מה יכול להשתנות כשאי אפשר לשלוט באנשים ובנסיבות, אבל אפשר לשנות את התגובה שלנו?

האם אנחנו באמת רוצים להשתנות ,או רק רוצים שהחיים שלנו ישתנו? אנחנו נכנסים לראש השנה ומבקשים שנה חדשה :יותר בריאות ,יותר שלווה ,זוגיות טובה יותר ,הצלחה ,נחת ומשמעות .אבל בתוך כל הבקשות מסתתרת שאלה שאולי קשה יותר לבקש עליה תשובה :האם אנחנו באמת רוצים להשתנות ,או שאנחנו רק רוצים שהחיים סביבנו ישתנו? מדוע אנחנו ממשיכים…

האם אנחנו באמת רוצים להשתנות ,או רק רוצים שהחיים שלנו ישתנו? אנחנו נכנסים לראש השנה ומבקשים שנה חדשה :יותר בריאות ,יותר שלווה ,זוגיות טובה יותר ,הצלחה ,נחת ומשמעות .אבל בתוך כל הבקשות מסתתרת שאלה שאולי קשה יותר לבקש עליה תשובה :האם אנחנו באמת רוצים להשתנות ,או שאנחנו רק רוצים שהחיים סביבנו ישתנו? מדוע אנחנו ממשיכים להחזיק בהרגלים שמכאיבים לנו ,מה אנחנו מרוויחים דווקא מן הדברים שאנחנו מבקשים להפסיק ,ומה קורה כאשר אנחנו מחכים שאחרים ישתנו כדי שאנחנו נוכל להתחיל לחיות אחרת? מסע אל המקום שבו שנה חדשה מפסיקה להיות תאריך בלוח ,ומתחילה להפוך לבחירה. יש רגע מיוחד מאוד בראש השנה .אדם עומד בתפילה ומבקש שנה חדשה .הוא מבקש בריאות ,פרנסה ,שלום בבית ,הצלחה לילדים ,נחת, יציבות ,שמחה ,אמונה ,שקט נפשי .כל אחד והדברים שהוא נושא איתו אל בית הכנסת ,כל אחד והמקום שבו השנה שעברה כאבה לו ,וכל אחד והתקווה השקטה שאולי השנה משהו יהיה אחרת .אנחנו מחליפים שנה,

מברכים זה את זה "שנה טובה" ,טובלים תפוח בדבש ומבקשים מן הקב"ה שיכתוב אותנו לחיים טובים ולשלום. אבל בתוך כל הבקשות האלה מסתתרת שאלה הרבה פחות נוחה: אנחנו רוצים שנה אחרת .האם אנחנו מוכנים להיות בתוכה אנשים אחרים? לא אנשים אחרים לחלוטין .לא למחוק את האישיות שלנו ולא להמציא את עצמנו מחדש .אלא לשאול בכנות האם אנחנו מוכנים לשנות משהו בדרך שבה אנחנו חיים את אותם החיים שאנחנו מבקשים שישתנו. מפני שאפשר לבקש שנה חדשה ולהיכנס אליה עם אותם הרגלים. אפשר לבקש זוגיות אחרת ולהביא אל השנה החדשה את אותה דרך שבה אנחנו מתווכחים. אפשר לבקש קשר טוב יותר עם הילדים ולהביא איתנו את אותו חוסר סבלנות. אפשר לבקש פרנסה טובה יותר ולהמשיך לקבל בדיוק אותן החלטות כלכליות. אפשר לבקש פחות לחץ ולהמשיך להסכים לכל בקשה ,להחזיק כל משימה ולהיות זמינים לכל אדם בכל שעה. אפשר לבקש יותר זמן למשפחה ,ובכל ערב להחזיק ביד את אותו מכשיר שגוזל מאיתנו את השעות שאמרנו שאין לנו. אפשר לבקש יותר משמעות ,אבל להשאיר את כל לוח הזמנים בדיוק כפי שהיה. ואז מתעוררת שאלה שאולי איננו אוהבים לשאול בראש השנה :האם לפעמים אנחנו מבקשים מן הקב"ה לשנות את התוצאה ,בזמן שאנחנו מבקשים להשאיר את הדרך שמובילה אליה בדיוק כפי שהיא? אין בשאלה הזאת טענה שכל מה שקורה לנו הוא תוצאה של הבחירות שלנו .זו תהיה אמירה אכזרית וגם לא נכונה .אדם יכול לעשות הכול נכון

ולהתמודד עם מחלה .משפחה יכולה להתנהל באחריות ולהיקלע לקושי כלכלי .הורה יכול להשקיע את נשמתו בילד והילד עדיין יעבור משבר. אדם יכול להתפלל ,להשתדל ולעשות את כל מה שבידו ,והמציאות עדיין אינה חייבת להתיישר לפי התוכנית שלו .העולם אינו מכונה שבה מכניסים התנהגות נכונה ומקבלים תוצאה רצויה. אבל בתוך כל הדברים שאינם בידינו יש גם דברים שכן. והרבה יותר קל להתפלל על מה שאינו בידינו מאשר לבדוק מה אנחנו עושים במה שכן. הנביא ישעיהו ,בדברים שקבעו חז"ל להפטרת תענית ציבור ושנוגעים בעומקם אל יסודות התשובה ,אומר בספר ישעיהו (נה ,ו-ז)" :דרשו ה' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב .יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבתיו וישב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח". יש בפסוקים הללו סדר שאסור להחמיץ. "יעזב רשע דרכו" ,ורק אחר כך "וישב אל ה'". התשובה אינה רק רגש .היא אינה רק רגע שבו הלב נשבר ,תפילה שבה העיניים מתמלאות דמעות או החלטה חגיגית שאומרת שמעתה הכול יהיה אחרת .יש דבר שנקרא "דרך" .ואם הדרך עצמה מובילה שוב ושוב לאותו מקום ,לפעמים לא מספיק לרצות יעד אחר. יש רגע שבו אדם צריך להפסיק לשאול רק לאן הוא רוצה להגיע, ולהתחיל לבדוק לאן הדרך שבה הוא חי באמת מובילה אותו. זו שאלה פשוטה ,אבל היא יכולה לערער חיים שלמים. אדם אומר שהמשפחה היא הדבר החשוב ביותר בחייו .אין סיבה לפקפק בכנותו .הוא באמת אוהב את משפחתו .הוא עובד קשה בשבילה ,דואג לה ,חושב עליה ומוכן לעשות עבורה הרבה מאוד .אבל כאשר מסתכלים על השבוע שלו ,כמעט כל שעות הערנות הטובות ניתנות לעבודה. הביתה הוא מגיע אחרי שכבר חילק את הסבלנות ,הריכוז והאנרגיה שלו לכל העולם.

הוא אינו משקר כאשר הוא אומר שהמשפחה במקום הראשון. אבל אולי לוח הזמנים שלו מספר סיפור אחר. וזה פער שכדאי לעצור מולו. מפני שבחיים יש הבדל בין הדברים שאנחנו מעריכים לבין הדברים שסביבם אנחנו בונים בפועל את החיים. אדם יכול להאמין באמת שבריאות חשובה לו ,ובכל זאת לדחות במשך שנים כל שינוי שהוא יודע שהוא צריך לעשות .אדם יכול לומר שחברות חשובה לו ,אבל לעבור חודשים בלי להתקשר לחבר אם אינו צריך ממנו דבר .אדם יכול לומר שהוא רוצה ללמוד יותר תורה ,אבל להשאיר את הלימוד במקום שבו הוא אמור להיכנס אם במקרה יישאר זמן .אדם יכול לומר שהוא רוצה שקט ,ובכל בוקר להכניס אל הראש עוד לפני שקם מן המיטה חדשות ,הודעות ,התראות ,מיילים ורעש של עולם שלם. לא מפני שהוא צבוע. מפני שרצון והרגל הם שני כוחות שונים. אנחנו נוטים לחשוב שאם אדם באמת רוצה משהו ,הוא יעשה אותו. החיים מלמדים שזה הרבה יותר מורכב .אדם יכול לרצות מאוד להשתנות ובאותו זמן להיות קשור מאוד לדפוס שהוא רוצה לשנות .הוא יכול לרצות את התוצאה החדשה ולפחד מן המחיר שהיא דורשת .הוא יכול אפילו לא להבין שההרגל שמכאיב לו גם נותן לו משהו שהוא מתקשה לוותר עליו. וכאן מתחיל המסע האמיתי. לא בשאלה :מה אני רוצה? אלא בשאלה :מה אני מקבל מן הדבר שאני אומר שאני רוצה להפסיק? זו שאלה הרבה יותר מסוכנת. אדם אומר :אני חייב להפסיק לעבוד כל כך הרבה. אבל מה נותנת לו העבודה?

אולי כסף .זו סיבה אמיתית ולפעמים אין לו ברירה .משפחה צריכה להתפרנס .אבל אולי העבודה נותנת לו גם מקום שבו הוא מרגיש מוצלח .בבית יש מורכבות ,ילדים אינם תמיד מעריכים ,בן הזוג מכיר גם את החולשות ,ואילו בעבודה הוא האדם שיודע ,שמחליט ,שפונים אליו. אם כך ,כשהוא אומר "אני רוצה לעבוד פחות" ,הוא אינו מתמודד רק עם שעות עבודה .הוא מתמודד אולי גם עם המקום שממנו הוא מקבל תחושת ערך. אדם אומר :אני רוצה להפסיק לריב עם בן הזוג על כל דבר קטן. אבל מה נותנת לו המריבה? אולי בתוך המריבה הוא מרגיש שיש לו כוח .אולי שם הוא סוף סוף אומר דברים שבשגרה הוא מפחד לומר .אולי הוויכוח על הכלים ,הכסף או האיחור מאפשר לו לא לדבר על הדבר הכואב באמת" :אני מרגיש שכבר הרבה זמן אינך רואה אותי". אם כך ,אי אפשר לפתור את המריבה רק באמצעות החלטה "השנה אני פחות כועס". צריך להבין מה הכעס עושה עבורי. אדם אומר :אני רוצה להפסיק לדחות דברים. אבל לפעמים הדחיינות מגינה עליו. כל עוד לא התחיל ,הוא עדיין יכול לדמיין שהיה מצליח אילו ניסה .ברגע שיתחיל באמת ,הוא עלול לגלות את הגבולות שלו .יש חלומות שקל יותר לשמור מושלמים כל עוד הם אינם פוגשים את המציאות. אדם אומר במשך שנים שהוא רוצה לכתוב ספר. הוא אוסף רעיונות ,מדבר עליהם ,קורא ,מתכנן ,מחכה לתקופה רגועה יותר .אולי הוא באמת עסוק .אבל ייתכן שיש עוד דבר :כל עוד הספר אינו נכתב ,הוא יכול להיות ספר מופלא בדמיון .ברגע שייכתב ,אנשים יוכלו לקרוא אותו ,לבקר אותו ,אולי לא להתפעל .הדחייה שומרת לא רק על הזמן שלו.

היא שומרת על החלום מפני מבחן המציאות. לפעמים אנחנו דוחים את הדבר שאנחנו רוצים מפני שכל עוד לא ניסינו באמת ,אנחנו עדיין לא יכולים להיכשל בו באמת. וזה נכון לקריירה ,ללימודים ,לזוגיות ,לשינוי רוחני ולכמעט כל תחום בחיים. יש אדם שאומר שהוא רוצה קשר זוגי ,אבל בכל פעם שמישהו מתקרב הוא מוצא במהירות סיבה מדוע זה לא מתאים .אולי הסיבות נכונות .לא כל קשר מתאים ,ואין שום מצווה להתפשר על דברים מהותיים .אבל אם אותו דפוס חוזר שוב ושוב ,אולי כדאי לשאול לא רק מדוע האנשים שמגיעים אינם מתאימים ,אלא מה קורה בתוכי כאשר מישהו מתחיל באמת להתקרב. יש אדם שאומר שהוא רוצה עזרה ,אבל כאשר מישהו עוזר לו הוא מתקן אותו. לא כך מסדרים. לא כך מדברים עם הילד. לא כך מכינים. לא כך מנהלים. לא כך הייתי עושה. אחרי זמן מה כולם מפסיקים לעזור ,ואז הוא אומר" :בסוף הכול נופל עלי". יכול להיות שהוא צודק. ויכול להיות שהוא בנה ,בלי שהתכוון ,מערכת שבה רק הוא יכול להצליח. הוא רוצה עזרה. אבל הוא רוצה גם שליטה. ושני הרצונות הללו מתנגשים.

זו נקודה חשובה מאוד מפני שהרבה שינויים אינם נתקעים בגלל חוסר רצון .הם נתקעים בגלל שני רצונות שמתנגשים בתוכנו. אנחנו רוצים להצליח ,אבל גם לא להסתכן. רוצים קרבה ,אבל גם לא להיפגע. רוצים ילדים עצמאיים ,אבל קשה לנו כאשר הם מחליטים אחרת מאיתנו. רוצים שיעריכו אותנו ,אבל לא רוצים להיות תלויים במה שאחרים חושבים. רוצים מנוחה ,אבל קשה לנו לא להיות נחוצים. רוצים שינוי ,אבל רוצים גם את הביטחון של המוכר. ואז אנחנו אומרים לעצמנו" :אני לא מבין למה אני לא משתנה". אולי מפני שלא שאלנו מה אנחנו עלולים לאבד אם באמת נשתנה. זו שאלה שיכולה לפתוח חדרים שלמים בנפש. כל שינוי אמיתי אינו רק קבלה של משהו חדש .כמעט תמיד הוא גם פרידה ממשהו ישן. אדם שרוצה להיות פחות עסוק צריך אולי לוותר על תחושת החשיבות שהעומס נותן לו. אדם שרוצה זוגיות רגועה יותר צריך אולי לוותר על הזכות לנצח בכל ויכוח. הורה שרוצה ילד עצמאי צריך אולי לוותר על האפשרות לקבוע בשבילו כל דבר. אדם שרוצה להתחיל דרך חדשה צריך אולי לוותר על הביטחון שבהסבר מדוע עדיין אינו מתחיל. אדם שרוצה לסלוח צריך אולי להיפרד מן המקום המוסרי הגבוה שהפגיעה נתנה לו מול מי שפגע בו.

ואדם שרוצה להשתנות צריך לפעמים להיפרד גם ממשפטים ששירתו אותו שנים" :ככה אני"" ,אין לי זמן"" ,בגיל שלי כבר לא משתנים"" ,אצלי זה אחרת"" ,אני מכיר את עצמי". לא כל המשפטים האלה שקריים. לפעמים באמת אין זמן. לפעמים הגיל משנה אפשרויות. לפעמים יש מגבלות אמיתיות. אבל השאלה היא האם המשפט מתאר מציאות ,או שהוא כבר נעשה מקום מחבוא. מגילת איכה (ג ,מ) אומרת" :נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'". גם כאן הסדר מרתק. לא נאמר רק "ונשובה". קודם "נחפשה דרכינו". ואחר כך "ונחקורה". יש הבדל בין לחפש לבין לחקור .אפשר לראות שמשהו אינו עובד ועדיין לא להבין מדוע הוא חוזר .אפשר לזהות דפוס בלי להבין מה מחזיק אותו בחיים. אדם יודע שהוא מתפרץ. השאלה היא מה קורה שנייה לפני ההתפרצות. אדם יודע שהוא דוחה. השאלה היא ממה הדחייה מגינה עליו. אדם יודע שהוא אינו יודע לומר "לא". השאלה היא ממה הוא מפחד אם יאמר. אדם יודע שהוא בודק את הטלפון עשרות פעמים.

השאלה היא מה הוא מחפש שם. אולי מידע. אולי הסחת דעת. אולי אישור. אולי בריחה מכמה דקות של שקט שבהן הוא עלול לפגוש את עצמו. "נחפשה דרכינו ונחקורה" פירושו לא להסתפק בהתנהגות הנראית לעין .צריך לפעמים לרדת אל המקום שבו ההתנהגות נעשתה הגיונית עבורנו. כי כמעט כל דפוס שאנחנו ממשיכים לעשות נותן לנו משהו. גם כאשר המחיר שלו גבוה. וזו אולי אחת הסיבות שהחלטות ראש השנה מתפוגגות מהר כל כך. אנחנו מחליטים לשנות את ההתנהגות ,אבל משאירים ללא מענה את הצורך שההתנהגות סיפקה. אדם מחליט שלא לפתוח יותר את הטלפון בכל רגע .מצוין .אבל אם הטלפון היה הדרך שלו לברוח משעמום ,בדידות או מתח ,מה יקרה כאשר התחושות האלה יגיעו? אדם מחליט שלא לצעוק על הילדים .אבל אם הצעקה הייתה הדרך היחידה שלו לפרוק עומס שהוא צובר כל היום ,מה יקרה לעומס? אדם מחליט לעבוד פחות .אבל אם העבודה היא המקום העיקרי שבו הוא מרגיש משמעותי ,מה ימלא את החלל? שינוי שאינו מבין את הדפוס שהוא מבקש להחליף עלול להחזיק זמן קצר מאוד. ולכן ראש השנה אינו רק הזדמנות להוסיף החלטות. אולי הוא הזדמנות לשאול שאלות טובות יותר. לא רק :מה אני רוצה לשנות השנה?

אלא :למה הדבר שאני רוצה לשנות שרד עד היום? מה הוא נותן לי? ממה הוא שומר עלי? מה אצטרך לפגוש אם אוותר עליו? ומה המחיר שאני כבר משלם כדי לא לפגוש את הדבר הזה? אלה שאלות שאינן מתאימות לרשימת קבלות מהירה לפני תקיעת שופר. אבל אולי הן מתאימות מאוד לראש השנה. מפני ששנה אינה נעשית חדשה רק מפני שהלוח התחלף. השאלה היא האם משהו בדרך השתנה. ואולי לפני שאנחנו מבקשים שהקב"ה יפתח לנו שערים חדשים ,כדאי לבדוק בכנות אם אנחנו עדיין מחזיקים בשתי ידיים בדלתות הישנות. אלא שכאן אנחנו מגיעים אל אחת האשליות הגדולות ביותר של שינוי: אנחנו מדמיינים ששינוי אמיתי מתחיל ברגע גדול .החלטה חזקה ,תפילה מרטיטה ,שיחה ששינתה הכול ,משבר שטלטל אותנו ,ראש השנה שבו פתאום ראינו את החיים אחרת .רגעים כאלה קיימים .לפעמים אדם באמת יוצא מרגע אחד כשהוא אינו אותו אדם שנכנס אליו .אבל ברוב החיים ,ההכרעה הגדולה אינה נופלת ברגע הגדול .היא נבחנת ביום שלישי רגיל ,כאשר ההתרגשות כבר חלפה ואיש אינו רואה. קל יחסית להחליט בראש השנה להיות סבלני יותר .הרבה יותר קשה לזכור את ההחלטה בחודש חשוון ,בשעה שבע וחצי בערב ,אחרי יום מתיש ,כאשר ילד שופך כוס על הרצפה בדיוק אחרי שניקינו .קל להחליט בתפילה שהשנה נקדיש יותר זמן למשפחה .קשה יותר לסגור מחשב כאשר נשארה עוד הודעה אחת שאפשר לענות עליה .קל להתרגש מן הרצון ללמוד יותר תורה .קשה יותר לפתוח ספר בערב שבו הגוף מבקש רק להישכב. השינוי שאנחנו רוצים נולד אולי ברגעים הגדולים ,אבל הוא נעשה לחיים דווקא ברגעים הקטנים.

וזו נקודה קריטית ,מפני שאנשים רבים מוותרים על שינוי לא משום שאינם רוצים אותו ,אלא מפני שהם מצפים ממנו להרגיש אחרת .הם חושבים שאם באמת החליטו ,מעתה יהיה להם קל יותר .ואם כעבור שבוע הם שוב מרגישים את אותו כעס ,אותו פחד ,אותו חשק או אותה עצלות ,הם מסיקים שההחלטה לא הייתה אמיתית. אבל אולי העובדה שהקושי נשאר אינה הוכחה ששום דבר לא השתנה. אולי זה בדיוק המקום שבו השינוי מתחיל להיבחן. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות תשובה ב ,א) מגדיר את התשובה הגמורה דווקא כאשר האדם פוגש מחדש את אותה אפשרות" :איזו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה". יש בדברי הרמב"ם דבר עמוק מאוד לענייננו .האדם אינו נבחן בעולם סטרילי שבו היצר נעלם .להפך .אותו מצב מגיע שוב .האפשרות קיימת. ובתוך אותו מרחב מוכר הוא בוחר אחרת. זה אולי אחד הדברים החשובים שאפשר לומר לאדם המבקש להשתנות: אל תחכה לרגע שבו כבר לא תרצה לעשות את הדבר הישן. לפעמים השינוי הוא בדיוק העובדה שאתה עדיין רוצה ,ובכל זאת בוחר אחרת. אדם שמנסה לשלוט בכעס אינו צריך לחכות ליום שבו שום דבר לא ירגיז אותו .ייתכן שגם בעוד שנים דברים ירגיזו אותו .השאלה היא מה הוא עושה בין הכעס לבין הפה. אדם שרוצה להתנהל נכון יותר עם כסף אינו חייב להפוך לאדם שאינו מתפתה לעולם .ייתכן שהוא עדיין ירצה לקנות .השינוי יכול להיות שנכנס מרווח בין הרצון לבין כרטיס האשראי. אדם שרוצה להיות פחות תלוי באישור מאחרים אינו צריך להגיע למצב שבו לא אכפת לו כלל מה חושבים עליו .אנחנו יצורים חברתיים ,ולדעתם של אחרים יש משמעות .השאלה היא האם דעתם משתתפת בהחלטה, או מנהלת אותה.

אדם שרוצה להתפלל אחרת אינו חייב להרגיש בכל תפילה התעלות. ייתכן שהשינוי יהיה פשוט בכך שגם ביום שאין בו שום התרגשות הוא מגיע ,פותח את הסידור ומנסה שוב. לפעמים אנחנו מודדים שינוי באמצעות תחושה. היהדות מודדת הרבה מן החיים באמצעות מעשה. וזה הבדל עצום. מפני שהתחושות שלנו אינן תמיד בידינו .אדם יכול לקום בבוקר בלי חשק .הוא יכול להרגיש קנאה ,פחד ,כעס ,עצבות או עייפות .השאלה אינה תמיד האם הצליח למנוע מן התחושה להגיע .פעמים רבות השאלה היא מה הוא עושה אחרי שהגיעה. החופש שלנו אינו תמיד לבחור מה נרגיש .לעיתים החופש נמצא במה שאנחנו מסכימים לעשות עם מה שאנחנו מרגישים. להפוך את השאיפה לשינוי למלחמה נגד עצמו .הוא אומר :אם אני עדיין מקנא ,לא השתניתי .אם אני עדיין מפחד ,לא התקדמתי .אם אני עדיין כועס ,כל העבודה הייתה לשווא. אבל ייתכן שהוא מקנא ואינו מקטין את האדם שבו הוא מקנא. ייתכן שהוא מפחד ובכל זאת מתקדם. ייתכן שהוא כועס ובוחר לא להשפיל. ייתכן שהוא נפגע ואינו מחזיר פגיעה. ייתכן שהרגש הישן עדיין מגיע ,אבל הוא כבר אינו מקבל את המפתחות. זו התקדמות. ולפעמים זו התקדמות עצומה. כאן אפשר להבין בצורה עמוקה יותר את דברי רבי משה בן מימון, הרמב"ם (הלכות דעות א ,ז)" :וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שיקבעו בו? יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות

האמצעיות ,ויחזור בהם תמיד עד שיהיו מעשיהם קלים עליו ולא יהיה בהם טורח עליו ,ויקבעו הדעות בנפשו". הרמב"ם מצייר תהליך כמעט הפוך מן האינטואיציה שלנו .אנחנו חושבים :כאשר אהיה אדם סבלני ,אתנהג בסבלנות .הרמב"ם אומר שהדרך לקבוע את המידה בנפש עוברת דרך עשייה חוזרת .אדם עושה, חוזר ועושה ,עד שהדבר נעשה חלק ממנו. לא כל שינוי מתחיל מבפנים ויוצא החוצה. לפעמים אנחנו מתחילים מבחוץ ,והמעשה מחנך לאט את הפנים. אדם אינו חייב לחכות עד שירגיש נדיב כדי לתת. אינו חייב לחכות עד שירגיש סבלני כדי לעצור תגובה. אינו חייב לחכות עד שירגיש קרוב כדי לעשות מעשה של קרבה. אינו חייב לחכות עד שירגיש אמונה גדולה כדי להתפלל. ולפעמים דווקא המעשה פותח מקום שהרגש לא הצליח לפתוח לבדו. זו תובנה עצומה לזוגיות .זוגות רבים מחכים להרגיש קרובים כדי להתנהג בקרבה .אבל לפעמים הסדר יכול להיות הפוך .שיחה אמיתית ,זמן משותף ,תשומת לב ,מילה טובה ,מגע ,מחווה קטנה ,כל אלה אינם זיוף כאשר הרגש אינו בשיאו .הם יכולים להיות הדרך שבה אנחנו אומרים: הקשר הזה חשוב לי גם כאשר הלב אינו מייצר כרגע את התחושה שהייתי רוצה. זה נכון גם בהורות .הורה יכול להיות עייף מאוד ולא להרגיש עכשיו סבלנות .הוא אינו צריך לשקר לעצמו .אבל הוא יכול לבחור לשבת עוד שלוש דקות ולהקשיב .לפעמים שלוש הדקות האלה הן השינוי. וזה נכון בקריירה .אדם יכול לחכות שנים למוטיבציה .הוא קורא על הצלחה ,מתכנן ,מחפש את הרגע שבו ירגיש מוכן .אבל אנשים שעושים דברים משמעותיים אינם תמיד האנשים שהרגישו מוכנים .פעמים רבות הם האנשים שלמדו לעבוד גם כאשר ההרגשה אינה מושלמת.

אולי אחת המלכודות הגדולות של שינוי היא שאנחנו מחכים להיות האדם החדש לפני שאנחנו מוכנים לעשות את המעשה החדש. אבל איך נעשים האדם החדש? באמצעות מעשים חדשים. לא בבת אחת. לא תמיד בצורה מרשימה. לפעמים בפעולה קטנה שחוזרת מספיק פעמים עד שהיא מפסיקה להיות מאמץ ונעשית אופי. וכאן צריך להיזהר מאוד מן הקצה השני .עולם ההתפתחות האישית אוהב לפעמים לומר שכל שינוי נמצא במרחק הרגל אחד קטן .גם זו הגזמה .יש דפוסים עמוקים ,התמכרויות ,טראומות ,מצבים נפשיים, נסיבות כלכליות ומשפחתיות ,שבהם אדם זקוק לעזרה מקצועית, לתמיכה ,לזמן ולמערכת שלמה .לא כל דבר נפתר באמצעות החלטה לקום עשר דקות מוקדם יותר. ולא כל מי שלא השתנה עדיין פשוט "לא רצה מספיק". יש אנשים שרוצים בכל ליבם ונאבקים בקושי עמוק מאוד. דווקא משום כך אסור לנו להפוך את ראש השנה לפסטיבל של אשמה. המטרה אינה לומר לאדם :אם השנה הקודמת לא נראתה כפי שרצית, אתה אשם .המטרה היא אחרת :בתוך כל הדברים שאינם בשליטתך ,אל תוותר על המקום שכן נמצא בידך. יש מרחק גדול בין "הכול תלוי בי" לבין "שום דבר לא תלוי בי". שני המשפטים אינם נכונים. הראשון מעמיס על האדם אחריות אלוהית לתוצאות שאינן בידיו. השני לוקח ממנו את האחריות האנושית לבחירות שכן בידיו. החיים מתנהלים במרחב שביניהם.

אדם אינו יכול להבטיח שהעסק יצליח .הוא יכול לבדוק אם הוא מנהל אותו באחריות. הורה אינו יכול להבטיח כיצד הילד יבחר לחיות .הוא יכול לשאול איזה בית הוא נותן לו. אדם אינו יכול להבטיח שהזוגיות שלו לעולם לא תעבור משבר .הוא יכול לשאול כיצד הוא מדבר ,מקשיב ,מתנצל ונאבק עליה. אדם אינו יכול להבטיח בריאות .הוא יכול לשאול כיצד הוא מתייחס לגוף שניתן לו. אדם אינו יכול לשלוט במה שאחרים חושבים עליו .הוא יכול להחליט כמה מקום הוא נותן למחשבות שלהם בתוך הבחירות שלו. אולי הבגרות מתחילה במקום שבו אדם מפסיק לקחת אחריות על מה שאינו בידיו ,ובאותה נשימה מפסיק לברוח מן האחריות על מה שכן. וזה קשה מאוד. מפני שלפעמים אנחנו עושים בדיוק הפוך. אנחנו מתייסרים על דברים שאין לנו דרך לשלוט בהם ,ומזניחים את הדברים הקטנים שכן. אדם דואג שעות מה יהיה עם ילדיו בעוד עשרים שנה ,אבל אין לו עשרים דקות לדבר איתם הערב. אדם חרד ממצבו הכלכלי בעוד עשור ,אבל אינו מוכן לפתוח את החשבון ולבדוק מה קורה החודש. אדם מפחד שהזוגיות מתרחקת ,אבל ממשיך לחכות שהצד השני יהיה הראשון שיעשה צעד. אנחנו רוצים לשלוט בעתיד. אבל העתיד אינו בידינו. הבחירה של הערב אולי כן.

אולי משום כך התורה אינה מבקשת מן האדם לדעת את העתיד .בספר דברים (ל ,יא-יד) נאמר" :כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך ולא רחקה הוא .לא בשמים הוא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה .ולא מעבר לים הוא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה. כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו". הפסוקים נאמרו על המצווה בהקשרם ,ונחלקו המפרשים אם הכוונה לתורה או למצוות התשובה ,אבל בסופם עומדת מילה שאי אפשר להחמיץ" :לעשתו". לא לדעת מה יהיה. לא להבטיח תוצאה. לעשות. אולי האדם עומד בראש השנה ומבקש מן הקב"ה שנה טובה ,והבקשה אמיתית וראויה .יש כל כך הרבה דברים שרק הקב"ה יכול לתת .אנחנו מתפללים בדיוק מפני שאנחנו יודעים שאיננו בעלי הבית על המציאות. אבל אולי בתוך אותה תפילה הקב"ה מחזיר אלינו שאלה אחת. ומה אתה תעשה? לא מה תבטיח. לא מי תהיה בעוד שנה. לא האם תצליח לשנות הכול. מה הדבר הבא שאתה יכול לעשות אחרת? אולי לא צריך להחליט בראש השנה להיות אדם חדש. אולי צריך לבחור מקום אחד שבו האדם הישן לא יקבל הפעם באופן אוטומטי את ההחלטה. רגע אחד שבו בדרך כלל אנחנו מגיבים ,והפעם נעצור.

שיחה שאנחנו דוחים ,והפעם נקיים. גבול שאנחנו מפחדים להציב ,והפעם נאמר אותו בכבוד. הרגל אחד שאנחנו יודעים בדיוק מה המחיר שלו ,והפעם לא נספר לעצמנו שאין לנו ברירה. מפני ששנה חדשה אינה נבנית ביום אחד. אבל לפעמים היא מתחילה בבחירה אחת שבה אדם מגלה ,אולי בפעם הראשונה ,שהעבר שלו מסביר אותו ,ההרגלים שלו מושכים אותו, הפחדים שלו מדברים אליו ,ובכל זאת הם אינם חייבים להחליט במקומו. ויש עוד מקום שבו הרצון להשתנות נעשה מורכב הרבה יותר :מערכות היחסים שלנו .מפני שכאשר אדם מבקש לשנות הרגל אישי ,הוא מתמודד בעיקר עם עצמו .אבל כאשר הוא מבקש שהזוגיות ,המשפחה, מקום העבודה או קשר אחר ישתנו ,מיד נכנס לתמונה אדם נוסף .ואז קל מאוד לבנות את השינוי שלנו על תנאי :אני מוכן להשתנות ,אם גם הוא ישתנה. אדם אומר :אני בהחלט מוכן לדבר אחרת עם אשתי ,אבל גם היא צריכה להפסיק לדבר אלי כך .אישה אומרת :אני מוכנה להיות פחות ביקורתית, אבל שיתחיל לקחת אחריות .אב אומר :אני מוכן להקשיב יותר לילד, אבל שיפסיק לענות בחוצפה .עובד אומר :הייתי שמח לבוא עם יותר מוטיבציה ,אבל שיתחילו להעריך אותי .אח אומר :אני מוכן לעשות שלום, אבל הפעם שהוא ירים טלפון ראשון. כל אחד מן המשפטים הללו יכול להיות מוצדק. מערכת יחסים אינה מתקיימת בצד אחד .יש מקרים שבהם הצד השני באמת צריך להשתנות .יש התנהגויות שאסור לקבל ,גבולות שחייבים להציב ופגיעות שאיננו אמורים לפתור באמצעות עבודה פנימית בלבד. אדם אינו צריך ללמוד להיות רגוע יותר מול התעללות ,ואינו צריך לקחת אחריות על בחירות של אדם אחר. אבל בתוך כל המורכבות הזאת נשארת שאלה אחת :האם השינוי שלי תלוי בכך שמישהו אחר יסכים להשתנות קודם?

מפני שאם התשובה היא כן ,נתתי לאדם אחר זכות וטו על מי שאני יכול להיות. זו אינה שאלה אם אצליח לשנות את מערכת היחסים .ייתכן שלא .ייתכן שאעשה את כל מה שבידי והצד השני יישאר בדיוק כפי שהוא .השאלה היא האם הדרך שבה הוא מתנהג מחייבת אותי להמשיך להיות האדם שאני עצמי כבר אינני רוצה להיות. בן זוג אומר" :אני צועק מפני שהיא מוציאה אותי מדעתי" .יכול להיות שהיא באמת אומרת דברים קשים .אבל בתוך המשפט הזה מסתתרת מסירת אחריות .אם היא מוציאה אותי מדעתי ,פירוש הדבר שהמפתח לתגובה שלי נמצא אצלה .כאשר היא תשתנה ,אני אוכל להשתנות. ומה אם היא לא תשתנה? האם אני חייב להמשיך לצעוק כל חיי? אפשר להציב גבול בלי לצעוק .אפשר לומר שכואב בלי להשפיל .אפשר לעזוב שיחה כאשר היא נעשית פוגענית .במקרים חמורים אפשר ואף צריך לפנות לעזרה ולבחון את עצם הקשר .אבל השאלה על מי שאני רוצה להיות נשארת שלי. יש הבדל בין האחריות שלי למערכת היחסים לבין האחריות שלי לעצמי בתוך מערכת היחסים. על הראשונה אין לי שליטה מלאה. על השנייה יש לי יותר השפעה. וזה נכון במיוחד בהורות .הורה יכול להשקיע שנים בילד ועדיין לראות אותו בוחר בחירות שמכאיבות לו .אולי אחד הכאבים הגדולים בהורות הוא לגלות שהאדם שנתת לו כל כך הרבה אינו פרויקט שאתה יכול לנהל עד התוצאה הסופית. כשהילדים קטנים אנחנו מחליטים כמעט הכול .מה יאכלו ,מתי ילכו לישון ,באיזה מוסד ילמדו ,לאן ילכו .לאט לאט החיים לוקחים מן ההורה את השליטה ומבקשים ממנו דבר קשה יותר :קשר.

יש הורים שמתקשים מאוד במעבר הזה. הם אומרים שהם רוצים ילד עצמאי ,אבל כאשר העצמאות שלו מובילה להחלטה שהם לא היו מקבלים ,הם מרגישים שאיבדו אותו .הם רוצים שיחשוב בעצמו ,כל עוד יחשוב את מה שהם חושבים .רוצים שיבחר ,כל עוד יבחר נכון בעיניהם. זו אינה בהכרח צביעות. זו אהבה שמעורב בה פחד. הורה יודע דברים שהילד עדיין אינו יודע .הוא רואה סכנות ,מכיר את החיים ורוצה לחסוך כאב .אבל בשלב מסוים הוא נדרש לשאול :האם אני מגדל אדם שיוכל לבחור ,או אדם שילמד לנחש איזו בחירה תשאיר אותי רגוע? זו שאלה קשה מאוד. והיא מחזירה אותנו אל אחד הנושאים המרכזיים של שינוי :לפעמים הדבר שאנחנו צריכים לשנות אינו הפעולה שלנו ,אלא הצורך שלנו לשלוט בתוצאה. אנחנו יכולים לעשות את הדבר הנכון ועדיין לקבל תוצאה שלא רצינו. וזה מפחיד. מפני שאנחנו אוהבים הסכמים .אם אעשה א' ,יקרה ב' .אם אשקיע בילדים ,הם יגדלו בדיוק כפי שקיוויתי .אם אהיה בן זוג טוב ,הנישואין יהיו תמיד טובים .אם אעבוד קשה ,אצליח .אם אתפלל ,אקבל את מה שביקשתי .אם אשמור על הבריאות ,לא אחלה. אבל החיים אינם חותמים איתנו על החוזה הזה. קהלת (ט ,יא) אומר" :שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם וגם לא לנבנים עשר וגם לא לידעים חן כי עת ופגע יקרה את כלם". שלמה המלך אינו אומר שאין משמעות למהירות ,לגבורה ,לחכמה ולדעת .להפך ,אלו כוחות אמיתיים .אבל הם אינם מבטיחים תוצאה.

אדם יכול לעשות הכול נכון ולא לנצח במרוץ. וזה אולי אחד הדברים הקשים ביותר לקבל בעולם שמלמד אותנו שאם רק נעשה את הדברים הנכונים ,נקבל את החיים הנכונים. האמונה היהודית אינה אומרת לאדם שהמעשים שלו אינם חשובים. היא אומרת לו שהם חשובים מאוד ,אבל הוא אינו אלוקים. אחריות אינה שליטה. זה משפט שקל להבין וקשה מאוד לחיות. אחריות אומרת :אני צריך לעשות את מה שבידי. שליטה אומרת :אם עשיתי את מה שבידי ,המציאות חייבת לתת לי את התוצאה שביקשתי. וכאשר היא אינה נותנת ,אנחנו נשברים לפעמים לא רק מן התוצאה, אלא מן התחושה שהחוזה הופר. עשיתי הכול נכון .איך זה קרה לי? השאלה אנושית .לפעמים היא אפילו זעקה אמונית עמוקה .אין צורך להשתיק אותה בסיסמאות .ספר איוב בנוי במידה רבה סביב אדם שמבקש להבין כיצד המציאות שהוא פוגש מתיישבת עם העולם המוסרי שהוא מכיר. אבל אולי אחת מתנועות הבגרות היא היכולת לומר :אני אחראי על הדרך שלי ,אבל אינני בעל הבית על סוף הדרך. זו אינה כניעה. זו אינה פסיביות. להפך .יש משהו משחרר מאוד בכך. מפני שחלק עצום מן החרדה שלנו נובע מן הניסיון לנהל דברים שאין לנו יכולת לנהל. אנחנו מנהלים בראש שיחות שעוד לא התרחשו.

מנסים לחזות מה הילד יעשה בעוד עשר שנים. בודקים שוב ושוב מה אחרים חושבים עלינו. דואגים כיצד החלטה מסוימת תיראה בעוד עשרים שנה. מבקשים ודאות במקום שבו אין ודאות. ובינתיים אנחנו עלולים להזניח את הדבר היחיד שנמצא לפנינו :הבחירה של עכשיו. ספר תהלים (לז ,ה) אומר" :גול על ה' דרכך ובטח עליו והוא יעשה". שימו לב לניסוח" :דרכך". יש לך דרך. יש לך מה לעשות. אבל לאחר שאתה הולך בדרך ,יש גם מקום שבו אתה צריך להפסיק לנסות להיות מי שמנהל את כל התוצאות. אולי לכן השינוי העמוק ביותר שאדם יכול לעשות בשנה מסוימת אינו להוסיף עוד משימה. אולי הוא צריך להוריד מעצמו תפקיד שמעולם לא היה שלו. להפסיק להיות אחראי לכך שכולם יהיו מרוצים ממנו. להפסיק להיות אחראי לכך שהילדים לעולם לא יטעו. להפסיק להיות אחראי לכך שאיש לא יחשוב עליו דבר רע. להפסיק להיות אחראי לכך שכל החלטה תצליח. להפסיק להיות אחראי לכך שהחיים יתנהלו בדיוק לפי התוכנית. ולקחת אחריות מלאה על דבר אחר :איך אני מתנהל בתוך מה שקורה. אנחנו איננו בוחרים את כל מה שייכנס אל השנה החדשה .אבל אנחנו יכולים לעבוד על האדם שיפגוש את מה שייכנס אליה. אולי השנה תביא הזדמנות.

ואולי אכזבה. אולי הצלחה. ואולי תוכנית שלא תצא לפועל. אולי אדם חדש ייכנס לחיינו. ואולי נצטרך להיפרד ממשהו שהכרנו. אין לנו דרך לדעת. וזה אולי אחד הדברים העמוקים בראש השנה .אנחנו מבקשים להיכתב לשנה טובה כאשר איננו יודעים מה כתוב בה. אנחנו אומרים "שנה טובה" בלי לדעת מה תהיה השנה. אז מה פירוש "טובה"? האם שנה טובה היא שנה שבה כל מה שרצינו קרה? אם כך ,כמה אנשים יכולים להביט לאחור ולומר שהייתה להם שנה טובה לחלוטין? אולי שנה טובה יכולה להיות גם שנה שבה לא הכול קרה כפי שרצינו, אבל נעשינו בתוכה אנשים נכונים יותר. שנה שבה למדנו להציב גבול. שנה שבה למדנו לבקש סליחה. שנה שבה הפסקנו לחכות לאישור של מישהו. שנה שבה התחלנו לומר אמת במקום שבו שנים שתקנו. שנה שבה למדנו לא לברוח מכל כאב. שנה שבה משהו שלא הצלחנו לשנות במציאות אילץ אותנו לשנות משהו בתוכנו. אין כאן רומנטיזציה של כאב .יש כאבים שלא היינו בוחרים לעולם ,ואין צורך להודות על כל סבל כאילו הוא מתנה בתחפושת .אדם רשאי

להתפלל שהקושי ייעלם .הוא רשאי לעשות כל מה שבידו כדי לצאת ממנו. אבל כאשר יש דבר שאיננו יכולים לשנות עכשיו ,נשארת שאלה אחת שאף מציאות אינה יכולה לקחת מאיתנו לחלוטין :מי אני רוצה להיות בתוך הדבר הזה? זו שאלה של חירות. ויקטור פרנקל כתב מתוך עולם של סבל קיצוני על המרחב שנותר לאדם ביחסו למה שקורה לו .אין צורך להשוות את קשיי היומיום למציאות הנוראה שעליה כתב כדי להבין את העיקרון :יש מצבים שבהם האפשרויות החיצוניות מצטמצמות מאוד ,אבל עדיין יכולה להישאר נקודת בחירה פנימית. והיהדות אמרה את יסוד הבחירה הרבה קודם .רבי משה בן מימון, הרמב"ם (הלכות תשובה ה ,א) כותב" :רשות לכל אדם נתונה ,אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו ,ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו". הרמב"ם אינו אומר שהכול ביד האדם. הוא אומר שיש תחום שבו ניתנה לו רשות. וזה הבדל עצום. אולי חלק מן העבודה של ראש השנה הוא לצייר מחדש את הגבול הזה. מה באמת בידי? מה אינו בידי? איפה אני מבזבז כוחות בניסיון לשלוט במה שאינו שלי? ואיפה אני אומר "אין מה לעשות" דווקא במקום שבו יש משהו קטן שאני יכול לעשות? לפעמים אנחנו מתפללים שהאדם השני ישתנה מפני שאנחנו מפחדים מן השינוי שיידרש מאיתנו אם הוא לא ישתנה.

אם הבוס לא ישתנה ,אולי אצטרך להציב גבול. אם בן המשפחה לא ישתנה ,אולי אצטרך להפסיק לנהל איתו את אותה מריבה. אם הילד יבחר אחרת ממה שרציתי ,אולי אצטרך ללמוד כיצד להישאר בקשר גם בלי שליטה. אם העולם לא ייתן לי את האישור שחיכיתי לו ,אולי אצטרך לבנות ערך שאינו תלוי בו. לפעמים אנחנו מחכים שהמציאות תשתנה כדי שלא נצטרך להשתנות בעצמנו. וזה אולי מחזיר אותנו אל הפסוק שממנו יצאנו" :יעזב רשע דרכו". לא תמיד צריך לעזוב מקום. לפעמים צריך לעזוב דרך. דרך לחשוב. דרך להגיב. דרך לנהל קשר. דרך למדוד הצלחה. דרך לחפש ערך. דרך לנסות לשלוט. והדבר המפחיד בדרך חדשה הוא שאין לנו עדיין הוכחה שהיא תצליח. הדרך הישנה לפחות מוכרת. אנחנו יודעים בדיוק לאן היא מובילה. וזה אולי הפרדוקס הגדול ביותר :לפעמים אנחנו מעדיפים כאב מוכר על פני אפשרות שאיננו יכולים לשלוט בה. ראש השנה עומד בדיוק על הסף הזה.

מאחורינו שנה שאנחנו כבר יודעים כיצד נראתה. לפנינו שנה שאין לנו מושג מה היא תביא. ואנחנו עומדים בין שתיהן ומבקשים "שנה טובה". אולי בתוך הבקשה הזאת מסתתרת תפילה נוספת ,שקטה יותר :שלא רק השנה תהיה חדשה. שיהיה בנו האומץ לא לקחת אליה כל דבר ישן רק מפני שהוא מוכר. ואולי דווקא כאן צריך לשאול את השאלה המעשית ביותר :אם שינוי אמיתי אינו הבטחה שהמציאות תסתדר כפי שרצינו ,ואם גם החלטה חזקה אינה הופכת אדם ברגע אחד למישהו אחר ,מה בכל זאת אפשר לקחת מראש השנה אל הבוקר שאחריו? מה הופך התעוררות של שעה לתנועה שממשיכה גם כאשר המחזור נסגר ,השופר כבר הונח, האורחים חזרו לביתם והחיים הרגילים מתחילים שוב? אולי התשובה מתחילה בכך שאנחנו מפסיקים לדרוש מעצמנו לשנות את כל החיים בבת אחת. יש משהו מפתה מאוד בהחלטות גדולות .הן נותנות תחושה של התחלה. השנה אהיה אבא אחר .השנה אשמור יותר על הבריאות .השנה לא אתעצבן .השנה אקדיש זמן ללימוד .השנה אפסיק לדחות .השנה אנהל את הכסף אחרת .השנה אהיה יותר נוכח בבית .המשפטים האלה יכולים להיות אמיתיים לחלוטין ,אבל יש בהם בעיה אחת :קשה מאוד לקום איתם בבוקר. מה פירוש "להיות אבא אחר" בשעה שבע ועשרים בבוקר? מה פירוש "לנהל את הזמן אחרת" ביום שבו נכנסו שלוש משימות שלא תכננתי? מה פירוש "להיות רגוע יותר" כאשר האדם שמולי לוחץ בדיוק על המקום שבו אני תמיד מאבד שליטה? שאיפות גדולות זקוקות לתרגום. בלי תרגום הן נשארות בעולם הכוונות.

אולי לכן אחד הפסוקים המפורסמים ביותר בפרשת התשובה מסתיים דווקא במעשה .התורה אומרת בספר דברים (ל ,יא-יד)" :כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך ולא רחקה הוא. לא בשמים הוא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה .ולא מעבר לים הוא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה .כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו". הרמב"ן (דברים ל ,יא) מפרש את "המצוה הזאת" על מצוות התשובה, ומסביר שאין הדבר רחוק מן האדם ,אלא קרוב אליו לשוב אל ה' "בכל עת ובכל זמן". אבל התורה אינה מסתפקת ב"לבבך". היא מסיימת" :לעשתו". יש רגע שבו מחשבה צריכה לקבל גוף. אדם אומר שהמשפחה חשובה לו .אולי הגוף של ההחלטה יהיה ערב אחד קבוע שבו אינו מכניס עבודה הביתה. אדם אומר שהוא רוצה קשר טוב יותר עם ילד .אולי הגוף של ההחלטה יהיה עשר דקות ביום שבהן הילד מדבר והוא אינו מחזיק טלפון. אדם אומר שהוא רוצה ללמוד תורה .אולי הגוף יהיה זמן קבוע ,קצר אפילו ,שאינו תלוי בשאלה אם נשאר כוח. אדם אומר שהוא רוצה להפסיק להגיב מתוך כעס .אולי הגוף של ההחלטה יהיה כלל פשוט :כאשר אני מרגיש שאני עומד לומר משפט שמטרתו לפצוע ,אני לא אומר אותו עכשיו. זה קטן. אבל קטן שאפשר לעשות גדול יותר מגדול שאפשר רק להבטיח. החיים אינם משתנים באמצעות הכוונות שאנחנו מעריכים ,אלא באמצעות הדברים שאנחנו מצליחים להכניס אל המציאות.

ועדיין צריך להיזהר .גם כאן אפשר להפוך את ראש השנה למפעל של יעדים ,מדדים והרגלים ,כאילו האדם הוא עסק שצריך לייעל .תשובה אינה תוכנית התייעלות .אדם אינו רשימת ביצועים .יש בתשובה לב ,קשר עם הקב"ה ,חרטה ,תפילה ,אמונה ,בקשת סליחה ,רצון להתקרב .אי אפשר לצמצם את כל זה לטבלה של משימות. אבל דווקא מפני שהתשובה גדולה כל כך ,היא זקוקה לפעמים למעשה קטן שבו היא יכולה לנחות. אולי זו אחת הסיבות שחז"ל לא הסתפקו ברעיונות גדולים על מידות, אלא הורידו את החיים לפרטי מעשה .התורה אינה אומרת רק "תהיה אדם טוב" .היא מצווה כיצד לדבר ,כיצד לתת ,כיצד להשיב אבדה ,כיצד לשלם בזמן ,כיצד לכבד ,כיצד להימנע מפגיעה .הערכים הגדולים נכנסים אל העולם באמצעות פעולות קטנות מאוד. וזה נכון גם לשינוי נפשי. אדם אינו נעשה סבלני מפני שהחליט שסבלנות היא ערך חשוב .הוא נעשה סבלני באלפי רגעים שבהם הייתה לו אפשרות להגיב מיד והוא למד להשהות מעט. אדם אינו נעשה נדיב מפני שהוא אוהב את רעיון הנדיבות .הוא נעשה נדיב כאשר הנתינה עולה לו במשהו. אדם אינו נעשה אמיץ ביום שבו הפחד נעלם .הוא נעשה אמיץ ברגעים שבהם הפחד נמצא והוא אינו נותן לו להחליט לבדו. ואדם אינו נעשה אדם של תשובה רק ברגע שבו הוא מרגיש רחוק מן האדם שהיה. לפעמים הוא נעשה כזה דווקא כאשר האדם הישן מגיע שוב. אותו טריגר. אותה מריבה. אותו פיתוי. אותה פגיעה.

אותו פחד. אותה אפשרות לברוח. והפעם ,אולי רק במעט ,הוא עושה משהו אחר. שינוי עמוק אינו תמיד הרגע שבו האדם אומר "אני כבר לא כזה". לפעמים הוא הרגע שבו הוא מגלה :אני עדיין מרגיש בדיוק כמו פעם ,אבל אני כבר לא חייב לעשות את מה שעשיתי פעם. זו נקודה חשובה מפני שאנחנו נוטים לזלזל בשינויים שאינם דרמטיים. אדם שהתפרץ עשר פעמים בשבוע והיום מתפרץ חמש עדיין רואה את חמש הפעמים שבהן נכשל. אדם שהיה דוחה כל שיחה קשה והיום הצליח לקיים אחת רואה את ארבע השיחות שהוא עדיין דוחה. אדם שלא למד בכלל והצליח לבנות לעצמו עשרים דקות קבועות ביום אומר" :מה זה כבר עשרים דקות?" אבל אולי כך נראית דרך. הנביא זכריה (ד ,י) ,בתוך נבואה העוסקת בבניין הבית בימי זרובבל, אומר" :כי מי בז ליום קטנות" .אין הפסוק נאמר במקור על הרגלים אישיים ,וצריך להיזהר שלא להוציא אותו מהקשרו .ובכל זאת ,התמונה שבו יכולה ללמד אותנו לא לבוז להתחלה רק מפני שהיא קטנה. אנחנו אוהבים תוצאות. הקב"ה רואה גם דרך. אולי אדם צריך ללמוד לראות אותה גם בעצמו. לא כדי להסתפק במעט כאשר הוא מסוגל ליותר. אלא כדי לא להרוג התחלה מפני שהיא עדיין אינה סוף. כמה שינויים מתו מפני שאדם פספס יום אחד והחליט שהכול נהרס?

הוא החליט ללמוד בכל יום .החזיק שלושה שבועות .יום אחד לא למד, ולמחרת כבר הרגיש שהרצף נשבר .אחרי שבוע הוא חזר למצב הקודם. הוא החליט לשמור על הבריאות .הצליח חודש .היה שבוע קשה ,חזר להרגלים הישנים ,ואמר לעצמו" :ידעתי שאני לא מחזיק דברים". הוא החליט לדבר אחרת בבית .שבועיים באמת השתדל ,ואז הייתה מריבה קשה והוא חזר לדפוס הישן .למחרת הוא לא רק כאב את המריבה .הוא הסיק שכל השינוי היה מזויף. אבל למה? מדוע נפילה אחת צריכה להוכיח שהדרך כולה לא הייתה אמיתית? אולי אחת הבעיות שלנו היא שאנחנו דורשים מן השינוי להיות נקי מדי. אנחנו מדמיינים גרף שעולה בקו ישר. החיים כמעט אף פעם אינם נראים כך. אדם מתקדם ,נופל ,לומד ,חוזר ,מגלה שכבה חדשה ,מצליח במקום אחד ונכשל במקום אחר .לפעמים הוא חוזר לדפוס שהיה בטוח שכבר עזב ,אבל אפילו החזרה אינה אותה חזרה .הוא מזהה אותו מהר יותר. מתחרט מוקדם יותר .מתקן מהר יותר .אולי פעם היה צריך חודש כדי להבין שפגע ,והיום הוא מבין אחרי שעה. גם זו תנועה. שלמה המלך אומר בספר משלי (כד ,טז)" :כי שבע יפול צדיק וקם". הפסוק אינו אומר שהצדיק אינו נופל. הוא מתאר אדם שנופל וקם. אולי אנחנו צריכים לשנות מעט את הדימוי שלנו על אדם שעושה דרך. לא אדם שהצליח ליצור לעצמו חיים שבהם אין עוד נפילות ,אלא אדם שפיתח יכולת אחרת לקום. אולי המדד לשינוי אינו רק כמה פעמים נפלתי ,אלא כמה זמן אני נשאר על הרצפה.

פעם מריבה אחת הייתה הורסת שבוע. היום היא הורסת ערב. פעם כישלון היה גורם לי לוותר על הפרויקט. היום אני מתאכזב וחוזר למחרת. פעם ביקורת הייתה מנהלת אותי ימים. היום היא עדיין כואבת ,אבל אינה מחליטה עבורי. הבעיה לא נעלמה. אבל היא איבדה חלק מן השלטון שלה. זו דרך. וכאן אנחנו יכולים לחזור אל ראש השנה מזווית אחרת .אולי אנחנו מגיעים אליו עם ציפייה לא ריאלית .אנחנו רוצים לצאת ממנו "חדשים". אבל אולי ראש השנה אינו תחנת שטיפה שבה האדם הישן נכנס מצד אחד ויוצא אדם אחר מן הצד השני. אולי הוא מצפן. הוא אינו הולך במקומנו. הוא רק מאפשר לנו לבדוק לאיזה כיוון אנחנו פונים. וזה הרבה. מפני שאדם יכול ללכת מהר מאוד בכיוון הלא נכון. ולפעמים שינוי של כמה מעלות בתחילת הדרך משנה לחלוטין את המקום שאליו יגיע לאחר שנים. אולי לכן השאלה החשובה ביותר אינה "מה אני מקבל על עצמי השנה?" לפעמים זו שאלה מצוינת. אבל לפני כן כדאי לשאול :איזה כיוון בחיים שלי דורש תיקון? לא איזו פעולה אחת מפריעה לי.

מה הכיוון. האם הבית נעשה מקום קרוב יותר או רחוק יותר? האם אני נעשה אדם רגוע יותר או תגובתי יותר? האם הכסף נעשה כלי בחיי או מרכז החיים? האם אני נעשה תלוי יותר באישור של אחרים? האם התפילה נעשית עבורי מפגש או הרגל ריק? האם אני יודע יותר לומר אמת? האם אני יודע יותר לשמוע אמת? האם אני נעשה רך יותר במקום שבו פעם הייתי קשה ,או אולי דווקא ויתרתי על גבולות שהייתי צריך לשמור? לא כל שינוי הוא התקדמות. גם זו נקודה שצריך לומר. אנחנו חיים בתרבות שמקדשת שינוי .להמציא את עצמך מחדש ,לצאת מאזור הנוחות ,לעזוב ,להתחיל ,לפרוץ .אבל לפעמים הבגרות היא דווקא להישאר. להישאר בזוגיות ולעבוד. להישאר במחויבות כאשר ההתלהבות ירדה. להמשיך בדרך שבחרת גם כאשר אין מחיאות כפיים. לא להחליף חלום בכל פעם שהוא נעשה קשה. לא כל דלת סגורה היא סימן שצריך לחפש דלת אחרת. לפעמים צריך ללמוד לפתוח. ולכן "שינוי" אינו ערך בפני עצמו. השאלה היא שינוי ממה ולשם מה.

הנביא ישעיהו אינו אומר רק "יעזב רשע דרכו" .הוא ממשיך" :וישב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח". יש יעד. התשובה אינה תנועה לשם תנועה. היא שיבה. וזה אולי הדבר שמבדיל בין שנה חדשה לבין מרדף אינסופי אחרי חידוש. אנחנו לא מחפשים להיות אחרים רק מפני שנמאס לנו מעצמנו .אנחנו מבקשים להיות מדויקים יותר .נאמנים יותר .קרובים יותר למה שאנחנו יודעים שנכון. לפעמים כדי לעשות זאת צריך לשנות הרבה. ולפעמים צריך להפסיק לברוח ולחזור דווקא אל דבר ישן שידענו מזמן. אדם יכול להגיע לראש השנה ולגלות שהוא אינו זקוק לעוד חלום. הוא זקוק לחזור לחלום שכבר זנח. אינו זקוק לעוד מערכת יחסים. הוא צריך להיות נוכח בזו שכבר יש לו. אינו זקוק לעוד ספר על ניהול זמן. הוא צריך להחליט מה אינו נכנס ליומן. אינו זקוק לעוד הרצאה על הורות. הוא צריך להניח את הטלפון כאשר הילד מדבר. אינו זקוק לעוד הסבר מדוע הוא כועס. הוא צריך פעם אחת לעצור לפני המשפט שהוא כבר יודע שיצטער עליו. יש רגע שבו הבנה נוספת כבר אינה התקדמות .היא יכולה להפוך לדרך מתוחכמת לדחות את המעשה. אנחנו יכולים להבין את עצמנו בלי סוף.

לנתח. לחקור. לדעת בדיוק מאיפה הגיע כל דפוס. זה חשוב .לפעמים הכרחי. אבל בסוף מגיע רגע שבו השאלה אינה עוד למה אני כזה. השאלה היא מה אני עושה בפעם הבאה שזה קורה. ואולי שם מתחילה שנה חדשה באמת .לא כאשר האדם יודע להסביר את עצמו טוב יותר .אלא כאשר ברגע אחד קטן ,מוכר, כמעט בלתי נראה ,הוא נותן תשובה חדשה לשאלה ישנה.