האם נפילה חוזרת מוכיחה שלא השתנינו, או שהשינוי נמדד גם במה שאנחנו עושים אחרי הנפילה?
אם הקב"ה ברא אותנו לא מושלמים ,למה הוא נתן לנו תורה מושלמת? אנחנו מבטיחים לעצמנו להשתנות ,מקבלים החלטות ,מתחילים מחדש ,ואז נופלים שוב באותם מקומות ומתחילים לחשוב שאולי זה פשוט מי שאנחנו. אבל אם הקב"ה ידע מראש עד כמה האדם מורכב ,מושפע מנטיות ,יצרים, הרגלים וחולשות ,מדוע נתן לו תורה שדורשת ממנו להגיע כל כך גבוה? ואולי…
אם הקב"ה ברא אותנו לא מושלמים ,למה הוא נתן לנו תורה מושלמת? אנחנו מבטיחים לעצמנו להשתנות ,מקבלים החלטות ,מתחילים מחדש ,ואז נופלים שוב באותם מקומות ומתחילים לחשוב שאולי זה פשוט מי שאנחנו. אבל אם הקב"ה ידע מראש עד כמה האדם מורכב ,מושפע מנטיות ,יצרים, הרגלים וחולשות ,מדוע נתן לו תורה שדורשת ממנו להגיע כל כך גבוה? ואולי דווקא הפער שבין התורה המושלמת לאדם הלא מושלם מגלה לנו משהו אחר לגמרי על משמעות הנפילות שלנו ,על בחירה ,על תשובה ועל האפשרות לקום גם אחרי שכבר היינו בטוחים שאין טעם לנסות שוב.
יש רגעים שבהם אדם בטוח שהפעם זה באמת נגמר .הוא מחזיק את הסיגריה ואומר לעצמו :זאת האחרונה .אני לא נוגע יותר בסיגריות .לא "אני אשתדל", לא "אני אנסה להפחית" .נגמר .הוא זורק את החפיסה ,מרגיש אפילו סוג של גאווה על ההחלטה ,וכעבור זמן קצר מוצא את עצמו מחפש ממי אפשר לבקש סיגריה.
אדם אחר יוצא מבדיקת דם ומחליט שהגיע הזמן לשמור על עצמו .מהיום אין מתוקים ,אין שטויות ,אין אכילה בלי חשבון .בבוקר הוא באמת עומד
בהחלטה .בצהריים עוד מצליח .בערב הוא עובר ליד עוגה ,אומר לעצמו שרק יטעם חתיכה קטנה ,ואחרי כמה דקות כבר מתחיל המשא ומתן המוכר :אם כבר אכלתי ,אז מה זה משנה עכשיו? מחר נתחיל מחדש.
וזה קורה במקומות הרבה יותר עמוקים מאוכל וסיגריות .אבא מסיים ערב קשה בבית ומבטיח לעצמו שמחר הוא לא יצעק כך על הילדים .הוא באמת מתכוון לזה .אישה יוצאת מעוד ויכוח כואב ומחליטה שבפעם הבאה היא לא תגיב מיד ,אלא תחכה כמה דקות .אדם מבקש סליחה מבן הזוג שלו ואומר: אני יודע שהמילים האלה פוגעות בך ,אני לא אדבר אליך כך יותר .ואז מגיע יום עמוס ,מעט שינה ,משפט אחד שנאמר במקום הלא נכון ,ובתוך שניות הוא שוב מוצא את עצמו בדיוק במקום שממנו נשבע לצאת.
אבל לפעמים הבעיה הגדולה באמת מתחילה דווקא אחרי הנפילה.
האדם אינו אומר רק :עישנתי סיגריה .הוא אומר :אין לי עמוד שדרה .הוא אינו אומר :אכלתי משהו שלא רציתי לאכול .הוא אומר :אני פשוט לא מסוגל להתמיד בשום דבר .הוא אינו אומר :איבדתי היום את הסבלנות .הוא אומר: אני כנראה אדם כעסן ,זה האופי שלי .הוא אינו אומר :נכשלתי בקבלה שקיבלתי על עצמי .הוא אומר :בשביל מה אני בכלל מקבל קבלות? הרי בסוף אני תמיד חוזר לאותו מקום.
בתוך כמה דקות קרה דבר מדהים .אדם לקח אירוע אחד והפך אותו לביוגרפיה .הוא לקח מעשה והפך אותו לזהות .הוא לקח את מה שקרה היום והשתמש בו כדי לנבא לעצמו מה יקרה גם מחר ,בעוד חודש ובעוד עשר שנים.
ואז מתחיל המשפט הפנימי האכזרי ביותר" :כבר ניסיתי כל כך הרבה פעמים". דווקא המשפט הזה ,שנשמע לכאורה כמו תיאור עובדתי ,מסתיר בתוכו מסקנה קשה :אם ניסיתי ונפלתי ,כנראה שהנפילות הקודמות כבר הוכיחו שאין טעם לנסות שוב.
אבל מי אמר?
מי קבע שאדם שמשתנה באמת אינו נופל בדרך? מי החליט שתהליך אמיתי צריך להיראות כמו קו שעולה בלי שום ירידה? ואולי אנחנו דורשים מעצמנו משהו שמעולם לא נדרש מאדם להיות?
אולי הטעות הראשונה שלנו איננה בכך שנפלנו .אולי היא בתמונה שציירנו לעצמנו מראש על הדרך שבה אדם אמור להשתנות.
וכאן השאלה נעשית הרבה יותר גדולה משאלת כוח הרצון .מפני שאפשר לתת לאדם עצות כיצד להתמיד ,כיצד לבנות הרגלים וכיצד להתמודד עם נפילה ,אבל לפני כל העצות האלה יש שאלה יסודית הרבה יותר :מי ברא מלכתחילה יצור כזה?
הרי הקב"ה לא הופתע בפעם הראשונה שאדם נכשל .הוא לא נתן תורה לבני אדם מתוך הנחה שהם יתנהגו כמלאכים ,ורק לאחר מכן גילה שיש להם יצרים ,חולשות ודחפים .אותו בורא שנתן לנו את התורה הוא שברא את האדם עצמו .הוא ברא אותו עם גוף שמבקש את שלו ,עם עייפות ורעב ,עם משיכה והנאה ,עם כעס ופחד ,עם צורך באהבה ובהכרה ,עם נטיות שונות ועם יכולת לבחור בין כיוונים מנוגדים.
גם כשאנחנו משתמשים היום במילה ,DNAצריך לדייק .אין פירוש הדבר שיש "גן של חטא" או שהמטען הגנטי פוטר אדם מאחריות למעשיו .אבל האדם בהחלט אינו בוחר את כל חומרי הגלם שאיתם הוא מתחיל את חייו .הוא אינו בוחר את המטען הגנטי שלו ,את המזג הבסיסי שלו ,את מידת הרגישות שלו, את הבית שאליו נולד ואת החוויות הראשונות שעיצבו אותו .שני ילדים יכולים להגיע לעולם עם נקודות פתיחה שונות מאוד .לאחד קל יותר לדחות סיפוקים ,האחר סוער יותר .אחד נוטה לביטחון ,האחר לחרדה .אחד גדל בבית שבו ראה כיצד פותרים מחלוקת בשיחה ,ואחר למד מגיל צעיר שכאשר כועסים צועקים .אחד מקבל הרגלים מסוימים כמעט בלי מאבק ,ואחר צריך להילחם עליהם יום אחר יום.
והקב"ה ידע את כל זה לפני שאנחנו ידענו.
דווקא כאן מתחדדת השאלה :אם התורה היא אמת אלוקית מושלמת ,והאדם שאליו היא ניתנה הוא יצור מוגבל ,משתנה ,מושפע ,מתפתה ולעיתים גם נכשל ,כיצד שני הדברים האלה אמורים להיפגש?
אולי במשך שנים אנחנו מסתכלים על הפער הזה מן הכיוון הלא נכון .אנחנו עומדים מול התורה ואומרים לעצמנו :התורה כל כך גבוהה ,ואני כל כך רחוק. היא דורשת ממני לשלוט בכעס ואני שוב כועס .היא דורשת ממני לשמור על הפה ואני שוב אומר דברים שלא הייתי צריך לומר .היא דורשת ממני קדושה,
משמעת ,תפילה ,לימוד ,חסד ,יושר ושליטה עצמית ,ואני מגלה פעם אחר פעם כמה רחוק אני מן האדם שאני אמור להיות .מכאן קל להגיע למסקנה שהפער עצמו הוא הוכחה שמשהו בי אינו בסדר.
אבל אולי צריך להפוך את השאלה.
אם הפער הזה מוכיח שמשהו בתוכנית השתבש ,מי בדיוק טעה בתכנון?
האם הקב"ה שנתן את התורה לא ידע למי הוא נותן אותה? האם הוא לא ידע שלאדם יהיה יצר? האם לא ידע שיהיו לו דחפים? האם לא ידע שהוא יתעייף, יתפתה ,יקנא ,יכעס ,יתייאש ויצטרך להתחיל מחדש? האם הדרישות שבתורה נכתבו עבור יצור תאורטי שמעולם לא היה קיים ,ורק במקרה נמסרו לנו?
ברור שלא.
ואם כך ,עצם העובדה שהתורה ניתנה לבני אדם מחייבת אותנו לחשוב מחדש על משמעות הפער שבין השלמות שלה לבין חוסר השלמות שלנו .אולי התורה המושלמת אינה עדות לכך שהאדם שאליו היא ניתנה אמור להיות מושלם כבר עכשיו .אולי היא בדיוק להפך :דרך ניתנת למי שעוד צריך ללכת בה.
לא נותנים מצפן למי שאינו יכול לסטות.
לא נותנים דרך למי שכבר הגיע.
ולא נותנים מערכת של בחירה ,תשובה ותיקון ליצור שאין בו אפשרות לבחור, לסטות ולתקן.
אם הקב"ה היה מבקש לברוא יצור שאינו נמשך לעולם אל מה שאסור לו, שאינו מקנא ,אינו מתפתה ,אינו צריך להיאבק בעצמו ואינו עומד מול שני קולות פנימיים שמושכים אותו לכיוונים שונים ,הוא לא היה צריך לברוא את האדם כפי שאנחנו מכירים אותו .בעולם כבר קיימים מלאכים.
ופה אנחנו צריכים להיזהר מאוד .אין פירוש הדבר שהקב"ה רוצה שאדם יחטא .החטא אינו אידיאל ,והנפילה אינה מצווה .אי אפשר לקחת את חוסר השלמות האנושי ולהפוך אותו להיתר לומר" :כך נבראתי ,אז כנראה שכך אני אמור להישאר" .בדיוק להפך .אבל יש הבדל עצום בין לומר שהקב"ה רוצה בחטא לבין לומר שהוא ברא אדם בעולם שבו אפשרות הבחירה אמיתית, ולכן גם האפשרות לבחור לא נכון אמיתית.
אם אין אפשרות לבחור ברע ,הבחירה בטוב אינה באמת בחירה.
אם אין משיכה לכיוון אחר ,ההתמודדות נעלמת.
ואם האדם מגיע לעולם כשהוא כבר נמצא בנקודת הסיום ,אין משמעות למסע.
אולי לכן השאלה איננה מדוע הקב"ה לא ברא אותנו מושלמים ואז נתן לנו תורה .ייתכן שהשאלה היא מדוע אנחנו מניחים שהתורה נועדה לאנשים שכבר הגיעו לשלמות.
יש אדם שמסתכל על בית המדרש וחושב :כשאהיה יותר רוחני ,אתחיל ללמוד. אדם אחר אומר :כשאצליח לסדר את החיים שלי ,אתחיל להתפלל כמו שצריך .אדם אומר לעצמו :כשאפסיק ליפול באותו מקום ,אוכל סוף סוף להרגיש שאני אדם רציני .כאילו התורה מחכה בקצה הדרך ומיועדת רק למי שכבר הצליח להגיע אליה בכוחות עצמו.
אבל אם כך ,לשם מה הוא צריך אותה?
אם אדם צריך לתקן את עצמו לפני שהוא יכול להיכנס אל התורה ,הוא נדרש למעשה להגיע אל היעד לפני שקיבל את הדרך.
אפשר להמחיש את האבסורד הזה במקומות אחרים בחיים .אדם אינו אומר: כשאהיה בכושר מצוין ,אתחיל להתאמן .הוא מתאמן מפני שהוא עדיין אינו בכושר שהוא רוצה להיות בו .אדם אינו אומר :כשאדע כבר את כל השפה, אתחיל ללמוד אותה .הלימוד נועד בדיוק לפער שבין המקום שבו הוא נמצא לבין המקום שאליו הוא רוצה להגיע .מטופל אינו צריך להבריא לפני שהוא נכנס לטיפול.
אבל מול התורה אנחנו לפעמים עושים בדיוק את זה .אנחנו חושבים שהמאבק שלנו מוכיח שאיננו מתאימים אליה ,כאשר ייתכן שהמאבק הוא אחת הסיבות שבגללן אנחנו זקוקים לה.
וזה משנה גם את האופן שבו אדם מסתכל על החולשות שלו .אם התורה ניתנה רק למי שאין לו יצר ,כל פעם שאני מגלה בתוכי יצר היא עדות לכישלון. אם התורה ניתנה לאדם שיש בו יצר כדי ללמד אותו כיצד לחיות איתו ,לכוון אותו ,לרסן אותו ,להגביה אותו ולבחור מולו ,עצם קיומו של המאבק כבר אינו הוכחה שאני מחוץ למשחק.
הוא המקום שבו המשחק מתקיים.
האדם אינו מלאך מקולקל.
הוא אדם.
וזאת הבחנה עמוקה הרבה יותר מכפי שהיא נשמעת .מפני שחלק גדול מן הייאוש שלנו נולד לא מהמרחק שבין מי שאנחנו לבין מי שאנחנו רוצים להיות, אלא מהאמונה שהמרחק הזה לא היה אמור להתקיים בכלל .אנחנו מתביישים בעצם העובדה שאנחנו עדיין מתמודדים .אדם בן חמישים אומר לעצמו :איך יכול להיות שאני עדיין עובד על הכעס שלי? אדם שלומד תורה שלושים שנה שואל :איך ייתכן שאני עדיין מקנא? אדם שעשה כבר דרך ארוכה שואל :איך הדבר הזה עדיין מצליח להפעיל אותי?
כאילו הגיל ,הוותק או השנים בעבודת ה' היו אמורים להפוך אותנו בשלב מסוים ליצורים שאין בהם עוד מאבק.
אבל אולי הבגרות האמיתית אינה הרגע שבו אין בי עוד שום מאבק .אולי היא הרגע שבו אני מפסיק להיבהל מעצם קיומו ,ובמקום לשאול "איך ייתכן שזה עדיין קיים בי?" ,אני מתחיל לשאול "מה התורה מבקשת ממני לעשות עם זה עכשיו?"
יש הבדל עצום בין שתי השאלות.
השאלה הראשונה הופכת את עצם ההתמודדות לכתב אישום נגד האדם.
השאלה השנייה הופכת אותה למקום של עבודה.
והנקודה הזאת חשובה במיוחד משום שהיא אינה מאפשרת לנו לברוח לשום צד .היא אינה מאפשרת לאדם לומר" :אני צריך להיות מושלם ,ואם נפלתי הכול אבוד" .אבל היא גם אינה מאפשרת לו לומר" :אני לא מושלם ,ולכן אין טעם לדרוש ממני" .היא מחזיקה יחד שתי אמיתות :אני אדם ולכן אני עלול ליפול ,ואני אדם ולכן אני מסוגל לבחור לקום ולהשתנות.
ואז מתעוררת שאלה כמעט מתבקשת .אם אכן זהו האדם שאליו ניתנה התורה ,אם התורה באמת נועדה ליצור שיש בו יצר ,קנאה ,דחפים ומאבק, היינו רוצים למצוא לכך לא רק מחשבה יפה אלא מקור מפורש.
והמקור הזה קיים.
יותר מכך :חז"ל מתארים מצב שבו המלאכים עצמם שואלים את השאלה שלנו.
מדוע לתת תורה לבשר ודם?
והתשובה שמשה רבנו נותן להם עומדת לפתוח בפנינו את כל המאמר מחדש.
הגמרא במסכת שבת (דף פח ע"ב ודף פט ע"א) מתארת את הרגע שבו משה רבנו עולה למרום לקבל את התורה .ושם מתרחשת שיחה יוצאת דופן .מלאכי השרת אינם מבינים מדוע התורה צריכה בכלל לרדת לעולם של בני אדם .הם שואלים לפני הקב"ה" :מה לילוד אשה בינינו"? וכשהקב"ה משיב שמשה בא לקבל תורה ,הם טוענים" :חמודה גנוזה ...אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?"
כדאי לעצור כאן לפני שממשיכים בתשובתו של משה ,מפני שהטענה של המלאכים נשמעת כמעט כמו הקול הפנימי שמלווה אותנו אחרי כל כישלון. התורה כל כך גבוהה ,והאדם כל כך נמוך .התורה אלוקית ,והאדם בשר ודם. התורה דורשת אמת ,קדושה ,שליטה ,נאמנות ומשמעת ,והאדם עייף, מתפתה ,מקנא ,כועס ונופל .לכאורה ,יש משהו הגיוני מאוד בטענת המלאכים :אולי התורה פשוט גדולה מדי בשבילנו.
הקב"ה אומר למשה להשיב להם .משה חושש שמא ישרפוהו בהבל פיהם, והקב"ה אומר לו לאחוז בכיסא כבודו ולהחזיר להם תשובה .ואז משה אינו נותן נאום פילוסופי על מעלת האדם .הוא עושה דבר הרבה יותר פשוט .הוא מתחיל לקרוא את התורה עצמה.
"אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" .משה שואל אותם: למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם?
לאחר מכן הוא מגיע ל**"לא יהיה לך אלהים אחרים" ,ושואל :בין עמים אתם שרויים שעובדים עבודה זרה? כשהוא מגיע לשבת הוא שואל אם הם עושים מלאכה ולכן זקוקים לשביתה .כשהוא מגיע ל "כבד את אביך ואת אמך"** ,הוא שואל :אב ואם יש לכם?
ואז הוא מגיע למצוות שנוגעות בדיוק במקום שעליו אנחנו מדברים" .לא תרצח ,לא תנאף ,לא תגנב" .משה שואל את המלאכים" :קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם?"
ומיד אומרת הגמרא" :מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא".
קשה לחשוב על מקור מדויק יותר לשאלה שלנו.
המלאכים אומרים :התורה גבוהה מדי בשביל האדם.
ומשה אינו משיב להם :אתם טועים ,בני האדם כמעט מושלמים.
הוא אינו מנסה להוכיח שהאדם נקי מיצרים .להפך .הוא מצביע בדיוק על המקומות שבהם האדם פחות מושלם מן המלאך ושואל :דווקא משום שאין לכם את ההתמודדויות האלה ,מה תעשו עם התורה?
אין לכם קנאה.
אין לכם יצר הרע.
אין לכם אב ואם.
לא הייתם עבדים במצרים.
אינכם חיים בתוך חברה שבה אדם יכול לפגוע באדם אחר ,לקחת ממנו, לקנא בו ,להתפתות מולו ולהצטרך לעצור את עצמו.
אז בשביל מי נכתבו המצוות האלה?
יש כאן היפוך כמעט מוחלט של האופן שבו אנחנו רגילים לחשוב על החולשות שלנו .אדם מסתכל על היצר שלו ואומר :זה הדבר שמוכיח כמה אני רחוק מן התורה .משה רבנו עומד מול המלאכים ומשתמש בעצם קיומו של היצר כדי להסביר מדוע התורה שייכת דווקא לעולמו של האדם.
צריך כמובן לדייק מאוד .היצר הרע אינו מעלה בפני עצמו .קנאה אינה אידיאל .העובדה שאדם מסוגל לרצוח ,לגנוב או לנאוף אינה הופכת אותו לראוי יותר .משה אינו אומר לבני האדם :אשריכם שיש בכם יצר הרע .הוא אומר למלאכים דבר אחר לגמרי :התורה ניתנה במקום שבו קיימת בחירה אמיתית בין טוב לרע ,במקום שבו יש צורך בציווי ,בגבול ,בעבודה ובתיקון.
אם אין לך יצר לרצוח" ,לא תרצח" אינו מאבק.
אם אין לך משיכה לדבר שאינו שלך" ,לא תחמוד" אינו ניצחון.
אם אין בך כעס ,ריסון הכעס אינו עבודת מידות.
אם אינך מסוגל לשקר ,הבחירה באמת אינה עולה לך דבר.
אם אינך יכול לפגוע ,אין משמעות לכך שבחרת לשמור על האחר.
המלאך יכול להיות טהור יותר מן האדם ,אבל דווקא משום כך חלק מן התורה אינו יכול להתרחש אצלו באותה צורה שבה הוא מתרחש בתוך חיי האדם. התורה נכנסת למטבח ,לעסק ,לזוגיות ,להורות ,לכסף ,לאכילה ,לדיבור, לכעס ,לקנאה ,ליום העבודה וללילה שבו אדם נשאר לבדו מול מה שאיש אחר אינו רואה .היא נכנסת בדיוק אל המקומות שבהם אדם יכול לבחור אחרת.
ואולי אנחנו יכולים עכשיו לנסח מחדש את השאלה ששאלנו קודם .שאלנו: אם הקב"ה ידע שאנחנו לא מושלמים ,למה הוא נתן לנו תורה מושלמת? אבל אחרי דברי משה למלאכים אפשר לשאול הפוך :למי עוד היה צריך לתת אותה?
ליצור שאין לו יצר הרע?
ליצור שאינו מקנא?
ליצור שאינו מתפתה?
ליצור שאינו צריך להחליט מה לעשות כשהכעס עולה?
ליצור שאינו חי עם גוף ,כסף ,משפחה ,יחסים ,יצרים ופחדים?
דווקא שם חלק עצום מן התורה מאבד את זירת הפעולה שלו.
אפשר אולי לומר זאת כך :התורה אינה ספר שניתן לאנשים שכבר ניצחו את היצר .היא הספר שבאמצעותו בני אדם לומדים כיצד לחיות בעולם שבו יש להם יצר.
והנקודה הזאת משנה לחלוטין את האופן שבו אדם יכול להסתכל על המאבקים שלו.
נניח שאדם עובד כבר שנים על מידת הכעס .הוא למד ,התפלל ,קיבל על עצמו ,ניסה שיטות שונות ,ובכל זאת יש רגעים שבהם הכעס עדיין עולה .הוא עלול להסתכל על עצם העובדה שהכעס עולה ולומר :אחרי כל כך הרבה שנים ,איך אני עדיין נמצא כאן?
אבל אולי זו אינה השאלה המדויקת.
השאלה אינה רק האם הכעס עלה.
השאלה היא מה עשית כשהוא עלה.
האם פעם היית מתפרץ במשך שעה והיום אתה מצליח לעצור אחרי עשר דקות? האם פעם לא היית מסוגל לבקש סליחה והיום אתה מסוגל? האם פעם היית משוכנע שכל מי שמכעיס אותך הוא האשם היחיד ,והיום אתה מסוגל גם לראות את עצמך? האם פעם כל תחושת כעס הפכה מיד למעשה, והיום נפתח ביניהם מרווח קטן שבו אתה יכול לבחור?
ייתכן שהיצר עדיין נמצא שם ,אבל האדם שעומד מולו כבר איננו אותו אדם.
אנחנו לפעמים מודדים התקדמות רק לפי השאלה האם ההתמודדות נעלמה. אבל ייתכן שיש דרך אחרת למדוד אותה :מה השתנה בי בתוך ההתמודדות שעדיין קיימת?
אדם יכול לומר" :אם אני עדיין מקנא ,כנראה שלא השתניתי" .אבל אולי פעם הקנאה הייתה מנהלת את כל היחסים שלו ,והיום הוא מזהה אותה לפני שהיא הופכת למילה פוגעת .אדם יכול לומר" :אם עדיין בא לי לעשן ,סימן שלא ניצחתי" .אבל אולי פעם כל רצון לסיגריה הסתיים בסיגריה ,והיום רוב הרצונות עוברים בלי שהוא נענה להם .אדם יכול לומר" :אם עדיין קשה לי לקום לתפילה ,כנראה שאני לא באמת מחובר" .אבל אולי החיבור שלו מתבטא דווקא בכך שהוא קם גם ביום שבו אין לו שום חשק לקום.
זה הבדל עצום בין עולם של מלאכים לעולם של בני אדם.
המלאך אינו צריך למדוד את המרחק בין הרצון לבין המעשה ,מפני שאין בתוכו אותה מלחמה אנושית .אצל האדם ,לפעמים דווקא המרווח הזה הוא המקום שבו נוצרת האישיות שלו.
אני רוצה לצעוק ,ואני עוצר.
אני רוצה לענות ,ואני שותק.
אני רוצה לקחת ,ואני מוותר.
אני רוצה לברוח משיחה קשה ,ואני נשאר.
אני רוצה לוותר על הקבלה שקיבלתי על עצמי ,ואני מנסה עוד פעם.
לא מפני שהרצון האחר נעלם ,אלא מפני שיש בתוכי דבר נוסף שאינני מוכן לוותר עליו.
ופה אפשר להבין מדוע התורה אינה אומרת לאדם :קודם תעלים את היצר שלך ,ואז בוא אליי .היא נכנסת בדיוק אל תוך המאבק ואומרת לו :עכשיו, כששני הכיוונים נמצאים בתוכך ,בוא נראה במה אתה בוחר.
אבל יש כאן רובד נוסף ,ואולי אפילו עמוק יותר.
אם אדם חושב שעבודת ה' פירושה להגיע למצב שבו אין בו עוד משיכה לרע, כל פעם שהוא מגלה בתוכו רצון לא ראוי הוא נבהל מעצמו .הוא עלול אפילו להתבייש בעצם העובדה שהמחשבה הופיעה" .איך אני מסוגל לחשוב כך"? "איך אחרי כל מה שלמדתי אני עדיין מרגיש את זה"? "איך בגילי אני עדיין מתמודד עם הדבר הזה?"
וכאשר אדם מתבייש בעצם קיומה של ההתמודדות ,הוא מתחיל לפעמים להסתיר אותה אפילו מעצמו .במקום לעבוד עם מה שיש בו ,הוא בונה דמות של האדם שהוא חושב שהוא אמור להיות.
אבל התורה אינה ניתנת לדמות שאנחנו מציגים.
היא ניתנת לאדם האמיתי.
לאדם שיש בו גם אהבה וגם קנאה.
גם נדיבות וגם אנוכיות.
גם אמונה וגם פחד.
גם רצון להתקדש וגם רצון לברוח מן המאמץ שהקדושה דורשת.
גם רגעים שבהם הוא מרגיש קרוב מאוד וגם ימים שבהם הוא כמעט אינו מרגיש דבר.
זה האדם שעומד בסיני.
וזה האדם שמשה רבנו מגן על זכותו לקבל תורה.
יש כאן אולי מסר כמעט מטלטל :העובדה שיש בי מלחמה פנימית אינה בהכרח סימן לכך שהתורה לא הצליחה בי .לפעמים היא בדיוק המקום שבו התורה מתחילה לעבוד בי.
כמובן ,גם כאן צריך להיזהר .אפשר להשתמש במשפט הזה כדי להצדיק עמידה במקום .אדם יכול לומר :הנה ,יש בי יצר ,זה טבעי ,העיקר שאני מתמודד .אבל התורה לא ניתנה רק כדי שנרגיש טוב עם עצם העובדה שאנחנו נאבקים .היא ניתנה כדי שהמאבק יוביל לבחירה ,והבחירה תוביל לתנועה.
התורה אינה דורשת ממני להתבייש בכך שאני אדם.
אבל היא גם אינה נותנת לי רשות להשתמש באנושיות שלי כתירוץ להישאר בדיוק כפי שאני.
היא אינה אומרת :אל תיפול לעולם ,אחרת אינך ראוי לי.
והיא אינה אומרת :נפלת ,לא נורא ,אין צורך להשתנות.
היא אומרת משהו תובעני ועמוק יותר :אני יודעת שאתה אדם .עכשיו בוא נראה מה אתה עושה עם האדם שקיבלת.
אולי משום כך תשובתו של משה למלאכים כל כך חזקה .המלאכים מסתכלים מלמעלה ורואים את הפער בין התורה לבין האדם .משה מסתכל מתוך העולם האנושי ורואה שהפער הזה הוא עצמו המקום שבו התורה נעשית נחוצה.
אנחנו רגילים לחשוב שהתורה מתחילה במקום שבו החולשה נגמרת.
משה מלמד אותנו שהיא נכנסת דווקא למקום שבו החולשה פוגשת בחירה.
ואם כך ,נותרת שאלה אחת קשה מאוד.
נניח שקיבלנו שהאדם אינו מלאך ושעצם המאבק אינו הוכחה לכישלון .עדיין אפשר לשאול :מה קורה כשהאדם לא רק נאבק ,אלא באמת נופל?
לא כשהוא רצה לעשן והתגבר.
אלא כשהוא עישן.
לא כשהוא רצה לצעוק ועצר.
אלא כשהוא צעק.
לא כשהוא התפתה וניצח.
אלא כשהוא נכשל שוב באותו מקום שכבר הבטיח לעצמו עשרות פעמים לתקן.
האם גם שם עדיין אפשר לדבר על צדיק?
וכאן מגיע אחד הפסוקים המפתיעים ביותר בתנ"ך:
"כי שבע יפול צדיק וקם".
וכאן אנחנו מגיעים לפסוק שקל מאוד לקרוא במהירות ,אבל אם עוצרים עליו באמת הוא כמעט בלתי נתפס .שלמה המלך אומר במשלי (כד ,טז)" :כי שבע יפול צדיק וקם ורשעים יכשלו ברעה".
שימו לב למילה שבה הפסוק בוחר לתאר את האדם שנופל :צדיק.
לא נאמר" :כי שבע יפול אדם ,ואם יקום בסוף יהיה צדיק" .לא נאמר" :כי פעם אחת יפול צדיק" ,כאילו מדובר בתקלה חריגה במסלול כמעט מושלם. הפסוק מצייר אפשרות של נפילה חוזרת" ,שבע" ,ובכל זאת האדם שעליו הוא מדבר ממשיך להיקרא צדיק.
וזה מעורר שאלה שאנחנו מכירים היטב מן החיים .אם אדם קיבל על עצמו דבר פעם אחת ונכשל ,אנחנו יכולים להבין .אם קיבל אותו שוב ונכשל שוב, אולי גם אז .אבל אם הוא מגיע אלינו בפעם השביעית ואומר" :הפעם אני באמת משתנה" ,חלק מאיתנו כבר מתקשים להאמין לו .לפעמים גם הוא עצמו מתקשה להאמין לעצמו.
אדם אומר :כבר שבע פעמים החלטתי להפסיק לעשן .שבע פעמים התחלתי דיאטה .שבע פעמים ביקשתי סליחה על אותה התפרצות .שבע פעמים החלטתי שאני מפסיק להיכנס לאתר הזה ,מפסיק לדבר כך ,מתחיל לקום בזמן ,מתחיל ללמוד בקביעות ,מתחיל להתייחס אחרת לאשתי או לבעלי .בכל פעם הייתי בטוח שהפעם זה אמיתי ,ובכל פעם מצאתי את עצמי שוב באותו מקום.
ואז עולה השאלה הכואבת :כמה פעמים אפשר ליפול באותו מקום ועדיין לומר שאני באמת רוצה להשתנות?
הרי אם אדם מבטיח פעם אחר פעם ואינו עומד בהבטחה ,אולי בשלב מסוים צריך להפסיק לספר לעצמו סיפורים .אולי הנפילות החוזרות מוכיחות שהרצון שלו אינו רציני .אולי אם באמת היה רוצה ,כבר היה מצליח.
דווקא כאן חשוב לדייק מאוד בפסוק .מפרשי המקרא מסבירים שבפשוטו הוא עוסק בעיקר בנפילות של צרה ורעה הבאות על הצדיק ,ולאו דווקא בשבעה חטאים שהוא עובר .האבן עזרא (משלי כד ,טז) מבאר ש"שבע" הוא לשון ריבוי ,בדומה לפסוק "רבות רעות צדיק" .הרלב"ג (משלי כד ,טז) מסביר שהצדיק עשוי ליפול פעמים רבות ,אך הוא קם בכל פעם .מצודת דוד (משלי כד ,טז) מבאר שאף אם הצדיק נופל שבע פעמים ,הוא חוזר וקם ,לעומת הרשעים שכאשר באה עליהם הרעה הם נכשלים בה.
אסור לנו לקחת פסוק ולגרום לו לומר דבר שפשוטו אינו אומר .אבל לאחר הדיוק הזה נשארת בו אמת עצומה לחיים :עצם העובדה שאדם מצא את עצמו שוב למטה אינה מספיקה כדי לספר לנו מי הוא .צריך לדעת גם מה קרה אחר כך.
והפסוק הזה אינו עומד לבדו.
שלמה המלך אומר בקהלת (ז ,כ) " :כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" .גם כאן התורה אינה מתארת עולם שבו המילה "צדיק" שמורה רק למי שהביוגרפיה שלו נקייה לחלוטין מכל כישלון .יש צדיק ,והוא עדיין אדם .ומכיוון שהוא אדם ,קיימת בו אפשרות של חטא.
החיבור בין שני הפסוקים יוצר תמונה אנושית מורכבת מאוד .מצד אחד" ,אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" .מצד שני" ,שבע יפול צדיק וקם". הצדיק אינו מלאך שמעולם לא טעה ,אבל הוא גם אינו אדם שעשה שלום עם הטעות .הוא נמצא בתוך תנועה מתמדת שבה נפילה אינה הופכת אוטומטית לסוף הסיפור.
וזה מחייב אותנו להבחין בין שני דברים שאנחנו נוטים לערבב :נפילה וכניעה.
נפילה היא מה שקרה.
כניעה היא מה שהחלטתי שהנפילה אומרת על העתיד.
אדם יכול להפסיד בקרב בלי להחליט שהמלחמה הסתיימה .הוא יכול להיכשל היום בלי להחליט שכך ייראו כל ימיו .הוא יכול לגלות שוב חולשה שהוא מכיר היטב ,בלי להפוך את הגילוי הזה להוכחה שאין בו שום כוח.
ופה יש נקודה עדינה מאוד .אנחנו רגילים לחשוב שההפך מנפילה הוא הצלחה .אבל בפסוק ההפך מנפילה אינו מתואר במילה "הצליח".
הוא מתואר במילה "וקם".
יש הבדל.
הצלחה היא תוצאה.
קימה היא תגובה.
על התוצאה אין לאדם תמיד שליטה מלאה .על השאלה האם הוא מוכן לקום ולנסות שוב יש לו הרבה יותר השפעה.
לפעמים אדם אומר לעצמו :אם באמת השתניתי ,אני אמור להפסיק ליפול. אבל ייתכן שבשלבים מסוימים של החיים השינוי עדיין אינו ניכר בכך שאין נפילות ,אלא בכך שזמן השהייה על הקרקע מתקצר .פעם כישלון אחד היה גורר שבוע של ויתור ,והיום הוא גורר יום .פעם אחרי ויכוח קשה האדם היה מסוגל לא לדבר עם בן הזוג שלושה ימים ,והיום אחרי שעה הוא מסוגל לחזור ולבקש סליחה .פעם אחרי שאכל דבר שלא רצה לאכול הוא היה אומר "כבר הרסתי את הדיאטה" וממשיך שבוע שלם ,והיום הוא מסוגל לומר :הארוחה הזאת לא הייתה כפי שרציתי ,אבל הארוחה הבאה עדיין בידיים שלי.
אולי אנחנו מפספסים הרבה מאוד התקדמות משום שאנחנו מחפשים רק עולם שבו הבעיה נעלמה.
יש אדם שהכעס שלו עדיין קיים ,אבל הדרך שלו חזרה מן הכעס השתנתה לחלוטין.
יש אדם שהפחד שלו עדיין מופיע ,אבל הוא כבר אינו מקבל ממנו את כל ההחלטות.
יש אדם שעדיין מתפתה ,אבל למד שהופעת הפיתוי אינה פקודה.
יש אדם שעדיין נופל לעיתים ,אבל כבר אינו משתמש בנפילה כהיתר להישאר למטה.
זה אינו אומר שצריך להסתפק בכך לנצח .אדם צריך להמשיך להתקדם .אם הוא נופל שוב ושוב באותו מקום ,הוא צריך לבדוק בכנות האם הדרך שבה הוא מנסה להשתנות בכלל עובדת ,האם הוא זקוק לעזרה ,האם הקבלה שקיבל על עצמו מציאותית ,האם הוא מזהה את הגורמים שמביאים אותו לנפילה" .וקם" אינו אומר לעשות בפעם השמינית בדיוק את מה שלא עבד בשבע הפעמים הראשונות ולצפות לנס.
לפעמים הקימה עצמה דורשת שינוי בדרך.
אדם שניסה שבע פעמים להפסיק לעשן רק באמצעות החלטה של רגע אולי צריך הפעם לקבל ליווי מקצועי .אדם שנשבע שוב ושוב שלא יצעק אבל אינו מטפל בעומס ,בשינה ,בדפוסי התגובה ובמקורות הכעס שלו ,אינו בהכרח "קם" רק מפני שהבטיח שוב .אדם שמקבל בכל ראש השנה קבלה עצומה ומפר אותה בתוך שבוע אולי אינו צריך קבלה חזקה יותר ,אלא קבלה חכמה יותר.
הקימה איננה חזרה עיוורת לאותה נקודה.
קימה אמיתית יכולה לומר :נפלתי ,ולכן עכשיו אני יודע משהו שלא ידעתי קודם על המקום שבו אני נופל.
זו כבר קימה אחרת.
אם הסיגריה הגיעה דווקא בשעת לחץ ,למדתי משהו.
אם הכעס מתפרץ דווקא כשאני עייף ,למדתי משהו.
אם אני נשבר בדיאטה דווקא כשאני מדלג על ארוחות ,למדתי משהו.
אם אני פוגע דווקא כאשר אני מרגיש שלא רואים אותי ,למדתי משהו.
אם הקבלה הרוחנית שלי מחזיקה שלושה ימים מפני שבניתי אותה על התלהבות ולא על שגרה ,למדתי משהו.
השאלה היא האם אני לוקח את המידע הזה איתי כשאני קם ,או שאני רק קם כדי ליפול בדיוק באותה צורה.
וזה אולי אחד ההבדלים הגדולים בין אדם שנופל לבין אדם שנשבר.
מי שנופל יכול ללמוד מן הקרקע.
מי שנשבר מתחיל לחשוב שהקרקע היא המקום שאליו הוא שייך.
וכאן יש עוד מלכודת .אנחנו מסתכלים על אנשים אחרים מבחוץ ורואים בעיקר את התוצאה .אדם מצליח בעסק ,תלמיד חכם גדול ,אדם בעל מידות, זוג שחי יחד עשרות שנים ,אדם שהצליח לרדת במשקל ,מי שנגמל מהתמכרות ,ואנחנו רואים את התמונה הסופית .איננו רואים את כל הפעמים שבהן כמעט ויתר .אנחנו רואים את הבניין ולא את הפיגומים ,את ההצלחה ולא את הלילות שבהם היא כמעט התפרקה.
ואז אנחנו משווים את מאחורי הקלעים שלנו אל הבמה של האחרים.
אנחנו יודעים בדיוק כמה פעמים נפלנו ,אבל איננו יודעים כמה פעמים הם נפלו.
אנחנו מכירים כל ספק שלנו ,אבל רואים רק את הביטחון שלהם.
אנחנו זוכרים את כל הפעמים שבהן רצינו לוותר ,אבל פוגשים אותם רק לאחר שהם כבר קמו.
ומתוך ההשוואה המעוותת הזאת נולדת מסקנה :אצלי משהו כנראה לא בסדר.
אולי זו גם הסיבה שאנחנו צריכים כל כך להיזהר מהאופן שבו אנחנו מספרים סיפורי הצלחה .כשאנחנו מוחקים מהם את הכישלונות ,אנחנו אולי הופכים אותם למרשימים יותר ,אבל גם לפחות מועילים .אדם שומע על גדול בתורה, על בעל מידות או על אדם שעשה שינוי עצום בחייו ,ואם מספרים לו רק את הפסגה הוא עלול לחשוב שהדרך אליה הייתה ישרה.
ואז מגיע הרגע שבו הדרך שלו אינה ישרה.
והוא מסיק שהוא כנראה אינו בנוי לפסגות.
אבל שלמה המלך אינו כותב" :צדיק אינו נופל".
הוא משאיר באותו פסוק שתי מילים שאנחנו היינו מתקשים להניח זו ליד זו:
"יפול צדיק".
ורק אחר כך:
"וקם".
יש כאן תפיסה שלמה של האדם .ייתכן שאיננו צריכים להפסיק לקחת נפילות ברצינות .אנחנו צריכים להפסיק לתת להן סמכות שאין להן.
הנפילה יכולה לומר :הדרך שבה פעלת לא הספיקה.
היא יכולה לומר :יש כאן חולשה שעוד לא טיפלת בה.
היא יכולה לומר :הקבלה הייתה גדולה מדי.
היא יכולה לומר :לא הכרת מספיק את עצמך.
היא יכולה לומר :אתה זקוק לעזרה.
היא יכולה לומר :יש כאן עבודה שעוד לא הסתיימה.
אבל יש דבר אחד שהיא אינה מוסמכת לומר:
היא אינה מוסמכת לקבוע שאין לך יותר לאן לקום.
ואולי עכשיו אפשר להבין מדוע הפסוק הזה נעשה לאורך הדורות לפסוק כל כך משמעותי בעבודת האדם .לא מפני שהוא מבטל את הנפילה ,אלא מפני שהוא מסרב לתת לה בלעדיות על ההגדרה של האדם.
אבל כאן אנחנו מגיעים לשאלה עוד יותר חריפה.
אם כך ,מדוע כשאנחנו מסתכלים על אנשים גדולים אנחנו כמעט תמיד מדמיינים אותם אחרת? מדוע אנחנו מניחים שגדלות אמיתית נראית כמו מסלול של עלייה רצופה ,ושאם אצלנו יש כל כך הרבה מאבקים ונסיגות, כנראה שאנחנו עשויים מחומר אחר?
בדיוק בנקודה הזאת כתב הרב יצחק הוטנר לתלמיד צעיר מכתב יוצא דופן.
והוא לקח את המילים "שבע יפול צדיק וקם" למקום הרבה יותר עמוק :לא רק שאפשר להיות גדול למרות הנפילות ,אלא שאיננו מבינים בכלל כיצד גדלות אנושית נבנית אם אנחנו מוחקים מן הסיפור את המלחמות שקדמו לה.
הרב יצחק הוטנר נוגע בדיוק בנקודה הזאת במכתב מפורסם שכתב לתלמיד שהתמודד עם ירידות ועם התחושה שהן מוכיחות שמשהו בו אינו בסדר. באגרותיו (פחד יצחק ,אגרות וכתבים ,אגרת קכ"ח) הוא מתאר טעות עמוקה שנוצרת כאשר אנחנו מסתכלים על אנשים גדולים לאחר שכבר הגיעו למדרגתם ,ורואים רק את התוצאה הסופית.
אנחנו פוגשים תלמיד חכם לאחר עשרות שנות לימוד .אנחנו רואים אדם בעל מידות לאחר עשרות שנים של עבודה .אנחנו פוגשים אדם שיש בו יציבות, אמונה ,משמעת פנימית ויכולת לעמוד בניסיון ,והמוח שלנו משלים מעצמו את החלקים החסרים בסיפור .אם הוא נראה כך היום ,אנחנו מדמיינים שכך פחות או יותר נראתה גם הדרך שלו.
אולי היו קשיים ,אנחנו אומרים לעצמנו ,אבל בוודאי לא הקשיים שלי.
אולי היו לו ירידות ,אבל לא כאלה.
אולי גם הוא התמודד ,אבל כנראה שההתמודדות שלו הייתה אחרת לגמרי.
וכך ,בלי לשים לב ,אנחנו יוצרים בדמיון שני סוגים של בני אדם .יש "אנשים גדולים" ,שהדרך שלהם בנויה מעלייה כמעט רצופה ,ויש אותנו ,האנשים שמקבלים החלטות ונשברים ,מתחילים ונעצרים ,מתקדמים וחוזרים לאחור. וכשזאת התמונה ,כל נפילה שלנו אינה רק נפילה .היא הופכת לראיה לכך שאנחנו כנראה שייכים לסוג השני.
הרב הוטנר מבקש לשבור בדיוק את התמונה הזאת .המהלך העולה מדבריו הוא שכשאנחנו מספרים את סיפורם של אנשים גדולים רק מן הנקודה שאליה הגיעו ,אנחנו מוחקים מן התמונה את המלחמות ,הנסיגות והמאבקים שקדמו לגדלות .ואז אנחנו עושים עוול כפול :איננו מבינים כיצד הם באמת נעשו למה שנעשו ,ואיננו מבינים מה יכול להתרחש גם אצלנו בתוך המקומות שבהם אנחנו עדיין נאבקים.
הוא מעמיד במרכז דבריו את הפסוק שכבר פגשנו" :כי שבע יפול צדיק וקם" ( משלי כד ,טז) .אבל כאן המבט משתנה .אנחנו רגילים לקרוא את הפסוק כאילו הוא אומר :למרות שהצדיק נפל שבע פעמים ,בסופו של דבר הוא הצליח להיות צדיק .הרב הוטנר מלמד לראות את תהליך הגדילה באופן עמוק יותר :אי אפשר למחוק את המאבקים מן הדרך אל הגדלות ולחשוב
שהם רק הפרעות מקריות לסיפור האמיתי .פעמים רבות הסיפור האמיתי נבנה דווקא בתוך ההתמודדות איתם.
וזה הבדל עצום.
כי אם אדם נעשה גדול למרות כל מה שעבר עליו ,הנפילות הן רק כתמים שהיינו מעדיפים למחוק מן הביוגרפיה שלו.
אבל אם חלק מן הגדלות נבנה דרך האופן שבו הוא התמודד עם מה שעבר עליו ,פתאום אנחנו מסתכלים אחרת לגמרי על הדרך.
אין פירוש הדבר שהחטא עצמו בונה את האדם .אסור לומר זאת .אין שום מעלה בכך שאדם נכשל ,ואין צורך ליפול כדי לגדול .אבל מרגע שהנפילה כבר התרחשה ,נפתחת שאלה חדשה :האם היא תהפוך רק לנזק ,או שהיא גם תלמד אותי דבר שלא הייתי מוכן ללמוד קודם?
יש דברים שאדם יודע על עצמו רק אחרי שהוא נכשל.
לפני הנפילה הוא היה בטוח שהוא חזק במקום שבו למעשה היה פגיע .הוא חשב שהבעיה כבר מאחוריו .הוא היה משוכנע שהחלטה חזקה מספיקה .הוא חשב שהוא מכיר את נקודת החולשה שלו ,ואז גילה שהשורש נמצא בכלל במקום אחר.
לפעמים אדם אומר" :אני לא מבין איך נפלתי .הייתי כל כך בטוח בעצמי". ודווקא המשפט הזה מגלה משהו .אולי חלק מן הבעיה היה שהוא היה בטוח מדי בעצמו.
לפני הנפילה הוא אמר :אני כבר לא שם.
אחרי הנפילה הוא יכול לומר :עכשיו אני יודע שאני צריך לשמור על עצמי גם שם.
לפני הנפילה הוא אמר :אני יכול להתמודד עם זה לבד.
אחרי הנפילה הוא יכול להבין :יש מקומות שבהם אני צריך עזרה.
לפני הנפילה הוא חשב :אם החלטתי ,זה מספיק.
אחרי הנפילה הוא לומד שהחלטה היא התחלה ,אבל שינוי דורש גם מבנה, הרגלים ,גבולות ,סביבה ולעיתים אנשים נוספים שילכו איתו.
במובן הזה ,יש ידיעות שאדם מקבל בספרים ,ויש ידיעות שהוא מקבל רק כשהחיים פוגשים אותו במקום שבו הספר עדיין לא נעשה חלק ממנו.
אפשר ללמוד שנים על ענווה ולגלות אותה באמת רק ביום שבו אתה מבין שאינך חזק כפי שחשבת.
אפשר ללמוד על תפילה ולגלות אותה אחרת לגמרי ברגע שבו כל הכלים שעליהם סמכת כבר אינם מספיקים.
אפשר לדבר על סבלנות ,עד שהחיים מזמנים לך אדם שאי אפשר לשנות אותו לפי הקצב שלך.
אפשר לדבר על תשובה ,אבל יש הבדל בין אדם שלומד את הלכות התשובה לבין אדם שצריך לקום בבוקר אחרי שעשה אתמול דבר שהוא מתבייש בו ולהחליט אם הוא עדיין מאמין שיש לו דרך חזרה.
שם התורה מפסיקה להיות רק דבר שהאדם יודע.
היא מתחילה להיות דבר שהוא צריך לחיות.
וזה מסביר אולי תופעה שאנחנו רואים אצל אנשים שעברו מאבקים עמוקים. לפעמים דווקא אדם שיודע מהי נפילה נעשה פחות שיפוטי כלפי אחרים .לא מפני שהערכים שלו נחלשו ,אלא מפני שהוא כבר יודע כמה מורכב המרחק שבין ידיעה למעשה .אדם שמעולם לא נאלץ להילחם על דבר מסוים יכול לשאול בקלות" :מה הבעיה? פשוט תפסיק" .מי שנלחם יודע שלפעמים המילה "פשוט" היא הדבר הכי רחוק מן המציאות.
אדם שנאבק בעצמו יכול לפתח גם ענווה אחרת .הוא יודע שהעובדה שהיום הוא עומד אינה מבטיחה שלעולם לא יצטרך להילחם שוב .הוא פחות ממהר לומר על אדם אחר" :לי זה בחיים לא היה קורה" .הוא מכיר מקרוב את העובדה שבין האדם שהוא רוצה להיות לבין האדם שהוא בפועל יש לפעמים מרחק ,והמרחק הזה דורש עבודה.
אולי לכן יש הבדל עצום בין אדם שהצליח לבין אדם שנבנה.
הצלחה יכולה להיות הישג חיצוני.
בנייה היא מה שהדרך עשתה לאדם.
שני אנשים יכולים להגיע לאותו מקום ,אבל להיות אנשים שונים לחלוטין מפני שהדרך שלהם אליו הייתה שונה .אחד הגיע כמעט בלי התנגדות .האחר נאלץ לפתח סבלנות ,ענווה ,משמעת ,בקשת עזרה ,יכולת להתחיל מחדש ויכולת להחזיק תקווה גם אחרי אכזבה.
שניהם הגיעו.
אבל אחד מהם גם נעשה משהו בדרך.
ופה המבט של הרב הוטנר נעשה רלוונטי מאוד לא רק לעבודת ה' אלא כמעט לכל תחום בחיים .אנחנו חיים בעולם שמציג תוצאות .אנחנו רואים את הספר אחרי שיצא לאור ,לא את השנים שבהן המחבר ישב מול דף ולא ידע אם יצליח לסיים .אנחנו רואים את העסק אחרי שהצליח ,לא את החודשים שבהם בעל העסק לא ידע כיצד ישלם משכורות .אנחנו רואים זוג שחוגג שלושים שנות נישואין ,לא את השיחות הקשות שבהן הם היו צריכים ללמוד מחדש איך לחיות יחד .אנחנו רואים ילד שהצליח ,לא את הלילות שבהם ההורים שאלו את עצמם אם הם בכלל יודעים מה לעשות איתו.
וככל שאנחנו רואים יותר תוצאות של אחרים ופחות תהליכים ,כך קל יותר לחשוב שהחיים שלנו חריגים.
היום התופעה הזאת חריפה אפילו יותר .אדם פותח את הטלפון ורואה רצף כמעט אינסופי של רגעי שיא .אנשים מעלים את החופשה ,לא את המריבה שהייתה בדרך לשדה התעופה .את התואר ,לא את הבחינה שנכשלו בה .את האירוסין ,לא את השנים של הבדידות .את ההצלחה העסקית ,לא את ההלוואות ואת הפחד .את התמונה המשפחתית המחייכת ,לא את השיחה שהתקיימה חצי שעה קודם.
ואז אדם יושב לבדו עם החיים הלא ערוכים שלו ומשווה אותם לחיים הערוכים של כולם.
הוא רואה אצלם תמונה.
אצלו הוא רואה סרט שלם.
הוא יודע על עצמו הכול :מה הוא חושב בלילה ,במה הוא נכשל ,על מה הוא מקנא ,ממה הוא מפחד ,אילו הבטחות הפר ,כמה פעמים התחיל מחדש .על האדם שמולו הוא יודע רק מה שהלה בחר להראות.
ובתחרות הזאת כמעט בלתי אפשרי לנצח.
אבל יש כאן סכנה עמוקה יותר מקנאה .אדם מתחיל לבנות לעצמו הגדרה שקרית של גדלות .הוא חושב שגדול הוא מי שאינו נאבק .יציב הוא מי שאינו מתערער .מאמין הוא מי שאינו שואל .בעל מידות הוא מי שאינו מרגיש כעס. אדם שעשה תשובה הוא מי שהעבר שלו כבר אינו נוגע בו.
ואז ,כשהוא מגלה שהחיים הפנימיים שלו אינם נראים כך ,הוא אינו רק מתאכזב.
הוא מרגיש מזויף.
ופה דבריו של הרב הוטנר יכולים לשנות לאדם את כל המבט על עצמו :אל תשווה את אמצע הדרך שלך לסוף הדרך שאתה רואה אצל אדם אחר.
אינך יודע כמה פעמים הוא קם.
אינך יודע אילו מלחמות הוא ניהל.
אינך יודע אילו מקומות בתוכו נבנו דווקא משום שהחיים הכריחו אותו להיאבק עליהם.
אבל יש כאן עוד נקודה חשובה .לפעמים אנחנו רוצים מאוד לשמוע שגם אנשים גדולים נפלו ,מפני שזה מנחם אותנו .אם גם הם נפלו ,אז אולי אני בסדר.
אבל זו אינה המסקנה העמוקה.
המטרה אינה להשתמש בנפילות של אחרים כדי להרגיש נוח עם הנפילות שלנו.
המטרה היא ללמוד מהם מה עושים אחרי נפילה.
כי אם אנחנו רק אומרים "כולם נופלים" ,אפשר להפוך רעיון עמוק מאוד לסיסמה שמרדימה את האחריות .אדם יכול לומר לעצמו :נפלתי ,אבל זה אנושי .כולם נופלים .גם גדולים נפלו .ואז להמשיך בדיוק באותו מסלול.
הרב הוטנר אינו נותן לנו רישיון להישאר על הקרקע.
הוא מחזיר לנו את האמונה שקיימת קימה.
וזה הבדל מכריע.
נחמה אומרת :אל תרגיש רע כל כך שנפלת.
תקווה אומרת :הנפילה הזאת עדיין אינה יודעת מי תהיה.
האדם שעומד אחרי הכישלון אינו מוכרח לחזור להיות בדיוק האדם שהיה לפניו .הוא יכול לצאת ממנו עם יותר הכרה עצמית ,יותר ענווה ,יותר גבולות, יותר חכמה ,יותר רגישות לאחרים ויותר הבנה של המקומות שבהם הוא צריך שמירה.
לפעמים דווקא אחרי נפילה אדם מפסיק לסמוך רק על ההתלהבות שלו ומתחיל לבנות שגרה.
לפעמים הוא מפסיק להבטיח הבטחות ענק ומתחיל לקבל קבלות קטנות שהוא מסוגל לקיים.
לפעמים הוא מפסיק לומר "אני אסתדר לבד" ומבקש עזרה.
לפעמים הוא מבין שהבעיה אינה רק במעשה האחרון אלא בדפוס שלם שמוביל אליו.
ולפעמים הוא מגלה שהדבר שהיה חסר לו יותר מכול לא היה כוח רצון חזק יותר ,אלא היכרות אמיתית יותר עם עצמו.
ואז מתברר שהשאלה החשובה אחרי כישלון אינה רק "למה נפלתי?"
יש שאלה נוספת:
"מי אני נעשה עכשיו בגלל הדרך שבה אני קם?"
זו שאלה אחרת לחלוטין.
כי "למה נפלתי"? מחזירה אותי אל העבר.
"מי אני נעשה עכשיו"? מחזירה לי את העתיד.
וכאן אנחנו מגיעים אל אחת הנקודות המסוכנות ביותר בכל התהליך הזה .יש אדם שנופל ,קם ,לומד וממשיך .אבל יש אדם שאחרי הנפילה עושה דבר הרבה יותר חמור מבחינה נפשית :הוא לוקח את הכישלון ומכניס אותו לתוך ההגדרה העצמית שלו.
הוא כבר אינו אומר:
נכשלתי.
הוא אומר:
אני כישלון.
הוא אינו אומר:
התפרצתי.
הוא אומר:
אני אדם כעסן.
הוא אינו אומר:
לא הצלחתי להתמיד.
הוא אומר:
אין לי משמעת עצמית.
וברגע הזה הנפילה מפסיקה להיות אירוע שהתרחש בחיים שלו.
היא מתחילה להפוך לזהות.
וזאת כבר נפילה מסוג אחר לגמרי.
יש למעשה שתי נפילות שונות ,ולא תמיד אנחנו מבחינים ביניהן.
הנפילה הראשונה מתרחשת במעשה .אכלתי את מה שהחלטתי שלא לאכול. הדלקתי את הסיגריה .התפרצתי על הילד .אמרתי לבן הזוג משפט שכבר הבטחתי לעצמי שלא אומר שוב .לא קמתי לתפילה .בזבזתי ערב שלם מול הטלפון אף על פי שתכננתי ללמוד .דחיתי שוב דבר שאני יודע שאני חייב לעשות.
זאת נפילה ממשית ,ולפעמים היא גם חמורה וכואבת .צריך לקחת עליה אחריות ,להבין מה גרם לה ולתקן את מה שאפשר.
אבל אחריה עלולה להגיע נפילה שנייה.
והיא מתרחשת בתוך הראש.
האדם מתחיל לדבר עם עצמו.
"ידעתי".
"אני תמיד כזה".
"אין לי כוח רצון".
"אני לא מסוגל להתמיד".
"כל הקבלות שלי הן בדיחה".
"אנשים אחרים מצליחים להשתנות .אני כנראה לא".
וכאן קורה משהו מסוכן מאוד .עד לפני רגע הייתה לנו בעיה שאפשר היה להגדיר אותה :אדם עישן סיגריה .אדם אכל עוגה .אדם התפרץ .אדם הפסיד יום לימוד .עכשיו הבעיה כבר אינה המעשה.
הבעיה היא האדם עצמו.
יש הבדל עצום בין המשפט "עשיתי דבר שאני מצטער עליו" לבין המשפט "אני אדם שאין לו שליטה על עצמו" .המשפט הראשון מתאר אירוע .המשפט השני מגדיר זהות .אירוע אפשר לבדוק ,לתקן וללמוד ממנו .מול זהות הרבה יותר קשה להילחם ,מפני שאם זה מי שאני ,מה בדיוק אני אמור לשנות?
אם אדם אומר "התפרצתי היום" ,עדיין פתוחות לפניו שאלות :מה הפעיל אותי? למה הייתי כל כך קצר רוח? מה אני יכול לעשות בפעם הבאה? האם הייתי עייף? האם הרגשתי מושפל? האם יש דפוס קבוע שמוביל אותי לשם?
אבל אם הוא אומר "אני אדם עצבני" ,השיחה כמעט הסתיימה.
זה אני.
ככה אני.
וככל שאדם חוזר על המשפט הזה ,הוא עלול להתחיל להתנהג כאילו הוא רק ממלא תפקיד שכבר נכתב עבורו.
אנחנו עושים את זה לא רק עם חולשות .ילד אומר "אני גרוע במתמטיקה", ואחרי כמה כישלונות הוא כבר אינו ניגש לתרגיל רק כדי לפתור אותו .הוא ניגש אליו כדי לקבל עוד הוכחה לזהות שכבר בנה לעצמו .אדם אומר "אני לא יודע לדבר מול קהל" ,וכל הזדמנות לדבר הופכת למבחן של המשפט הזה. אדם אומר "אני תמיד הורס מערכות יחסים" ,ואז כל קושי בקשר החדש מקבל מיד משמעות גדולה בהרבה ממה שיש בו :הנה ,שוב מתברר מי אני.
וכאשר זה קורה אחרי נפילה מוסרית או רוחנית ,הכאב עמוק עוד יותר .מפני שהאדם אינו רק מאוכזב מהביצועים שלו .הוא מתחיל להתבייש בעצמו.
יש הבדל בין אשמה לבין בושה.
אשמה יכולה לומר :עשיתי דבר שאינו מתאים לערכים שלי.
בושה אומרת :אני בעצמי לא מתאים לערכים האלה.
אשמה יכולה להוביל לתיקון .אם עשיתי משהו לא נכון ,אני יכול להודות, להתחרט ,לבקש סליחה ולשנות.
אבל אם אני עצמי הדבר הלא נכון ,לאן בדיוק אלך כדי לברוח ממני?
ופה הנפילה השנייה עלולה להיות קשה מן הראשונה .הסיגריה כבר נגמרה לפני חצי שעה ,אבל המשפט "אין לי שום כוח רצון" יכול להישאר שנים. העוגה כבר נאכלה ,אבל "אני בחיים לא אצליח לשמור על עצמי" ממשיך לנהל את הארוחה הבאה .הוויכוח כבר הסתיים ,אבל "אני בדיוק כמו אבא שלי ,אני אף פעם לא אשתנה" יכול להיכנס לתוך הוויכוח הבא עוד לפני שהוא התחיל.
ואז קורה דבר פרדוקסלי :האדם חושב שהוא מחמיר עם עצמו ,אבל למעשה הוא מחליש את היכולת שלו להשתנות.
אנחנו לפעמים מאמינים שאם נכעס על עצמנו מספיק ,השינוי יהיה חזק יותר. אם אחרי הכישלון אומר לעצמי "איזה אפס אתה" ,אולי בפעם הבאה זה יכאיב מספיק כדי שאעצור .אם אבייש את עצמי ,אולי הבושה תייצר משמעת.
אבל לעיתים קורה בדיוק ההפך.
אדם שצריך להשתנות זקוק לא רק להבנה שמשהו במעשיו חייב להשתנות. הוא זקוק גם לאמונה שהוא מסוגל להשתנות.
אם בכל כישלון אני מוכיח לעצמי שאין לי כוח ,אני מחליש את האדם שאמור לבצע את השינוי הבא.
זה דומה לאדם שמנסה לגרום לסוס לרוץ מהר יותר באמצעות שבירת הרגליים שלו.
הוא כועס שהסוס אינו מתקדם ,ולכן הוא פוגע בדיוק במה שאמור לשאת אותו קדימה.
הפסיכולוגיה המודרנית משתמשת במושג מסוגלות עצמית,self-efficacy , כדי לתאר את אמונתו של אדם ביכולתו לבצע פעולה ולהתמודד עם משימה מסוימת .אין פירוש הדבר לחשוב שאני יכול הכול .מסוגלות עצמית אינה סיסמה של "אם תרצה מספיק ,תצליח בכל דבר" .היא קשורה לאופן שבו אדם מעריך את יכולתו לפעול מול אתגר מסוים.
וכאן לכישלונות יש כוח גדול .אם אדם מפרש כל נפילה כהוכחה לכך שאין לו יכולת ,הוא אינו מגיע לניסיון הבא רק עם אותו קושי שהיה לו קודם .הוא מגיע אליו גם עם פחות אמון בעצמו.
לכן המשפט שאדם אומר לעצמו אחרי הכישלון אינו פרט שולי.
הוא חלק מן ההתמודדות הבאה.
נחזור לאדם שהחליט להפסיק לעשן .הוא החזיק מעמד יום ,יומיים או שבוע, ואז עישן סיגריה .עכשיו עומדות לפניו לפחות שתי דרכים שונות לפרש את מה שקרה.
הוא יכול לומר" :נכשלתי .אני צריך להבין מה קרה .הייתי בלחץ ,ישבתי עם חברים שמעשנים ,לא הכנתי לעצמי שום דרך להתמודד עם הרגע הזה .אני צריך ללמוד מזה ולהמשיך".
והוא יכול לומר" :הנה .ידעתי .אני פשוט לא מסוגל להפסיק".
אותה סיגריה.
אבל שני סיפורים שונים לחלוטין.
בסיפור הראשון יש כישלון ,אבל העתיד עדיין פתוח.
בסיפור השני הכישלון הפך לנבואה.
וזה קורה גם בדיאטה .אדם החליט לשמור ,ובאירוע משפחתי אכל שתי חתיכות עוגה .מבחינה מעשית ,התרחש אירוע מוגבל מאוד :הוא אכל יותר ממה שתכנן בארוחה אחת .אבל עכשיו המוח יכול לעשות תרגיל מסוכן" :כבר הרסתי".
מה פירוש "הרסת"?
האם שתי חתיכות עוגה מחקו את כל מה שאכלת במשך השבוע? האם הן קבעו מה תאכל מחר בבוקר? האם הארוחה הבאה כבר הוכרעה?
לא.
אבל ברגע שהאדם אומר "כבר הרסתי" ,הוא עלול להמשיך לאכול דווקא משום שהוא מאמין שהנזק כבר מוחלט .אם היום כבר אבוד ,למה לעצור עכשיו?
כך נפילה קטנה הופכת לנפילה גדולה לא בגלל מה שקרה בתחילתה ,אלא בגלל הפרשנות שניתנה לה באמצע.
זהו מנגנון של חשיבה מסוג הכול או כלום .או שאני עומד בתוכנית במאה אחוז ,או שנכשלתי .או שאני אדם סבלני ,או שאם צעקתי היום כל העבודה שלי על הכעס לא שווה דבר .או שאני לומד בכל יום ,או שאם הפסדתי יומיים אין טעם לחזור .או שהתפילה שלי הייתה בדיוק כפי שרציתי ,או שהיא חסרת ערך.
אבל החיים כמעט אף פעם אינם בנויים כך.
שינוי אנושי אינו מבחן שבו כל טעות מאפסת את הציון.
אדם יכול להתקדם מאוד ועדיין להיכשל.
הוא יכול להשתנות מאוד ועדיין לפגוש גרסאות ישנות של עצמו.
הוא יכול לבנות הרגל במשך חודשים ולגלות שברגע של לחץ ההרגל הישן עדיין מחכה לו.
וזה אינו אומר שהחודשים נמחקו.
זה אומר שהשינוי עדיין זקוק לעבודה.
אולי אחת הדוגמאות הכואבות ביותר לכך נמצאת דווקא ביחסים בין אנשים. אדם עובד שנים על עצמו כדי להיות פחות ביקורתי .הוא באמת השתנה .פעם היה מעיר עשר פעמים ביום ,היום אולי פעם בשבוע .ואז מגיע ערב קשה ,והוא פולט משפט חד ופוגע.
בן הזוג נפגע.
וגם הוא עצמו נפגע מעצמו.
ואז עולה בתוכו קול" :מה עשיתי כל השנים האלה? בסוף אני אותו בן אדם".
האם הוא באמת אותו אדם?
אם פעם עשר הערות ביום נראו לו נורמליות והיום הערה אחת צורבת לו מבפנים ,אולי עצם הכאב שהוא מרגיש הוא כבר עדות לכך שמשהו השתנה.
אם פעם הוא היה מצדיק את עצמו במשך שלושה ימים והיום הוא מסוגל אחרי עשר דקות לומר "טעיתי" ,האם באמת לא קרה דבר?
אם פעם הוא אפילו לא הבחין כמה הוא פוגע והיום הוא שומע את המילים שלו כמעט ברגע שהן יוצאות ,האם כל הדרך נמחקה בגלל משפט אחד?
לא.
אבל גם כאן אסור ללכת לקצה השני .העובדה שהתקדמתי אינה פוטרת אותי מלקחת אחריות על המשפט שאמרתי .האדם שמולי נפגע עכשיו ,ולא יעזור לו שאספר לו שפעם הייתי גרוע יותר.
היכולת להכיר בהתקדמות אינה תחליף לאחריות .היא מה שמאפשר לאחריות לא להפוך לייאוש.
אני יכול לומר שני דברים באותו זמן:
עשיתי עכשיו דבר שלא הייתי צריך לעשות.
ואני אינני מוכרח לעשות אותו שוב.
זה אולי אחד המשפטים החשובים ביותר שאדם יכול ללמוד לומר לעצמו.
כי אנחנו נוטים לחשוב שיש רק שתי אפשרויות .או שאני מרחם על עצמי ואומר "לא נורא" ,או שאני לוקח אחריות ואומר "אני נורא".
אבל יש אפשרות שלישית.
אפשר לומר :זה היה לא בסדר .ואני עדיין מסוגל להיות אחר.
זו אינה הקלה בחטא.
זו אינה בריחה מאחריות.
להפך .רק אדם שאינו חייב להגן על כל הזהות שלו יכול להודות באמת במעשה שלו.
כשאדם חושב שכל טעות מוכיחה שהוא אדם רע ,הוא מתחיל באופן טבעי להתגונן .הוא מסביר למה לא הייתה לו ברירה .הוא מאשים את מי שהרגיז אותו .הוא ממעיט בחומרת מה שעשה .הוא אומר "כולם עושים את זה" .הוא מחפש סיבות לכך שבעצם זה לא היה כל כך נורא.
למה?
כי אם המעשה הוא אני ,להודות שהמעשה רע פירושו להודות שאני רע.
אבל אם אני מסוגל להפריד בין האדם לבין המעשה ,אני יכול לומר בלי לברוח :עשיתי רע.
אני לא צריך להגן עליו.
אני צריך לתקן אותו.
וזה מחזיר אותנו למושג התשובה בעומק חדש .תשובה אפשרית רק מפני שהאדם אינו זהה לחלוטין לרגע הגרוע ביותר שלו .אם האדם היה רק סכום סגור של כל מה שעשה עד היום ,לא היה באמת לאן לשוב .העבר כבר התרחש.
אבל התורה מניחה שהאדם יכול לעמוד מול העבר שלו ולומר :זה היה אני, אני אחראי לזה ,ובכל זאת זה אינו מוכרח להיות אני של מחר.
זו אינה מחיקת העבר.
זו יצירת עתיד שאינו מוכרח להיות העתק שלו.
ופה אנחנו יכולים להבין מדוע המילים שאנחנו משתמשים בהן כלפי עצמנו חשובות כל כך.
"אני עצלן" נשמע כמו תיאור של אדם.
"אני מתקשה כרגע להתמיד" מתאר בעיה.
"אני חסר שליטה" הוא פסק דין.
"יש מצבים שבהם קשה לי לשלוט בעצמי" הוא מידע שאפשר לעבוד איתו.
"אני כעסן" הופך את הכעס לשם המשפחה שלי.
"אני נוטה להגיב בכעס כשאני מרגיש שלא מקשיבים לי" כבר נותן לי מקום לחפש את הרגע שבו אפשר להתערב.
אין כאן משחק מילים.
השפה קובעת במידה רבה איזה סוג של שאלה אנחנו מסוגלים לשאול.
אם אני "כזה" ,השאלה היא איך לחיות עם זה.
אם יש בי דפוס כזה ,השאלה היא איך לעבוד עליו.
ואולי צריך להוסיף כאן עוד דבר ,מפני שגם הרעיון הזה יכול להפוך בקלות לסיסמה נעימה מדי .לא כל אדם שאומר "ככה אני" באמת מיואש .לפעמים "ככה אני" הוא דווקא תירוץ.
אדם אומר" :אני אדם ישיר".
אבל אולי הוא פשוט מרשה לעצמו לפגוע.
אדם אומר" :יש לי פתיל קצר".
אבל אולי במשך שנים הוא מצפה שכל המשפחה תלמד ללכת סביב הכעס שלו במקום שהוא ילמד לעבוד עליו.
אדם אומר" :אני לא בנוי למסגרות".
אבל אולי הוא מפחד מן המחויבות שהמסגרת דורשת.
לכן המטרה אינה להוציא את הזהות מן התמונה כדי לפטור את האדם.
המטרה היא בדיוק להפך :להפסיק להשתמש בזהות גם ככתב אישום וגם כתירוץ.
לא "אני כזה ולכן אין בי תקווה".
ולא "אני כזה ולכן אל תדרשו ממני".
אלא :יש בי נטיות ,יש בי הרגלים ,יש בי היסטוריה ,יש בי מקומות קשים מאוד, ויש בי גם יכולת לבחור מה לעשות איתם.
וכאן אנחנו חוזרים לשאלה שאיתה פתחנו את המאמר ,אבל עכשיו היא עמוקה הרבה יותר.
אם הקב"ה ברא אותי עם חומרי גלם שלא בחרתי ,האם אני באמת אחראי למה שאעשה איתם?
אם אדם נולד עם מזג מסוים ,גדל בבית מסוים ,קיבל מטען גנטי מסוים ,עבר חוויות שעיצבו אותו ופיתח דפוסים עוד לפני שהיה מסוגל להבין מה הם עושים לו ,עד כמה אפשר לומר לו עכשיו :תבחר אחרת?
האם התורה אינה מתעלמת מכל הדברים האלה כשהיא דורשת מן האדם להשתנות?
ופה אנחנו מגיעים לרמב"ם.
והרמב"ם אינו נותן לאדם לברוח לאף אחד משני הקצוות.
הוא אינו אומר לאדם :אין משמעות לנתוני הפתיחה שלך.
אבל הוא גם אינו מאפשר לנתוני הפתיחה להפוך לגזר הדין שלך.
בהלכות תשובה הוא מציב במרכז עיקרון שבלעדיו כל התורה כמעט מאבדת את משמעותה:
"רשות לכל אדם נתונה".
ומכאן השאלה כבר אינה רק איך אני מרגיש אחרי שנפלתי.
השאלה היא הרבה יותר תובענית :מה מתוך מי שאני קיבלתי ,ומה מתוך מי שאהיה עדיין נמצא באחריותי?
הרמב"ם פותח את הפרק החמישי בהלכות תשובה בקביעה חדה מאוד: "רשות לכל אדם נתונה ,אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק
הרשות בידו ,ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו" (הלכות תשובה ה ,א).
ואז הוא מוסיף דבר חשוב עוד יותר לענייננו" :אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל ,שהקב"ה גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע" (הלכות תשובה ה ,ב).
הרמב"ם אינו משאיר כאן הרבה מקום לערפול .אדם יכול לקבל לעולם נתוני פתיחה שונים מאוד ,אבל הוא אינו מגיע אליו כשמעל ראשו כבר כתוב אם יהיה צדיק או רשע.
וזה מחייב אותנו לעשות הבחנה שאולי יכולה לשנות את האופן שבו אנחנו מבינים את עצמנו :יש הבדל בין נתוני פתיחה לבין גזר דין.
לא בחרתי את המזג שאיתו נולדתי.
לא בחרתי את מערכת העצבים שלי.
לא בחרתי את ההורים שלי.
לא בחרתי את הבית שבו גדלתי.
לא בחרתי אילו משפטים שמעתי בילדות ,אילו פחדים ספגתי ,אילו דפוסי זוגיות ראיתי ,כמה ביטחון קיבלתי וכמה ביקורת שמעתי.
לא בחרתי את כל הנטיות הגופניות והנפשיות שאיתן הגעתי לעולם.
ויש אנשים שקיבלו פתיחה קשה הרבה יותר מאחרים.
צריך לומר את זה ביושר ,מפני שלפעמים שיח על בחירה חופשית נעשה שטוח ואפילו אכזרי .אומרים לאדם" :הכול תלוי בך" ,כאילו כולנו עומדים בדיוק על אותו קו זינוק .אבל אנחנו לא.
יש ילד שגדל בבית שבו מעולם לא שמע צעקה בין הוריו ,ויש ילד שעוד לפני שלמד לקרוא כבר ידע לזהות לפי צליל הדלת באיזה מצב רוח אבא נכנס הביתה.
יש אדם שלמד בילדות שאפשר לומר "טעיתי" ,ויש אדם שלמד שטעות היא חולשה ולכן צריך להאשים מישהו אחר.
יש מי שקיבל מגיל צעיר תחושת ערך וביטחון ,ויש מי שנכנס לבגרות כשהוא עדיין מנסה להוכיח לכל אדם שהוא ראוי להיות כאן.
יש אדם שהמפגש שלו עם אוכל פשוט יחסית ,ויש אדם שהאוכל נעשה אצלו במשך שנים דרך להרגעה ,לנחמה או לפיצוי.
יש אדם שמסוגל להניח את הטלפון בצד בלי מאבק מיוחד ,ויש אדם שהתרגל במשך שנים לברוח אליו בכל פעם שמופיעים שעמום ,מתח או בדידות.
אי אפשר להתייחס לכל האנשים האלה כאילו נקודת הפתיחה שלהם זהה.
אבל מכאן עלולה לצמוח מסקנה אחרת ,מסוכנת לא פחות :אם לא בחרתי את מה שעיצב אותי ,אולי אינני אחראי למה שאני עושה איתו.
ופה הרמב"ם עוצר אותנו.
הוא אינו אומר שכל אדם מתחיל מאותו מקום.
הוא אומר שהמקום שבו התחלת אינו רשאי להחליט לבדו לאן תלך.
זאת הבחנה עצומה.
העבר יכול להסביר אותי.
הוא אינו חייב לגזור אותי.
המזג שלי יכול להסביר מדוע דברים מסוימים קשים לי יותר.
הוא אינו נותן לי פטור מן העבודה עליהם.
הבית שבו גדלתי יכול להסביר מדוע אני מגיב בדרך מסוימת.
הוא אינו מחייב אותי לבנות את הבית שלי באותה דרך.
הפגיעות שעברתי יכולות להסביר מדוע אני מפחד מקרבה ,מביקורת או מדחייה.
אבל ההסבר אינו חייב להפוך לנבואה שלפיה כל קשר עתידי שלי ייראה בדיוק כמו הקשרים הקודמים.
יש הבדל בין לומר "עכשיו אני מבין מאיפה זה בא" לבין לומר "עכשיו אני יודע שאין לי מה לעשות עם זה".
המשפט הראשון יכול להיות תחילתו של שינוי.
המשפט השני יכול להיות סופו.
לפעמים אדם עובר תהליך עמוק ומגלה מדוע הוא כועס כפי שהוא כועס .הוא מבין את הבית שבו גדל ,את הפחד שמתחת לכעס ,את המקומות שבהם הרגיש בילדות שאיש אינו מקשיב לו .ההבנה הזאת חשובה מאוד .היא יכולה להוציא אותו מבושה ,לעזור לו לזהות את הדפוס ולהפסיק לחשוב שהוא פשוט "אדם רע".
אבל אז מגיע הרגע שבו ההבנה צריכה להפוך לאחריות.
כי הילד שהיה פעם חסר אונים אולי לא היה אחראי למה שנעשה לו.
האדם הבוגר שהוא היום אחראי לשאלה מה יעשה עם מה שנעשה לו.
וזה לפעמים אחד המעברים הקשים ביותר בחיים.
קל יותר להישאר רק עם השאלה :מי גרם לי להיות כזה?
השאלה הקשה יותר היא :עכשיו כשאני יודע איך נעשיתי כזה ,מה אני עושה כדי שלא להישאר כזה?
אין כאן ביטול של הכאב.
אין כאן אמירה שהעבר אינו חשוב.
להפך .צריך להבין את העבר דווקא כדי שלא ניאלץ לחזור עליו בלי לדעת מדוע.
אבל יש הבדל בין לכבד את הסיפור שלי לבין למסור לו את המפתחות של העתיד.
אדם יכול לומר" :אבא שלי היה אדם כעסן ,לכן גם אני כועס".
ייתכן שיש במשפט הזה אמת.
אבל יש הבדל עצום בין לומר "לכן אני מבין מאיפה למדתי את הדפוס הזה" לבין לומר "לכן גם הילדים שלי יצטרכו לחיות איתו".
אדם יכול לומר" :בבית שלנו לא דיברו על רגשות".
נכון.
אבל עכשיו הוא בונה בית אחר.
הוא יכול ללמוד שפה שלא לימדו אותו.
אדם יכול לומר" :מעולם לא ראיתי זוגיות בריאה".
זו עובדה כואבת.
אבל היא אינה מחייבת אותו להעביר את אותה זוגיות לדור הבא.
לפעמים אחד המעשים הגדולים ביותר שאדם עושה בחייו הוא לעצור דבר שקיבל בירושה ולא להעביר אותו הלאה.
לא כל ירושה חייבים להוריש.
יש דברים שאנחנו מקבלים מן הדורות הקודמים באהבה ומעבירים לילדינו.
ויש דברים שאנחנו מקבלים ,עובדים עליהם במשך שנים ,ואומרים :עד כאן. אצלי השרשרת הזאת נעצרת.
אולי כאן אפשר להבין את הבחירה החופשית באופן עמוק יותר .בחירה אינה פירושה שאני בוחר מה להרגיש בכל רגע .אדם אינו קם בבוקר ומחליט איזה מזג יהיה לו היום .הוא אינו יכול ללחוץ על כפתור ולמחוק טראומה ,פחד, דחף או הרגל שנבנה במשך שלושים שנה.
בחירה גם אינה אומרת שכל אדם יכול באותה קלות לעשות כל דבר.
הבחירה נמצאת בשאלה מה אני עושה בתוך המציאות שקיבלתי.
איזו עזרה אני מבקש.
אילו גבולות אני בונה.
מאילו מקומות אני מתרחק.
אילו הרגלים אני מטפח.
עם מי אני מתייעץ.
מה אני עושה אחרי שנפלתי.
האם אני ממשיך לומר "ככה אני" ,או מתחיל לבנות לאט אדם אחר.
וזה מחזיר אותנו גם לשאלה על ה DNA-שאיתה פתחנו.
המדע יכול ללמד אותנו יותר ויותר על השפעתם של גנים ,של מוח ,של מערכת עצבים ,של הורמונים ושל סביבה על ההתנהגות האנושית .הידיעות האלה חשובות .הן יכולות לעזור לנו להבין מדוע אדם אחד פגיע יותר להתמכרות ,מדוע אדם אחר מגיב בעוצמה ללחץ ,מדוע לאנשים שונים יש נטיות ומזגים שונים.
אבל התורה אינה שואלת רק :מה משפיע עליך?
היא שואלת :מה אתה עושה עם מה שמשפיע עליך?
יש מרחק עצום בין השפעה לבין הכרח.
האדם אינו דף לבן ,אבל הוא גם אינו תוכנה שסיימו לכתוב לפני שנולד.
וכאן מתברר מדוע הרמב"ם מציב את הבחירה החופשית דווקא בתוך הלכות תשובה .בלי בחירה אין משמעות אמיתית לתשובה .אם כל מה שעשיתי היה מוכרח לחלוטין על ידי הגנים ,הילדות ,הסביבה והנסיבות ,מה פירוש להתחרט? מה פירוש לקבל על העתיד? מה פירוש להשתנות?
הרמב"ם אומר בהמשך אותו פרק שאילו היה הקב"ה גוזר על האדם להיות צדיק או רשע ,או אילו היה דבר המושך את האדם מעיקר ברייתו לדרך מסוימת באופן שאינו יכול לסטות ממנה" ,היאך היה מצוה לנו על ידי הנביאים עשה כך ואל תעשה כך ,הטיבו דרכיכם ואל תלכו אחרי רשעכם" (הלכות תשובה ה ,ד).
השאלה של הרמב"ם פשוטה וחזקה :אם האדם אינו יכול לבחור ,מה פשר הציווי?
אי אפשר לצוות על אבן שלא ליפול.
אי אפשר להעניש אש על כך שהיא שורפת.
אי אפשר לבקש מן הים שלא יהיה רטוב.
ציווי שייך רק ליצור שיכול לעמוד מול מה שמושך אותו ולומר :יש בי נטייה, אבל הנטייה איננה המלך היחיד כאן.
וזה אולי מחזיר אותנו ,בדרך אחרת ,אל המלאכים.
למלאך אין צורך לומר" :אני מרגיש כך ,אבל אבחר אחרת".
האדם חי בדיוק בתוך המרווח הזה.
הוא אינו בוחר תמיד את הקול הראשון שעולה בתוכו.
אבל הוא יכול לעבוד על השאלה איזה קול יקבל בסוף את רשות הדיבור.
וכאן נמצאת גם אחריות גדולה וגם תקווה גדולה.
אחריות ,מפני שאינני יכול להסתתר לנצח מאחורי הסיפור שלי.
תקווה ,מפני שגם הסיפור שלי אינו יכול לסגור אותי לנצח.
אבל התורה הולכת כאן עוד צעד ,ואולי זה הצעד המפתיע ביותר.
היינו יכולים לחשוב שהאדם האידיאלי הוא בכל זאת מי שלא היה צריך את כל המסלול הזה .מי שלא נפל ,לא הסתבך ,לא נאלץ לחזור .בעל התשובה הוא אדם מכובד ,כמובן ,אבל אולי תמיד יישאר מעט מאחור .הוא הרי מגיע עם עבר.
והרמב"ם אומר דבר אחר לחלוטין.
בהלכות תשובה (ז ,ד) הוא מזהיר את בעל התשובה שלא יחשוב שהוא רחוק ממעלת הצדיקים בגלל העבירות שעשה .הוא כותב" :אל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה. אין הדבר כן ,אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם".
ואז הוא מוסיף דבר עמוק עוד יותר" :ולא עוד אלא ששכרו הרבה ,שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו".
שימו לב למה שהרמב"ם מדגיש.
הוא אינו משבח את החטא.
הוא משבח את הפרישה ממנו ואת כיבוש היצר לאחר שהאדם כבר הכיר את טעמו.
האדם הזה יודע מה מושך אותו.
הוא כבר היה שם.
הוא אינו עומד מול דבר זר שאין לו שום קשר אליו.
הוא מכיר את המשיכה ובכל זאת בוחר להתרחק.
הגמרא במסכת ברכות (דף לד ע"ב) מביאה את דברי רבי אבהו" :מקום שבעלי תשובה עומדין ,צדיקים גמורין אינם עומדין" .רבי יוחנן חולק שם על הניסוח הזה ומעמיד את מעלת הצדיקים באופן אחר ,ולכן חשוב שלא למחוק את המחלוקת .אבל הרמב"ם מביא להלכה את מעלתו המיוחדת של בעל התשובה ומסביר אותה בכך שטעם את החטא ,פירש ממנו וכבש את יצרו.
פתאום אנחנו מקבלים מבט אחר לחלוטין על האדם שחוזר.
העבר שלו אינו נעשה טוב.
החטא אינו מקבל הכשר.
אבל האדם אינו חייב להישאר קטן יותר בגלל מה שהיה.
הוא יכול לקחת דווקא את המקום שבו היה שבור ולבנות בו כוח שלא היה בו קודם.
אדם שהיה מכור לסיגריות ונגמל יודע דבר על חירות שאדם שמעולם לא עישן אולי אינו יודע.
אדם שהיה רגיל להתפרץ ולמד במשך שנים לעצור את עצמו מכיר את הכעס מבפנים.
אדם שהיה שקוע בחובות ולמד לחיות באחריות כלכלית אינו מחזיק רק חשבון בנק מאוזן יותר .הוא נושא איתו ידיעה עמוקה על מחירו של חוסר גבול.
אדם שפגע בזוגיות שלו וכמעט איבד אותה ,ואחר כך למד במשך שנים להקשיב ,לדבר ולבקש סליחה ,יכול לפתח רגישות לדברים שפעם אפילו לא ראה.
לא מפני שהיה טוב שנפל.
אלא מפני שאחרי שנפל הוא לא הסכים שהנפילה תהיה הפרק האחרון.
וכאן אפשר להבין עד כמה שונה התשובה מן הרצון שלנו למחוק את העבר.
אנחנו לפעמים רוצים לחזור בזמן ולהיות האדם שלא עשה את הטעות.
אבל אין לנו דרך כזאת.
תשובה אינה מכונת זמן.
היא אינה מאפשרת לי להפוך את העובדה למה שלא קרה.
היא מאפשרת דבר אחר :שהדבר שקרה לא יקבל לבדו את הזכות לקבוע מי אהיה מכאן והלאה.
וזו אולי אחת התקוות הגדולות ביותר שהתורה נותנת לאדם.
אינך יכול לבחור מחדש את הילדות שלך.
אינך יכול לבחור מחדש את הגנים שלך.
אינך יכול לבחור מחדש את כל ההחלטות שכבר קיבלת.
אינך יכול למחוק מילים שכבר אמרת.
אינך יכול להפוך את הנפילות שלך לאירועים שלא התרחשו.
אבל כל עוד אתה חי ,עדיין יש דבר אחד שאינו סגור:
מה תעשה עכשיו עם כל זה.
ופה אפשר לראות את כל המהלך שעברנו עד עכשיו בתמונה אחת.
המלאכים שאלו למה לתת תורה לבשר ודם.
משה השיב להם שבדיוק לבשר ודם יש יצר ,קנאה ומאבק.
שלמה המלך לימד אותנו שהצדיק יכול ליפול ולקום.
הרב הוטנר לימד אותנו לא למחוק את המאבקים מסיפור הגדלות.
הפסיכולוגיה עזרה לנו להבין את הסכנה שבהפיכת מעשה לזהות.
והרמב"ם עכשיו סוגר את המעגל :אל תכחיש את חומרי הגלם שקיבלת ,אבל גם אל תכתיר אותם למלך .אל תתעלם מן העבר ,אבל אל תמסור לו את העתיד .אל תהפוך את הבחירה לסיסמה כאילו הכול קל ,אבל גם אל תהפוך את הקושי להוכחה שאין בחירה.
אולי עכשיו אנחנו יכולים לנסח אחרת לגמרי את השאלה שבה פתחנו.
שאלנו :אם הקב"ה ברא אותנו לא מושלמים ,למה הוא נתן לנו תורה מושלמת?
ועכשיו מתחילה להסתמן תשובה.
אולי התורה מושלמת לא מפני שהיא מצפה לפגוש אדם שכבר מושלם.
אולי היא מושלמת מפני שהיא יודעת לאן אפשר להוביל אדם שאינו מושלם.
היא אינה תצלום של המקום שבו אני נמצא.
היא הכיוון שאליו אני נקרא ללכת.
היא אינה אומרת לי :אם אינך כבר כאן ,נכשלת.
היא אומרת לי :מכאן הולכים.
לא נותנים דרך למי שכבר הגיע.
לא נותנים מצפן למי שאינו יכול לסטות.
ולא נותנים תשובה למי שאין לו אפשרות לשוב.
אבל עכשיו ,אחרי כל זה ,מגיע שמחת תורה ומוסיף לתמונה דבר מפתיע מאוד.
אנחנו עומדים בסוף התורה.
עברנו את כל חמשת החומשים.
הגענו אל הפסוקים האחרונים.
לכאורה ,זה הרגע שבו אפשר לומר :סיימנו.
אבל העם היהודי עושה דבר כמעט הפוך.
עוד לא הספקנו להניח את הסוף ,וכבר אנחנו פותחים שוב:
"בראשית ברא אלהים".
אולי דווקא שם מסתתר הסיום האמיתי של המאמר שלנו.
מה עושה אדם שהגיע לסוף ,כשהתורה אומרת לו מיד להתחיל שוב?
יש משהו כמעט מוזר בדרך שבה אנחנו חוגגים את סיומה של התורה .בדרך כלל ,כשאדם מסיים מסלול ארוך ,הוא עוצר .סטודנט שמסיים תואר מקבל תעודה .אדם שמסיים מרתון חוצה את קו הסיום .מי שסיים לבנות בית מקבל מפתח ונכנס אליו .יש רגע שבו אפשר להביט לאחור ולומר :עשיתי את זה. הגעתי.
גם בשמחת תורה אנחנו מגיעים לסוף .שנה שלמה קראנו פרשה אחר פרשה, ספר אחר ספר .עברנו את בראשית ,שמות ,ויקרא ,במדבר ודברים .הגענו אל הפסוקים האחרונים של התורה ,אל פטירת משה רבנו ואל המילים "לעיני כל ישראל" (דברים לד ,יב).
אבל אנחנו לא נשארים שם.
מנהג ישראל הוא שלאחר סיום התורה מתחילים מיד מחדש בקריאת בראשית .הטור (אורח חיים סימן תרסט) מביא שביום שמחת תורה מסיימים את התורה ומתחילים מיד מבראשית .הסיום אינו נשאר לבדו .ליד הפסוק האחרון כבר מחכה הפסוק הראשון.
"לעיני כל ישראל".
ומיד:
"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ".
צריך להיזהר ולא להציג את המחשבה שנפתח עכשיו כאילו זהו הטעם ההלכתי שניתן למנהג .אבל מותר לנו לעמוד מול המנהג העתיק הזה ולשאול מה הוא יכול ללמד אותנו על החיים.
כי מבחינה אנושית יש כאן תמונה יוצאת דופן.
סיימת.
עכשיו תתחיל.
לא בשנה הבאה.
לא אחרי שתנוח מן הדרך.
לא אחרי שתוכיח שכבר הפנמת את כל מה שלמדת.
באותו חג שבו אתה מחזיק בידך את הסיום ,אתה פוגש שוב את ההתחלה.
ואולי זאת אחת התשובות העמוקות ביותר לשאלה שליוותה אותנו לאורך המאמר :מה אמור אדם לעשות עם העובדה שגם אחרי שנה שלמה הוא עדיין אינו האדם שרצה להיות?
הרי אפשר להגיע לשמחת תורה עם תחושה כפולה מאוד .מצד אחד ,יש שמחה .עוד שנה עברה .למדנו ,התפללנו ,עברנו שבתות וחגים ,ימים טובים יותר וימים טובים פחות .אולי קיבלנו על עצמנו דברים .אולי באמת השתנינו במקומות מסוימים.
ומצד שני ,אדם שמוכן להיות כן עם עצמו יודע שגם אחרי שנה שלמה נשארו בו דברים שהוא היה בטוח שכבר ייעלמו.
אותו כעס עדיין מסוגל להתעורר.
אותו פחד עדיין יודע איפה למצוא אותו.
אותה קנאה לא נעלמה לחלוטין.
אותו הרגל שהוא הבטיח לעצמו לשבור עדיין חוזר לפעמים.
יש תפילות שהוא עדיין מתקשה בהן.
יש אנשים שהוא עדיין מתקשה לסלוח להם.
יש מקומות שבהם הוא עדיין מבקש אישור מאחרים.
יש דברים שהוא יודע כבר שנים ועדיין אינו מצליח לחיות לפיהם כפי שהיה רוצה.
ואז הוא מגיע לסוף התורה.
ומה היה אפשר לחשוב?
אולי עכשיו צריך לבדוק אם הצלחת.
האם הגעת?
האם השנה הזאת הפכה אותך לאדם שהיית אמור להיות?
האם כל מה שקראת כבר נעשה חלק ממך?
אבל התורה אינה נשארת בסוף כדי לבחון אותנו משם.
אנחנו חוזרים לבראשית.
וזה יכול ללמד אותנו דבר גדול מאוד :בעבודת האדם אין סיום שבו הוא מפסיק להיות אדם שנמצא בדרך.
גם מי שסיים מתחיל.
גם מי שלמד חוזר ללמוד.
גם מי שהשתנה עדיין צריך להשתנות.
גם מי שנפל וקם עלול להידרש לקום שוב.
וזה אינו כישלון של הדרך.
זאת הדרך.
אולי אנחנו סובלים כל כך מן הנפילות שלנו מפני שבאיזשהו מקום דמיינו שיום אחד נגיע לגרסה סופית של עצמנו .יום אחד אהיה אדם סבלני ,ומאותו רגע לא אצטרך עוד לעבוד על הסבלנות .יום אחד תהיה לי אמונה חזקה ,ומאותו רגע לא יהיו לי עוד שאלות ופחדים .יום אחד אעשה סדר בחיים ,ומאותו רגע לא אצטרך עוד להילחם בהרגלים ישנים .יום אחד אתקן את הזוגיות ,את היחסים עם הילדים ,את התפילה ,את הלימוד ,את האכילה ,את הכעס ,ואז אוכל סוף סוף לומר :הגעתי.
אבל אולי אין יום כזה.
לא מפני שאי אפשר להשתנות.
אפשר להשתנות מאוד.
אדם יכול להיות בגיל חמישים אדם אחר לחלוטין מזה שהיה בגיל שלושים. הוא יכול לבנות מידות שלא היו בו ,לרכוש הרגלים ,לרפא מערכות יחסים, להתקרב לקב"ה ,ללמוד לשלוט בדברים שפעם שלטו בו .הוא יכול להסתכל לאחור ולא להאמין איזה מרחק עבר.
אבל גם האדם החדש הזה עדיין חי.
והחיים ימשיכו לפגוש אותו.
יהיו ניסיונות חדשים.
יהיו תקופות חדשות.
הגוף ישתנה.
המשפחה תשתנה.
הילדים יגדלו.
ההורים יזדקנו.
העבודה תשתנה.
הכוחות ישתנו.
דברים שפעם היו קלים עלולים להפוך לקשים ,ודברים שפעם נראו בלתי אפשריים יכולים להפוך לטבע שני.
ואדם יצטרך ללמוד שוב את עצמו.
אולי זאת אחת המשמעויות העמוקות שאנחנו יכולים לקחת מן החזרה לבראשית :לא רק התורה נשארת אותה תורה והקריאה מתחילה מחדש. גם הקורא איננו אותו קורא.
הפסוק שקראתי לפני שנה הוא אותו פסוק.
אבל אני אינני אותו אדם.
עבר עליי משהו מאז.
איבדתי משהו.
קיבלתי משהו.
נפגעתי.
סלחתי.
נכשלתי.
הצלחתי.
נולדו בי שאלות שלא היו בי.
דברים שפעם עברתי עליהם במהירות פתאום נעשים אישיים.
ולכן לחזור לבראשית אינו בהכרח לחזור לאותה נקודה.
אפשר לחזור לאותו מקום ולהגיע אליו כאדם אחר.
וזה חשוב מאוד ,מפני שאחד הפחדים הגדולים אחרי נפילה הוא התחושה ש"חזרתי לנקודת ההתחלה".
אדם שהיה נקי מסיגריות חצי שנה ועישן אומר :חזרתי לאפס.
אדם ששמר במשך חודשים על האכילה ונשבר בשבוע קשה אומר :הרסתי הכול.
אדם שעבד על הכעס והתפרץ אומר :לא השתניתי בכלל.
אדם שבנה סדר לימוד והפסיק אותו בתקופה עמוסה אומר :הנה ,שוב אני בדיוק אותו אדם.
אבל האם הוא באמת חזר לאפס?
האם חצי שנה של מאבק ,של בחירות ,של ימים שבהם אמר לא לסיגריה, נמחקה ברגע שבו אמר פעם אחת כן?
האם חודשים של שינוי ביחסים נמחקו בגלל ערב אחד קשה?
האם כל מה שאדם למד על עצמו בדרך נעלם מפני שנפל?
לא כל חזרה להתחלה היא חזרה לאפס.
יש אדם שחוזר לאותה נקודה כשהוא נושא איתו את כל הדרך שעשה.
הוא יודע עכשיו דברים שלא ידע בפעם הראשונה.
הוא מכיר את נקודות החולשה שלו.
הוא יודע מה עזר לו.
הוא יודע מה הפיל אותו.
הוא יודע ממי לבקש עזרה.
הוא יודע שהצליח כבר פעם אחת להחזיק מעמד יום ,שבוע ,חודש או שנה.
והידיעה הזאת נוסעת איתו אל ההתחלה החדשה.
לכן יש הבדל גדול בין להתחיל מחדש לבין להתחיל מאפס.
אלה אינם אותו דבר.
אדם יכול להתחיל מחדש כשהוא נושא איתו ניסיון של שנים.
וזה נכון גם בתורה.
כשאנחנו פותחים שוב את בראשית ,איננו מוחקים את דברים.
איננו אומרים שכל מה שקראנו עד עכשיו לא קרה.
אנחנו מתחילים את התורה מחדש כשכל התורה שכבר קראנו נמצאת איתנו.
אולי כך צריך אדם ללמוד גם להתחיל את עצמו מחדש.
לא למחוק את העבר.
לא להעמיד פנים שלא נפל.
לא לומר שהכול היה בסדר.
אלא לקחת את כל מה שעבר ולהביא אותו אל ה"בראשית" הבא שלו.
ופה שמחת תורה מקבלת משמעות עמוקה במיוחד.
אנחנו לא מסיימים את התורה בבכי על כך שעדיין לא קיימנו את כולה בשלמות.
אנחנו שמחים.
איזו שמחה זאת?
ודאי שהשמחה היא שמחת התורה ,שמחת סיומה ,שמחת הזכות ללמוד אותה ולהיות קשורים אליה .אבל מתוך כל מה שבנינו במאמר אפשר לשמוע בתוך השמחה הזאת עוד קול :אני שמח שיש לי דרך שגם מחר אוכל להמשיך ללכת בה.
התורה אינה תעודה שמקבלים בסוף משום שסיימנו את תהליך התיקון.
היא נשארת בידיים שלנו.
מחר נצטרך אותה שוב.
בשבוע הבא נצטרך אותה שוב.
בכעס הבא.
בפיתוי הבא.
בהחלטה הבאה.
בכישלון הבא.
בקימה הבאה.
אנחנו רוקדים לא מפני שסיימנו להיות בני אדם.
אנחנו רוקדים מפני שבתוך כל חוסר השלמות האנושי שלנו ניתנה לנו דרך שאפשר לחזור אליה שוב ושוב.
וזה מחזיר אותנו לשאלה שבה פתחנו את המאמר.
אם הקב"ה ברא אותנו לא מושלמים ,למה הוא נתן לנו תורה מושלמת?
אולי מפני שאילו היינו מושלמים ,לא היינו זקוקים לה.
התורה אינה פרס שמקבלים אחרי שהאדם השלים את עצמו.
היא הדרך שבה האדם הולך כל חייו מן המקום שבו הוא נמצא אל המקום שבו הוא יכול להיות.
היא אינה מבקשת ממני לשקר ולומר שאין בי יצר.
היא מלמדת אותי מה לעשות איתו.
היא אינה מבקשת ממני להכחיש את החולשות שלי.
היא אינה נותנת להן להחליט עבורי.
היא אינה מבטיחה שלעולם לא אפול.
היא מלמדת אותי שגם אחרי שנפלתי נשארה לפניי מצווה אחת שאסור לי לוותר עליה:
לקום.
ואולי לכן יש משהו כל כך מדויק בכך שדווקא בשמחת תורה אנחנו מחזיקים יחד סוף והתחלה.
הסוף אומר :עברת דרך.
ההתחלה אומרת :עדיין יש דרך.
הסוף אומר :אל תזלזל במה שכבר בנית.
ההתחלה אומרת :אל תהפוך את מה שבנית לסיבה להפסיק לבנות.
הסוף מאפשר לאדם להודות על המרחק שעבר.
וההתחלה שומרת עליו מן האשליה שכבר אין לו לאן ללכת.
יש אנשים שכל החיים שלהם תקועים מפני שהם מחכים לרגע שבו ירגישו מוכנים להתחיל.
אחרי החגים.
אחרי שהלחץ יעבור.
אחרי שאסדר את הראש.
אחרי שאהיה חזק יותר.
אחרי שאפסיק ליפול.
אבל התורה שאנחנו פותחים מחדש אינה מחכה לאדם המושלם של מחר.
היא נפתחת בפני האדם שעומד כאן היום.
עם מה שהצליח.
עם מה שלא הצליח.
עם הקבלות שקיים.
עם הקבלות ששבר.
עם המקומות שבהם גדל.
ועם המקומות שבהם הוא עדיין אותו אדם שמבקש לגדול.
"בראשית" אינה מילה שניתנת רק למי שמעולם לא נכשל.
לפעמים היא המילה שאדם זקוק לה דווקא אחרי שנכשל.
אפשר להתחיל.
שוב.
אבל לא מאפס.
עם כל מה שכבר למדתי.
עם כל מה שכבר שילמתי.
עם כל מה שכבר הבנתי על עצמי.
ועם הידיעה שהעובדה שאני צריך להתחיל שוב אינה הוכחה שהדרך הקודמת הייתה לשווא.
לפעמים היא ההוכחה שאני עדיין בדרך.
וזה אולי המקום שבו שמחת תורה פוגשת את האדם בצורה האישית ביותר. אנחנו עומדים ורוקדים עם תורה מושלמת בידיים של בני אדם לא מושלמים.
ואין כאן סתירה.
זה בדיוק הסיפור.
הקב"ה שברא את התורה המושלמת הוא גם הקב"ה שברא את האדם הלא מושלם שאליו היא ניתנה.
והוא לא ביקש מן האדם להיות מלאך לפני שייגש אליה.
הוא ביקש ממנו לקחת אותה איתו בדרך.
אבל עדיין נשאר לנו דבר אחד לעשות.
לחזור אל אותו אדם מן הפסקה הראשונה.
אל הסיגריה שכבר הודלקה.
אל העוגה שכבר נאכלה.
אל הצעקה שכבר יצאה מן הפה.
אל הקבלה שכבר נשברה.
כי כל הרעיונות הגדולים האלה נבחנים בסופו של דבר ברגע אחד קטן מאוד:
מה האדם עושה בדקה שאחרי הנפילה?
נחזור לרגע שבו התחלנו.
הסיגריה כבר ביד.
העוגה כבר נאכלה.
המילים כבר יצאו מן הפה.
הילד כבר נפגע.
בן הזוג כבר שמע את המשפט שהבטחנו לעצמנו שלא נאמר שוב.
הקבלה שקיבלנו על עצמנו כבר נשברה.
אי אפשר לחזור חמש דקות לאחור.
וזה אולי אחד הרגעים החשובים ביותר בכל תהליך של שינוי ,מפני שבדקות האלה אדם אינו מחליט רק מה יעשה עכשיו .לפעמים הוא מחליט איזה סיפור יספר לעצמו על מה שקרה.
אפשר להסתכל על הסיגריה ולומר :הנה ,ידעתי .אין לי כוח רצון.
אפשר להסתכל על העוגה ולומר :שוב הרסתי הכול.
אפשר לצאת מן המריבה ולומר :אני בדיוק אותו אדם שהייתי לפני עשר שנים.
אפשר להפסיד תפילה ,יום לימוד או קבלה רוחנית ולומר :כל ההתעוררות שלי הייתה כנראה התלהבות חולפת.
ואפשר לומר משהו אחר.
לא משהו שמקל ראש במה שקרה.
לא "לא נורא".
לא "כולם נופלים".
לא "ככה אני".
אלא:
נפלתי .עכשיו אני צריך להחליט מה אני עושה עם הנפילה הזאת.
זה נשמע כמו הבדל קטן בניסוח ,אבל זה הבדל בין שני עולמות.
כי כל עוד אני אומר "נפלתי" ,עדיין יש אדם ויש נפילה.
ברגע שאני אומר "אני כישלון" ,האדם והנפילה נעשו דבר אחד.
ואולי דווקא בדקה שאחרי הכישלון צריך אדם לזכור את כל הדרך שעברנו.
לזכור שמשה רבנו לא התבייש לומר למלאכים שיש לבני אדם יצר הרע. להפך ,הוא הסביר להם שדווקא עולם שיש בו יצר ,קנאה ובחירה הוא העולם שבו התורה צריכה להינתן.
לזכור ששלמה המלך יכול לכתוב באותו פסוק "יפול" ו**"צדיק"** ,מפני שהנפילה אינה בהכרח המילה האחרונה על האדם.
לזכור את דבריו של הרב יצחק הוטנר ,שהזהיר אותנו מן התמונה השקרית שבה אנחנו רואים אנשים גדולים רק לאחר שכבר הגיעו למדרגתם ומוחקים מן הסיפור את המלחמות שקדמו לה.
לזכור שהמוח שלנו יודע לקחת אירוע אחד ולהפוך אותו לזהות שלמה, ושדווקא שם אנחנו צריכים לעצור אותו.
ולזכור את הרמב"ם ,שאינו מאפשר לנו לומר שנתוני הפתיחה ,העבר ,הנטיות וההרגלים כבר החליטו מי נהיה.
כל המקורות האלה נפגשים עכשיו במקום אחד.
לא בבית המדרש.
לא בתוך ספר.
אלא ברגע שבו אדם עומד מול עצמו אחרי שנכשל.
שם מתברר אם התורה היא רק דבר שהוא יודע ,או דבר שהוא מסוגל לחיות.
כי קל מאוד להאמין בתשובה כשמדברים עליה באופן כללי.
הרבה יותר קשה להאמין בה כשאני הוא זה שצריך אותה.
קל לומר שלכל אדם יש אפשרות להשתנות.
קשה יותר לומר את זה לעצמי בפעם השביעית שנפלתי באותו מקום.
קל לקרוא "שבע יפול צדיק וקם".
קשה יותר לעמוד על הקרקע ולחשוב שהמילה "וקם" עדיין מדברת גם אליי.
ופה אולי נמצא המבחן האמיתי של כל המאמר הזה.
לא האם השתכנענו שאדם אינו מושלם.
את זה כולנו יודעים.
השאלה היא האם אנחנו מסוגלים להאמין שחוסר השלמות שלנו אינו מבטל את האחריות שלנו ,אבל גם אינו מבטל את האפשרות שלנו להשתנות.
יש שתי טעויות הפוכות שאדם יכול לעשות אחרי נפילה.
האחת היא להקטין אותה :לא קרה כלום.
השנייה היא להגדיל אותה עד שהיא בולעת את כל האדם :הכול אבוד.
התורה אינה מאפשרת אף אחת מהן.
קרה משהו.
צריך להסתכל עליו.
צריך לקחת אחריות.
אם פגעתי ,לבקש סליחה.
אם יש נזק ,לתקן.
אם הדרך שבה ניסיתי להשתנות לא עובדת ,לשנות אותה.
אם אני צריך עזרה ,לבקש אותה.
אם יש דפוס שחוזר על עצמו ,להפסיק להסתפק בהחלטות ולברר מה מזין אותו.
אבל אחרי כל זה אסור להוסיף לכישלון דבר שהוא עצמו מעולם לא אמר:
שאין לי יותר עתיד.
הסיגריה שעישנתי היום אינה יודעת אם אעשן בעוד שנה.
העוגה שאכלתי הערב אינה יודעת מה אבחר לאכול מחר בבוקר.
הצעקה שיצאה ממני אינה יודעת איזה אבא אהיה בעוד חמש שנים.
המריבה של היום אינה יודעת איזו זוגיות נוכל לבנות.
היום שבו לא למדתי אינו יודע כמה תורה אלמד בחיי.
החטא שעשיתי אינו מקבל בעלות על כל האדם שאהיה.
רק אנחנו נותנים לפעמים לרגע אחד כוח כזה.
וזה אולי הדבר שאדם צריך לקחת איתו משמחת תורה אל החיים.
אנחנו מסיימים.
ומתחילים.
לא מפני שהסיום לא היה אמיתי.
ולא מפני שכל מה שעשינו עד עכשיו נמחק.
אלא מפני שאצל אדם חי ,כל סוף יכול להפוך לנקודת מוצא חדשה.
גם אחרי שנה טובה אפשר להתחיל.
גם אחרי שנה קשה אפשר להתחיל.
גם אחרי הצלחה אפשר להתחיל.
וגם אחרי כישלון אפשר להתחיל.
אבל יש דבר אחד שאסור לבלבל:
להתחיל מחדש אינו להתחיל מאפס.
האדם שמדליק היום שוב סיגריה אחרי חצי שנה בלי עישון אינו אותו אדם שהיה ביום שבו הפסיק לראשונה .יש מאחוריו חצי שנה שמוכיחה שהוא מסוגל לחיות אחרת.
האדם שהתפרץ הערב אחרי חודשים של עבודה אינו חוזר ברגע אחד לאדם שהיה לפני העבודה .הוא נושא איתו חודשים שבהם למד לעצור ,לזהות, לבקש סליחה ולדבר אחרת.
האדם שנפל במקום רוחני אינו מוחק ברגע אחד את כל התפילות ,הלימוד, ההתמודדות והבחירות שעשה עד עכשיו.
הדרך נמצאת בתוכו גם כשהוא מועד עליה.
ולפעמים דווקא כאן אדם צריך לשנות את השאלה.
במקום לשאול:
"למה אני עדיין נופל?"
אפשר לשאול:
"מה אני יודע היום על הנפילה הזאת שלא ידעתי בפעם הקודמת?"
במקום:
"איך שוב עשיתי את זה?"
אפשר לשאול:
"מה אני צריך לשנות כדי שהפעם הקימה תהיה אחרת?"
במקום:
"מה זה אומר עליי?"
אפשר לשאול:
"מה אני בוחר לעשות עכשיו?"
כי יש שאלות שמחפשות אשמים.
ויש שאלות שמייצרות תנועה.
והתורה אינה נותנת לאדם אפשרות לברוח מן האחריות ,אבל היא גם אינה נותנת לו רשות להתייאש מעצמו.
אולי לכן התשובה לשאלה הגדולה שבה פתחנו אינה תשובה פילוסופית בלבד.
אם הקב"ה ברא אותנו לא מושלמים ,למה הוא נתן לנו תורה מושלמת?
מפני שהתורה המושלמת לא ניתנה לאדם מפני שהוא כבר מושלם.
היא ניתנה לו מפני שהוא יכול ללכת.
מפני שהוא יכול לבחור.
מפני שהוא יכול ללמוד.
מפני שהוא יכול לטעות ולהכיר בטעות.
מפני שהוא יכול לבקש סליחה.
מפני שהוא יכול לתקן.
מפני שהוא יכול ליפול.
ומפני שאחרי שנפל ,הוא יכול לקום.
אילו היינו מלאכים ,אולי לא היינו זקוקים לכל זה.
אבל אנחנו בני אדם.
ולכן קיבלנו תורה.
לא תורה שמורידה את הרף כדי להתאים לחולשות שלנו ,אלא תורה שמרימה את המבט כדי שלא נהפוך את החולשות שלנו לגבול האפשרויות שלנו.
לא תורה שאומרת לנו שהכול בסדר כפי שהוא ,אלא תורה שאומרת שגם כשלא הכול בסדר ,עדיין אפשר לעשות את הדבר הבא נכון יותר.
לא תורה שמבטיחה לנו מסלול בלי נפילות ,אלא תורה שאינה מאפשרת לנפילה לקבל את המילה האחרונה.
וזה אולי אחד הדברים הגדולים שאפשר לשמוע בתוך השמחה של שמחת תורה.
אנחנו רוקדים עם תורה מושלמת בידיים של בני אדם לא מושלמים.
אנחנו מחזיקים אותה עם אותן ידיים שלפעמים עשו דברים שלא היינו גאים בהם.
אנחנו קוראים בה באותו פה שלפעמים אמר מילים שאנחנו מצטערים עליהן.
אנחנו עומדים מולה עם אותו לב שיש בו אהבה וגם קנאה ,אמונה וגם פחד, רצון לגדול וגם רגעים שבהם אנחנו עייפים מן הדרך.
והתורה עדיין אצלנו.
לא מפני שכבר הגענו.
מפני שאנחנו עדיין הולכים.
בסוף החג נניח את ספר התורה בארון הקודש ונחזור הביתה .שם לא יהיו הקפות .יהיו כלים בכיור ,ילדים ,טלפונים ,עבודה ,כסף ,לחץ ,פקקים ,עייפות, מערכות יחסים וכל המקומות שבהם האדם האמיתי פוגש שוב את עצמו.
ושם תתחיל שמחת תורה האמיתית של החיים.
לא רק ברגע שבו רקדנו עם התורה.
אלא ברגע שבו נפלנו ,וכמעט אמרנו לעצמנו "זה מי שאני" ,ואז נזכרנו שלא.
זה מה שעשיתי.
זה המקום שבו נפלתי.
אבל הסיפור שלי עדיין לא הסתיים.
יש עוד פסוק.
יש עוד בחירה.
יש עוד בוקר.
יש עוד התחלה.
יש עוד בראשית.
ולכן אולי השאלה שאיתה כדאי לצאת משמחת תורה אינה האם השנה אצליח להיות אדם שלא נופל לעולם.
אלא שאלה אמיצה ומדויקת הרבה יותר:
איזו נפילה בחיים שלי הפכתי בטעות להוכחה על מי שאני ,ומה היה משתנה אילו במקום לשאול את עצמי "איך שוב נפלתי?" ,הייתי מתחיל לשאול "איך אני קם מכאן?"