי מגלה פתאום כמה הוא היה יקר לי? ראש השנה אינו מבקש מאיתנו לחיות בעבר. הוא מבקש מאיתנו לזכור מספיק טוב כדי לא להחמיץ את ההווה. ויש אולי שאלה אחת אחרונה שהזיכרון של ראש השנה מכריח אותנו לשאול ,והיא אינה עוסקת עוד במה שהיה ,אלא במה שאנחנו כותבים עכשיו בתוך הזיכרון של האנשים הקרובים אלינו .מפני שבזמן שאנחנו עסוקים בזיכרונות שכבר נוצרו ,החיים ממשיכים לייצר זיכרונות חדשים. המשפט שנאמר הערב ,הדרך שבה נגיב לטעות של ילד ,הפנים שבהן נקבל בן זוג שחוזר הביתה ,השיחה שנבחר לקיים או לדחות ,כל אלה נראים עכשיו כמו רגעים רגילים .בעוד עשרים שנה חלק מהם יהיו הסיפור שמישהו יספר על הבית שבו גדל. אולי אנחנו צריכים להפוך לרגע את נקודת המבט .במקום לשאול מה אני זוכר מאבא שלי ,לשאול מה הילדים שלי יוצרים עכשיו בזיכרון שלהם ממני .במקום לשאול אילו פגיעות אני נושא מן הזוגיות ,לשאול אילו זיכרונות אני יוצר בתוך האדם שחי איתי .במקום לשאול מדוע אנשים מסוימים לא ראו אותי מספיק ,לשאול מי נמצא היום לידי ואולי אינו מרגיש שאני רואה אותו. השאלה הזאת קשה מפני שאי אפשר לשלוט בזיכרון של אדם אחר .שני ילדים יכולים לגדול באותו בית ולזכור אותו באופן שונה לחלוטין .אין הורה שיכול להבטיח שילדיו יפרשו כל החלטה שלו כפי שהתכוון אליה, ואין בן זוג שיכול לנהל את הדרך שבה השני יחווה כל רגע .גם כאן צריך

להיזהר מן האשליה שהכול בידינו .אבל העובדה שאין לנו שליטה מלאה על הזיכרון שאנחנו משאירים אינה פוטרת אותנו מן האחריות על האופן שבו אנחנו חיים. אדם יכול לשאול את עצמו :אם הילד שלי יזכור בעוד שלושים שנה את התקופה הזאת ,איזו תחושה הייתי רוצה שתעלה בו? לא איזה משפט מדויק הוא יזכור ,ולא איזה טיול או מתנה ,אלא איזו תחושה .האם הוא ידע שהיה לו מקום? האם הוא הרגיש שמותר לו להיכשל בלי לאבד את האהבה? האם הוא ידע שאפשר לדבר איתי גם על דברים שלא רציתי לשמוע? האם הוא ראה בי אדם שיודע להודות בטעות ,או אדם שחייב תמיד לנצח? לפעמים אנחנו עסוקים כל כך בבניית העתיד של ילדינו ,עד שאנחנו שוכחים שאנחנו גם בונים את העבר שלהם. אנחנו רוצים לתת להם חינוך טוב ,מקצוע ,כלים ,ביטחון כלכלי ,ערכים, אמונה ויכולת להתמודד .כל אלה חשובים מאוד .אבל במקביל אנחנו יוצרים עבורם את החומר שממנו יום אחד תהיה מורכבת הילדות שלהם. היום שאנחנו עוברים עכשיו יהיה פעם "כשהייתי קטן" .הבית שאנחנו ממהרים לסדר יהיה פעם הבית שהם יזכרו .הקול שבו אנחנו מדברים יהיה אולי קול פנימי שילך איתם שנים. וזה נכון לא רק כלפי ילדים .כל אדם משאיר זיכרון באנשים שהוא פוגש. יש מורה שאדם אינו זוכר כמעט דבר מן החומר שלימד ,אבל משפט אחד שאמר לו נשאר ארבעים שנה .יש מנהל שעובד שכח את רוב המשימות שנתן לו ,אבל זוכר היטב כיצד התייחס אליו כאשר נכשל .יש חבר שאולי אינו יודע עד היום ששיחת טלפון אחת שלו הגיעה בדיוק בלילה שבו האדם שמולו היה זקוק למישהו. אנחנו לעולם איננו יודעים אילו רגעים שלנו יהיו רגעים גדולים בזיכרון של מישהו אחר. אולי משום כך חז"ל מעניקים משקל עצום דווקא לדיבור ,שנראה לעיתים הדבר הזול ביותר בעולם .אין צורך בכסף כדי לומר משפט ,אין

צורך בפרויקט ואין צורך בתכנון .ובכל זאת מילה יכולה להישאר בתוך אדם הרבה אחרי שהאומר שכח אותה. הגמרא במסכת בבא מציעא (דף נח ע"ב) עוסקת בחומרתה של אונאת דברים ואומרת" :גדולה אונאת דברים מאונאת ממון ,שזה נאמר בו 'ויראת מאלהיך' וזה לא נאמר בו 'ויראת מאלהיך' ,ורבי אלעזר אומר :זה בגופו וזה בממונו" .הדברים נאמרו בהקשר הלכתי ברור של איסור אונאת דברים ,אבל הם חושפים אמת אנושית עמוקה :כסף שאבד אפשר לעיתים להשיב .מילה שנכנסה לתוך אדם אינה תמיד יוצאת באותה קלות. יש אנשים שמחזיקים עד היום משפט שאמר להם מבוגר בילדותם. "לא יצא ממך כלום". "אתה תמיד הורס". "את לא יפה כמו אחותך". "אין לך ראש ללימודים". האדם שאמר את המשפט אולי אינו זוכר שאמר אותו .הילד ששמע אותו יכול לבנות סביבו חלק שלם מזהותו. אבל הדבר נכון גם בכיוון השני. מורה שאמר לתלמיד "אני חושב שאתה מסוגל" אולי המשיך לשיעור הבא ושכח .התלמיד אולי לא שכח. אבא שאמר לבתו ברגע של כישלון "אני מאוכזב ממה שקרה ,אבל לא ממך" יכול לתת לה משפט שילך איתה שנים. מנהל שאמר לעובד צעיר "טעית ,אבל אני עדיין סומך עליך" יכול ללמד אותו שטעות אינה סוף הסיפור. אנחנו רגילים לחשוב שמורשת נוצרת באמצעות דברים גדולים. לפעמים מורשת היא משפט.

ואולי כאן זכרונות של ראש השנה נעשים אישיים מאוד .אנחנו מבקשים מן הקב"ה שיזכור אותנו לטובה ,ובאותה שעה אפשר לשאול :האם אנשים אחרים זוכרים מאיתנו טוב? לא האם כולם אוהבים אותנו .זו אינה מטרה אפשרית ואינה בהכרח מטרה נכונה .אדם שחי על פי ערכים יצטרך לפעמים לומר לא ,להציב גבולות ,להוכיח ולהחליט החלטות שלא כולם יאהבו .הורה טוב אינו הורה שמייצר לילדיו רק זיכרונות נעימים ,ומנהיג טוב אינו מי שכולם מרוצים ממנו. השאלה עמוקה יותר :גם כאשר הייתי צריך להיות תקיף ,האם שמרתי על כבודו של האדם? גם כאשר אמרתי לא ,האם הוא ידע שהוא עדיין אהוב? גם כאשר ביקרתי ,האם השארתי דרך לתקן? גם כאשר הייתי צודק ,האם הייתי חייב לגרום לאדם שמולי להרגיש קטן? אולי אחד הזיכרונות הקשים ביותר שאפשר להשאיר באדם אינו "הוא טעה כלפי" ,אלא "לידו תמיד הרגשתי פחות". ויש אנשים שאינם יודעים שהם יוצרים את התחושה הזאת .הם אינם מקללים ,אינם פוגעים בכוונה ואולי אפילו עושים הרבה טוב .אבל יש בדרך שבה הם מתקנים ,משווים ,מעירים ומגיבים משהו שגורם לאנשים סביבם להרגיש שהם נמצאים כל הזמן בבחינה. מעניין לחשוב על כך דווקא בראש השנה ,היום שבו אנחנו עצמנו עומדים בדין .אולי הדרך שבה אנחנו רוצים שהקב"ה יראה אותנו יכולה ללמד אותנו משהו על הדרך שבה אנחנו רואים אחרים .אנחנו מבקשים שיראו את התמונה השלמה שלנו ,אז האם אנחנו רואים את התמונה השלמה שלהם? אנחנו מבקשים שלא נגדיר אותנו לפי הכישלון ,אז האם אנחנו עושים זאת לאחרים? אנחנו מבקשים רחמים בתוך הדין ,אז האם יש רחמים בתוך השיפוט שלנו? אין כאן ניסיון להשוות בין דין שמים לבין מערכות יחסים אנושיות .אלה עולמות שונים .אבל החוויה של ראש השנה יכולה להציב מול האדם מראה מוסרית :אם אני זקוק כל כך לכך שיראו אותי מעבר לטעות שלי, אולי כדאי לבדוק כיצד אני מגיב לטעויות של האנשים שאני אוהב.

ואולי הדבר קשה במיוחד בתוך הבית מפני ששם אנחנו מכירים יותר מדי. בחוץ אנחנו רואים אדם כפי שהוא היום .בבית אנחנו זוכרים אותו בכל הגרסאות שלו .בן זוג יודע איפה השני חלש .הורה זוכר את כל הנפילות של הילד .אחים מחזיקים ארכיון משותף מן הילדות .דווקא הקרבה שמאפשרת אהבה עמוקה יכולה להפוך גם למחסן עצום של ראיות. לכן אולי אחת המתנות הגדולות ביותר שאפשר לתת לאדם קרוב היא לא שכחה ,אלא עדכון. לראות אותו מחדש. לא להחליט בכל בוקר שאין שום משמעות לעבר ,אלא להסכים לבדוק האם מה שהיה נכון עליו לפני חמש שנים עדיין נכון היום. יש משפטים שאנחנו אומרים על אנשים כאילו הם עובדות" :הוא כזה". אולי כדאי להוסיף לפעמים מילה אחת" :הוא היה כזה". ואולי אפילו את זה איננו יודעים תמיד. כי אנשים אינם קו ישר .אדם יכול להשתנות בתחום אחד ולהישאר חלש באחר .הוא יכול להתקדם ואז לסגת .תשובה אינה תמיד מהפכה שבה האיש הישן נעלם בבוקר אחד .לפעמים היא מאבק ארוך שבו אדם נופל באותו מקום ,אבל קם ממנו אחרת. אם נדרוש מאדם שלמות כתנאי לכך שנאמין בשינוי שלו ,אולי לעולם לא נאפשר שינוי. גם כאן הרמב"ם נותן לנו נקודת מבט חזקה .רבי משה בן מימון, הרמב"ם (הלכות תשובה ב ,א) מגדיר תשובה גמורה באמצעות מצב שבו "בא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ,ופירש ולא עשה מפני התשובה" .כלומר ,השינוי נבחן כאשר האדם פוגש מחדש את המקום הישן ובוחר אחרת. יש בזה דבר מעודד מאוד. התשובה אינה דורשת מאדם למחוק את העובדה שפעם בחר אחרת.

דווקא אותו מקום נעשה הזירה שבה הוא מגלה שהעבר כבר אינו מוכרח לקבוע את ההווה. וזה אולי הדבר שאנחנו יכולים להעניק גם לעצמנו וגם לאחרים: הזדמנות לפגוש שוב מקום ישן ולבחור בו אחרת ,בלי שמישהו יעמוד מן הצד וילחש לנו מראש שאין טעם ,כי אנחנו יודעים איך הסיפור הזה נגמר. אנחנו לא יודעים. כל עוד האדם חי ,הסיפור לא נגמר. ואולי משום כך ראש השנה הוא יום הזיכרון דווקא בתחילתה של שנה. אילו הזיכרון היה נועד רק לשמר את מה שהיה ,מקומו הטבעי היה בסוף. אבל הוא עומד בשער של התחלה חדשה ,כאילו הוא אומר לנו :קחו את העבר איתכם ,אבל אל תתנו לו לסגור את הדרך. זכרו את הטוב כדי שתדעו להודות. זכרו את הכאב כדי שתדעו להיזהר. זכרו את הטעויות כדי שתדעו לתקן. זכרו את הדרך שכבר עשיתם כדי שתדעו שאפשר להמשיך. אבל אל תשתמשו בזיכרון כדי להוכיח ששום דבר לעולם לא יכול להשתנות. אולי זו המשמעות האנושית העמוקה שאפשר לשמוע בתוך זכרונות של ראש השנה .אנחנו עומדים לפני מי ש"אין שכחה לפני כסא כבודך" ,ובכל זאת מבקשים שנה חדשה .אין סתירה בין הדברים .שנה חדשה אינה ניתנת רק לאנשים שאין להם עבר .היא ניתנת לאנשים שיש להם עבר, ודווקא משום שיש להם עבר הם יכולים לבחור מה לעשות איתו. ובסופו של דבר ,אולי השאלה אינה האם אנחנו באמת רוצים שהקב"ה יזכור הכול. אולי השאלה היא איזו משמעות יקבל כל מה שנזכר.

האם הטעות תהיה סוף הסיפור או תחילת התשובה? האם הפגיעה תהפוך אותנו למי שפוגע ,או למי שיודע עד כמה צריך להיזהר מלפגוע? האם הכישלון יהפוך להגדרה ,או לשיעור? האם החסד שקיבלנו ייעלם בתוך השגרה ,או יהפוך להכרת הטוב? האם האנשים שחיים איתנו יישארו בעינינו כפי שהיו פעם ,או שנאפשר להם להפתיע אותנו ולהיות אחרים? העבר אינו בידינו עוד. אבל היחסים שלנו איתו עדיין נכתבים. ואולי בראש השנה ,ביום שבו הזיכרון עולה לפני הקב"ה ,אנחנו יכולים לבקש לא רק "זכרנו בזכרון טוב לפניך" ,אלא ללמוד בעצמנו כיצד לזכור נכון :לזכור בלי לכלוא ,לזכור בלי לעוות ,לזכור את הכאב בלי למחוק את הטוב ,לזכור את הטעות בלי למחוק את האדם ,ולזכור שהדף הבא עדיין לא נכתב. ואולי דווקא בנקודה הזאת מתגלה עוד רובד של זיכרון ,שאינו עוסק רק במה שאנחנו זוכרים או במה שאחרים יזכרו מאיתנו ,אלא במה שאנחנו עושים היום מפני שאנחנו יודעים שהזמן אינו נשאר .יש רגע שבו אדם מבין שהזיכרון אינו רק אוצר של העבר .הוא גם עדות לכך שההווה חולף. כל דבר שאנחנו זוכרים היה פעם "עכשיו" ,וכל דבר שהוא עכשיו יהיה יום אחד זיכרון .ההכרה הזאת יכולה להיות מפחידה ,אבל היא יכולה גם ללמד אותנו כיצד להחזיק את החיים אחרת. אדם פותח אלבום ישן ורואה ילד בן שלוש .הוא זוכר את הבית ,את הצעצועים ,אולי אפילו את הבגד שלבש הילד באותו יום .אבל הילד שבתמונה כבר איננו .הוא לא מת ,הוא גדל .הוא יושב אולי בחדר הסמוך כנער או כאדם מבוגר ,אבל הילד בן השלוש שהיה אז קיים היום רק בזיכרון .האב שהיה אז בן שלושים וחמש גם הוא כבר איננו בדיוק אותו אדם .הבית אולי נמכר ,האנשים השתנו ,התקופה חלפה .אף אחד לא הודיע באותו יום :שים לב ,זו הפעם האחרונה שבה החיים ייראו בדיוק כך. זו אולי אחת העובדות המוזרות ביותר בחיים :רוב הפעמים האחרונות עוברות בלי שאנחנו יודעים שהן אחרונות.

בפעם האחרונה שילד מבקש שנרים אותו על הידיים ,איש אינו מכריז שזו הפעם האחרונה .יום אחד פשוט מגלים שהוא כבר גדול מדי .בפעם האחרונה שכל הילדים גרים בבית ,אף אחד אינו תולה שלט .אחד מתחתן ,אחר עובר ללמוד במקום אחר ,והבית מקבל צורה חדשה .יש פעם אחרונה שבה אדם מתקשר לאביו כדי לשאול שאלה קטנה ,פעם אחרונה שבה כל המשפחה יושבת בהרכב מסוים סביב שולחן ,פעם אחרונה שבה אדם נכנס למקום עבודה שבו עבד שנים .ברוב המקרים איננו יודעים בזמן אמת שהרגע נסגר. אין צורך לחיות מתוך חרדה מפני "הפעם האחרונה" .חיים כאלה יהיו בלתי נסבלים .אדם אינו צריך להביט בילד בכל ערב ולחשוש שהתקופה נגמרת ,ולא להפוך כל ארוחה משפחתית לטקס פרידה .אבל אולי הידיעה שהדברים אינם מובנים מאליהם יכולה לשנות מעט את איכות הנוכחות שלנו בתוכם. משה רבנו אומר בספר דברים (לב ,ז)" :זכר ימות עולם בינו שנות דר ודר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" .הפסוק נאמר בשירת האזינו ובהקשר של זכירת הנהגת ה' לאורך הדורות ,אבל עצם החיבור בין זיכרון לבין הבנה ראוי לתשומת לב" :זכר ימות עולם ,בינו" .יש זיכרון שאינו נועד רק לשמר תמונה .הוא נועד להוליד הבנה. מה אנחנו אמורים להבין כאשר אנחנו זוכרים? אולי בין השאר שהדבר שהיה פעם כל עולמנו נעשה היום זיכרון ,ולכן גם הדבר שממלא היום את כל עולמנו אינו בהכרח כל העולם. כמה מריבות נראו בזמן אמת גורליות ,והיום איננו מסוגלים אפילו לזכור על מה היו? כמה דאגות גזלו מאיתנו לילות ובסופו של דבר נפתרו בדרך שלא העלינו על דעתנו? כמה דברים שרצינו בכל מאודנו איבדו לאחר שנים את חשיבותם? וכמה דברים קטנים שלא הערכנו בזמן אמת התבררו אחר כך כדברים שהיינו נותנים הרבה כדי לקבל מהם עוד שעה אחת? הזיכרון יכול ללמד אותנו פרופורציה.

לא מפני שהכאב של היום אינו אמיתי .כאשר אדם נמצא בתוך קושי ,אין זה הוגן לומר לו "עוד כמה שנים זה לא יהיה חשוב" .ייתכן שזה יהיה חשוב מאוד .יש אירועים שמשנים חיים .אבל לצד זה יש הרבה מאוד רגעים שבהם אנחנו נותנים לבעיה של היום את כל הלב ,כאילו אין דבר מעבר לה. אולי אדם צריך לשאול לפעמים :כאשר אזכור את התקופה הזאת בעוד עשר שנים ,מה מתוכה הייתי רוצה שלא להחמיץ עכשיו? זו שאלה אחרת לגמרי מן השאלה "מה יהיה חשוב בעוד עשר שנים" .אין לנו דרך לדעת .השאלה היא מה כבר נמצא כאן ,בתוך הקושי ,ואנחנו עלולים לא לראות מפני שאנחנו עסוקים רק במה שחסר. אדם מטפל בהורה מבוגר .הוא עייף .השיחות חוזרות על עצמן ,הבדיקות רבות ,הטלפונים מגיעים בשעות לא נוחות .מותר לו להיות עייף .אסור להפוך טיפול בהורה לסיפור רומנטי שאין בו קושי .אבל אולי בתוך העייפות יש גם אמת נוספת :יש לו עדיין למי להתקשר .יש עדיין קול בצד השני .יש עדיין אפשרות לשאול שאלה ששאל כבר מאה פעמים .יום אחד אולי דווקא השיחה שחזרה על עצמה תהיה הדבר שהיה רוצה לשמוע שוב. אדם מגדל ילדים קטנים .הבית רועש ,אין פרטיות ,התוכניות משתנות, השינה חסרה .גם כאן אין צורך לומר לו ליהנות מכל רגע .יש רגעים שאינם מהנים .אבל אולי בתוך כל זה אפשר לזכור שהכאוס הזה הוא תקופה ,לא מצב קבוע .לא כדי לגרום לו רגשות אשמה על כך שקשה לו ,אלא כדי שלא יגלה בדיעבד שהקושי הסתיר ממנו לחלוטין את הדבר שהיה יקר. וכאן זכרונות של ראש השנה יכולים להפוך לא רק לחשבון של העבר, אלא לאימון בראיית ההווה. אנחנו אומרים לפני הקב"ה שאין שכחה לפניו ,ואולי באותו רגע כדאי לשאול מה אנחנו עצמנו שוכחים בעוד הדבר נמצא מול עינינו. אפשר לשכוח אדם בעוד הוא יושב לידנו.

אפשר לשכוח ילד מפני שהטלפון מצלצל. אפשר לשכוח זוגיות בתוך ניהול הבית. אפשר לשכוח חברות בתוך לוח זמנים. אפשר לשכוח את הגוף כל עוד הוא מתפקד. אפשר לשכוח את הזמן מפני שנדמה שתמיד יהיה עוד ממנו. ואפשר אפילו לשכוח את עצמנו בתוך כל התפקידים שאנחנו ממלאים. אדם נעשה אבא ,בן זוג ,עובד ,מנהל ,בן להורים מבוגרים ,חבר בקהילה ,אדם שכולם מתקשרים אליו כשיש בעיה .הוא ממלא את התפקידים באחריות ,אבל יום אחד הוא מגלה שאינו יודע עוד מה משמח אותו ,מה מסקרן אותו ,מה הוא רוצה ללמוד ,מה הוא מבקש לבנות בתוכו .הוא זכר את כולם ושכח מישהו אחד שהיה אמור לחיות בתוך כל התפקידים האלה. את עצמו. אין הכוונה להפוך את האדם למרכז העולם .להפך .אדם שחי רק סביב עצמו נעשה קטן מאוד .אבל גם מי שמוחק את עצמו לחלוטין אינו בהכרח חי חיי חסד בריאים .לפעמים הוא פשוט מגיע למצב שבו אין לו עוד מה לתת. שהכול צריך להסתובב סביבי ,אלא בשאלה האם אני עדיין נמצא בתוך החיים שאני מנהל. אפשר לנהל בית בלי להיות באמת בבית. אפשר לנהל קריירה בלי לדעת מדוע רציתי אותה. אפשר לקיים סדר יום מלא בלי להרגיש שאני חי בתוכו. אפשר להגיע לסוף שנה עם יומן מלא ועם תחושה שקשה להסביר: עשיתי כל כך הרבה ,אבל איפה הייתי בכל זה? וזה אולי סוג עמוק של שכחה.

לא שכחנו פגישה. שכחנו נוכחות. היינו בכל המקומות ,אבל לא תמיד היינו בהם באמת. מכאן אפשר לחזור אל אחת המילים שאנו אומרים בברכת זכרונות" :וגם את נח באהבה זכרת ותפקדהו בדבר ישועה ורחמים בהביאך את מי המבול לשחת כל בשר מפני רע מעלליהם ,על כן זכרונו בא לפניך ה' אלהינו להרבות זרעו כעפרות תבל וצאצאיו כחול הים" .בתוך התיאור העצום של המבול ,של עולם שנחרב ושל דור שלם ,התפילה עוצרת על אדם אחד :נח. הפסוק בספר בראשית (ח ,א) אומר" :ויזכר אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה ,ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים". "ויזכר אלהים את נח". בתוך עולם של מים ,חורבן ואובדן ,יש אדם בתוך תיבה. והוא אינו נשכח. כמובן ,אין הכוונה שהקב"ה שכח את נח ואחר כך נזכר בו במובן האנושי. רבי שלמה יצחקי ,רש"י (בראשית ח ,א) מפרש" :זה השם זכרונו הוא לשון מחשבה" .הזכירה האלוהית מבטאת פנייה של מחשבה והנהגה כלפי נח וכלפי אשר איתו. אבל מבחינת האדם שמתפלל בראש השנה ,התמונה הזאת חזקה מאוד. אפשר להיות בתוך מבול ולהרגיש שאיש אינו רואה. יש מבולים שאינם עשויים ממים. אדם יכול להיות מוקף אנשים ולהרגיש שאיש אינו יודע מה עובר עליו. הוא יכול להמשיך לעבוד ,לחייך ,לענות לטלפונים ,להגיע לתפילה ולתפקד ,ובפנים לשאת דבר שאף אחד אינו רואה .מבחוץ העולם ממשיך .מבפנים הוא בתוך תיבה. אולי משום כך הזיכרון האלוהי הוא גם מקור של נחמה.

"אין שכחה לפני כסא כבודך" אינו רק משפט מאיים שאומר :שום חטא אינו אובד. הוא גם אומר :שום אדם אינו אובד. גם החסד שאיש לא ראה. גם המאבק שאיש לא ידע עליו. גם הדמעה שנמחקה לפני שנכנסת הביתה. גם הפעם שבה רצית להגיב ופשוט שתקת. גם התקופה שבה החזקת משפחה שלמה ואף אחד לא שאל מי מחזיק אותך. גם תפילה שאולי לא הייתה יפה ולא ארוכה ,אבל יצאה ממקום שאיש אחר אינו מכיר. אין שכחה. פתאום אותו משפט עצמו מקבל צליל אחר. אולי אנחנו מפחדים מן האפשרות שהקב"ה זוכר הכול מפני שאנחנו חושבים בעיקר על הדברים שהיינו רוצים שיישכחו .אבל מה אם נחשוב גם על כל הדברים שהיינו בטוחים שאיש לא ראה? כמה מעשים טובים אדם עשה ושכח מהם בעצמו? כמה פעמים ויתר ולא סיפר? כמה פעמים התגבר על מילה? כמה ניסיונות עבר בלי שאיש ידע שהם היו ניסיונות? כמה אנשים נשאו משאות בשקט מפני שלא הייתה להם אפשרות אחרת? אנחנו איננו זוכרים הכול. אולי אפילו את עצמנו איננו זוכרים בצדק.

לפעמים אדם מגיע לראש השנה עם רשימה ארוכה של הדברים שבהם נכשל ,ושוכח להביא איתו את כל המקומות שבהם נאבק. אבל מי ש"זוכר מעשה עולם" אינו רואה רק את הנפילה. הוא רואה גם את המאבק. ואולי כאן אפשר להבין מדוע זכרונות יכולים לעמוד בתוך יום הדין בלי להפוך אותו ליום של ייאוש .מפני שהדין האלוהי אינו נעשה מתוך צילום חלקי .האדם אינו עומד מול מי שראה רק את התוצאה. הוא עומד מול מי שראה את הדרך. וזה אינו פוטר אותו מאחריות. אבל זה אומר שהוא נראה באמת. ואולי אחד הדברים העמוקים ביותר שאדם מבקש כל חייו הוא בדיוק זה. לא שיגידו לו תמיד שהוא צודק. לא שימחקו את טעויותיו. לא שימחאו לו כפיים. שיראו אותו באמת. את מה שעשה. את מה שניסה. את מה שלא הצליח. את מה שהיה יכול לעשות ולא עשה. ואת מה שעשה למרות שהיה לו קשה מאוד. אולי לכן "זכרנו בזכרון טוב לפניך" אינה רק בקשה שיזכרו לנו נקודות טובות. זו בקשה לעמוד בתוך זיכרון שאינו מחמיץ את האדם השלם.

וכאשר אדם מאמין שיש מי שזוכר אותו כך ,אולי הוא יכול להתחיל ללמוד להסתכל כך גם על עצמו. לא למחוק את החסרונות. אבל גם לא למחוק את הדרך. לא לברוח מן האחריות. אבל גם לא לשכוח את המאבק. לא לחיות בעבר. אבל לקחת ממנו את מה שיכול לעזור לו להיות נוכח יותר היום. כי אולי הדבר הכואב ביותר אינו שיום אחד החיים יהפכו לזיכרון. הדבר הכואב באמת יהיה לגלות שהם הפכו לזיכרון לפני שהספקנו להיות נוכחים בהם.