למה האדם היחיד שנכנס למקום הקדוש ביותר נכנס דווקא בלי זהב?

למה האדם היחיד שנכנס למקום הקדוש ביותר נכנס דווקא בלי זהב? ביום הכיפורים מתרחש דבר מפתיע :דווקא כאשר הכהן הגדול נכנס אל המקום הקדוש ביותר ,הוא מסיר את בגדי הזהב שנעשו "לכבוד ולתפארת" ונכנס בבגדי לבן .מתוך דברי חז"ל ,הרמב"ן ,הרמב"ם ,אור החיים הקדוש ומקורות נוספים מתברר שהזהב אינו פסול ,שהרי הכהן הגדול חוזר ולובש אותו…

למה האדם היחיד שנכנס למקום הקדוש ביותר נכנס דווקא בלי זהב? ביום הכיפורים מתרחש דבר מפתיע :דווקא כאשר הכהן הגדול נכנס אל המקום הקדוש ביותר ,הוא מסיר את בגדי הזהב שנעשו "לכבוד ולתפארת" ונכנס בבגדי לבן .מתוך דברי חז"ל ,הרמב"ן ,הרמב"ם ,אור החיים הקדוש ומקורות נוספים מתברר שהזהב אינו פסול ,שהרי הכהן הגדול חוזר ולובש אותו באותו יום .אלא שיש מקום אחד שבו האדם נדרש לעמוד בלי הסמלים שמספרים לעולם מי הוא .מכאן נפתחת שאלה הנוגעת לכל אדם :עד כמה הזהות שלנו נשענת על מקצוע ,מעמד ,הצלחה ,כסף ,כבוד ותדמית ,ומה נשאר מאיתנו כאשר אחד מהם נלקח? הכהן הגדול מלמד שהמסע פנימה אינו מחייב לברוח מן העולם ,אלא לגלות מי אנחנו בלעדיו ,ואז לחזור אליו מבלי להיות משועבדים לו.

יש רגעים שבהם אנחנו מתלבשים דווקא מפני שאנחנו עומדים לפגוש אדם חשוב .ככל שהמעמד גדול יותר ,אנחנו מקפידים יותר על הבגד, על המראה ,על הרושם שאנחנו יוצרים .הבגד אינו רק מכסה את הגוף. הוא מספר משהו על האדם שבתוכו .הוא יכול לספר על מעמדו ,על

מקצועו ,על סמכותו ,על הקבוצה שאליה הוא משתייך ועל המקום שהוא תופס בעיני אחרים. התורה עצמה מעניקה לבגדים משמעות כזאת .כאשר היא מצווה על עשיית בגדי הכהן הגדול היא אומרת" :ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת" (שמות כח ,ב) .רבי משה בן נחמן ,הרמב"ן (שמות כח ,ב) ,מבאר שבגדי הכהונה הם בגדי מלכות ,מן הסוג שלבשו מלכים בזמן התורה .גם רבי עובדיה ספורנו (שמות כח ,ב) מדגיש את הכבוד והתפארת הניכרים בבגדים הללו .הכהן הגדול אינו מופיע במקדש כאדם פרטי בלבד .הבגד מבטא את המעמד שהוא נושא. וכאשר מתבוננים בשמונת בגדי הכהן הגדול ,קשה להתעלם מן הפאר. התורה מצווה על זהב בחושן ,באפוד ,בציץ ובחלקים נוספים מן הבגדים .על כתפיו נמצאות אבני השוהם ועליהן שמות שבטי ישראל, ועל לבו חושן המשפט ובו שתים עשרה אבנים יקרות .הוא נכנס לעבודתו כשהוא נושא על גופו את כבוד הכהונה ואת שמות ישראל. ואז מגיע יום הכיפורים. זה היום שבו הכהן הגדול עתיד להגיע אל המקום שאיש אינו רשאי להגיע אליו בכל השנה .התורה מזהירה לאחר מות נדב ואביהוא" :ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארון ולא ימות" ( ויקרא טז ,ב) .רק ביום הכיפורים ,ורק במסגרת העבודה המדויקת שהתורה קבעה ,נפתחת בפני הכהן הגדול הדרך לפני ולפנים. היינו יכולים לצפות שדווקא ברגע הזה ילבש הכהן הגדול את הבגדים המפוארים ביותר שלו .אם יש שעה שבה ראוי לכאורה להופיע בכל הדר הכהונה ,הרי זו השעה שבה נציגו של עם ישראל נכנס אל המקום הקדוש ביותר כדי לכפר על העם. אבל התורה מצווה בדיוק להפך " :כתנת בד קדש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגר ובמצנפת בד יצנף ,בגדי קדש הם" (ויקרא טז ,ד).

אין חושן .אין אפוד .אין מעיל .אין ציץ .ובעיקר ,אין זהב. הכהן הגדול נכנס אל המקום הנשגב ביותר דווקא בבגדים פשוטים יותר למראה ,ארבעה בגדי בד לבנים. אבל חשוב לדייק :התורה אינה מבטלת ביום הכיפורים את בגדי הזהב. הכהן הגדול מחליף במהלך היום שוב ושוב בין בגדי הזהב לבגדי הלבן. המשנה במסכת יומא מתארת את סדר העבודה בפרטי פרטים ,והגמרא מסכמת כי חמש עבודות מובחנות נעשות במהלך היום :תמיד של שחר בבגדי זהב ,עבודת היום בבגדי לבן ,אילו ואיל העם בבגדי זהב ,הוצאת הכף והמחתה בבגדי לבן ,ותמיד של בין הערביים בבגדי זהב .הגמרא במסכת יומא (דף לב ע"א). כל מעבר כזה אינו החלפת תלבושת פשוטה .רבי יהודה מלמד שם שהכהן הגדול טובל חמש טבילות ומקדש את ידיו ורגליו עשרה קידושין במהלך היום .המעבר בין מערכות הבגדים מלווה בטהרה ובהתקדשות. הגמרא לומדת זאת מן הפסוקים המתארים את פשיטת הבגדים, הרחיצה ולבישת הבגדים האחרים .הגמרא במסכת יומא (דף לב ע"א). רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,פוסק במשנה תורה (הלכות עבודת יום הכיפורים ב ,ב-ג) שעבודותיו המיוחדות של היום נעשות בבגדי לבן ,ואילו שאר העבודות נעשות בבגדי זהב ,ומתאר את חמש הטבילות ועשרת הקידושים המלווים את עבודת הכהן הגדול. הדיוק הזה משנה את כל השאלה. התורה אינה אומרת שזהב הוא דבר פסול .אילו הזהב היה פסול ביום הכיפורים ,הכהן הגדול לא היה לובש אותו שוב ושוב באותו יום עצמו. התורה גם אינה אומרת שכבוד ותפארת הם דברים שיש להתבייש בהם. הרי היא עצמה ציוותה ליצור בגדים "לכבוד ולתפארת". יש כאן הבחנה עדינה הרבה יותר. יש מקומות שבהם הזהב שייך .ויש מקום שאליו אפילו הזהב אינו יכול להיכנס.

חז"ל מעניקים לכך הסבר מפורסם .הגמרא דנה בשופר של ראש השנה ושואלת מדוע אין משתמשים בקרן של פרה .אחד ההסברים הוא" :אין קטיגור נעשה סניגור" .הזהב מזכיר את חטא העגל ,ולכן אין ראוי שהדבר המזכיר את החטא ישמש בשעה שבה מבקשים כפרה .הגמרא מקשה מיד :הרי הכהן הגדול לובש בגדי זהב בעבודות יום הכיפורים. והתשובה היא שהכלל נאמר דווקא "מבפנים" ,בעבודה הנעשית לפני ולפנים .הגמרא במסכת ראש השנה (דף כו ע"א). זהו דיוק מופלא .הזהב אינו מגורש מן המקדש .הוא אינו מגורש אפילו מיום הכיפורים .הוא נעצר בנקודה מסוימת. יש גבול שאליו הוא מגיע ,ומעבר לגבול הזה הכהן הגדול נדרש להיכנס בלעדיו. רבי שלמה יצחקי ,רש"י (ראש השנה כו ע"א) ,מסביר שבגדי הזהב אינם נכנסים לפני ולפנים משום שהם מזכירים את חטא העגל .רבי משה בן נחמן ,הרמב"ן (ויקרא טז ,ד) ,מביא אף הוא את דברי חז"ל הללו ,אך מוסיף עומק אחר לבגדי הלבן .הוא מקשר את בגדי הבד של הכהן הגדול אל דמות "האיש לבוש הבדים" המופיעה בספר דניאל (י ,ה; יב ,ו-ז) ובספר יחזקאל (ט ,ב-ג) .הלבן איננו אפוא רק היעדר זהב .הוא לבוש מסוג אחר ,לבוש המתאים לעבודה שאינה מבקשת להציג מלכות אנושית אלא להתקרב אל עולם של שירות עליון. ומכאן מתחילה להיפתח שאלה גדולה הרבה יותר מן השאלה מדוע הכהן הגדול אינו לובש זהב. מדוע התורה רוצה שדווקא ברגע שבו האדם מגיע למקום הפנימי ביותר ,הוא יסיר מעליו חלק מן הדברים שמספרים לעולם מי הוא? אולי מפני שיש הבדל בין כבודו של התפקיד לבין זהותו של האדם. הכהן הגדול זקוק לבגדי הזהב .הם אינם תחפושת .התורה נתנה אותם לו .הם מבטאים אמת :הוא כהן גדול ,הוא נושא את שמות ישראל על לבו ועל כתפיו ,הוא ממלא תפקיד שאין דומה לו בישראל .אבל גם דבר

אמיתי יכול להפוך למסך אם האדם מתחיל לחשוב שהוא כל האמת עליו. וזו אינה רק שאלה של כהן גדול. כמעט כל אדם לובש במהלך חייו "בגדי זהב". לאו דווקא בגדים ממש .לפעמים אלה התארים שלו ,המקצוע שלו, ההצלחות שלו ,המעמד שרכש ,הבית שבנה ,הכסף שהרוויח ,הספרים שכתב ,התלמידים שהעמיד ,העסק שהקים ,המשפחה שגידל ,התפקיד הציבורי שקיבל או הכבוד שאנשים מעניקים לו. כל אלה יכולים להיות דברים טובים מאוד .חלקם אפילו שליחות. אבל קיימת סכנה שקטה :האדם יכול להתחיל להשתמש במה שהוא עושה כדי לענות על השאלה מי הוא בעצמו. ואולי משום כך הכניסה לפני ולפנים מתחילה דווקא בהסרה. לא מפני שהזהב שקר. אלא מפני שגם האמת של הזהב איננה כל האמת. הבעיה מתחילה כאשר האדם אינו רק לובש את "בגדי הזהב" שלו ,אלא שוכח שיש בתוכם אדם .במשך שנים הוא בונה מקצוע ,מעמד ,משפחה, שם ,רכוש ,השפעה והישגים .לאט לאט הדברים הללו מפסיקים להיות דברים שיש לו והופכים להיות הדרך שבה הוא מבין מי הוא .כאשר שואלים אותו על עצמו ,הוא מספר מה הוא עושה .כאשר הוא רוצה להרגיש בעל ערך ,הוא בודק מה השיג .כאשר הוא מבקש לדעת אם הוא מצליח בחיים ,הוא מסתכל על מה שאחרים יכולים לראות. התורה אינה מבטלת את העולם הזה .להפך .רבי משה בן מימון, הרמב"ם ,מלמד במשנה תורה (הלכות דעות ג ,ב-ג) שגם האכילה, השתייה ,השינה ,המסחר והעיסוק בצורכי הגוף יכולים כולם להיות מכוונים לעבודת הבורא .היהדות אינה מבקשת מן האדם לברוח מן העולם כדי למצוא את נשמתו .היא מבקשת ממנו לחיות בתוך העולם מבלי לטעות ולחשוב שהעולם החיצוני הוא כל מה שיש בו.

רבנו בחיי אבן פקודה מעמיד הבחנה יסודית בשער חשבון הנפש שבספר חובות הלבבות .האדם נדרש לבדוק לא רק את הפעולות שהוא עושה ,אלא את המניעים ,הכוונות והתנועות הפנימיות שמתחת להן. שני אנשים יכולים לעשות מבחוץ אותו מעשה ממש ,ובפנים להיות במקומות שונים לחלוטין .משום כך חשבון הנפש אינו יכול להסתפק ברשימת הישגים או כישלונות .הוא מבקש להגיע אל האדם שנמצא מאחוריהם. הרעיון הזה מופיע בצורה חריפה בדברי רבי משה חיים לוצאטו, הרמח"ל ,במסילת ישרים (פרק ג) .הוא מתאר את הצורך של האדם לפקח על עצמו בשני זמנים :לפני המעשה ולאחר המעשה .לפניו הוא צריך לשאול אם המעשה ראוי ,ולאחריו לבחון מה היה בו .עצם הצורך בבדיקה מלמד שהאדם אינו זהה למעשיו .יש בתוכו נקודה המסוגלת להתבונן בהם ,לשפוט אותם ולבחור אם להמשיך באותה הדרך. אבל ביום הכיפורים התורה מובילה את הבירור הזה אל מקום חריף הרבה יותר .היא אינה רק מבקשת מן הכהן הגדול לחשוב על עצמו. היא משנה את צורת הופעתו. רבי חיים בן עטר ,אור החיים הקדוש (ויקרא טז ,ד) ,מתקשה בעצם הדבר .בגדי הזהב הם בגדי כבוד ,ואם הכהן הגדול עומד להיכנס לעבודת המלך במקום המקודש ביותר ,היה מקום לחשוב שדווקא אז ראוי שילבש את בגדי הכבוד המפוארים ביותר .בתוך דבריו הוא מבאר שבגדי הלבן שייכים לאופי המיוחד של הכניסה הזאת ,שבה האדם אינו מופיע לפני המלך מתוך הפאר החיצוני הרגיל של עבודתו. הנקודה הזאת מקבלת עומק נוסף כאשר חוזרים אל לשון התורה .על שמונת בגדי הכהן הגדול נאמר" :לכבוד ולתפארת" (שמות כח ,ב). על ארבעת הבגדים שבהם הוא נכנס לעבודת הפנים נאמר" :בגדי קדש הם" (ויקרא טז ,ד). אין כאן בהכרח ניגוד בין כבוד לבין קדושה .בגדי הזהב עצמם הם בגדי קודש .אבל התורה משנה את הדגש .בחוץ יש מקום גם לתפארת הנראית לעין .בפנים נדרשת צורת עמידה אחרת.

וזה אולי אחד ההבדלים העמוקים שבין הדרך שבה אנחנו פוגשים בני אדם לבין הדרך שבה אנחנו עומדים לפני הקב"ה. בני אדם כמעט תמיד פוגשים אותנו דרך לבושים .הם יודעים מה שמנו, במה אנחנו עובדים ,היכן אנחנו גרים ,מה עשינו ,כמה הצלחנו ,מהו המעמד שלנו ומה אחרים חושבים עלינו .אפילו האנשים הקרובים ביותר אינם יכולים לראות את כל מה שמתרחש בתוכנו. אבל דוד המלך אומר" :ה' חקרתני ותדע .אתה ידעת שבתי וקומי בנתה לרעי מרחוק" (תהלים קלט ,א-ב) .ובהמשך" :כי אין מלה בלשוני הן ה' ידעת כלה" (תהלים קלט ,ד) .לפני הקב"ה אין צורך לבנות תדמית ,מפני שאין אפשרות להסתתר מאחוריה. שמואל הנביא מקבל את אותו שיעור כאשר הוא מגיע לבית ישי ורואה את אליאב .מראהו מרשים כל כך עד ששמואל אומר בלבו" :אך נגד ה' משיחו" .הקב"ה משיב לו" :אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו ,כי לא אשר יראה האדם ,כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב" (שמואל א טז ,ו-ז). הפסוק אינו אומר שהעיניים משקרות תמיד .הוא אומר שהן מוגבלות. הן רואות את מה שניתן לראות מבחוץ .הקב"ה רואה גם את המקום שממנו הדברים יוצאים. רבי אליהו מווילנא ,הגר"א ,בפירושו למשלי (ד ,כג) ,עומד על הפסוק "מכל משמר נצר לבך כי ממנו תוצאות חיים" ,ומבאר שהלב הוא השורש שממנו נמשכות תנועות האדם ומעשיו .החיים שאנחנו רואים מבחוץ הם פעמים רבות התוצאה המאוחרת של דבר שהתחיל הרבה קודם במקום שאיש אחר לא ראה. לכן אפשר להיות אדם מצליח מאוד מבחוץ ולהיות אבוד בפנים .אפשר לקבל כבוד ולהרגיש חסר ערך .אפשר להחזיק בתפקיד חשוב ולהיות תלוי לחלוטין בכך שאחרים ימשיכו לחשוב שהוא חשוב .אפשר אפילו לעשות מעשים רוחניים גדולים ,ובכל זאת להזדקק להם כדי להוכיח לעצמו שהוא ראוי.

וכאן בגדי הזהב נעשים משל עדין במיוחד ,דווקא מפני שהם אינם דבר רע. הסכנה הגדולה לזהותו של אדם אינה נמצאת רק בדברים המבישים אותו .לפעמים היא נמצאת דווקא בדברים שהוא גאה בהם. כישלון יכול להפוך לזהות ,אבל גם הצלחה יכולה להפוך לזהות .אדם אחד אומר לעצמו" :אני הכישלון שלי" .אדם אחר אומר" :אני ההצלחה שלי" .שניהם תלו את כל זהותם בדבר שיכול להשתנות. קהלת אומר" :גם כל האדם שיאכל ושתה וראה טוב בכל עמלו מתת אלהים היא" (קהלת ג ,יג) .ההישג איננו פסול .האדם רשאי ליהנות מפרי עמלו ואף לראות בו מתנת אלוהים .השאלה מתחילה כאשר המתנה מפסיקה להיות דבר שקיבל והופכת להיות ההוכחה היחידה לכך שיש לו ערך. רבי יהודה ליווא ,המהר"ל מפראג ,מדגיש במקומות רבים את ההבדל שבין עצם הדבר לבין המקרים והמאפיינים המצטרפים אליו .אפשר לקחת את ההבחנה הזאת בזהירות גם אל חיי האדם :יש דברים השייכים אלינו באמת ,אבל אינם ממצים את עצם היותנו .התפקיד שלי יכול להיות אמיתי .ההישגים שלי יכולים להיות אמיתיים .אפילו הכבוד שקיבלתי יכול להיות מוצדק .ובכל זאת ,אף אחד מהם אינו מסוגל לבדו לענות על השאלה מי אני כאשר כל אלה אינם נמצאים בחדר. זו הסיבה שאובדן תפקיד עלול להיות קשה הרבה מעבר לאובדן המשכורת .אדם שפרש לאחר ארבעים שנות עבודה יכול לגלות שלא רק סדר היום שלו נעלם ,אלא גם אחת התשובות המרכזיות שנתן לעצמו לשאלה מי הוא .הורה שילדיו גדלו ועזבו את הבית יכול לחוות לא רק געגוע ,אלא ערעור בזהות שנבנתה במשך עשרות שנים סביב היותו נחוץ .אדם שאיבד מעמד ,עסק או יכולת גופנית עלול להרגיש שלא נלקח ממנו משהו ,אלא שנלקח ממנו הוא עצמו. וכאן עבודת יום הכיפורים מציבה תמונה עוצמתית :האיש בעל המעמד הרוחני הגבוה ביותר בישראל ,ביום החשוב ביותר שלו ,משאיר מאחור את הסמלים הבולטים ביותר של מעמדו.

הוא עדיין כהן גדול. דווקא משום כך הדבר עמוק כל כך. הוא אינו מפסיק להיות כהן גדול כאשר הוא מסיר את הזהב .הוא מגלה שכהונתו אינה תלויה בזהב. ואולי אחת השאלות הקשות שאדם יכול לשאול את עצמו היא לא רק במה הוא מצליח ,אלא מה יישאר מן התחושה שלו כלפי עצמו אם יום אחד הדבר שבו הוא מצליח יילקח ממנו. לפעמים רק כאשר "בגד זהב" אחד יורד ,אנחנו מגלים עד כמה התרגלנו לחשוב שהוא העור שלנו. אלא שהשאלה נעשית עמוקה עוד יותר כאשר מתבוננים במה שמתרחש לאחר שהכהן הגדול מסיר את בגדי הזהב .הוא אינו נשאר בלי בגדים .התורה מלבישה אותו בבגדים אחרים" .כתנת בד קדש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגר ובמצנפת בד יצנף ,בגדי קדש הם" (ויקרא טז ,ד) .כלומר ,יום הכיפורים אינו מבקש מן האדם למחוק את זהותו .הוא מבקש לברר איזו זהות נשארת כאשר הזהות המוצגת כלפי חוץ מפנה את מקומה לזהות עמוקה יותר. רבי משה בן נחמן ,הרמב"ן (ויקרא טז ,ד) ,עומד על אופיים המיוחד של בגדי הבד ומקשר אותם לדמויות העליונות המתוארות בנבואה כ**"איש לבוש הבדים"** .בספר יחזקאל מופיע "איש אחד בתוכם לבוש בדים" (יחזקאל ט ,ב) ,ובספר דניאל רואה הנביא "איש אחד לבוש בדים ומתניו חגרים בכתם אופז" (דניאל י ,ה) .הרמב"ן רואה אפוא בבגדי הלבן לא סתם בגדים זולים יותר מבגדי הזהב ,אלא לבוש המתאים לצורת שירות אחרת ,מופשטת יותר מן ההדר החיצוני של המלכות. גם רבי עובדיה ספורנו (ויקרא טז ,ד) מדגיש את ייחודם של בגדי הבד לעבודת הפנים .אין מדובר בשינוי אופנתי אלא בהתאמת האדם למעמד שאליו הוא עומד להיכנס .הכהן הגדול אינו נכנס לפני ולפנים כפי שהוא

מופיע בחצר המקדש .ככל שהוא מתקדם פנימה ,משהו מן החוץ נשאר מאחור. ואולי כאן מסתתר אחד הסודות הגדולים של יום הכיפורים :לא כל מה שצריך אותנו בחוץ צריך להיכנס איתנו פנימה. בחוץ האדם זקוק לשם .הוא זקוק לתפקיד .חברה אינה יכולה להתנהל בלי תפקידים ומעמדות .רב צריך לדעת שהוא רב ,רופא צריך לזכור שהוא רופא ,הורה צריך לקבל אחריות של הורה ,מנהל צריך להנהיג ועובד צריך למלא את תפקידו .אפילו הכהן הגדול עצמו זקוק לבגדים שמכריזים על כהונתו ,מפני שהעולם המעשי זקוק להגדרות. אבל לפני ולפנים מתרחשת תנועה הפוכה. שם האדם אינו נדרש להציג את עצמו. אולי זו אחת המשמעויות העמוקות של דברי המשנה בסוף מסכת יומא. לאחר מסכת שלמה המתארת את עבודת הכהן הגדול ,הקרבנות, ההזאות ,השעירים ,הקטורת והכניסה לקודש הקודשים ,חותמת המשנה בדברי רבי עקיבא" :אשריכם ישראל ,לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמים" (משנה יומא ח ,ט). שתי המילים החשובות כאן הן "לפני מי". לא רק מה עשית .לא רק כמה הצלחת .לא רק כמה נכשלת .השאלה היא לפני מי אתה עומד. וכאשר התורה עצמה מתארת את תכלית היום היא אומרת" :כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם ,לפני ה' תטהרו" ( ויקרא טז ,ל) .הטהרה של יום הכיפורים אינה מתרחשת בחלל ריק. היא מתרחשת לפני ה'. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,פותח את הלכות תשובה בתיאור הווידוי ואומר שהשב מחטאו צריך לומר" :אנא השם ,חטאתי עויתי פשעתי לפניך" (משנה תורה ,הלכות תשובה א ,א) .גם כאן מופיעה אותה תנועה .החטא אינו רק עובדה ביוגרפית שצריך לתקן .האדם מעמיד את העובדה הזאת בתוך מערכת יחסים :לפניך.

יש הבדל עצום בין אדם שאומר לעצמו "נכשלתי" לבין אדם שמסוגל לעמוד לפני הקב"ה ולומר "חטאתי לפניך" .הראשון עלול להישאר לבדו עם הכישלון שלו .השני מכניס את הכישלון לתוך מפגש .דווקא המקום שבו האדם מפסיק להסתתר הוא המקום שבו יכולה להתחיל תשובה. דוד המלך מתאר זאת במזמור התשובה הגדול" :כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד .לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי" (תהלים נא ,ה-ו) .דוד אינו מקטין את החטא ואינו מייפה אותו .להפך ,הוא מביט בו במלוא חומרתו .אבל הוא אינו נשאר רק מול עצמו .הוא עומד מול הקב"ה. ומכאן אפשר להבין דבר שנראה במבט ראשון כמעט פרדוקסלי .דווקא האדם שאינו צריך להגן על התדמית שלו מסוגל לראות את חסרונותיו בצורה אמיצה יותר. כאשר הערך העצמי שלי תלוי בכך שאהיה תמיד מוצלח ,כל כישלון מאיים על הזהות שלי .אם אני חייב להיות חכם ,קשה לי להודות שטעיתי .אם אני חייב להיות אדם טוב בעיני עצמי ,קשה לי להכיר בכך שפגעתי .אם אני חייב להיות הורה מושלם ,כל טעות בחינוך הילדים הופכת לאיום .אם אני חייב להיתפס כאדם רוחני ,דווקא החטאים שלי נעשים דברים שאני מוכרח להסתיר אפילו מעצמי. אבל אם הזהות העמוקה שלי אינה מתחילה במה שהשגתי ואינה מסתיימת במה שקלקלתי ,אפשר להביט באמת בלי להתפרק ממנה. כאן נוגעת הפסיכולוגיה המודרנית בנקודה דומה מזווית אחרת. מחקרים על מה שמכונה contingencies of self-worthבדקו מה קורה כאשר תחושת הערך של אדם תלויה בתחומים חיצוניים מסוימים, כגון הישגים ,תחרות ,מראה או אישור מאחרים .במחקר רחב של ג'ניפר קרוקר ועמיתיה נמצא שכאשר הערך העצמי תלוי מאוד בתחום מסוים, הצלחה וכישלון באותו תחום יוצרים תנודות חריפות יותר בתחושת הערך של האדם .ג'ניפר קרוקר ,ריה לוהטנן ,מליסה קופר ושאנון בובֶרט,

,Journal of Personality and Social Psychologyכרך ,2003 ,85 עמ' .894-908 הנקודה איננה שהישגים אינם חשובים .גם המחקר אינו אומר זאת. השאלה היא מה קורה כאשר ההישג מפסיק להיות דבר חשוב שעשיתי והופך להיות התנאי לכך שאוכל להרגיש שאני אדם בעל ערך. יום הכיפורים מציע תנועה אחרת לחלוטין. הכהן הגדול אינו נדרש להוכיח לפני הקב"ה שהוא כהן גדול .הוא אינו צריך להביא לקודש הקודשים את הסמלים שמספרים על מעמדו .הוא יכול להשאיר את הזהב בחוץ מפני שמי שנמצא בפנים כבר יודע מי עומד לפניו. וזה אולי אחד הרגעים הנדירים שבהם האדם יכול להפסיק לנהל את יחסי הציבור של עצמו. לא להסביר מדוע הוא בעצם בסדר .לא להזכיר לעצמו את כל הדברים הטובים שעשה כדי לאזן את הדברים הרעים .לא להסתתר מאחורי הישגים ,וגם לא להסתתר מאחורי כישלונות .פשוט לעמוד. הפסוק אומר" :נר ה' נשמת אדם חפש כל חדרי בטן" (משלי כ ,כז). רבי אליהו מווילנא ,הגר"א ,בפירושו למשלי (כ ,כז) ,קושר את נשמת האדם לכוח החיפוש והבירור הפנימי .יש באדם אור שמסוגל להיכנס אל המקומות הנסתרים שבו ולחשוף את מה שהחיים החיצוניים מאפשרים לו לעיתים לא לראות. וזה בדיוק המקום שבו המסע אל עצמנו נעשה קשה .מפני שקל יחסית לשאול מה השגתי השנה .קשה הרבה יותר לשאול מי היה האדם שהשיג את כל זה .קל לספור הצלחות וכישלונות .קשה לברר אילו פחדים ניהלו אותי ,לאיזה כבוד הייתי זקוק ,על מה לא הייתי מסוגל לוותר ,ממי ביקשתי אישור בלי להודות בכך ,ואיזה חלק מן הזהות שבניתי תלוי לחלוטין במבטם של אחרים. אולי משום כך הדרך אל המקום הפנימי ביותר במקדש אינה מתחילה בתוספת של עוד דבר ,אלא דווקא בהסרה.

לפני שנכנסים פנימה ,משאירים משהו בחוץ. ולפעמים רק לאחר שהזהב נשאר מאחור ,האדם יכול להתחיל לראות את עצמו. יש כאן נקודה נוספת ,ואולי היא העדינה ביותר בכל עבודת בגדי הלבן. הכהן הגדול אינו נשאר בבגדי הלבן עד סוף היום .לאחר שסיים את עבודות הפנים ,הוא פושט אותם ,טובל ,לובש שוב את בגדי הזהב וחוזר לעבוד בהם .המשנה במסכת יומא מתארת כיצד לאחר עבודת היום בבגדי לבן הוא מקדש ידיו ורגליו ,פושט ,יורד וטובל ,עולה ומסתפג, מביאים לו בגדי זהב והוא לובש אותם ומקדש ידיו ורגליו .המשנה במסכת יומא (ז ,ג). הפרט הזה משנה את משמעותו של כל המהלך .אילו התורה הייתה מבקשת ללמד שהזהב ,הכבוד והמעמד הם שקר ,היינו מצפים שהכהן הגדול יסיים את היום בלבן .אבל הוא חוזר לזהב .הוא חוזר אל הכבוד והתפארת .הוא חוזר אל העולם שבו יש תפקידים ,מעמדות ,אחריות והופעה חיצונית. יום הכיפורים אינו מבקש מאדם לברוח מן הזהב .הוא מבקש ממנו לדעת מי הוא גם בלעדיו ,כדי שיוכל אחר כך לחזור אליו מבלי להיות תלוי בו. זוהי הבחנה יסודית מאוד בעבודת האדם .יש הבדל בין אדם שיש לו תפקיד לבין אדם שהתפקיד מחזיק אותו .יש הבדל בין מי שנהנה מכבוד לבין מי שזקוק לכבוד כדי לדעת שהוא ראוי .יש הבדל בין אדם ששמח בהצלחה לבין אדם שאם ייכשל פעם אחת ,כל זהותו תתמוטט .מבחוץ ההבדל כמעט אינו נראה .שני האנשים יכולים לעבוד ,להצליח, להתפרנס ,ליצור ולהשפיע .ההבדל נמצא בשאלה מי מחזיק את מי. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,מתאר במשנה תורה (הלכות דעות א ,ד) את דרך האמצע כדרך שבה האדם אינו מבטל את כוחותיו אלא מעמיד אותם במידה הנכונה .גם בפרק השלישי שם הוא אינו מצווה את האדם לפרוש מן החיים ,אלא לכוון את פעולות החיים לתכלית ראויה .האדם

אוכל ,עובד ,ישן ,מקים משפחה ועוסק בענייני העולם ,אבל הוא אינו הופך אף אחד מן הדברים הללו לתכלית האחרונה של קיומו. הרעיון הזה מופיע בעוצמה גם בדברי רבי משה חיים לוצאטו ,הרמח"ל, בפתיחת מסילת ישרים (פרק א) .האדם נמצא בעולם של שימושים, משיכות וניסיונות .הדברים שבעולם יכולים להיות לו לעזר ויכולים להיות לו למכשול .השאלה איננה אם העולם קיים סביבו ,אלא כיצד הוא עומד מולו .אותו דבר עצמו יכול לשמש אדם לעבודתו ויכול להפוך לדבר שמשעבד אותו. זהב יכול להיות כלי במקדש ,והוא יכול להיות עגל. הבעיה איננה בחומר .הבעיה מתחילה כאשר האדם נותן לדבר חיצוני כוח להגדיר את מרכז חייו. וזו אולי אחת הסיבות לכך שהסרת בגדי הזהב מתרחשת דווקא לפני הכניסה אל המקום שאין בו כמעט דבר הנראה לעין .קודש הקודשים של בית ראשון אינו אולם תצוגה של עושר אנושי .במרכזו ארון הברית, ובתוכו הלוחות .הגמרא מלמדת שגם הלוחות השבורים הונחו בארון לצד הלוחות השלמים .הגמרא במסכת בבא בתרא (דף יד ע"ב) מביאה את הדרשה מן הפסוק "אשר שברת ושמתם בארון" ,ומכאן שגם שברי הלוחות מונחים בארון. זהו פרט שקשה שלא לשמוע בו הד עמוק במיוחד ביום הכיפורים. במקום הפנימי ביותר נמצאים לא רק הלוחות השלמים .נמצאים גם השברים. הקודש אינו בנוי רק מן הדברים שהצליחו. הגמרא במסכת מנחות (דף צט ע"א) לומדת מן העובדה ששברי הלוחות נשמרו בארון יחס של כבוד גם לתלמיד חכם ששכח תלמודו מחמת אונסו .מה שנשבר אינו בהכרח מאבד את קדושתו .השבר אינו מבטל את כל מה שהיה קודם ואינו מוחק את ערכו של הדבר שנשבר. מכאן נפתח עומק נוסף בעבודת יום הכיפורים .האדם רגיל להביא לעולם את הלוחות השלמים שלו .את המקומות שבהם הצליח ,את

הדברים שבהם הוא חזק ,את התפקידים שבהם הוא מתפקד היטב .את השברים הוא מעדיף להסתיר. אבל לפני ולפנים נמצאים שניהם. האדם אינו נדרש להיכנס אל הקודש לאחר שהצליח ליצור גרסה מושלמת של עצמו .הוא נכנס עם סיפור שיש בו שלמות ושבר ,הישגים וכישלונות ,מקומות שהוא גאה בהם ומקומות שהיה מעדיף שאיש לא יראה. ואולי דווקא משום כך אין צורך בזהב. כאשר האדם עדיין עסוק בהוכחת ערכו ,הוא מתקשה לשאת את שבריו. כל טעות מאיימת על הסיפור שהוא מספר על עצמו .אבל כאשר הערך העמוק שלו אינו תלוי בשלמות החיצונית ,הוא מסוגל להחזיק בארון אחד גם את הלוחות וגם את שבריהם. אין פירוש הדבר להשלים עם החטא .יום הכיפורים כולו בנוי על תשובה, וידוי ,חרטה ותיקון .הרמב"ם פוסק במשנה תורה (הלכות תשובה ב ,ב) שתשובה מחייבת את האדם לעזוב את החטא ,להסירו ממחשבתו, לגמור בלבו שלא יעשהו עוד ולהתנחם על שעבר .אין כאן ריכוך של האחריות. אבל אחריות אינה מחייבת מחיקה עצמית. אפשר לומר :עשיתי דבר רע ,בלי לומר :אני אינני אלא הדבר הרע שעשיתי .אפשר להודות בכישלון בלי להפוך את הכישלון לשם המשפחה של הנפש .אפשר לשאת את השברים אל תוך הקודש בלי להעמיד פנים שהם לוחות שלמים ,ובלי לזרוק אותם מחוץ לארון. וכאן מתברר מדוע יום הכיפורים אינו מסתיים בקודש הקודשים. הכהן הגדול יוצא. הוא חוזר אל העזרה .הוא חוזר אל העם .הוא חוזר אל בגדי הזהב .מפני שהמטרה של הכניסה פנימה איננה להישאר בפנים .המטרה היא לחזור אחרת אל החוץ.

אותו אדם חוזר .אותו כהן גדול .אותם בגדי זהב .אבל לאחר שהיה רגע שבו הזהב לא הגדיר אותו. וזהו מבחן עמוק הרבה יותר מאשר ויתור מוחלט על הישגים וכבוד .אדם שברח מכל מעמד לעולם לא גילה בהכרח שהוא חופשי ממנו .לפעמים גם הפרישות עצמה יכולה להפוך לזהות חדשה שהאדם נאחז בה. החירות האמיתית נבחנת כאשר אדם מסוגל להחזיק בדבר טוב מבלי שהדבר יחזיק בו. אפשר להיות בעל תפקיד ולהיזכר שגם לפני התפקיד היית אדם .אפשר להצליח בלי להפוך את ההצלחה למדד היחיד של הערך העצמי .אפשר לקבל מחמאה ולשמוח בה בלי להזדקק לה כדי להתקיים .אפשר להפסיד בלי להסיק שהחיים איבדו את משמעותם .אפשר אפילו לשאת תואר מכובד ולדעת שיש מקום פנימי שאליו התואר הזה אינו נכנס. המשנה במסכת אבות אומרת" :רבי שמעון אומר ,שלשה כתרים הם: כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות ,וכתר שם טוב עולה על גביהן" ( אבות ד ,יג) .גם בעולם של כתרים חז"ל מזכירים לאדם שיש הבדל בין המעמד שניתן לו לבין האדם שהוא נעשה .אפשר לקבל כתר כהונה מכוח ייחוס ,כתר מלכות מכוח תפקיד ,אבל השם הטוב נבנה מתוך צורת החיים עצמה. יום הכיפורים הולך צעד נוסף .פעם אחת בשנה גם מי שנושא את כתר הכהונה הגדול ביותר נדרש להיכנס למקום הפנימי ביותר בלי סמלי הזהב של הכתר. אפשר לענות עליה באמצעות קורות חיים. אם היו לוקחים לרגע את המקצוע ,את התפקיד ,את הכסף ,את המעמד ,את הכבוד ,את ההישגים ,את התדמית ,את הדברים שאנשים מעריכים בי ואפילו את הדברים שאני מעריך בעצמי ,האם הייתי יודע לומר מי נשאר? לא מה נשאר לי.

מי נשאר ממני. אולי זו אחת המתנות הגדולות של הכניסה לפני ולפנים .פעם אחת בשנה התורה מציירת אדם שמסיר את הזהב ,נכנס אל המקום שבו מונחים יחד הלוחות השלמים והשבורים ,עומד לפני מי שאינו זקוק לשום הצגה ,ואז יוצא ולובש שוב את הזהב. לא כדי להיות פחות בעולם. אלא כדי לחזור אל העולם כשהוא יודע שהעולם אינו כל מה שהוא. ואולי משום כך דווקא האדם שנכנס למקום הקדוש ביותר נכנס בלי זהב .מפני שלפני שאדם יכול לשאת כבוד מבלי להשתעבד לו ,הוא זקוק למקום אחד שבו הוא מגלה שהוא קיים גם בלעדיו. יש דברים שאנחנו לובשים מפני שהם מספרים לעולם מי אנחנו. ויש רגע שבו אנחנו צריכים להסיר אותם ,כדי לגלות מי אנחנו עוד לפני שהעולם התחיל לספר עלינו.