למה אנחנו מרגישים לפעמים שכבר מאוחר מדי לתקן?
ייאוש אחרי כישלון; חוסר אונים נלמד; תקווה והתחלה מחדש
ייתכן שזו אחת המשמעויות העמוקות של "והשבות אל לבבך". לפני שהאדם חוזר אל הקב"ה, הוא צריך לחזור אל מקום בתוכו שממנו ברח. להסכים לפגוש את עצמו בלי יחסי ציבור, בלי כתב הגנה ובלי הסיפור שבו הוא תמיד הצודק.
ולפעמים הרגע המשמעותי ביותר של תשובה איננו הרגע שבו אדם אומר: "ממחר אני משתנה".
הוא רגע אחד קודם.
הרגע שבו הוא מסוגל לומר לעצמו בשקט: אולי טעיתי. אולי פגעתי. אולי אני מפחד. אולי מה שאני מספר לעצמי כבר שנים איננו כל הסיפור. אולי יש בי דבר שאני צריך לתקן.
זו אינה חולשה.
זה הרגע שבו השינוי נעשה אפשרי.
מפני שכל עוד אנחנו עסוקים בלהוכיח לעצמנו מי אנחנו, איננו פנויים לגלות מי אנחנו עוד יכולים להיות.
למה אנחנו מרגישים לפעמים שכבר מאוחר מדי לתקן?
יש משפטים שאדם אומר לעצמו בשקט, לפעמים במשך שנים: כבר מאוחר מדי. כבר עברתי את הגיל. כבר הרסתי את הקשר. כבר התרחקתי יותר מדי. כבר בזבזתי יותר מדי זמן. כבר עשיתי טעויות שאי אפשר למחוק. גם אם הייתי רוצה להשתנות, מה זה כבר ישנה עכשיו?
זו אחת התחושות הכבדות ביותר שאדם יכול לשאת, לא עצם הכישלון, אלא המחשבה שכבר אין דרך חזרה ממנו. לפעמים אדם מסוגל להתמודד עם טעות אחת, אפילו עם כמה טעויות, אבל ברגע שבו הוא מתחיל להאמין שהן כבר הפכו לגורלו, משהו עמוק בו נסגר.
פרשת נצבים פונה בדיוק אל המקום הזה ואומרת: "אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלוקיך ומשם יקחך" (דברים ל, ד).
זה פסוק כמעט בלתי נתפס. התורה אינה מתארת אדם שנמצא קצת רחוק. היא בוחרת את הקצה: "בקצה השמים". כאילו אומרת לו, גם אם נדמה לך שהגעת אל המקום הרחוק ביותר שאפשר להגיע אליו, גם משם אפשר להתחיל לחזור.
אבל מדוע התורה משתמשת בביטוי כל כך קיצוני? הרי אפשר היה לומר בפשטות שהקב"ה יקבץ את נדחי ישראל מכל מקום.
אולי מפני שלפעמים הבעיה הגדולה ביותר איננה המרחק האמיתי, אלא המרחק שהאדם מרגיש.
יש אנשים שאינם באמת בקצה השמים, אבל בנפש הם משוכנעים שהם שם.
אדם שעבר שנים של ריחוק מן התורה יכול להיכנס לבית הכנסת ולהרגיש שהוא אורח בעולם שכבר איננו שייך לו. אב שלא היה נוכח מספיק בילדות של ילדיו עלול לומר לעצמו: עכשיו הם כבר גדולים, מה הטעם להתחיל. זוג שחי שנים בתוך ריחוק רגשי יכול להשתכנע שאין טעם אפילו לנסות לדבר. אדם שהפסיד כסף בהחלטות גרועות עלול להרגיש שכל ניסיון חדש הוא רק הכנה לכישלון הבא.
והשאלה היא לא רק מה קרה בעבר. השאלה היא מה העבר גרם לנו להאמין על העתיד.
הרמב"ן (דברים ל, ג-ד) רואה בפסוקים הללו הבטחה של קיבוץ גלויות ותשובה. אבל מעבר לממד הלאומי יש כאן עיקרון עמוק: אין מרחק שמבטל את עצם האפשרות לשוב. האדם יכול להיות רחוק, מפוזר, מנותק, ועדיין עצם האפשרות לחזרה נשארת קיימת.
רבי עובדיה ספורנו (דברים ל, ג-ד) מדגיש את מידת הרחמים שבתהליך הזה. האדם אינו שב אל מקום סגור. התורה מתארת תנועה של קיבוץ, קבלה ורחמים. כלומר, השיבה איננה רק מחיקת עונש. היא בנייה מחודשת של קשר.
וזה חשוב מאוד, מפני שאדם שנמצא בתחושת "מאוחר מדי" אינו זקוק רק להבטחה טכנית שיש אפשרות לתקן. הוא זקוק לאפשרות להאמין שמישהו עדיין מחכה לו בצד השני.
חז"ל אמרו במסכת פסחים (דף פו ע"ב): "כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה, חוץ מצא." מעבר לפשט הסוגיה, המשפט הזה הפך לביטוי עמוק ביחס שבין האדם לקב"ה. כל עוד האדם חי, הדלת איננה נסגרת בפניו באמת. גם אם הוא מדמיין
שהוא כבר בחוץ, עצם התחושה של "צא" אינה בהכרח קולו של בעל הבית. לפעמים זו הפרשנות שהאדם עצמו יצר לאחר שנים של אכזבה מעצמו.
וזה מביא אותנו לשאלה קשה מאוד: מה מסוכן יותר, הכישלון או הייאוש שאחריו?
אדם שנכשל עדיין יכול לקום. אדם שהשתכנע שאין טעם לקום מפסיק לנסות.
הפסיכולוג Martin Seligman חקר את תופעת Learned Helplessness, חוסר אונים נלמד. כאשר אדם חווה שוב ושוב מצבים שבהם הוא מרגיש שאין לו שליטה על התוצאה, הוא עלול ללמוד לא רק שכרגע הוא חסר אונים, אלא שאין טעם לנסות בעתיד. גם כאשר נפתחת בפניו דרך חדשה, הוא כבר אינו בודק אותה.
זו נקודה מטלטלת. לפעמים הדלת באמת נפתחה, אבל האדם כבר הפסיק לנסות את הידית.
החיים נותנים הזדמנות חדשה, אבל הזיכרון של הכישלונות הקודמים לוחש: אל תטרח. כבר ניסית. כבר נפלת. אתה יודע איך זה ייגמר.
וכך העבר אינו רק זיכרון. הוא הופך לנבואה.
אבל התורה מסרבת לאפשר לנו להפוך את העבר לנבואה מוחלטת.
"משם יקבצך."
לא "אם תצליח להגיע לבד עד חצי הדרך". לא "אם תצליח קודם להוכיח שהשתנית". התורה מתארת אפשרות של תנועה שמתחילה דווקא מתוך המרחק.
וזו שאלה שיכולה לגעת כמעט בכל תחום בחיים: כמה הזדמנויות איננו רואים מפני שכבר החלטנו מראש שאין סיכוי?
אדם אומר: הילדים שלי כבר לא מקשיבים לי. אולי. אבל האם בדקת מה יקרה אם תפסיק לנסות לחנך ותתחיל להקשיב? אדם אומר: אנחנו כבר לא זוג כמו פעם. נכון. אבל האם זו הוכחה שאי אפשר לבנות משהו חדש, או רק הוכחה שהישן כבר איננו מספיק? אדם אומר: כבר נכשלתי בדיאטות עשר פעמים. האם זה מוכיח שאין שינוי אפשרי, או שאותה שיטה לא עבדה עבורך? אדם אומר: אני כבר בן חמישים, שישים או שבעים. האם הגיל סגר את האפשרות לצמיחה, או רק שינה את הדרך שבה היא נראית?
יש הבדל עצום בין "לא הצלחתי עד היום" לבין "אני לא יכול להצליח".
המשפט הראשון הוא עובדה זמנית. השני הוא זהות.
מחקריו של C. R. Snyder על Hope Theory הציעו לראות תקווה לא רק כתחושה נעימה אלא כמבנה נפשי שכולל שני מרכיבים: היכולת לראות דרכים אפשריות אל המטרה, ותחושת מסוגלות לנוע בהן. כאשר אחד משני המרכיבים נשבר, התקווה נשחקת. האדם יכול לרצות שינוי אך לא לראות שום דרך להגיע אליו, או לראות דרך אך לא להאמין שהוא מסוגל ללכת בה.
זה מסביר מדוע המשפט "יהיה בסדר" כמעט אף פעם אינו מספיק לאדם מיואש.
הוא אינו זקוק רק לעידוד. הוא זקוק לדרך.
אולי משום כך התורה אינה מסתפקת ב"משם יקבצך". היא ממשיכה מיד: "והביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והיטבך והרבך מאבותיך" (דברים ל, ה).
הפסוק אינו אומר רק שאפשר לחזור למה שהיה.
הוא אומר שאפשר להגיע אפילו למקום טוב יותר ממה שהיה.
זו נקודה עמוקה מאוד. אנחנו נוטים לחשוב על תיקון כעל ניסיון להחזיר את השעון לאחור. להחזיר את הזוגיות למה שהייתה. להחזיר את האמון. להחזיר את הבריאות. להחזיר את עצמנו לאדם שהיינו פעם.
אבל לפעמים תיקון אמיתי איננו חזרה לעבר.
הוא בנייה של עתיד שלא היה קודם.
זוג שעובר משבר עמוק לא תמיד יכול לחזור להיות "כמו פעם". אולי הוא צריך לבנות סוג חדש של קשר, בוגר יותר, כן יותר, כזה שמעולם לא היה ביניהם. אדם שעשה טעויות כלכליות לא צריך לשוב לאותו אדם שהיה לפני הטעות. הוא יכול להפוך לאדם שמבין כסף, אחריות וסיכון יותר מבעבר. מי שהתרחק מן התורה שנים רבות אולי לא יחזור בדיוק לאמונה התמימה שהייתה לו בנעוריו. אבל הוא יכול לבנות אמונה עמוקה יותר, שעברה שאלות, נפילות ובירור.
וזה אולי פירוש חדש למילים "והיטבך והרבך מאבותיך". השיבה אינה תמיד נסיגה אל הנקודה הישנה. היא יכולה להיות קפיצה אל מקום חדש.
חז"ל נותנים לתשובה כוח כמעט בלתי נתפס. הגמרא במסכת יומא (דף פו ע"ב) אומרת שגדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכויות כאשר היא נעשית מאהבה.
צריך להבין את העומק של האמירה הזו. חז"ל אינם אומרים שהעבר נמחק כאילו לא היה. אם הוא היה נמחק, הזדונות היו נעשים לאפס. הם אומרים שהם יכולים להפוך לזכויות.
איך כישלון הופך לזכות?
אולי מפני שהאדם מסוגל לקחת את החומר שממנו נבנתה הנפילה ולהשתמש בו לבניית אישיות עמוקה יותר. הטעות יכולה ללמד אותו רגישות. הכאב יכול להפוך אותו לאדם שמבין כאב של אחרים. הכישלון יכול ללמד אותו ענווה. השנים האבודות יכולות ליצור בו הערכה לזמן שלא הייתה לו קודם.
זו איננה הצדקה של הטעות. זו גאולה של הטעות.
יש דברים בחיים שאי אפשר למחוק. אבל אפשר לשנות את המקום שהם תופסים בסיפור שלנו ואת האדם שהם עוזרים לנו להיות מכאן והלאה.
השאלה היא האם אנחנו מוכנים להפסיק לבקש מן העבר להיות שונה, ולהתחיל לשאול מה אפשר לעשות איתו עכשיו.
לפעמים אדם מבזבז שנים נוספות מפני שהוא עסוק בבכי על השנים שכבר בזבז. הוא אומר: אם הייתי מתחיל לפני עשר שנים, הייתי היום במקום אחר. ייתכן שהוא צודק. אבל בעוד עשר שנים הוא עלול לומר בדיוק את אותו משפט על היום.
כמה זמן אפשר להפסיד בגלל הזמן שכבר הפסדנו?
אולי אחת האשליות המסוכנות ביותר היא המחשבה שהתיקון חייב להיות שווה בגודלו לקלקול. אם הזנחתי מערכת יחסים עשר שנים, נדמה לי שאצטרך עשר שנים כדי לתקן ולכן אין טעם להתחיל. אם לא למדתי במשך שנים, אני מסתכל על כל מה שחסר ומתייאש. אם הזנחתי את הגוף זמן רב, אני רואה את המרחק מן היעד ומוותר.
אבל החיים אינם תמיד עובדים בחשבון ליניארי.
לפעמים שיחה אחת כנה אינה מתקנת שנים, אבל היא משנה את כיוון התנועה. יום אחד של בחירה אחרת אינו מוחק עבר, אבל הוא מוכיח שהעבר אינו בעל הבית היחיד. צעד קטן יכול להיות משמעותי לא בגלל המרחק שהוא כבר עבר, אלא בגלל הכיוון שהוא פתח.
הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ב הלכה א) מגדיר את בעל התשובה הגמורה באמצעות מצב שבו האדם פוגש שוב את אותה אפשרות לחטוא ובוחר אחרת. יש כאן רעיון עצום: התיקון אינו דורש מאיתנו לחזור בזמן ולשנות את מה שכבר עשינו. הוא מתרחש כאשר העתיד פוגש מצב דומה ואנחנו נותנים תשובה חדשה.
אינך יכול לחזור לרגע שבו פגעת.
אבל אתה יכול להגיע לרגע הבא שבו תוכל לפגוע, ולבחור אחרת.
אינך יכול לחזור לילדות של ילדיך.
אבל אתה יכול להיות אבא אחר בשיחה שתתקיים הערב.
אינך יכול למחוק שנים שבהן לא שמרת על עצמך.
אבל אתה יכול לבחור מה יקרה לגוף שלך היום.
אינך יכול להחזיר את כל התפילות שהתפללת בלי לב.
אבל אתה יכול לומר את הברכה הבאה אחרת.
אולי זו אחת המתנות הגדולות של התשובה: היא אינה דורשת שליטה בעבר. היא מחזירה לנו שליטה על הרגע הבא.
ויש כאן גם מסר חשוב במיוחד לקראת ראש השנה. לפעמים אנשים מגיעים לימים האלה עם תחושה כבדה. שוב אלול. שוב ראש השנה. שוב אותם דברים שרציתי לשנות בשנה שעברה ולא שיניתי. שוב אותן קבלות. שוב אותם כישלונות. ואולי דווקא משום כך קל להיכנס לימים הנוראים בתחושת שחיקה: כמה פעמים עוד אפשר להתחיל?
אבל התורה אומרת משהו אחר לגמרי. העובדה שניסית בעבר ולא הצלחת איננה הוכחה שאין טעם לנסות. היא רק אומרת שהדרך הקודמת לא הביאה אותך עד המקום שרצית.
השאלה איננה כמה פעמים נפלת.
השאלה היא האם בכל פעם שאתה קם אתה מוכן ללמוד משהו חדש על הדרך שבה אתה צריך ללכת.
וזה ההבדל בין אדם שחוזר שוב על אותו ניסיון לבין אדם שעושה תשובה. תשובה איננה רק עוד ניסיון. תשובה כוללת התבוננות, שינוי דרך, הבנה עמוקה יותר של עצמי ושל מה שהפיל אותי.
אולי כדאי לשאול את עצמנו שאלות קשות יותר מן השאלה "איפה נכשלתי?". מה למדתי מן הכישלון? איזה דפוס חוזר אני כבר מסוגל לזהות? מה אני עושה הפעם אחרת? מי יכול לעזור לי במקום שבו לבד לא הצלחתי? איזו מטרה אני צריך להקטין כדי שאוכל להתחיל? ומהו הדבר שאני מכנה "מאוחר מדי" רק מפני שאני מפחד להיכשל בו שוב?
כי לפעמים "מאוחר מדי" הוא אינו תיאור של הזמן.
הוא שם אחר לפחד.
הפסוק אומר: "אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך." דווקא "משם". לא ממקום שבו היית רוצה להיות, ולא מהמקום שבו היית אמור להיות.
מהמקום שבו אתה נמצא עכשיו.
זו אולי אחת התובנות החשובות ביותר שאפשר לקחת אל השנה החדשה. אין לנו אפשרות לבחור מאיזו נקודה התחלנו את החיים, ואין לנו אפשרות לשנות את כל מה שכבר קרה. אבל כמעט תמיד יש לנו אפשרות לבחור מה תהיה התנועה הבאה.
אדם יכול להיות רחוק מאוד ועדיין לפנות לכיוון הנכון.
ולפעמים, ברגע שבו הוא מסתובב, הוא מגלה דבר מפתיע: המרחק שנראה לו כהוכחה שאין דרך חזרה, הופך להיות בדיוק המקום שממנו מתחילה הדרך החדשה.
כי כל עוד אדם חי, המשפט "כבר מאוחר מדי" כמעט אף פעם איננו סוף הסיפור.
לפעמים הוא רק המשפט האחרון שהייאוש אומר לפני שהאדם מחליט להתחיל מחדש.
למה דווקא כשיש לנו בחירה אנחנו מרגישים לפעמים חסרי אונים?
יש אנשים שמדברים על חייהם כאילו הם מתארים מזג אוויר. "אין מה לעשות, ככה אני." "בבית שבו גדלתי כולם כועסים." "בגיל שלי כבר לא משתנים." "במדינה הזאת אי אפשר להתקדם." "עם הבוס הזה אין שום סיכוי." "הילדים שלי פשוט לא מקשיבים." "אם הייתי נולד עם אופי אחר, אולי הייתי מצליח."
ולפעמים יש הרבה אמת בדברים. לא כל אדם מתחיל מאותה נקודה. יש מי שגדל בבית תומך ויש מי שגדל בתוך כאוס. יש מי שקיבל ביטחון ויש מי שלמד לפחד. יש מי שמתחיל את החיים עם משאבים ויש מי שנאבק על דברים בסיסיים. יש מצבים כלכליים, בריאותיים, משפחתיים וחברתיים שאינם בשליטתנו כלל.
אבל בתוך כל מה שלא בחרנו, קיימת שאלה אחרת: האם העובדה שאינני שולט בכל מה שקורה לי פירושה שאין לי שום בחירה במה שאני עושה עם מה שקורה לי?