מלכודת השובע איך לא לתת להישגים של אתמול לכבות את המחר
מלכודת השובע איך לא לתת להישגים של אתמול לכבות את המחר האם אי פעם חשתם שההצלחה הגדולה ביותר שלכם הפכה דווקא לנקודת התרדמה שלכם? ברגע הדרמטי שבו ספר שמות נחתם והמשכן עומד מוכן ומפואר, מתפרצת בבתי הכנסיות זעקה עתיקה ומטלטלת המזהירה אותנו מפני השאננות שבפסגה. בהרצאה עוצמתית ונוקבת נחשוף את המנגנון הנפשי שגורם לנו להוריד את המגן דווקא בקו הגמר, ונלמד…
×××××× מלכודת השובע איך לא לתת להישגים של אתמול לכבות את המחר
האם אי פעם חשתם שההצלחה הגדולה ביותר שלכם הפכה דווקא לנקודת התרדמה שלכם? ברגע הדרמטי שבו ספר שמות נחתם והמשכן עומד מוכן ומפואר, מתפרצת בבתי הכנסיות זעקה עתיקה ומטלטלת המזהירה אותנו מפני השאננות שבפסגה. בהרצאה עוצמתית ונוקבת נחשוף את המנגנון הנפשי שגורם לנו להוריד את המגן דווקא בקו הגמר, ונלמד כיצד להפוך את תחושת הסיפוק של הסיום לדלק של התחדשות בוערת. דרך הגותם המזוקקת של גדולי הדור ותובנות פסיכולוגיות על המניע האנושי, נגלה איך לא ליפול למלכודת השובע וכיצד לקחת את אש המשכן אל תוך אפרוריות ימי החול. זהו מסע מרטיט מהמעטפת החיצונית אל דופק הלב, המעניק כלים מעשיים להפיכת כל סוף בחיים לנקודת זינוק לעבר פסגות חדשות ומוארות, מתוך הבנה שקדושה אמיתית היא תנועה שאינה פוסקת לעולם.
תעצמו את העיניים לרגע ותנסו לדמיין אדם שעמל שנים על בניית בית חלומותיו. הוא הניח לבנה אחר לבנה, השקיע את כל הונו, את לילותיו ואת תמצית דמו, והנה הוא עומד מול המבנה המוגמר. המפתח בידו, הצבע עודו טרי, והוא נכנס פנימה. ברגע הזה, כשהוא מתיישב על הכורסה בפעם הראשונה, פושטת בגופו תחושת שובע מסוכנת. הוא מרגיש שזהו, המסע נגמר. אך האמת היא שדווקא עכשיו מתחיל המבחן האמיתי: האם הבית הזה יהפוך למבצר של חיים, של יצירה ושל המשכיות, או שהוא יהפוך למוזיאון דומם של זיכרונות מהמאמץ שהיה ואיננו עוד?
אנחנו עומדים כעת בבתי הכנסיות, ספר שמות נחתם לעינינו, ואנחנו זועקים בקול שמרעיד את הלבבות: חזק חזק ונתחזק. האם עצרנו פעם לשאול את עצמנו מה פשר הצעקה הזו? האם מדובר רק בתרועת ניצחון של מי שסיים מטלה מפרכת ורוצה לסמן וי ולצאת לחופשה? האם הלב שלכם באמת חזק יותר עכשיו מאשר ביום שבו התחלנו לקרוא על שעבוד מצרים, או שאתם פשוט נושמים לרווחה שהגענו לסוף?
תחשבו על הרגע שבו אתם מסיימים פרויקט גדול בעבודה או שלב משמעותי בחינוך הילדים. האם אתם משתמשים בסיפוק הזה כדי להטעין מצברים לפסגה הבאה, או שאתם נרדמים בשמירה בזמן שהענן כבר מתחיל בנסיעתו אל עבר האופק החדש? למה אנחנו צריכים להתחזק דווקא כשהגענו אל המנוחה ואל הנחלה של סיום המלאכה? האם יכול להיות שהסכנה הגדולה ביותר לאור שבניתם בתוככם לא נמצאת בקושי של הדרך, אלא דווקא בשלווה המדומה של קו הגמר?
השאלה המנקרת בנשמה היא האם הקידוש שבניתם במשכן הפרטי שלכם בחודשים האחרונים יהפוך להיכל פועם של חיים, או שהוא יישאר כזיכרון רחוק של זהב וקרשים בזמן שהלב שלכם כבר נדד למקום אחר. אנחנו עומדים מול רגע שבו האדם מבין שהעבודה האמיתית רק מתחילה כעת, והמעבר מהפירוט הטכני אל הענן הממלא את הבית הוא המעבר שכל אחד מאיתנו חייב לעשות בתוך עצמו.
אנו צוללים אל עומקן של המחשבה וההלכה, כדי להבין מה באמת קורה בנפש ברגע ה"חזק" הזה. אנחנו לא רק מסיימים ספר; אנחנו בונים קומה חדשה בבניין האישי שלנו, והמפרשים מגלים לנו שהסכנה והסיכוי דרים בכפיפה אחת באותן שניות של חתימת הפרשה.
הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף (חזון עובדיה, שבת חלק ב, עמוד שג) כתב כי המנהג לומר חזק חזק ונתחזק בסיום כל חומש מחומשי תורה נועד להשריש בלב שהתורה זקוקה לחיזוק מתמיד, שכן היצר אורב לאדם דווקא בנקודת הסיום כדי להפוך את ההישג לזיכרון רחוק ותו לא. מרן מלמד אותנו יסוד פסיכולוגי מצמרר. תחשבו על אדם שטיפס על הר גבוה; כל עוד הוא בשיא המאמץ, הוא דרוך, הוא מרוכז, הוא נזהר מכל אבן נגף. אבל ברגע שהוא מגיע לפסגה ומרגיש את הרוח המנשבת, הוא נוטה לשחרר את השרירים, להוריד את המגן, ולומר לעצמו "עשיתי את שלי". שם בדיוק, ברגע השובע הזה, היצר הרע מנצל את הפרצה. ה"חזק" המשולש הוא קריאת התעוררות – אל תירדם על זרי הדפנה! הקדושה שזכית לה בחומש שמות היא לא מוצר מדף שקנית, אלא אש שצריך להזרים בה חמצן חדש בכל רגע. האם אתם מזהים בחייכם את הרגעים שבהם הצלחה רוחנית הפכה דווקא לנקודת תרדמה?
הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן (חזק ישראל, סימן א) ביאר כי המילה ונתחזק נאמרת בלשון רבים כדי להורות שאין בכוחו של האדם היחיד להחזיק מעמד לבדו מול סערות המסע, וכפי שהמשכן נבנה מחיבור של חצאי שקלים, כך גם הכוח לסיים ולהתחיל מחדש נובע מהערבות ההדדית. החפץ חיים זועק כאן את סוד ה"ביחד". לבד, אדם הוא ענף שנשבר ברוח הראשונה של השגרה. אבל כשכל הקהל צועק יחד "ונתחזק", אנחנו מחברים את חצאי הנשמות שלנו למשכן אחד שלם. האם אתם מרגישים את האחריות הזו כלפי מי שיושב לידכם? האם אתם מבינים שכל "חזק" שאתם צועקים הוא חבל הצלה למישהו אחר שמרגיש שהכוח שלו אזל? השותפות הזו היא זו שנושאת את הענן מעל המשכן, והיא זו שמבטיחה שהמסע לא ייעצר בגלל חולשה של יחיד.
מו"ר הגר"א וייס (מנחת אשר, שמות, סימן עב) חידש כי הכוח להתחזק בסוף הספר נובע מהעובדה שכל סיום הוא בעצם נקודת הזינוק לספר הבא, והמעבר מחומש שמות לחומש ויקרא הוא המעבר מהמעטפת החיצונית של הקרשים אל עבודת הלב הפנימית של הקרבנות. כאן מונח המפתח להבנת כל תהליך של צמיחה בחיים. מו"ר הגר"א וייס תובע מאיתנו לשנות את הפרדיגמה: הסוף הוא לא קיר אטום, הוא דלת שנפתחת. סיימנו לבנות את המשכן החיצוני? מצוין, עכשיו מתחילה העבודה הקשה באמת – לצקת לתוכו נשמה. אם תסתכלו על הסיום כעל גמר המשימה, אתם תאבדו את האש. אבל אם תראו בו את יריית הזינוק ל"סדר קדשים" של החיים הפרטיים שלכם, לדיוק במידות ובהקרבה עצמית, הרי שהחזק שלכם יהיה מלא באנרגיה של התחדשות.
העומק הזה מקבל משנה תוקף במחקריו של הפסיכולוג החברתי דן אריאלי על "אפקט הניסיון" והשפעת ההישג על המוטיבציה. אריאלי מוכיח במחקריו כי ברגע שאדם משלים משימה מורכבת, קיימת נטייה קוגניטיבית לירידה חדה במתח העשייה, מה שמוביל לעיתים קרובות לטעויות של חוסר תשומת לב. התורה, באלפי שנות חכמה, הקדימה את המדע ומצאה את הפתרון: הזעקה הציבורית. המעבר מהמיקוד האישי בהישג למיקוד הקבוצתי ב"ונתחזק" מונע את הנפילה של אחרי השיא ומייצר מומנטום חדש של עשייה.
האם אתם מוכנים להפסיק להיות צופים מהצד בהצלחות של עצמכם ולהפוך לחלק מהמסע הדינמי של הענן? האם הלב שלכם מסוגל להכיל את המתח שבין הסיפוק על מה שנבנה לבין הציפייה למה שעוד ייבנה?
מתוך העומק הנורא של המקורות והבנת מבנה הנפש אנו מגיעים אל הרגע שבו הדברים הופכים לחיים עצמם אל הנקודה שבה המילים הופכות למעשים והאש של המשכן נכנסת אל תוך הכלים של ימי החול שלנו. חזק חזק ונתחזק היא לא קריאה שנשארת בין כותלי בית הכנסת היא המצפן שצריך להוביל אותנו בכל צומת של סיום והתחלה בחיינו המודרניים והסוערים.
כדי להפוך את הראייה הזו לכוח משנה חיים עלינו לאמץ את אסטרטגיית הזינוק מהפסגה. הצעד הראשון הוא זיהוי נקודת השובע. בכל פעם שאתם מסיימים משימה גדולה בעבודה או מגיעים ליעד רוחני שהצבתם לעצמכם אל תתנו לשקט שאחרי להרדים אתכם. תשאלו את עצמכם ביושר האם הבית שבניתי הוא רק מעטפת יפה או שיש בו חיים פועמים? הצעד השני הוא הפיכת הניצחון לדלק. אל תשתמשו בסיפוק כדי לנוח אלא כדי להטעין את המצברים לקראת הקומה הבאה. אם סיימתם את חומש שמות ועמדתם בפרטי הפרטים של המשכן זהו הסימן שאתם מוכנים כעת להקריב את הלב בתוך חומש ויקרא. הצעד השלישי הוא האחריות המשותפת. חפשו את האדם שנמצא לידכם ומרגיש שנגמר לו הכוח בדרך ותצעקו איתו יחד ונתחזק. הכוח שלכם מוכפל כשאתם הופכים למשענת עבור האחר.
האש הזו של סיום הספר היא המופת של האחריות האנושית שהופכת להשראה אלוהית והיא קוראת לכל אחד מאיתנו להפסיק להיות צופה מן הצד בענן ולהפוך לחלק בלתי נפרד מהמסע הדרמטי הזה. אל תתנו לאפרוריות של השגרה לכבות את הלהבה שהדלקתם כאן אלא קחו את הדיוק את השקיפות ואת הצעקה המרעידה הזו והפכו אותם למנוע עוצמתי של התחדשות בכל צעד ושעל. תצאו מכאן עם התחייבות פנימית שהמשכן שבניתם בעמל כה רב לא יהיה תחנה אחרונה אלא ראש גשר לכיבושים רוחניים חדשים מתוך הבנה שיש בתוככם את הכוח להפוך כל סוף להתחלה מוארת עוצמתית ומרגשת הרבה יותר.
ידידיי כשאנו חותמים את הספר הזה אנו לא סוגרים פרק אלא פותחים צוהר לאור אינסופי שאין לו סוף. אל תסתפקו בלהתרפק על העבר בזמן שהענן כבר החל בנסיעתו אל האופק אלא תהיו אלו שמובילים את המסע ביושרה ובאש של התלהבות שאינה כבה. שהחזק הזה ילווה אתכם בדרכים המפותלות בבתים פנימה ובלבבות הסוערים ותדעו שגם כשהדרך קשה ומאיימת הכוח של ונתחזק יחד עם כל בית ישראל הוא שיביא אותנו אל המנוחה ואל הנחלה בקומה זקופה ובנפש חפצה. חזק חזק ונתחזק.