אם אפשר לעשות תשובה כל השנה, מה מוסיף יום הכיפורים עצמו?

מה באמת עושה יום הכיפורים שאפילו תשובה רגילה אינה עושה? תשובה אפשר לעשות בכל יום בשנה ,ובכל זאת התורה מייחסת ליום הכיפורים עצמו כוח מיוחד של כפרה וטהרה .מה פירוש דברי הרמב"ם ש" עצמו של יום הכפורים מכפר לשבים" ?האם הזמן עצמו מסוגל לפעול על האדם ,ומה ההבדל בין מחיקת החטא לבין טהרת האדם שחטא? מסע אל קדושתו הייחודית של…

מה באמת עושה יום הכיפורים שאפילו תשובה רגילה אינה עושה? תשובה אפשר לעשות בכל יום בשנה ,ובכל זאת התורה מייחסת ליום הכיפורים עצמו כוח מיוחד של כפרה וטהרה .מה פירוש דברי הרמב"ם ש" עצמו של יום הכפורים מכפר לשבים" ?האם הזמן עצמו מסוגל לפעול על האדם ,ומה ההבדל בין מחיקת החטא לבין טהרת האדם שחטא? מסע אל קדושתו הייחודית של יום הכיפורים ,אל המפגש שבין מתנת היום לבין הבחירה האנושית ,ואל השאלה המעשית מכולן :מה צריך לקרות בתוכי כדי שהטהרה של יום אחד תשאיר סימן גם בחיים שמתחילים למחרת?

יש שאלה בסיסית על יום הכיפורים ,שלפעמים דווקא מפני שהתרגלנו אליה מגיל צעיר אנחנו כבר כמעט לא שואלים אותה :אם אדם יכול לשוב בתשובה בכל יום בשנה ,להתחרט ,להתוודות ,לעזוב את החטא ולקבל על עצמו דרך חדשה ,מה בעצם נשאר ליום הכיפורים לעשות?

אדם יכול לשוב בי"ז בתמוז .הוא יכול לבקש סליחה בחודש כסלו .הוא יכול להתוודות באמצע חודש אייר .שערי תשובה אינם נפתחים רק בתשרי .רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ב ,ו)" :אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם" .כלומר, עצם האפשרות לשוב אינה שייכת רק ליום אחד בשנה. ובכל זאת ,אותו רמב"ם ממשיך וכותב במשנה תורה (הלכות תשובה א, ג) " :ועצמו של יום הכפורים מכפר לשבים ,שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם". צריך לעצור מול שלוש המילים הללו" :עצמו של יום". מה פירוש שליום יש "עצמו"? אם אדם מתחרט ,אני מבין מה פועל בו .אם הוא מתוודה ,אני מבין מה הוא עושה .אם הוא מבקש סליחה ,אני מבין מה משתנה .אבל כיצד יום יכול לכפר? האם זמן הוא רק המסגרת שבתוכה האדם עושה תשובה, או שיש זמנים שבהם התורה מייחסת לזמן עצמו כוח רוחני שאינו קיים באותה צורה בשאר השנה? התורה בפרשת אחרי מות אומרת (ויקרא טז ,ל)" :כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" .הלשון אינה רק "ביום הזה תעשו תשובה" .התורה אומרת" :ביום הזה יכפר עליכם" .כאילו היום עצמו נכנס אל המהלך. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,מדגיש שוב במשנה תורה (הלכות תשובה ב ,ז)" :יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל ,ליחיד ולרבים ,והוא קץ מחילה וסליחה לישראל ,לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכפורים" .מצד אחד יש כאן "זמן תשובה לכל" ו"קץ מחילה וסליחה" .מצד שני ,הרמב"ם אינו אומר לאדם לשבת ולהמתין שהיום יעשה הכול במקומו .להפך ,דווקא מפני שהיום נושא עמו כוח מיוחד ,האדם נדרש לעשות תשובה ולהתוודות בתוכו. כבר כאן עולה מתח גדול מאוד :מה שייך ליום ,ומה שייך לאדם?

הגמרא במסכת שבועות (דף יג ע"א) מביאה מחלוקת יסודית בעניין הזה .רבי סבור שעיצומו של יום הכיפורים מכפר אפילו בלא תשובה, למעט עבירות חמורות שהוציא מן הכלל .חכמים חולקים וסוברים שאין יום הכיפורים מכפר בלא תשובה .עצם המחלוקת מגלה שכבר חז"ל ראו ביום הכיפורים כוח שאינו דומה ליום רגיל .השאלה איננה אם היום מיוחד ,אלא עד כמה כוחו של היום עצמו פועל כאשר האדם אינו משתנה. רבי שלמה יצחקי ,רש"י ,מבאר במסכת שבועות (דף יג ע"א) בדעת רבי שיום הכיפורים עצמו גורם לכפרה .רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,פוסק במשנה תורה (הלכות תשובה א ,ג) שעיצומו של יום מכפר "לשבים", ובכך מעמיד את הכפרה במקום שבו שני דברים נפגשים :קדושת היום ותשובת האדם. וכאן מתחיל להיוולד רעיון הרבה יותר עמוק. יש דברים שהאדם יכול לעשות לבד ,ויש דברים שהוא יכול רק להיכנס אליהם. אדם יכול להחליט. הוא יכול להתחרט. הוא יכול לתקן. אבל הוא אינו יכול לייצר יום כיפורים. הוא יכול רק להגיע אליו. רבי משה חיים לוצאטו ,הרמח"ל ,כותב בדרך ה' (חלק ד ,פרק ז ,סעיף ו) שבמועדים חוזרת ומתעוררת השפעה רוחנית מעין אותה השפעה שהתגלתה בשורש אותו הזמן .לפי הרמח"ל ,מועד איננו רק יום שבו אנחנו זוכרים אירוע שהיה פעם .הזמן עצמו נעשה כלי להתחדשות של אור ושל השפעה מיוחדת. גם רבי יהודה ליווא בן בצלאל ,המהר"ל מפראג ,מבאר בגבורות ה' (פרק מו) שמועדי התורה אינם תאריכים מקריים שנבחרו לציון

מאורעות ,אלא הם קשורים למהות הרוחנית שהתגלתה בהם .הזמן איננו רק קופסה ריקה שבתוכה קרה משהו .יש זמנים שהמהות שלהם עצמם קשורה למה שהתגלה בהם. וזה משנה לגמרי את הדרך שבה אנחנו מסתכלים על יום הכיפורים. אולי אנחנו רגילים לומר :ביום הכיפורים אני עושה תשובה. אבל ייתכן שיש כאן תנועה נוספת :ביום הכיפורים התשובה פוגשת אותי מתוך זמן שניתן לו כוח אחר. לא מפני שהאדם פטור מעבודה. לא מפני שאפשר לעבור את היום באדישות ולצפות לקסם. אלא מפני שהקב"ה אינו נותן לאדם רק מצווה לשוב .הוא נותן לו גם זמן שבו עצם האפשרות של השיבה מקבלת עוצמה אחרת. וזה אולי אחד הדברים שאדם מודרני מתקשה להבין .אנחנו רגילים לחשוב שאם נעבוד מספיק ,נוכל לייצר כמעט הכול .ידע ,כסף ,מעמד, הישגים ,קשרים ,תוצאות .אבל יש דברים שאדם אינו מייצר .הוא מקבל אותם. איננו מייצרים ילדות נוספת לילד שכבר גדל. איננו מייצרים עוד שיחה אחרונה עם אדם שכבר איננו. איננו מייצרים מחדש הזדמנות שכבר חלפה. ויש גם זמנים רוחניים שאיננו מייצרים. הם מגיעים. והשאלה איננה רק אם הם הגיעו. השאלה היא האם אנחנו היינו שם כשהם הגיעו. אולי זו אחת השאלות הראשונות שיום הכיפורים מציב בפני האדם: האם אני מתייחס ליום הזה כאל יום שבו אני עושה יותר דברים, או כאל מציאות רוחנית שאני אמור להיכנס אליה אחרת?

כי אם "עצמו של יום" מכפר ,אז יום הכיפורים איננו רק במה שעליה אני מבצע תשובה. הוא עצמו חלק מן התשובה. ומכאן תעלה השאלה הבאה ,העמוקה עוד יותר :אם היום עצמו נושא כוח של כפרה ,מה בדיוק הוא מכפר ,ומה פירוש שהתורה מוסיפה מיד לא רק "יכפר עליכם" אלא גם "לטהר אתכם"? ההבחנה בין כפרה לבין טהרה היא אולי אחד המפתחות העמוקים ביותר להבנת יום הכיפורים .התורה הייתה יכולה לומר בפשטות" :כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם" .אבל היא אינה מסתפקת בכך. היא אומרת (ויקרא טז ,ל)" :כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" .בתוך פסוק אחד מופיעים שלושה ביטויים :כפרה ,טהרה ,ושוב טהרה .נראה שהתורה מבקשת מאיתנו להבין שלא מדובר רק במחיקת חשבון. רבי עקיבא חותם את המשנה במסכת יומא (פרק ח ,משנה ט) במילים שהפכו לאחד המשפטים המכוננים של יום הכיפורים" :אשריכם ישראל ,לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם ,אביכם שבשמים, שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם ,ואומר מקוה ישראל ה' ,מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל". צריך לשים לב למה שרבי עקיבא אינו אומר .הוא אינו אומר רק: אשריכם ישראל ,מי מוחל לכם .הוא אומר" :מי מטהר אתכם" .מחילה יכולה לעסוק במה שעשיתי .טהרה נוגעת במי שאני לאחר מה שעשיתי. הדימוי של המקווה מדויק במיוחד .אדם טמא אינו נכנס למקווה כדי לקבל הודעה שהטומאה שלו אינה נחשבת עוד .הטבילה משנה את מעמדו .הוא נכנס במצב אחד ויוצא במצב אחר .לכן רבי עקיבא אינו מדמה את הקב"ה לבית דין שמבטל כתב אישום ,אלא למקווה שמטהר את האדם עצמו.

רבי יהודה ליווא בן בצלאל ,המהר"ל מפראג ,מבאר בחידושי אגדות (יומא פה ע"ב) את דברי רבי עקיבא על המקווה מתוך יסוד עמוק: הטהרה נוצרת כאשר ישראל שבים ומתדבקים בקב"ה ,שהוא מקור הטהרה .החטא יוצר ריחוק ופירוד ,ואילו הטהרה מחזירה את האדם אל השורש שממנו התרחק .ממילא הכפרה איננה רק פעולה משפטית ביחס למעשה שנעשה ,אלא גם אפשרות של חידוש הקשר בין האדם לבין מקור חייו. רבי שמשון רפאל הירש מבאר בפירושו לתורה (ויקרא טז ,ל) שהכפרה של יום הכיפורים אינה מיועדת רק לשחרר את האדם ממשא העבר, אלא להשיב אותו למצב שבו הוא מסוגל לעמוד מחדש לפני ה' ולמלא את תפקידו .הביטוי "לפני ה' תטהרו" אינו רק הבטחה שהחשבון ייסגר ,אלא קריאה לחיים מחודשים לפני הקב"ה. רבנו יונה גירונדי כותב בשערי תשובה (שער ראשון ,אות א)" :מן הטובות אשר היטיב השם יתברך עם ברואיו ,כי הכין להם הדרך לעלות מתוך פחת מעשיהם ולנוס מפח פשעיהם" .שימו לב ללשונו: התשובה איננה רק דרך להימלט מן העונש .היא "דרך לעלות" .האדם אינו רק יוצא מן הבור ,הוא אמור להגיע למקום אחר. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ז ,ו): "גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה" .ושוב המוקד עובר מן החטא אל האדם .הרמב"ם אינו אומר רק שהתשובה מוחקת עבירות, אלא שהיא משנה מרחק :מי שהיה רחוק נעשה קרוב. ובהמשך רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ז ,ז) " :כמה מעולה מעלת התשובה ,אמש היה זה מובדל מה' אלהי ישראל ...והיום הוא מודבק בשכינה" .המילים "אמש" ו**"היום"** מתארות כמעט שני מצבי קיום .אותו אדם ,אותה ביוגרפיה ,אותו עבר ,ובכל זאת יחסו אל הקב"ה אינו אותו יחס. יש כאן יסוד שאנחנו צריכים להעמיק בו ,משום שהוא משנה את כל המבט על תשובה. אפשר למחוק חוב בלי לשנות את החייב.

נניח שאדם התנהל במשך שנים בחוסר אחריות כלכלית וצבר חובות עצומים .יום אחד מגיע אדם עשיר ומשלם עבורו את כל החובות. למחרת בבוקר חשבון הבנק שלו נקי .אין נושים .אין ריביות .אין תביעות. אבל נשאל שאלה פשוטה :האם הבעיה נפתרה? החובות נפתרו. האדם אולי לא. אם דפוסי ההתנהגות שלו נשארו כפי שהיו ,הוא יכול להתחיל כבר למחרת לייצר את החוב הבא. וזה בדיוק המקום שבו ההבחנה בין כפרה לטהרה נעשית כל כך משמעותית. אדם יכול לרצות מאוד שהקב"ה ימחק את החוב. אבל האם הוא רוצה שהקב"ה ייגע גם באדם שיצר אותו? קל הרבה יותר לומר :ריבונו של עולם ,סלח לי שכעסתי. קשה יותר לשאול :למה אני זקוק לכעס הזה שוב ושוב? קל יותר לבקש מחילה על מילים שאמרתי. קשה יותר לברר מה יש בתוכי שגורם לי דווקא ברגעים של פגיעה לחפש את המשפט שיכאיב לאדם שמולי במקום המדויק ביותר. קל יותר להתוודות על קנאה. קשה יותר להודות שהערך העצמי שלי תלוי כל כך בהשוואה לאחרים, עד שהצלחתו של אדם אחר נחווית בתוכי כאילו משהו נלקח ממני. קל יותר לבקש סליחה על כך שלא הקדשתי מספיק זמן למשפחה. קשה יותר לשאול מדוע אני מצליח לפנות זמן כמעט לכל דבר שהעולם מודד ומעריך ,אבל דווקא לאנשים שאני אומר שהם הדבר החשוב ביותר בחיי נשאר מה שנשאר בסוף היום. כפרה יכולה להתחיל בשאלה :מה עשיתי?

טהרה מכריחה אותנו להתקרב לשאלה עמוקה יותר :מה בתוכי יצר את מה שעשיתי? אבל גם כאן צריך להיזהר .התורה אינה הופכת את יום הכיפורים למסע פסיכולוגי שבו האדם עסוק רק בעצמו .הפסוק אומר במפורש" :לפני ה' תטהרו" .ההתבוננות פנימה אינה המטרה הסופית .היא נעשית לפני הקב"ה ומתוך רצון להסיר את מה שמונע מן האדם לחיות את חייו לפניו. רבי אברהם יצחק הכהן קוק כותב באורות התשובה (פרק טו ,פסקה י): "התשובה הראשית ,שהיא מאירה את המחשכים מיד ,היא שישוב האדם אל עצמו ,אל שורש נשמתו ,ומיד ישוב אל האלהים". אל העצמי אינה בריחה מן הקב"ה אל האדם .כאשר היא אמיתית ,היא חושפת מתחת לשכבות של הרגלים ,פחדים ,תדמיות ונגיעות את המקום שממנו האדם מסוגל לשוב אל הקב"ה באמת. בעצמו .להפך .הוא ניסיון לברר מה מסתיר ממנו את עצמו ,כדי שלאחר מכן יוכל לעמוד באופן אמיתי יותר לפני הקב"ה ,לפני בני אדם ולפני החיים שניתנו לו. אולי לכן הפסוק מסודר בדיוק כך" :יכפר עליכם לטהר אתכם ...לפני ה' תטהרו" .הכפרה אינה סוף הדרך .היא פותחת אפשרות לטהרה. והטהרה אינה סוף הדרך .היא מחזירה את האדם אל המקום שבו הוא יכול לעמוד מחדש "לפני ה'". וזה גם מסביר מדוע יום הכיפורים עלול להיות מוחמץ אפילו כאשר קיימנו את כל סדר היום מבחוץ .אפשר לצום ,להתפלל ,לומר וידוי ולהכות על הלב ,ובכל זאת לבקש בעיקר דבר אחד :שהקב"ה יסגור את החשבון של השנה שעברה. אבל אולי היום הזה מבקש הרבה יותר. לא רק שהקב"ה ימחוק משהו מן הספר.

אלא שאני אסכים לפתוח משהו בתוכי. לא רק לשאול על מה אני צריך לקבל מחילה ,אלא מה צריך להיטהר בי כדי שלא אגיע בעוד שנה בדיוק לאותו מקום ,עם אותה התנצלות, אותו כעס ,אותה קנאה ,אותו פחד ואותו וידוי. וכאן אנחנו מגיעים לשאלה הרבה יותר לא נוחה :אם הקב"ה מעניק ביום הזה אפשרות מיוחדת של טהרה ,האם אדם יכול לעבור את כל יום הכיפורים ועדיין להישאר מחוץ לאותה טהרה ,מפני שהוא אינו באמת מוכן להיכנס אליה? השאלה הזאת מחזירה אותנו אל המחלוקת שכבר פגשנו בין רבי לחכמים ,אבל עכשיו היא מקבלת משמעות עמוקה הרבה יותר .אם ליום הכיפורים יש כוח משל עצמו ,עד כמה האדם צריך להיות שותף במה שמתרחש בו? האם קדושת היום פועלת על האדם מבחוץ ,או שהיא זקוקה לדלת שהאדם עצמו יפתח מבפנים? רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,מכריע במשנה תורה (הלכות תשובה א, ג)" :ועצמו של יום הכפורים מכפר לשבים" .המילה האחרונה במשפט אינה תוספת צדדית .היא קובעת את מערכת היחסים שבין מתנת היום לבין עבודת האדם .יש "עצמו של יום" ,אבל יש גם "שבים". הקב"ה נותן לאדם מציאות של כפרה שאינו יכול לייצר בעצמו ,והאדם נדרש להביא אל המציאות הזאת את התשובה שלו. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,חוזר ומחדד זאת במשנה תורה (הלכות תשובה ב ,ז) " :יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל ,ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל ,לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכפורים" .לכאורה היה אפשר לצפות למסקנה הפוכה .אם זהו "קץ מחילה וסליחה" ,אולי אפשר להישען על קדושת היום .הרמב"ם אומר בדיוק להפך" :לפיכך" חייבים לעשות תשובה .דווקא גודל המתנה מגדיל את האחריות שלא להחמיץ אותה. רבנו יונה גירונדי כותב בשערי תשובה (שער שני ,אות יד)" :ומצות עשה מן התורה להעיר אדם את רוחו לחזור בתשובה ביום הכפורים, שנאמר מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" .רבנו יונה קורא את

המילים "תטהרו" לא רק כהבטחה אלא כתביעה .יש טהרה שמגיעה מלמעלה ,ויש התעוררות שהאדם נדרש להביא מלמטה. רבי יוסף קארו פוסק בשולחן ערוך (אורח חיים ,סימן תרז ,סעיף א): "צריך להתודות במנחה קודם סעודה המפסקת" .ולאחר מכן חוזר הווידוי בתוך תפילות היום .ההלכה עצמה מלמדת שהאדם אינו אמור להיות צופה פסיבי בקדושת היום .הוא נדרש להיכנס אליה באמצעות מעשה ,תפילה ,וידוי ותשובה. אולי כאן אפשר להבין לעומק רב יותר מדוע רבי עקיבא בחר דווקא במקווה כאשר ביקש לתאר את טהרת יום הכיפורים .המשנה במסכת יומא (פרק ח ,משנה ט) אומרת" :מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל". מקווה הוא דימוי מופלא מפני שהוא מחזיק בתוכו את שני הצדדים בעת ובעונה אחת. האדם אינו מייצר את המים. אבל הוא חייב להיכנס אליהם. המים אינם נעשים טהורים יותר מפני שהוא טבל בהם ,אבל כל עוד הוא עומד בחוץ ,הטהרה אינה מתרחשת בו. אפשר לעמוד ליד מקווה ולדעת את כל הלכותיו .אפשר להסביר לאחרים כיצד טובלים .אפשר אפילו להשתוקק להיות טהור .אבל בשלב מסוים צריך להפסיק לעמוד על שפת המים ולהיכנס. ואולי זה אחד הדימויים החזקים ביותר ליום הכיפורים. אפשר להיות ביום הכיפורים ועדיין לעמוד על שפתו. אפשר להיות בבית הכנסת במשך שעות ,לצום ,לומר את כל המילים הנכונות ,לשמוע את הניגונים המוכרים ,להכות על הלב בכל המקומות הנכונים ,ובכל זאת להישאר במובן מסוים בחוץ. לא מפני שהתפילה אינה אמיתית.

אלא מפני שאפשר לעבור יום שלם שבו אנחנו מדברים על החטאים שלנו בלי להגיע אל המקום שממנו הם נולדים. אדם יכול לומר "על חטא שחטאנו לפניך בכעס" ולחשוב על הפעמים שבהן צעק .אבל ייתכן שהכעס הוא רק הקומה העליונה .מתחתיו יש תחושת עלבון שאינו יודע לשאת .ומתחת לעלבון יש צורך עמוק שיעריכו אותו .ומתחת לצורך הזה מסתתר אולי פחד שאם לא מעריכים אותו, אין לו מספיק ערך. הוא התוודה על הכעס. אבל האם הוא פגש את עצמו? אדם יכול להתוודות על קנאה .אבל אולי מתחת לקנאה נמצאת שאלה שהוא אינו מעז לומר בקול :מדוע ההצלחה של מישהו אחר גורמת לי להרגיש שנכשלתי? מדוע אינני מסוגל לראות אדם אחר מקבל דבר טוב בלי לערוך מיד חשבון מה זה אומר עלי? אדם יכול להתוודות על ביטול זמן .אבל אולי הבעיה אינה רק משמעת. אולי הוא אינו מסוגל להיות רגע אחד בשקט ,מפני שבשקט עולות שאלות שהוא מעדיף שלא לשמוע .ולכן הוא ממלא כל חלל בעבודה, בטלפון ,בחדשות ,בשיחות ובמטלות ,לא מפני שכולן חשובות ,אלא מפני שהרעש מגן עליו מפני המפגש עם עצמו. כאן בדיוק צריך להיזהר שלא להפוך את עבודת התשובה לטיפול פסיכולוגי בלבד .התורה אינה מבקשת מאדם לנתח את עצמו עד אין סוף .מטרת ההתבוננות אינה להפוך את האדם למומחה להסברים מדוע הוא כזה .מטרתה לאפשר לו לבחור אחרת. רבי משה חיים לוצאטו ,הרמח"ל ,כותב במסילת ישרים (פרק ג)" :הנה הרוצה לפקח על עצמו ,שתים הנה ההשקפות הצריכות לו: האחת ,שיתבונן מהו הטוב האמיתי שיבחר בו האדם ,והרע האמיתי שינוס ממנו .והשניה ,על המעשים אשר הוא עושה לראות אם הם מכלל הטוב או מכלל הרע" .הרמח"ל דורש מן

האדם לא רק לדעת באופן כללי מה טוב ומה רע ,אלא להעמיד את מעשיו שלו תחת בדיקה. רבי משה חיים לוצאטו ,הרמח"ל ,מוסיף במסילת ישרים (פרק ג) שהאדם צריך לקבוע לעצמו זמן להתבונן בדרכיו ,מפני שטרדת העולם היא מן התחבולות הגדולות המונעות מן האדם לראות לאן הוא הולך. אדם יכול להיות עסוק מאוד ,יעיל מאוד ואפילו מצליח מאוד ,ובכל זאת לא לעצור לשאול לאיזה אדם כל העשייה הזאת הופכת אותו. גם שלמה המלך מזהיר בספר משלי (כא ,ב)" :כל דרך איש ישר בעיניו ותכן לבות ה'" .האדם אינו רק מסתיר דברים מאחרים .לפעמים הוא מסתיר אותם מעצמו .דרכו יכולה להיות "ישרה בעיניו" מפני שהעין שבוחנת אותה היא אותה עין שיש לה אינטרס להצדיק אותה. רבנו יונה גירונדי מבאר בפירושו למשלי (כא ,ב) שאדם עלול להצדיק את דרכיו בעיניו ,בעוד הקב"ה בוחן את הלב ואת הכוונה הפנימית .לכן חשבון נפש אמיתי דורש יותר מספירת מעשים .הוא דורש מן האדם לבדוק גם את הנגיעות שמאחורי המעשים. כאן מתברר מדוע המילים "לפני ה' תטהרו" הן כל כך תובעניות. לפני בני אדם אנחנו יכולים לערוך את הסיפור. אנחנו יודעים להסביר מדוע כעסנו. מדוע לא התקשרנו. מדוע לא הקדשנו זמן. מדוע היינו חייבים לעבוד כל כך הרבה. מדוע אמרנו את מה שאמרנו. מדוע לא יכולנו אחרת. ולפעמים כל ההסברים אפילו נכונים. אבל "לפני ה'" יש שאלה אחרת :אחרי שסיימתי להסביר את כל הנסיבות ,מה נשאר שהוא עדיין האחריות שלי?

הכיפורים באופן העמוק ביותר .המסע אינו ניסיון למצוא עוד ועוד סיבות שמסבירות מדוע אני כפי שאני .הוא ניסיון להגיע למקום שבו ההבנה מפסיקה להיות תירוץ והופכת לכלי של בחירה. אם גיליתי שהכעס שלי נובע מפחד ,לא סיימתי את העבודה .עכשיו מתחילה השאלה מה אני עושה עם הפחד. אם גיליתי שהקנאה שלי נובעת מחוסר ביטחון ,לא פתרתי את הקנאה. עכשיו אני צריך לבנות ערך שאינו תלוי בהפסד של האחר. אם גיליתי שאני עובד ללא הפסקה מפני שאני זקוק לאישור ,אין בכך עדיין תשובה .עכשיו אני צריך לשאול מדוע אני מוסר את הערך שלי לידיהם של אנשים אחרים. המודעות אינה היעד. היא הרגע שבו הבחירה יכולה להתחיל. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ה ,א): "רשות לכל אדם נתונה ,אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו ,ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו" .הבחירה שעליה מדבר הרמב"ם אינה מתרחשת בחלל ריק .כדי לבחור באמת ,האדם צריך לזהות מה מושך אותו ,מה מטה אותו ומה מנהל אותו כאשר הוא חושב שהוא פשוט "כזה". אולי לכן יום הכיפורים הוא זמן כל כך חריג .במשך השנה אנחנו עסוקים בעיקר בשאלה כיצד לנהל את החיים .ביום אחד בשנה התורה כמעט עוצרת את החיים הרגילים כדי שנוכל לשאול שאלה אחרת: מי מנהל את מי? האם אני מנהל את הכעס ,או שהוא מנהל אותי? האם אני משתמש בכסף ,או שהכסף כבר קובע את הערך שלי? האם אני מחזיק בטלפון ,או שהטלפון מחזיק את תשומת הלב שלי?

האם אני עובד כדי לחיות ,או שבשלב כלשהו התחלתי לחיות כדי להוכיח באמצעות העבודה מי אני? האם אני מבקש כבוד מפני שהוא כלי שמאפשר לי לפעול ,או שאני זקוק לו כדי להרגיש שאני קיים? אלה אינן שאלות של וידוי בלבד. אלה שאלות של טהרה. כי אולי הטומאה העמוקה ביותר איננה רק שעשיתי מעשה שאינו ראוי, אלא שמשהו זר נעשה במשך הזמן כל כך חלק ממני ,עד שהפסקתי להרגיש שהוא מנהל אותי. ויום הכיפורים מזמין את האדם לא רק לבקש שהקב"ה יסלח לו על מה שעשה מתוך אותם מנגנונים ,אלא להתחיל לזהות אותם ,כדי שיוכל לצאת מן היום הזה עם מעט יותר חירות לבחור מי יהיה האדם שיעשה את המעשים של השנה הבאה. ומכאן עולה שאלה נוספת ,שאולי נוגעת ממש בלבו של היום :אם יום הכיפורים מעניק לאדם אפשרות מיוחדת לצאת לרגע מן המנגנונים שמנהלים אותו במשך השנה ,מדוע התורה בנתה את היום הזה דווקא באמצעות עצירה כמעט מוחלטת של צרכי הגוף והחיים הרגילים ,ומה אנחנו אמורים לגלות על עצמנו כאשר כל הרעש הזה מושתק? אבל לפני שנגיע אל הגוף ואל חמשת העינויים עצמם ,צריך לעצור בנקודה עמוקה יותר .מפני שאם נאמר שיום הכיפורים פשוט מסלק מן האדם אוכל ,שתייה ונוחות כדי שיוכל להתבונן בעצמו ,נחמיץ חלק גדול מן העניין .התורה אינה מבקשת רק ליצור לנו יום שקט יותר .היא יוצרת יום שבו האדם נדרש לעמוד בצורה אחרת לחלוטין לפני הקב"ה. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,כותב במשנה תורה (הלכות שביתת עשור א ,ד) " :מצות עשה אחרת יש ביום הכפורים ,והיא לשבות בו מאכילה ושתיה" .ובהמשך רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,מונה במשנה תורה (הלכות שביתת עשור א ,ה) את שאר העינויים שנאסרו ביום הזה.

אבל התורה עצמה אינה מנסחת את הציווי רק כאיסור אכילה .היא אומרת בפרשת אחרי מות (ויקרא טז ,כט)" :תענו את נפשתיכם". כבר חז"ל שאלו מה פירוש עינוי הנפש .הגמרא במסכת יומא (דף עד ע"ב) לומדת שעיקר העינוי הוא הימנעות מאכילה ומשתייה ,ומרחיבה את דיני העינוי לשאר העינויים שנמנו במשנה במסכת יומא (פרק ח, משנה א) :אכילה ושתייה ,רחיצה ,סיכה ,נעילת הסנדל ותשמיש המיטה. אבל דווקא הלשון "תענו את נפשתיכם" מעוררת מחשבה .אם מי שאינו אוכל הוא הגוף ,מדוע התורה מדברת על הנפש? רבי משה בן נחמן ,הרמב"ן ,מבאר בפירושו לתורה (ויקרא טז ,כט) את מצוות העינוי כחלק מן השביתה המיוחדת של היום ,שבה האדם פורש מצרכיו הרגילים כדי להקדיש את עצמו לכפרה ולעבודת ה' .יום הכיפורים אינו מבקש להשפיל את הגוף מפני שהגוף רע ,אלא להשבית ליום אחד את סדר החיים הרגיל כדי שמשהו אחר יוכל לעמוד במרכז. רבי אהרן הלוי מברצלונה ,ספר החינוך (מצוה שיג) ,מבאר בטעם מצוות השביתה מאכילה ביום הכיפורים שראוי לאדם ביום שנקבע לכפרת העוונות שלא להיות נמשך אחר תאוות הגוף ,אלא לתת מקום לנפש להתעורר לתשובה ולעבודת בוראה .ספר החינוך אינו מכריז מלחמה על הגוף .הוא מדבר על סדר עדיפויות :יש יום אחד שבו האדם מפסיק להזין ללא הרף את הצד הגופני כדי לתת לנפש אפשרות להישמע. והנקודה הזאת חשובה מאוד ,משום שהיהדות מעולם לא ביקשה מאדם לשנוא את גופו. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,כותב במשנה תורה (הלכות דעות ג ,ג): "ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה' ,שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאיבריו כואב" .הגוף אינו אויב של עבודת ה' .להפך ,בריאות הגוף יכולה להיות חלק מעבודת ה'.

רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,מוסיף במשנה תורה (הלכות דעות ג ,ב) שאפילו אכילה ,שתייה ,שינה ושאר צורכי הגוף יכולים להיעשות לשם שמים כאשר האדם מכוון באמצעותם לעבודת הבורא .כלומר ,הבעיה אינה שיש לאדם גוף .השאלה היא מי משרת את מי. זה כבר פותח לנו כיוון אחר לגמרי. אולי יום הכיפורים אינו היום שבו הנשמה נלחמת בגוף. אולי זה היום שבו היא מבקשת ממנו לזוז מעט הצדה. לא מפני שהוא רע. אלא מפני שבמשך השנה הוא מדבר בקול רם מאוד. אני רעב. אני עייף. אני רוצה. לא נוח לי. חם לי. קר לי. אני צריך. אני אוהב. אני לא אוהב. אני רוצה שיראו אותי. אני רוצה שיעריכו אותי. אני רוצה להרגיש טוב עכשיו. אין פסול בעצם רוב התחושות האלה .הן חלק מן החיים .אבל כאשר הקולות הללו פועלים ללא הפסקה ,קשה מאוד לשמוע קול שקט יותר ששואל:

לשם מה אני חי? רבי משה חיים לוצאטו ,הרמח"ל ,כותב במסילת ישרים (פרק א)" :יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו". שימו לב לשאלה של הרמח"ל .הוא אינו מתחיל בשאלה מה האדם רוצה לאכול ,כמה הוא רוצה להרוויח או מה הוא רוצה להשיג .הוא שואל: "מה חובתו בעולמו". לא בעולם באופן כללי. בעולמו. מה אני עושה כאן? מהי המגמה שבתוכה כל שאר הדברים מקבלים את מקומם? רבי חיים מוולוז'ין כותב בנפש החיים (שער א ,פרק ד) על מעלתו ואחריותו העצומה של האדם ,שנברא בצלם אלוקים ומעשיו פועלים בעולמות העליונים .האדם אינו יצור שנשלח לעולם רק כדי לצרוך את מה שהעולם מציע לו .עצם חייו נושאים אחריות ומשמעות רוחנית החורגת הרבה מעבר למה שהוא רואה בעיניו. רבי יהודה ליווא בן בצלאל ,המהר"ל מפראג ,מבאר בתפארת ישראל (פרק ג) שהאדם נקרא "אדם" מפני שהוא דומה לאדמה ,שהרי כשם שהאדמה נושאת בתוכה אפשרות שצריכה לצאת מן הכוח אל הפועל, כך האדם נברא חסר ונדרש להשלים את עצמו באמצעות מעשיו. שלמותו של האדם אינה מוצר שהוא מקבל בלידה .היא משימה. שלושת המקורות הללו מציירים תמונה מרתקת. הרמח"ל שואל מה חובתי בעולמי.

רבי חיים מוולוז'ין מלמד שהמעשים שלי גדולים הרבה יותר ממה שאני רואה. והמהר"ל אומר שבעצם הגדרת האדם טמונה העובדה שהוא עדיין לא כל מה שהוא יכול להיות. ואולי זה בדיוק מה שיום הכיפורים עושה. ליום אחד הוא לוקח מאיתנו כמעט את כל הדברים שבאמצעותם אנחנו רגילים לענות על השאלה "מי אני". מה אתה עושה? אני מנהל חברה. אני רב. אני רופא. אני איש עסקים. אני מרצה. אני אבא. אני בעל מקצוע. כמה אתה מרוויח? איפה אתה גר? איך אתה נראה? איזה רכב יש לך? מה אתה אוכל? מה אתה לובש? מה אנשים חושבים עליך? רוב הדברים האלה אינם רעים .חלקם אפילו חשובים מאוד. אבל הם אינם כל האדם.

וביום הכיפורים ,במשך שעות ארוכות ,כמעט כל השכבות הללו מאבדות מכוחן. אין ארוחת בוקר מפנקת ואין מסעדה. אין יום עבודה ואין עסקים. אין כמעט בילויים. אין טיפוח הגוף כרגיל. אין את המרוץ הרגיל אחר עוד משהו שצריך להספיק. ואז נותרת שאלה שאולי במשך השנה אנחנו מצליחים לדחות: מי אני כאשר אני מפסיק לרגע לעשות את כל הדברים שבאמצעותם אני רגיל להסביר מי אני? זו שאלה מפחידה. מפני שלפעמים אדם מגלה שהוא בנה זהות שלמה סביב דברים שאפשר לקחת ממנו. אם אני שווה מפני שאני מצליח ,מה קורה כאשר אני נכשל? אם אני שווה מפני שמכבדים אותי ,מה קורה כאשר מישהו אחר מקבל את המקום? אם אני שווה מפני שאני נחוץ ,מה קורה כאשר הילדים כבר אינם צריכים אותי באותה צורה? אם אני שווה מפני שאני צעיר ,חזק ונראה טוב ,מה קורה כאשר הגוף משתנה? אם אני שווה מפני שיש לי כסף ,מה קורה כאשר השוק מתהפך? אם כל הזהות שלי בנויה על דבר חיצוני ,אני חי בפחד מתמיד שמישהו או משהו ייקח אותו. יום הכיפורים אינו דורש מאיתנו לוותר על הדברים הללו לתמיד. הוא מבקש מאיתנו להניח אותם בצד ליום אחד ולבדוק:

האם נשאר מישהו מתחת לכל זה? וכאן יש נקודה עמוקה נוספת .אולי זו הסיבה שהתורה אינה אומרת "ועיניתם את גופכם" ,אלא "ועניתם את נפשותיכם" .כאשר הגוף אינו מקבל את מה שהוא רגיל לקבל ,מתברר משהו על הנפש .החסר הגופני הופך למראה רוחנית. האוכל חסר ,ואני מגלה כמה מהר אני נעשה חסר סבלנות. הנוחות חסרה ,ואני מגלה כמה היא מנהלת אותי. השגרה נעלמת ,ואני מגלה כמה קשה לי להיות לבד עם מחשבותיי. הטלפון אמנם אינו אחד מחמשת העינויים ,אבל האדם בן זמננו יכול לגלות ביום כזה עד כמה קשה לו לשהות בעולם שבו כל כמה דקות אין משהו חדש לבדוק. ולכן העינוי אינו רק מחיר שמשלמים כדי לקבל כפרה. הוא יכול להפוך לגילוי. ליום אחד ,הדברים שאני רגיל לומר עליהם "אני חייב" מתגלים כדברים שאני יכול לחיות בלעדיהם. ולפעמים דווקא כאשר דבר חיצוני נלקח ממני ,אני מגלה כמה מקום הוא תפס בתוכי. אבל כאן צריך לעצור ,מפני שאנחנו מתקרבים לנושא שראוי לקבל מאמר עצמאי על הגוף והנשמה ועל חמשת העינויים ,ואיננו רוצים לשרוף אותו בתוך המאמר הנוכחי .כאן די לנו בנקודה אחת :יום הכיפורים יוצר תנאים חריגים שבהם האדם יכול לשמוע משהו שבמשך השנה נבלע ברעש. וזה מחזיר אותנו אל השאלה שבה פתחנו. מה עושה יום הכיפורים שאפילו תשובה רגילה אינה עושה? אולי חלק מן התשובה הוא שהוא אינו רק דורש מן האדם לשנות מעשה.

הוא מכניס אותו ליום שלם שבו כל מערכת החיים משתנה ,כדי לאפשר לו לראות את עצמו ממקום שממנו הוא כמעט לעולם אינו מסתכל. אבל גם כאן עדיין לא הגענו אל הנקודה האחרונה .מפני שאדם יכול להבין הכול ,להתרגש ,לזהות את המנגנונים שמנהלים אותו ואפילו לגלות מי הוא מתחת לכל השכבות ,ובכל זאת לצאת מצאת יום הכיפורים ולחזור בתוך ימים ספורים בדיוק לאותם חיים. ולכן השאלה האחרונה שאנחנו צריכים לברר במאמר הזה היא אולי המעשית והקשה מכולן: מה צריך לקרות בתוך יום הכיפורים כדי שהטהרה לא תישאר חוויה של עשרים וחמש שעות ,אלא תשאיר אחריה אדם שחי אחרת גם כאשר האוכל ,העבודה ,הטלפון ,הכסף וכל רעש החיים חוזרים אליו? אולי דווקא כאן נמצאת אחת הסכנות הגדולות של ימים עוצמתיים .ככל שהחוויה חזקה יותר ,כך קל יותר לטעות ולחשוב שעצם ההתרגשות היא השינוי .אדם יכול לבכות בתפילה ,להרגיש התרוממות גדולה בנעילה ,לקבל על עצמו קבלות אמיתיות ,ולצאת מן היום בתחושה שמשהו עמוק התרחש בו .התחושה יכולה להיות אמיתית לחלוטין ,אבל עדיין נשארת השאלה מה יקרה ביום שאחרי. התורה אינה מודדת תשובה רק בעוצמת הרגש שהייתה ברגע התשובה. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ב ,א): "אי זו היא תשובה גמורה ,זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה" .המבחן שהרמב"ם מציב אינו מתרחש בבית הכנסת ביום הכיפורים .הוא מתרחש כאשר האדם חוזר אל החיים ,פוגש שוב את אותו מצב ,מחזיק שוב באותה אפשרות, ובוחר אחרת. יש כאן יסוד חשוב מאוד .יום הכיפורים יכול להיות רגע של גילוי ,אבל החיים שאחרי יום הכיפורים הם המקום שבו הגילוי מקבל גוף.

רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,ממשיך במשנה תורה (הלכות תשובה ב, ב) ומגדיר את התשובה " :שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד ...וכן יתנחם על שעבר" .הרמב"ם אינו מסתפק בחרטה על העבר .הוא דורש שהחרטה תוליד כיוון לעתיד. רבנו יונה גירונדי כותב בשערי תשובה (שער ראשון ,אות יא) שקבלה לעתיד היא מעיקרי התשובה ,ואין די בכך שהאדם יצטער על מעשיו אם הוא אינו מקבל בלבו לעזוב את דרכו הרעה .החרטה מביטה לאחור, אבל התשובה עצמה מוכרחה לפתוח דרך קדימה. רבי משה חיים לוצאטו ,הרמח"ל ,כותב במסילת ישרים (פרק ג) שההתבוננות במעשים אינה פעולה חד פעמית ,אלא האדם צריך לקבוע לעצמו עתים שבהם יבדוק את דרכו ויחשוב על מעשיו .הרמח"ל מבין דבר פשוט וכואב :גם תובנה אמיתית נשחקת בתוך מרוץ החיים אם האדם אינו יוצר לה מקום קבוע. כאן אפשר להבין מדוע לפעמים אנחנו יוצאים מיום הכיפורים בכוונות אמיתיות ,ובכל זאת אחרי שבועיים כמעט דבר אינו משתנה. לא בהכרח שיקרנו לעצמנו ביום הכיפורים. יכול להיות שהתכוונו לכל מילה. הבעיה היא שבנינו החלטה לרגע אחד ,ולא בנינו מערכת שתוכל לשאת אותה בתוך החיים. אדם עומד בנעילה ואומר לעצמו :השנה אני אהיה יותר עם הילדים. זו כוונה נפלאה. אבל ביום ראשון חוזרים המיילים. ביום שני מגיעה פגישה. ביום שלישי יש עניין דחוף. ביום רביעי הטלפון מצלצל בזמן ארוחת הערב.

והחיים אינם שואלים אותו מה הרגיש בנעילה .הם פשוט חוזרים להיות החיים. אם הוא לא הגדיר לעצמו מה פירוש "יותר עם הילדים" ,באיזה זמן, באילו גבולות ,ומה הוא מוכן לא לעשות כדי שהדבר הזה יקרה ,הכוונה הגדולה תישאר זיכרון יפה. אדם אומר :השנה אני פחות אכעס. אבל מה הוא יעשה כאשר יכעיסו אותו? מהו הרגע הראשון שבו הוא יודע שהכעס עולה? איזו תגובה הוא רוצה לעצור? מה הוא יעשה במקום? אדם אומר :השנה אלמד יותר. מתי? איפה? עם מי? איזה זמן מוגן מפני כל שאר הדברים? לפעמים אנחנו מבקשים מן הרצון הטוב לבצע עבודה שרק מבנה נכון מסוגל לבצע. והנקודה הזאת אינה רק תובנה פסיכולוגית .היא נמצאת עמוק בתוך תפיסת העבודה של התורה. רבי יהודה בן תימא אומר במשנה במסכת אבות (פרק ה ,משנה כ)" :הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים" .עבודת ה' אינה נשארת בתחום הרצון .היא דורשת תנועה, מאמץ והתמודדות. רבי יוסף קארו פותח את השולחן ערוך (אורח חיים ,סימן א ,סעיף א) במילים" :יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו" .לא מפני שאין

חשיבות להתעוררות הלב ,אלא מפני שבסופו של דבר הקדושה צריכה לפגוש שעון מעורר ,עייפות ,סדר יום והרגלים. יש משהו כמעט מרגש בפשטות הזאת. אנחנו יכולים לדבר על נשמה ,טהרה ,עיצומו של יום ,דבקות ושיבה אל שורש הנשמה ,ובסוף התורה שואלת: מתי אתה קם בבוקר? מה אתה עושה כאשר אתה כועס? איך אתה מדבר בבית? מה אתה עושה עם הכסף? מה אתה עושה עם הזמן? מה קורה כאשר אף אחד אינו רואה? אם יום הכיפורים אינו מגיע לשם ,משהו מן הטהרה נשאר בשמים. אולי אנחנו מקבלים על עצמנו יותר מדי דווקא מפני שאנחנו רוצים להשתנות באמת יש תופעה מוכרת מאוד .ככל שאדם מרגיש רע יותר ביחס לעבר ,כך הוא עלול לקבל על עצמו יותר לעתיד. מחר הכול משתנה. אני קם מוקדם. לומד שעתיים. לא כועס. לא מבזבז זמן. מפסיק הרגלים רעים. מתחיל להתעמל. מקדיש זמן למשפחה.

מתפלל בכוונה. שומר על הפה. ואחרי כמה ימים החיים מנצחים את הרשימה. ואז קורה דבר מסוכן יותר מן הכישלון עצמו. האדם אומר: אני לא משתנה. אבל אולי המסקנה אינה נכונה. אולי הוא פשוט ניסה לשנות עשרה דברים במקום לבנות דבר אחד. שלמה המלך אומר בספר משלי (כד ,טז)" :כי שבע יפול צדיק וקם". הפסוק אינו מתאר צדיק שמעולם לא נפל .הוא מתאר אדם שהנפילה אינה מקבלת את המילה האחרונה. רבי יצחק הוטנר כותב בפחד יצחק ,אגרות וכתבים (איגרת קכח), באיגרתו הידועה לתלמיד שהתאכזב מנפילותיו ,שהמחשבה כאילו גדולי עולם נולדו כשהם כבר עומדים במדרגתם היא טעות ,וכי המעלה נבנית מתוך המאבקים ,הכישלונות והקימות .הוא מדגיש שהפסוק אינו אומר שהצדיק קם למרות שבע הנפילות בלבד ,אלא שעצם בניינו של הצדיק עובר דרך הנפילות והקימות. הדבר אינו מעניק רישיון ליפול. הוא מעניק רישיון לקום. וזה הבדל עצום. גם רבי אברהם יצחק הכהן קוק כותב באורות התשובה (פרק ה ,פסקה ו) שיש תשובה פתאומית ויש תשובה הדרגתית ,שבה האדם הולך ומתעלה במשך הזמן .לא כל שינוי אמיתי חייב להתרחש בבת אחת. לפעמים הרצון לשינוי דרמטי הוא עצמו מה שמונע שינוי יציב.

אנחנו צריכים להפסיק לשאול רק: כמה התרגשתי? ולהתחיל לשאול: מה השתנה במבנה החיים שלי בעקבות מה שהבנתי? אם הבנתי שהטלפון גוזל ממני את הבית ,האם נוצר בבית זמן שבו הטלפון אינו איתי? אם הבנתי שהכעס שלי הורס קשר ,האם בניתי תגובה אחרת לרגע שבו אני מרגיש שהוא מתחיל? אם הבנתי שאני כמעט לא לומד ,האם קבעתי זמן ממשי שאינו תלוי בשאלה אם "יישאר לי זמן"? אם הבנתי שאני חי מתוך צורך תמידי באישור ,האם אני מתחיל לזהות החלטות שבהן אני בוחר דבר מפני שהוא נכון ולא מפני שמישהו ימחא לי כפיים? אלה שינויים קטנים יותר מן ההבטחות הגדולות שאנחנו אוהבים לתת לעצמנו. אבל אולי הם גדולים הרבה יותר. כי הם יכולים להישאר. ומה המחקר על שינוי התנהגות יכול להוסיף כאן? מחקרים בתחום הפסיכולוגיה של הרגלים ושל שינוי התנהגות מצביעים שוב ושוב על הפער שבין כוונה לבין ביצוע .אנשים יכולים לרצות שינוי באמת ובכל זאת לא לבצע אותו ,משום שההתנהגות בפועל מושפעת מאוד מהקשר ,מהרגלים קודמים ,מרמזים סביבתיים ומהשאלה האם ההחלטה תורגמה לפעולה מוגדרת. אחד המושגים שנחקרו בתחום הזה הוא "כוונות יישום" :במקום להסתפק במשפט כללי כמו "אני אעשה יותר פעילות גופנית" ,האדם מגדיר מראש מתי ,היכן ובאיזו סיטואציה הוא יבצע את הפעולה.

המחקרים אינם תחליף לעבודת התשובה ,כמובן ,אבל הם מאירים נקודה שהתורה ומסורת המוסר מכירות היטב :רצון שאינו מקבל צורה בתוך החיים מתקשה לעמוד מול כוחו של ההרגל. אולי משום כך ההלכה עצמה בנויה במידה רבה ממעשים מוגדרים. זמן תפילה. זמן קריאת שמע. ברכה לפני אכילה. ברכה לאחריה. שבת שנכנסת בזמן מסוים. מעשים שחוזרים. הקדושה אינה נשארת רק בשאיפה. היא מקבלת לוח זמנים. אבל יש כאן עומק נוסף :אולי המטרה אינה לקחת מיום הכיפורים הרבה ,אלא לקחת ממנו אמת אחת אדם יכול לצאת מיום הכיפורים עם עשרים קבלות ולשכוח את כולן. ואדם אחר יכול לצאת עם משפט אחד שהולך איתו שנה. הראשון חווה יום עוצמתי יותר. השני אולי השתנה יותר. רבי טרפון אומר במשנה במסכת אבות (פרק ב ,משנה טז)" :לא עליך המלאכה לגמור ,ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה". יש כאן איזון מדויק. אינך נדרש לגמור את עצמך ביום אחד. אבל אינך רשאי לצאת בלי להתחיל. אולי זו הדרך הנכונה לקחת את יום הכיפורים אל השנה.

לא לשאול: איך אני יוצא מכאן אדם אחר לחלוטין? אלא: איזו אמת אחת שראיתי היום אני מסרב לאבד מחר? מה ראיתי על עצמי? מה אני כבר לא יכול לומר שלא ידעתי? איזה מקום בחיים שלי ביקש ממני היום תשומת לב? ומהי הפעולה הקטנה ,המוגדרת והאמיתית שתוכיח שגם אחרי שהצום נגמר ,הקשבתי? כי בסופו של דבר ,אולי זה עומק החיבור שבין "עיצומו של יום" לבין הבחירה האנושית. יום הכיפורים נותן לאדם דבר שהוא אינו יכול לייצר. אבל הוא אינו חי במקומו את השנה שאחריו. הקב"ה נותן טהרה. האדם צריך לבנות מתוכה חיים. יום הכיפורים יכול לפתוח שער. אבל האדם צריך לבחור לאן ללכת כשהוא יוצא ממנו. וכאן אנחנו חוזרים בפעם האחרונה אל הפסוק שממנו התחלנו (ויקרא טז ,ל) " :כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו". בתחילת המאמר קראנו את הפסוק כהבטחה. עכשיו אפשר לקרוא אותו גם כתביעה. "יכפר עליכם" הוא מה שניתן לאדם. "לטהר אתכם" הוא מה שהיום מאפשר.

אבל "תטהרו" כבר נשמע כמעט כמו פנייה אל האדם עצמו. ניתנה לך אפשרות. מה תעשה איתה? יום הכיפורים אינו רק היום שבו הקב"ה מאפשר לנו להשאיר את העבר מאחור. הוא היום שבו אנחנו נדרשים להחליט מה מן האמת שפגשנו בו ילך איתנו קדימה. ואולי משום כך השאלה הגדולה שאיתה אדם צריך לצאת מן היום אינה: האם היה לי יום כיפורים מרומם? אלא :איזה דבר אחד שראיתי היום על עצמי יהיה ניכר בדרך שבה אחיה מחר?