למה אנחנו מסוגלים לשמוח דווקא בקשר שמציב לנו גבולות ומחייב אותנו להשתנות?
האם מישהו היה רוקד עם ספר החוקים של המדינה? אז למה אנחנו רוקדים עם התורה? אנחנו רגילים לחשוב שחופש פירושו שאף אחד לא יגיד לנו מה לעשות ,ולכן קשה להבין את התמונה המוזרה של שמחת תורה :יהודים מחבקים ורוקדים דווקא עם ספר שמלא במצוות ,איסורים וגבולות .מדוע דבר שמחייב אותנו כל כך מעורר אהבה ושמחה ,בעוד שאיש אינו מעלה בדעתו…
האם מישהו היה רוקד עם ספר החוקים של המדינה? אז למה אנחנו רוקדים עם התורה? אנחנו רגילים לחשוב שחופש פירושו שאף אחד לא יגיד לנו מה לעשות ,ולכן קשה להבין את התמונה המוזרה של שמחת תורה :יהודים מחבקים ורוקדים דווקא עם ספר שמלא במצוות ,איסורים וגבולות .מדוע דבר שמחייב אותנו כל כך מעורר אהבה ושמחה ,בעוד שאיש אינו מעלה בדעתו לרקוד עם ספר החוקים של המדינה? ואולי השאלה הזאת נוגעת להגדרה עמוקה הרבה יותר של חופש :האם אדם חופשי הוא מי ששום דבר אינו מחייב אותו ,או דווקא מי שמסוגל לבחור במה הוא מאמין מספיק כדי להסכים שגם יחייב אותו?
נסו לדמיין לרגע תמונה מעט משונה .מדינת ישראל מפרסמת מהדורה חדשה ומפוארת של ספר החוקים .מאות עמודים של חובות ,איסורים, תקנות והוראות .אנשים מקבלים אותו ,יוצאים איתו לרחוב ,מחבקים אותו, מנשקים אותו ,מרימים אותו באוויר ומתחילים לרקוד.
קשה אפילו לדמיין את זה.
האם ראיתם פעם בעל עסק מקבל חוברת חדשה של הוראות רשות המסים ,קורא לחברים ואומר להם :בואו ,הערב חוגגים? האם מישהו היה מוציא לרחוב את חוקי התעבורה ,מקיף איתם שבע הקפות ושר מרוב שמחה? האם אזרח בארצות הברית היה לוקח את ספר החוקים הפדרלי, מחבק אותו אל ליבו ורוקד איתו במשך שעות?
כנראה שלא.
אנחנו זקוקים לחוקים .בלי חוק אין חברה מסודרת .אנחנו מבינים מדוע צריך חוקי תנועה ,דיני חוזים ,חוקי מס ,דיני עבודה וחוקים שמגינים על רכוש ועל החיים .אדם הגון יכול אפילו להעריך מערכת משפט טובה ולהבין את חשיבותה .אבל מכאן ועד אהבה ,נשיקה וריקוד המרחק עצום.
אדם יכול לכבד חוק.
הוא יכול לציית לו.
הוא יכול להבין מדוע הוא נחוץ.
אבל מי אוהב שמחייבים אותו?
ועכשיו ניכנס לבית הכנסת בשמחת תורה.
מוציאים מן הארון ספר תורה .אנשים עומדים סביבו ,מחבקים אותו, מנשקים אותו ,רוקדים איתו ושרים .ילדים רוצים להחזיק בו .מבוגרים מבקשים לגעת בו .אדם שלפעמים במשך השנה מתקשה לקיים חלק ממה שכתוב בתורה עומד עכשיו ורוקד עם הספר שמחייב אותו באותם דברים בדיוק.
ופה נמצאת שאלה שאנחנו כמעט לא שואלים מפני שהתרגלנו לתמונה.
מה בעצם אנחנו חוגגים?
הרי התורה איננה רק ספר של סיפורים יפים ,רעיונות מעוררי השראה ומילים מנחמות .היא גם ספר תובעני מאוד .יש בה תרי"ג מצוות .היא אומרת לאדם מה לעשות ומה לא לעשות .היא נכנסת לזמן שלו ,לכסף שלו ,לאוכל שלו ,לעסק שלו ,למשפחה שלו ,לדיבור שלו ,למיניות שלו ,ליום העבודה שלו וליום המנוחה שלו.
היא אינה מסתפקת בהמלצות.
היא מצווה.
"זכור את יום השבת לקדשו".
"כבד את אביך ואת אמך".
"לא תרצח".
"לא תנאף".
"לא תגנב".
"לא תחמד".
"ואהבת לרעך כמוך".
"קדשים תהיו".
יש דברים שהתורה אומרת לי לעשות גם כאשר לא מתחשק לי .יש דברים שהיא אוסרת עליי גם כאשר אני מאוד רוצה אותם .היא אינה שואלת בכל בוקר אם היום מתאים לי להיות מחויב אליה.
ובכל זאת ,עם הספר הזה אנחנו רוקדים.
יש כאן משהו שראוי לעצור מולו.
אם אדם היה אומר לנו" :מצאתי ספר ובו מאות הוראות שמגבילות אותי כמעט בכל תחום בחיים ,ואני כל כך שמח בו שאני רוצה לרקוד איתו" ,היינו רוצים להבין מה הוא מצא בספר הזה.
כי בדרך כלל ,ככל שמוסיפים לאדם חובות ,הוא מרגיש פחות חופשי.
אם מקום העבודה מוסיף עוד עשרים נהלים ,העובדים אינם פוצחים בריקוד.
אם המדינה מודיעה שממחר נכנסות לתוקף עוד מאה תקנות ,האזרחים אינם יוצאים לרחובות עם מוזיקה.
אם הבנק שולח ללקוח מסמך ובו עוד עשרה דברים שהוא חייב לעשות, הוא אינו מנשק את המעטפה.
אנחנו רגילים לחוות חובה כמשהו שמצמצם את מרחב האפשרויות שלנו.
לפני הציווי יכולתי לעשות כך או כך.
אחרי הציווי נאמר לי :כך כן ,כך לא.
לכאורה ,כל מצווה מוסיפה עוד גבול.
אם כך ,מדוע דווקא ביום שבו אנחנו חוגגים את התורה כולה ,אנחנו חוגגים גם את כל הגבולות האלה?
אנחנו הרי לא מוציאים בשמחת תורה רק את הפסוקים שאנחנו אוהבים.
אין ספר תורה נפרד ובו רק "ואהבת לרעך כמוך" ,רק ברכות ,רק הבטחות ,רק פסוקים שמחזקים אותנו ברגעים קשים.
אנחנו מחזיקים ספר אחד.
ובתוכו נמצאים יחד הדברים שקל לנו לקבל והדברים שקשה לנו לקבל.
המצוות שאנחנו מרגישים איתן בבית והמצוות שתובעות מאיתנו מאבק.
הפסוקים שמנחמים אותנו והפסוקים שמעמידים מולנו דרישה.
ה"עשה" וה"לא תעשה".
החסד והדין.
הזכויות והחובות.
ואת כל זה אנחנו מחבקים.
אולי דווקא בגלל שהמחזה הזה מוכר לנו כל כך ,איבדנו מעט את היכולת להתרגש מן המוזרות שבו.
יהודי מחזיק בידיו ספר שאומר לו לפעמים "לא".
והוא מנשק אותו.
ספר שאומר לו שלא כל רצון שלו צריך להתממש.
והוא רוקד איתו.
ספר שאומר לו שלא כל דבר ששייך לו הוא באמת רק שלו ,שיש צדקה, מעשר ,אחריות לזולת.
ספר שאומר לו שלא כל שעה היא שלו ,שיש שבת.
שלא כל מילה שהוא מסוגל לומר מותר לו לומר.
שלא כל סכום שהוא יכול להרוויח מותר לו להרוויח בכל דרך.
שלא כל משיכה צריכה להפוך למעשה.
שלא כל כעס מצדיק תגובה.
שלא כל מה שאני יכול לעשות הוא גם מה שאני ראוי לעשות.
ואנחנו קוראים ליום הזה:
שמחת תורה.
לא "קבלת עול התורה".
לא "יום חובת התורה".
לא "יום חוקי התורה".
אלא שמחה.
וזה מחייב אותנו לשאול אם אולי אנחנו מפספסים משהו עמוק מאוד בהגדרה שלנו לחופש.
מפני שהאינטואיציה הפשוטה שלנו אומרת שחופש פירושו כמה שיותר אפשרויות וכמה שפחות מגבלות .ככל שפחות אנשים אומרים לי מה לעשות,
אני חופשי יותר .ככל שאני יכול לבחור בכל רגע את מה שמתחשק לי ,אני בעל הבית על החיים שלי.
אבל האם זה באמת נכון?
ניקח אדם שאיש אינו אוסר עליו לגעת בטלפון שלו.
הוא חופשי לחלוטין.
רק שהוא אינו מצליח להניח אותו.
הוא קם בבוקר ומיד בודק אותו .באמצע שיחה הוא שולח אליו יד בלי לשים לב .הוא יושב עם הילדים אבל הראש שלו בהתראות .הוא נכנס למיטה ומבטיח לעצמו שרק יבדוק משהו לשתי דקות ,וכעבור ארבעים דקות עדיין גולל.
אף שוטר אינו עומד לידו.
אין חוק שמכריח אותו.
אין אדם שאומר לו מה לעשות.
אבל האם הוא חופשי?
אדם אחר יכול לקנות כל מה שהוא רוצה.
איש אינו עוצר אותו.
אבל הוא אינו מסוגל לראות משהו שהוא רוצה בלי לקנות אותו.
אדם אחר רשאי לאכול כרצונו ,אבל אינו מצליח לומר לעצמו "מספיק".
אדם אחר יכול לדבר ככל העולה על רוחו ,אבל אינו מסוגל לעצור משפט כשהכעס עולה.
אדם אחר אינו כפוף לאיש ,אבל הוא חייב לדעת בכל רגע מה חושבים עליו. מחמאה מרימה אותו לשמים ,ביקורת קטנה מפילה אותו ליום שלם ,והוא משנה החלטות כדי לקבל אישור מאנשים שאפילו אינם חשובים לו באמת.
מבחוץ כולם חופשיים.
איש אינו מחזיק אותם בכלא.
אבל משהו מחזיק אותם.
ופה מתחילה להיסדק ההגדרה הפשוטה שלנו לחופש.
אולי אפשר להיות אדם שאין עליו כמעט שום מגבלה מבחוץ ,ובכל זאת להיות משועבד מאוד מבפנים.
ואולי אפשר גם להיות אדם שקיבל על עצמו גבולות ,ובזכותם נעשה דווקא חופשי יותר.
חשבו על אדם שאומר :אני חופשי ,ולכן אני עושה כל מה שמתחשק לי.
יש רק שאלה אחת:
מי החליט מה יתחשק לך?
האם אתה בחרת את כל הרצונות שעולים בך?
האם בחרת איזו פרסומת תעורר אצלך רצון?
האם בחרת למה תקנא?
האם בחרת מה יכעיס אותך?
האם בחרת את הדחף לקחת שוב את הטלפון?
האם בחרת את הצורך שכולם יאהבו אותך?
אם חופש פירושו רק "לעשות מה שאני רוצה" ,אבל אינני שולט בכל מה שאני רוצה ,ייתכן שבשם החופש מסרתי את עצמי דווקא לידי הדברים שמפעילים אותי.
ואז השאלה של שמחת תורה נעשית גדולה הרבה יותר.
אולי אנחנו לא רוקדים למרות שיש בתורה גבולות.
אולי יש אפשרות שאנחנו עדיין צריכים להבין ,שלפחות חלק מן השמחה קשור דווקא לסוג החירות שהגבולות האלה מאפשרים לאדם לבנות.
אולי לא כל "אסור" הוא סורג.
ולא כל "מותר" הוא חופש.
אולי יש דברים שאני חופשי לעשות ,אבל אם אינני מסוגל שלא לעשות אותם ,אני כבר פחות חופשי מכפי שנדמה לי.
ואולי השאלה האמיתית איננה" :כמה דברים מותר לי לעשות?"
אלא" :מי מחליט בסופו של דבר מה אני עושה?"
כי אם הטלפון מחליט ,אני לא חופשי.
אם הכעס מחליט ,אני לא חופשי.
אם התיאבון מחליט ,אני לא חופשי.
אם הצורך באישור מחליט ,אני לא חופשי.
אם הפחד מחליט ,אני לא חופשי.
גם אם אף אדם בעולם לא אמר לי מה לעשות.
ופה אנחנו עומדים על סף פרדוקס עצום.
דווקא התורה ,שנראית במבט ראשון כאחת ממערכות החיוב המקיפות ביותר שניתנו לאדם ,משתמשת חז"ל כלפיה במילה שהיינו מצפים למצוא בצד ההפוך לחלוטין :חירות.
איך ייתכן שמאות מצוות אינן רק מגבלות על החופש ,אלא יכולות להיות הדרך אליו?
כדי להבין את הריקוד של שמחת תורה ,נצטרך כנראה להתחיל משאלה בסיסית הרבה יותר :מה פירוש להיות בן חורין?
המילה "חופש" היא אחת המילים שאנחנו אוהבים כמעט באופן אינסטינקטיבי .אדם רוצה להיות חופשי .עם רוצה להיות חופשי .ילד מחכה לחופש מבית הספר .עובד מחכה לחופשה .אדם צעיר רוצה להגיע לגיל שבו אף אחד כבר לא יחליט בשבילו .אפילו כאשר איננו יודעים להגדיר בדיוק מהו חופש ,אנחנו יודעים שאנחנו רוצים אותו.
אבל אם ננסה להגדיר אותו ,נגלה שהדבר אינו פשוט כל כך.
ההגדרה הראשונית שלנו בדרך כלל היא :חופש הוא האפשרות לעשות מה שאני רוצה.
אם מישהו מונע ממני לעשות דבר שאני רוצה ,הוא מגביל את החופש שלי. אם איש אינו מונע ממני ,אני חופשי.
זו הגדרה הגיונית ,אבל היא משאירה בחוץ שאלה אחת גדולה מאוד:
מה קורה כאשר מי שמונע ממני לעשות את מה שאני באמת רוצה הוא אני עצמי?
אדם רוצה להיות בריא .הוא באמת רוצה .לא הרופא רוצה במקומו ,לא אשתו ולא הילדים .הוא יודע שהגוף שלו זקוק לשינוי .הוא אפילו מפחד ממה שעלול לקרות אם לא ישנה את אורח חייו.
ובערב הוא עומד מול המקרר.
מה הוא רוצה עכשיו?
מצד אחד ,הוא רוצה בריאות.
מצד שני ,הוא רוצה את העוגה.
שני הרצונות אמיתיים.
אדם רוצה להיות אבא סבלני .הוא אינו אומר זאת כדי להרשים מישהו. כשהוא רואה את הילד ישן אחרי ערב שבו צעק עליו ,לפעמים כואב לו ממש .הוא אומר לעצמו :אני לא רוצה שהילדים שלי יזכרו אותי כך.
למחרת הילד עושה שוב את הדבר שמוציא אותו מדעתו.
ועכשיו גם כאן יש שני רצונות.
הוא רוצה להיות אבא סבלני.
והוא רוצה לצעוק.
אדם רוצה לחסוך כסף לדירה ,לחתונה של הילדים או לעתיד .אבל הוא גם רוצה את הדבר החדש שראה עכשיו.
אדם רוצה ללמוד בערב ,אבל הוא גם רוצה לפתוח את הטלפון.
אדם רוצה לשמור על הזוגיות שלו ,אבל ברגע של כעס הוא גם רוצה לומר את המשפט שהוא יודע בדיוק כמה יכאיב.
אדם רוצה להתפלל בכוונה ,ובאותו זמן הראש שלו רוצה לרוץ לעשרים מקומות אחרים.
אם כך ,כשאנחנו אומרים "אני רוצה להיות חופשי לעשות מה שאני רוצה", נשארת שאלה:
איזה מן הרצונות שלי יקבל את החופש?
הרצון של עכשיו?
הרצון של מחר?
הרצון של הגוף?
הרצון של הערכים שלי?
הרצון שנולד לפני עשר שניות בגלל פרסומת?
או הרצון שבשבילו אני מוכן לעבוד עשר שנים?
הרי אדם אינו רצון אחד.
אנחנו מערכת שלמה של רצונות ,וחלקם סותרים זה את זה.
אני רוצה להצליח ,אבל גם רוצה לנוח.
אני רוצה קשר עמוק ,אבל גם מפחד להיפגע.
אני רוצה להיות נדיב ,אבל גם רוצה לשמור הכול לעצמי.
אני רוצה לומר אמת ,אבל גם רוצה להיראות טוב.
אני רוצה לסלוח ,אבל גם רוצה שהאדם שפגע בי ישלם.
אני רוצה להשתנות ,אבל גם רוצה להישאר במקום המוכר.
ואם כל רצון שמופיע בי זכאי מיד למימוש בשם "החופש" ,אין בתוכי מי שיכריע בין הרצונות.
אולי לכן השאלה הגדולה של החירות אינה האם אני עושה מה שאני רוצה.
אלא איזה "אני" מצליח להחליט מה אעשה.
יש רצונות שמופיעים בי במהירות ונעלמים במהירות .ויש רצונות עמוקים שאני בוחר לבנות סביבם חיים.
אדם יכול לרצות עכשיו להישאר במיטה ,ובאותו זמן לרצות להיות רופא. הרצון להיות רופא דורש ממנו במשך שנים לקום גם בבקרים שבהם הרצון להישאר במיטה חזק מאוד.
אם נשאל אותו בשש בבוקר מה הוא "רוצה" ,ייתכן שהתשובה תהיה לישון.
אבל אם נשאל אותו איזה חיים הוא רוצה ,התשובה תהיה אחרת.
אדם שמתאמן למרתון אינו נהנה בהכרח מכל קילומטר .יש בקרים שבהם הגוף מבקש להישאר בבית .אבל אם בכל בוקר הוא יאמר "אני חופשי ,ולכן אעשה רק את מה שמתחשק לי עכשיו" ,הוא עלול לאבד דווקא את הדבר שהוא בחר בו מרצונו.
מוזר.
לפעמים כדי להיות נאמן למה שאני רוצה באמת ,אני צריך להיות מסוגל לומר לא למה שאני רוצה עכשיו.
וזה כבר משנה את כל הדיון.
כי פתאום גבול אינו בהכרח דבר שמישהו אחר שם סביבי.
לפעמים אני שם גבול לעצמי דווקא כדי להגן על דבר שבחרתי.
אדם אומר :אחרי שעה מסוימת אני לא פותח את הטלפון.
לכאורה הוא הגביל את עצמו.
אבל למה?
כדי להיות חופשי להיות עם המשפחה שלו בלי שמישהו שנמצא מאות קילומטרים ממנו יוכל למשוך את תשומת ליבו בכל צליל של התראה.
אדם מחליט שהוא אינו קונה דברים בתשלומים מעבר לסכום מסוים.
הוא ויתר על אפשרויות.
אבל אולי דווקא הגבול הזה מאפשר לו להיות פחות משועבד לחובות בעתיד.
אדם נשוי מקבל על עצמו נאמנות לאדם אחד.
מבחינה מתמטית הוא צמצם בצורה דרמטית את מספר האפשרויות שלו.
אבל האם נאמנות היא בהכרח אובדן חופש?
או שאולי יש דברים בחיים שאפשר לבנות רק לאחר שמפסיקים להשאיר את כל האפשרויות פתוחות?
זו נקודה שאנחנו לא תמיד אוהבים לשמוע.
כי התרבות שסביבנו מלמדת אותנו פעמים רבות שככל שיש יותר אפשרויות, יש יותר חופש .אל תסגור דלתות .אל תתחייב מהר מדי .תשאיר לעצמך אפשרויות .תהיה מסוגל לשנות בכל רגע.
ויש בזה הרבה אמת .בחירה דורשת אפשרויות.
אבל האם אין רגע שבו עודף האפשרויות עצמו מתחיל למנוע מאיתנו לבנות משהו?
אדם שעומד כל חייו בצומת כדי לשמור על האפשרות לפנות לכל הכיוונים אינו אדם שזכה בכל הדרכים.
הוא אדם שלא הלך באף אחת מהן.
כדי לבנות בית צריך לבחור מקום אחד ולא לבנות בכל מקום.
כדי לבנות זוגיות צריך לבחור אדם אחד ולוותר על אפשרויות אחרות.
כדי להיות מומחה בתחום מסוים צריך להשקיע בו אלפי שעות שבהן אינך עוסק באלף תחומים אחרים.
כדי לכתוב ספר צריך לומר לא לאינספור דברים אחרים שאפשר היה לעשות בשעות הכתיבה.
כדי להיות נוכח באמת בשיחה אחת צריך להסכים לא להיות נוכח באותו רגע בעשר שיחות אחרות.
עומק דורש ויתור על אפשרויות.
וזה אינו תמיד ההפך מחופש.
לפעמים זאת הדרך שבה החופש מקבל צורה.
כי חופש שאינו מסוגל להתחייב לשום דבר נשאר בסופו של דבר רק אוסף של אפשרויות.
אפשר להיות הכול.
ולכן לא להיות שום דבר עד הסוף.
אפשר ללכת לכל מקום.
ולכן לא לבנות בית בשום מקום.
אפשר לבחור בכל רגע מחדש.
ולכן לא ליצור שום דבר שדורש נאמנות לאורך זמן.
ופה אנחנו יכולים להבין שיש לפחות שני סוגים שונים מאוד של חופש.
יש חופש מ־.
חופש מכפייה.
חופש מאדם אחר שמחליט עבורי.
חופש ממערכת שמונעת ממני לבחור.
זה חופש חשוב מאוד .אדם צריך להיות חופשי מעריצות ,מאלימות ,מכפייה שרירותית.
אבל יש גם חופש ל־.
חופש להיות האדם שאני רוצה להיות.
חופש לבחור בטוב גם כאשר משהו בי מושך לכיוון אחר.
חופש לבנות קשר.
חופש להתמיד.
חופש לומר אמת גם כשהשקר נוח יותר.
חופש לומר "לא" לעצמי.
חופש לא להיות מופעל אוטומטית מכל דחף שעולה בי.
ואפשר לקבל הרבה מאוד מן החופש הראשון בלי לקבל את השני.
אף אחד לא אומר לי מה לעשות.
אבל אני עדיין לא מסוגל לעשות את מה שאני עצמי החלטתי.
אין עליי אדון מבחוץ.
אבל יש בתוכי דברים שמנהלים אותי.
אולי הדוגמה החדה ביותר נמצאת במילה שאנחנו משתמשים בה כשאנחנו מדברים על התמכרות.
אנחנו אומרים שאדם מכור.
למה?
הרי בהרבה מקרים אף אחד לא מכריח אותו.
איש אינו מחזיק את ידו ומכריח אותו לעשן.
איש אינו מצמיד לו את הטלפון לעיניים.
איש אינו מכריח אותו להמר.
מבחוץ הוא עושה בדיוק "מה שהוא רוצה".
ובכל זאת אנחנו מבינים שמשהו בחירות שלו נפגע.
למה?
מפני שחופש אינו נמדד רק בשאלה האם מישהו אחר יכול לעצור אותי מלעשות דבר.
הוא נמדד גם בשאלה האם אני יכול לעצור את עצמי כשאני רוצה שלא לעשות אותו.
וזו שאלה מטלטלת.
אולי מבחן החופש אינו רק :האם אני רשאי לעשות את זה?
אלא גם :האם אני מסוגל שלא לעשות את זה?
אם אני יכול להיכנס לרשת חברתית אבל אינני מסוגל לסגור אותה ,כמה חופשי אני?
אם אני יכול לשתות אבל אינני מסוגל לעצור ,כמה חופשי אני?
אם אני יכול לכעוס אבל אינני מסוגל לשתוק ,כמה חופשי אני?
אם אני יכול לקנות אבל אינני מסוגל לעמוד מול רצון לקנייה ,כמה חופשי אני?
אם אני יכול לומר כל דבר שעולה לי בראש אבל אינני מסוגל לבחור אילו מילים לא ייצאו מן הפה שלי ,האם חופש הדיבור הפך אותי לבן חורין?
ופתאום המצוות מתחילות להיראות קצת אחרת.
עדיין לא פתרנו את השאלה.
עדיין אפשר לשאול מדוע צריך כל כך הרבה ציוויים.
אבל לפחות אפשר להבין שהמשוואה הפשוטה "פחות גבולות שווה יותר חופש" אינה תמיד נכונה.
לפעמים דווקא אדם שאינו מכיר שום גבול נעשה עבד של הדבר החזק ביותר שמופיע בתוכו באותו רגע.
והחזק ביותר אינו בהכרח החשוב ביותר.
הרעב של עכשיו יכול להיות חזק יותר מן הבריאות של עוד עשר שנים.
הכעס של עכשיו יכול להיות חזק יותר מן הזוגיות שאני רוצה לבנות במשך ארבעים שנה.
ההתראה בטלפון יכולה להיות חזקה יותר מן הילד שיושב מולי.
הצורך לנצח בוויכוח יכול להיות חזק יותר מן הרצון לחיות בשלום.
הפחד מן המאמץ יכול להיות חזק יותר מן החלום.
הדחף הוא קצר.
המחיר יכול להיות ארוך.
ופה מתגלה דבר כמעט הפוך מן האינטואיציה שלנו :לפעמים הגבול שאני מקבל היום הוא הדבר ששומר על החופש של האדם שאני רוצה להיות מחר.
אדם שחוסך אומר לעצמו היום "לא" ,כדי שמחר תהיה לו אפשרות לומר "כן".
אדם ששומר על הבריאות אומר "לא" לדחף מסוים ,כדי שהגוף שלו יוכל להמשיך לומר "כן" לחיים.
אדם ששומר על הפה מוותר על הסיפוק של המשפט החד ,כדי לא להיות אחר כך אסיר של הנזק שהמשפט יצר.
אדם שנאמן לברית מוותר על אפשרויות מסוימות כדי להיות חופשי לבנות עומק שאי אפשר לבנות כאשר כל הדלתות נשארות פתוחות.
ואולי מכאן אנחנו יכולים לחזור אל ספר התורה שאנחנו מחזיקים בשמחת תורה.
אולי כאשר התורה אומרת לאדם "לא" ,היא לא תמיד לוקחת ממנו אפשרות.
לפעמים היא מגינה על אפשרות גדולה יותר.
אולי "לא תחמוד" אינו רק איסור על רצון.
אולי הוא גם שומר על האפשרות שלי לחיות בלי שהחיים של האחר ינהלו את תחושת הערך שלי.
אולי שבת אינה רק רשימה של דברים שאסור לעשות.
אולי היא גם האפשרות לחיות יום אחד שבו אני זוכר שהעולם ממשיך להתקיים גם כשאני מפסיק לייצר ,לקנות ,למכור ולשלוט.
אולי גבולות בדיבור אינם רק הגבלה על מה שמותר לפה לומר.
אולי הם מגינים על האפשרות לבנות אמון שאי אפשר לבנות כאשר כל כעס מקבל רשות לדבר.
אולי התורה אינה שואלת רק" :מה אסור לך?"
אלא גם" :ממה אתה רוצה להיות בן חורין?"
וכאן חז"ל אומרים משפט שאילו לא היינו רגילים אליו ,היה צריך להפתיע אותנו מאוד.
המשנה במסכת אבות (ו ,ב) דורשת על הכתוב "חרות על הלוחות":
"אל תקרא חרות אלא חירות ,שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה".
בן חורין.
דווקא הוא.
דווקא האדם שנכנס אל עולם של לימוד ,מצוות ,גבולות ומחויבות.
חז"ל אינם אומרים שהתורה רק שווה את מחיר אובדן החופש.
הם אומרים דבר הרבה יותר נועז:
זאת חירות.
ועכשיו אנחנו מוכרחים לשאול:
איך ייתכן שהדבר שמצווה עליי כל כך הרבה דברים הוא עצמו הדבר שחז"ל קוראים לו חופש?
המשנה במסכת אבות (ו ,ב) מביאה את הפסוק המתאר את לוחות הברית: "והלחת מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלחת" (שמות לב ,טז) ,ודורשת" :אל תקרא חרות אלא חירות ,שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה".
זה משפט שקל מאוד לצטט וקשה הרבה יותר להבין.
כי אילו חז"ל היו אומרים" :אין לך אדם קדוש אלא מי שעוסק בתורה" ,היינו מבינים.
אילו אמרו" :אין לך אדם חכם אלא מי שעוסק בתורה" ,גם זה היה נשמע טבעי.
אפילו אילו אמרו שהתורה שווה את המחיר של ויתור מסוים על החופש, יכולנו להבין את הטענה .יש בחיים דברים שאנחנו מוכנים לשלם עבורם. אדם מוותר על שעות פנאי כדי לרכוש מקצוע .הורה מוותר על נוחות למען ילדיו .חייל מוותר על חירותו האישית לתקופה מסוימת כדי להגן על אחרים.
אבל חז"ל אינם אומרים שהתורה שווה את מחיר אובדן החירות.
הם אומרים:
"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה".
כלומר ,התורה אינה מוצגת כאן כמחיר שמשלמים תמורת דבר אחר.
היא עצמה קשורה לחירות.
וזה כמעט הפוך מכל מה שהיינו מצפים.
כי מה פירוש להיות בן חורין?
בעולם העתיק המילים "בן חורין" ו"עבד" לא היו מטפורות פסיכולוגיות .הן תיארו מציאות ממשית .עבד הוא אדם שאינו שייך לעצמו במלוא מובן המילה .מישהו אחר קובע את סדר יומו ,את עבודתו ואת המרחב שבתוכו הוא יכול לפעול .בן חורין ,לעומתו ,עומד ברשות עצמו.
וכאן חז"ל לוקחים את המושג הזה ומכריחים אותנו לשאול שאלה הרבה יותר פנימית:
מה פירוש לעמוד ברשות עצמי?
האם די בכך שאף אדם אחר אינו אדון עליי?
מה אם הכעס הוא האדון שלי?
מה אם התאווה היא האדון שלי?
מה אם דעת הקהל היא האדון שלי?
מה אם הפחד הוא האדון שלי?
מה אם אני יודע בדיוק מה נכון לעשות ,רוצה לעשות אותו ,ובכל זאת פעם אחר פעם משהו בתוכי מושך אותי לכיוון ההפוך?
מי עומד אז ברשות מי?
זאת נקודה עדינה מאוד ,מפני שאסור להפוך כל רצון אנושי לאויב .התורה אינה מבקשת מן האדם להפסיק לרצות .היא אינה הופכת גוף ,הנאה, מנוחה ,כסף ,אוכל או צורך באהבה לדברים פסולים מעצם קיומם.
השאלה איננה האם יש לי רצונות.
השאלה היא האם יש בי יכולת לסדר אותם.
האם אני יכול להחליט איזה רצון יקבל מקום עכשיו ואיזה יצטרך לחכות.
איזה רצון משרת את החיים שאני רוצה לבנות ואיזה עלול להרוס אותם.
מתי להקשיב לגוף ומתי לומר לו לא.
מתי להתעקש ומתי לוותר.
מתי לדבר ומתי לשתוק.
מתי לעבוד ומתי לעצור.
מתי לקחת ומתי לתת.
אדם חופשי אינו אדם שאין בו כוחות חזקים.
אדם חופשי הוא אדם שהכוחות שלו אינם מקבלים אוטומטית את זכות ההכרעה.
אפשר לראות זאת בדבר פשוט מאוד.
אדם אומר" :אני עושה רק מה שבא לי".
המשפט הזה נשמע כמו הכרזת עצמאות.
אבל אם נחשוב עליו עוד רגע ,הוא יכול להישמע גם כמו הודאה בשעבוד.
כי אם אני מוכרח לעשות בכל רגע את מה שבא לי ,אז מי מנהל את מי?
אם אני כועס ואני מוכרח להגיב ,אינני חופשי לבחור את התגובה.
אם אני רואה משהו שאני רוצה ואני מוכרח לקנות אותו ,אינני חופשי לבחור שלא לקנות.
אם אני מקבל הודעה ואני מוכרח לבדוק אותה ,אינני חופשי לבחור להישאר בשיחה שבה אני נמצא.
אם מישהו פגע בי ואני מוכרח להחזיר לו ,הוא עדיין מחזיק במידה מסוימת בשלט של ההתנהגות שלי.
הוא לחץ על כפתור.
ואני הגבתי.
במובן הזה ,חירות איננה רק היכולת לפתוח דלתות.
לפעמים חירות היא היכולת לא להיכנס בכל דלת שנפתחה.
יש אדם שיכול לעשות כמעט כל מה שהוא רוצה ,אבל אינו מסוגל לומר לעצמו לא.
ויש אדם שיש עליו גבולות רבים ,אבל בתוך הגבולות האלה הוא בונה יכולת לבחור.
מי מהם בן חורין יותר?
אולי עכשיו אפשר להתחיל להבין מדוע חז"ל קשרו בין התורה לבין חירות.
התורה אינה רק אומרת לאדם מה לעשות .היא מכניסה לחייו דבר שנמצא בין הדחף לבין המעשה.
רגע של שאלה.
רצון עולה בי.
אבל הוא אינו מקבל מיד את ההחלטה.
עכשיו יש שאלה:
מה נכון?
מה מותר?
מה ראוי?
מה יקרה לאחר מכן?
מה האחריות שלי?
מה הדבר הזה יעשה לי?
מה הוא יעשה לאדם שמולי?
יש מרחק קטן בין "אני רוצה" לבין "אני עושה".
ובתוך המרחק הקטן הזה יכולה להיוולד חירות.
אדם כועס.
בלי שום מערכת פנימית ,הכעס עובר במהירות מן הלב אל הפה.
אבל אם יש בתוכו עולם שאומר לו שגם לדיבור יש גבולות ,פתאום נפתח מרווח.
אני כועס.
אני רוצה לומר.
אבל האם אני חייב לומר?
אדם רואה דבר ששייך לאחר.
מתעורר בו רצון.
התורה אינה יכולה למנוע מן הרגש הראשון להופיע בכל מצב ,אבל היא יכולה ללמד אותו שהעובדה שהתעורר בו רצון עדיין אינה הופכת את הדבר לשלו.
אדם מרוויח כסף.
באופן טבעי הוא יכול לחשוב :אני עבדתי ,אני הרווחתי ,זה שלי.
ואז התורה מכניסה לתמונה עני ,עובד ,הלוואה ,צדקה ,יושר במסחר ואחריות.
פתאום השאלה איננה רק מה אני יכול לעשות בכסף שלי.
יש גם שאלה מה ראוי שאעשה בו.
כל מצווה כזאת יכולה להיתפס מבחוץ כמגבלה.
אבל מבפנים מתרחש משהו נוסף.
האדם לומד שלא כל מה שעולה בתוכו הוא פקודה.
רצון הוא נתון .הוא אינו מלך.
וזה הבדל עצום.
כי האדם המשועבד ביותר אינו בהכרח האדם שיש לו הכי הרבה איסורים מבחוץ.
לפעמים האדם המשועבד ביותר הוא זה שאיבד את היכולת לומר "לא" לדבר שנמצא בתוכו.
כאן אפשר להבין בצורה עמוקה יותר את הקשר שעושים חז"ל בין הלוחות לבין חירות.
על הלוחות היו אותיות חקוקות.
מילים מחייבות.
"לא יהיה לך".
"לא תשא".
"זכור את יום השבת".
"כבד את אביך ואת אמך".
"לא תרצח".
"לא תנאף".
"לא תגנב".
במבט ראשון ,קשה לחשוב על דבר רחוק יותר מן המילה "חופש" .הלוחות אינם אומרים לאדם :תעשה מה שאתה רוצה .הם מציבים בפניו גבולות.
ודווקא על "חרות על הלחת" אומרים חז"ל:
"אל תקרא חרות אלא חירות".
כאילו הם מבקשים מאיתנו לא להסתכל רק על הגבול עצמו ,אלא לשאול מה הגבול הזה מאפשר לאדם להיות.
אולי אדם שאינו יכול לגנוב כל מה שהוא רוצה מפני שיש לו גבול פנימי נעשה חופשי יותר מן החמדנות שלו.
אדם שאינו יכול להפוך כל משיכה למעשה נעשה חופשי יותר מן הדחף.
אדם שמסוגל לעצור את העבודה בשבת ,גם כאשר יש עוד עסקה לסגור ועוד הודעה לענות עליה ועוד משימה לסיים ,מגלה שהעבודה היא דבר שהוא עושה ,לא בהכרח דבר שבבעלותו עליו.
אדם שמכבד אב ואם גם ברגע שבו הוא אינו מקבל מהם דבר מגלה שהיחסים שלו אינם בנויים רק על השאלה מה נוח לו עכשיו.
אדם ששומר על דיבורו מגלה שהפה שלו אינו חייב להיות רמקול של כל סערה פנימית.
המצווה אומרת לאדם:
יש בתוכך הרבה קולות.
אבל אתה אינך חייב לציית לכולם.
וזאת כבר חירות מסוג אחר.
לא החירות שבה אין עליי שום גבול.
אלא החירות שבה אני אינני חייב להיות עבד של כל כוח שעובר בתוכי.
אבל המשנה אינה מסתפקת אפילו בזה.
היא אינה אומרת" :אין לך בן חורין אלא מי שמקיים מצוות".
הניסוח הוא:
"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה".
יש כאן משהו שדורש מחשבה.
לימוד התורה אינו רק אוסף הוראות שאדם משנן כדי לדעת מה אסור ומה מותר .הוא מכניס את האדם לעולם שבו הוא לומד לעצור לפני שהוא קובע שהמחשבה הראשונה שלו היא בהכרח האמת.
הוא פוגש קושיה.
הוא מגלה שאפשר לראות דבר ביותר מדרך אחת.
הוא מביא ראיה ,ומישהו דוחה אותה.
הוא היה בטוח שהבין ,ואז מגלה מקור שמכריח אותו לחשוב מחדש.
הוא לומד להבחין.
להגדיר.
לשאול.
להקשיב.
לשנות עמדה.
להודות שטעה.
להחזיק מורכבות בלי לברוח מיד לתשובה הפשוטה ביותר.
וזה אולי סוג נוסף של חירות.
החירות לא להיות אסיר של המחשבה הראשונה שלי.
כמה פעמים אדם אינו משועבד לתאווה אלא לפרשנות?
"הוא לא ענה לי כי הוא מזלזל בי".
"הם לא הזמינו אותי כי הם לא רוצים אותי".
"הילד עשה את זה דווקא נגדי".
"הבוס אמר את המשפט הזה כי הוא מתכנן לפטר אותי".
"נכשלתי ,סימן שאני לא מסוגל".
אדם יכול להיות כלוא בתוך סיפור שהוא עצמו כתב ,בלי לבדוק אם הוא נכון.
והרגל של לימוד שאומר :רגע ,מה המקור? האם זו האפשרות היחידה? אולי יש הבחנה שלא ראיתי? אולי המסקנה אינה מוכרחת? יכול להפוך עם השנים גם לצורת חיים.
לא שכל מי שלומד תורה נעשה אוטומטית אדם פתוח ,שקול וחופשי .בני אדם יכולים ללמוד תורה ועדיין להישאר כבולים להרגלים ,לכעסים ולדעות קדומות .המשנה אינה נותנת לנו היתר להפוך את הלימוד לתעודת הצטיינות שאנחנו מעניקים לעצמנו.
היא מציבה בפנינו אפשרות ותביעה.
התורה יכולה לחנך אדם לחירות.
אבל הוא צריך לאפשר לה לחדור מן הספר אל המקום שבו מתקבלות ההחלטות שלו.
כי אפשר לדעת הלכות שלמות על שמירת הלשון ועדיין להיות עבד של הצורך לומר את המילה האחרונה.
אפשר ללמוד על כעס ועדיין לתת לכעס לנהל את הבית.
אפשר ללמוד על ביטחון ולהיות מנוהל לחלוטין מפחד.
אפשר ללמוד על חסד ולא לראות את האדם שיושב לידך.
התורה אינה קסם.
היא דרך.
והחירות שעליה חז"ל מדברים אינה נוצרת מכך שהספר נמצא בארון.
היא נוצרת כאשר האדם עוסק בו ,מתעמת איתו ,נותן לו לשאול אותו שאלות ,ומוכן לפעמים לגלות שהדבר שהוא רוצה עכשיו אינו הדבר שהוא באמת רוצה שהחיים שלו יהיו.
ופה אפשר לראות את שמחת תורה באור חדש.
אולי היה אפשר לחשוב שכאשר אנחנו מחזיקים את ספר התורה אנחנו מחזיקים ספר שמספר לנו כמה דברים אסור לנו לעשות.
אבל ייתכן שאנחנו מחזיקים בידיים גם ספר שלימד דורות של בני אדם שאפשר לעמוד מול רצון ולשאול אם הוא ראוי.
שאפשר לעמוד מול כעס ולא להיות הכעס.
שאפשר לעמוד מול כסף ולא להיות הכסף.
שאפשר לעמוד מול עבודה ולא להיות העבודה.
שאפשר לעמוד מול תשוקה ולא להיות התשוקה.
שאפשר לעמוד מול דעת הקהל ולא למסור לה את הזהות שלנו.
שאפשר אפילו לעמוד מול המחשבות שלנו ולשאול אם הן אמת.
ואז אולי אנחנו מתחילים להבין מדוע חז"ל העזו לשים שתי מילים שנראות הפוכות כל כך באותו מקום:
לוחות וחירות.
הגבול אינו בהכרח קיר שמקטין את האדם.
לפעמים הוא המקום שממנו האדם מגלה שהוא גדול יותר מן הדחף שלו.
אבל עדיין נשארת בעיה גדולה.
גם אם התורה יכולה לשחרר אותי משעבוד פנימי ,עדיין יש בה מאות חוקים.
אז מה באמת מבדיל אותה מכל ספר חוקים אחר?
למה אדם יכול להכיר בחשיבותו של חוק המדינה ובכל זאת לא לאהוב אותו ,ואילו התורה מדברת שוב ושוב על מצוות שניתנו "לטוב לך"?
כדי להבין למה אפשר לא רק לציית לתורה אלא גם לשמוח בה ,אנחנו צריכים לברר שאלה אחרת:
למען מי ניתנו המצוות מלכתחילה?
כשאנחנו שומעים את המילה "חוק" ,אנחנו בדרך כלל חושבים על מערכת שמטרתה להסדיר התנהגות.
יש כביש ,ולכן צריך לקבוע באיזה צד נוסעים.
יש רכוש ,ולכן צריך לקבוע מה שייך למי.
יש עובדים ומעסיקים ,ולכן צריך להסדיר זכויות וחובות.
יש מדינה ,ולכן צריך לקבוע כיצד משלמים מסים ,כיצד חותמים על חוזים ומה קורה כאשר אדם פוגע באדם אחר.
לחוק יש תפקיד עצום .בלי מערכת חוקים חברה עלולה להפוך למקום שבו החזק עושה כרצונו והחלש משלם את המחיר.
אבל שימו לב למשהו מעניין.
ברוב המקרים החוק האנושי מתעניין בעיקר בשאלה מה עשית ,ולא בכל מה שמתרחש בתוך האדם שעשה זאת.
אם עצרת ברמזור אדום מפני שאתה אדם מוסרי מאוד ,או מפני שראית מצלמה בצומת ,מבחינת חוקי התעבורה התוצאה זהה.
עצרת.
אם שילמת את המס משום שאתה מאמין עמוקות באחריות אזרחית ,או מפני שאתה מפחד מקנס ,מבחינת רשות המסים העיקר הוא ששילמת.
אם לא גנבת מפני שאתה אדם ישר ,או מפני שפחדת להיתפס ,מערכת המשפט אינה מעניקה בדרך כלל ציון נפרד למצב הפנימי שלך.
זה אינו פגם בחוק.
זאת במידה רבה הגדרת תפקידו.
מדינה אינה יכולה ולא אמורה להיכנס לכל מחשבה ,רגש ומניע של אזרחיה .גם כאשר המשפט מתחשב בכוונה ובמניע במקרים מסוימים, מטרתו המרכזית היא להסדיר את החיים המשותפים ולשמור על סדר ,זכויות וביטחון.
אבל כאשר פותחים את התורה מגלים מערכת שנכנסת למקומות שחוק מדינה כמעט אינו יכול להיכנס אליהם.
"לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא יט ,יז).
החוק כבר אינו עומד רק ליד היד שלי.
הוא נכנס אל הלב.
"לא תקם ולא תטר את בני עמך" (ויקרא יט ,יח).
לא רק מה עשיתי לאדם שפגע בי ,אלא מה אני ממשיך לשאת בתוכי כלפיו.
"לא תחמד" (שמות כ ,יד).
לא רק האם לקחתי דבר ששייך לאחר ,אלא מה מתרחש בי מול מה ששייך לו.
"ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט ,יח).
לא רק אל תפגע בו.
יש כאן תביעה לבנות יחס.
"ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (דברים ו, ה).
כאן כבר ברור שאנחנו נמצאים בעולם אחר לגמרי.
מדינה יכולה לדרוש ממני לציית.
היא אינה יכולה לחוקק שאוהב אותה בכל לבבי.
התורה אינה מסתפקת בשאלה כיצד תיראה החברה אם כולם יצייתו לחוקים.
היא שואלת גם:
איזה אדם תהיה אם תחיה כך?
וזה הבדל עצום.
כי אם מטרת החוק היא רק למנוע ממני להזיק לאחרים ,ברגע שבו איש אינו נפגע ואיש אינו רואה אותי ,אפשר לשאול למה החוק צריך להתעניין בי בכלל.
אבל אם התורה מבקשת גם לעצב את האדם ,אז גם למה שאני עושה כשאיש אינו רואה יש משמעות.
גם למה שאני חושב.
גם למה שאני רוצה.
גם לדרך שבה אני משתמש בכסף.
גם לדרך שבה אני מדבר אל אדם שאין לי צורך להרשים.
גם למה שאני עושה כשאני יכול להרוויח ואף אחד כנראה לא יגלה כיצד הרווחתי.
גם למה שקורה בתוכי כאשר מישהו אחר מצליח.
גם לאופן שבו אני מגיב כאשר פוגעים בכבודי.
התורה אינה רק בונה חברה.
היא בונה אדם.
ופה אנחנו מגיעים לפסוק שמאיר את כל השאלה שלנו מזווית אחרת.
משה רבנו אומר לישראל:
"ועתה ישראל מה ה' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו ולעבד את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך .לשמר את מצות ה' ואת חקתיו אשר אנכי מצוך היום לטוב לך" (דברים י ,יב-יג).
שתי המילים האחרונות כמעט נבלעות בתוך הפסוק הגדול:
"לטוב לך".
תעצור רגע.
כל הדרישות האלה.
יראה.
הליכה בדרכיו.
אהבה.
עבודה.
מצוות.
חוקים.
ולאן הפסוק מוביל?
לטוב לך.
זאת אמירה שיכולה לשנות את הדרך שבה אנחנו קוראים את כל מערכת המצוות.
כי אדם יכול לחשוב שהקב"ה נתן לו רשימה של דרישות מפני שהוא כביכול זקוק לכך שהאדם ימלא אותן.
כאילו יש בשמים צורך שאנחנו מספקים.
אני מקיים ,והוא מקבל.
אני מציית ,והוא מרוצה.
אבל גדולי ישראל עומדים מול המחשבה הזאת והופכים את הכיוון.
הרמב"ן (דברים י ,יג) מסביר על המילים "לטוב לך" שהמצוות אינן לצורך הקב"ה אלא לטובת האדם .הקב"ה אינו זקוק לעבודתנו כדי להשלים חסרון כלשהו אצלו .הטובה חוזרת אל המצווה.
זה רעיון שקשה לתפוס עד הסוף.
כי כשמישהו מצווה אותי ,אני רגיל להניח שהוא רוצה ממני משהו בשבילו.
הבוס אומר לי להכין מסמך כי הוא צריך את המסמך.
הלקוח מבקש שירות מפני שהוא צריך את השירות.
המדינה גובה מס מפני שהיא זקוקה לכסף כדי לקיים את מערכותיה.
אבל מה הקב"ה צריך?
אם הוא שלם ואינו חסר דבר ,אי אפשר להבין את המצוות כאילו אנחנו ממלאים צורך שחסר לו.
אם כך ,צריך להפוך את המבט.
אולי הציווי אינו מעיד על חסרון אצל המצווה.
אולי הוא מגלה אפשרות אצל המצווה.
הספורנו (דברים י ,יב-יג) מדגיש שהדברים שהקב"ה שואל מישראל מכוונים אל טובתם .היראה ,האהבה ,ההליכה בדרכיו ושמירת המצוות אינן צורך אלוקי שאדם נדרש לספק ,אלא דרך שבה האדם מגיע אל הטוב הראוי לו.
גם האברבנאל (דברים י ,יב-יג) עומד על השאלה הגדולה העולה מן הפסוקים :מה הקב"ה כבר שואל מן האדם? הרי הדרישה נשמעת עצומה. ליראה ,ללכת בדרכיו ,לאהוב ולעבוד בכל הלב והנפש .אבל סוף הפסוק מגלה שהדרישה הזאת אינה נובעת מתועלת שהקב"ה מקבל מן האדם. היא מכוונת אל "לטוב לך".
וכאן היחסים בין חוק לבין אדם מתחילים להיראות אחרת.
נניח שרופא אומר לאדם:
אל תאכל את הדבר הזה.
לך בכל יום.
קח את התרופה בשעה הזאת.
תישן יותר.
תפסיק לעשן.
מבחינה טכנית הוא נותן הוראות.
יש "עשה".
יש "אל תעשה".
יש גבולות.
אבל האדם אינו שואל בדרך כלל :למה הרופא הזה כל כך זקוק לכך שלא אוכל את העוגה?
הוא מבין שהרופא אינו מרוויח מן הוויתור שלו.
ההוראה ניתנה לו מפני שמישהו רואה משהו שהוא עצמו אולי אינו רואה ברגע הזה.
העוגה נמצאת מול העיניים.
הנזק האפשרי נמצא בעוד שנים.
הסיגריה נמצאת ביד.
הריאות אינן מדברות.
ההרגל נותן סיפוק עכשיו.
המחיר יכול להגיע הרבה אחר כך.
ולכן לפעמים מי שרואה רחוק יותר אומר לי עכשיו "לא".
לא מפני שהוא רוצה פחות חיים בשבילי.
דווקא מפני שהוא רוצה יותר.
כמובן ,התורה אינה מרשם רפואי ,והקב"ה אינו רק רופא .המשל מוגבל. אבל הוא עוזר לנו להבין נקודה בסיסית:
אפשר שמישהו יציב לי גבול לא כדי לקחת ממני ,אלא כדי לשמור עבורי דבר שאני עדיין איני רואה.
וזה מחזיר אותנו לשאלה של החופש.
ילד קטן יכול לחשוב שההורה שאינו נותן לו לרוץ לכביש שולל ממנו חירות.
מבחינתו יש כביש פתוח והוא רוצה לרוץ.
ההורה רואה מכונית.
ה"לא" של ההורה אינו נובע מרצון לצמצם את חייו של הילד.
הוא נובע מכך שההורה רואה יותר מן הרגע.
אבל כשאנחנו מתבגרים ,אנחנו אוהבים לחשוב שכבר אין כבישים שאנחנו לא רואים.
אנחנו יודעים.
אנחנו מבינים.
אנחנו יכולים להחליט לבד מה טוב לנו.
ואז התורה מגיעה לפעמים עם "לא" בדיוק במקום שבו כל הגוף שלנו אומר "כן".
ופה מתרחשת ההתנגשות.
כי אם אני מניח שהתורה היא מערכת שרוצה ממני משהו עבורה ,כל מצווה עלולה להרגיש כמו דרישה שאני משלם עליה.
אבל אם נקודת המוצא היא "לטוב לך" ,השאלה משתנה.
במקום:
"למה לוקחים ממני את הדבר הזה?"
אפשר לפחות לשאול:
"איזה טוב התורה רואה כאן שאני עדיין לא רואה?"
זו אינה שאלה קלה.
היא גם אינה מבטיחה שנבין מיד כל מצווה.
יש מצוות שטעמיהן אינם גלויים לנו במלואם ,ויש גבולות שהתורה מציבה גם כאשר האדם אינו מרגיש כיצד הם "טובים לו" ברגע הזה.
אסור להפוך את "לטוב לך" לסיסמה שטחית שלפיה כל מצווה חייבת לספק לנו מיד תחושה נעימה או תועלת שאנחנו מסוגלים למדוד.
טוב אינו תמיד נוחות.
לפעמים מה שטוב לי קשה לי.
לפעמים מה שטוב לי דורש ממני לוותר.
לפעמים מה שטוב לי חושף בי דבר שהייתי מעדיף לא לראות.
לפעמים מה שטוב לי עכשיו אפילו מכאיב.
מי שעובר ניתוח אינו אומר שהכאב הוא המטרה.
אבל הוא מבין שלפעמים הדרך לריפוי עוברת דרך דבר שלא היה בוחר בו אילו המדד היחיד היה מה נעים ברגע הזה.
וכאן התורה מציבה בפני האדם הגדרה אחרת של טוב.
לא רק:
מה גורם לי להרגיש טוב עכשיו?
אלא:
מה בונה בי חיים טובים?
אלה שתי שאלות שונות לחלוטין.
הנקמה יכולה להרגיש טוב לשנייה.
האם היא בונה בי חיים טובים?
לומר את המשפט החריף בוויכוח יכול לתת תחושת ניצחון.
האם הוא בונה בי זוגיות טובה?
לקנות עכשיו יכול להיות מהנה.
האם זה בונה בי יחס נכון לכסף?
לעבוד בלי הפסקה יכול לגרום לי להרגיש נחוץ ומצליח.
האם זה בונה בי חיים שבהם נשאר מקום לנשמה ,למשפחה ,למנוחה ולקב"ה?
לנצח אדם אחר יכול להיות מספק.
האם נעשיתי אדם טוב יותר מן הניצחון הזה?
ופתאום המילה "לטוב לך" נעשית תובענית הרבה יותר מכפי שנדמה.
היא אינה אומרת:
"כל מה שתרצה ,התורה תיתן לך".
היא אומרת:
"התורה רוצה עבורך טוב עמוק יותר מן הרצון הרגעי שלך".
וזה מסביר מדוע היא אינה יכולה להסתפק בהתנהגות חיצונית.
אם המטרה היא רק שלא אגנוב ,מספיק להציב מצלמה.
אם המטרה היא שאהיה אדם ישר ,מצלמה אינה מספיקה.
אם המטרה היא רק שלא אפגע באדם שמולי ,אפשר לכתוב חוק.
אם המטרה היא שגם לא אשנא אותו בלב ,צריך לעבוד עם האדם שנמצא מאחורי המעשה.
אם המטרה היא רק שלא אקח את הרכוש של האחר ,אפשר להעניש על גניבה.
אם המטרה היא שגם היחס שלי למה שיש לאחר לא יאכל את חיי מבפנים, צריך להיכנס אל עולם החמדה.
אם המטרה היא רק שעובד לא יעבוד שבעה ימים ,אפשר לקבוע יום חופש.
אבל אם המטרה היא שאדם ילמד שיש יום שבו הוא מפסיק להיות רק יצרן, צרכן ,בעל עסק ,עובד ומנהל ,ונזכר שהוא גם נשמה העומדת לפני בוראה, אנחנו כבר מדברים על שבת.
התורה אינה מסתפקת בכך שהחברה תעבוד.
היא שואלת מה העבודה עושה לעובד.
היא אינה מסתפקת בכך שהמשפחה תישאר יחד.
היא שואלת איזה אדם אני בתוך הבית.
היא אינה מסתפקת בכך שיש לי כסף.
היא שואלת איזה יחס לכסף נבנה בתוכי.
היא אינה מסתפקת בכך שלא הכיתי אדם.
היא שואלת מה אני עושה עם השנאה לפני שהיא הופכת למכה.
במובן הזה ,התורה אינה רק ספר חוקים.
היא גם מפת בנייה של אדם.
ואולי זה מסביר משהו שאנחנו כמעט לא שמים לב אליו בשמחת תורה.
כשאנחנו מחזיקים את ספר התורה ,אנחנו לא מחזיקים רק רשימה של הדברים שהקב"ה דורש מאיתנו.
אנחנו מחזיקים גם את התמונה של האדם שהתורה מאמינה שאנחנו יכולים להיות.
אדם שיכול לשלוט בכוח ולא להשתמש בו לרעה.
אדם שיכול להרוויח כסף בלי שהכסף יהיה האלוהים שלו.
אדם שיכול לרצות ולא לקחת.
אדם שיכול לכעוס ולא להרוס.
אדם שיכול להיפגע ולא להפוך את חייו לנקמה.
אדם שיכול לעצור יום אחד בשבוע ולומר לעולם :אתה יכול להמשיך גם בלעדיי.
אדם שיכול לראות מישהו חלש ממנו ולהבין שהכוח שלו מטיל עליו אחריות.
אדם שיכול לאהוב.
אדם שיכול לתת.
אדם שיכול לקדש אפילו פעולות יומיומיות.
ואולי כשאדם רוקד עם התורה הוא אינו רוקד רק עם מה שהיא אוסרת עליו להיות.
הוא רוקד גם עם מה שהיא אומרת לו שהוא מסוגל להיות.
וזה כבר שונה מאוד מן היחסים שלנו עם ספר החוקים של המדינה.
החוק יכול לומר לי:
עד כאן אסור לך ללכת.
התורה שואלת גם:
לאן אתה יכול להגיע?
אבל אם זה נכון ,מתעוררת שאלה יפה עוד יותר.
מדוע דוד המלך אינו מסתפק באמירה שפקודי ה' נכונים ,מועילים או צודקים?
מדוע הוא אומר:
"פקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהלים יט ,ט)?
איך דבר שמצווה עליי יכול לא רק להגן עליי ולא רק לבנות אותי ,אלא ממש לשמח את הלב?
כאן אנחנו מתקרבים עוד צעד אל הריקוד של שמחת תורה.
דוד המלך אומר בתהלים" :פקודי ה' ישרים משמחי לב ,מצות ה' ברה מאירת עינים" (תהלים יט ,ט) .אנחנו רגילים כל כך לפסוק הזה עד שקל לא לשים לב עד כמה החיבור שבתוכו מפתיע .הוא אינו אומר רק שפקודי ה' אמיתיים ,צודקים או חשובים .הוא מצמיד לפקודה ,מילה שאנחנו רגילים לקשר עם חובה ומשמעת ,דווקא את המילים "משמחי לב".
איך פקודה משמחת לב? הרי בדרך כלל אדם שמקבל פקודה אינו אומר לעצמו :איזה אושר ,מישהו החליט בשבילי מה לעשות .כאשר מוסיפים לנו עוד הוראה בעבודה ,עוד תקנה או עוד חובה ,איננו מרגישים שהלב מתרחב .לפעמים אנחנו מבינים שההוראה נחוצה ומקיימים אותה באחריות, אבל שמחה היא כבר דבר אחר לגמרי .שמחה נוצרת בדרך כלל מדבר שאני רוצה ,לא מדבר שאומרים לי שאני חייב.
אלא שאולי כל השאלה תלויה בסוג הפקודה וביחסים שבין הפקודה לבין האדם שמקבל אותה .יש פקודה שמטרתה לגרום לי לעשות דבר שמישהו אחר צריך ממני ,ויש פקודה שמגלה לי דרך לחיות חיים שאני עצמי לא ידעתי כיצד לבנות.
המלבי"ם (תהלים יט ,ט) מבחין בדבריו בין פקודות ה' לבין פקודות שבני אדם קובעים לצורכי החברה .הוא מבאר שפקודי ה' ישרים מצד עצמם ומוליכים את האדם אל תכלית ראויה ,ולכן הם "משמחי לב" .כלומר, השמחה אינה נוצרת מעצם העובדה שמישהו נתן לי הוראה .היא נולדת כאשר אני מגלה שההוראה הזאת מסדרת את חיי בכיוון שמתאים לטוב האמיתי שלי.
אפשר להבין את ההבדל הזה מתוך החיים עצמם .אדם הולך לאיבוד במקום שאינו מכיר .הוא מגיע לצומת ובו חמישה כבישים ואין לו מושג לאן לפנות .אם מישהו אומר לו "סע ימינה" ,המילים האלה מגבילות אותו לכאורה .לפני ההוראה היו פתוחות בפניו חמש אפשרויות ,ועכשיו נשארה אחת .אבל האם הוא מרגיש שלקחו ממנו את החופש? להפך .אם הוא סומך על האדם שמכוון אותו ויודע שהדרך הזאת מביאה אותו אל היעד, דווקא צמצום האפשרויות משחרר אותו מן הבלבול.
לא תמיד ריבוי אפשרויות משמח אותנו .לפעמים הוא מתיש אותנו .אדם עומד מול מאות אפשרויות ואינו יודע מה נכון .האם להתחתן עכשיו או להמתין? האם לעזוב את מקום העבודה או להישאר? האם לענות לאדם שפגע בו או לשתוק? האם להמשיך להילחם על קשר מסוים או להרפות? האם הכעס שהוא מרגיש הוא קול של צדק או קול של אגו? האם הדבר שהוא רוצה עכשיו באמת יעשה לו טוב ,או שהוא רק נותן הקלה של חמש דקות ויוצר מחיר של שנים?
כמה מן העייפות שלנו בחיים אינה נובעת ממחסור באפשרויות ,אלא דווקא מן העובדה שיש יותר מדי מהן ואין לנו אמת מידה שבאמצעותה נוכל להכריע ביניהן .אדם יכול להיות מוקף באפשרויות ולהרגיש אבוד .הוא יכול לבחור כמעט כל דבר ,אבל לא לדעת מה ראוי לבחור .הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה ,אבל לא לדעת איזה מן הרצונות שלו ראוי להוביל את חייו.
במקום הזה התורה אינה רק מוסיפה עוד הוראות .היא מעניקה לאדם נקודת ייחוס שאינה משתנה בכל פעם שמצב הרוח משתנה .היא אומרת לו שלא כל החלטה בחיים חייבת להתחיל מחדש מן השאלה "מה מתחשק לי עכשיו?" .יש דברים שכבר קיבלו כיוון .יש ערכים שאינם עומדים להצבעה בכל בוקר .יש גבולות שאינני צריך להמציא מחדש בכל פעם שהיצר ,הלחץ או האינטרס שלי מספרים לי סיפור אחר.
וזה יכול להיות מקור עמוק מאוד של שמחה .לא שמחה ילדותית שבה כל מצווה קלה לי וכל איסור מתאים מיד לרצונותיי ,אלא שמחה של אדם שמגלה שיש לחיים שלו כיוון .אני לא צריך להמציא בכל בוקר מחדש מהי נאמנות .אני לא צריך להחליט בכל עסקה מחדש אם יושר עדיין חשוב לי. אני לא צריך לקבוע לפי מצב הרוח אם ההורים שלי ראויים היום לכבוד .אני לא צריך להכריע בכל שבת מחדש אם העבודה חשובה יותר מכל דבר אחר בחיים.
יש דברים שכבר בחרתי להיות שייך אליהם .והם ,בתורם ,שומרים עליי ברגעים שבהם אני עצמי מתבלבל.
אולי זאת אחת המשמעויות שאפשר לשמוע במילים "פקודי ה' ישרים" .קו ישר מעניק כיוון .כשאין לאדם כיוון ,הוא יכול ללכת הרבה מאוד ולהישאר סביב עצמו .הוא יכול להיות עסוק מן הבוקר עד הלילה ,לקבל מאות החלטות ,להספיק המון ,ובכל זאת לא לדעת אם החיים שלו מתקדמים למקום שהוא באמת רוצה להגיע אליו.
יש אנשים שבמשך שנים השיגו כמעט כל דבר שרצו ,ואז יום אחד הם עוצרים ושואלים שאלה מפחידה :למה בעצם רציתי את כל זה? הם עלו בסולם בהתמדה ,ורק לאחר שנים בדקו אם הסולם נשען על הקיר הנכון. הם הצליחו בעבודה ואיבדו את הבית .צברו כסף ואיבדו בריאות .זכו בהכרה ואיבדו את היכולת להיות לבד עם עצמם .ניצחו ויכוחים ואיבדו אנשים .היו עסוקים מאוד בבניית החיים ,ולא שמו לב שבדרך נשאר פחות ופחות זמן לחיות אותם.
במצב כזה ,הוראה שאומרת לאדם לעצור אינה בהכרח אויבת של השמחה. לפעמים היא מצילה אותה .גבול שאומר לו "עד כאן" יכול למנוע ממנו להגיע למקום שאליו מעולם לא רצה להגיע .מצווה שאומרת לו "עכשיו שבת" יכולה להזכיר לו שהוא אינו רק מה שהוא מייצר .מצווה שאומרת לו לתת יכולה להזכיר לו שהכסף הוא כלי בחייו ולא משמעות חייו .גבול בדיבור יכול להציל מערכת יחסים מרגע שבו הצורך לנצח היה חזק יותר מן הרצון לאהוב.
רד"ק (תהלים יט ,ט) מבאר על "משמחי לב" שהאדם השלם השולט בתאוותיו ושכלו מנהיג אותו שמח בפקודי ה' ,מפני שהוא רואה בהם את הדרך הנכונה .יש כאן נקודה עמוקה מאוד .השמחה אינה רק תגמול שמגיע
לאחר קיום המצווה .יש שמחה בעצם העובדה שאדם אינו חייב להישאר מפוצל בין כל הכוחות שמושכים אותו לכיוונים שונים .כאשר יש סדר פנימי, כאשר האדם יודע מה גבוה יותר ומה נמוך יותר ,מה משרת את חייו ומה רק דורש סיפוק עכשיו ,משהו בתוכו יכול להתיישב.
כמה פעמים אנחנו אומרים לעצמנו" :אני רק רוצה לעשות מה שאני רוצה", בלי לשים לב שלפעמים הדבר שאנחנו רוצים יותר מכל הוא דווקא להפסיק להיות מנוהלים על ידי מה שאנחנו רוצים ברגע הזה .האדם שרוצה להפסיק לעשן אינו מבקש לעצמו עוד אפשרות לעשן .יש לו אותה כבר .הוא מבקש חירות מן הצורך לעשן .האדם שמנסה לשלוט בכעס אינו מבקש זכות נוספת לצעוק .הוא מבקש להגיע למצב שבו הכעס אינו מחליט במקומו. האדם שרוצה לצאת מחובות אינו מבקש עוד אפשרויות לקנות .הוא מבקש להיות מסוגל לעבור ליד דבר שהוא רוצה ולומר לעצמו :אני יכול לרצות אותו בלי להיות חייב לקנות אותו.
לכן יש רגע שבו "לא" יכול להפוך ממילה שנשמעת כמו שלילת חופש למילה שמגינה על החופש .לא משום שהאדם אוהב איסורים ,אלא משום שהוא מתחיל להבין שיש בתוכו דברים שהוא רוצה להיות חופשי מהם.
יש כאן גם הבדל עמוק בין משמעת לבין משמעות .אדם מסוגל לשאת משמעת קשה מאוד כאשר הוא מבין בשביל מה היא קיימת .ספורטאי קם מוקדם ,מתאמן ,מוותר על דברים שהוא אוהב ומקפיד על סדר יום תובעני. מבחוץ אפשר לספור כמה חירויות הוא איבד .מבפנים הוא יכול לחוות את אותן מגבלות כחלק מן הדרך אל הדבר שבחר להיות.
כך גם מוזיקאי שמתאמן שוב ושוב על אותה יצירה .אילו היינו מסתכלים רק על מספר השעות שבהן הוא "אינו חופשי" לעשות משהו אחר ,היינו מתארים חיים של מגבלות .אבל הוא עצמו יכול לומר שהמשמעת היא בדיוק מה שנתן לו את החופש לנגן .האצבעות חופשיות על הכלי היום מפני שבמשך שנים הוא הסכים להגביל את עצמו באימון.
הפרדוקס הזה מופיע כמעט בכל מקום שבו אדם בונה יכולת אמיתית. משמעת שנראית בתחילת הדרך כצמצום יכולה להפוך בהמשך לחירות. הילד שלומד לקרוא כפוף בהתחלה לאותיות ,לכללים ולתרגול .לאחר מכן אותם כללים פותחים בפניו עולם שלם של ספרים .מי שלומד שפה משנן בתחילה מילים וכללי דקדוק ,ובסוף הוא חופשי לדבר .אדם שאינו מוכן
לעבור דרך הגבולות של הלימוד נשאר עם "חופש" שאינו מאפשר לו לעשות את הדבר שהוא רוצה לעשות.
אולי התורה אומרת משהו דומה על האדם עצמו .אתה רוצה להיות חופשי לאהוב? תלמד לפעמים להגביל את האגו .אתה רוצה להיות חופשי להשתמש בכסף בלי להיות עבד שלו? תלמד שיש דברים שכסף אינו קונה ויש דברים שכסף שלך מחייב אותך לתת .אתה רוצה להיות חופשי מן הצורך להגיב לכל פגיעה? תלמד גבולות לדיבור ולנקמה .אתה רוצה להיות חופשי מעבודה שאינה נגמרת? יהיה רגע בכל שבוע שבו אפילו אם העסק פתוח בעולם ,הוא סגור עבורך.
מכאן אפשר להבין מדוע דוד המלך אינו אומר רק "פקודי ה' ישרים" ועוצר .הישרות עצמה יכולה להביא שמחה ,מפני שאדם זקוק לא רק לאפשרויות .הוא זקוק גם לכיוון .הוא זקוק למשהו שיאפשר לו לדעת שהחיים שלו אינם רק תגובה למה שקרה היום ,למה שהוא הרגיש היום ולמה שהסביבה מכרה לו היום.
יש שמחה בידיעה שאני שייך למשהו גדול יותר ממצב הרוח הנוכחי שלי .יש שמחה בכך שלא כל דבר צריך להיות מוכרע מחדש .יש שמחה בכך שהחיים אינם רק רצף של דחפים והחלטות מקריות ,אלא יכולים לקבל צורה ,קצב, גבולות ומשמעות.
אבל כאן צריך להיזהר מטעות אחרת .אם נאמר שהתורה משמחת רק מפני שהיא "טובה לנו" ,אנחנו עלולים להפוך אותה לסוג של ספר משוכלל להתפתחות אישית .כאילו כל עניינה הוא לתת לאדם כלים להיות רגוע יותר, מאוזן יותר ,מצליח יותר ומסודר יותר.
התורה אומרת הרבה יותר מזה.
כי דוד המלך אינו מתאר רק מערכת יעילה לשיפור החיים .במקום אחר הוא אומר" :לולי תורתך שעשעי אז אבדתי בעניי" (תהלים קיט ,צב) .התורה אינה רק הוראות שעוזרות לו להתנהל .היא נעשית עבורו "שעשועים" ,דבר שהוא קשור אליו ,חי איתו ומוצא בו נחמה וחיים דווקא בתוך מצוקה.
וזה כבר פותח דלת למשהו עמוק יותר מן התועלת.
יש דברים שאנחנו שמחים בהם לא רק מפני שהם מועילים לנו ,אלא מפני שהם נעשו חלק מן הזהות שלנו .אדם יכול לשמור חפץ שקיבל מאביו גם אם אין לו כמעט שום ערך כספי .הוא אינו שואל בכל פעם מה התועלת בחפץ .הוא מחזיק בו מפני שהוא מחזיק קשר .אדם שומר מכתב ישן לא מפני שהנייר משפר את איכות חייו ,אלא מפני שהמילים מחברות אותו למישהו.
ואולי כאן אנחנו מתחילים להתקרב באמת אל הריקוד.
אם התורה הייתה רק אוסף של עצות טובות ,היה אפשר להודות עליה.
אם היא הייתה רק מערכת של כללים יעילים ,היה אפשר לכבד אותה.
אם היא הייתה רק מדריך לחיים נכונים ,היה אפשר ללמוד אותה.
אבל יהודים עושים משהו נוסף.
הם אוהבים אותה.
וזה כבר דורש מאיתנו לעבור מן השאלה מה התורה עושה עבור האדם אל שאלה אחרת לגמרי :מה קורה כאשר דבר שמחייב אותי נעשה גם דבר שאני אוהב?
בחיים שלנו יש לפחות מקום אחד שבו אנחנו מכירים היטב את החיבור המוזר הזה .אדם מקבל על עצמו מחויבות עצומה ,מצמצם אפשרויות, מוותר על חלק מן העצמאות שהייתה לו קודם ,ובאותו רגע ממש הוא אינו מרגיש שאיבד את חייו .הוא רוקד.
זה קורה תחת החופה.
אדם אומר לאדם אחר :מתוך כל האפשרויות שהיו פתוחות לפניי ,אני בוחר לקשור את חיי דווקא אליך .ומיד לאחר שקיבל על עצמו אחת המחויבויות הגדולות ביותר בחייו ,מתחילה השמחה.
אולי דווקא שם נוכל להבין מדוע יש מחויבויות שאינן רק נסבלות בשם האהבה.
יש מחויבויות שהאהבה עצמה מבקשת.
יש רגע בחיים שבו אדם עושה דבר שנראה כמעט הפוך מכל מה שאמרנו על הרצון האנושי להיות חופשי.
הוא עומד תחת החופה.
עד לפני רגע היו בפניו אפשרויות רבות .הוא היה יכול לבחור אחרת, להמשיך לחפש ,לא להתחייב ,להשאיר את העתיד פתוח .ועכשיו הוא עומד מול אדם אחד ואומר למעשה :מתוך כל האפשרויות שהיו יכולות להיות בחיי ,אני בוחר בך .אני מקבל על עצמי נאמנות ,אחריות ומחויבות .מעכשיו אינני יכול לחיות כאילו ההחלטות שלי נוגעות רק בי.
ואז הוא רוקד.
איזה דבר מוזר.
לפי ההגדרה הפשוטה שלפיה חופש פירושו מקסימום אפשרויות ומינימום התחייבויות ,החופה הייתה אמורה להיות רגע של אבל .לפני החופה היו יותר אפשרויות ,ואחריה פחות .לפני כן אדם היה יכול להחליט לבדו לאן לנסוע, כיצד לנהל את זמנו ומה לעשות בעתיד .עכשיו יש עוד אדם שצריך להתחשב בו .יהיו החלטות משותפות ,ויתורים ,אחריות ,נאמנות ,ימים שבהם יהיה צורך לעשות דברים שלא מתחשק לעשות.
ובכל זאת ,אנשים אינם עומדים תחת החופה ואומרים :היום איבדתי את החופש שלי.
הם שמחים.
לא מפני שהם אינם מבינים את המחויבות .דווקא אם הם מבינים באמת מה הם עושים ,הם יודעים שמדובר באחת המחויבויות הגדולות בחייהם.
אז למה הם רוקדים?
מפני שיש דברים שהאדם אינו רוצה להיות חופשי מהם .הוא רוצה להיות חופשי עבורם.
אדם שאוהב אינו אומר :אם אני אוהב אותך באמת ,אסור שתהיה לי שום חובה כלפיך .להפך .דווקא מפני שאתה יקר לי ,אני מוכן שהקשר איתך יחייב אותי.
אם אני אוהב רק כל עוד הדבר אינו דורש ממני דבר ,ייתכן שאני אוהב בעיקר את התחושה שהקשר נותן לי.
אהבה עמוקה מתחילה להתגלות כאשר היא מקבלת צורה של מחויבות.
אני כאן גם כשעייפתי.
אני מקשיב גם כשהנושא אינו מעניין אותי.
אני נשאר נאמן גם כאשר יש בחוץ אפשרויות אחרות.
אני לומד לוותר על המשפט שאני מאוד רוצה לומר מפני שהאדם שמולי חשוב לי יותר מן הניצחון שלי ברגע הזה.
אני משנה תוכניות מפני שאנחנו כבר לא שני אנשים שכל אחד מהם חי רק סביב עצמו.
המחויבות אינה הוכחה שהאהבה נעלמה.
לפעמים היא ההוכחה שהאהבה הפסיקה להיות רק רגש והתחילה להיות חיים.
וזה נכון לא רק בזוגיות.
תינוק נולד ,ובתוך כמה שעות החיים של שני אנשים משתנים לחלוטין. פתאום אי אפשר לישון מתי שרוצים ,לצאת מתי שרוצים ,לנסוע בלי לחשוב, להוציא כסף בלי להתחשב ,להחליט שהיום אין כוח להיות אחראים .יצור קטן שאינו מסוגל אפילו לומר תודה מטיל על הוריו מערכת שלמה של חובות.
אם היינו מודדים חופש רק במספר האפשרויות הזמינות ,לידת ילד הייתה אמורה להיות אירוע של אובדן עצום.
ואכן ,הורות כרוכה בוויתורים אמיתיים .אין טעם לייפות זאת .יש עייפות, דאגה ,אחריות ,הוצאות ,לילות בלי שינה ולעיתים שנים שבהן הורה מעמיד צרכים של אדם אחר לפני צרכיו שלו.
ובכל זאת ,אדם יכול להחזיק את התינוק הזה ולחוש שמחה שקשה להשוות כמעט לכל דבר אחר.
איך?
מפני שלא כל דבר שמקטין את מספר האפשרויות שלנו מקטין את החיים.
יש דברים שמצמצמים את האפשרויות ומרחיבים את המשמעות.
לפני שהילד נולד היו לאדם יותר דרכים שבהן היה יכול לבלות את הלילה. עכשיו אולי יש רק דרך אחת :לקום.
אבל בתוך הקימה הזאת יש דבר שלא היה קיים קודם.
יש מישהו שזקוק לו.
יש מישהו שהוא אחראי עליו.
יש אהבה שקיבלה כתובת.
ופתאום אפשר להבין דבר עמוק על החיים :לפעמים השאלה אינה כמה דברים אני יכול לעשות ,אלא למען מה אני מוכן לוותר על האפשרות לעשות אותם.
אדם שאין בחייו שום דבר ששווה לוותר למענו על דבר אחר יכול להיראות חופשי מאוד ,אבל אולי יש בחופש הזה גם ריקנות .הוא אינו קשור לכלום, ולכן שום דבר גם אינו מחזיק אותו .הוא אינו מחויב לאיש ,ולכן איש אינו יכול לדרוש ממנו דבר .כל האפשרויות פתוחות ,אבל אין דבר אחד שבשבילו כדאי לסגור אפשרות אחרת.
אנחנו מרגישים את זה גם בעולם המקצועי.
אדם צעיר יכול להתעניין בעשרה תחומים .הוא יכול ללמוד מוזיקה ,רפואה, משפטים ,הנדסה ,פסיכולוגיה ,היסטוריה או עסקים .האפשרויות פתוחות. יש בזה משהו מרגש.
אבל אם הוא רוצה להיות רופא ,בשלב מסוים הוא מוכרח לוותר על האפשרות להישאר רק אדם ש"אולי יום אחד ילמד רפואה" .הוא צריך להירשם ,ללמוד ,להיבחן ,להגיע להתמחויות ,לקום מוקדם ולעבור שנים שבהן האפשרויות שלו מצטמצמות מאוד.
האם הוא פחות חופשי?
במובן מסוים ,כן .הוא אינו יכול להיות באותה שעה גם בבית וגם במחלקה. הוא אינו יכול להשקיע אלפי שעות ברפואה ובאותן שעות להשקיע אלפי שעות בקריירה אחרת.
אבל דווקא הוויתור על אינסוף האפשרויות מאפשר לו להפוך אפשרות אחת למציאות.
זה נכון כמעט לכל דבר בעל ערך.
מי שרוצה לכתוב ספר צריך לוותר על שעות שבהן היה יכול לעשות דברים אחרים.
מי שרוצה להיות תלמיד חכם צריך לשבת מול ספר גם בימים שבהם יש דברים מושכים יותר לעשות.
מי שרוצה לבנות גוף חזק צריך להסכים לאימון גם כאשר הספה קוראת לו.
מי שרוצה חברות עמוקה צריך לתת לאדם אחר זמן שגם הוא עצמו היה יכול להשתמש בו.
מי שרוצה לבנות בית צריך לוותר על חלק מן הספונטניות של מי שאחראי רק לעצמו.
אי אפשר לבנות משהו עמוק בלי שמשהו אחר יישאר בחוץ.
וזה אינו פגם בחיים.
זו הצורה שבה חיים מקבלים צורה.
אולי אחת האשליות של האדם המודרני היא שאפשר לקבל את העומק בלי לשלם את מחיר הבחירה .אנחנו רוצים זוגיות עמוקה בלי לוותר על תחושת האפשרויות הפתוחות .רוצים קריירה משמעותית בלי לוותר על שום נוחות. רוצים ילדים אבל מתקשים לקבל את העובדה שהורות משנה את סדרי העדיפויות .רוצים גוף בריא בלי לומר לא להרגלים שפוגעים בו .רוצים להיות אנשים בעלי ערכים ,אבל רוצים גם שכל ערך יתאים בדיוק למה שמתחשק לנו באותו רגע.
אבל ערך שאינו מסוגל לחייב אותי כאשר הוא מתנגש ברצון אחר עדיין לא נעשה באמת ערך שמנהל את חיי.
אם יושר חשוב לי רק כאשר משתלם להיות ישר ,אולי מה שמנהל אותי אינו היושר אלא הרווח.
אם נאמנות חשובה לי רק כאשר אין שום פיתוי אחר ,עדיין אינני יודע כמה היא באמת חלק ממני.
אם כבוד לזולת קיים רק כשהזולת מתנהג בדיוק כפי שאני רוצה ,ייתכן שאני מכבד בעיקר את מי שמספק לי חוויה נוחה.
אם האמונה שלי קיימת רק כשהחיים מסתדרים כפי שתכננתי ,ברגע שבו המציאות תפסיק לציית לתוכנית שלי אגלה מה באמת היה במרכז.
המחויבות מגלה לנו מה אנחנו אוהבים מספיק כדי לא לתת לכל רצון רגעי לנצח אותו.
וזה משנה גם את היחס למילה "חובה".
אנחנו רגילים לשמוע חובה ולחשוב מיד על דבר שנכפה עלינו מבחוץ .אבל יש חובות שאנחנו עצמנו מבקשים לקבל.
אדם עומד ליד מיטת אביו המבוגר ומטפל בו .לפעמים קשה לו מאוד .הוא עייף .יש לו עבודה ,משפחה וחיים משלו .אולי איש אפילו לא היה מאשים אותו אילו עשה פחות.
אבל הוא אומר :זה אבא שלי.
בשלוש המילים האלה נמצאת מערכת שלמה של משמעות.
הוא אינו אומר שהקושי נעים.
הוא אינו מכחיש את המחיר.
הוא אומר שיש קשר שבגללו המחיר מקבל משמעות.
אדם קם בלילה לילד חולה ואינו שמח מכך שהילד חולה .הוא היה מעדיף לישון .אבל הוא אינו חווה את עצם האחריות לילד כאילו מישהו גזל ממנו את חייו .הילד הוא חלק מן החיים שהוא בחר לאהוב.
וזה אולי ההבדל בין מחויבות ריקה למחויבות שיש בה קשר.
כאשר אני מחויב לדבר שאין לי שום קשר אליו ,אני שואל בעיקר :איך אוכל להשתחרר מן החובה?
כאשר אני מחויב לדבר שאני אוהב ,אני יכול לשאול שאלה אחרת :איך אוכל להיות נאמן למה שיקר לי גם כשהמחיר אינו נוח?
המחיר נשאר מחיר.
הקושי נשאר קושי.
אבל המשמעות משתנה.
וזה מחזיר אותנו אל שמחת תורה.
אולי במשך שנים התרגלנו לשאול את השאלה בצורה לא מדויקת .אנחנו שואלים :איך יהודי יכול לשמוח עם ספר שמטיל עליו כל כך הרבה חובות?
אבל אולי צריך להפוך את השאלה.
מה קורה כאשר האדם אינו רואה את התורה רק כמערכת של חובות, אלא כדבר שאליו הוא קשור?
אם התורה היא רק רשימה של הוראות שהונחתה עליי מבחוץ ,הריקוד באמת קשה להבנה.
אבל אם התורה היא חלק מן הברית שלי ,מן הסיפור שלי ,מן הזהות שלי ומן הקשר שלי עם הקב"ה ,החובה מקבלת משמעות אחרת.
הרי גם בתוך קשר אנושי אנחנו מבינים את ההבדל.
אם אדם זר מתקשר אליי בשלוש בלילה ואומר לי לנסוע לבית חולים ולהישאר שם שש שעות ,אני כנראה אשאל מי הוא ולמה הוא חושב שאני חייב לו דבר כזה.
אם הילד שלי מתקשר בשלוש בלילה ואומר לי שהוא בבית חולים וצריך אותי ,השאלה משתנה לחלוטין.
אותה שעה.
אותו בית חולים.
אותה נסיעה.
אותו אובדן שינה.
אבל לא אותה משמעות.
למה?
מפני שהחובה לא נולדה רק מן הפעולה.
היא נולדה מן הקשר.
וזו נקודה עצומה.
לפעמים אנחנו מסתכלים על מצווה ורואים רק את המעשה שהיא דורשת. אבל האדם שחי בתוך קשר שומע בתוך המעשה גם את השאלה :מי ביקש ממני את זה ,ומה הקשר שלי אליו?
לכן שני אנשים יכולים לעשות בדיוק אותו מעשה ולחוות אותו אחרת לחלוטין.
אחד נותן מפני שהוא מוכרח.
אחר נותן מפני שהוא אוהב.
אחד שומר גבול מפני שהוא מפחד מעונש.
אחר שומר את אותו גבול מפני שהוא אינו רוצה לפגוע בדבר שיקר לו.
מבחוץ הפעולה יכולה להיראות זהה.
מבפנים אלה שני עולמות.
אולי זו הסיבה שגם במערכות היחסים העמוקות ביותר שלנו אנחנו לא רוצים רק רגשות.
אדם שאומר לאשתו "אני אוהב אותך מאוד ,אבל אינני מוכן שהאהבה הזאת תחייב אותי בשום דבר" אינו מציע אהבה עמוקה יותר .הוא מציע אהבה שאין לה כוח להיכנס אל החיים.
אדם שאומר לילדיו "אתם הדבר היקר לי בעולם ,אבל אינני רוצה שהקשר איתכם ישפיע על הזמן ,הכסף או סדרי העדיפויות שלי" אומר למעשה שהאהבה שלו צריכה להישאר במקום שבו היא אינה עולה לו דבר.
אבל אהבה שאינה מוכנה לשלם שום מחיר מתקשה להפוך לברית.
וכאן אולי מתגלה משהו יסודי מאוד על התורה.
ייתכן שאנחנו רגילים לחשוב שהסדר הוא כזה :קודם יש מצווה ,אחר כך צריך איכשהו ללמוד לאהוב אותה.
אבל לפעמים הסדר יכול להיות הפוך.
דווקא מפני שיש קשר ,הקשר מבקש מצווה.
אהבה שאין לה שום ביטוי מעשי נשארת תחושה.
קשר שאין בו נאמנות נשאר אפשרות.
ברית שאין בה מחויבות נשארת הצהרה.
המצווה נותנת לקשר גוף.
היא לוקחת דבר גדול ומופשט כמו אהבת ה' ומכניסה אותו ליום שלישי בבוקר ,לחשבון הבנק ,לצלחת ,למילים שאני אומר ,לדרך שבה אני מנהל עסק ,לשעה שבה אני מפסיק לעבוד בערב שבת ולדרך שבה אני מתייחס לאדם שאיש אינו רואה כיצד אני מתייחס אליו.
בלי מעשה אפשר לומר כמעט הכול.
אני אוהב.
אני מאמין.
אני מחויב.
אני אדם של ערכים.
אבל המצווה שואלת :איך זה נראה בחיים?
וזה אולי אחד ההבדלים העמוקים בין רגש לברית.
רגש אומר :כך אני מרגיש כלפיך עכשיו.
ברית אומרת :הקשר הזה חשוב לי מספיק כדי להשפיע גם על מה שאעשה כשארגיש אחרת.
אולי משום כך החופה היא דימוי כל כך חזק לענייננו .החתן והכלה אינם רוקדים מפני שהם נפטרו ממחויבות .הם רוקדים ברגע שבו הם מקבלים מחויבות.
לא כל מחויבות ראויה לריקוד.
יש מחויבויות כפויות ,הרסניות ולא צודקות ,ואסור לייפות אותן בשם משמעות או אהבה.
אבל יש מחויבויות מסוג אחר.
מחויבויות שאדם מבקש לעצמו מפני שהוא אינו רוצה שהדבר היקר ביותר בחייו יהיה תלוי בכל בוקר במצב הרוח שלו.
הוא רוצה לומר :הדבר הזה חשוב לי יותר מן הרגע.
וכאן אנחנו מתקרבים למילים שמשה רבנו אומר ממש בסופה של התורה שאנחנו מסיימים בשמחת תורה:
"תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים לג ,ד).
התורה היא מצווה.
אבל באותו פסוק עצמו היא גם מורשה.
לא דבר זר שנחת על חיינו במקרה ,אלא דבר שנמסר לקהילת יעקב ,דבר שאנחנו מקבלים ונושאים מדור לדור.
וחז"ל לקחו את המילה הזאת צעד עמוק עוד יותר.
הספרי על הפסוק דורש" :אל תקרי מורשה אלא מאורסה".
פתאום השפה משתנה.
אנחנו כבר לא נמצאים רק בעולם של חוק.
אנחנו נכנסים לעולם של קשר.
של שייכות.
של ברית.
של דבר שאפשר לא רק לציית לו ,אלא להיות קשור אליו.
ואולי רק עכשיו אנחנו מתחילים להבין באמת למה מתחת לחופה רוקדים, ולמה בשמחת תורה רוקדים.
כי יש רגע שבו האדם מגלה שהשאלה הגדולה בחיים אינה רק:
ממה אני רוצה להיות חופשי?
אלא גם:
למה אני רוצה להיות קשור כל כך ,עד שאהיה מוכן לתת לקשר הזה לחייב את החיים שלי?
יש משהו מדויק מאוד בכך שהפסוק שאליו הגענו נמצא דווקא בסופה של התורה .משה רבנו עומד לפני פרידתו מישראל ,ובתוך הברכה האחרונה שלו הוא אומר" :תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים לג, ד).
אפשר היה לצפות שבסיום התורה משה ידגיש בעיקר את החובה לשמור אותה .הרי עם ישראל עומד להיכנס לארץ ,ומשה לא ייכנס איתו .הוא יכול היה לומר :אל תשכחו את החוקים ,אל תעזבו את המצוות ,הקפידו על מה שלימדתי אתכם.
אבל הפסוק משתמש במילה אחרת:
"מורשה".
התורה אינה רק דבר שנצטווינו לעשות .היא דבר שנמסר לנו.
יש הבדל עמוק בין חובה לבין ירושה .חובה היא דבר שאני צריך לבצע. ירושה היא דבר שאני מקבל מפני שאני שייך לסיפור שקדם לי .לא הרווחתי אותה בעצמי ,לא המצאתי אותה ,ולא הייתי נוכח כאשר הסיפור התחיל. קיבלתי דבר מפני שאני חוליה בתוך שרשרת.
אדם שמקבל שעון מסבו אינו מחזיק רק שעון .ייתכן שמבחינה כספית הוא יכול לקנות שעון מדויק ויקר ממנו .אבל כאשר הוא מסתכל על השעון הישן הוא אינו רואה רק מתכת ומחוגים .הוא רואה יד אחרת שענדה אותו לפניו. הוא זוכר בית ,קול ,פנים ,סיפור .החפץ נושא יותר מן החומר שממנו הוא עשוי.
כך גם ירושה רוחנית .היא אומרת לאדם :הסיפור שלך לא התחיל ביום שנולדת.
היו אנשים לפניך.
הם נשאו משהו.
הם מסרו אותו.
ועכשיו הוא בידיים שלך.
המילה "מורשה" משנה לכן את כל נקודת המבט על התורה .אני לא עומד רק מול מערכת של ציוויים ושואל האם הם מתאימים לי .אני פוגש דבר שהיה בידיהם של דורות לפניי ,והגיע עכשיו אליי.
אותו פסוק שאבי קרא ,קרא גם סבו.
אותן מילים שיהודי קורא היום בבית הכנסת נאמרו ונלמדו בבתי מדרש במקומות שכבר אינם קיימים.
יהודים נשאו אותן בארץ ישראל ובבבל ,בספרד ובצפון אפריקה ,בתימן ובאירופה ,בקהילות מפוארות ובתקופות שבהן כמעט כל מה שהיה להם נלקח מהם.
הבתים השתנו.
השפות השתנו.
הבגדים השתנו.
המדינות השתנו.
והתורה עברה מיד ליד.
אבל גם כאן צריך להיזהר .ירושה יכולה להפוך לדבר שאדם מחזיק בארון ואינו חי איתו .אפשר לקבל ספרים מסבא ולהשאיר אותם על המדף .אפשר לקבל מנהג משפחתי ולא לדעת מה משמעותו .אפשר לקבל זהות שלמה ולהתייחס אליה כאל פרט ביוגרפי בלבד.
ולכן חז"ל אינם מאפשרים לנו להישאר רק עם המילה "מורשה".
הספרי על הפסוק "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" דורש: "אל תקרי מורשה אלא מאורסה".
זו כבר תמונה אחרת לחלוטין.
ירושה היא דבר שקיבלתי מן העבר.
אירוסין פונים אל קשר שאני נכנס אליו.
ירושה יכולה להגיע אליי בלי שבחרתי בה .קשר של אירוסין דורש ממני להיות נוכח בתוכו.
ירושה יכולה להישאר בכספת.
קשר אינו יכול לחיות בכספת.
חז"ל לוקחים את התורה מן המדף של הנכסים ומכניסים אותה אל עולם היחסים.
וזה מהפך עצום.
כי אפשר להסתכל על התורה מבחוץ ולראות מאות מצוות .אפשר לשאול כמה היא דורשת ממני ,כמה דברים היא אוסרת ,כמה שעות היא לוקחת וכמה תחומים בחיים היא מסדירה.
אבל כאשר חז"ל אומרים "מאורסה" ,הם מבקשים מאיתנו לראות משהו שנמצא מאחורי כל אלה.
יש קשר.
יש ברית.
יש שייכות.
ואולי מכאן אפשר להבין מדוע המצווה אינה בהכרח ההפך מן הקשר .היא יכולה להיות הדרך שבה הקשר מפסיק להיות רעיון ומתחיל לחיות בעולם.
אנחנו מכירים היטב קשרים שאין בהם מעשים .אדם יכול לומר במשך שנים: המשפחה חשובה לי יותר מהכול .אבל אם לעולם אין לו זמן למשפחה, המשפט מתחיל להתרוקן .אדם יכול לומר לחבר :אתה יקר לי מאוד .אבל אם בכל פעם שהחבר זקוק לו הוא עסוק ,האהבה נשארת בעיקר בתוך המילים.
קשר צריך גוף.
אהבה צריכה זמן.
נאמנות צריכה גבולות.
אכפתיות צריכה מעשים.
בלי כל אלה אפשר להרגיש הרבה מאוד ולא לבנות כמעט שום דבר.
אולי המצוות הן ,בין היתר ,המקום שבו הקשר עם הקב"ה מקבל גוף בתוך החיים.
אדם אומר שהוא מאמין שהקב"ה ברא את העולם .פעם בשבוע האמונה הזאת נכנסת אל השעון ואומרת :שבת.
אדם אומר שהכסף שקיבל אינו רק הישג פרטי שלו .האמונה הזאת נכנסת אל חשבון הבנק ואומרת :תן.
אדם אומר שכל אדם נברא בצלם .האמונה הזאת נכנסת אל הפה שלו ברגע שבו הוא עומד להשפיל מישהו.
אדם אומר שהוא אוהב את הקב"ה .האהבה הזאת אינה נשארת רק בשעה שבה הוא מרגיש התעלות .היא נכנסת אל המטבח ,אל העסק ,אל הבית, אל היחסים ואל המקומות שבהם איש אינו מוחא לו כפיים.
במובן הזה ,המצווה עושה לאהבה דבר חשוב מאוד:
היא מצילה אותה מן התלות במצב הרוח.
אם כל הקשר שלי עם אדם תלוי רק במה שאני מרגיש כלפיו היום ,הקשר נמצא בסכנה בכל יום שבו הרגש חלש יותר.
כל זוג שחי יחד שנים יודע שאהבה אינה מרגישה בכל יום באותה עוצמה .יש ימים של קרבה גדולה ויש ימים של עייפות .יש רגעים מרגשים ויש כביסה, חשבונות ,פקקים ,ילדים ,לחץ ועבודה.
אם אדם יאמר :אני נאמן לקשר רק כאשר אני מרגיש את אותה התרגשות שהרגשתי בתחילתו ,הוא לא בנה ברית .הוא בנה קשר שתלוי במזג האוויר הפנימי שלו.
המחויבות אינה מחליפה את האהבה.
היא שומרת עליה גם בימים שבהם היא אינה צועקת.
וזה יכול ללמד אותנו משהו עמוק מאוד על עבודת ה'.
יש ימים שבהם אדם מתפלל ומרגיש שהמילים פותחות לו את הלב .ויש ימים שבהם הוא עומד מול אותן מילים ואינו מרגיש כמעט דבר.
יש שבת שבה הוא מרגיש קדושה ,משפחה ,מנוחה ונשמה .ויש שבת שבה הוא עייף ,הילדים רבים והוא רק מנסה לעבור את היום בשלום.
יש לימוד שבו פתאום נפתח לו עולם .ויש ערב שבו הוא קורא אותה שורה שלוש פעמים והמחשבה בורחת.
אם הקשר עם התורה היה תלוי רק בהרגשה ,היינו צריכים לבדוק בכל בוקר אם אנחנו עדיין "בעניין".
אבל ברית אומרת משהו אחר.
גם היום אני כאן.
לא מפני שכל יום מרגיש אותו דבר ,אלא מפני שהקשר חשוב יותר מן התנודות של הרגש.
וזה אינו הופך את היהדות למערכת קרה של משמעת .להפך .דווקא המחויבות יוצרת מרחב שבו קשר יכול להעמיק מעבר להתלהבות הראשונית.
מי שמנגן רק כשמתחשק לו לעולם לא יגיע לעומק שאליו מגיע מי שממשיך גם ביום שבו האימון קשה.
מי שנמצא עם ילדיו רק כשהוא במצב רוח מתאים לא יוכל לבנות את הביטחון שנוצר אצל ילד שיודע :אבא נמצא גם כשקשה.
מי שאוהב אדם רק כשהאדם האחר קל לאהבה אינו יודע עדיין מה האהבה שלו מסוגלת לשאת.
ומערכת יחסים עם הקב"ה שאינה מסוגלת לעבור דרך יום רגיל ,עייף ,אפור וחסר התרגשות נשארת תלויה ברגעים מיוחדים.
התורה מורידה את הקשר אל החיים עצמם.
אולי לכן המילה "מאורסה" כל כך חזקה .היא אומרת שהתורה אינה רק מידע על רצונו של הקב"ה .היא חלק מברית שבה האדם אינו רק מקבל הוראות אלא נכנס לקשר.
וזה גם מסביר מדוע יש הבדל עמוק בין ציות לבין נאמנות.
ציות שואל :מה אני חייב לעשות?
נאמנות שואלת :מה הקשר הזה מבקש ממני?
מבחוץ ,לפעמים התוצאה תהיה אותה תוצאה .אדם יעשה את אותה מצווה.
אבל העולם הפנימי שונה לחלוטין.
אדם יכול לעמוד לפני שבת ולשאול :מה המינימום שאני חייב להפסיק לעשות כדי שלא לעבור על האיסור?
ואדם יכול לעמוד לפני אותה שבת ולשאול :איך אני מפנה מקום בחיים שלי למשהו שאינני רוצה שהעבודה תבלע?
אדם יכול לתת צדקה ולחשוב רק כמה הוא חייב.
ואדם יכול לתת את אותו סכום ולהיזכר שהכסף שעבר דרכו יכול להפוך לחיים של אדם אחר.
אדם יכול להיזהר מלשון הרע מפני שאסור.
ואדם יכול ברגע מסוים לעצור את המשפט גם מפני שהוא מבין שיש מולו אדם שהשם שלו ,הכבוד שלו והחיים שלו אינם חומר בידור.
ההלכה אינה משתנה בגלל ההרגשה.
אבל האדם יכול להשתנות בתוך ההלכה.
ופה אנחנו צריכים לומר דבר חשוב .השפה של קשר ואהבה אינה באה לבטל את שפת החובה .התורה באמת מצווה .יש בה עשה ולא תעשה, גבולות וחיובים שאינם תלויים בשאלה אם האדם כרגע מרגיש מחובר אליהם.
אבל אולי דווקא זה עומק הברית.
הקשר אינו אומר :תעשה רק כאשר אתה מרגיש.
הוא אומר :יש דברים שיקרים לנו מספיק כדי שלא נמסור אותם לשלטונו של הרגש הרגעי.
כשאדם אומר "אני מחויב" ,הוא אינו אומר שאין לו חופש.
הוא אומר שהשתמש בחופש שלו כדי לקשור את עצמו לדבר שהוא מאמין שראוי להיות נאמן אליו.
וזה מחזיר אותנו שוב אל החופה.
אדם עומד שם מרצונו ,ובאמצעות הבחירה שלו הוא יוצר מחויבות שתלווה אותו גם בימים שבהם הבחירה תהיה קשה יותר.
החופש שלו אינו נעלם.
הוא קיבל כיוון.
וזה אולי אחד הסודות הגדולים של מחויבות :החופש הגבוה ביותר אינו תמיד להשאיר לעצמי את האפשרות לצאת .לפעמים הוא לבחור דבר שאני רוצה להישאר נאמן אליו גם כשיהיה קשה.
עכשיו אפשר לחזור אל בית הכנסת בשמחת תורה ולהסתכל על הריקוד אחרת.
אדם מחזיק את ספר התורה צמוד לגופו.
הוא אינו מחזיק רק טקסט שאומר לו מה מותר ומה אסור.
הוא מחזיק דבר שקיבל מאבותיו.
דבר שהוא מבקש למסור לילדיו.
דבר שליווה את עמו הרבה לפני שהוא נולד ויוכל להמשיך הרבה אחרי שהוא ילך מן העולם.
אבל הוא אינו רק יורש אותו.
הוא נקרא להיכנס איתו לקשר בעצמו.
כי אפשר לקבל תורה בירושה ועדיין לא לתת לה להיכנס לחיים.
אפשר להיות חוליה ביולוגית בשרשרת בלי להפוך לחוליה רוחנית.
אפשר להחזיק ספר תורה ביד ולחיות כאילו הוא שייך רק לבית הכנסת.
"מורשה" אומרת :קיבלת.
"מאורסה" שואלת :מה אתה עושה עם הקשר שקיבלת?
וזה אולי מה שהופך את שמחת תורה ליותר מחגיגה על ספר שהצלחנו לסיים לקרוא.
אנחנו לא רק שמחים שסיימנו טקסט.
אנחנו שמחים על שייכות.
על קשר.
על דבר שהגיע אלינו ואנחנו עדיין מחזיקים בו.
על כך שאחרי כל המרחק שבין הדורות ,אותן מילים עדיין עומדות בינינו לבין הקב"ה.
ופתאום הריקוד כבר אינו כל כך מוזר.
אנחנו יודעים לרקוד כאשר נוצרת ברית.
אנחנו עושים זאת בחתונה.
אנחנו יודעים לשמוח כאשר אדם אומר :מצאתי דבר שיקר לי מספיק כדי להתחייב אליו.
אולי בשמחת תורה מתרחש משהו שיש בו הד רחוק של אותה אמת.
לא מפני שהתורה היא "בת זוג" במובן הפשוט ,ולא מפני שצריך למתוח את המשל מעבר למה שחז"ל עצמם אמרו ,אלא מפני שחז"ל לימדו אותנו במילה "מאורסה" שלא נכון לראות את התורה רק מבחוץ ,כספר של דרישות.
יש כאן מערכת יחסים.
ואז אפשר לנסח מחדש את השאלה שבה פתחנו.
שאלנו :איך אפשר לרקוד עם ספר שמלא בחוקים?
אבל אולי עכשיו השאלה כבר אחרת:
האם אנחנו בכלל רוקדים עם "ספר חוקים" ,או שאנחנו רוקדים עם ברית שהחוקים הם הדרך שבה היא נכנסת אל החיים?
ואם זו ברית ,נותר להבין עוד דבר אחד.
האם השמחה הזאת היא רק רגש יפה שאנחנו מוסיפים למצוות ,או שהתורה עצמה רואה בשמחה שבעשיית המצווה חלק עמוק מעבודת ה'?
הרמב"ם נותן על כך תשובה חריפה מאוד .הוא אינו מתאר את השמחה כתוספת נחמדה לעבודת ה' .הוא קורא לה:
"עבודה גדולה".
הרמב"ם כותב בסוף הלכות שופר וסוכה ולולב משפט שמכריח אותנו לחשוב מחדש על כל היחס שבין חובה לשמחה" :השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן עבודה גדולה היא" (הלכות שופר וסוכה ולולב ח ,טו).
כדאי לקרוא את המשפט הזה לאט ,מפני שהרמב"ם מחבר בתוכו שלושה דברים שאנחנו נוטים לפעמים להפריד ביניהם .יש מצווה ,כלומר דבר שאני מחויב לעשות .יש אהבת האל שציווה ,כלומר מערכת היחסים שבין האדם
לבין מי שנתן את המצווה .ויש שמחה ,שאינה מתוארת כאן כתוספת רגשית נעימה שאולי תופיע ואולי לא ,אלא כחלק מן העבודה עצמה.
הרמב"ם אינו כותב רק שאדם צריך לקיים את המצווה .הוא גם אינו אומר שהשמחה היא פרס שמקבלים לאחר שקיימנו אותה .הוא מדבר על "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה" ,ומיד מצרף אליה את "אהבת האל שצוה בהן".
פתאום מתברר שהשאלה שבה פתחנו את המאמר אולי הייתה חסרה מרכיב אחד.
שאלנו איך אפשר לשמוח כאשר מישהו אומר לי מה לעשות.
אבל הרמב"ם מכריח אותנו לשאול:
מי הוא אותו "מישהו"?
כי אותה בקשה יכולה להישמע אחרת לחלוטין כאשר היא מגיעה מאדם זר וכאשר היא מגיעה מאדם שאנחנו אוהבים .לא מפני שהפעולה נעשתה קלה יותר ,אלא מפני שהפעולה קיבלה הקשר של קשר.
אם אדם זר יבקש ממני באמצע הלילה לנסוע שעה כדי להביא לו דבר ששכח ,ייתכן שאסרב .אם הבן שלי יתקשר ויגיד שהוא תקוע במקום כלשהו וזקוק לי ,אני יכול לקום עייף ,לנסוע שעה ,לחזור בשלוש לפנות בוקר, ובכל זאת לא לחוות את הנסיעה רק כהפסד של שינה.
העייפות אמיתית.
המחיר אמיתי.
אבל גם הקשר אמיתי.
אותה פעולה יכולה לקבל משמעות אחרת כאשר היא נעשית עבור מישהו שאוהבים.
הרמב"ם מכניס את הדבר הזה ממש אל תוך המצווה .הוא אינו מדבר רק על אהבת המצווה .הוא אומר "ובאהבת האל שצוה בהן" .מאחורי הציווי עומד מצווה .מאחורי ההלכה יש קשר .מאחורי ה"עשה" וה"לא תעשה" עומדת השאלה מה היחסים שלי עם מי שאמר אותם.
וזה הבדל עצום בין ספר חוקים לבין תורה.
כשאני פותח ספר חוקי תעבורה ,אני בדרך כלל לא שואל מי כתב את סעיף 47ומה מערכת היחסים שלי איתו .זה גם לא חשוב לקיום החוק .החוק אמור לפעול בלי קשר לאהבה שלי למחוקק .אני יכול לחשוב שהמחוקק טעה ,לא להכיר את שמו ואפילו לא לדעת באיזו שנה החוק נחקק ,ובכל זאת לעצור באדום.
אבל התורה אינה מאפשרת להפריד לחלוטין בין הציווי לבין המצווה.
"ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (דברים ו, ה).
התורה אינה רוצה רק את הידיים שלי.
היא פונה גם אל הלב.
היא אינה מסתפקת בכך שאבצע פעולות נכונות כאשר אני עומד תחת פיקוח .היא מבקשת שהמעשה יהפוך לחלק מקשר.
ופה אנחנו יכולים להבין משהו עמוק מאוד על שמחה.
יש הבדל בין לעשות דבר כי אני חייב ,לבין לעשות אותו מתוך הידיעה שהחובה הזאת שייכת לדבר שאני אוהב.
שני אנשים יכולים לעמוד באותו מקום ולעשות אותה פעולה בדיוק .מבחוץ אי אפשר יהיה להבדיל ביניהם .אבל האחד סופר את השניות עד שייגמר, והשני מרגיש שהוא נמצא במקום שבו הוא רוצה להיות.
הורה יושב ליד מיטת ילד חולה .מבחוץ הוא "תקוע" בבית החולים .הוא היה יכול להיות בבית ,לישון ,לעבוד או לעשות עשרות דברים אחרים .אם מישהו היה מסתכל רק על רשימת האפשרויות שנשללו ממנו ,הוא היה אומר שהחופש שלו הצטמצם מאוד.
אבל תשאלו אותו אם הוא רוצה להיות חופשי מן הילד שלו.
זאת כבר שאלה אחרת.
הוא רוצה שהילד יהיה בריא .הוא רוצה לצאת מבית החולים .הוא רוצה לישון .אבל כל עוד הילד זקוק לו ,עצם העובדה שהוא נשאר אינה בהכרח
חוויה של כפייה .לפעמים היא הדרך שבה האהבה שלו נראית בשעה שתיים בלילה.
אולי כך צריך להבין גם את ההבדל בין מצווה שמרגישים בה רק חובה לבין מצווה שמתחילה להיות חלק מקשר.
האדם אינו אומר :מאחר שאני אוהב את הקב"ה ,כל מצווה קלה לי.
זה פשוט לא נכון.
יש מצוות קשות.
יש רגעים שבהם אדם רוצה מאוד דבר שהתורה אוסרת.
יש רגעים שבהם קיום המצווה דורש כסף ,זמן ,ויתור ,אומץ או מאבק פנימי.
יש גם מצוות שאדם אינו מבין את טעמן ואינו מרגיש כלפיהן שום התלהבות מיוחדת.
אהבה אינה מוחקת את הקושי.
אבל היא יכולה לשנות את השאלה שהאדם שואל בתוך הקושי.
במקום לשאול רק "למה אני חייב?" ,הוא יכול לשאול "למי אני נאמן עכשיו?"
זו אינה סמנטיקה.
אלה שני עולמות פנימיים.
כשאדם שומר שבת רק כמי שסופר שלושים ותשע מלאכות שהוא צריך להיזהר מהן ,השבת יכולה להצטמצם אצלו לרשימת מגבלות .אבל כאשר הוא מבין שהוא מפנה בתוך השבוע מרחב לקשר עם הקב"ה ,עם משפחתו ועם חלקים בעצמו שהעבודה אינה נותנת להם מקום ,אותם גבולות מקבלים הקשר אחר.
כשאדם נותן צדקה רק מפני שיש שיעור שהוא חייב לתת ,הוא יכול להרגיש שהמצווה לקחה ממנו כסף .כשהוא רואה מולו אדם אחר ומבין שהקב"ה נתן לו אפשרות להפוך חלק מן הכסף שלו לחיים ,לאוכל ,לחינוך או לכבוד של אדם אחר ,אותו סכום יכול לקבל משמעות אחרת.
כשאדם שומר על הפה מפני שאסור לדבר לשון הרע ,הוא מקיים גבול. אבל אם באותו רגע הוא גם רואה את האדם שעליו הוא עומד לדבר ונזכר שלמילים שלו יש כוח לשנות את הדרך שבה אחרים יסתכלו עליו ,הגבול הופך גם למעשה של נאמנות לערך שהתורה מבקשת לבנות בו.
וזה אולי ההבדל בין אדם שמרגיש שהתורה רק עומדת מולו לבין אדם שמתחיל להרגיש שהוא הולך איתה.
הראשון פוגש בעיקר דרישות.
השני מתחיל לראות דרך.
הראשון שואל כמה התורה לוקחת ממנו.
השני מתחיל לשאול מה היא מאפשרת לו לבנות.
הראשון שומע בכל "לא" דלת שנסגרה.
השני מסוגל לפעמים לראות גם על מה הדלת הסגורה מגינה.
ואולי עכשיו אפשר להבין מדוע הרמב"ם קורא לשמחה הזאת "עבודה גדולה".
כי הרבה יותר קל לבצע פעולה מאשר לשנות את מערכת היחסים שלנו איתה.
אפשר לעשות מצווה כשהלב רחוק.
אפשר לעמוד בתפילה ולחשוב על עשרים דברים אחרים.
אפשר לתת צדקה ולכעוס על כך שנאלצתי לתת.
אפשר לשמור שבת ולחכות כל היום שתצא.
אפשר ללמוד תורה ולחוות כל דקה כנטל.
המעשה חשוב גם כאשר הרגש אינו מושלם .אסור להפוך את עבודת ה' לתלויה רק בחוויה .אבל הרמב"ם מלמד שיש קומה נוספת :האדם נקרא לעבוד גם על המקום שממנו הוא עושה.
לא רק שהיד תיתן.
שהלב ילמד לשמוח בכך שהוא יכול לתת.
לא רק שהגוף ישבות.
שהאדם ילמד לראות בשבת דבר שהוא שמח לקבל.
לא רק שהפה יתפלל.
שהאדם ינסה לבנות בתוכו קשר עם מי שאליו הוא מדבר.
זאת עבודה גדולה דווקא מפני שאי אפשר לצוות על רגש באותה פשטות שבה אפשר לצוות על פעולה.
אדם יכול להכריח את עצמו להרים יד.
קשה הרבה יותר להכריח את עצמו לשמוח.
לכן השמחה שעליה מדבר הרמב"ם אינה חיוך מלאכותי .היא דורשת מן האדם לבנות תפיסה שבה המצווה אינה נתפסת רק כהפרעה לרצונותיו, אלא כחלק מדבר שהוא רוצה להיות שייך אליו.
והרמב"ם ממשיך באותה הלכה ומביא את דוד המלך כדוגמה .הוא מתאר כיצד דוד "המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'" ,ומלמד שהגדולה והכבוד אינם סיבה לעמוד מן הצד כאשר מדובר בשמחה לפני הקב"ה.
שימו לב :דוד הוא מלך.
מלך רגיל לשמור על כבודו.
הוא צריך לחשוב כיצד הוא נראה.
מה יאמרו עליו.
איזו התנהגות הולמת את מעמדו.
אבל כאשר ארון ה' עולה ,דוד רוקד.
יש רגע שבו אדם כל כך שמח בדבר שהוא קשור אליו ,עד שהוא מוכן להפסיק לנהל את התדמית שלו.
וזה כבר מקרב אותנו מאוד לשמחת תורה.
גם שם קורה דבר מעניין .אנשים רציניים ,מכובדים ,בעלי תפקידים ומעמד עומדים ורוקדים עם ספר תורה .לפעמים אדם שבכל יום אחר מקפיד מאוד כיצד הוא נראה ,מוצא את עצמו במעגל עם ילד קטן ועם אדם מבוגר, מחזיק ספר תורה ושר שוב ושוב את אותו ניגון.
מה קרה?
למה דווקא התורה מוציאה ממנו את הריקוד הזה?
אולי מפני שריקוד הוא אחת הפעולות שבהן האדם מפסיק לרגע להסביר את הקשר ומתחיל לבטא אותו.
כשאדם שמח מאוד בחתונה ,הוא אינו עומד בצד ומקריא מאמר על חשיבות הנישואין.
הוא רוקד.
כשעם חוגג הצלה גדולה ,אנשים אינם מסתפקים בניתוח אינטלקטואלי של האירוע.
הגוף נכנס לשמחה.
יש רגעים שבהם השמחה גדולה מכדי להישאר רק בתוך המחשבה.
והרמב"ם מלמד שהדבר הזה אינו זר לעבודת ה'.
"השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן עבודה גדולה היא".
הגוף שקיבל גבולות מן התורה הוא גם הגוף שרוקד איתה.
הרגליים שהתורה אמרה להן לפעמים לאן לא ללכת ,רוקדות.
הידיים שהתורה לימדה מה מותר לקחת ומה אסור לקחת ,מחבקות את הספר.
הפה שהתורה שמה לו גבולות בדיבור ,שר.
האדם כולו נכנס אל הקשר.
ופה הפרדוקס שבו פתחנו מתחיל לקבל תשובה.
שאלנו מי היה רוקד עם ספר החוקים של המדינה.
אולי איש אינו רוקד איתו מפני שמערכת היחסים שלנו איתו מסתיימת בעיקר במקום שבו מסתיימת חובת הציות .הוא חשוב ,נחוץ ולעיתים גם צודק ,אבל הוא אינו מבקש להיות ברית ביני לבין מי שחוקק אותו.
התורה מבקשת יותר.
ולכן היא גם דורשת יותר.
היא נכנסת אל הזמן שלי ,מפני שהיא מבקשת להיכנס אל החיים שלי.
היא נכנסת אל הכסף שלי ,מפני שהיא מבקשת לעצב את היחס שלי למה שיש לי.
היא נכנסת אל האוכל ,אל הדיבור ,אל הזוגיות ,אל העבודה ואל המנוחה, מפני שהקשר עם הקב"ה אינו אמור להישאר רעיון שמופיע רק בבית הכנסת.
אם הקשר אמיתי ,הוא רוצה חיים.
ואם הוא נכנס לחיים ,הוא בהכרח יוצר מחויבות.
אבל אם המחויבות נולדת בתוך אהבה ,היא יכולה להוליד גם שמחה.
אולי לכן בשמחת תורה אנחנו עושים דבר שנראה מבחוץ כמעט בלתי הגיוני.
אנחנו לוקחים את הספר שמציב לנו גבולות ורוקדים איתו.
לא מפני ששכחנו שיש בו גבולות.
לא מפני שכל מצווה קלה לנו.
לא מפני שאנחנו מקיימים כבר את הכול בשלמות.
אלא מפני שהספר הזה אינו מספר לנו רק מה אסור לנו לעשות.
הוא מספר לנו למי אנחנו שייכים ,איזה קשר אנחנו נושאים ואיזה אדם אנחנו נקראים להיות.
ואז הריקוד אומר משהו שאי אפשר לומר רק במילים:
אני לא רק מציית לתורה הזאת .אני שמח שהיא בחיים שלי.
אבל עדיין נשארת לנו התמונה שבה פתחנו.
ספר התורה נמצא עכשיו בידיים שלנו.
הוא אפילו סגור.
אנחנו לא יושבים כרגע ולומדים סעיף מסוים .אנחנו לא מקיימים באותו רגע מצווה אחת מתוך רשימה ומסבירים את טעמה .אנחנו מחזיקים את התורה כולה ,עם המקומות שאנחנו מבינים ועם אלה שלא ,עם הדברים שקל לנו לקיים ועם הדברים שעדיין דורשים מאיתנו מאבק.
ואנחנו רוקדים עם כולה.
אז עם מה בדיוק אנחנו רוקדים?
את התשובה הזאת אנחנו צריכים לקחת אל השלב האחרון.
עכשיו אפשר לחזור אל התמונה שבה פתחנו.
דמיינו שוב אדם יוצא מביתו כשהוא מחבק את ספר החוקים של המדינה. הוא מנשק אותו ,מצמיד אותו אל החזה ,נכנס למעגל ורוקד איתו.
עדיין קשה שלא לחייך.
גם אחרי כל מה שאמרנו על חשיבותם של חוקים ,התמונה הזאת נשארת מוזרה .אנחנו יכולים לכבד חוק ,להבין את נחיצותו ,להכיר טובה על חברה שיש בה מערכת משפט ולהקפיד על הוראותיה .אבל איננו מרגישים בדרך כלל צורך לחבק את ספר החוקים ולרקוד איתו.
ועכשיו דמיינו את בית הכנסת בשמחת תורה.
ספר התורה יוצא מן הארון.
אנשים נעמדים.
מישהו מושיט יד לנשק אותו.
אדם אחר מבקש להחזיק אותו.
ילדים מתקרבים.
מתחילות ההקפות.
ופתאום מה שנראה מגוחך עם ספר חוקים נראה טבעי לחלוטין עם ספר תורה.
למה?
עכשיו אפשר אולי לענות.
מפני שאנחנו לא רוקדים עם ספר שאומר לנו רק היכן אסור לעבור.
אנחנו רוקדים עם ספר שמבקש לומר לנו לאן אפשר להגיע.
אנחנו לא מחזיקים רק מערכת שמסדירה את היחסים בין אדם לחברו.
אנחנו מחזיקים תורה שמבקשת להיכנס אל היחסים שלנו עם עצמנו ,עם הזולת ,עם הזמן ,עם הכסף ,עם הגוף ,עם הרצונות ועם הקב"ה.
אנחנו לא מחזיקים רק רשימה של דברים שאנחנו חייבים לעשות.
אנחנו מחזיקים ירושה.
"תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים לג ,ד).
אנחנו מחזיקים דבר שעבר מדור לדור והגיע לידיים שלנו.
ואנחנו מחזיקים גם קשר.
חז"ל לימדו על אותה "מורשה"" :אל תקרי מורשה אלא מאורסה". התורה אינה רק דבר ששייך לנו מפני שקיבלנו אותו מן העבר .היא דבר שאנחנו נקראים להיכנס איתו לברית בהווה.
לכן אולי דווקא העובדה שספר התורה סגור בזמן הריקוד מעניקה לנו תמונה חזקה כל כך .אין צורך להפוך את העובדה הזאת לטעם הלכתי של מנהג ההקפות .אבל כמחשבה היא יכולה לומר לנו משהו עמוק.
ברגע הזה איננו רוקדים רק עם הפסוק שאנחנו אוהבים.
לא רק עם המצווה שקל לנו לקיים.
לא רק עם החלקים בתורה שמתאימים בדיוק לאופן שבו ממילא רצינו לחיות.
ספר התורה כולו בידיים שלנו.
גם הדברים שאנחנו מבינים.
גם הדברים שעוד לא הבנו.
גם המקומות שבהם התורה מחזקת אותנו.
גם המקומות שבהם היא מתווכחת איתנו.
גם המצוות שאנחנו מקיימים בשמחה.
גם אלה שאנחנו עדיין נאבקים בהן.
גם המקומות שבהם הצלחנו.
גם המקומות שבהם אנחנו יודעים שיש לנו עוד דרך ארוכה.
ואנחנו לא קורעים מן הספר את הדפים שמתאימים לנו ומשאירים את האחרים בארון.
אנחנו מחזיקים את כולו.
יש בזה משהו עמוק מאוד על אהבה.
אנחנו רגילים לחשוב שאהבה פירושה שהדבר שאני אוהב תמיד מתאים לי. אבל במערכות היחסים העמוקות ביותר בחיים אנחנו יודעים שזה לא נכון.
אדם שאני באמת אוהב אינו רק אדם שמאשר לי כל מה שאני חושב. לפעמים דווקא מפני שהוא אוהב אותי הוא יאמר לי דבר שאינני רוצה לשמוע.
ילד אינו אוהב הורה רק מפני שההורה אומר לו כן.
חבר אמיתי אינו רק אדם שמחזק אותי בכל החלטה.
בן זוג אינו מראה אהבה בכך שהוא מוחק את עצמו כדי שלעולם לא תהיה בינינו מחלוקת.
קשר עמוק מסוגל לשאת גם רגע שבו האדם שמולי אומר לי :כאן אתה טועה.
אולי לכן יש משהו גדול כל כך בריקוד עם התורה כולה.
אנחנו אומרים בכך :אני לא רוצה רק תורה שתאמר לי את מה שכבר חשבתי.
אם התורה לעולם אינה מערערת אותי ,ייתכן שלא באמת נתתי לה ללמד אותי דבר.
אם בכל פעם שהיא מתנגשת ברצון שלי אני מיד משנה את פירושה עד שהיא תסכים איתי ,אולי אינני לומד תורה אלא משתמש בה כמראה.
קשר אמיתי עם התורה פירושו גם להסכים שלפעמים היא תעמיד מולי שאלה שלא רציתי לשאול.
אולי אני טועה.
אולי הדבר שאני רוצה אינו הדבר שטוב לי.
אולי ההרגל שאני מגן עליו כבר שנים מנהל אותי יותר מכפי שאני מוכן להודות.
אולי הדרך שבה אני מדבר בבית אינה מתאימה לאדם שאני מספר לעצמי שאני.
אולי הכסף תפס בחיי מקום גדול יותר מכפי שתכננתי.
אולי העבודה הפכה ממקור פרנסה לזהות שלמה.
אולי הכעס שאני קורא לו "עקרונות" הוא לפעמים פשוט קושי לוותר על הכבוד שלי.
אולי מה שאני מכנה "חופש" הוא לפעמים רק חוסר היכולת שלי לומר לעצמי לא.
וזה כבר מחזיר אותנו אל השאלה הגדולה של המאמר.
מהי חירות?
בתחילת הדרך נדמה היה שחופש הוא מצב שבו אף אחד אינו אומר לי מה לעשות .ככל שיש פחות גבולות ,אני חופשי יותר .ככל שיש יותר אפשרויות, החיים שלי פתוחים יותר.
אבל עכשיו התמונה מורכבת הרבה יותר.
כי אדם יכול להיות חופשי מכל חובה ולהיות עבד לדחפים שלו.
הוא יכול להיות רשאי לעשות כל דבר ולא להיות מסוגל להפסיק לעשות דבר אחד.
הוא יכול להחזיק אלף אפשרויות פתוחות מפני שהוא מפחד להתחייב לאפשרות אחת.
הוא יכול לומר "אף אחד לא יגיד לי מה לעשות" ,ובאותו זמן לתת לטלפון, לכעס ,לפחד ,לכסף ,לקנאה או לדעתם של אנשים אחרים לומר לו בדיוק מה לעשות.
לכן חז"ל אמרו" :אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות ו ,ב).
חירות אינה רק היעדר אדון מבחוץ.
היא גם היכולת לא להיות עבד לכל אדון שקם בתוכי.
היא היכולת להרגיש רצון בלי להיות מוכרח לציית לו.
להרגיש כעס בלי לתת לו את ההגה.
לראות דבר שאני רוצה בלי להיות חייב לקחת אותו.
לשמוע מה אחרים חושבים עליי בלי למסור להם את הזהות שלי.
להיות מסוגל לומר לעצמי :אני רוצה את זה ,אבל יש בי דבר שאני רוצה יותר.
אולי לכן התורה מלאה בגבולות.
לא מפני שהקב"ה מפחד מן החופש שלנו ,אלא מפני שחופש אמיתי דורש אדם שמסוגל לבחור.
ואדם שאינו מסוגל לומר "לא" לשום דבר אינו בהכרח אדם שבוחר הכול.
לפעמים הוא אדם שכבר אינו מסוגל לבחור.
אבל התורה אינה עוצרת בחירות מן היצר.
היא נותנת לחירות כיוון.
משה רבנו אומר" :לשמר את מצות ה' ואת חקתיו אשר אנכי מצוך היום לטוב לך" (דברים י ,יג).
לא מספיק להשתחרר ממשהו.
צריך לדעת בשביל מה אני רוצה להיות חופשי.
חופשי כדי לאהוב.
חופשי כדי להיות נאמן.
חופשי כדי לתת.
חופשי כדי לבחור בטוב גם כאשר אפשר לבחור אחרת.
חופשי כדי לבנות בית שלא תלוי בכל מצב רוח.
חופשי כדי שהכסף יהיה כלי שאני משתמש בו ולא כוח שמשתמש בי.
חופשי כדי שהחיים שלי לא יהיו רק תגובה למה שהתחשק לי היום.
ומכאן מגיעה המחויבות.
לא כל מחויבות היא אויבת של החופש.
יש מחויבויות שאנחנו מקבלים דווקא משום שאנחנו חופשיים לבחור מה ראוי בעינינו.
אדם עומד תחת החופה ורוקד לא למרות העובדה שבחר להתחייב ,אלא מפני שמצא דבר שיקר לו מספיק כדי להתחייב אליו.
הורה מחזיק את ילדו ואינו שואל כמה אפשרויות איבד ,מפני שנולדה בחייו משמעות ששווה עבורו יותר מחלק מן האפשרויות.
אדם בוחר מקצוע ,דרך ,משפחה או שליחות ,ובכל בחירה אמיתית הוא סוגר דלתות אחרות.
כי חיים שבהם כל הדלתות חייבות להישאר פתוחות הם חיים שבהם קשה מאוד להיכנס באמת דרך דלת אחת.
עומק דורש בחירה.
בחירה יוצרת גבול.
גבול מאפשר נאמנות.
ונאמנות יכולה לבנות אהבה שאינה תלויה בכל רגע במה שמתחשק לי.
כאן דברי הרמב"ם מקבלים את מלוא עוצמתם" :השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן עבודה גדולה היא" (הלכות שופר וסוכה ולולב ח ,טו).
הרמב"ם אינו מפריד בין המצווה לבין האהבה ובין האהבה לבין השמחה.
הוא מלמד אותנו שיש דרך שבה אדם אינו רק עושה את רצון ה' ,אלא שמח בכך שיש בחייו דבר שהוא רוצה להיות נאמן אליו.
ולכן אולי הריקוד של שמחת תורה אינו בריחה מן המחויבות.
הוא ההפך.
אנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו מחזיקים ביד.
זה הספר שאמר לנו לעצור.
זה הספר שאמר לנו לתת.
זה הספר שאמר לנו לשבות.
זה הספר שאמר לנו לפעמים לוותר.
זה הספר שאמר לנו שיש מילים שאסור לומר גם כשהן כבר עומדות בקצה הלשון.
זה הספר שאמר לנו שיש דברים שאסור לקחת גם כאשר איש אינו רואה.
זה הספר שלא הבטיח שכל מה שנרצה יהיה מותר ,ולא אמר שכל מה שיתחשק לנו יהיה טוב.
ואת הספר הזה אנחנו מחבקים.
לא מפני שאנחנו אוהבים להיות מוגבלים.
אלא מפני שאנחנו רוצים להיות שייכים לדבר שאנחנו מאמינים שהוא גדול יותר מן הרצון הרגעי שלנו.
ואולי זאת אחת ההגדרות העמוקות ביותר לחופש.
חופש אמיתי אינו חיים שבהם שום דבר אינו מחייב אותי .חופש אמיתי הוא היכולת לבחור מה ראוי מספיק כדי שאסכים להתחייב אליו.
עכשיו אפשר להבין למה אף אחד אינו רוקד עם ספר החוקים של המדינה.
החוק אומר לאדם בעיקר עד היכן מותר לו ללכת.
התורה מבקשת ללמד אותו גם לאן כדאי לו להגיע.
החוק יכול לשמור על הגבול שביני לבין האדם האחר.
התורה מבקשת שהגבול הזה ייכנס גם לתוכי ויעזור לבנות את האדם שאני נעשה.
החוק מבקש ממני לציית גם אם אינני אוהב אותו.
התורה אינה מוותרת על הציות ,אבל היא מבקשת הרבה יותר .היא מבקשת שהמצווה תוכל יום אחד להיפגש גם עם "אהבת האל שצוה בהן".
ואז היא מבקשת אפילו שמחה.
ולכן בסוף אנחנו רוקדים.
לא עם ספר שאומר לנו שהחיים שלנו קטנים יותר.
עם תורה שמאמינה שהם יכולים להיות גדולים יותר.
לא עם דבר שמבקש למחוק את הבחירה שלנו.
עם דבר שדורש מאיתנו ללמוד לבחור.
לא מפני שכל השאלות נפתרו.
לא מפני שכל המצוות קלות לנו.
לא מפני שכבר הפכנו לאנשים שאנחנו רוצים להיות.
אנחנו רוקדים מפני שבתוך כל המאבק הזה יש לנו כיוון ,יש לנו ברית ,יש לנו קשר ויש לנו דרך.
ואולי כאשר ההקפות ייגמרו ,המוזיקה תשתתק ,ספרי התורה יחזרו לארון וכל אחד מאיתנו יחזור אל החיים הרגילים שלו ,תישאר שאלה אחת שכדאי לקחת מן הריקוד הביתה:
מה בחיים שלי אני אוהב ומאמין בו מספיק ,כדי להסכים שהוא לא רק ישמח אותי כשהוא מתאים לי ,אלא גם יחייב אותי כשהוא דורש ממני להשתנות?