איך יום הדין יכול לדרוש אחריות ובאותו זמן להשאיר לאדם תקווה לעתיד?

למה אנחנו כל כך מפחדים מיום הדין ,אם מי ששופט אותנו הוא אבא שלנו? ראש השנה הוא יום הדין ,והמחשבה הזאת מעוררת יראה .אבל אולי כדאי להפוך לרגע את השאלה :מה היה קורה אילו הקב"ה כלל לא היה שופט אותנו? אולי העובדה שחיינו עומדים למשפט אינה אומרת שאנחנו קטנים, אלא בדיוק להפך ,שהבחירות שלנו חשובות מכדי להיות חסרות משמעות. מדוע…

למה אנחנו כל כך מפחדים מיום הדין ,אם מי ששופט אותנו הוא אבא שלנו? ראש השנה הוא יום הדין ,והמחשבה הזאת מעוררת יראה .אבל אולי כדאי להפוך לרגע את השאלה :מה היה קורה אילו הקב"ה כלל לא היה שופט אותנו? אולי העובדה שחיינו עומדים למשפט אינה אומרת שאנחנו קטנים,

אלא בדיוק להפך ,שהבחירות שלנו חשובות מכדי להיות חסרות משמעות. מדוע הקב"ה צריך יום דין אם הוא כבר יודע הכול? כיצד אותו שופט יכול להיות גם "אבינו" וגם "מלכנו"? ומה היינו משנים כבר היום אילו ידענו שנותרה לנו רק שנה אחת? מסע אל משמעותו העמוקה של יום הדין, שמגלה כי אולי השאלה הגדולה של ראש השנה אינה רק מה ייכתב עלינו בספר החיים ,אלא מה אנחנו מתכוונים לכתוב בתוך החיים אם הספר ייפתח בפנינו לעוד שנה. יש מילים שאנחנו אומרים בכל ראש השנה ,ואם היינו עוצרים לרגע ומקשיבים באמת למשמעות שלהן ,ייתכן שהיינו מתקשים להמשיך באותה מהירות .בתפילת מוסף של ראש השנה אנחנו אומרים" :היום הרת עולם ,היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים" .לא חלק מבני האדם, לא רק מי שעשה מעשים חריגים ,לא רק מי שמרגיש שיש לו סיבה מיוחדת לחשוש .כל יצורי עולמים עומדים במשפט. המשנה במסכת ראש השנה (פרק א ,משנה ב) אומרת" :בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון" .הגמרא במסכת ראש השנה (דף יח ע"א) מביאה כמה פירושים לביטוי "כבני מרון" ,וביניהם בני אדם העוברים בזה אחר זה במקום צר ,ומוסיפה בשם רבי יוחנן" :וכולם נסקרין בסקירה אחת" .יש משהו מטלטל בתמונה הזאת .מיליארדי בני אדם ,כל אחד עם סיפורו ,בחירותיו ,המקומות שבהם הצליח והמקומות שבהם נכשל ,ואף אחד אינו נעלם בתוך ההמון. באופן טבעי המחשבה הזאת מעוררת יראה .בודקים אותי .שום דבר אינו הולך לאיבוד .דברים שאולי אני עצמי כבר שכחתי אינם נשכחים .מילים שאמרתי ,בחירות שעשיתי ,הזדמנויות שניצלתי וכאלה שהחמצתי ,כל אלה עומדים בתוך החשבון .אבל אולי לפני שאנחנו שואלים מדוע יום הדין מפחיד כל כך ,כדאי לשאול שאלה הפוכה לחלוטין :מה היה קורה אילו לא היה דין? נניח שהיינו מגיעים לראש השנה והקב"ה היה אומר לנו :אינני בודק את השנה שעברה .לא משנה לי מה עשיתם עם הזמן שנתתי לכם ,כיצד דיברתם בבית ,כיצד התייחסתם להורים ,לילדים ,לבני הזוג ולעובדים שלכם ,מה עשיתם בכסף ,בכישרון ,בהשפעה ובאפשרויות שקיבלתם. אינני שואל כמה טוב עשיתם ,כמה כאב גרמתם ,כמה פעמים יכולתם

לעזור ולא עזרתם ,כמה למדתם ,כמה צמחתם או כמה בזבזתם .הכול אותו דבר בעיני. האם היינו באמת שמחים לשמוע את זה? במבט ראשון אולי כן .אין מבחן ,אין חשבון ,אין פחד .אבל אחרי רגע אפשר לשמוע בתוך המשפט הזה משהו הרבה יותר קשה :אם שום דבר שעשיתי אינו ראוי לבדיקה ,אולי שום דבר שעשיתי גם אינו חשוב באמת. תארו לעצמכם עובד שמסיים שנה שלמה במקום עבודתו .הוא השקיע ימים ולילות ,קיבל החלטות ,ניהל פרויקטים ,פתר בעיות ,הביא תוצאות, ולפעמים גם טעה .בסוף השנה הוא נכנס למשרדו של המנהל ומצפה לשיחת סיכום .והמנהל אומר לו :אין צורך .לא הסתכלתי על שום דבר שעשית .אין לי מושג מה הצלחת ומה לא ,וזה גם לא כל כך מעניין אותי. האם העובד ירגיש הקלה? אולי לרגע .אבל מיד אחר כך תעלה שאלה קשה הרבה יותר :אם שום דבר ממה שעשיתי אינו מעניין אותך ,בשביל מה אני כאן? יש הבדל עצום בין חופש לבין חוסר משמעות .אדם אינו רוצה שיבקרו כל תנועה שלו ,אבל הוא כן רוצה לדעת שלמעשים שלו יש משקל .ילד אינו רוצה שהוריו יעירו לו על כל דבר ,אבל ילד שהוריו אינם מתעניינים כלל במה שהוא עושה אינו מרגיש חופשי .הוא מרגיש שקוף .אדישות יכולה להיות נעימה לרגע ,אבל קשה מאוד לבנות בתוכה תחושת ערך. אולי הדין של ראש השנה אינו מתחיל בכך שהקב"ה מאיים על האדם, אלא בכך שהקב"ה אומר לו :החיים שלך חשובים. חשוב מה עשית איתם. חשוב איך דיברת. חשוב למי עזרת. חשוב למי הכאבת. חשוב כיצד השתמשת בזמן.

חשוב מה עשית עם הכישרונות שקיבלת. חשוב איזה אבא היית ,איזו אמא היית ,איזה בן זוג ,איזה חבר ,איזה עובד, איזה מנהל ואיזה יהודי. אתה חשוב מספיק כדי שהבחירות שלך יהיו חשובות. יש כאן פרדוקס עמוק .אנחנו מפחדים מן הדין מפני שאנחנו חושבים שהוא מקטין אותנו :מי אני שאוכל לעמוד במשפט לפני מלך מלכי המלכים? אבל אולי עצם העובדה שיש דין דווקא מגדילה את האדם. אילו היינו יצורים חסרי משמעות ,לא היה צורך לשפוט אותנו .איש אינו מקים ועדת חקירה כדי לבדוק מה עשה גרגר אבק בשנה האחרונה .דין קיים במקום שבו יש אחריות ,ואחריות ניתנת במקום שבו יש ערך. דוד המלך אומר בספר תהלים (ח ,ה)" :מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו" .זו אחת השאלות הפילוסופיות הגדולות ביותר שאדם יכול לשאול .בתוך עולם עצום כל כך ,מול שמים ,ירח וכוכבים ,מהו האדם הקטן הזה שהקב"ה בכלל זוכר אותו? אבל דוד המלך אינו נעצר בשאלה .הוא ממשיך ואומר" :ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו .תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו" (תהלים ח, ו-ז). דווקא קטנותו הפיזית של האדם מדגישה את גודל האחריות שהופקדה בידיו .האדם קטן מול היקום ,אבל הבחירות שלו אינן קטנות .מילה אחת יכולה לשנות לילד חיים שלמים .החלטה של מנהל יכולה להשפיע על משפחות .בחירה של רופא יכולה להציל אדם .רגע של כעס יכול להרוס קשר שנבנה שנים .מעשה חסד שאדם כמעט שכח יכול להישאר בלבו של המקבל עשרות שנים. אנחנו לעולם איננו יודעים עד הסוף מה משקלם של המעשים שלנו. אדם נכנס בבוקר למקום עבודתו ורואה עובד חדש שיושב לבדו .הוא יכול לעבור לידו ויכול לומר לו שלום ולהזמין אותו לשבת לידו .מבחינתו זו דקה .מבחינת האדם שמולו זו אולי הפעם הראשונה באותו שבוע שבה מישהו גרם לו להרגיש שהוא אינו בלתי נראה .מורה אומר לתלמיד

משפט קטן של אמון ,ושוכח אותו באותו ערב .התלמיד זוכר אותו שלושים שנה .אבא חוזר עייף הביתה ,הילד רוצה לספר משהו ,והאב מחליט להניח את הטלפון ולהקשיב .שום כותרת לא תיכתב על הרגע הזה ,אבל אולי מבחינת הילד נכתב שם משהו עמוק מאוד. אנחנו מודדים מעשים לפי הזמן שהם לקחו מאיתנו .לפעמים השמים מודדים אותם לפי החיים שהם נגעו בהם. ואם כך ,אולי יום הדין הוא היום שבו מתברר שהרגעים שאנחנו עצמנו חשבנו שהם קטנים לא היו בהכרח קטנים .העולם מלמד אותנו למדוד דברים לפי נראות .כמה כסף נכנס ,כמה אנשים הגיעו ,כמה צפיות היו, כמה תארים צברנו ,כמה הצלחנו .אבל יש דברים שאין להם מדד חיצוני ובכל זאת הם יכולים להיות הדברים החשובים ביותר שעשינו. איש אינו מוחא כפיים לאדם שהתגבר על כעס ולא אמר משפט שהיה הורס את הערב בבית. אף אחד אינו נותן תעודה לאישה שהקשיבה שעה לחברה שנשברה. אין מדליה לאבא שביטל פגישה כדי להיות עם ילד שהיה זקוק לו. אין פרס לאדם שיכול היה להשפיל מישהו ובחר לשתוק. אין כותרת בעיתון על אדם שנתן צדקה בלי שאיש ידע. אבל אם יש דין ,משמעות הדבר היא שגם הדברים שאיש אינו רואה אינם חסרי משמעות. אולי משום כך ראש השנה הוא יום כל כך מהפכני בעולם שלנו .כל השנה אנחנו חיים בתוך מערכת מדידה חיצונית .המשכורת אומרת לכאורה כמה אנחנו שווים בשוק העבודה .הציונים אומרים לילד כמה הצליח במבחן .מספר העוקבים אומר כמה אנשים מתעניינים במה שאנחנו מפרסמים .המכירות אומרות אם העסק הצליח .המספר על המשקל אומר אם הדיאטה עבדה .כמעט לכל דבר יש מספר. ואז מגיע ראש השנה ושואל שאלה שאין לה אפליקציה: איזה אדם נהיית השנה?

אין שעון חכם שמודד את זה. אין טבלה שמראה כמה נעשינו סבלניים יותר. אין דו"ח חודשי שמראה כמה פעמים יכולנו לפגוע ובחרנו שלא. אין מדד בבנק שמראה אם הכסף הפך אותנו לנדיבים יותר או לחרדים יותר. אין גרף שמראה אם הילדים מרגישים בטוחים יותר לידנו. ואולי דווקא הדברים שאי אפשר למדוד בקלות הם הדברים שעליהם כדאי לעצור. אנחנו עושים בדיקה שנתית לרכב מפני שאנחנו רוצים לוודא שהוא כשיר להמשיך לנסוע .עסקים עושים מאזן מפני שהם רוצים לדעת מה מצבם. חברות בודקות ביצועים מפני שהן רוצות להבין מה עובד ומה צריך תיקון. אדם הולך לבדיקות רפואיות דווקא מפני שהגוף יקר לו .איש אינו אומר: אם אני אוהב את הגוף שלי ,אינני רוצה לדעת מה מצבו .להפך .דווקא דבר שאנחנו רוצים לשמור עליו אנחנו מוכנים לבדוק. אז מדוע כשמדובר בחיים עצמם אנחנו מפחדים כל כך מן הבדיקה? אולי מפני שבחשבון בנק אפשר להפריד בין האדם לבין המספר .אם החשבון במינוס ,אני עדיין יכול לומר :החשבון במינוס .אבל כאשר אני בודק את עצמי כאבא ,כבעל ,כחבר או כיהודי ,קשה הרבה יותר להפריד בין התוצאה לבין הזהות .אם אגלה שלא הייתי האבא שרציתי להיות ,מה זה אומר עלי? אם אגלה שהזוגיות נדחקה הצידה ,מה זה אומר על השנים שעברו? אם אגלה שהקריירה התקדמה אבל אני התרחקתי מדברים שפעם היו חשובים לי ,האם אני מוכן בכלל לראות את זה? ולכן לפעמים קל יותר לא לבדוק. אפשר להיות עסוקים. העבודה דורשת. הבית דורש.

הטלפון מצלצל. יש חדשות. יש משימות. יש תמיד משהו דחוף יותר מן השאלה כיצד נראים החיים שלנו. וכך אדם יכול לעבור שנה שלמה בלי לעצור באמת ,ואז עוד שנה ועוד שנה .לא מפני שהוא אדם רע ולא מפני שאינו רוצה לחיות נכון ,אלא מפני שהחיים יודעים לייצר מספיק רעש כדי שלא נצטרך לשמוע את השאלות השקטות. ראש השנה עושה דבר שהעולם המודרני כמעט אינו מאפשר לנו לעשות. הוא עוצר את הרעש. ואז הוא אומר :היום דין. לא מפני שהחיים שלך חסרי ערך. מפני שהם יקרים מדי מכדי לתת לעוד שנה לעבור בלי לשאול מה עשית איתם. ואולי כאן צריך לשאול את השאלה הפילוסופית הקשה יותר :אם הקב"ה יודע הכול ,בשביל מה בכלל צריך יום דין? הרי בן אדם שעורך מאזן זקוק למאזן מפני שהוא אינו יודע את כל הנתונים .מנהל מקבל דו"ח כדי לגלות מה קרה בחברה .שופט שומע עדים מפני שהוא לא היה במקום האירוע .אבל הקב"ה אינו מגלה בראש השנה דבר שלא ידע קודם .דוד המלך אומר בספר תהלים (קלט ,א-ד)" :ה' חקרתני ותדע .אתה ידעת שבתי וקומי בנתה לרעי מרחוק .ארחי ורבעי זרית וכל דרכי הסכנת .כי אין מלה בלשוני הן ה' ידעת כלה" .אם הכול גלוי לפניו, מה מתרחש ביום הדין שלא היה גלוי אתמול? אולי השאלה הזאת מגלה שהדין אינו רק בירור מידע .איננו יודעים את עומק הנהגת שמים ואת דרכי הדין האלוהי ,אבל מבחינת עבודת האדם ברור שליום הדין יש תפקיד נוסף :הוא מכריח אותנו לעצור מול אמת שאפשר היה לברוח ממנה כל השנה .הקב"ה אינו זקוק לראש השנה כדי

לדעת מה עשינו .אנחנו זקוקים לראש השנה כדי שלא נצליח להעביר חיים שלמים בלי לשאול מה אנחנו עושים. יש אמת מוזרה מאוד על בני אדם :אנחנו מסוגלים לדעת דבר ולא לדעת אותו בעת ובעונה אחת .אדם יודע שהוא כמעט אינו רואה את הילדים, אבל כל עוד לא קרה משהו שמטלטל אותו הוא מצליח להמשיך .אדם יודע שהזוגיות זקוקה לתשומת לב ,אבל תמיד יש משהו דחוף יותר .אדם יודע שהגוף שולח סימנים ,אבל הבדיקה יכולה לחכות .אדם יודע שהוא כבר שנים אומר "יום אחד אתחיל ללמוד"" ,יום אחד אפסיק לכעוס כך", "יום אחד אסדר את החיים" ,אבל הידיעה הזאת יכולה לשבת בתוכו בלי להפוך למעשה. הבעיה איננה תמיד שאין לנו תשובות .פעמים רבות הבעיה היא שאנחנו מצליחים לחיות בלי להקשיב לתשובות שאנחנו כבר יודעים .יש שאלות שאיננו שואלים לא מפני שאיננו יודעים את התשובה ,אלא מפני שאנחנו יודעים אותה טוב מדי. אדם יכול להתווכח שעות על משמעות החיים ,אבל כאשר שואלים אותו מה הדבר החשוב ביותר עבורו ,הוא אומר מיד :המשפחה .עכשיו אפשר לשאול שאלה הרבה יותר לא נוחה :האם לוח הזמנים שלך יודע שהמשפחה היא הדבר החשוב ביותר עבורך? האם הדרך שבה אתה מחלק את תשומת הלב ,הסבלנות והאנרגיה שלך משקפת את סדר העדיפויות שאתה מצהיר עליו? יש פער שאנחנו כמעט כולנו מכירים בין הערכים שלנו לבין היומן שלנו. הערכים אומרים מה חשוב לנו .היומן מגלה למה בפועל נתנו זמן .אפשר לומר שהילדים במקום הראשון ,אבל אם במשך חודשים כל אדם בעולם מקבל מאיתנו את הגרסה הסבלנית שלנו ורק בבית מקבלים את מה שנשאר ,צריך לפחות להסכים לראות את הפער .אפשר לומר שהתורה מרכז החיים ,אבל אם כל דבר אחר מקבל שעה קבועה והתורה מקבלת את הזמן שנשאר ,יש כאן שאלה .אפשר לומר שהבריאות חשובה ,אבל לדחות שוב ושוב את הדברים שאנחנו יודעים שצריך לעשות.

ראש השנה אינו בהכרח אומר לנו מיד מה לעשות עם הפער .קודם כול הוא דורש שלא נשקר לעצמנו שהוא אינו קיים .חשבון נפש מתחיל ברגע שבו האדם מפסיק להסביר לעצמו מדוע אין לו ברירה ומתחיל לבדוק היכן בכל זאת יש לו בחירה. וזו נקודה רגישה ,מפני שלא כל דבר בחיים תלוי בנו .אדם צריך לעבוד. יש התחייבויות .יש מצבים כלכליים קשים .יש טיפול בילדים ובהורים, מחלות ,עומסים ונסיבות שאי אפשר לפתור באמצעות משפטי השראה. אסור להפוך את חשבון הנפש למערכת שמאשימה אדם על דברים שאין בידו לשנות .אבל כמעט בתוך כל מציאות יש אזור מסוים שבו נשארת בחירה ,והשאלה של ראש השנה היא מה אנחנו עושים באזור הזה. אדם אולי אינו יכול לצמצם את שעות העבודה כרגע ,אבל אולי הוא יכול להחליט שכאשר הוא נכנס הביתה הוא מניח את הטלפון לעשרים דקות. אדם אינו יכול לפתור את כל הקשיים בזוגיות ביום אחד ,אבל אולי הוא יכול להפסיק להשתמש במשפט מסוים שהוא יודע שפוגע .אדם אינו יכול להפוך בן לילה לתלמיד חכם ,אבל אולי הוא יכול לקבוע עשרים דקות ביום שאינן נתונות למשא ומתן .אדם אינו יכול לשנות את כל האופי שלו, אבל הוא יכול לזהות מקום אחד שבו הוא רוצה להגיב אחרת. יום הדין אינו דורש מאיתנו להיות בעלי שליטה מוחלטת על החיים. הוא דורש מאיתנו לקחת אחריות על המקום שבו ניתנה לנו בחירה. וזה מחזיר אותנו למילה "דין" .אנחנו שומעים "דין" וחושבים מיד אשמה ועונש ,אבל דין קשור גם לבירור ,להבחנה ולגבולות .מה שלי ומה אינו שלי? על מה אני אחראי ועל מה לא? מה היה בשליטתי ומה לא היה? היכן יכולתי לבחור אחרת? בלי ההבחנה הזאת אדם עלול ליפול לאחת משתי טעויות הפוכות :לקחת אחריות על כל העולם ולהישבר ,או לא לקחת אחריות על שום דבר ולהישאר במקום. ראש השנה אינו מבקש מאדם לתת דין וחשבון על מה שהיה בידיו של אדם אחר .הוא מעמיד כל אדם מול חייו שלו .המשנה אומרת" :כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון" (ראש השנה ,פרק א ,משנה ב) .יש

כאן יחידּות עמוקה .בסופו של דבר אדם אינו עומד שם עם ההסברים על מה שהשכן עשה ,מה בן הזוג היה צריך להבין ,כיצד המנהל התנהג או מדוע הילדים הקשו עליו .כל אלה יכולים להיות נתונים אמיתיים ומשמעותיים ,אבל נשארת שאלה אחת :בתוך המציאות שקיבלת ,מה היה החלק שלך? וזו אולי אחת השאלות הקשות ביותר לבני אדם ,מפני שקל לנו הרבה יותר לראות את החלק של האחר .בתוך מריבה זוגית אדם מסוגל להסביר בדיוק מה בן הזוג עשה לא נכון .במקום העבודה הוא יודע מדוע המנהל אשם .בתוך סכסוך משפחתי הוא יכול לספר במשך שעה מה הצד השני עשה .יכול להיות שהוא צודק לחלוטין ,אבל אפילו צדק מוחלט לגבי האחר אינו עונה על השאלה מה היה החלק שלי. לפעמים אדם מחכה עשר שנים שמישהו אחר ישתנה כדי שיוכל סוף סוף לחיות אחרת .אם הוא יתנצל ,אני אשחרר .אם היא תבין ,אני אהיה רגוע. אם המנהל יעריך אותי ,אתחיל ליהנות מהעבודה .אם הילדים יתנהגו אחרת ,אהיה אבא סבלני יותר .אולי הדברים האלה אכן צריכים להשתנות ,אבל יש סכנה גדולה בכך שאנחנו מוסרים את המפתחות לחיים שלנו לאנשים שאין לנו שליטה על הבחירות שלהם. אחריות אינה לומר שהכול באשמתי .אחריות היא לשאול מה עדיין בידיים שלי גם כאשר הרבה דברים אינם בידיים שלי. וזה יכול לשנות את כל החוויה של יום הדין .במקום לדמיין אולם משפט שבו האדם מחפש כיצד להתגונן ,אפשר לראות גם חדר שבו אדם סוף סוף מפסיק להתגונן מפני עצמו .כל השנה אנחנו מסבירים .לא היה זמן. הייתי עייף .הוא התחיל .היא לא הבינה .התקופה הייתה קשה .חלק מן ההסברים אמיתיים לחלוטין .אבל ראש השנה מזמין אותנו לשאול לא אם יש לנו הסבר ,אלא אם אנחנו מרוצים מן התוצאה. זו שאלה אחרת לגמרי .יכול להיות שיש לי הסבר מצוין לכך שבשנה האחרונה כמעט לא הייתי בבית .אבל האם אני רוצה שגם השנה הבאה תיראה כך? יכול להיות שיש לי אלף סיבות לכך שלא למדתי כפי שרציתי. האם אני מוכן לקבל את העובדה שגם בעוד חמש שנים יהיו אלף סיבות?

יכול להיות שאני צודק בכל פרט בסכסוך מסוים .האם אני רוצה לתת לו עוד שנה מן החיים שלי? לפעמים ההסבר שלנו נכון ,אבל הוא אינו פותר את הבעיה. אפשר להיות צודקים לחלוטין לגבי הסיבה שהגענו למקום מסוים, ועדיין להבין שאיננו רוצים להישאר בו. וכאן ראש השנה נעשה הרבה פחות משפט על העבר והרבה יותר צומת של העתיד .אי אפשר לשנות את השנה שכבר עברה .אם הדין היה עוסק רק בעבר ,היה בו משהו כמעט חסר תקווה ,מפני שהעבר סגור .אבל כל משמעותו של חשבון היא שיש מחר .בודקים מפני שרוצים לדעת כיצד להמשיך. זו הסיבה שההמחשה של מאזן עסקי עמוקה יותר ממה שנראה .חברה אינה עורכת מאזן שנתי כדי להתאבל על המספרים .היא רוצה לדעת מה מצבה לקראת השנה הבאה .מה עובד? מה מפסיד? היכן צריך להשקיע? מה צריך להפסיק? מה הסיכון? איפה ההזדמנות? דו"ח שאינו משפיע על החלטות העתיד הוא נייר. כך גם חשבון נפש שאינו מגיע לשאלה "ומה עכשיו?" עלול להפוך לטקס של אשמה .אדם יכול לבכות על אותן טעויות בכל ראש השנה ולהמשיך בדיוק באותה דרך .לא מפני שהבכי אינו אמיתי ,אלא מפני שהכאב לא תורגם להחלטה. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות תשובה ב ,ב) מגדיר את התשובה וכותב" :ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד" .יש חרטה על העבר ,אבל המבט מופנה אל העתיד .התשובה אינה רק לומר מה היה לא בסדר. היא לשאול מה אני עושה כדי שהדבר הבא יהיה אחר. וזה נכון הרבה מעבר לחטא במובן המצומצם .אדם יכול לעשות חשבון על החיים עצמם .מה לקח ממני השנה הרבה יותר מכפי שנתן? לאיזה אדם נתתי מעט מדי זמן? איזו דאגה קיבלה ממני מאות שעות בלי לפתור שום דבר? איזה דבר אני ממשיך לדחות אף שאני יודע שהוא חשוב? איזה

הרגל נראה קטן בכל יום ,אבל אם אכפיל אותו בעוד עשר שנים אגלה שהוא לקח ממני חלק עצום מן החיים? השאלה האחרונה קשה במיוחד ,מפני שהחיים אינם מתבזבזים בדרך כלל בהחלטה אחת דרמטית .הם מתבזבזים בכמויות קטנות שאינן מפחידות .עשר דקות כאן ,שעה שם ,עוד ערב שנעלם ,עוד שבוע שבו לא הגענו למה שחשוב ,עוד חודש שבו אמרנו "אחרי החגים" ,ועוד שנה. אנחנו מפחדים לאבד את החיים בבת אחת ,אבל רוב החיים אינם נאבדים בבת אחת .הם יכולים להישחק מעט בכל יום. ואולי לכן יש ראש השנה בכל שנה .אילו חשבון הנפש היה פעם אחת בסוף החיים ,הוא היה חסר תועלת מעשית .מה אפשר כבר לשנות אז? אבל הקב"ה נותן לאדם נקודות עצירה בתוך החיים .שנה עברה .עצור. הסתכל .לא כדי לומר שהכול אבוד ,אלא בדיוק להפך :מפני שעוד לא הכול אבוד. יש עוד זמן. אפשר להתקשר. אפשר להתפייס. אפשר להתחיל ללמוד. אפשר לשנות סדר עדיפויות. אפשר להיות נוכחים יותר. אפשר להפסיק מרדף מסוים. אפשר לבקש עזרה. אפשר להודות שטעינו. אפשר לבחור אחרת. ואולי זו אחת הדרכים להבין מדוע יום הדין עצמו הוא גם יום טוב .השולחן ערוך פוסק את דיני החג ,אנחנו לובשים בגדי חג ,אוכלים סעודות

ומקדשים על היין .יש יראה ,אבל אין כאן יום של ייאוש .מפני שהמשפט מתקיים בתוך חיים שעדיין נמשכים ובתוך האפשרות לשוב. אולי הדבר המפחיד ביותר אינו שהקב"ה שואל אותנו בראש השנה מה עשינו עם החיים .הדבר המפחיד באמת היה אילו הוא היה מפסיק לשאול ,מפני שכבר אין מה לעשות איתם. כל עוד נשאלת השאלה ,יש משמעות לתשובה. כל עוד יש דין ,יש אחריות. וכל עוד יש אחריות ,פירוש הדבר שהבחירה הבאה שלנו עדיין חשובה. וכאן מגיעים אולי אל הסתירה המרתקת ביותר של ראש השנה .מצד אחד זהו יום הדין .מצד שני ,אנחנו פונים אל מי שיושב בדין במילים שאינן מתאימות לכאורה לאולם משפט" :אבינו מלכנו" .אילו היינו צריכים לבחור שופט למשפט שלנו ,האם היינו בוחרים באבא? בעולם המשפט האנושי התשובה כמעט הפוכה .שופט שיש לו קשר אישי לנידון עלול להיות פסול מלדון אותו ,מפני שאהבה יכולה לפגוע באובייקטיביות .אבל בראש השנה אנחנו עומדים לפני הקב"ה ואומרים באותה נשימה :אתה המלך ששופט אותנו ,ואתה אבינו. אולי כאן נמצאת אחת השאלות העמוקות ביותר של היום :כיצד יכולים דין ואהבה להתקיים יחד? אם הקב"ה הוא אבינו ,מדוע יש צורך בדין? ואם הוא מלכנו ושופטנו ,כיצד אפשר להישען על אהבת האב? אנחנו רגילים לחשוב שאהבה פירושה להקל ודין פירושו להחמיר ,ולכן נדמה לנו ששני הדברים מושכים לכיוונים מנוגדים .אבל אולי זו תפיסה שטחית מדי של אהבה .אהבה אמיתית אינה אומרת לאדם שכל מה שהוא עושה הוא בסדר .לפעמים דווקא מפני שהוא יקר לנו ,איננו מסוגלים להיות אדישים למה שהוא עושה עם חייו. תארו לעצמכם אב שרואה את בנו בעל הכישרונות מוותר על עצמו .הבן אינו פוגע באיש ,אבל אינו עושה דבר עם היכולות שלו .הוא דוחה, מוותר ,בורח מכל קושי ומעביר את השנים בלי לבנות את מה שהוא מסוגל לבנות .האם אב אוהב יאמר :לא משנה לי ,העיקר שאתה מרגיש

נוח? ייתכן שיהיו רגעים שבהם הבן זקוק לקבלה ,לחיבוק ולידיעה שאהבת אביו אינה תלויה בהישגים .אבל דווקא מתוך אותה אהבה יכול האב לומר גם :אני מכיר אותך ,ולכן קשה לי לראות אותך חי מתחת למה שאתה מסוגל להיות .מי שאינו מאמין בנו יכול להסתפק במה שאנחנו .מי שמאמין בנו לפעמים אינו מוכן לתת לנו לוותר על מי שאנחנו יכולים להיות. זה הבדל עצום בין ביקורת שמקטינה לבין דרישה שמאמינה .אדם יכול לומר לילד "אני מאוכזב ממך" באופן שיגרום לו להרגיש שהוא עצמו אכזבה ,והוא יכול לומר :המעשה הזה אינו מתאים לך ,מפני שאני יודע שיש בך יותר .בשני המקרים יש ביקורת ,אבל היא יוצאת ממקומות שונים לחלוטין .הראשונה אומרת :אינך מספיק טוב .השנייה אומרת :אתה טוב מכדי להסתפק בזה. אולי הדין של ראש השנה אינו רק קול שאומר לאדם "מה עשית?" ,אלא גם קול שאומר לו" :אתה מבין כמה נתתי לך וכמה אני מאמין במה שאתה יכול לעשות עם זה?" קיבלת שכל ,רגש ,זמן ,כוחות ,אנשים שאוהבים אותך ,אפשרות להשפיע ,יכולת לבחור ,והדברים האלה אינם חסרי משמעות .דווקא מפני שהקב"ה נתן לאדם יכולת ,הוא תובע ממנו אחריות. אבל כאן צריך להיזהר מאוד .לא כל אדם קיבל אותן יכולות ,לא את אותן נסיבות ולא את אותם ניסיונות .קל מאוד להפוך את הרעיון של "מימוש הפוטנציאל" למערכת אכזרית שבה אדם משווה את עצמו לאחרים ושואל מדוע אינו מצליח כמוהם .זה אינו דין אמיתי .דין אמיתי מוכרח לקחת בחשבון את האדם המסוים ,את כוחותיו ,את מגבלותיו ואת המציאות שבתוכה הוא חי .אין משמעות לשפוט אדם על פי החיים שניתנו למישהו אחר. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות תשובה ג ,ב) כותב ביחס לשקילת הזכויות והעוונות" :ושיקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות אלא לפי גודלם ,יש זכות שהיא כנגד כמה עונות ...ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות ,ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות והוא היודע היאך

עורכין הזכיות כנגד העונות" .הדברים האלה חשובים מאוד מפני שהם שוברים את הדמיון שלנו שדין שמים הוא גיליון אקסל פשוט .אנחנו איננו יודעים כיצד נשקל מעשה .אנחנו רואים פעולה מבחוץ ,אבל איננו יודעים את כל המאבק שהיה מאחוריה ,את הנסיבות ,את הכוונה ואת גודל הניסיון. שני אנשים יכולים לעשות לכאורה אותו מעשה ,והוא אינו בהכרח אותו מעשה .לאדם אחד לקום בבוקר לתפילה הוא כמעט טבע שני .אדם אחר נלחם בכל בוקר בעייפות ,בקושי ובנסיבות מורכבות .מבחוץ שניהם הגיעו לאותו בית כנסת .מבפנים עברו דרכים שונות לחלוטין .אדם אחד נותן סכום מסוים לצדקה כמעט בלי להרגיש ,ואדם אחר נותן סכום קטן יותר אבל הוא ויתר עבורו על משהו שהיה חשוב לו .אנחנו רואים מספרים .הקב"ה רואה בני אדם. אולי אחת הסיבות שדווקא הקב"ה יכול לדון אותנו היא שרק הוא יודע באמת מה עלה לנו להיות מי שהיינו. בני אדם רואים תוצאה .הקב"ה יודע את הדרך .בני אדם רואים שנפלנו. הוא יודע כמה פעמים נאבקנו לפני הנפילה .בני אדם רואים שהצלחנו. הוא יודע אם ההצלחה דרשה מאיתנו מאמץ או הגיעה בקלות .בני אדם יכולים לראות מעשה נדיב .הוא יודע אם נעשה מאהבה ,מפחד ,מלחץ חברתי או מתוך רצון שיראו אותנו .ואולי זו מחשבה שיכולה לעורר גם יראה וגם נחמה .יראה ,מפני שאי אפשר להסתתר מאחורי תדמית. נחמה ,מפני שגם מאמצים שאיש אינו רואה אינם הולכים לאיבוד. יש אנשים שהשנה שלהם נראתה מבחוץ כמעט חסרת הישגים ,אבל הם ניהלו מלחמות שאיש אינו יודע עליהן .אדם קם בכל בוקר בתקופה קשה והמשיך לתפקד .אמא החזיקה בית בתקופה שבה כמעט לא היו לה כוחות .אבא המשיך להיות נוכח לילדים למרות לחץ עצום .אדם נלחם בהרגל ישן ונפל פעמים רבות ,אבל היו גם עשרות פעמים שבהן הצליח ואף אחד לא ידע .מבחוץ אולי אין כאן סיפור מרשים .אבל אנחנו איננו יודעים כיצד שוקלים את הדברים בשמים.

וזה מחזיר אותנו אל "אבינו מלכנו" .אולי אנחנו זקוקים דווקא לשני התארים מפני שכל אחד מהם שומר עלינו מטעות אחרת" .מלכנו" מזכיר לנו שהחיים אינם הפקר ,שלמעשים יש משמעות ושאהבה אינה פוטרת מאחריות" .אבינו" מזכיר לנו שהדין אינו מתקיים מול שופט זר שאינו מכיר את הסיפור ,אלא לפני מי שיודע אותנו עוד יותר ממה שאנחנו יודעים את עצמנו. המלך שואל מה עשית .האב יודע כמה היה לך קשה לעשות אחרת. והקב"ה הוא שניהם. אולי לכן ראש השנה אינו יום של אימה בלבד וגם אינו יום של נוחות בלבד .הוא דורש מן האדם להחזיק שתי אמיתות יחד :אני אחראי על חיי, ואני גם נידון ברחמים של מי שיודע את כל התמונה .אם נוותר על האחריות ,נאבד את משמעות הדין .אם נוותר על הרחמים ,נהפוך את הדין למשהו שאדם עלול להישבר ממנו. וזה יכול לשנות גם את האופן שבו אנחנו שופטים אחרים .אם אפילו הקב"ה ,היודע הכול ,דן כל אדם לפי האמת המלאה של חייו ,כמה זהירות נדרשת מאיתנו כשאנחנו פוסקים על אדם אחר על סמך חלקיק מידע .אנחנו רואים אדם מאחר ומחליטים שהוא מזלזל .רואים ילד מתקשה ומחליטים שהוא עצלן .רואים זוג ומתארים לעצמנו שאנחנו יודעים מה קורה בבית .רואים אדם מצליח ומניחים שהיה לו קל .רואים אדם שנכשל ומניחים שלא התאמץ. כמה מעט אנחנו יודעים. אנחנו רואים את המעשה ,אבל לא תמיד את המחיר. רואים את התגובה ,אבל לא את מה שקדם לה. רואים את התוצאה ,אבל לא את המאבק. אולי מי שעומד בראש השנה ומבקש מן הקב"ה שידון אותו מתוך ידיעה מלאה של נסיבותיו צריך לצאת מן היום הזה מעט יותר זהיר כשהוא דן אנשים אחרים .אדם שמבקש שיראו את כל הסיפור שלו לפני

ששופטים אותו ,צריך להשתדל לא לשפוט אחרים מתוך עמוד אחד בסיפור שלהם. אבל יש כאן עוד נקודה .לפעמים השופט הקשוח ביותר שלנו אינו אדם אחר אלא אנחנו עצמנו .אנחנו שופטים את השנה לפי מה שלא הספקנו ,את ההורות לפי הרגעים שבהם איבדנו סבלנות ,את העבודה לפי היעד שלא הושג ואת עבודת השם לפי המקומות שבהם עדיין קשה לנו .אנחנו שוכחים לשאול מה הייתה נקודת הפתיחה ,מה השתנה ,אילו מלחמות נוהלו בדרך וכמה דברים נעשו למרות הקושי. אין פירוש הדבר להקל עם עצמנו באופן שמבטל אחריות .ראש השנה אינו זמן לייפות את המציאות .אבל אמת שאינה כוללת את כל הנתונים אינה אמת מלאה .אם אדם נפל עשר פעמים אבל קם אחת עשרה ,אי אפשר לספר את הסיפור רק באמצעות הנפילות .אם שנה הייתה קשה מאוד והוא הצליח לשמור בה על דברים שפעם היו מובנים מאליהם ,אולי גם עצם השמירה הייתה הישג. הרמב"ם אומר שאין השיקול לפי המספר בלבד אלא לפי גודל הדברים, ושהשיקול האמיתי נמצא "בדעתו של אל דעות" .אולי יש בכך גם הקלה מסוימת מן הצורך שלנו לנהל בעצמנו את המשפט .אנחנו צריכים לעשות חשבון נפש ,להתחרט ולתקן ,אבל איננו צריכים להעמיד פנים שאנחנו יודעים את פסק הדין .התפקיד שלנו הוא להיות כנים. השיפוט המוחלט שייך למי שיודע את כל מה שאנחנו איננו יודעים. וזה חשוב במיוחד בראש השנה ,מפני שיש אנשים שנכנסים אליו כשהם כבר משוכנעים בתוצאה .אחד אומר לעצמו :השנה שלי הייתה נוראה, אין לי עם מה להגיע .אחר אומר :אני בסדר גמור ,אין לי הרבה מה לבדוק .שניהם עלולים לטעות .הראשון אינו יודע את ערכם של המאמצים ,ההתמודדויות והמעשים הטובים שלו .השני אינו יודע את המשקל של המקומות שבהם יכול היה לעשות יותר. יום הדין דורש מאיתנו דבר הרבה יותר קשה מאשר להחליט שאנחנו צדיקים או רשעים .הוא דורש מאיתנו לעמוד מול החיים בלי סיסמה. לראות את הטוב ולהודות עליו ,לראות את הרע ולקחת עליו אחריות,

לראות את המאמץ ולא לבטל אותו ,לראות את ההחמצה ולא להסביר אותה עד שהיא נעלמת. חשבון נפש אמיתי אינו כתב אישום נגד האדם וגם אינו כתב הגנה עליו .הוא ניסיון אמיץ לראות את החיים כפי שהם. ואולי זו הסיבה שהדין מתקיים דווקא בתחילתה של שנה ולא בסופה בלבד .אנחנו עומדים מול מה שהיה כדי לקבל אחריות על מה שעוד יכול להיות .אילו מטרת הדין הייתה רק לומר לנו כמה טעינו ,לא היה צורך לתת לנו מחר בבוקר יום חדש .אבל ראש השנה אינו סוגר את הספר. הוא פותח אותו. השאלה איננה רק מה נכתב על השנה שעברה. השאלה היא מה אנחנו רוצים לכתוב בשנה שעומדת להתחיל. ואז יום הדין מקבל משמעות אחרת לגמרי .הוא אינו רק היום שבו שואלים אותנו מה עשינו בחיים .הוא היום שבו מזכירים לנו שהחיים עדיין בידינו מספיק כדי שהתשובה לשאלה הזאת תוכל להיות אחרת בשנה הבאה. ואולי עכשיו אפשר להגיע אל השאלה שאנשים אינם אוהבים לשאול ,לא מפני שאין להם תשובה אלא מפני שהתשובה עלולה לשנות את הדרך שבה הם חיים :מה היינו עושים אחרת אילו ידענו שנותרה לנו רק שנה אחת? לא כדי להפוך את ראש השנה ליום של פחד מן המוות ,אלא בדיוק להפך ,כדי להשתמש במחשבה על גבול החיים כדי לברר מה באמת חשוב בתוכם. תארו לעצמכם שאדם היה מקבל הודעה מוסמכת לחלוטין :לפניך עוד שנה אחת של חיים .שנה שלמה ,לא יום ולא שבוע .יש לו זמן לעבוד, לפגוש אנשים ,ללמוד ,לטייל ,להתפלל ,לאכול ארוחות ערב עם המשפחה ולחיות .אבל הוא יודע שבסוף השנה הזאת זמנו יסתיים .אילו היה פותח למחרת בבוקר את היומן שלו ,האם הוא היה משאיר אותו בדיוק כפי שהוא היום? האם אותן משימות היו נראות דחופות? האם

אותם אנשים היו מקבלים את אותו זמן? האם אותם ויכוחים היו שווים את המחיר שאנחנו משלמים עבורם? יכול להיות שהיינו ממשיכים לעשות חלק גדול מאוד ממה שאנחנו עושים היום .אדם עדיין צריך לעבוד ,לפרנס משפחה ,לשלם חשבונות ,לטפל בבית ולמלא התחייבויות .חיים בעלי משמעות אינם חיים שבהם עוזבים הכול ונוסעים לראות שקיעות .אבל כמעט ודאי שמשהו בסדרי העדיפויות היה משתנה .דברים שאנחנו דוחים כבר שנים היו נעשים פתאום דחופים, ודברים שאנחנו מתייחסים אליהם כאל מצב חירום היו מתגלים כחסרי חשיבות. אדם שכבר חמש שנים אינו מדבר עם אחיו בגלל ויכוח משפחתי היה אולי שואל אם הוא באמת רוצה לתת לסכסוך גם את השנה האחרונה .אבא שאומר בכל ערב לילד "אחר כך" היה אולי מגלה ש"אחר כך" אינו משאב בלתי מוגבל .אדם שדוחה שנים לימוד שהוא רוצה להתחיל היה אולי פותח סוף סוף את הספר .מישהו שמחזיק התנצלות בגרון מפני שהכבוד אינו מאפשר לו להוציא אותה היה אולי מגלה פתאום שהכבוד נעשה קטן מאוד מול הזמן. המחשבה שהזמן מוגבל אינה אמורה לגרום לנו לפחד מן החיים. היא אמורה לגרום לנו להפסיק להתייחס אליהם כאילו הם בלתי מוגבלים. משה רבנו אומר בספר תהלים ,במזמור הנפתח במילים "תפלה למשה איש האלהים" (תהלים צ ,יב)" :למנות ימינו כן הודע ונבא לבב חכמה" .הפסוק אינו מבקש לדעת את תאריך המוות .הוא מבקש חכמה שנולדת מן הידיעה שהימים ניתנים למניין .יש משהו בידיעה הזאת שמסדר מחדש את הלב .כאשר אדם חושב שיש לו אינסוף זמן ,כמעט כל דבר חשוב יכול להידחות .כאשר הוא מבין שהזמן מוגבל ,הוא מתחיל לברר מה אינו רוצה לדחות. אנחנו נוטים לחשוב שההפך ממוות הוא חיים ,אבל במובן מסוים ההפך מחיים אינו רק מוות .יש גם מצב שבו אדם חי ,אבל מתייחס לזמן כאילו הוא אינו שווה דבר .הוא מעביר שעות בכעס שהוא עצמו אינו רוצה בו,

ימים בדאגות שאינן מובילות לשום פעולה ,חודשים במרדף אחר דברים שאינם באמת חשובים לו ושנים בהמתנה לרגע שבו החיים "יתחילו". אחרי שאסיים את הפרויקט. אחרי שהילדים יגדלו. אחרי שאסגור את המשכנתה. אחרי שאצא לפנסיה. אחרי שתעבור התקופה הזאת. ואז מגיעה תקופה אחרת. יש סכנה שאדם יהיה עסוק כל חייו בהכנות לחיים ,ובסוף יגלה שההכנות היו החיים. ראש השנה חותך את הרצף הזה .הוא אומר :שנה הסתיימה .לא בתיאוריה .שנה ממש .הזמן שאמרנו עליו בראש השנה הקודם "השנה אעשה" כבר איננו עתיד .הוא עבר .ועכשיו ניתנת לנו האפשרות לשאול לא מתוך אשמה אלא מתוך פיכחון :אילו הדברים שאני ממשיך לדחות יישארו דחויים גם בשנה הבאה אם לא אעשה משהו אחרת? השאלה הזאת נעשית חריפה במיוחד כשמדובר באנשים שאנחנו אוהבים .אנחנו נוטים להתייחס לאנשים הקרובים אלינו כאילו הם חלק קבוע מן הנוף .דווקא מפני שהם שם בכל יום ,אנחנו יכולים לדחות אותם .לאדם זר אנחנו עונים בנימוס ,אבל לילד אפשר לומר "לא עכשיו" .פגישה עסקית נרשמת ביומן ,אבל שיחה עם בן הזוג אמורה איכשהו להתרחש מעצמה .יום הולדת של לקוח נכנס למערכת ,אבל לפעמים חודשים חולפים בלי שישבנו באמת עם אבא או אמא. אין צורך להפוך כל מפגש משפחתי לרגע דרמטי .דווקא השגרה היא ברכה .אבל יש הבדל בין לחיות שגרה לבין להיות רדומים בתוכה. הטרגדיה אינה שהרגעים הגדולים בחיים קצרים .הטרגדיה יכולה להיות שלא שמנו לב לרגעים הרגילים בזמן שהם עוד היו שלנו.

ילד קטן מבקש מאבא להקריא לו סיפור .האבא עייף .הוא יודע שהסיפור יחכה למחר .והוא צודק ,בדרך כלל הוא יחכה .אבל יום אחד, בלי שאף אחד יודיע על כך מראש ,הילד יבקש בפעם האחרונה שיקריאו לו סיפור .אף אחד מהם לא יידע שזו הפעם האחרונה .אחר כך הילד כבר יקרא לבד .כך קורה גם עם היד שמבקשת להחזיק בדרך לגן ,עם הילד שרוצה שאבא יבוא לראות אותו משחק ,עם הנערה שמבקשת לדבר מאוחר בלילה .שלבים בחיים אינם נסגרים בטקס .הם פשוט מפסיקים להגיע. זה אינו אמור לייצר אשמה אצל הורים .אי אפשר להיות נוכחים בכל רגע, ואף ילד אינו זקוק להורה שחי בחרדה מתמדת שמא כל רגע הוא האחרון .אבל אפשר ללמוד משהו מן העובדה שהחיים אינם שולחים הודעה לפני שהם משתנים :אל תחכו שהרגע יהפוך לזיכרון כדי להבין שהיה לו ערך. וכאן יום הדין מקבל משמעות חדשה .אולי הקב"ה אינו שואל רק אילו עבירות עשינו ואילו מצוות קיימנו ,אלא מעמיד אותנו מול עצם מתנת הזמן .קיבלת שנה .מה עשית איתה? לא כמה היית עסוק .לא כמה דברים סימנת ברשימת המשימות .מה מן השנה הזאת הפך לחיים? זו שאלה שאינה נמדדת רק בהישגים .אדם יכול להספיק מעט מאוד ולעשות דבר גדול ,ויכול להספיק מאות דברים ולהרגיש שלא היה באמת נוכח באף אחד מהם .התרבות שלנו מעריצה יעילות ,אבל יעילות ומשמעות אינן אותה מילה .אפשר לבצע מהר מאוד דברים שלא היה צריך לעשות מלכתחילה. לפעמים השאלה החשובה ביותר אינה "איך אני מספיק יותר?" ,אלא "מה אני יכול להפסיק לעשות כדי שיהיה מקום למה שאני אומר שחשוב לי?" זו שאלה קשה מפני שאנחנו אוהבים להוסיף .עוד קבלה .עוד יעד .עוד משימה .אבל לכל "כן" שאנחנו אומרים יש מחיר בזמן .אם אנחנו אומרים כן לעוד שעה מול המסך ,אמרנו לא למשהו אחר ,גם אם לא שמנו לב .אם אמרנו כן לעוד התחייבות ,הזמן הגיע ממקום כלשהו .אם

אנחנו רוצים לתת בשנה הבאה יותר מקום למשפחה ,לתורה ,לבריאות או לשקט ,ייתכן שלא מספיק להוסיף אותם ליומן .אולי צריך גם להוציא ממנו משהו. שלמה המלך ,החכם מכל אדם ,אומר בספר קהלת (ג ,א)" :לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" .ובהמשך הוא מונה זמנים שונים וסותרים" :עת לבכות ועת לשחוק עת ספוד ועת רקוד ...עת לחשות ועת לדבר" (קהלת ג ,ד-ז) .חכמה אינה לעשות הכול כל הזמן .חכמה היא לדעת מה הזמן דורש עכשיו. יש תקופה שבה אדם צריך לעבוד קשה ולבנות קריירה ,ויש רגע שבו עוד שעה בעבודה כבר אינה הדבר החשוב ביותר .יש זמן לדבר ויש זמן לשתוק .יש זמן להילחם על עמדה ויש זמן להבין שהקשר חשוב יותר מן הניצחון .יש זמן להחזיק ויש זמן לשחרר .חלק גדול מן הטעויות שלנו אינו נובע מכך שעשינו דבר רע ,אלא מכך שעשינו דבר נכון בזמן הלא נכון או במידה הלא נכונה. אפשר להפסיד את החיים גם באמצעות דברים טובים כאשר נותנים להם מקום שאינו שלהם. עבודה היא דבר טוב .אבל אם היא בולעת את הבית ,משהו השתבש. דאגה לילדים היא דבר טוב .אבל אם היא אינה מאפשרת להם לנשום, משהו השתבש .שאיפה להצליח היא דבר טוב .אבל אם אדם אינו מסוגל ליהנות משום הישג מפני שהוא כבר רץ לבא אחריו ,ההצלחה הפסיקה לשרת את החיים והחיים התחילו לשרת אותה. אולי זו אחת השאלות שיום הדין מבקש מאיתנו לשאול :לא רק האם עשיתי דברים טובים ,אלא האם הדברים הטובים נמצאים בסדר הנכון. אפשר למלא את החיים בדברים חשובים ועדיין להזניח את הדבר החשוב ביותר .אין כאן נוסחה אחת שמתאימה לכולם .לכל אדם שליחות ,נסיבות ומשפחה שונות .אבל לכל אדם יש סדר עדיפויות ,גם אם מעולם לא ניסח אותו .הדרך שבה הוא מוציא את הזמן מגלה אותו. וזה מחזיר אותנו אל השאלה שבה פתחנו :מה היינו עושים אילו ידענו שנותרה לנו שנה? אולי הערך של השאלה אינו בתשובות הקיצוניות

שהיא עלולה לעורר ,אלא דווקא בדברים הקטנים שהיא חושפת .אם הייתי מתקשר לאמא יותר ,למה לא להתחיל עכשיו? אם הייתי מפסיק סכסוך מסוים ,למה לתת לו עוד שנה? אם הייתי לומד משהו שתמיד רציתי ,מדוע אני מחכה? אם הייתי אומר לאנשים שאני אוהב אותם ,למה צריך איום של סוף כדי לומר זאת? אם הידיעה שהזמן מוגבל הייתה גורמת לנו לשנות משהו חשוב, אולי איננו צריכים לדעת מתי הזמן ייגמר כדי להבין שכדאי לשנות אותו. וזו אינה קריאה לחיות כאילו מחר נמות .אדם שחי כך עלול לאבד את האחריות לעתיד .התורה דורשת מאיתנו לבנות ,לזרוע ,לחסוך ,לתכנן ולדאוג לדורות הבאים .אולי הקריאה המדויקת יותר היא לחיות כאילו היום חשוב וגם המחר חשוב .לתכנן לעשרים שנה קדימה ,אבל לא להקריב לשם כך את האנשים שיושבים לידנו היום. אולי זהו עומק הבקשה של משה רבנו" :למנות ימינו כן הודע ונבא לבב חכמה" .לא לדעת כמה ימים נשארו לנו ,אלא לדעת שכל יום הוא מן המניין .לא לחיות בפחד מן הסוף ,אלא לקבל מן הסוף פרופורציה לגבי האמצע. ואז ראש השנה מפסיק להיות יום שבו האדם עומד מול שעון שמאיים עליו והופך ליום שבו הוא מקבל מחדש את ערכו של הזמן .עוד שנה איננה דבר מובן מאליו .היא אינה רק 365ימים נוספים בלוח השנה .היא 365הזדמנויות שלא יהיו זהות זו לזו ולעולם לא יחזרו בדיוק באותה צורה. אולי יום הדין אינו בא להזכיר לנו שאנחנו עומדים למות .הוא בא להזכיר לנו ,לפני שעוד שנה מתחילה ,שאנחנו עדיין חיים. ואם אנחנו עדיין חיים ,מתעוררת השאלה המעשית ביותר של כל המאמר :מה עושים עם הידיעה הזאת ביום שאחרי ראש השנה? הרי קל מאוד להתרגש ביום הדין .המחזור פתוח ,בית הכנסת מלא ,קולו של שליח הציבור חודר ללב ,השופר מזעזע משהו בפנים ,ואדם אומר לעצמו :השנה הזאת תהיה אחרת .אבל אז מגיעים הימים הרגילים.

הטלפון מצלצל ,העבודה חוזרת ,הילדים צריכים הסעה ,החשבונות מחכים ,העייפות מצטברת ,ואותה אמת שנראתה כל כך ברורה בראש השנה מתחילה להיטשטש .לא מפני ששיקרנו כשהתרגשנו ,אלא מפני שהחיים חזקים מאוד ביכולת שלהם להחזיר אותנו להרגלים. אולי משום כך השאלה איננה רק מה הרגשנו בראש השנה ,אלא מה ניקח ממנו אל יום שלישי רגיל בחודש חשוון .אם יום הדין נשאר חוויה חד פעמית של פחד והתעוררות ,הוא עלול להיעלם בתוך שבועות .אבל אם הוא מצליח לשנות אפילו החלטה אחת במבנה החיים ,הוא ממשיך לחיות הרבה אחרי שקול השופר נדם .השאלה אינה כמה רעדנו בראש השנה ,אלא האם משהו בחיים שלנו ייראה אחרת מפני שרעדנו. כאן נמצאת אחת המלכודות המוכרות של התחלות .אדם יוצא מראש השנה עם רשימה גדולה .השנה אלמד יותר ,אתפלל יותר ,אכעס פחות, אהיה בבית יותר ,אתעמל ,אקרא ,אתקשר להורים ,אשמור על הבריאות ,אהיה סבלני ,אנהל את הכסף נכון ואפסיק לבזבז זמן. הרשימה מרשימה מאוד ,אבל דווקא גודלה עלול להיות הסיבה לכך ששום דבר לא יחזיק מעמד .מפני שהאדם שבנה אותה בראש השנה הוא אותו אדם שיצטרך לבצע אותה בחשוון ,עם אותו גוף ,אותו לוח זמנים, אותן חולשות ואותם עומסים. תשובה אינה דורשת מן האדם להעמיד פנים שהוא מישהו אחר .היא דורשת ממנו לקחת את האדם שהוא עכשיו ולהתחיל להזיז אותו לכיוון אחר .רבי משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות תשובה ב ,ב) כותב שהשב צריך "שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד" ,ובהמשך מוסיף את החרטה על העבר והווידוי .אין כאן הסתפקות ברגש .התשובה מבקשת מן הרצון לקבל צורה של החלטה. אבל גם החלטה אינה מספיקה אם היא נשארת כללית" .אני רוצה להיות אבא טוב יותר" הוא משפט יפה ,אבל מה פירושו ביום רביעי בשבע בערב? "אני רוצה ללמוד יותר" נשמע נהדר ,אבל באיזו שעה? "אני רוצה להיות פחות בטלפון" הוא רצון חשוב ,אבל מתי הטלפון יונח בצד?

החיים אינם משתנים רק באמצעות כוונות גדולות .הם משתנים כאשר כוונה מקבלת כתובת ביומן. לפעמים ההבדל בין חלום לשינוי הוא שעה ,מקום ופעולה שאפשר לבצע. אדם יכול להחליט שבכל ערב כאשר הוא נכנס הביתה הטלפון נשאר עשרים דקות בחדר אחר .החלטה קטנה ,אבל אם יעשה אותה במשך שנה ,הוא ייתן למשפחה יותר ממאה שעות של נוכחות שלא היו שם קודם .אדם יכול לקבוע חצי שעה של לימוד ביום .חצי שעה נראית כמעט זניחה מול שאיפות גדולות ,אבל במשך שנה היא מצטברת ליותר ממאה ושמונים שעות .אדם יכול להחליט שפעם בשבוע הוא מתקשר להורה מבוגר לשיחה שאינה נעשית תוך כדי נסיעה או משימה אחרת .חמישים שיחות כאלה בשנה יכולות להיות עולם שלם בתוך קשר. אנחנו נוטים לזלזל במעשים קטנים מפני שהם אינם מרגישים כמו שינוי חיים .אבל החיים עצמם בנויים כמעט כולם ממעשים קטנים שחוזרים על עצמם .אדם אינו נעשה אבא נוכח בגלל סוף שבוע אחד מרגש ,אלא מאלפי רגעים קטנים שבהם היה שם .זוגיות אינה נבנית ממחווה אחת גדולה בלבד ,אלא מן הדרך שבה מדברים ביום רגיל .תלמיד חכם אינו נבנה מלילה אחד של התלהבות אלא מעוד סדר ועוד דף ועוד שעה. אנחנו חולמים על רגעים שישנו את החיים ,בזמן שהחיים משתנים בעיקר באמצעות הדברים שאנחנו חוזרים עליהם. וזה מחזיר אותנו למושג הדין .אולי דין אמיתי אינו רק השאלה אם עשיתי השנה מעשה גדול או נכשלתי בכישלון גדול .הוא גם בירור של הכיוון שנוצר מתוך אלפי פעולות קטנות .כל פעולה בפני עצמה אולי כמעט אינה מורגשת ,אבל יחד הן מספרות לאן החיים נוסעים .מעלה אחת במצפן נראית זניחה בתחילת הדרך ,אבל לאחר מרחק גדול היא יכולה להביא למקום אחר לחלוטין. אולי לכן אסור לנו לצאת מראש השנה רק עם השאלה "מה אני רוצה לשנות?" ,אלא עם שאלה מדויקת יותר :איזה דבר קטן ,אם אחזור עליו מספיק פעמים ,יגרום לכך שבעוד שנה אהיה במקום אחר? זו

שאלה פחות דרמטית ,אבל לעיתים הרבה יותר רצינית .היא אינה מחפשת את ההתרגשות של ההתחלה אלא את הכוח של ההתמדה. יש בכך גם הגנה מפני אחת הסכנות הגדולות של חשבון נפש :ייאוש מן המרחק .אדם מסתכל על מי שהוא רוצה להיות ועל מי שהוא היום ורואה פער עצום .הוא רוצה להיות רגוע יותר ,סבלני יותר ,מלומד יותר ,רוחני יותר ,בריא יותר ,מסודר יותר .המרחק נראה כל כך גדול עד שהוא מעדיף לא להתחיל .אבל אולי אין צורך לעבור היום את כל המרחק. צריך רק לוודא שהצעד הבא הולך לכיוון הנכון. שלמה המלך ,החכם מכל אדם ,אומר בספר משלי (ד ,יח)" :וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום" .האור אינו מופיע בבת אחת במלוא עוצמתו .הוא הולך ואור .יש בתהליך הזה משהו שמנוגד מאוד לתרבות שלנו ,שמחפשת תוצאות מיידיות .אנחנו רוצים שינוי שאפשר לראות עכשיו ,אבל הרבה מן הדברים הגדולים בחיים גדלים בשקט. ילד אינו גדל מול העיניים ברגע אחד ,אבל אחרי שנה הבגד כבר קטן עליו .עץ אינו משנה את גובהו כאשר עומדים מולו חמש דקות ,אבל אחרי שנים הוא נותן צל .כך גם האדם .לפעמים הוא אומר :אני לומד כבר חודשים ואינני מרגיש שינוי .אני עובד על הסבלנות ועדיין כועס .אני משתדל בבית ועדיין יש קשיים .אבל אולי השאלה אינה האם נעשית מושלם ,אלא האם הכיוון השתנה. יום הדין אינו מחייב אותנו להגיע היום לסוף הדרך .הוא מחייב אותנו לבדוק אם אנחנו עדיין הולכים בדרך שאנחנו רוצים להגיע בה. וכאן יש משמעות נוספת לכך שראש השנה חוזר בכל שנה .אולי הקב"ה אינו מצפה מאיתנו לפתור את החיים בראש השנה אחד .אילו זו הייתה הציפייה ,לא היה צורך בראש השנה הבא .עצם המחזוריות אומרת שהחיים הם תהליך .שוב עוצרים ,שוב בודקים ,שוב מתקנים כיוון. לפעמים מגלים שהחלטה הצליחה ,לפעמים שהיא הייתה גדולה מדי,

לפעמים שהבעיה הייתה במקום אחר ממה שחשבנו .גם זה חלק מן הדין. אין אדם שמנהל עסק רציני ואומר :עשיתי תוכנית לפני חמש שנים ולכן אינני צריך לבדוק אותה יותר .המציאות משתנה ,האדם משתנה, המשפחה משתנה ,הגוף משתנה והצרכים משתנים .דבר שהיה נכון בגיל שלושים אינו בהכרח נכון בגיל חמישים .סדרי העדיפויות צריכים להיבדק מחדש .לפעמים נאמנות לערכים שלנו מחייבת דווקא לשנות את הדרך שבה אנחנו מממשים אותם. אדם צעיר יכול לבנות קריירה באמצעות שעות ארוכות מאוד .כאשר יש לו ילדים ,אותה דרך עלולה לגבות מחיר אחר .אדם יכול במשך שנים לתת את כולו לאחרים ,ובשלב מסוים לגלות שאם אינו שומר גם על הגוף והכוחות שלו לא יוכל להמשיך לתת .אדם יכול להחזיק הרגל שהיה נכון בתקופה מסוימת ולגלות שהחיים השתנו והוא עדיין חי לפי מערכת ישנה. אולי ראש השנה שואל לא רק "האם היית נאמן להחלטות שלך?" ,אלא גם "האם עצרת לבדוק אם ההחלטות שלך עדיין נאמנות למה שחשוב לך?" זו שאלה בוגרת יותר ,מפני שלא כל שינוי הוא חולשה ולא כל התמדה היא מעלה .לפעמים אדם ממשיך בדרך מסוימת רק מפני שכבר השקיע בה שנים ,אף שהוא יודע עמוק בפנים שהיא אינה לוקחת אותו למקום שהוא רוצה להגיע אליו. וכאן הדין נעשה לא רק חשבון על מעשים אלא בירור של כיוון .לאן החיים שלי הולכים אם שום דבר לא ישתנה? זו שאלה חזקה מאוד מפני שהיא מוציאה אותנו מעולם הכוונות אל עולם התוצאות .אם אמשיך עוד חמש שנים לעבוד באותו קצב ,כיצד ייראה הבית? אם אמשיך לדבר כך לילד, כיצד ייראה הקשר כשהוא יהיה בן שמונה עשרה? אם אמשיך לדחות את הבריאות ,לאן זה מוביל? אם אמשיך ללמוד בקצב הנוכחי ,מה אדע בעוד עשור? אם אמשיך להחזיק את הסכסוך הזה ,כמה מן החיים עוד אתן לו? לפעמים איננו צריכים לנבא את העתיד .מספיק להמשיך את הקו של ההווה כדי להבין לאן אנחנו הולכים.

ואולי זו אחת המתנות הגדולות של יום הדין :הוא מאפשר לנו לראות את הקו לפני שהוא נעשה גורל .הרגל עדיין יכול להשתנות .קשר עדיין יכול להיבנות .התנצלות עדיין יכולה להיאמר .ספר עדיין יכול להיפתח. בריאות עדיין יכולה לקבל מקום .סדר עדיפויות עדיין יכול להשתנות .כל עוד האדם חי ,יש דברים שאינם סופיים. ולכן השאלה "מה היינו עושים אילו נשארה לנו רק שנה?" אינה צריכה להסתיים בפחד .היא צריכה להסתיים בהחלטה קטנה אחת שאיננו רוצים לדחות .לא עשרים החלטות ולא מהפכה שאינה מתאימה לחיים שלנו .דבר אחד שאם נעשה אותו שוב ושוב ,השנה הבאה לא תהיה העתק מדויק של השנה הזאת. ואז אולי נבין מדוע אנחנו אומרים "אבינו מלכנו" .המלך תובע אחריות, אבל האב אינו רק שואל מה היה .הוא רוצה שיהיה לילד מחר .המלך מעמיד בדין ,והאב מאמין שאפשר להשתנות .אילו הקב"ה היה רוצה רק לסכם את העבר ,לא היינו זקוקים לשנה חדשה .העובדה שאנחנו מבקשים להיכתב לחיים פירושה שאנחנו מבקשים לקבל עוד מרחב שבו אפשר לכתוב אחרת. ואולי זו השאלה שאיתה כדאי לצאת מראש השנה :לא רק מה ייכתב עלינו בספר החיים ,אלא מה אנחנו מתכוונים לכתוב בתוך החיים אם הספר ייפתח בפנינו לעוד שנה.