איך בונים ביטחון בלי להפוך כסף, בריאות, עבודה או שליטה למקור הביטחון עצמו?
למה הסכך שמגן עלינו חייב להיות מדבר שאינו מקבל טומאה? הסכך מלמד אותנו שיעור עמוק על ביטחון .הוא מגן על האדם ,אבל אינו מאפשר לו לדמיין שהוא שולט בכל מה שמעליו .דווקא הגג של הסוכה ,העשוי מדבר שגידולו מן הארץ ואינו מקבל טומאה ,מזכיר שהאמצעים שעליהם אנחנו נשענים בחיים הם כלים חשובים ,אך אינם המקור האחרון של הביטחון שלנו.…
למה הסכך שמגן עלינו חייב להיות מדבר שאינו מקבל טומאה? הסכך מלמד אותנו שיעור עמוק על ביטחון .הוא מגן על האדם ,אבל אינו מאפשר לו לדמיין שהוא שולט בכל מה שמעליו .דווקא הגג של הסוכה ,העשוי מדבר שגידולו מן הארץ ואינו מקבל טומאה ,מזכיר שהאמצעים שעליהם אנחנו נשענים בחיים הם כלים חשובים ,אך אינם המקור האחרון של הביטחון שלנו. כסף ,בריאות ,מעמד ,משפחה ,תכנון ושליטה יכולים להעניק יציבות ,אבל הם אינם מסוגלים להבטיח ודאות מוחלטת .הסכך מזמין אותנו גם לברר אילו שורשים נתנו לנו חיים ואילו דפוסים מן העבר ממשיכים לקשור אותנו למקומות שכבר איננו חיים בהם .המסע אל עצמך מתחיל כאשר האדם לומד להשתמש בהגנות שלו בלי להפוך אותן לאלילים ,לכבד את שורשיו בלי להיות אסיר שלהם ,ולחיות באחריות מלאה גם מתוך הידיעה שלא הכול נמצא בשליטתו.
יש משהו מפתיע מאוד דווקא בגג של הסוכה .אם היינו מתבקשים לבנות מקום שאמור להגן עלינו במשך שבעה ימים ,היינו מצפים שהתורה תדרוש גג חזק ,אטום ,קבוע ,כזה שמעניק תחושת ביטחון .אבל הסוכה בנויה בדיוק אחרת .דווקא החלק שמעל ראשו של האדם ,החלק שאמור להיות לו למחסה ,אינו יכול להיות כל חומר שנבחר .המשנה קובעת " :זה הכלל :כל שהוא מקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ ,אין מסככין בו; וכל דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ ,מסככין בו" (סוכה א ,ד).
כבר בנקודת הפתיחה הזאת צריך לדייק .כאשר חז"ל אומרים על דבר שהוא "מקבל טומאה" ,אין הכוונה שהוא מלוכלך ,פסול מבחינה מוסרית או קשור לחטא .טומאה וטהרה הן קטגוריות הלכתיות מוגדרות ,בעלות דינים מדויקים. לכן אסור להפוך מיד את ההלכה לסמל פשוט של "סכך טהור" מול "חומר
מלוכלך" .המצווה קודמת להסברים שלנו ,והדין צריך להישאר דין .רק לאחר שמבינים אותו כראוי אפשר לשאול מה הוא עשוי לעורר בנפש האדם.
הגמרא במסכת סוכה עוסקת במקור לדין הזה ומבררת מניין שסכך צריך להיות מדבר שגידולו מן הארץ ואינו מקבל טומאה (סוכה דף יא ע"א) .גם הרמב"ם פוסק שסכך כשר צריך להיות מדבר שצומח מן הארץ ,לאחר שנתלש ,ושאינו מקבל טומאה (הלכות שופר וסוכה ולולב ה ,א) .כלומר ,אין כאן פרט שולי בעיצוב הסוכה .זהו אחד מתנאי היסוד של הגג עצמו.
וכאן מתעוררת השאלה :מדוע דווקא הדבר שנמצא מעל הראש ,הדבר שאנחנו באופן טבעי תופסים כמקור ההגנה ,צריך להיות בנוי באופן כל כך מסוים?
אולי צריך להתחיל מן ההבחנה בין הגנה לבין שליטה.
אדם רוצה להיות מוגן .זה צורך אנושי בסיסי .אנחנו בונים בתים ,חוסכים כסף, קונים ביטוחים ,מפתחים מקצוע ,יוצרים קשרים ,מתכננים שנים קדימה, דואגים לבריאות ומנסים לצמצם סיכונים .אין פסול בכל אלה .להפך .התורה אינה מחנכת להפקרות ,והאדם מחויב להשתדלות.
אבל כמעט בלי לשים לב ,ההשתדלות יכולה להפוך לתחושת ריבונות.
בהתחלה אנחנו משתמשים בכלים כדי להתמודד עם החיים .אחר כך הכלים מתחילים לתת לנו תחושה שאם רק נתכנן מספיק ,נוכל למנוע כל הפתעה. אם נחסוך מספיק ,לא נרגיש פחד .אם נדע מספיק ,לא נצטרך לחיות עם אי ודאות .אם נשלוט מספיק בפרטים ,לא יקרה שום דבר שלא בחרנו בו.
זה המקום שבו ההגנה מתחילה להתבלבל עם שליטה.
שלמה המלך אומר" :הון עשיר קרית עזו וכחומה נשגבה במשכתו" (משלי יח ,יא) .הפסוק אינו אומר שהעשיר באמת חי בתוך חומה בלתי חדירה .הוא מתאר כיצד הדבר נראה במשכתו ,בדמיונו .לאדם יש רכוש ,והדמיון מוסיף שכבה נוספת :עכשיו אני מוגן לחלוטין.
אבל החיים יודעים לפרק את התחושה הזאת במהירות.
כסף יכול להיעלם.
בריאות יכולה להשתנות.
מעמד יכול להתהפך.
תוכנית שעבדנו עליה שנים יכולה להתפרק בתוך יום.
אדם שאהבנו יכול להתרחק.
הבית עצמו ,שאמור להיות המקום הקבוע ביותר ,אינו מצליח לבטל את חוסר הוודאות של החיים.
הבעיה אינה שאנחנו בונים חומות .הבעיה מתחילה כאשר אנחנו מתחילים להאמין שהחומה היא הדבר שמחזיק את העולם.
ספר תהלים אומר " :אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו ,אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר" (תהלים קכז ,א) .הפסוק אינו אומר שלא צריך לבנות בית ולא צריך להציב שומר .הרי הוא מזכיר בונים ושומרים .אבל הוא מציב גבול ברור להשתדלות :האדם בונה ,אבל הבנייה אינה המקור האחרון של הביטחון .האדם שומר ,אבל השמירה אינה הריבונות.
יש כאן הבחנה גדולה מאוד בין אחריות לבין שליטה.
האחריות ניתנה לאדם.
השליטה המלאה לא.
וזה אולי אחד המקומות שבהם הסכך מתחיל לדבר אל האדם .הוא גג ,אבל אינו גג שמאפשר לו לדמיין שהוא סגר את השמים .הוא מגן ,אבל אינו אטום. הוא נותן צל ,אבל אינו מבטל את העובדה שיש עולם מעליו.
יש הגנה שמרגיעה אותנו מפני שהיא מזכירה לנו שאיננו לבד ,ויש הגנה שמרגיעה אותנו מפני שהיא מאפשרת לנו לדמיין שאיננו תלויים באיש.
ההבדל ביניהן עמוק מאוד.
אדם מאמין אינו אדם שאינו משתמש באמצעים .הוא משתמש בהם ,אבל אינו נותן להם את המקום ששייך רק לקב"ה .הוא עובד ,אבל אינו הופך את המשכורת לאלוהי הביטחון שלו .הוא שומר על הבריאות ,אבל אינו מאמין שאם יעשה הכול נכון גופו התחייב להישאר תמיד כפי שהוא .הוא מתכנן ,אבל יודע שגם תוכנית מצוינת אינה חוזה עם המציאות.
זו אינה מחשבה קלה.
מפני שכל כך הרבה מן החרדה האנושית נולדת מן הניסיון להשיג דבר שהחיים אינם מבטיחים :ודאות מוחלטת.
אנחנו רוצים לדעת שהילדים יהיו בסדר.
שהזוגיות תחזיק.
שהפרנסה תהיה.
שהגוף יהיה בריא.
שההחלטה שקיבלנו הייתה הנכונה.
שהדרך שבחרנו תצליח.
אבל אין לאדם מסמך שמבטיח את כל אלה.
הרבה מן המאבק הפנימי שלנו אינו מאבק להשיג ביטחון ,אלא מאבק להשיג ודאות ,והחיים אינם נותנים ודאות כזאת לאף אחד.
הסוכה אינה באה לפתור את אי הוודאות.
היא מלמדת כיצד לחיות בתוכה.
אדם יושב תחת סכך שאינו גג בטון .הוא יודע שהמחסה קיים ,אבל גם שהמחסה אינו הדבר האחרון שעליו הוא נשען .בכך הסוכה אינה מחנכת לחוסר ביטחון ,אלא לביטחון מסוג אחר.
לא הביטחון שאומר :שום דבר לא ישתנה.
אלא הביטחון שאומר :גם אם דברים ישתנו ,אינני מתקיים רק בזכות היכולת שלי לשלוט בהם.
האמונה אינה מבטיחה לאדם שלא תהיה רוח .היא מלמדת אותו שהרוח אינה מוכרחה לקחת איתה גם את כל תחושת הקיום שלו.
אבל יש כאן פרט נוסף שמעמיק את התמונה .הסכך אינו רק דבר שאינו מקבל טומאה .הוא גם צריך להיות דבר שגידולו מן הארץ ,ולאחר מכן להיות תלוש ממנה כדי שיוכל לשמש לסיכוך .כלומר ,החומר שמעל ראשו של האדם מגיע ממשהו שצמח מתוך הקרקע ,קיבל ממנה חיות ,היה מחובר אל
מקור צמיחתו ,ורק לאחר שניתק ממנה הוא נעשה ראוי לשמש כחלק מן הסוכה.
חשוב מאוד לא להפוך את הדין הזה לטעם מוחלט של המצווה .ההלכה עומדת בפני עצמה ,ואיננו רשאים לומר בביטחון שזו הסיבה שבגללה התורה קבעה את התנאי הזה .אבל לאחר שהדין ברור ,מותר לאדם להתבונן במה שהוא מעורר בו .וההתבוננות כאן חזקה מאוד :הסכך מלמד שהאדם זקוק גם לשורשים וגם ליכולת להיפרד מהם בזמן הנכון.
בלי שורשים אין צמיחה .אדם צריך בית ,שפה ,מסורת ,משפחה ,זיכרונות, אנשים שנתנו לו יסודות ,ערכים שקיבל ,מורים שלימדו אותו ,מקומות שבהם למד מי הוא .מי שמנסה לחיות כאילו הוא מתחיל את עצמו מאפס מגלה מהר מאוד שאין באמת דבר כזה .כולנו צומחים מתוך קרקע מסוימת.
אבל מה שקיבלנו מן הקרקע אינו אמור תמיד להישאר מחובר אליה באותה צורה.
יש שלב שבו ילד צריך לצאת מבית הוריו.
יש שלב שבו תלמיד צריך להפסיק לחזור על דברי רבו בלבד ולהתחיל לחשוב מתוך הדברים שלמד.
יש שלב שבו אדם צריך לשאול אילו מן ההרגלים שספג בביתו הם אוצר שהוא רוצה לשמור ,ואילו מהם היו רק דרך שבה המשפחה שלו התמודדה עם החיים ואינם חייבים לעבור לדור הבא.
יש שלב שבו צריך לדעת לכבד את השורש בלי להיות אסיר שלו.
שורש נותן לאדם זהות .אבל אם הוא אינו מסוגל לעולם להתרחק מעט מן הקרקע שממנה צמח ,השורש עלול להפוך מן הדבר שמזין אותו לדבר שמונע ממנו לגדול לכיוון אחר.
זו שאלה לא פשוטה ,מפני שלעתים דווקא הדברים העמוקים ביותר שקיבלנו הופכים להיות גם המקומות שבהם קשה לנו להשתנות .אדם אומר :אצלנו בבית לא דיברו על רגשות .כך גדלנו .אחר אומר :אצלנו כולם תמיד פתרו הכול לבד .אחר אומר :אצלנו לא אומרים לא להורים .אחר אומר :אצלנו מי שטועה משלם את המחיר .אחר אומר :אצלנו לא מבקשים עזרה.
כל המשפטים האלה יכולים לתאר אמת משפחתית.
אבל השאלה היא האם הם חייבים להפוך גם לחוק העתיד.
יש הבדל בין לכבד את המקום שממנו באנו לבין לתת לו זכות להחליט מראש מי נוכל להיות.
הפסוק אומר" :שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך" (משלי א ,ח). יש ערך עמוק למסורת ,לחינוך ולמה שהאדם מקבל מביתו .אבל התורה עצמה מכירה גם בתנועה של יציאה .אברהם אבינו נדרש " :לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב ,א) .אין כאן ביזוי של בית האב .יש כאן רגע שבו השליחות דורשת מן האדם לקחת את כל מה שקיבל ולהמשיך ללכת.
אולי זה אחד המתחיים המרכזיים של החיים :איך להישאר מחוברים בלי להישאר תקועים.
אפשר להיות נאמן למסורת ולהתפתח.
אפשר לאהוב את הבית שבו גדלנו ובכל זאת לשנות דברים.
אפשר להכיר תודה להורים ובכל זאת לא להעתיק כל דפוס.
אפשר לקבל יסודות ממורה ובכל זאת לפתח קול אישי.
אפשר להיות שייך לקהילה בלי שהשייכות תמחק את האחריות האישית.
בגרות אינה מרד בשורשים .היא היכולת להפוך את מה שקיבלנו מהם לחיים שבחרנו בהם מחדש.
יש אנשים שמרגישים אשמה כאשר הם משתנים .אם אני מתחיל להציב גבולות ,אולי אני "כבר לא כמו המשפחה" .אם אני בוחר דרך מקצועית אחרת ,אולי אני בוגד בציפיות .אם אני מחליט לנהל את הבית אחרת ,אולי אני אומר שמה שקיבלתי היה לא טוב.
אבל שינוי אינו תמיד כתב אישום נגד העבר.
לפעמים הוא דווקא הדרך לכבד אותו.
הורים אינם נותנים לילדם שורשים כדי שיישאר כל חייו בדיוק במקום שבו הם עמדו .מורה טוב אינו רוצה שתלמידו יישאר תלוי בו לנצח .מסורת אינה אוסף של תנועות משוכפלות ,אלא חיים שעוברים מדור לדור וכל דור נדרש לשאת אותם בתוך מציאות חדשה.
הנאמנות העמוקה ביותר לשורשים אינה תמיד להישאר במקום שבו הם נטועים .לפעמים היא לקחת את החיות שקיבלנו מהם ולתת לה להמשיך לצמוח במקום חדש.
וזה נכון גם בתוך האדם עצמו.
יש אמונות פנימיות שצמחו פעם מתוך צורך אמיתי.
ילד למד להיות שקט כדי לא לעורר כעס בבית.
נער למד להצטיין כדי לקבל הערכה.
אדם למד לא לסמוך על אחרים מפני שנפגע.
מישהו אחר למד להצחיק כדי שלא יראו כמה הוא פוחד.
הדפוסים האלה היו פעם מחוברים לקרקע מסוימת .הם נולדו בתוך מציאות מסוימת ונתנו לאדם דרך להתמודד.
אבל השנים עברו.
הקרקע השתנתה.
והדפוס עדיין חי כאילו דבר לא השתנה.
חלק גדול מן החופש הפנימי מתחיל כאשר אדם שואל את עצמו :איזה כוח בתוכי עדיין מגיב לקרקע שכבר אינני עומד עליה?
זו שאלה חזקה מאוד.
אדם בן חמישים יכול עדיין לפחד מתגובה של אב שכבר איננו בחיים.
אישה יכולה להיכנס לכל מערכת יחסים כשהיא עדיין מגיבה לפגיעה שחוותה בנעוריה.
אדם מצליח יכול להמשיך לרדוף אחרי הישגים כדי לקבל אישור מילד קטן שבתוכו שמע פעם שהוא לא מספיק טוב.
החיים החיצוניים השתנו ,אבל חלק מן הנפש עדיין נטוע באדמה הישנה.
כאן נדרשת תנועה שאינה מחיקה של העבר ,אלא הפרדה.
לא לומר :זה לא השפיע עלי.
אלא לומר :זה השפיע עלי ,אבל אינני מוכרח להמשיך להיות מחובר אליו באותה צורה.
אפשר להכיר בכוחו של העבר בלי לתת לו בעלות על העתיד.
אולי זה אחד הדברים שהסכך יכול לעורר .החומר שמעל ראשו של האדם אינו חסר עבר .להפך .הוא צמח מן הארץ .אבל כדי למלא תפקיד חדש ,הוא כבר אינו נשאר במקום שבו צמח.
גם אדם אינו צריך להתבייש בקרקע שממנה הגיע.
השאלה היא האם הוא מסוגל לקחת ממנה את החיים בלי להמשיך להיות כבול אליה.
וזה מחזיר אותנו גם לשאלת הביטחון .לפעמים אנחנו מחפשים ביטחון לא רק בכסף או במעמד ,אלא בדברים מוכרים .אנחנו מעדיפים אפילו כאב מוכר על פני מציאות חדשה שאין לנו שליטה עליה .אדם נשאר במערכת יחסים הרסנית מפני שהיא מוכרת .נשאר בתפקיד שכבר אינו מתאים לו מפני שהוא יודע מי הוא בתוכו .ממשיך דפוס משפחתי מפני שהאפשרות האחרת מפחידה יותר מן המחיר של המוכר.
המוכר נותן תחושת ביטחון גם כאשר הוא אינו טוב לנו.
ולכן שינוי אמיתי כמעט תמיד כולל רגע מסוים של חוסר יציבות.
הישן כבר אינו מתאים.
החדש עדיין אינו טבעי.
האדם נמצא באמצע.
זה מקום לא נוח מאוד.
הוא כבר אינו האדם שהיה ,אבל עדיין אינו מרגיש טבעי להיות האדם שהוא רוצה להיות.
דווקא כאן קל לחזור אחורה.
אדם מתחיל להציב גבולות ומרגיש אשם.
מתחיל לדבר אחרת ומרגיש מלאכותי.
לומד לבקש עזרה ומרגיש חלש.
מפסיק לרצות אחרים ומרגיש אנוכי.
מתחיל להאמין בעצמו ומרגיש כאילו נעשה גאוותן.
לעיתים התחושה הלא נוחה אינה הוכחה שאנחנו בדרך הלא נכונה .היא פשוט סימן שהנפש עדיין רגילה לקרקע הישנה.
לא כל דבר שמרגיש זר הוא באמת זר לנו .לפעמים הוא פשוט עדיין לא הפך להרגל.
הרמב"ם מלמד בהלכות דעות שהאדם משנה את מידותיו גם באמצעות חזרה על פעולות ,עד שהדרך החדשה נעשית קנויה בו (הלכות דעות א ,ז) .כלומר, יש רגעים שבהם האדם צריך לחיות מעט אחרת לפני שהוא מרגיש אחרת.
הוא מציב גבול לפני שהגבול מרגיש טבעי.
הוא מדבר בכנות לפני שהכנות מרגישה נוחה.
הוא נותן לאחר אחריות לפני שהוא באמת רגוע לשחרר.
הוא לומד לקבל אהבה בלי להרוויח אותה בכל פעם מחדש.
הוא לומד לנוח בלי להרגיש שכל מנוחה היא עצלות.
כך נוצר בהדרגה שורש חדש.
לא שורש שמוחק את הישן ,אלא כזה שמאפשר לאדם לצמוח מתוך בחירה ולא רק מתוך תגובה.
הוא המסע שבו אתה לומד לקחת איתך את מה שנתן לך חיים ,ולהיפרד מן הדברים שכבר אינם צריכים לקבוע את צורת החיים שלך.
ואולי זה אחד הדברים היפים בסכך .הוא נושא בתוכו את סיפור הקרקע שממנה צמח ,אבל הוא נמצא עכשיו מעל ראשו של האדם במקום חדש ובתפקיד חדש.
גם אנחנו יכולים לעשות כך.
לא להתכחש לשורשים.
לא לעקור את העבר מן הסיפור.
אבל להפסיק לחשוב שכל דבר שצמח בתוכנו בעבר חייב להישאר מחובר אלינו באותה צורה לנצח.
כי לפעמים כדי שהדבר שצמח בנו יוכל באמת להגן עלינו ,הוא צריך קודם להפסיק לקשור אותנו אל המקום שבו נולד.
השלב הבא נוגע למקום שבו הסכך מפסיק להיות רק שאלה של חומר הלכתי והופך למראה של החיים שלנו :מהו הגג הנפשי שאנחנו בונים לעצמנו, ועל מה אנחנו באמת נשענים כאשר אנחנו אומרים "אני בטוח"?
לכל אדם יש "גג" .לא גג ממשי ,אלא מערכת של דברים שנותנים לו תחושת יציבות .אצל אחד זה כסף .אצל אחר מעמד .אצל שלישי מקצוע .אצל רביעי משפחה .אצל מישהו אחר זו הבריאות שלו ,היכולת השכלית שלו ,הקשרים שצבר ,הסדר שבו הוא מנהל את החיים ,או הידיעה שהוא תמיד יודע מה לעשות.
אין שום פסול בכל אלה .להפך .אדם זקוק למסגרת ,לבסיס ,לכלים .אבל יש הבדל בין להשתמש בדברים לבין להישען עליהם באופן מוחלט.
שלמה המלך אומר" :הון עשיר קרית עזו וכחומה נשגבה במשכתו" (משלי יח ,יא) .יש לאדם עושר ,והעושר נעשה בדמיונו לעיר מבוצרת .הוא מרגיש שככל שיש לו יותר ,כך גם רמת הביטחון שלו גבוהה יותר .אבל הפסוק עצמו רומז שזו אינה בהכרח המציאות ,אלא הדרך שבה הדבר נראה בעיניו.
זה קורה כמעט בכל תחום.
אדם אומר לעצמו :כל עוד יש לי כסף ,אני רגוע.
אחר אומר :כל עוד יש לי תפקיד ,אני יודע מי אני.
אחר אומר :כל עוד הילדים קרובים אלי ,אני מרגיש שיש לי מקום.
אחר אומר :כל עוד הגוף עובד ,אני בשליטה.
אחר אומר :כל עוד אני מצליח ,אני בסדר.
אחר אומר :כל עוד אני מבין מה קורה ,אני לא מפחד.
הבעיה אינה שאנחנו נשענים על דברים .הבעיה מתחילה כאשר דבר שניתן לנו ככלי הופך לדבר שבלעדיו אנחנו מאבדים את התחושה שיש לנו בכלל קרקע מתחת לרגליים.
זה ההבדל בין אמצעי לבין זהות.
כסף יכול להיות אמצעי.
אבל אם הוא נעשה הזהות ,אובדן כסף הופך גם לאובדן עצמי.
מקצוע יכול להיות שליחות.
אבל אם הוא נעשה כל הזהות ,פרישה או פיטורין נחווים כמו מחיקה של האדם.
ילדים יכולים להיות מקור אהבה עצום.
אבל אם כל תחושת הערך של ההורה תלויה בכך שהילדים יהיו כפי שהוא רוצה ,כל עצמאות שלהם נחווית כבגידה.
בריאות יכולה להיות מתנה יקרה מאוד.
אבל אם כל תחושת הביטחון תלויה בה ,כל סימן קטן בגוף מסוגל להפוך לאיום על כל הקיום.
כאשר דבר מסוים הופך מן הגג שמעלינו לבית שאנחנו חושבים שאנחנו עצמנו ,כל סדק בו מרגיש כמו סדק בזהות.
כאן הסוכה מציבה חלופה .היא אינה אומרת לאדם :אל תבנה .היא אינה אומרת :אל תחסוך .אל תתכנן .אל תשמור על עצמך .להפך .הוא חייב לבנות סוכה כשרה .יש דפנות ,יש סכך ,יש מידות ,יש הלכות .זו אינה אנרכיה.
אבל בתוך כל זה הסוכה מזכירה :אל תבלבל בין המבנה לבין המקור האחרון של הביטחון.
ספר תהלים אומר " :אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו ,אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר" (תהלים קכז ,א) .הפסוק אינו מבטל את הבונה ואת השומר .הוא מלמד אותם ענווה.
יש בונה.
יש שומר.
יש מאמץ.
יש אחריות.
אבל אין ריבונות מוחלטת.
זה יסוד חשוב מאוד ,מפני שלפעמים אדם חושב שאמונה פירושה לוותר על כל ניסיון לייצר ביטחון .אבל זו אינה הדרך .אמונה אינה פסיביות .היא הידיעה שגם כאשר אני עושה את כל מה שעלי לעשות ,אינני הופך בזכות זה לבעלים מוחלט של התוצאה.
אחריות אומרת :אני חייב לעשות את שלי .שליטה מוחלטת אומרת :אם עשיתי את שלי ,המציאות חייבת לציית לי.
ההבדל ביניהן עצום.
אדם יכול להיות אחראי מאוד ועדיין לדעת שאין לו הבטחה.
הוא יכול לבחור רופא טוב ועדיין לא לשלוט בתוצאה.
הוא יכול לחנך את ילדיו במסירות ועדיין לא להחליט מי יהיו בבגרותם.
הוא יכול לעבוד קשה ועדיין לא לשלוט בשוק.
הוא יכול להשקיע בזוגיות ועדיין לא לשלוט לחלוטין בלבו של אדם אחר.
הוא יכול לקבל החלטה שקולה מאוד ועדיין לגלות שהמציאות התפתחה אחרת.
ולפעמים עיקר החרדה נולד בדיוק בנקודה שבה האדם אינו מוכן לקבל את הפער בין אחריות לבין שליטה.
הוא אומר לעצמו :אם אחשוב מספיק ,אדע מה יקרה.
אם אתכנן מספיק ,לא יהיו הפתעות.
אם אבדוק הכול ,לא אטעה.
אם אשמור על כולם ,לא יקרה להם דבר.
אם אהיה מספיק טוב ,אף אחד לא יעזוב.
אלה משפטים שנותנים תחושת שליטה.
אבל הם אינם חוזה עם החיים.
הניסיון לבטל כל אי ודאות אינו יוצר ביטחון .לפעמים הוא רק הופך את האדם לשבוי של הצורך לשלוט.
וכאן אפשר להבין את הסכך ממקום אחר .הוא מגן ,אבל הוא אינו אוטם .הוא נותן צל ,אבל הוא אינו יוצר אשליה של מבצר .הוא מזכיר לאדם שיש הבדל בין מקום שמגן עליו לבין מקום שסוגר אותו מפני כל סיכון.
גם בנפש זה כך.
יש ביטחון שמאפשר לאדם לחיות.
ויש ביטחון שהופך בהדרגה לכלא.
אדם שחייב לשלוט בכל פרט אינו באמת רגוע .הוא עסוק כל הזמן בלוודא ששום דבר לא יפתיע אותו.
אדם שחייב להיות תמיד צודק אינו באמת בטוח בעצמו .הוא מפחד שהודאה בטעות תערער את ערכו.
אדם שחייב להיות נחוץ לכולם אינו באמת בטוח באהבתם .הוא מפחד שאם לא יצטרכו אותו ,לא ירצו אותו.
אדם שחייב תמיד להצליח אינו באמת נהנה מן ההצלחה .הוא משתמש בה כדי להגן על עצמו מן האפשרות להרגיש כישלון.
לפעמים הגג שאנחנו בונים כדי להגן על עצמנו נעשה כל כך כבד ,עד שהוא כבר אינו מגן על החיים אלא מסתיר מהם את השמים.
וזו שאלה שהסוכה יכולה להציב בפני האדם בצורה מאוד אישית :מהו הדבר שאם ייפגע ,אני מרגיש שאני עצמי מתפרק?
לא מה יכאיב לי.
כאב הוא טבעי.
לא מה יחסר לי.
חסר הוא חלק מן החיים.
אלא מה אני מרגיש שבלעדיו אינני יודע מי אני.
אם אדם מסוגל לזהות את הדבר הזה ,הוא נוגע אולי במקום שבו כלי הפך לזהות.
זה יכול להיות כסף.
זה יכול להיות כבוד.
זה יכול להיות תפקיד.
זה יכול להיות זוגיות.
זה יכול להיות הורות.
זה יכול להיות הצלחה.
זה יכול להיות ידע.
זה יכול אפילו להיות תדמית רוחנית.
אדם יכול להיות כל כך קשור לדימוי שלו כאדם מאמין ,חכם ,מוסרי או בעל מידות ,עד שכל רגע שבו הוא פוגש בתוכו חולשה מרגיש לו כאיום על הזהות.
גם זה "גג".
לפעמים דווקא הדברים היפים ביותר בחיינו נעשים מסוכנים כאשר אנחנו מבקשים מהם לענות על השאלה מי אנחנו באופן מוחלט.
הסוכה אינה לוקחת את הדברים האלה מאיתנו .היא רק מעמידה אותם במקום הנכון.
יש לך בית.
אבל אתה יוצא ממנו.
יש לך רכוש.
אבל במשך שבעה ימים אתה יושב במבנה זמני יותר.
יש לך שליטה מסוימת.
אבל אתה חי מתחת לסכך שמזכיר שיש מעליך שמים.
יש לך אמצעים.
אבל האמצעים אינם המקור האחרון של קיומך.
הסוכה אינה מבקשת מאדם להפסיק להישען על כלים .היא מבקשת ממנו לזכור שכלים נועדו להחזיק את החיים ,לא להחליף את מי שמחזיק את החיים.
וזה משנה גם את היחס לאובדן.
כאשר אדם מאבד דבר שהיה אמצעי ,הכאב יכול להיות גדול מאוד ,אבל הזהות עצמה עדיין יכולה להישאר.
כאשר הוא מאבד דבר שהפך לזהות ,הוא אומר :אני לא יודע מי אני עכשיו.
אדם פורש מעבודה ומרגיש שהוא נעלם.
ילדים עוזבים את הבית והורה שואל מה נשאר ממנו.
אדם שהיה תמיד חזק נחלש ומרגיש שאיבד את ערכו.
אדם שנכשל אחרי שנים של הצלחה מרגיש שכל סיפור חייו היה שקר.
הכאב אמיתי.
אבל אולי בתוך הכאב נפתחת גם שאלה :האם הייתי גדול יותר מן הדבר שעליו נשענתי?
לפעמים רק כאשר גג מסוים נסדק אנחנו מגלים כמה מן הזהות שלנו בנינו עליו ,וכמה מעט למדנו עד אז לעמוד גם בלעדיו.
אין בכך קריאה לחפש משברים .אדם אינו צריך לאבד דבר כדי ללמוד .אפשר לשאול את השאלה בזמן שהכול עדיין עומד.
אם התפקיד שלי יסתיים ,מי אני?
אם הילדים יצטרכו אותי פחות ,מה יישאר מהאבהות שלי?
אם לא אהיה האדם הכי מצליח בחדר ,האם עדיין אדע את ערכי?
אם אצטרך לקבל עזרה ,האם אראה בכך השפלה?
אם אטעה ,האם אוכל להישאר אדם טוב בעיני עצמי?
אם דבר שתכננתי לא יצליח ,האם אראה בזה אירוע או פסק דין עלי?
חלק מן החירות הוא לבנות זהות שיש לה יותר מעמוד אחד.
אדם צריך עבודה ,קשרים ,משפחה ,גוף ,הישגים ,ערכים ,אמונה ,תחומי עניין, שליחות .ככל שהזהות שלו רחבה יותר ,פחות דבר אחד נדרש לשאת לבדו את כל משקל הקיום.
אבל גם הזהות הרחבה ביותר אינה יכולה להיות מקור הביטחון האחרון.
בסוף הסוכה מחזירה אותנו למקום שבו האדם אומר :אני עושה .אני בונה. אני שומר .אני מתכנן .אני אוהב .אני עובד .אני משתדל .אבל אינני הבעלים של המציאות.
והמשפט הזה אינו אמור להקטין אותו.
הוא אמור לשחרר אותו.
מפני שהאדם שמתעקש להיות בעל הבית של כל המציאות מוכרח לפחד מכל דבר שאינו בשליטתו .האדם שמסכים להיות אחראי בלי להיות ריבון יכול להתחיל לנשום גם כאשר לא כל העתיד סגור לפניו.
ואולי זה אחד הדברים שהסכך מבקש ללמד דווקא מפני שהוא נמצא מעל הראש .האדם מרים אליו את עיניו ורואה מחסה .אבל המחסה עצמו אומר לו: אל תהפוך אותי לשמים.
אני סכך.
אני כלי.
אני עושה את תפקידי.
אבל אני לא הקב"ה.
ואולי בגרות רוחנית מתחילה בדיוק ברגע שבו אנחנו מסוגלים להודות על כל הגגות שהקב"ה נתן לנו בחיים ,להשתמש בהם היטב ,לשמור עליהם ,להשקיע בהם ,ובכל זאת לא לבקש מהם לשאת משקל שרק האמונה יכולה לשאת.
וכאן הסכך פותח שאלה נוספת ,אולי היומיומית ביותר :על מה אנחנו באמת נשענים כשאנחנו אומרים לעצמנו "אני מסודר"? לא מה אנחנו אומרים שאנחנו מאמינים בו ,אלא מה בפועל מחזיק אצלנו את תחושת הביטחון.
אפשר לומר "הכול מה'" ,ובכל זאת להרגיש רגועים רק כשהחשבון בבנק נראה בדיוק כפי שרצינו .אפשר לדבר על אמונה ,אבל כל שינוי קטן במעמד בעבודה מערער את כל תחושת הערך .אפשר לדעת שהבריאות ביד שמים, אבל לבנות את כל הזהות סביב היכולת של הגוף להמשיך לתפקד כמו תמיד. אפשר לאהוב מאוד את הילדים ,אבל בלי לשים לב להפוך את ההצלחה שלהם למדד של ההצלחה שלנו כהורים.
במילים אחרות ,לא כל "גג" בחיים נראה כמו גג.
יש גגות שהם כסף.
יש גגות שהם מעמד.
יש גגות שהם זוגיות.
יש גגות שהם שליטה.
יש גגות שהם ידע.
יש גגות שהם הכרה.
יש גגות שהם הרגלים.
ויש גגות שהם אפילו תדמית רוחנית.
אדם יכול להישען על העובדה שכולם רואים בו אדם חזק ,תלמיד חכם, מצליח ,מסודר ,נדיב ,יציב .ואז מגיע רגע שבו אחת ההגדרות האלה נסדקת, והוא מגלה כמה ממשקלו הפנימי הונח עליה.
לפעמים אנחנו חושבים שיש לנו הרבה דברים בחיים .למעשה ,דבר אחד מסוים מחזיק אצלנו את כל התקרה.
השאלה איננה האם יש לאדם כסף ,מעמד או קשרים .הבעיה מתחילה כאשר אחד מהם מקבל תפקיד שהוא אינו יכול באמת לשאת .כאשר הוא הופך לא רק לכלי ,אלא למקור הזהות ,השקט והערך.
שלמה המלך אומר " :ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה ,גם את זה לעמת זה עשה האלהים" (קהלת ז ,יד) .הפסוק אינו דורש מן האדם לפחד ביום טוב ,אלא לזכור שגם הטוב עצמו אינו חוזה נצחי .הוא מתנה בהווה. האדם רשאי לשמוח בו ,ליהנות ממנו ולהודות עליו ,אבל לא להפוך אותו למבצר שאמור להבטיח שהחיים לא ישתנו.
זו הבחנה דקה מאוד בין הכרת הטוב לבין אחיזה.
הכרת הטוב אומרת :יש לי דבר יקר ואני מודה עליו.
אחיזה אומרת :אם הדבר הזה יילקח ,אינני יודע עוד מי אני.
הכרת הטוב מאפשרת אהבה.
האחיזה יוצרת פחד.
ככל שאנחנו דורשים מן המתנות שלנו להבטיח לנו שהן לעולם לא יילקחו ,כך אנחנו מתקשים יותר ליהנות מהן בזמן שהן כאן.
אדם יכול לחיות שנים בתוך פחד לאבד דבר שעדיין לא איבד.
יש לו כסף ,והוא חי בחרדה שייגמר.
יש לו זוגיות ,והוא עסוק בכך שמא תתפרק.
יש לו בריאות ,והוא סורק כל תחושה בגוף.
יש לו מעמד ,והוא משווה ללא הפסקה מי מתקדם אחריו.
יש לו ילדים טובים ,והוא חרד מכל בחירה שלהם שאינה לפי התוכנית.
הוא מוקף מתנות ,אבל במקום לחיות בהן הוא שומר עליהן.
זה אחד המחירים הכבדים של ביטחון שמבוסס רק על שליטה.
כאשר כל השקט שלנו תלוי בכך ששום דבר לא ישתנה ,אנחנו נעשים שבויים של כל דבר שעלול להשתנות.
הנביא ירמיהו אומר" :כה אמר ה' ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרעו ומן ה' יסור לבו ...ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו" (ירמיהו יז ,ה-ז) .אין פירוש הדברים שאסור לסמוך על בני אדם במובן המעשי. החיים עצמם בנויים על אמון ,שותפות ,אחריות וחברה .הנקודה היא מה האדם הופך למקור האחרון של הביטחון שלו.
אפשר להיעזר באדם בלי להפוך אותו לאליל.
אפשר לחסוך כסף בלי לחשוב שכסף מבטל את השבריריות.
אפשר ללכת לרופא בלי להאמין שהרפואה מחזיקה את הקיום.
אפשר לבנות עסק בלי לחשוב שהעסק הוא הזהות.
אפשר לאהוב ילד בלי להפוך את הבחירות שלו למבחן של הערך שלנו כהורים.
אמונה אינה מחייבת לזרוק את הכלים .היא דורשת לזכור שהם כלים.
וזה בדיוק מה שהופך את הסכך לכל כך מעניין .הוא נמצא מעל הראש ,אבל הוא אינו מתיימר להיות הדבר המוחלט שמחזיק את החיים .האדם עושה את חלקו .הוא בונה סוכה כשרה .הוא מניח סכך .הוא מקפיד על הדינים .אבל כל המבנה אומר לו :אל תבלבל בין מה שבנית לבין מי שמחזיק אותך.
זה מתחבר היטב לדבריו של דוד המלך" :אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר" (תהלים כ ,ח) .הפסוק אינו עוסק רק בטכנולוגיה
צבאית של העולם העתיק .הוא חושף נטייה אנושית עמוקה מאוד :ברגע שיש לנו כלי חזק ,אנחנו רוצים שהכלי יהפוך למקור הביטחון עצמו.
הרכב טוב.
הסוס טוב.
הבעיה מתחילה כאשר הלב עובר מן המשתמש אל הכלי.
וזה יכול לקרות בכל דור עם כלים אחרים.
אדם אומר :יש לי מקצוע ,אני מסודר.
יש לי נכס ,אני מוגן.
יש לי קשרים ,יסתדרו איתי.
יש לי ידע ,אני בשליטה.
יש לי קהילה ,אני לא לבד.
יש לי שם ,אני חשוב.
אבל כל אחד מהמשפטים האלה יכול להתהפך ברגע.
לא מפני שהדברים אינם חשובים ,אלא מפני שהם אינם יכולים לשאת את משקל הביטחון המוחלט שאנחנו לפעמים מניחים עליהם.
הסכך מלמד שהגנה טובה אינה חייבת להפוך לאשליה של בלתי פגיעות.
יש כאן גם שאלה על זהות .מהו הדבר שאם יילקח מאיתנו נרגיש שאיננו יודעים עוד מי אנחנו?
לאדם אחד זו העבודה.
לאחר זו הזוגיות.
לאחר זו הבריאות.
לאחר זה הכבוד.
לאחר זה התפקיד בקהילה.
לאחר זו היכולת להיות זה שתמיד עוזר.
השאלה הזאת אינה נעימה ,אבל היא חושפת מהר מאוד היכן נמצאים עמודי התווך הפנימיים שלנו.
לפעמים אדם אומר :אני אוהב את העבודה שלי .אבל אם כל תחושת הערך שלו נעלמת ביום שבו אינו מצליח בה ,ייתכן שהוא אינו רק אוהב אותה .הוא נשען עליה.
אדם אחר אומר :המשפחה היא כל חיי .זה יכול להיות משפט יפה ,אבל אם אין לו שום זהות מעבר לתפקידים המשפחתיים ,כל שינוי בילדים יכול להפוך לאיום קיומי.
אדם אחר אומר :אני אדם תורני .אבל אם כל ביקורת על ידיעותיו מרסקת אותו ,אולי חלק מן הביטחון שלו אינו רק בתורה ,אלא בתדמית של מי שיודע.
מה שאנחנו אוהבים אינו בהכרח מה שאנחנו עובדים .לפעמים מה שאנחנו עובדים הוא הדבר שבלעדיו אנחנו מפחדים שאין לנו ערך.
זו שאלה שדורשת כנות גדולה.
מה אני משתמש בו?
ומה משתמש בי?
מה יש לי?
ומה מחזיק אותי?
מהי ברכה בחיי?
ומה הפך לתנאי שבלעדיו אני מתקשה לדמיין את עצמי?
הסוכה אינה דורשת מן האדם לוותר על הדברים האלה .היא רק מוציאה אותו לשבעה ימים מן הבית הקבוע כדי שיוכל לבדוק מה קורה כאשר המבנה פחות אטום.
פתאום הוא יושב במקום שבו אי אפשר לשכוח שהעולם גדול ממנו.
פתאום הוא אוכל תחת גג שאינו תקרה רגילה.
פתאום הוא חי בתוך מצווה שמכריחה אותו לזכור שגם קביעות היא מתנה ולא בעלות.
הסוכה אינה מבקשת מאיתנו לחיות בלי ביטחון .היא מבקשת שנבדוק אם הביטחון שלנו נשען רק על דברים שאפשר לאבד.
ויש לזה השלכה עמוקה מאוד על חרדה.
כאשר אדם מאמין שאם רק ישיג מספיק שליטה יוכל להפסיק לפחד ,הוא נכנס למרוץ שאין לו סוף .תמיד יש עוד סיכון שאפשר לצמצם ,עוד תרחיש שאפשר לחשוב עליו ,עוד פרט שאפשר לבדוק ,עוד סכום שאפשר לחסוך.
אבל אם הוא מקבל שהחיים לעולם לא יהיו בשליטה מלאה ,משהו מן המאבק יכול להירגע.
לא מפני שהסכנות נעלמו.
אלא מפני שהמטרה השתנתה.
המטרה אינה עוד לבנות עולם שבו שום דבר רע אינו יכול לקרות.
המטרה היא להיות אדם שיכול לחיות ,לבחור ,לאהוב ,לפעול ולהאמין גם בעולם שאין בו ודאות מוחלטת.
ביטחון עמוק אינו הידיעה שהחיים לא יזוזו .הוא היכולת לא לאבד את עצמנו בכל פעם שהם זזים.
אולי לכן הסכך מתאים כל כך להיות מעל הראש .דווקא המקום שבו אנחנו מחפשים קירוי ,התורה נותנת לנו תקרה שמזכירה שאין לאדם תקרה אטומה על המציאות.
יש שמים מעליו.
יש עולם שהוא אינו מנהל.
יש דברים שהוא לא ידע מראש.
יש דברים שהוא לא יוכל למנוע.
ובתוך כל אלה הוא עדיין יכול לשבת ,לאכול ,ללמוד ,לשוחח ולשמוח.
זה אולי אחד המסרים העמוקים ביותר של הסוכה :חוסר שליטה אינו חייב להיות חוסר חיים.
אדם יכול לחיות היטב גם בלי לדעת הכול.
לאהוב גם בלי לקבל התחייבות שלא ייפגע.
לבנות גם בלי חוזה שהבניין יעמוד לנצח.
להשקיע בילדים גם בלי לדעת בדיוק מי יהיו.
לקבל החלטה גם בלי לדעת שלא יתחרט.
לצאת לדרך גם בלי מפה של כל הקילומטרים.
זו אינה פזיזות.
זו ההכרה שחיים אמיתיים תמיד כוללים מידה של סיכון.
מי שמחכה לוודאות מוחלטת לפני שיחיה ,עלול לגלות שהוודאות לא הגיעה והחיים כבר עברו.
ואולי כאן הסכך נעשה מראה .לא רק "האם אני מאמין" ,אלא שאלה מדויקת יותר :מהו הדבר שבניתי מעל ראשי כדי שלא אצטרך להרגיש שאני תלוי?
אם התשובה היא כסף ,אין צורך לזרוק את הכסף.
אם זו קריירה ,אין צורך לעזוב עבודה.
אם זו משפחה ,אין צורך להתרחק.
אם זה ידע ,אין צורך להיות פחות חכם.
השאלה היא רק האם הדבר הזה נמצא במקום שלו.
כלי.
ברכה.
אמצעי.
לא אלוהים.
והאם הוא באמת מגן עליך או שכבר התחלת לפחד כל כך לאבד אותו עד שההגנה עצמה נעשתה מקור של פחד.
וכאשר האדם מרים את העיניים אל הסכך ,אולי הוא יכול לומר לעצמו דבר פשוט מאוד :אני אמשיך לבנות .אמשיך להשתדל .אמשיך לשמור .אמשיך לתכנן .אבל אינני צריך לדרוש מכל מה שבניתי להבטיח לי דבר שאף כלי אנושי אינו יכול להבטיח.
כי לפעמים תחושת הביטחון מתחילה דווקא ברגע שבו אנחנו מפסיקים לדרוש מן הגג שלנו להיות שמים.
אבל כאן צריך להיזהר מעוד טעות .אחרי שהאדם מבין ששורשים אינם אמורים להפוך לכבלים ,הוא עלול להסיק שהביטחון נמצא דווקא בניתוק. שאם לא אהיה תלוי באיש ,אם לא אקשר את עצמי למקום ,לאדם ,למסגרת או לנכס ,אהיה חופשי יותר ופגיע פחות .אבל גם זה אינו הכיוון של הסוכה.
הסכך אינו תלוש סתם כך מן העולם .הוא מונח על דפנות .הוא חלק ממבנה. הוא יוצר צל .הוא משרת חיים ממשיים .כלומר ,התורה אינה מלמדת את האדם להיות חסר שייכות .היא אינה מבקשת ממנו להפוך את עצמו לחומר שאין לו אחיזה בשום דבר.
הבעיה אינה בקשר .הבעיה מתחילה כאשר הקשר הופך למקום היחיד שממנו האדם מאמין שהוא מקבל את זכותו להתקיים.
יש הבדל בין לאהוב אדם לבין לחשוב שאם הוא יעזוב ,כבר לא אדע מי אני.
יש הבדל בין להיות מסור לעבודה לבין לבנות עליה את כל הערך העצמי.
יש הבדל בין לשמור על כסף לבין לחשוב שכסף הוא הדבר שמונע את העולם מלהתפרק.
יש הבדל בין להיות חלק ממשפחה לבין להאמין שאסור לי לעולם לבחור אחרת מן המשפחה.
יש הבדל בין להשתייך לקהילה לבין לפחד שאם אחשוב אחרת כבר אין לי מקום.
כל דבר טוב יכול להפוך ממקור של חיים למקור של פחד כאשר אנחנו מתחילים להרגיש שאיננו יכולים להתקיים בלעדיו.
וזה אולי אחד ההבדלים העמוקים בין להחזיק דבר לבין להיות מוחזק על ידו.
אדם אומר :יש לי בית.
אבל לפעמים הבית אומר לו :בלעדי אין לך ביטחון.
הוא אומר :יש לי מקצוע.
אבל לפעמים המקצוע אומר לו :אם תפסיק להצליח ,לא תהיה שווה.
הוא אומר :יש לי מעמד.
אבל המעמד אומר לו :אסור לך להיכשל לעיני אחרים.
הוא אומר :יש לי קשר.
אבל הקשר אומר לו :אסור לך להציב גבולות ,כי אולי יעזבו אותך.
בשלב מסוים כבר קשה לדעת מי מחזיק את מי.
אחד המבחנים החשובים של חירות פנימית הוא האם אנחנו מסוגלים להחזיק בדבר יקר בלי לתת לו להחזיק את כל הזהות שלנו.
התורה אינה מבקשת מן האדם להיות אדיש .להפך .היא מצווה לאהוב, לשמוח ,לכבד ,לבנות בית ,לעבוד ,לשמור ולשאת אחריות .אבל דווקא משום שכל הדברים האלה חשובים ,יש סכנה שנבקש מהם לשאת משקל שהם אינם יכולים לשאת.
אדם מבקש מן הזוגיות לתת לו ביטחון מוחלט.
מבקש מן הילדים להצדיק את חייו.
מבקש מן ההצלחה להוכיח שהוא בעל ערך.
מבקש מן הכסף להבטיח שלא יפחד.
מבקש מן הבריאות להבטיח שלא ייפגע.
מבקש מן הידיעה להבטיח שלא יופתע.
אבל שום דבר מן הדברים האלה אינו יכול לעמוד בעומס הזה.
כשאנחנו דורשים מדבר מוגבל לתת לנו ביטחון בלתי מוגבל ,אנחנו מכינים את עצמנו לחרדה.
שלמה המלך אומר" :בטח אל ה' בכל לבך ואל בינתך אל תשען" (משלי ג, ה) .הפסוק אינו אומר לאדם לא להשתמש בבינתו .ספר משלי כולו מלא בשבח החכמה ,הדעת והתבונה" .ואל בינתך אל תשען" אינו איסור לחשוב, אלא אזהרה מפני הישענות מוחלטת על מה שהשכל האנושי מסוגל לחזות ולשלוט בו.
גם כאן ההבדל עדין מאוד.
להשתמש בחכמה ,כן.
להפוך אותה לערובה מוחלטת ,לא.
לתכנן ,כן.
להאמין שהתוכנית מחייבת את המציאות ,לא.
להתייעץ ,כן.
לחשוב שאם אספנו מספיק מידע כבר אין מקום להפתעה ,לא.
להשתדל ,כן.
לחשוב שהשתדלות מעניקה בעלות על התוצאה ,לא.
אמונה אינה ויתור על הכלים .היא סירוב להפוך את הכלים לאלוהים.
אולי זו בדיוק הסיבה שהסוכה יכולה להיות מקום עמוק כל כך של ביטחון .היא אינה מבטלת את המחסה ,אבל היא מפחיתה את האשליה שהמחסה הוא כל הסיפור.
האדם יושב במקום שיש בו דפנות.
יש בו סכך.
יש בו צל.
יש בו שולחן.
יש בו חיים.
אבל משהו במבנה אומר לו כל הזמן :זה מחסה ,לא מצודה.
וזו הבחנה עצומה.
מצודה אומרת :אני בטוח כי בניתי משהו שאיש אינו יכול לחדור אליו.
מחסה אומר :אני מוגן גם בלי להעמיד פנים שהעולם כולו בשליטתי.
יש ביטחון שנבנה מעובי הקירות ,ויש ביטחון שנבנה מן הידיעה שגם אם הקירות אינם כל-יכולים ,אינני לבד בתוכם.
האדם המודרני משקיע כוחות עצומים בהגדלת עובי הקירות ,לא רק הפיזיים. עוד כסף .עוד מידע .עוד תכנון .עוד ביטוח .עוד שליטה .עוד מעקב .עוד ניסיון לדעת מראש מה יקרה.
חלק מזה הגיוני ונכון.
אבל אם השקט הנפשי תלוי בכך שלא תישאר שום אי ודאות ,לעולם לא נגיע לשקט.
מפני שתמיד יישאר משהו שאיננו יודעים.
תמיד יהיה משתנה שלא שלטנו בו.
תמיד תהיה אפשרות שלא לקחנו בחשבון.
תמיד יהיה אדם אחר שיש לו בחירה משלו.
תמיד יהיה גוף אנושי שאינו חוזה.
תמיד תהיה מציאות גדולה יותר מן התוכנית.
אם אנחנו מחכים שהעולם יהיה צפוי לחלוטין כדי להרגיש בטוחים, אנחנו מבקשים מן העולם דבר שהוא מעולם לא הבטיח לנו.
וזה המקום שבו הביטחון מקבל משמעות אחרת.
לא הידיעה שהכול ילך לפי התוכנית.
לא הידיעה שלא נפסיד.
לא הידיעה שלא נחלה.
לא הידיעה שאיש לא יאכזב אותנו.
אלא הידיעה שגם כאשר המציאות אינה נשמעת לנו ,החיים אינם יוצאים מרשותו של הקב"ה.
דוד המלך אומר" :ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם" (תהלים קיח ,ו) .אין פירוש הדבר שדוד אינו מכיר סכנה .חייו מלאים מרדפים ,מלחמות ופחד. הביטחון אינו הכחשת האיום .הוא סירוב לתת לאיום להפוך להיות המציאות היחידה שקיימת.
באותו כיוון נאמר" :גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי" ( תהלים כג ,ד) .הפסוק אינו אומר :לא אכנס לגיא צלמות .הוא אומר :גם כאשר אני שם ,קיימת אמת נוספת בתוך המציאות הזאת" ,כי אתה עמדי".
וזה הבדל עמוק מאוד.
הביטחון הילדותי אומר :אם הקב"ה איתי ,שום דבר קשה לא יקרה.
הביטחון הבוגר אומר :גם אם דבר קשה קורה ,אינני נזרק למציאות שאין בה הקב"ה.
אמונה אינה תמיד הדרך להימנע מן הגיא .לפעמים היא הדרך לא לאבד את עצמנו כאשר אנחנו כבר הולכים בתוכו.
זו נקודה שחשוב להחזיק בזהירות ,מפני שאסור להפוך אותה להסבר קל לסבל של אחרים .כאשר אדם נמצא בכאב ,אין לנו רשות להטיף לו שהכול אמור לחזק אותו או שהוא פשוט צריך לבטוח .אבל כאשר האדם עצמו מבקש לבנות בתוכו מקום יציב יותר ,הפסוקים האלה נותנים לו אפשרות לחשוב על ביטחון שאינו תלוי בכך שהחיים יתנהלו תמיד כפי שביקש.
הסכך יכול להיות תמונה של הביטחון הזה.
הוא נמצא מעל הראש.
אבל אינו אוטם את העולם.
הוא נותן צל.
אבל אינו מבטל את השמים.
הוא עושה את תפקידו.
אבל אינו מתיימר להיות הכול.
אולי אחת מצורות האמונה הבוגרות ביותר היא להשתמש בכל ההגנות שיש לנו ,ובכל זאת לזכור שאף אחת מהן אינה המקור האחרון של הביטחון שלנו.
מכאן אפשר גם להבין משהו על הפחד לאבד.
ככל שהזהות שלנו תלויה יותר בדבר מסוים ,הפחד לאבד אותו גדל.
אם כל הערך שלי נמצא במעמד ,כל ביקורת מסכנת אותי.
אם כל הזהות שלי נמצאת בהורות ,עצמאותם של הילדים עלולה להרגיש כמו אובדן עצמי.
אם כל הביטחון נמצא בכסף ,כל תנודה נעשית איום קיומי.
אם כל תחושת השייכות תלויה בכך שכולם מרוצים ממני ,כל אי הסכמה נעשית סכנה.
אם כל הדימוי העצמי תלוי בכך שאני חזק ,כל רגע של חולשה נעשה בלתי נסבל.
אנחנו פוחדים ביותר לאבד את הדברים שבתוכם החבאנו חלק גדול מדי מעצמנו.
וזה אינו אומר שצריך להפסיק לאהוב אותם.
הפתרון אינו לומר שהכסף אינו חשוב ,שהמשפחה אינה חשובה ,שהבריאות אינה חשובה או שהעבודה אינה חשובה.
הפתרון הוא להחזיר להם את מקומם הנכון.
חשובים מאוד.
אבל לא אלוהים.
יקרים מאוד.
אבל לא כל הזהות.
ראויים להשקעה.
אבל לא מקור הערך היחיד.
דבר טוב נעשה מסוכן כאשר אנחנו מבקשים ממנו להיות הדבר שאסור לנו לאבד כדי להמשיך להרגיש שאנחנו קיימים.
וכאן הסוכה יכולה לשאול את האדם שאלה ישירה מאוד :מהו הדבר שאם יילקח ממני ,אני חושש שלא אדע עוד מי אני?
לא מה יהיה לי קשה לאבד.
ברור שיש דברים שאובדנם כואב מאוד.
השאלה עמוקה יותר.
מהו הדבר שבתוכו שמתי את ההגדרה שלי?
המעמד?
השליטה?
התפקיד?
הזוגיות?
הכסף?
הבריאות?
הכבוד?
היכולת להיות תמיד הנותן?
הדימוי של אדם שלא זקוק לאיש?
לפעמים השאלה הזאת מפחידה ,מפני שהיא מגלה שהגג שבנינו לעצמנו אינו רק מגן עלינו.
אנחנו גם עובדים עבורו.
שומרים עליו.
מפחדים שיקרוס.
מסדרים את כל החיים כדי שלא ייפגע.
ואז אולי הסכך מבקש מאיתנו דבר עדין מאוד :לא לפרק את כל ההגנות ,אלא להחזיר אותן למעמד של כלים.
לעבוד ,אבל לא להיות העבודה.
לאהוב ,אבל לא להיעלם בתוך האהבה.
לחסוך ,אבל לא לתת לחשבון הבנק לקבוע כמה אנחנו שווים.
לתכנן ,אבל להשאיר מקום לכך שהחיים יכולים לכתוב גם אחרת.
להישען על אנשים ,אבל לא לדרוש מהם להיות עבורנו מה שרק הקב"ה יכול להיות.
החירות אינה לחיות בלי דבר להישען עליו .היא לדעת על מה אפשר להישען ,ועל מה אסור להטיל את כל משקל הנשמה.
ואולי זו אחת הסיבות שהסוכה אינה בית קבוע .במשך שבעה ימים היא מזמינה את האדם לחוות באופן גופני את ההבדל בין בית לבין ביטחון.
יש לו מקום.
יש לו גג.
יש לו שולחן.
הוא אוכל ,לומד ,מדבר ושמח.
אבל המבנה עצמו אומר לו :אל תתבלבל .הבית חשוב ,אך הוא אינו הסיבה שאתה מוחזק בעולם.
הסוכה אינה לוקחת מן האדם את ההגנות שלו .היא מלמדת אותו לא לעבוד אותן.
אבל מכאן מתעוררת שאלה נוספת .אם הסכך מלמד אותנו שלא כל ביטחון הוא שליטה ,ושגם הדברים שעליהם אנחנו נשענים אינם יכולים להפוך למקור
הביטחון המוחלט שלנו ,איך נראים החיים של אדם שיודע להשתמש בהגנות בלי להפוך אותן לזהות שלו? הרי אי אפשר לחיות בלי גג נפשי כלשהו .כולנו זקוקים לדברים שמעניקים יציבות ,שייכות ,סדר ותחושת המשכיות .השאלה אינה אם יהיה לנו גג ,אלא מה אנחנו דורשים ממנו לעשות עבורנו.
כסף הוא דוגמה פשוטה .כסף מאפשר לאדם לקנות מזון ,בית ,טיפול רפואי, חינוך ,נוחות וחופש בחירה .התורה אינה דורשת ממנו להתייחס לכל אלה כאילו אין להם חשיבות .אבל כסף יכול לעבור שינוי שקט מאוד בתודעה. בהתחלה הוא אמצעי שמאפשר לחיות .אחר כך הוא נעשה אמצעי להרגיש בטוח .ולבסוף הוא עלול להפוך לאמצעי שבאמצעותו האדם מוכיח לעצמו שהוא בעל ערך.
ברגע הזה ,אובדן כספי אינו רק אובדן כסף.
הוא איום על הזהות.
אותו דבר יכול לקרות בקריירה .אדם עובד ,מתקדם ,מקבל אחריות ומגלה כישרונות שלא ידע שיש בו .כל אלה יכולים להיות ברכה גדולה .אבל בלי לשים לב הוא מתחיל לענות על השאלה "מי אני"? באמצעות התפקיד שלו .הוא אינו רק אדם שעוסק במקצוע מסוים .הוא המנהל ,הרב ,המרצה ,הרופא, איש העסקים ,ראש הצוות ,האדם שכולם מתייעצים איתו.
ואז מגיע יום שבו התפקיד משתנה.
הוא פורש.
מפטרים אותו.
מישהו צעיר ממנו מתקדם.
הבריאות כבר אינה מאפשרת לעבוד כפי שעבד.
ופתאום מתברר שהתפקיד לא היה רק עבודה .הוא היה גג.
אנחנו מגלים על מה נשענו באמת דווקא ברגע שבו הדבר שעליו נשענו מתחיל לזוז.
כך גם ביחסים .זוגיות יכולה להיות מקור עצום של אהבה ,שייכות וביטחון. משפחה היא אחת המתנות הגדולות בחיי אדם .אבל גם כאן קיימת אפשרות דקה שבה אדם מפסיק לומר "אני אוהב את האדם הזה" ומתחיל ,בלי להתכוון ,לומר לעצמו" :בלעדיו אינני יודע מי אני".
יש הבדל בין קשר עמוק לבין מחיקת העצמי בתוך הקשר.
יש הבדל בין להזדקק לאנשים ,דבר אנושי ובריא ,לבין לדרוש מאדם אחר לשאת לבדו את כל הביטחון הנפשי שלנו.
כאשר בן הזוג צריך להבטיח לנו בכל יום שאנחנו ראויים ,כאשר הילד חייב להצליח כדי שנרגיש שהצלחנו בחיים ,כאשר החבר חייב להסכים איתנו כדי שנרגיש שייכים ,הקשר כבר נושא משקל שאולי שום אדם אינו מסוגל לשאת.
לפעמים אנחנו מכבידים על האנשים שאנחנו אוהבים דווקא מפני שאנחנו מבקשים מהם להיות עבורנו דבר שאדם אחר אינו יכול להיות: הערובה לכך שנהיה תמיד בטוחים.
הנביא ירמיהו אומר " :ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו ,והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא ירא כי יבא חם ,והיה עלהו רענן ובשנת בצרת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי" ( ירמיהו יז, ז-ח) .הפסוק אינו מבטיח שלא יבוא חום .להפך ,החום מגיע .גם שנת בצורת קיימת .ההבדל הוא שהעץ מחובר למקור שאינו תלוי רק בתנאים החיצוניים של אותו רגע.
זו תמונה מדויקת מאוד של ביטחון שאינו שליטה.
האדם אינו אומר :לא תבוא בצורת.
הוא אומר :חיי אינם נגמרים ברגע שבו היא באה.
הוא אינו אומר :לעולם לא אאבד דבר.
הוא אומר :גם אם אאבד דבר יקר ,לא כל מה שאני יוכל להיאבד יחד איתו.
ביטחון עמוק אינו הידיעה ששום דבר שעליו אני נשען לא יישבר .הוא הידיעה שגם אם משהו יישבר ,לא כל הקיום שלי חייב להישבר איתו.
זה אינו קל ,מפני שאנחנו נוטים לקשור את הזהות דווקא לדברים היקרים לנו ביותר .אדם שמשקיע את חייו בילדיו עלול להתקשות מאוד כאשר הם בוחרים דרך שאינה הדרך שתכנן .לא רק מפני שהוא דואג להם ,אלא מפני שמשהו בזהות ההורית שלו מתערער .אדם שהקדיש את עצמו לעשייה ציבורית עלול להתקשות כאשר כבר אינם זקוקים לו באותה מידה .אדם שבנה את עצמו סביב הצלחה עלול לחוות כישלון לא כאירוע אלא כפסק דין.
ולפעמים אפילו עבודת ה' יכולה להיכנס למקום הזה בצורה לא נכונה .אדם בונה לעצמו דמות רוחנית מסוימת ,וכאשר הוא מגלה בתוכו חולשה ,ספק, נפילה או תקופה של יובש ,הוא אינו אומר רק "אני עובר תקופה קשה" .הוא אומר :כל מה שחשבתי על עצמי היה שקר.
אבל אדם אינו רגע אחד.
הוא אינו הצלחה אחת.
הוא אינו כישלון אחד.
הוא אינו תפקיד אחד.
הוא אינו מערכת יחסים אחת.
הוא אינו אפילו התקופה הרוחנית הטובה ביותר שהייתה לו.
כאשר הזהות נשענת על דבר אחד בלבד ,גם דבר טוב מאוד יכול להפוך לגג מסוכן ,מפני שאם הוא נופל נדמה לאדם שאין עוד בית.
אולי משום כך ספר תהלים אומר" :אך לאלהים דומי נפשי כי ממנו תקותי. אך הוא צורי וישועתי משגבי לא אמוט" (תהלים סב ,ו-ז) .ובהמשך אומר דוד " :אל תבטחו בעשק ובגזל אל תהבלו ,חיל כי ינוב אל תשיתו לב" ( תהלים סב ,יא) .אין כאן איסור להחזיק רכוש .האזהרה היא "אל תשיתו לב" .אל תניחו לדבר הזה לקבל בלב מקום שהוא גדול מתפקידו.
אפשר להחזיק כסף בלי שהכסף יחזיק אותנו.
אפשר להחזיק תפקיד בלי שהתפקיד יהיה כל זהותנו.
אפשר לאהוב אדם בכל הלב בלי לדרוש ממנו להוכיח לנו בכל רגע שיש לנו ערך.
אפשר לשאוף להצלחה בלי להפוך כל כישלון לראיה שאנחנו כישלון.
אפשר לדאוג לבריאות בלי לחיות כאילו כל תחושת ביטחון תלויה בכך שהגוף לעולם לא ישתנה.
השאלה אינה רק מה יש לנו .השאלה היא איזה משקל נפשי אנחנו מניחים על מה שיש לנו.
וכאן אפשר להבין עוד משהו על הסכך .התורה אינה מבקשת מאיתנו לשבת תחת שמים פתוחים לחלוטין .יש סכך .יש מחסה .יש צל .כלומר ,המסר אינו "אל תישען על שום דבר" .אדם זקוק לכלים ,למערכות ,לאנשים ולמבנים.
אבל הגג של הסוכה אינו מתיימר להיות השמים.
זו אולי הבחנה שאנחנו זקוקים לה בכל תחום בחיים.
הרופא הוא כלי חשוב מאוד ,אבל הוא אינו מקור החיים.
המשכורת חשובה ,אבל היא אינה מקור הפרנסה במובן האחרון.
ההורים נותנים שורשים ,אבל הם אינם יכולים לקבוע את כל עתידו של הילד.
בן הזוג הוא שותף עמוק לחיים ,אבל הוא אינו יכול למלא כל חסר בנפש.
התוכנית שלנו חשובה ,אבל היא אינה התחייבות של המציאות לפעול לפיה.
הבעיה מתחילה כאשר כלי חשוב הופך בעינינו למקור מוחלט.
ספר חובות הלבבות מעמיד את הביטחון בקב"ה על ההכרה שאין הנבראים שולטים באופן עצמאי בתוצאות ,ושעל האדם לעשות את המוטל עליו בלי לתלות את לבו בסיבה כאילו היא הפועלת היחידה (חובות הלבבות ,שער הביטחון) .זו אינה קריאה לפסיביות .האדם זורע ,עובד ,פונה לרופא ,מתייעץ, מתכנן ופועל .אבל בתוך כל העשייה הזאת הוא משתדל שלא להעביר את לבו מן הבורא אל האמצעי.
יש כאן איזון עדין מאוד .אדם יכול לומר "הכול מהקב"ה" ולהשתמש באמונה כדי לברוח מאחריות .זו אינה מידת הביטחון .מצד שני ,הוא יכול לעשות השתדלות ראויה ולהגיע בהדרגה לתחושה שהכול תלוי רק בו .גם זו טעות.
השתדלות אומרת :יש דברים שעלי לעשות .ביטחון אומר :התוצאה אינה כולה בידי.
שני המשפטים חייבים לחיות יחד.
אם נשאיר רק את הראשון ,האדם עלול לקרוס תחת משקל האחריות .כל כישלון יהיה הוכחה שלא עשה מספיק .כל סכנה תדרוש עוד שליטה .כל אי ודאות תרגיש כמו משימה שלא פתר.
אם נשאיר רק את השני ,הוא עלול להפוך את הביטחון לתירוץ לאי עשייה.
אבל כאשר שניהם יחד ,נוצרת אפשרות אחרת :לפעול בכל הכוח בלי לחשוב שאנחנו כל יכולים.
זו יכולת נפשית נדירה.
לעשות את הטוב ביותר שאפשר ,ואז להסכים שאין לנו חוזה עם התוצאה.
להשקיע בילד ולא לדעת בדיוק מי יהיה.
לבנות עסק ולא לדעת אם יצליח.
להיכנס לקשר בלי לקבל ערבות שלא ניפגע לעולם.
לקבל החלטה רצינית בלי לדעת בוודאות שלא נתחרט.
לעבור טיפול בלי לדעת מראש כיצד הגוף יגיב.
להתפלל בלי לדעת כיצד תיראה התשובה.
חלק מן הבגרות הוא ללמוד להשקיע את כל האחריות שלנו בדבר בלי לדרוש ממנו בתמורה ודאות שאין בכוחו לתת.
אולי לכן הסוכה יכולה להיות מקום של שמחה דווקא כשהגג שלה אינו גג רגיל .אילו שמחה הייתה אפשרית רק כאשר הכול סגור ,מוגן ומובטח ,כמעט לעולם לא היינו יכולים לשמוח באמת .תמיד יהיה משהו שאיננו יודעים.
תמיד יש עתיד שאיננו שולטים בו.
תמיד יש אדם שאנחנו אוהבים ואיננו יכולים להבטיח מה יקרה לו.
תמיד יש החלטה שאין לנו דרך לראות את כל תוצאותיה.
תמיד יש משהו מעבר לסכך.
והתורה בכל זאת אומרת" :ושמחת בחגך" (דברים טז ,יד).
אולי זו שמחה בוגרת יותר .לא שמחה שנולדת מן ההבטחה ששום דבר לא יזוז, אלא שמחה שמסוגלת להתקיים גם בעולם שבו לא הכול בידינו.
מי שמחכה לשליטה מלאה כדי להרשות לעצמו לחיות בשקט ,עלול לחכות כל חייו.
וכאן הסכך מתחיל להפוך למראה אישית מאוד .לכל אדם יש משהו שהוא מקווה שלעולם לא יזוז .אצל אחד זה כסף .אצל אחר בריאות .אצל שלישי מעמד .אצל רביעי הילדים .אצל חמישי זוגיות .אצל אחר הידיעה שהוא נחוץ. ויש אדם שהגג שלו הוא דווקא היכולת להבין .כל עוד הוא מצליח להסביר לעצמו מה קורה ,הוא רגוע .כאשר הוא פוגש מציאות שאין לו הסבר עבורה, הביטחון מתערער.
לכן אולי השאלה אינה "מה חשוב לי?" ,מפני שדברים חשובים ראוי שיהיו חשובים לנו .השאלה העמוקה יותר היא :מה מתוך הדברים החשובים לי קיבל בתוכי תפקיד שאם יילקח ממני ,אני חושש שלא אדע עוד מי אני ואיך אפשר להמשיך?
שם נמצא לעיתים הגג האמיתי שלנו.
ואין צורך למהר לפרק אותו.
צריך קודם לראות אותו.
לשאול מה הוא נותן לנו.
ממה הוא מגן עלינו.
מה אנחנו מפחדים שיקרה אם יזוז.
והאם אפשר בהדרגה להעביר חלק מן המשקל שאנחנו מניחים עליו אל מקום עמוק יותר.
תחושת הביטחון שלך בלי ששמת לב שהם נעשו עמודי הזהות שלך.
אולי לכן פעם בשנה האדם אינו נדרש להרוס את ביתו ,אלא רק לצאת ממנו לזמן קצר .התורה אינה אומרת שהבית רע .היא אינה מבקשת מאיתנו לוותר על קירות ,רכוש ,סדר או הגנה .אחרי שבעה ימים נחזור הביתה.
אבל לפני שנחזור ,היא מבקשת שנשב תחת גג אחר.
כדי שנזכור שגם כאשר אנחנו חוזרים אל הבטון ,הבטון אינו השמים.
גם כאשר אנחנו חוזרים אל החשבון בבנק ,המספר אינו הזהות.
גם כאשר אנחנו חוזרים לתפקיד ,התפקיד אינו האדם.
גם כאשר אנחנו חוזרים לתוכניות ,התוכניות אינן בעלות הבית של העתיד.
הסכך אינו אומר לאדם :אל תבנה.
הוא אומר לו :בנה ,אבל אל תשכח על מה באמת אתה נשען.
אבל כאן מתעוררת שאלה נוספת .אם הסכך מזמין אותנו להכיר בכך שההגנות שלנו אינן מוחלטות ,מה אמור האדם לעשות עם הפחד שמתעורר כאשר אחת מהן באמת נסדקת? קל לדבר על ארעיות כאשר הכול יציב .קשה הרבה יותר כאשר מקור הפרנסה מתערער ,כאשר קשר משמעותי משתנה, כאשר תוכנית שעליה בנינו שנים אינה מתממשת ,או כאשר אנחנו מגלים שהדבר שנתן לנו תחושת ביטחון כבר אינו יכול להחזיק אותנו כפי שהחזיק בעבר.
דווקא ברגעים כאלה מתגלה ההבדל בין דבר שנותן לנו ביטחון לבין דבר שהפכנו אותו לתנאי לקיומנו .כל עוד הוא נמצא ,קשה להבחין .אדם יכול לומר שהוא מאמין שהפרנסה מאת הקב"ה ,ובכל זאת רק ביום שבו מקור ההכנסה מתערער הוא מגלה כמה מן השקט הפנימי שלו היה קשור למספר מסוים בחשבון .אדם יכול לדעת שילדיו הם פיקדון ולא רכושו ,ורק כאשר ילד בוחר דרך שאינה התוכנית שההורה כתב עבורו מתברר עד כמה הזהות ההורית הייתה קשורה ליכולת לשלוט בתוצאה.
אנחנו מגלים על מה באמת נשענו לא כאשר הדבר נמצא בידינו ,אלא כאשר הוא מתחיל לזוז.
זו אינה ביקורת על האדם .כך בנויה הנפש .דברים קבועים נעשים שקופים. אנחנו מפסיקים להרגיש כמה אנחנו תלויים בהם עד שהם מתערערים .לכן
משבר חושף לעיתים לא רק את מה שאיבדנו ,אלא גם את המקום שהדבר שאבד תפס בתוכנו.
התורה מתארת את הסכנה הזאת דווקא ברגע של שפע" :פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת .ובקרך וצאנך ירבין וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה .ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך" (דברים ח ,יב-יד) .התורה אינה מתארת כאן אדם רע .היא מתארת מנגנון אנושי .כאשר הדברים מצליחים ,האדם מתרגל לכך שהמערכת עובדת .בהמשך נאמר" :ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח ,יז).
שימו לב למילים "ואמרת בלבבך" .לא בהכרח מדובר בהצהרה שאדם משמיע בפיו .הוא יכול להמשיך להתפלל ,לברך ולהודות לקב"ה ,ובכל זאת בלב להרגיש שהמערכת כבר בידיו .הוא יודע איך הדברים עובדים ,הוא מכיר את האנשים הנכונים ,יש לו ניסיון ,רכוש ,מקצוע וקשרים ,והלב מתחיל לבנות לעצמו גג אטום.
התורה אינה משיבה לכך באמירה שכוחו של האדם חסר ערך .להפך ,הפסוק הבא אומר " :וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל" (דברים ח ,יח) .יש לך כוח .עשית חיל .פעלת ,התאמצת ,בנית והשגת .אבל גם הכוח שבאמצעותו עשית אינו מקורו האחרון בעצמך.
האמונה אינה דורשת מן האדם למחוק את המשפט "עשיתי" .היא דורשת ממנו לא להפוך את המשפט "עשיתי" למשפט "אני המקור של כל מה שיש לי".
וזה הבדל עצום ,מפני שיש שתי דרכים שגויות להתמודד עם חוסר שליטה. הדרך האחת היא אשליית הריבונות :הכול תלוי בי ,ואם אתכנן מספיק שום דבר לא ישתבש .הדרך השנייה היא ויתור על האחריות :ממילא הכול בידי שמים ,ולכן אין משמעות למעשי .התורה אינה מציעה אף אחת מהן.
יוסף פותר את חלומות פרעה ומציע מיד תוכנית כלכלית מפורטת לשבע שנות השובע ולשבע שנות הרעב (בראשית מא ,לג-לו) .הוא אינו אומר :הקב"ה גילה שיהיה רעב ,ולכן נשב ונבטח .הידיעה שהכול מאת ה' אינה מפחיתה את ההשתדלות .היא מאפשרת להשתדל בלי להפוך את ההשתדלות לאליל.
אפשר לחסוך ולהאמין.
אפשר ללכת לרופא ולהאמין.
אפשר לבנות עסק ולהאמין.
אפשר להתייעץ ,לתכנן ,לבדוק ולרכוש ביטוח ,ועדיין לדעת שכל אלה הם כלים ולא הבטחות.
השתדלות אומרת :אני אחראי לעשות את מה שביכולתי .שליטה אומרת :אם עשיתי את כל מה שביכולתי ,המציאות חייבת לתת לי את התוצאה שרציתי.
הרבה מן הכאב שלנו נולד דווקא במעבר שבין שני המשפטים האלה .האדם השקיע ,התפלל ,התאמץ ,נהג באחריות ,ובכל זאת לא קיבל את התוצאה שקיווה לה .ואז לא רק התוצאה נשברת .לעיתים נשברת גם ההנחה הסמויה שלפיה אם נעשה הכול נכון ,החיים חייבים להסתדר בהתאם.
כאן האמונה נעשית קשה הרבה יותר.
כל עוד הקב"ה נותן לנו את מה שביקשנו ,קל לומר שאנחנו בוטחים בו. השאלה העמוקה מתחילה כאשר איננו יודעים מה יהיה.
החזון איש מחדד את הנקודה הזאת בספרו אמונה ובטחון .הוא יוצא נגד התפיסה שביטחון פירושו ודאות שהאירוע יסתיים דווקא בדרך שהאדם רוצה, ומסביר שמהות הביטחון היא ההכרה שאין מקרה בעולם ושהכול בהשגחת ה' (אמונה ובטחון ,פרק ב) .הביטחון אינו נבואה על התוצאה.
זו הבחנה קריטית.
אדם מאמין אינו יודע בהכרח שהעסק יצליח.
הוא אינו יודע שהבדיקה תחזור בדיוק כפי שהוא מקווה.
הוא אינו יודע שהילד יקבל את ההחלטה שהוא רוצה.
הוא אינו יודע שהקשר יישאר כפי שהיה.
הוא אינו יודע שכל תפילה תיענה בצורה שבה דמיין.
אם הוא הופך את הביטחון להבטחה שהתוצאה תהיה כרצונו ,הוא עלול להישבר פעמיים כאשר המציאות אחרת :פעם אחת מן האירוע עצמו ,ופעם שנייה מן התחושה שגם אמונתו נכשלה.
ביטחון אינו לדעת מה יקרה .ביטחון הוא לדעת שגם כאשר אינני יודע מה יקרה ,חיי אינם מתקיימים בתוך עולם נטוש.
זה אינו מבטל פחד .התנ"ך אינו מתאר את גדולי ישראל כאנשים שמעולם לא פחדו .על יעקב נאמר לפני פגישתו עם עשו " :ויירא יעקב מאד ויצר לו" (בראשית לב ,ח) .הפחד אינו מבטל את אמונתו .הוא מתפלל ,נערך ופועל.
דוד אומר" :יום אירא אני אליך אבטח" (תהלים נו ,ד) .הפסוק אינו אומר "לעולם לא אירא מפני שאני בוטח" .הוא אומר דבר אנושי ועמוק יותר :ביום שבו אירא ,אליך אבטח.
הפחד והביטחון יכולים להימצא באותו לב.
אדם יכול להאמין ולהיות מודאג.
להתפלל ולהרגיש חוסר ודאות.
לבטוח ולבקש עצה.
להחזיק באמונה ובכל זאת לקוות מאוד לתוצאה מסוימת.
אמונה אינה היעדר פחד .היא היכולת לא לתת לפחד להפוך להוכחה שהקב"ה איננו איתנו.
אולי זו אחת הסיבות שהסוכה חזקה כל כך .היא אינה מנסה ליצור אשליה שאין בחוץ רוח .היא אינה בית מבוצר שמבטיח לאדם שהטבע חדל להתקיים. האדם יושב בתוך מצווה שהמבנה שלה עצמו מזכיר לו שהוא אינו שולט בכל המשתנים.
והדבר המפתיע הוא שהתורה אינה אומרת לו לשבת שם באימה.
היא אומרת לו לשמוח.
"ושמחת בחגך" (דברים טז ,יד).
זה כמעט פרדוקס .דווקא בתוך המבנה הארעי מגיע זמן שמחתנו .אולי מפני שיש שמחה שנולדת מכך שהכול בשליטה ,ויש שמחה עמוקה יותר שנולדת כאשר האדם מפסיק לדרוש שליטה מוחלטת כתנאי לכך שיוכל לחיות.
כמה חיים אנחנו דוחים עד שנרגיש בטוחים?
כשנסיים את החובות נהיה רגועים.
כשהילדים יסתדרו נתחיל ליהנות.
כשהבעיה תיפתר נחזור לחיות.
כשהעסק יתייצב נוכל לנשום.
כשהבדיקה תגיע נירגע.
כשההחלטה תתקבל נוכל סוף סוף להיות נוכחים.
אבל אז מגיע הדבר הבא.
אם אדם מחכה ליום שבו לא תהיה בחייו שום שאלה פתוחה כדי להרשות לעצמו לחיות ,הוא עלול לחכות כל חייו.
קהלת אומר" :שומר רוח לא יזרע וראה בעבים לא יקצור" (קהלת יא ,ד). מי שמחכה לתנאים מושלמים עלול לא להתחיל לעולם .יש רוח .יש עננים .יש אי ודאות .ובכל זאת צריך לזרוע.
החיים אינם מתחילים אחרי שאי הוודאות נגמרת .החיים מתרחשים בתוכה.
הסכך נמצא בדיוק מעל הראש ,במקום שאליו אדם מרים את עיניו כאשר הוא מבקש לדעת אם הוא מוגן .והוא אינו אומר לו :אין לך ממה לפחד .הוא אומר דבר עמוק יותר :אינך צריך לפתור את כל העתיד כדי להיות נוכח בהווה.
עשה את שלך.
בנה.
שמור.
תכנן.
התייעץ.
התפלל.
אבל אל תדרוש מכל הכלים האלה לתת לך דבר שהם מעולם לא יכלו לתת: הבטחה מוחלטת על מחר.
לפעמים השקט אינו מגיע כאשר סוף סוף הצלחנו לשלוט בכל מה שעלול לקרות ,אלא כאשר הפסקנו לדרוש מעצמנו להיות מי ששולט בכל מה שעלול לקרות.
וזה כבר הופך את הסכך ממחסה מעל הראש למראה של מה שמתרחש בתוכו .האדם יכול לשאול את עצמו :מהו הדבר שאם יזוז ,אני מרגיש שכל עולמי יזוז איתו? איזה תנאי כתבתי לעצמי ,אולי בלי לשים לב ,שבלעדיו אינני מרשה לעצמי להרגיש בטוח? מה הפך מכלי חשוב בחיי לעמוד שעליו הנחתי את כל זהותי?
השאלות האלה אינן דורשות מן האדם לוותר על מה שחשוב לו .להפך .אפשר לאהוב ,להשקיע ,לשמור ולבנות בכל הכוח .אבל אפשר לעשות זאת בלי לדרוש מן הדברים שאנחנו אוהבים לשאת משקל שאף דבר אנושי אינו יכול לשאת.
כי הסכך אינו מלמד אותנו לחיות בלי גג .הוא מלמד אותנו לא להתבלבל ולחשוב שהגג הוא השמים.
יש עוד נקודה שבלעדיה הבירור על הסכך אינו שלם .עד עכשיו עסקנו בדברים שעליהם האדם נשען ובשורשים שמהם הוא צמח .אבל לעיתים מקור הביטחון החזק ביותר שלנו אינו כסף ,בית ,משפחה או מעמד .הוא היכולת שלנו להבין .אנחנו מרגישים בטוחים כל עוד המציאות מסתדרת לנו בתוך הסבר. כאשר אנחנו יודעים למה דבר קרה ,מה צריך לעשות ומה יקרה אחר כך, נדמה לנו שאנחנו מחזיקים את החיים .הקושי מתחיל כאשר אנחנו עומדים מול דבר שאין לנו דרך להסביר.
יש אדם שמסוגל להתמודד עם בשורה קשה כל עוד הוא יודע מה התוכנית. הוא שואל את הרופא מה עושים עכשיו ,מבקש נתונים ,בונה לוח זמנים ומתחיל לפעול .יש אדם שנמצא במשבר כלכלי ומיד פותח טבלאות ,מחשב אפשרויות ומארגן צעדים .יש מי שבמשבר משפחתי מחפש את המשפט
המדויק שיסביר כיצד הגיעו לכאן .כל אלה יכולים להיות כלים מצוינים .השכל הוא מתנה עצומה ,והיכולת להבין מציאות ולפעול בתוכה היא חלק מן האחריות האנושית .אבל גם כאן עלול להתרחש מעבר כמעט בלתי מורגש :מן הרצון להבין אל הצורך שהכול יהיה מובן כדי שנוכל להרגיש בטוחים.
ספר משלי מזהיר" :בטח אל ה' בכל לבך ואל בינתך אל תשען" (משלי ג, ה) .הפסוק אינו אומר לאדם שלא להשתמש בבינתו .אותו ספר עצמו משבח שוב ושוב חכמה ,דעת ותבונה .הוא אומר דבר מדויק יותר :אל תהפוך את הבינה למשענת האחרונה שלך .השתמש בה ,אבל אל תדרוש ממנה לשאת משקל שאין בכוחה לשאת.
יש הבדל בין להשתמש בשכל כדי להבין את מה שאפשר להבין ,לבין להזדקק לכך שהכול יהיה מובן כדי שנוכל להמשיך לחיות.
זו הבחנה קשה במיוחד לאדם חושב .דווקא מי שרגיל לברר ,לנתח ולחפש סיבה מתקשה יותר לעיתים לעמוד מול סימן שאלה שאין לו פתרון .הוא מרגיש שאם רק יחשוב עוד מעט ,ישאל עוד אדם ,יקרא עוד דבר ויחבר עוד פרט, המציאות תיסגר .לפעמים זה אכן מועיל .אבל יש רגעים שבהם השאלה נשארת.
למה דווקא זה קרה?
למה עכשיו?
למה אחרי כל מה שעשינו?
למה התפילה לא נענתה בדרך שקיווינו?
למה אדם טוב עבר דבר כזה?
למה בחרתי בדרך שנראתה נכונה והיא הובילה לכאן?
יש שאלות שאפשר וצריך לברר ,ויש שאלות שהאדם יכול לשאת שנים בלי לקבל עליהן תשובה שמניחה את הדעת .כאן נבחן סוג אחר של ביטחון .לא הביטחון של מי שיודע את ההסבר ,אלא של מי שמסוגל להמשיך לחיות, לבחור ,להתפלל ולעשות טוב גם כאשר חלק מן הסיפור נשאר סגור בפניו.
משה רבנו עצמו מבקש" :הודעני נא את דרכך ואדעך" (שמות לג ,יג). חז"ל ראו בבקשתו עיסוק בשאלת הנהגת הקב"ה בעולם ,ובגמרא במסכת
ברכות מובאת השאלה של צדיק ורע לו ורשע וטוב לו (ברכות דף ז ע"א). עצם העובדה שהשאלה מיוחסת למשה מלמדת שאין פגם בעצם הבקשה להבין .אמונה אינה אדישות לשאלות .אבל התורה גם אינה מבטיחה לאדם שכל שאלותיו ייסגרו בתוך מערכת שהוא יוכל להקיף בשכלו.
הקב"ה אומר למשה" :וראית את אחורי ופני לא יראו" (שמות לג ,כג). מבלי לצמצם את עומק הפסוקים לסמל אחד ,יש בהם הכרה בגבול הראייה האנושית .יש מה שניתן לאדם לראות ,ויש מה שאינו ניתן לו לראות באותה צורה .לא כל המציאות נמצאת בתוך שדה הראייה שלנו.
אמונה אינה מתחילה במקום שבו האדם מפסיק לשאול .לפעמים היא מתחילה במקום שבו הוא ממשיך לשאול ,אבל מפסיק להתנות את יכולתו לחיות בכך שיקבל תשובה לכל שאלה.
זהו הבדל עצום.
אפשר לומר לקב"ה :אינני מבין.
אפשר לכאוב.
אפשר לבקש הסבר.
אפשר אפילו לזעוק.
ספר תהלים מלא בשאלות כאלה" :עד אנה ה' תשכחני נצח" (תהלים יג, ב)" ,למה ה' תעמד ברחוק" (תהלים י ,א)" ,אלי אלי למה עזבתני" ( תהלים כב ,ב) .המקרא אינו מוחק את שאלת האדם המאמין .הוא מכניס אותה אל התפילה.
וזו אולי אחת הנקודות העמוקות ביותר :יש הבדל בין שאלה שמרחיקה את האדם מן הקב"ה לבין שאלה שהוא מביא אל הקב"ה.
אותה מילה "למה" יכולה להיות דלת סגורה ויכולה להיות תפילה.
אמונה בוגרת אינה עולם שאין בו סימני שאלה .היא עולם שבו גם סימני השאלה נמצאים בתוך הקשר.
כאן הסכך מקבל משמעות חזקה .האדם יושב תחת גג שאינו הופך את העולם למערכת סגורה .הוא אינו יושב תחת תקרה שמעלימה ממנו לחלוטין את
העובדה שיש משהו מעבר לה .מבחינה הלכתית כמובן יש שיעורים ודינים מדויקים לצפיפות הסכך ,ואין להפוך כל פרט לדימוי חופשי .אבל עצם צורת החיים בסוכה מזמינה את האדם לוותר לשבוע אחד על הפנטזיה של מבנה הרמטי שבו הכול סגור ,נשלט ומוגן.
לפעמים אנחנו בונים תקרה גם בתוך המחשבה .לכל דבר חייב להיות הסבר. לכל כאב סיבה שנוכל להבין .לכל תפילה תוצאה שנוכל למדוד .לכל מאמץ קשר ברור בין מה שנתנו לבין מה שקיבלנו.
ואז מגיעים החיים ומחוררים את התקרה.
אדם עשה את הדבר הנכון ולא הצליח.
אדם אחר עשה טעויות והצליח.
השקענו בילד ולא קיבלנו את התוצאה שקיווינו לה.
קיבלנו החלטה באחריות מלאה והתברר בדיעבד שהיא לא הובילה למקום שרצינו.
התפללנו והמציאות התפתחה אחרת.
ברגעים האלה אפשר לאבד לא רק את התוכנית ,אלא גם את תחושת הסדר.
אחד המשברים הקשים ביותר אינו כאשר החיים אינם עושים מה שרצינו ,אלא כאשר הם מפסיקים להתאים להסבר שעל פיו חשבנו שהחיים אמורים להתנהל.
ספר איוב בנוי במידה רבה סביב המאבק הזה .רעיו של איוב אינם מסוגלים לשאת עולם שבו אדם סובל וההסבר אינו ברור להם .הם בונים שוב ושוב מערכת שבה אם יש סבל מוכרח להיות חטא שמסביר אותו .אבל איוב יודע שהחשבון אינו מתאים .בסוף הספר הקב"ה אינו נותן לו נוסחה פשוטה שמסבירה כל פרט .הוא פותח לפניו את עצם גודלו של עולם שאיוב אינו מסוגל להקיף" :איפה היית ביסדי ארץ ,הגד אם ידעת בינה" (איוב לח, ד).
אין כאן ביטול של כאבו של איוב .להפך .הספר נותן לכאב שלו מרחב עצום. אבל הוא מערער על ההנחה שהאדם מוכרח להבין את כל מבנה ההנהגה כדי שיוכל להמשיך לעמוד לפני הקב"ה.
וזו יכולה להיות עבודה קשה מאוד :להסכים שיש דברים שאיננו יודעים בלי למלא מיד את החלל בהסברים שאיננו באמת יודעים שהם נכונים.
לפעמים אנשים עושים זאת דווקא מתוך כוונה טובה .אדם סובל ,ומיד אומרים לו למה זה קרה" .זה בא ללמד אותך"" .זה כדי שתתחזק"" .זה מפני שהקב"ה רוצה ממך משהו" .ייתכן שלפעמים אדם ימצא בעצמו משמעות בתוך מה שעבר ,וזה יכול להיות עמוק ומחזק .אבל יש הבדל עצום בין אדם שמגלה משמעות בתוך כאבו לבין אדם אחר שמודיע לו בשם שמים מדוע הכאב הגיע.
ענווה אמונית כוללת גם את היכולת לומר :אינני יודע.
יש רגעים שבהם "אינני יודע" הוא משפט מאמין יותר מהסבר מלאכותי.
אינני יודע למה זה קרה.
אני יודע מה האחריות שלי עכשיו.
אינני יודע כיצד הכול יסתיים.
אני יודע מה הצעד הבא שאני יכול לעשות.
אינני יודע למה התפילה לא נענתה כפי שקיוויתי.
אני יודע שאני עדיין יכול להתפלל.
אינני יודע מה יהיה עם הילד.
אני יודע כיצד אני רוצה לאהוב אותו היום.
אינני יודע אם ההחלטה הזאת תצליח.
אני יודע שאני יכול לקבל אותה ביושר ,באחריות ובתפילה.
לפעמים האדם אינו מקבל אור שמאיר את כל הדרך .הוא מקבל מספיק אור כדי לעשות את הצעד הבא.
הפסוק אומר" :נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי" (תהלים קיט ,קה) .נר אינו זרקור שמראה לאדם את כל הדרך עד האופק .הוא מאיר את המקום שבו הרגל צריכה לדרוך עכשיו .יש בזה משהו מאוד מדויק לחיים .אנחנו רוצים מפה של עשר שנים ,ולעיתים מקבלים בהירות לגבי היום.
הדבר אינו פוטר מתכנון .צריך לחשוב קדימה .צריך לשקול השלכות .צריך לקבל החלטות בחכמה .אבל לאחר שעשינו את כל אלה ,מגיע גבול שבו התכנון נגמר והחיים מתחילים.
שם האדם נדרש ללכת.
ביטחון אינו לדעת שכל צעד יוביל למקום שרצינו .ביטחון הוא לדעת שגם כאשר איננו רואים את כל הדרך ,עדיין אפשר לבחור את הצעד הישר הבא.
אולי משום כך הסכך נמצא דווקא מעל הראש .שוב ,אין זו טענה על טעם ההלכה ,אלא מחשבה שהמצווה יכולה לעורר .הראש הוא המקום שבו אנחנו מתכננים ,מחשבים ,מסבירים ומנסים להקיף .ומעליו נמצאת תזכורת לכך שלא כל מה שמחזיק את חיינו נמצא בתוך מה שהראש מסוגל להקיף.
השכל חשוב.
התכנון חשוב.
הידע חשוב.
אבל הם אינם השמים.
יש רגע שבו החכמה הגדולה ביותר של האדם היא לדעת עד היכן מגיעה חכמתו ,ומאיזה מקום הוא כבר נדרש לענווה.
וכאשר אדם מסוגל לומר "אינני יודע" בלי להתפרק ,מתרחש בו שינוי עמוק. הוא אינו נעשה פסיבי .להפך .הוא משתחרר מן המשימה הבלתי אפשרית לשלוט בכל התוצאה ,ויכול להפנות את כוחו אל המקום שבו באמת יש לו אחריות.
לא לשלוט בעתיד ,אלא לבחור בהווה.
לא לדעת בוודאות מה יעשה האחר ,אלא להחליט כיצד אני אדבר אליו.
לא להבטיח שהילד ילך בדרך שאני מבקש ,אלא להיות ההורה שאני רוצה להיות.
לא להבטיח שהעסק יצליח ,אלא לנהל אותו ביושר ובתבונה.
לא להבטיח שלא אפגע ,אלא לבחור שלא לחיות כל חיי מאחורי חומות רק כדי למנוע אפשרות של כאב.
אנחנו מבזבזים כוחות עצומים כאשר אנחנו מנסים לקחת אחריות על דברים שמעולם לא נמסרו לשליטתנו ,ולעיתים מזניחים דווקא את הדברים שכן נמסרו לבחירתנו.
הסוכה מזמינה את האדם לסדר מחדש את הגבול הזה .לעשות את מה שבידיו ,לבנות את הדפנות ,להניח את הסכך כהלכה ,להכין מקום ראוי לדירה ,ואז לשבת תחתיו בלי לדרוש שהגג יהפוך את העולם כולו לצפוי.
אולי זו אינה חולשה של הסוכה.
אולי זו אחת מעוצמותיה.
הבית הקבוע יכול לתת לאדם תחושה שהוא מוגן מפני העולם .הסוכה מלמדת אותו שאפשר להרגיש מוחזק גם בלי להעמיד פנים שהעולם נמצא בידיו.
יש ביטחון שנולד מכך שהצלחנו לסגור את כל הפתחים .ויש ביטחון עמוק יותר ,שנולד כאשר אנחנו יודעים שגם במקום שבו נשאר פתח, איננו לבד.
אבל אחרי שדיברנו על כסף ,מעמד ,בית ,בריאות ,משפחה ,עבר ושורשים, אפשר להגיע למקום סמוי עוד יותר שבו האדם מחפש לעצמו גג :הידיעה. אנחנו רוצים להבין .לדעת מה קורה ,למה זה קורה ,מה עומד לקרות ,מה ההחלטה הנכונה ,ומה תהיה התוצאה .וכאשר איננו יודעים ,משהו בתוכנו מרגיש כאילו נלקח ממנו המחסה.
זו אינה חולשה .הדעת היא מתנה עצומה ,והתורה עצמה דורשת מן האדם ללמוד ,להבין ,לשקול ולהבחין .אבל גם הדעת יכולה לקבל תפקיד שהיא אינה מסוגלת למלא .היא יכולה לעזור לנו לנווט בתוך המציאות ,אך היא אינה יכולה להפוך את המציאות לצפויה לחלוטין .יש שאלות שהחכמה יכולה לפתור ,ויש שאלות שהחיים דורשים מאיתנו לדעת כיצד לחיות גם לפני שנפתרו.
אולי משום כך הפסוק אומר" :בטח אל ה' בכל לבך ואל בינתך אל תשען" ( משלי ג ,ה) .אין כאן ציווי לוותר על הבינה .הרי אותו ספר עצמו משבח שוב ושוב חכמה ,בינה ודעת .הדיוק נמצא במילה "תשען" .השתמש בבינתך ,אבל
אל תהפוך אותה למשענת היחידה שעליה כל עולמך עומד .יש הבדל בין לחשוב לבין להאמין שאם נחשוב מספיק נוכל לבטל כל אי ודאות.
אנחנו פוגשים זאת במיוחד בצמתים גדולים .אדם עומד לפני נישואין ורוצה לדעת בוודאות שהבחירה נכונה .אדם שוקל לעבור עבודה ורוצה לדעת אם בעוד חמש שנים ישמח בהחלטה .הורה צריך לקבל החלטה עבור ילד ואינו יודע כיצד תשפיע עליו בעתיד .אדם עומד לפני השקעה ,מעבר דירה ,שינוי מקצועי או החלטה משפחתית ,ואוסף עוד מידע ועוד חוות דעת .לפעמים המידע אכן חסר וצריך להמשיך לברר .אבל מגיע רגע שבו עוד מידע אינו מקרב להכרעה .הוא רק דוחה את הרגע שבו האדם יצטרך להחליט בלי לקבל הבטחה מן העתיד.
יש רגע שבו בירור נוסף הוא חכמה ,ויש רגע שבו הבירור נעשה ניסיון לדחות את העובדה שאין לנו דרך לדעת הכול.
שלמה המלך אומר" :כאשר אינך יודע מה דרך הרוח כעצמים בבטן המלאה ,ככה לא תדע את מעשה האלהים אשר יעשה את הכל" (קהלת יא ,ה) .ובהמשך הוא אינו מסיק מכך שהאדם צריך לשבת בחוסר מעש ,אלא להפך " :בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך ,כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה" ( קהלת יא ,ו) .אי הידיעה אינה פוטרת מן המעשה .היא חלק מן התנאים שבתוכם המעשה האנושי מתקיים.
זה יסוד עמוק מאוד .אנחנו נוטים לחשוב שאחריות פירושה לדעת מראש. אבל פעמים רבות אחריות פירושה לעשות את המיטב לאחר בירור רציני, דווקא כאשר אין לנו דרך לדעת מראש.
רופא יכול לקבל החלטה מקצועית נכונה והתוצאה לא תהיה כפי שקיווה.
הורה יכול לבחור מתוך אהבה ושיקול דעת ולהתברר בדיעבד שהיה אפשר לבחור אחרת.
אדם יכול להיכנס לעסק לאחר בדיקה רצינית ולהפסיד.
אפשר גם לקבל החלטה שהתוצאה שלה הייתה טובה ,אף שההחלטה עצמה התקבלה בצורה פזיזה.
תוצאה אינה תמיד פסק דין על איכות ההחלטה .אנחנו אחראים על הדרך שבה בחרנו ,אבל איננו שולטים בכל מה שיתרחש בעקבות הבחירה.
ההבחנה הזאת יכולה לשחרר אדם מעומס כבד מאוד .יש אנשים שאינם סולחים לעצמם על החלטה ישנה מפני שהם יודעים היום דברים שלא יכלו לדעת אז .הם שופטים את האדם של אתמול באמצעות המידע של היום .אילו הייתי יודע מה שיקרה ,הם אומרים ,בוודאי לא הייתי בוחר כך.
נכון.
אבל לא ידעת.
השאלה ההוגנת יותר היא אחרת :מה היה בידך לדעת אז? האם ביררת? האם התייעצת? האם התעלמת מסימנים ברורים מפני שלא רצית לראות אותם ,או שבאמת פעלת כפי שאדם סביר ואחראי היה יכול לפעול באותו זמן?
אם התעלמת ,יש מה ללמוד.
אם נהגת בפזיזות ,יש מה לתקן.
אבל אם עשית את מיטבך והחיים בכל זאת פנו לכיוון שלא יכולת לצפות ,אין טעם לדרוש מעצמך ידיעה שמעולם לא הייתה ברשותך.
אחריות דורשת מן האדם לתת דין וחשבון על מה שהיה בידו לבחור. היא אינה דורשת ממנו להיות נביא.
הדבר נכון גם ביחס לחרטה .יש חרטה שמתקנת ,ויש חרטה שמנסה שוב ושוב לנהל משפט נגד העבר בתקווה דמיונית שאם נחשוב עליו מספיק נוכל לשנות אותו .האדם חוזר לשיחה ,להחלטה ,להזדמנות שהחמיץ ,ובכל פעם בונה תרחיש אחר :אילו הייתי אומר ,אילו הייתי שותק ,אילו הייתי הולך ,אילו הייתי נשאר.
אפשר ללמוד מן העבר.
אבל אי אפשר לחיות בו מחדש.
הרמב"ם מלמד שתשובה כוללת הכרה בחטא ,חרטה ועזיבת החטא להבא (הלכות תשובה ב ,ב) .החרטה היהודית אינה נועדה לקשור את האדם לנצח אל הרגע שבו טעה .היא אמורה לשנות את האדם שיגיע אל הרגע הבא.
חרטה בריאה שואלת מה אני לוקח מן העבר אל העתיד .חרטה הרסנית מנסה שוב ושוב לקחת את ההווה בחזרה אל העבר.
וכאן מתגלה סוג נוסף של סכך שאנחנו בונים לעצמנו :הסברים .כאשר משהו כואב ,אנחנו רוצים לדעת למה .למה זה קרה? למה דווקא לי? למה הוא עשה לי כך? למה הקב"ה הוביל אותי לכאן? לפעמים אנחנו אפילו מעדיפים הסבר קשה על פני חוסר הסבר ,מפני שהמוח מרגיש בטוח יותר בעולם שיש לו סיבה ברורה.
אבל לא לכל כאב יש הסבר שאנחנו יכולים לדעת.
משה רבנו עצמו מבקש" :הודעני נא את דרכך ואדעך" (שמות לג ,יג). ובהמשך ,לאחר בקשתו "הראני נא את כבדך" (שמות לג ,יח) ,הוא מקבל גבול " :לא תוכל לראות את פני ,כי לא יראני האדם וחי" (שמות לג ,כ). חז"ל קישרו את הפסוקים הללו גם לבקשת משה להבין את הנהגת הקב"ה בעולם (ברכות דף ז ע"א) .עצם העובדה שמשה שואל מלמדת שהשאלה לגיטימית .עצם העובדה שהאדם אינו מקבל ראייה מלאה מלמדת שגם לשאלה לגיטימית לא תמיד ניתנת לנו תשובה מלאה.
זה חשוב מאוד .אמונה אינה איסור לשאול.
אברהם שאל.
משה שאל.
איוב שאל.
ספר תהלים מלא בשאלות.
האמונה אינה מתחילה במקום שבו האדם מפסיק לשאול .לפעמים היא מתחילה במקום שבו הוא מגלה שהוא מסוגל להישאר בקשר גם כאשר השאלה עדיין פתוחה.
יש הבדל עצום בין שאלה לבין תנאי .שאלה אומרת :אני רוצה להבין .תנאי אומר :אם לא אבין ,אינני מוכן להמשיך .השאלה יכולה להיות חלק מאמונה
עמוקה .התנאי מבקש להפוך את ההבנה האנושית לשער שדרכו הקב"ה חייב לעבור כדי שנוכל לבטוח בו.
איוב הוא אולי אחת הדוגמאות החריפות ביותר .הוא אינו מקבל בסופו של דבר טבלה המסבירה לו כל אירוע .כאשר הקב"ה עונה לו מן הסערה, התשובה מרחיבה את נקודת המבט ומעמידה את גבולות ידיעתו של האדם: "איפה היית ביסדי ארץ ,הגד אם ידעת בינה" ( איוב לח ,ד) .אין כאן לעג לכאבו .יש כאן מפגש עם העובדה שהמציאות גדולה מן החלק שאנחנו מסוגלים לראות.
לפעמים אנחנו מבקשים תשובה מפני שאנחנו חושבים שרק לאחר שנבין נוכל לחיות .והחיים מבקשים מאיתנו ללמוד שלפעמים צריך להמשיך לחיות באמונה גם כאשר חלק מן הסיפור נשאר ללא פירוש.
זה קשה במיוחד לאנשים חושבים .ככל שאדם רגיל לפתור בעיות באמצעות ניתוח ,הוא עלול לחוות מצב שאין לו פתרון אינטלקטואלי כאיום על כל מערכת ההתמודדות שלו .הוא רגיל שכאשר משהו אינו עובד ,הוא לומד אותו, מפרק אותו ,מוצא את המשתנים ומתקן .ואז הוא פוגש מחלה שאין לו שליטה עליה ,אובדן שאי אפשר לתקן ,אדם אחר שאינו מוכן להשתנות ,או החלטה שאין בה אפשרות נקייה מסיכון.
כאן השכל עדיין חשוב.
אבל הוא צריך להסכים להיות כלי ולא אלוהים.
חכמה גדולה אינה רק לדעת לפתור שאלות .היא גם לדעת לזהות את השאלה שאין לנו כרגע יכולת לפתור ,כדי שלא נהרוס את עצמנו בניסיון להשיג תשובה שאינה בידינו.
הסכך מלמד את השיעור הזה בלי לומר מילה .הוא נמצא מעל ראשו של האדם ,אבל אינו תקרה שסוגרת לחלוטין את מה שמעליו .האדם אינו יושב ללא מחסה ,אבל גם אינו יושב תחת אשליה של אטימות מוחלטת .הוא עושה את מה שנדרש ממנו לבנות ,ואז מסכים לגור בתוך מבנה שמזכיר לו שהעולם אינו נגמר בגבול היכולת שלו להבין ולשלוט.
זהו איזון עדין בין שתי טעויות .מצד אחד ,אין לומר "הכול מהשמים" ולהשתמש באמונה כדי להתחמק מאחריות ,בירור ותכנון .מצד שני ,אין לומר "הכול תלוי בי" ולהעמיס על הכתפיים האנושיות משקל שאף אדם אינו מסוגל לשאת.
האדם צריך לחשוב כאילו ההחלטה חשובה.
לפעול כאילו המעשה שלו משמעותי.
להתייעץ.
לבדוק.
להיזהר.
להשתדל.
ואחרי כל אלה לדעת שגם המאמץ הטוב ביותר אינו הופך אותו לבעל הבית על התוצאה.
אמונה אינה תחליף לאחריות .היא הגבול שמונע מן האחריות להפוך לאשליית שליטה.
אולי זו אחת הסיבות שהסוכה יכולה להיות מקום של שמחה דווקא כאשר היא פחות מוגנת מן הבית .לכאורה היינו מצפים שהאדם ישמח יותר כאשר כל הקירות חזקים והגג אטום .אבל חג הסוכות מלמד אפשרות אחרת :השקט העמוק ביותר אינו חייב להגיע מן הידיעה שסגרנו כל פתח שדרכו יכולה להיכנס הפתעה.
לפעמים השקט מגיע דווקא כאשר האדם מפסיק לדרוש מעצמו לסגור את כל הפתחים.
הוא אומר :עשיתי את מה שאני יכול.
יש דברים שאני יודע.
יש דברים שאינני יודע.
יש דברים שאני יכול להשפיע עליהם.
יש דברים שאינם בידי.
יש שאלות שאני צריך להמשיך לברר.
ויש שאלות שאני צריך ללמוד לשאת.
ביטחון עמוק אינו הרגע שבו כל סימני השאלה נעלמים .הוא הרגע שבו סימן השאלה מפסיק להיות איום על עצם היכולת שלנו לחיות.
ואז האדם יכול להביט למעלה ,אל הסכך ,ולשאול לא רק ממה הוא עשוי, אלא מהו הגג שהוא עצמו מנסה לבנות מעל חייו.
האם אני דורש מן הכסף להבטיח לי שלא אפחד?
האם אני דורש מן הילדים להוכיח לי שהצלחתי?
האם אני דורש מבן הזוג להעניק לי תחושת ערך שאינני מצליח להחזיק בתוכי?
האם אני דורש מן התכנון להבטיח שלא אתחרט?
האם אני דורש מן הידע לתת לי תשובה לכל כאב?
האם אני דורש מן האמונה להבטיח שהחיים יתרחשו כפי שאני רוצה?
כל אחד מן הדברים האלה יכול להיות חשוב ,טוב ויקר .הבעיה מתחילה כאשר אנחנו מבקשים ממנו להיות גג שאף דבר אנושי אינו יכול להיות.
יש דברים שניתנו לנו כדי לעזור לנו לחיות .הם מתחילים להכביד עלינו כאשר אנחנו דורשים מהם להבטיח לנו את החיים.
אולי משום כך הסכך נמצא דווקא מעל הראש .מעל המקום שחושב ,מתכנן, מנתח ומבקש להבין .האדם עושה את כל אלה ,אבל פעם בשנה הוא יושב תחת גג שמזכיר לו בעדינות :גם מעל המחשבה שלך יש שמים.
לא כל דבר תדע.
לא כל דבר תוכל למנוע.
לא כל דבר תצליח להסביר.
ובכל זאת אתה יכול לבנות.
אתה יכול לבחור.
אתה יכול לאהוב.
אתה יכול להתפלל.
אתה יכול לפעול.
ואתה יכול לשמוח.
כי החיים אינם מתחילים רק במקום שבו האדם כבר יודע מה יקרה. החיים מתרחשים דווקא במרחב שבין מה שבידו לעשות לבין מה שלעולם לא יהיה בידו להבטיח.
אחרי שהסכך לימד אותנו משהו על שורשים ועל היכולת להיפרד ממה שכבר אינו צריך לקבוע את חיינו ,אפשר להתקרב אל השאלה האישית יותר :מהו בעצם הגג שאנחנו בונים לעצמנו בתוך הנפש? לא הגג שמעל הראש, אלא הדבר שאנחנו אומרים עליו ,לפעמים בלי מילים :כל עוד זה קיים ,אני מוגן.
אצל אדם אחד זה כסף .אצל אחר זה מקצוע .אצל שלישי זו זוגיות .אצל רביעי אלה הילדים .אדם אחר נשען על בריאותו ,על מעמדו ,על הידע שלו, על כוחו ,על השם שבנה לעצמו או על כך שתמיד צריכים אותו .כל הדברים האלה יכולים להיות טובים ,חשובים ואף חיוניים .השאלה אינה אם מותר להישען עליהם במובן המעשי ,אלא מה קורה כאשר הם עוברים בשקט ממעמד של כלי למעמד של יסוד הזהות והביטחון.
התורה מזהירה בדיוק מן המעבר הזה בפרשת עקב .לאחר שהיא מתארת אדם שאכל ,שבע ,בנה בתים ,התרבה רכושו והצליח ,היא אומרת" :ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך ...ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח ,יד-יז) .הבעיה איננה שהאדם בנה בית או צבר רכוש. התורה עצמה מתארת את השפע כברכה .הבעיה מתחילה כאשר השפע משנה את הסיפור הפנימי :לא עוד "קיבלתי כלים ופעלתי באמצעותם" ,אלא "הכלים הם מה שמחזיק אותי".
זה הבדל דק מאוד ,מפני ששני האנשים יכולים מבחוץ לעשות בדיוק אותו דבר .שניהם עובדים ,חוסכים ,מתכננים ,מטפלים בגוף ומשקיעים במשפחה. אבל אחד מהם משתמש באמצעים ,והשני מתחיל להזדהות איתם .כאשר
הכלי מצליח הוא מרגיש שהוא עצמו חזק יותר ,וכאשר הכלי נסדק הוא מרגיש לא רק שנפגעה מציאות מסוימת ,אלא שהקרקע שמתחת לזהותו נעלמה.
אפשר להשתמש בדבר בלי לתת לו להגדיר אותנו ,ואפשר להחזיק בדבר עד שהוא מתחיל להחזיק אותנו.
אדם יכול להחזיק כסף ,אבל הכסף יכול גם להחזיק את תחושת הערך שלו. הוא כבר אינו שואל רק אם יש לו מספיק ,אלא מי הוא לעומת מי שיש לו יותר. הוא אינו מפחד רק ממחסור ,אלא גם מן האפשרות שמעמדו יקטן .הכסף עבר מן החשבון אל הזהות.
כך גם מקצוע .אדם יכול לאהוב מאוד את עבודתו ולראות בה שליחות .אבל מה קורה ביום שבו הוא מפוטר ,פורש ,חולה או מגלה שמישהו צעיר ממנו עושה את התפקיד טוב ממנו? אם כל הזהות נבנתה סביב המשפט "אני האדם שמצליח בתחום הזה" ,כל שינוי מקצועי עלול להפוך למשבר קיומי.
כך גם הורות .הורה יכול לאהוב את ילדיו יותר מכל דבר בעולם ,אבל אם כל תחושת המשמעות שלו בנויה על כך שהם זקוקים לו ,העצמאות שלהם עלולה להרגיש כמעט כמו אובדן .הוא יאמר שהוא דואג להם ,ובמקרים רבים זו אכן דאגה אמיתית ,אבל מתחת לדאגה יכולה להסתתר גם שאלה כואבת :מי אהיה כאשר הם כבר לא יצטרכו אותי באותה צורה?
לפעמים איננו נאחזים באנשים ובתפקידים רק מפני שאנחנו אוהבים אותם ,אלא מפני שבתוכם בנינו תשובה לשאלה מי אנחנו.
זו אחת הסיבות ששינויים טבעיים בחיים יכולים להיות מטלטלים כל כך .פרישה מן העבודה ,ילדים שעוזבים את הבית ,שינוי כלכלי ,מעבר דירה ,הזדקנות או ירידה במעמד אינם רק שינוי נסיבות .הם יכולים לחשוף עד כמה הנפש נשענה על נסיבה מסוימת כדי להרגיש בעלת ערך.
תהלים אומר " :אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר" ( תהלים כ ,ח) .הרכב והסוסים היו אמצעי כוח ממשיים בעולם המקרא. הפסוק אינו טוען שאין להם שום ערך .אלא שהוא מציב סדר נכון :יש אמצעים ,ויש המקור שאליו האדם מייחס בסופו של דבר את ביטחונו.
העניין הזה מופיע בחריפות גם אצל הנביא ירמיהו" :כה אמר ה' ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרעו ומן ה' יסור לבו ...ברוך הגבר אשר
יבטח בה' והיה ה' מבטחו" ( ירמיהו יז ,ה-ז) .גם כאן אין הכוונה שאסור לסמוך על אדם בשום מובן מעשי .החיים עצמם בנויים על אמון .אנחנו סומכים על רופא ,על בן זוג ,על חבר ,על עובד ועל אנשי מקצוע .האזהרה היא כאשר "בשר" נעשה הזרוע האחרונה שעליה הלב נשען ,עד ש "מן ה' יסור לבו".
יש כאן מבחן פנימי פשוט מאוד :מהו הדבר שאם הוא מתערער ,אני מרגיש שלא רק המציאות שלי השתנתה אלא שגם אני עצמי התפרקתי?
השאלה אינה נעימה.
אבל היא חושפת את הגג.
אדם אומר :אם העסק ייפול ,אין לי כלום .אולי מבחינה כלכלית הוא באמת יאבד הרבה מאוד ,ואין שום טעם להקטין את הכאב .אבל המשפט "אין לי כלום" חושף משהו נוסף .האם העסק הוא כל מה שיש לו ,או שהוא הפך במשך השנים לכל מה שהוא מרשה לעצמו לראות בעצמו?
אדם אומר :אם הזוגיות הזאת תיגמר ,החיים שלי נגמרו .הכאב על אובדן קשר יכול להיות עצום ,ולעולם אין להקל בו ראש .אבל בין "החיים שלי השתנו בצורה קשה מאוד" לבין "אין יותר חיים" נמצא לפעמים מרחק שלם של זהות.
כאשר אמצעי חשוב הופך לתשובה הבלעדית לשאלה מי אני ,כל איום עליו מרגיש כאיום על עצם הקיום.
אולי לכן הסוכה אינה מבקשת מאיתנו לחיות בלי גג .היא כן נותנת גג .התורה אינה אומרת :שב תחת השמים בלי שום מחסה והוכח שאתה מאמין .יש סכך. יש צל .יש דפנות .יש מבנה .האדם אינו מצווה להפקיר את עצמו.
אבל הסכך איננו גג שמאפשר לשכוח שיש שמים מעליו.
זו נקודה יסודית .אמונה אינה חיים בלי כלים .היא חיים שבהם הכלים נשארים כלים.
הפסוק אומר" :וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל" ( דברים ח ,יח) .התורה אינה אומרת :לא עשית חיל .היא אומרת :גם הכוח לעשות הוא מתנה .האדם פעל ,עבד ,חשב ,יזם והשקיע ,אבל הוא אינו המקור של כל תנאי האפשרות לפעול.
האמונה אינה דורשת מן האדם למחוק את המשפט "עשיתי" .היא דורשת ממנו שלא להפוך אותו למשפט "עשיתי לבד".
ההבחנה הזאת חשובה במיוחד לאנשים אחראיים .לעיתים הם חוששים שאם ישחררו אפילו מעט מן השליטה ,הכול יתמוטט .הם רגילים להיות אלה שמחזיקים .בעבודה הם בודקים כל פרט .בבית הם זוכרים הכול .במשפחה הם פותרים את הבעיות .כאשר מישהו אחר עושה משהו ,קשה להם לא לבדוק אחריו.
מבחוץ זה נראה אחריות.
ולפעמים זו באמת אחריות.
אבל השאלה היא מה קורה בתוך הגוף והנפש כאשר משהו אינו בשליטתם. האם הם מסוגלים לנוח? האם הם מסוגלים להעביר משימה? האם הם יכולים לקבל החלטה גם כאשר אין להם מאה אחוז מידע? האם הם יכולים לתת לילד לטעות? האם הם יכולים לצאת לחופשה בלי לבדוק את העבודה עשרים פעם?
האדם מגלה עד כמה הוא תלוי בשליטה דווקא ברגע שבו הוא מתבקש לא לשלוט.
שליטה נותנת תחושת ביטחון מפני שהיא יוצרת אשליה שהסיכון קטן ככל שאנחנו מחזיקים ביותר חוטים .במידה מסוימת זה נכון .תכנון טוב באמת מצמצם סיכונים .אבל יש נקודה שבה עוד שליטה כבר אינה מוסיפה אחריות, אלא רק מרגיעה חרדה לזמן קצר.
ואז נוצר מעגל .ככל שהאדם חרד יותר ,הוא שולט יותר .ככל שהוא שולט יותר ,הוא לומד פחות לשאת מצב שאין בו שליטה .ואז כל חוסר ודאות נעשה מאיים עוד יותר ,והוא זקוק לעוד שליטה.
לפעמים הדבר שאנחנו עושים כדי להרגיש בטוחים מחליש בהדרגה את היכולת שלנו להיות בטוחים כאשר איננו שולטים.
הסוכה מציבה לאדם חוויה הפוכה .הוא עושה את מה שנדרש ממנו .בונה. בודק .מסכך .מקיים את ההלכה .אחר כך הוא נכנס פנימה ומסכים לחיות בתוך מבנה שלא נועד לתת לו את תחושת השליטה של בית האבן.
יש בזה שיעור עמוק :אחרי שעשית את חלקך ,מגיע רגע שבו אתה צריך להסכים להיות אדם ולא מנהל העולם.
הדבר נכון בהחלטות .אדם יכול לבדוק ,להתייעץ ,לחשוב ,להתפלל ולאסוף מידע ,אבל בסופו של דבר כמעט כל החלטה משמעותית בחיים מתקבלת בלי ידיעה מלאה של התוצאה .עם מי להתחתן ,איזה מקצוע לבחור ,האם לעבור מקום ,האם לפתוח עסק ,האם לקבל תפקיד ,איך לחנך ילד במצב מורכב. אפשר לעשות השתדלות גדולה ,אבל אין אדם שמקבל מן העתיד אישור מראש.
יש אנשים שממשיכים לחשוב לא מפני שחסר עוד מידע ,אלא מפני שהם מחכים לרגע שבו לא יהיה עוד סיכון.
הרגע הזה אינו מגיע.
יש שלב שבו עוד בירור אינו מגדיל את החכמה אלא מנסה לקנות דבר שאי אפשר לקנות :הבטחה שלא נתחרט.
כאן ביטחון מקבל משמעות בוגרת יותר .לא "אני יודע שהכול יקרה בדיוק כפי שאני רוצה" ,אלא "אני עושה את המוטל עלי בלי לדרוש מן העתיד לחתום לי מראש על התוצאה".
שלמה המלך אומר" :בטח אל ה' בכל לבך ואל בינתך אל תשען" (משלי ג, ה) .הפסוק אינו אומר לא להשתמש בבינה .אותו ספר עצמו מלא בשבח החכמה והתבונה .הוא אומר דבר מדויק יותר :אל תישען עליה כאילו היא מסוגלת להחזיק לבדה את כל משקל החיים.
אפשר להשתמש בבינה בלי להשתעבד לה.
אפשר לתכנן בלי להאמין שהתוכנית מחייבת את המציאות.
אפשר לחסוך בלי להאמין שהחיסכון ביטל את הסיכון.
אפשר ללכת לרופא בלי להפוך את הרפואה להבטחה.
אפשר להשקיע בילדים בלי להאמין שאנחנו יכולים לכתוב את העתיד שלהם.
אפשר לעשות הכול נכון ועדיין לחיות בעולם שיש בו דברים שאיננו שולטים בהם.
השלווה העמוקה ביותר אינה נולדת תמיד כאשר הצלחנו לסגור את כל האפשרויות הרעות .לעיתים היא מתחילה כאשר אנחנו מפסיקים לדרוש מעצמנו לסגור אותן.
זה אינו פטור מן האחריות .להפך .אדם שמבחין בין אחריות לשליטה יכול להיות אחראי יותר ,מפני שהוא מפסיק לבזבז כוח על מה שאינו בידיו.
יש דברים שעלי לעשות.
ויש דברים שאינני יכול להבטיח.
עלי לדבר בכבוד .אינני יכול להכריח את האחר להבין.
עלי לחנך את ילדי .אינני יכול לבחור במקומם את כל בחירותיהם.
עלי לעבוד .אינני יכול להבטיח שכל השקעה תצליח.
עלי לשמור על בריאותי .אינני יכול לחתום חוזה עם הגוף.
עלי לבקש סליחה .אינני יכול לקבוע מתי האדם האחר יהיה מוכן לסלוח.
אחריות שואלת :מה מוטל עלי? שליטה שואלת :איך אני מבטיח שגם מה שאינו בידי יקרה בדיוק כפי שאני רוצה?
ההבדל בין שתי השאלות יכול לשנות חיים.
כאשר אדם לומד לזהות מה באמת בידיו ,הוא אינו נעשה פסיבי .הוא נעשה מדויק יותר .הוא מפסיק להילחם בכל החזיתות ומתחיל להשקיע במקום שבו הבחירה שלו באמת יכולה לפעול.
ואז גם התפילה משתנה .היא כבר אינה רק ניסיון לבקש מן הקב"ה לסדר את המציאות לפי התוכנית שלנו .היא נעשית גם המקום שבו האדם מודה שהוא אינו רואה את כל התמונה ואינו מחזיק את כל החוטים.
יש בכך ענווה.
אבל יש בכך גם הקלה גדולה.
מפני שאחד המשאות הכבדים ביותר שאדם נושא הוא המשא שמעולם לא נמסר לו :האחריות לוודא שהחיים יתנהלו ללא הפתעות.
אולי חלק מן הביטחון שהסוכה מבקשת ללמד אותנו מתחיל כאשר האדם מחזיר לקב"ה את האחריות שמעולם לא הייתה שלו ,ומתחיל סוף סוף לשאת היטב את האחריות שכן ניתנה לו.
ואז אפשר לשאול את השאלה האישית ביותר :מהו הדבר שאני משתמש בו כגג?
לא מה חשוב לי.
לא מה אני אוהב.
אלא מה קיבל בתוכי את התפקיד של "אם זה קיים ,אני בסדר".
אם יש לי כסף ,אני בסדר.
אם צריכים אותי ,אני בסדר.
אם הילדים מצליחים ,אני בסדר.
אם מעריכים אותי ,אני בסדר.
אם הגוף מתפקד ,אני בסדר.
אם אני יודע מה יקרה מחר ,אני בסדר.
אם אין מריבות בבית ,אני בסדר.
אם אני מצליח לשמור על הכול בשליטה ,אני בסדר.
כל אחד מן המשפטים האלה יכול לחשוף נקודה שבה מתנה חשובה קיבלה תפקיד גדול מדי.
הסכך אינו מבקש שנפסיק ליהנות מן הדברים שמגינים עלינו .הוא מבקש שנבדוק אם בטעות ביקשנו מהם להחזיק משקל שאף דבר בעולם הזה אינו מסוגל להחזיק.
כי כסף אינו יכול להבטיח שלא נכאב.
זוגיות אינה יכולה להבטיח שלא נרגיש לעולם לבד.
ילדים אינם יכולים להיות ההוכחה שהחיים שלנו הצליחו.
קריירה אינה יכולה לענות לבדה על השאלה מה ערכנו.
בריאות אינה יכולה להבטיח לנו נצח.
שליטה אינה יכולה לבטל את העתיד.
וכאשר אנחנו דורשים מהם לעשות את הדברים האלה ,אנחנו לא רק מעמיסים עליהם יותר מדי .אנחנו גם נעשים מפוחדים יותר ,מפני שכל שינוי בהם מאיים על כל המבנה.
אולי זה מה שהסוכה מלמדת כשהיא נותנת לאדם גג שהוא גם גג וגם תזכורת. תשתמש במחסה .תשב בצלו .תשמח בו .אבל אל תשכח שהוא אינו השמים.
ביטחון עמוק אינו הרגע שבו הצלחנו לבנות מעלינו גג שאי אפשר לערער .הוא הרגע שבו אנחנו יודעים שגם אם אחד מן הגגות שבנינו בחיים ייסדק ,לא כל מה שמחזיק אותנו נסדק יחד איתו.
אבל גם אחרי שהאדם לומד להבחין בין שורש לבין כלא ,בין אחריות לבין שליטה ,נשארת שאלה ישירה יותר :מהו בעצם הגג שאנחנו בונים מעל הראש שלנו בחיים? לא הגג הפיזי ,אלא הדבר שמעניק לנו תחושה שאם הוא קיים אנחנו מוגנים ,ואם הוא נסדק משהו בתוכנו מיד מתחיל לרעוד.
אצל אדם אחד זה כסף .כל עוד החשבון מסודר ,הוא מרגיש יציב .כאשר יש ירידה בהכנסות ,החרדה אינה נוגעת רק לשאלה המעשית כיצד יסתדר .היא מיד נוגעת גם בזהותו ,בערכו ,בתחושת העתיד שלו .אצל אדם אחר זה המעמד .כל עוד מעריכים אותו ,מתייעצים איתו ,מזמינים אותו ומבקשים את דעתו ,הוא מרגיש קיים .ברגע שבו אדם צעיר יותר נכנס לתפקיד ,ברגע שבו כבר לא פונים אליו באותה מידה ,מתברר שהמעמד לא היה רק תפקיד .הוא היה חלק מן הגג.
אצל אחרים הגג הוא דווקא המשפחה .לא האהבה למשפחה ,שהיא דבר יקר ,אלא התחושה שאם הילדים יבחרו בדרך שונה ממה שתכננו ,אם זוגיות של ילד תסתבך ,אם אחד מבני הבית יעבור תקופה קשה ,כל העולם הפנימי שלהם מתמוטט .הם אינם רק דואגים לילד .הם זקוקים לכך שחייו יתנהלו בצורה מסוימת כדי שהם עצמם ירגישו בטוחים.
יש דברים שאנחנו אוהבים ,ויש דברים שאנחנו משתמשים בהם בלי לשים לב כדי להחזיק את תחושת הקיום שלנו .ההבדל ביניהם נחשף בדרך כלל רק כשהדבר מתחיל להתערער.
הפסוק אומר" :בטח אל ה' בכל לבך ואל בינתך אל תשען" (משלי ג ,ה). אין כאן איסור להשתמש בשכל .ספר משלי עצמו מלא בשבח החכמה, התבונה והעצה .האזהרה היא אחרת :אל תהפוך את הבינה שלך למשענת מוחלטת .יש הבדל בין להשתמש בשכל כדי לקבל החלטות לבין להאמין שאם חשבת מספיק ,המציאות חייבת להתנהל לפי התחזית שלך.
זה קורה גם לאנשים חכמים מאוד .דווקא מי שיודע לנתח היטב מצבים עלול להרגיש שאם רק יבין את כל המשתנים ,יוכל למנוע כל הפתעה .הוא קורא, שואל ,בודק ,משווה ,מתייעץ ,בונה תרחישים ,אבל מאחורי כל העבודה הרצינית הזאת מסתתר לפעמים צורך עמוק יותר :לא רק לקבל החלטה טובה ,אלא להשיג ודאות שאין לאדם.
כאשר הוודאות אינה מגיעה ,הוא ממשיך לבדוק.
עוד חוות דעת.
עוד שיחה.
עוד חיפוש.
עוד ניסיון לקבל הבטחה.
אבל יש החלטות שאין להן הבטחה.
אפשר לבחור בן זוג אחרי בירור עמוק ועדיין לא לדעת בדיוק איך ייראו החיים בעוד עשרים שנה .אפשר לבחור מקצוע בחכמה ועדיין השוק ישתנה .אפשר לעבור טיפול רפואי על פי דעת מומחים ועדיין לא לקבל ודאות מוחלטת. אפשר לחנך ילדים במסירות ובתבונה ועדיין לגלות שהם בני אדם בעלי בחירה משלהם.
החיים דורשים מאיתנו חכמה ,אבל הם מסרבים לתת לחכמה להפוך לנבואה.
זה מקום שבו אמונה נעשית לא רעיון מופשט אלא יכולת נפשית עמוקה .לא לוותר על בדיקה ,לא להפסיק להתייעץ ,לא לזלזל בסיכונים ,אלא להסכים
להגיע לרגע שבו עשינו את מה שביכולתנו ועדיין נשאר משהו שאיננו יכולים לדעת.
הרמב"ם מתאר את חובת ההשתדלות בתחומים שונים של החיים בלי להפוך את האדם לבעל השליטה בתוצאה .גם עצם מצוות המעקה מלמדת שהאדם נדרש להסיר סכנה מביתו" :ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך" ( דברים כב ,ח) .התורה אינה אומרת :אם אתה מאמין ,אל תעשה מעקה. להפך .אמונה שאינה מכירה באחריות עלולה להפוך להפקרות .אבל אחרי שהמעקה נבנה ,האדם עדיין אינו בעל הבית על כל מה שיקרה בעולם.
אמונה אינה תחליף לאחריות .היא הגבול שמונע מן האחריות להפוך לאשליה של שליטה מוחלטת.
וזה חשוב במיוחד מפני שלפעמים אנשים משתמשים בשפה של אמונה כדי לברוח מן המעשה ,ואחרים משתמשים בשפה של השתדלות כדי לברוח מן התלות בקב"ה .הראשון אומר" :הכול משמים" ,ולכן אינו מתכונן ,אינו בודק ואינו נזהר .השני אומר" :אם אעשה הכול נכון ,הכול יהיה בסדר" ,ומנסה להחזיק את המציאות בידיים קפוצות.
שני הקצוות מפספסים את אותה אמת.
האדם צריך לפעול כאילו האחריות עליו.
ולהאמין כאילו התוצאה אינה בבעלותו.
לא משום ששני המשפטים סותרים ,אלא משום שהם מתארים שני תחומים שונים.
המעשה שלי הוא האחריות שלי .התוצאה איננה הרכוש שלי.
ההבחנה הזאת יכולה לשנות מאוד את האופן שבו אדם חווה כישלון .כאשר הוא מאמין שכל תוצאה תלויה בו ,כל כישלון נעשה כתב אישום .אם העסק לא הצליח ,כנראה לא הייתי טוב מספיק .אם הילד התקשה ,כנראה נכשלתי כהורה .אם הקשר התפרק ,כנראה הכול היה תלוי בי .אם הטיפול לא הצליח, כנראה לא עשיתי מספיק.
יש מקרים שבהם האדם אכן צריך לבדוק את אחריותו .לפעמים הוא לא התאמץ מספיק ,לא הקשיב ,לא התכונן ,לא ראה סימנים .אבל יש הבדל בין בירור אחריות לבין קבלת ריבונות על המציאות כולה.
אדם יכול להיות הורה טוב מאוד וילדו עדיין יעבור תקופה קשה.
אדם יכול לקבל החלטה נכונה על סמך המידע שהיה לו ,והתוצאה עדיין תהיה כואבת.
אדם יכול להשקיע בעסק בחכמה והוא עדיין ייפגע ממשבר שאיש לא צפה.
אדם יכול להילחם על בריאותו בכל כוחו ועדיין הגוף אינו חוזה עבודה.
לא כל תוצאה קשה מוכיחה שקיבלנו החלטה רעה ,ולא כל תוצאה טובה מוכיחה שהיינו חכמים.
זו נקודה חשובה מאוד .אנחנו נוטים לשפוט החלטות לפי הסוף .אם הצליח, כנראה היה נכון .אם נכשל ,כנראה היה טיפשי .אבל החיים מורכבים יותר. אדם יכול לבחור נכון ולהיפגע ,ואדם יכול לבחור בפזיזות ולהצליח במקרה. אם אנחנו לומדים רק מן התוצאה ,אנחנו עלולים להסיק מסקנות שגויות.
הסכך מזמין את האדם למערכת יחסים אחרת עם התוצאה .הוא יושב תחת מחסה שבנה במו ידיו .הוא בחר את החומר ,הניח אותו ,בדק את כשרותו, עשה את כל מה שנדרש .אבל גם לאחר שסיים לבנות ,הוא עדיין יושב תחת שמים שהוא אינו מנהל.
זו תמונה חזקה מאוד של החיים היהודיים.
אנחנו בונים.
ואז יושבים.
אנחנו פועלים.
ואז משחררים.
אנחנו מכינים.
ואז מסכימים שלא הכול תלוי בנו.
יש רגע שבו המשך הניסיון לשלוט כבר אינו אחריות .הוא סירוב להכיר בגבול האנושי.
המקום הזה נוגע עמוק גם לחרדה .פעמים רבות החרדה אומרת לאדם :אם רק תחשוב עוד קצת ,אולי תמצא דרך למנוע את הסכנה .לכן הוא חוזר שוב ושוב לאותה מחשבה .מה אם יקרה כך? ומה אם כך? ומה אם פספסתי משהו? המוח מנסה לייצר תחושת ביטחון באמצעות עוד ועוד תרחישים.
אבל יש נקודה שבה החשיבה כבר אינה פתרון בעיה .היא הופכת לניסיון להשיג ודאות.
ואת הוודאות הזאת אי אפשר להשיג.
אפשר להקטין סיכונים.
אפשר להיערך.
אפשר להתפלל.
אפשר להתייעץ.
אפשר לעשות את הדבר הסביר ביותר.
אבל אי אפשר לחיות רק כאשר כל האפשרויות נסגרו.
אדם שמחכה לוודאות מוחלטת לפני שיחיה עלול לגלות שהחיים עברו בזמן שהוא בדק אם הם בטוחים מספיק.
כאן הסוכה מלמדת משהו עדין מאוד .היא אינה בית של אדם שאינו רוצה ביטחון .היא בית של אדם שמסכים לחיות גם כאשר הביטחון אינו מגיע בצורה המוחלטת שאליה הוא רגיל.
הוא אוכל.
הוא ישן.
הוא לומד.
הוא משוחח.
הוא שמח.
והכול תחת סכך.
כלומר ,הוא אינו אומר :רק כשאהיה מוגן לחלוטין אתחיל לחיות .הוא חי גם בתוך מרחב שאינו אטום לחלוטין.
יש בכך שיעור עצום לחיים.
אנחנו אומרים לעצמנו :כאשר תהיה לי פרנסה יציבה יותר ,ארגע.
כאשר הילד יתחתן ,ארגע.
כאשר אסיים את הפרויקט ,אתחיל ליהנות.
כאשר הבדיקה תחזור תקינה ,אחזור לחיות.
כאשר כל החובות יסתיימו ,אהיה פנוי לשמוח.
כאשר כולם בבית יהיו במקום הנכון ,יהיה לי שקט.
אבל תמיד יש דבר נוסף.
תמיד נשאר סדק.
אם השמחה שלנו מותנית בכך שכל הסדקים ייסגרו ,ייתכן שנמתין לה כל החיים.
אולי סוכות מלמד שהחיים אינם מתחילים אחרי שהכול הסתדר .הם מתרחשים עכשיו ,גם כאשר יש דברים לא פתורים .זו אינה קריאה להתעלם מהם .צריך לטפל במה שאפשר לטפל .אבל אי אפשר לתת לכל שאלה פתוחה להחזיק את כל החיים כבני ערובה.
אדם יכול להיות מודאג מילדו ועדיין לשבת איתו לארוחה בשמחה.
הוא יכול להיות בתוך תקופה כלכלית מורכבת ועדיין להכיר בטוב שיש.
הוא יכול להמתין לתשובה רפואית ועדיין לדבר עם אדם אהוב ,להתפלל, ללמוד ולחיות.
הוא יכול לא לדעת מה יהיה בעוד שנה ועדיין להיות נוכח ביום הזה.
ביטחון עמוק אינו הידיעה שלא חסר דבר .הוא היכולת לא לתת לדבר החסר למחוק את כל מה שנמצא.
זה כבר מחזיר אותנו אל הפסוק" :אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו". האדם בונה את הבית ,אבל יודע שהבית אינו הקב"ה .הוא בונה תוכניות ,אבל יודע שהתוכנית אינה החיים עצמם .הוא אוהב אנשים ,אבל יודע שגם הם אינם יכולים לשאת את כל משקל הביטחון שלו .הוא שומר על בריאותו ,אבל אינו מסוגל להפוך את הגוף למקור של ודאות.
וכאן אפשר לשאול שאלה מאוד אישית :מה יקרה לי אם הדבר שעליו אני נשען עכשיו יזוז?
אם המעמד ייפגע ,האם עדיין אדע מי אני?
אם הילד יבחר אחרת ,האם הקשר שלי איתו יישאר אהבה או יהפוך למאבק על הזהות שלי?
אם אצטרך לקבל עזרה ,האם ארגיש שאיבדתי את ערכי?
אם אכשל ,האם אוכל להפריד בין תוצאה לבין עצמי?
אם מישהו אחר יעשה את התפקיד שלי טוב ממני ,האם אוכל לשמוח?
אם תוכנית חשובה תתפרק ,האם אדע להתחיל לחשוב מחדש או שכל הקיום שלי יתפרק איתה?
הדבר שמפחיד אותנו ביותר לאבד מגלה לפעמים את הדבר שנתנו לו יותר מדי כוח להחזיק אותנו.
אין בכך קריאה להפסיק לאהוב ,להשקיע או לרצות .הבעיה אינה באהבה לילדים ,בכסף ,בעבודה ,בבריאות או בכבוד .הבעיה מתחילה כאשר אחד מהם נעשה התנאי הסמוי לכך שיהיה לנו מותר להרגיש בטוחים ,בעלי ערך או ראויים לחיים.
הסכך אינו מבקש מן האדם לחיות בלי גג.
הוא מבקש ממנו לזכור מהו גג.
כלי.
מחסה.
אמצעי.
לא מקור החיים עצמו.
החופש מתחיל כאשר הדברים שמגינים עלינו מפסיקים להיות הדברים שבלעדיהם אנחנו מאמינים שאין לנו קיום.
אם הסכך מלמד אותנו גם על ביטחון וגם על היכולת להשתחרר מן הקרקע הישנה ,אפשר להתקרב אל שאלה אישית מאוד :מהו בעצם ה"גג" שאנחנו בונים מעל החיים שלנו? על מה אנחנו נשענים כאשר אנחנו רוצים להרגיש מוגנים?
אצל אדם אחד זה כסף .אצל אחר מעמד .אצל שלישי מקצוע שהוא יודע שתמיד יוכל להישען עליו .אצל אדם אחר זו זוגיות ,או משפחה ,או הילדים .יש מי שהגג שלו הוא הידע שלו :כל עוד הוא מבין את המציאות הוא רגוע .יש מי שהגג שלו הוא שליטה .אם הכול מסודר ,מתוכנן ומנוהל ,הוא מרגיש בטוח .יש מי שהגג שלו הוא בריאות .הוא מקפיד ,בודק ,שומר ,עושה הכול נכון ,ובתוך כל ההשתדלות הטובה הזאת עלולה להיכנס בשקט מחשבה נוספת :אם אני עושה הכול נכון ,אני אמור להיות מוגן.
אין רע באף אחד מן הדברים האלה .כסף הוא כלי חשוב .משפחה היא מתנה עצומה .מקצוע הוא מקור של יציבות .שמירה על הבריאות היא אחריות .תכנון הוא חכמה .הבעיה אינה בגג .הבעיה מתחילה כאשר אנחנו מעניקים לו תפקיד שאף גג אנושי אינו מסוגל למלא.
כל דבר שעליו אנחנו נשענים יכול להפוך מכלי של ביטחון לתחליף של ביטחון.
ספר משלי אומר" :שם ה' מגדל עז בו ירוץ צדיק ונשגב .הון עשיר קרית עזו וכחומה נשגבה במשכתו" ( משלי יח ,י-יא) .סמיכות הפסוקים חריפה מאוד .מצד אחד "שם ה' מגדל עז" ,ומיד אחר כך "הון עשיר קרית עזו". העשיר מרגיש שהונו הוא עיר מבצר ,אבל הכתוב מוסיף" :במשכתו" .יש כאן עולם שלם של הבדל בין דבר שמסייע לאדם לבין דבר שהדמיון שלו הופך לחומה שאין אחריה שום סכנה.
אדם יכול להיות בעל הון גדול ועדיין לפחד מאוד .לפעמים דווקא ככל שיש יותר ,גדלה גם החרדה לאבד .הוא אינו רק משתמש בכסף כדי לחיות ,אלא מתחיל להשתמש בו כדי להבטיח לעצמו שהחיים לא יוכלו להפתיע אותו .אבל כסף אינו יכול לתת הבטחה כזאת.
כך גם מעמד .אדם מתקדם ,זוכה להערכה ,מקבל תפקיד ,נבנית סביבו זהות של הצלחה .כל זה יכול להיות טוב .אבל בשלב מסוים הוא כבר אינו רק מחזיק בתפקיד .התפקיד מחזיק אותו .פתאום האפשרות לאבד אותו אינה נראית כמו שינוי מקצועי ,אלא כמו אובדן של עצמו.
אנחנו יודעים שדבר נעשה "גג" עמוק מדי בחיינו כאשר האפשרות לאבד אותו כבר אינה מאיימת רק על הנוחות שלנו ,אלא על התשובה לשאלה מי אנחנו.
אדם אומר :בלי העסק הזה אני כלום .בלי התואר הזה אני כלום .אם הילדים לא יצליחו ,נכשלתי .אם הזוגיות שלי תתפרק ,כל החיים שלי היו טעות .אם הגוף שלי כבר לא יהיה חזק ,אינני יודע מי אהיה .אם לא יעריכו אותי ,אולי באמת אין בי ערך.
כאן ההישג או הקשר או התפקיד כבר אינם רק חלק מן החיים .הם קיבלו על עצמם את משקל הזהות.
וזה משקל כבד מדי לכל דבר אנושי.
קהלת כבר הזהיר מפני הניסיון לתלות את כל משמעות הקיום בדבר שאפשר לאבד .אבל בסוכה אנחנו פוגשים את אותה שאלה מזווית אחרת .לא רק האם הדבר חולף ,אלא האם הפכנו אותו למקור ההגנה שלנו.
מה שאנחנו אוהבים אינו חייב להפוך למה שאנחנו חייבים כדי להרגיש קיימים.
זו הבחנה חשובה מאוד גם בזוגיות .אדם יכול לאהוב את בן זוגו עמוקות ולדעת שחייו כרוכים בו .אבל אם כל תחושת הערך ,הביטחון והזהות שלו תלויה בכך שהאדם האחר לעולם לא יתרחק ,לעולם לא ישתנה ולעולם לא יאכזב ,האהבה מקבלת משימה שאף אדם אינו יכול לשאת.
אהבה בריאה אומרת :אתה יקר לי מאוד.
תלות מוחלטת אומרת :בלעדיך אין לי קיום פנימי.
אלה אינם אותו דבר.
אותו דבר קורה גם ביחס לילדים .ההורה משקיע ,מגדל ,מתפלל ,מדריך ואוהב .אבל לפעמים בלי לשים לב הוא קושר את ערכו כהורה לתוצאה :אם
הילד מצליח ,אני הורה טוב .אם הוא בוחר אחרת מן הדרך שקיוויתי לה, נכשלתי.
אלא שילד אינו פרויקט שנועד להוכיח את הצלחת הוריו.
גם כאן הסוכה יכולה לשאול :האם זה דבר שאני אוהב ומטפח ,או דבר שעליו בניתי את כל הגג של הזהות שלי?
כאשר אדם תולה את כל ערכו בתוצאה שאינה בשליטתו ,הוא מעביר את המפתח של זהותו לידיים שאינן שלו.
זו אינה קריאה לאדישות .הורה אחראי חייב להשקיע בילדיו .בן זוג צריך לעבוד על זוגיותו .אדם צריך לשמור על פרנסתו .אבל האחריות אינה אותו דבר כמו בעלות על התוצאה.
שלמה המלך אומר" :סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה" (משלי כא, לא) .הסוס מוכן .יש הכנה .יש פעולה .אין כאן פסיביות .אבל אחרי כל ההכנה נשאר גבול שהאדם אינו חוצה :התשועה אינה בידו.
יש כאן נוסחה שלמה לחיים.
להכין את הסוס.
ולא לעבוד את הסוס.
לעשות השתדלות.
ולא להפוך את ההשתדלות לאלוהות.
האדם נדרש לפעול כאילו האחריות בידיו ,ולהאמין בלי לשקר לעצמו שהתוצאה מעולם לא הייתה כולה בידיו.
זה קו דק .אנשים נוטים ליפול לאחד משני הצדדים .יש מי שאומר "הכול מהקב"ה" ומשתמש באמונה כדי לא לפעול .ויש מי שפועל כל כך חזק עד שהוא שוכח שיש גבול לכוחו.
הסוכה מחזיקה את שני הצדדים.
אתה בונה אותה.
אתה מניח את הסכך.
אתה צריך לדעת את ההלכות.
אתה צריך לדאוג שהיא תהיה כשרה.
אבל לאחר כל המעשה שלך ,אתה יושב תחת גג שמזכיר לך שהאדם יכול לבנות מקום מגורים ,אבל אינו בונה את המציאות עצמה.
האמונה אינה ביטול של ההשתדלות .היא שמירה על הפרופורציה שלה.
הדבר נעשה חריף במיוחד כאשר החיים מערערים אחד מן ה"גגות" שלנו. אדם שעבודתו הייתה מקור זהותו מפוטר .אדם שהיה עצמאי כל חייו נעשה תלוי באחרים .מי שבנה את עצמו סביב גוף חזק מגלה שהגוף משתנה .מי שחשב שהמשפחה שלו תמיד תיראה בצורה מסוימת פוגש בחירה של ילד שלא צפה.
ברגעים כאלה הכאב אמיתי .אין צורך למהר לומר לאדם "זה רק כסף" או "זו רק עבודה" או "העיקר הבריאות" כאשר הבריאות עצמה היא הדבר שנפגע. התורה אינה דורשת מן האדם להעמיד פנים שהדברים היקרים לו אינם חשובים.
השאלה עמוקה יותר :האם כאשר הדבר הזה מתערער ,כל המבנה הפנימי קורס יחד איתו?
ביטחון עמוק אינו אומר ששום אובדן לא יכאיב לנו .הוא אומר שהאובדן ,קשה ככל שיהיה ,אינו מוכרח לקחת איתו גם את כל הזהות ואת כל האפשרות להמשיך לחיות.
תהלים אומר" :אך לאלהים דומי נפשי ממנו ישועתי .אך הוא צורי וישועתי משגבי לא אמוט רבה" ( תהלים סב ,ב-ג) .בהמשך אותו פרק נאמר" :אל תבטחו בעשק ובגזל אל תהבלו ,חיל כי ינוב אל תשיתו לב" (תהלים סב ,יא) .שוב מופיעה אותה הבחנה :אפשר שיהיה "חיל" ,אבל אסור "להשית לב" עליו באופן שהלב כולו נעשה תלוי בו.
המקום שבו אדם משית את לבו הוא המקום שממנו הוא מצפה לקבל לא רק אמצעים ,אלא קיום.
ולפעמים דווקא שם מסתתר הפחד הגדול ביותר שלו.
אם הכסף הוא הגג שלי ,מה שמפחיד אותי אינו רק עוני .אולי מפחידה אותי תחושת חוסר האונים.
אם ההצלחה היא הגג שלי ,מה שמפחיד אותי אינו רק כישלון .אולי מפחיד אותי לחשוב שאם אינני מצטיין ,אינני ראוי.
אם הקשר הוא הגג שלי ,מה שמפחיד אותי אינו רק בדידות .אולי מפחידה אותי השאלה אם יש בי ערך כאשר מישהו אחר אינו בוחר בי.
אם השליטה היא הגג שלי ,מה שמפחיד אותי אינו רק אי סדר .אולי מפחידה אותי העובדה שמעולם לא הייתה לי באמת שליטה מלאה.
מאחורי הדברים שאנחנו מפחדים לאבד מסתתר לעיתים הדבר שאנחנו מפחדים לגלות על עצמנו אם נאבד אותם.
זו כבר שאלה שמגיעה אל עומק הנפש .אדם אינו חייב לחכות שהגג ייפול כדי לברר על מה הוא נשען .אפשר לשאול זאת בזמן שהכול עדיין טוב.
אם הכסף שלי יקטן ,האם ערכי יקטן איתו?
אם התפקיד שלי יינתן לאחר ,האם עדיין אדע מי אני?
אם ילדי יבחרו אחרת ממני ,האם אוכל להמשיך לאהוב אותם בלי לראות בבחירתם מחיקה שלי?
אם מישהו יבקר אותי ,האם הביקורת תערער דבר מסוים שעשיתי או את עצם זכותי להרגיש ראוי?
אם תוכנית חשובה לא תצליח ,האם אוכל לומר "נכשלתי בדבר הזה" בלי להפוך זאת ל"אני כישלון"?
החופש מתחיל במקום שבו האדם לומד להפריד בין מה שיש לו לבין מי שהוא.
אין פירוש הדבר שמי שהוא אינו מושפע ממה שיש לו .החיים שלנו באמת מעצבים אותנו .זוגיות ,ילדים ,עבודה ,תורה ,בית וקהילה הם חלק עמוק מזהותנו .אבל חלק אינם כל.
אדם גדול מן התפקיד שלו.
גדול מן ההצלחה שלו.
גדול מן הכישלון שלו.
גדול מן החשבון בבנק.
גדול מן השאלה כמה אנשים מכירים אותו.
ואפילו גדול מן הדרך שבה חייו נראים עכשיו.
הסכך נמצא מעל הראש ,אבל אינו סוגר את כל השמים .אולי משום כך הוא יכול להזכיר לאדם דבר שקשה מאוד לזכור בתוך בית קבוע :הדברים שמגינים עלינו חשובים ,אבל הם אינם המקור האחרון של חיינו.
וכאן אפשר להתחיל לשאול בלי פחד :מהו הדבר שאני צריך לשמור עליו, ומהו הדבר שאני צריך להפסיק לצפות ממנו להציל אותי?
זה אינו אותו דבר.
אני צריך לשמור על הפרנסה ,אבל אינני יכול לבקש ממנה להבטיח שלעולם לא אפחד.
אני צריך לשמור על הזוגיות ,אבל אינני יכול לבקש ממנה להוכיח בכל רגע שאני ראוי לאהבה.
אני צריך לשמור על הבריאות ,אבל אינני יכול להפוך את הגוף לחוזה שבו אם אקיים את כל הכללים מובטח לי שלא אזדקן ולא אחלה.
אני צריך לתכנן ,אבל אינני יכול לדרוש מן העתיד לחתום על התוכנית.
האדם אינו נעשה מאמין כאשר הוא מפסיק לבנות גגות .הוא נעשה מאמין כאשר הוא יודע שהגג הוא גג ,ולא שמים.