למה קשה לנו כל כך לסמוך על האדם הבא?

העברת מנהיגות, אמון בדור הבא ומיקרו-מנג'מנט

פרשת וילך מציגה מודל אחר. משה אינו אומר ליהושע: אתה תהיה המנהיג, אבל בכל שאלה תנסה לחשוב מה אני הייתי עושה. הוא מחזק אותו להיות יהושע.

זה נשמע פשוט, אבל זו אחת המשימות הקשות ביותר בהעברת תפקיד. אדם שהצליח במשך שנים פיתח שיטות עבודה, אינטואיציות והרגלים שהוכיחו את עצמם. מבחינתו, הדרך שלו אינה רק "דרך אחת". היא הדרך שבנתה את ההצלחה. כאשר מישהו אחר משנה אותה, השינוי יכול להרגיש כמעט כמו ביקורת: אם אתה עושה אחרת, אולי אתה אומר שהדרך שלי לא הייתה טובה.

אבל דור חדש אינו יכול להיות רק צילום של הדור הקודם.

בספר במדבר, כאשר משה מבקש מהקב"ה למנות מנהיג אחריו, הוא אומר: "יפקד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה" (במדבר כז, טז). רש"י שם, על פי חז"ל, מסביר את הביטוי "אלוקי הרוחות": "גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד, ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו."

יש כאן יסוד עמוק. אנשים אינם דומים זה לזה. לכן גם מנהיגים אינם אמורים להיות זהים זה לזה. אם הקב"ה הוא "אלוקי הרוחות", הרי השונות איננה תקלה שצריך למחוק. מנהיג אמיתי צריך לדעת לעבוד עם בני אדם שונים, והעברת הנהגה אמיתית מחייבת גם הכרה בכך שהמנהיג הבא עצמו יהיה אדם שונה.

השאלה היא האם אנחנו מסוגלים להבדיל בין ערכים לבין סגנון.

יש דברים שאסור לוותר עליהם. יושר, אחריות, נאמנות לתורה, מחויבות למטרה. אבל לצד אלה קיימים אלפי פרטים שהם פשוט הדרך שבה אנחנו רגילים לעשות דברים. כאשר איננו מבחינים בין השניים, כל שינוי בסגנון נראה לנו כאילו הוא איום על הערכים.

זה קורה הרבה במשפחות. הורים אומרים: "אצלנו בבית לא עשו כך." אבל האם העובדה שלא עשו כך הופכת את הדבר לעיקרון? האם כל מנהג משפחתי הוא ערך? האם כל החלטה שהצליחה לנו לפני שלושים שנה חייבת להיות נכונה גם לילדים שלנו במציאות אחרת?

לפעמים המשפט "אצלנו תמיד עשינו כך" אינו טיעון.

הוא רק תיאור של הרגל.

הפסיכולוגיה הארגונית משתמשת במושג Psychological Ownership, בעלות פסיכולוגית. אדם יכול לפתח תחושת בעלות עמוקה על דבר גם מעבר לבעלות המשפטית עליו. הוא אומר לעצמו, לעיתים בלי מילים: "זה שלי". העסק שלי, המחלקה שלי, הפרויקט שלי, השיטה שלי. ככל שהוא השקיע יותר זמן, מאמץ וזהות בדבר, כך קשה לו יותר לראות אחרים משנים אותו.

אפשר להבין זאת. אדם שהקים מוסד מאפס אינו רואה רק קירות ותקציבים. הוא רואה שנים של מאמץ. כל פרט נושא בתוכו זיכרון. לכן כאשר אדם חדש מגיע ואומר "אולי נעשה את זה אחרת", המייסד אינו שומע רק הצעה מקצועית. לפעמים הוא שומע: מה שבנית כבר אינו מספיק טוב.

וכאן נדרשת גדלות נפש: להבין ששינוי של מה שבנית אינו בהכרח מחיקה של מה שבנית.

לפעמים דווקא העובדה שהדבר מסוגל להשתנות מוכיחה שהוא חי.

עץ חי מצמיח ענפים חדשים. רק דבר מת נשאר בדיוק כפי שהיה.

וזו שאלה שכל מי שמעביר אחריות צריך לשאול: האם אני רוצה שהאדם הבא ישמור על מה שבניתי, או שאני דורש ממנו גם לשמר אותי בתוך מה שבניתי?

ההבדל עצום.

אפשר להעביר מסורת בלי לדרוש העתקה. אפשר להעביר ערכים בלי לקבוע כל פרט. אפשר להעביר ניסיון בלי להפוך אותו לכלא.

שלמה המלך אומר: "באין תחבלות יפל עם ותשועה ברב יועץ" (משלי יא, יד). מנהיגות אינה התנגדות להתייעצות. להפך, אדם חכם מקיף את עצמו באנשים שיכולים לראות דברים שהוא אינו רואה. אבל בסופו של דבר עצה נועדה לסייע לאדם לקבל החלטה, לא לבטל את יכולתו להחליט.

אולי משום כך הקב"ה אומר ליהושע: "ואנכי אהיה עמך." יהושע אינו מקבל הבטחה שמשה יישאר לצדו ויאשר כל החלטה. הוא מקבל דבר עמוק יותר: הקב"ה יהיה איתו בתוך האחריות החדשה.

יש כאן מסר גדול גם להורים. אולי בשלב מסוים התפקיד שלנו אינו לוודא שהילדים יקבלו תמיד את ההחלטה שאנחנו היינו מקבלים. התפקיד הוא לתת להם ערכים, כלים, שיקול דעת, אמונה ואחריות, ואז לאפשר להם להשתמש בהם.

וזה מפחיד.

כי כל עוד אנחנו מחליטים עבורם, אם תהיה טעות אנחנו לפחות יודעים מי שלט בתהליך. כאשר אנחנו משחררים, אנחנו צריכים להסכים לכך שהם גם יטעו.

אבל האם אפשר ללמוד לבחור בלי לטעות?

אנחנו רוצים לפעמים לתת לילדים ניסיון בלי לתת להם את המחיר שממנו ניסיון נוצר. אנחנו רוצים שהם ילמדו לקבל החלטות, אבל שלא יקבלו אף החלטה שגויה. שילמדו לנהל כסף, אבל שלא יבזבזו שקל. שילמדו זוגיות, אבל שלא יאמרו אף פעם דבר שיצטערו עליו. שילמדו להתמודד, אבל שלא ייפלו.

אי אפשר.

יש טעויות שאסור לעמוד מן הצד ולאפשר אותן כאשר הנזק עלול להיות חמור. אחריות הורית אינה אדישות. אבל יש גם טעויות שהן שכר הלימוד של החיים. מי שמונע מאדם כל טעות עלול למנוע ממנו גם את ההתפתחות שמגיעה אחריה.

וזה נכון גם בניהול. מנהל טוב אינו זורק עובד למים ואומר "תסתדר". הוא מגדיר גבולות, מעניק כלים, בונה נקודות בקרה וזמין לעזרה. אבל בתוך הגבולות האלה הוא צריך להשאיר מרחב אמיתי שבו העובד יכול לחשוב.

מחקרים בתחום המוטיבציה, ובפרט Self-Determination Theory שפיתחו Edward Deci ו-Richard Ryan, מצביעים על חשיבותה של Autonomy, תחושת אוטונומיה, לצד מסוגלות ושייכות. בני אדם זקוקים לחוויה שהם אינם רק מבצעים הוראות אלא בעלי חלק אמיתי בפעולה ובהחלטה. כאשר אדם מרגיש שכל צעד שלו מוכתב מבחוץ, המוטיבציה הפנימית עלולה להיפגע.

וזו תובנה שכל הורה, מחנך ומנהל צריך לשמוע: אדם אינו נעשה אחראי מפני שאנחנו שולטים בו היטב. הוא נעשה אחראי כאשר בהדרגה אנחנו מאפשרים לו לשאת אחריות אמיתית.

אולי זו הסיבה שהעברת ההנהגה ליהושע נעשית לעיני העם. כדי שיהושע יוכל להנהיג, לא מספיק שמשה יאמין בו בלבו. העם צריך לראות שמשה נותן לו סמכות.

לפעמים אנחנו אומרים שאנחנו סומכים על מישהו, אבל בהתנהגות שלנו משדרים לכולם שהסמכות עדיין אצלנו.

מנהל ממנה סגן, אבל העובדים יודעים שכל החלטה אמיתית צריך לבדוק איתו. אב אומר לבנו שהוא מנהל את העסק, אבל הספקים ממשיכים להתקשר לאבא. רב ממנה אדם לתפקיד, אבל הציבור יודע שכל דבר משמעותי עדיין מוכרע מאחורי הקלעים.

זו אינה העברת סמכות.

זו הצגה של העברת סמכות.

משה עושה את ההפך. הוא אומר ליהושע "לעיני כל ישראל חזק ואמץ." הוא אינו רק מחזק את יהושע. הוא מלמד את ישראל שמעכשיו עליהם לראות ביהושע מנהיג.

יש כאן שיעור חשוב מאוד: לפעמים הדרך הטובה ביותר לחזק את האדם הבא היא לא רק לומר לו שאנחנו מאמינים בו, אלא לגרום לאחרים להבין שאנחנו מאמינים בו.

לתת לו לדבר. לתת לו להחליט. לא לתקן אותו בפני כולם. לא להיכנס מיד כאשר משהו נעשה אחרת. ואם יש ביקורת, להעביר אותה בדרך שאינה מפרקת את סמכותו.

וכאן אפשר לשאול שאלה אישית מאוד: האם יש אדם בחיי שאני אומר שאני רוצה שיגדל, אבל ההתנהגות שלי משאירה אותו קטן?

האם יש ילד שאני עדיין עונה במקומו כאשר שואלים אותו שאלה? האם יש עובד שאני מתלונן שאינו יוזם, אבל בכל פעם שהוא יוזם אני מסביר לו מדוע הייתי עושה אחרת? האם יש בן זוג שקיבל אחריות על תחום מסוים, אבל אני ממשיך לבדוק אחריו? האם יש תלמיד שאני רוצה שיחשוב, כל עוד הוא מגיע לאותה מסקנה שאני הגעתי אליה?

ואולי השאלה הקשה מכולן היא: אם האדם שמולי יצליח בדרך אחרת לגמרי משלי, האם אצליח לראות בכך הצלחה?

פרשת וילך מלמדת שהמשכיות אמיתית דורשת יותר מאדם שמוכן לקבל אחריות. היא דורשת גם אדם שמוכן לתת אותה.

וזה קשה, מפני שנתינת אחריות פירושה ויתור מסוים על שליטה. אין דרך אחרת.

אמון לעולם אינו ודאות. אילו היינו יודעים מראש שהאדם שמולנו יעשה כל דבר בדיוק כפי שאנחנו רוצים, לא היינו זקוקים לאמון. אמון מתחיל במקום שבו אני מעניק לאחר מרחב פעולה אף שאינני יודע בדיוק כיצד ישתמש בו.

זו אינה הפקרות. אפשר להציב גבולות, להגדיר יעדים, להתייעץ ולבקר. אבל בתוך כל אלה צריך להישאר מרחב שבו האדם השני באמת נושא את האחריות.

אולי זו אחת המשמעויות העמוקות של "חזק ואמץ". כדי שאדם יוכל להתחזק, מישהו צריך להסכים להפסיק להחזיק אותו כל הזמן.

יש רגע שבו תמיכה אמיתית פירושה להיות לידו, ויש רגע שבו תמיכה אמיתית פירושה לזוז מעט הצדה.

מי שבאמת רוצה לגדל אנשים חזקים צריך לשאול את עצמו לא רק כמה הוא נותן להם, אלא כמה מקום הוא משאיר להם לעשות בעצמם. לא רק כמה עצות הוא מעניק, אלא האם הוא מסוגל לשתוק אחרי שנתן אותן. לא רק האם הוא מאמין בהם כאשר הם מסכימים איתו, אלא האם האמון נשאר גם כשהם בוחרים בדרך אחרת שאינה סותרת את הערכים שעליהם גדלו.

אולי זה המבחן האמיתי של העברת אחריות: לא האם מצאנו אדם שיעשה בדיוק את מה שאנחנו עשינו, אלא האם הצלחנו לתת לו מספיק מן היסודות כדי שיוכל לבנות עליהם משהו משלו.

משה רבנו אינו נכנס לארץ, אבל התורה של משה נכנסת אליה. הערכים עוברים, השליחות עוברת, הברית עוברת, אבל המנהיג מתחלף.

וזה אולי הסוד של כל דבר שאנחנו רוצים שיישאר אחרינו: אם אנחנו רוצים שהוא באמת ימשיך לחיות, אנחנו צריכים בשלב מסוים להסכים שהוא כבר לא יהיה רק שלנו.

××××××

למה אנחנו זקוקים לרגעים שבהם כולנו עוצרים יחד?

אפשר לגור שנים באותו בית וכמעט לא להיות יחד.

אבא קורא חדשות בטלפון, אמא עונה להודעות, ילד אחד משחק, השני צופה בסרטון, השלישי עם אוזניות. כולם נמצאים באותו סלון, במרחק של מטרים ספורים זה מזה, אבל למעשה כל אחד נמצא בעולם אחר. אפילו כאשר יושבים לאכול יחד, הטלפון שעל השולחן מסוגל לפתוח בכל רגע דלת לעולם חיצוני ולהוציא מישהו מן החדר בלי שיקום מהכיסא.

מעולם לא היו לנו אמצעי תקשורת רבים כל כך, ומעולם לא היה קל כל כך להיות יחד בלי באמת להיות יחד.

וזה מעלה שאלה שאיננה רק משפחתית אלא נוגעת לעצם הדרך שבה אדם בונה זהות: האם מספיק שאדם יודע במה הוא מאמין, או שהוא זקוק גם לרגעים שבהם הוא מרגיש בגופו שהוא חלק ממשהו גדול ממנו?

בסופה של פרשת וילך מצווה התורה על מעמד יוצא דופן: "מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות... הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך, למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלוקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים לא, י-יב).

פעם בשבע שנים עם שלם עוצר.

אנשים, נשים, ילדים וגרים מגיעים למקום אחד כדי לשמוע את התורה.

והשאלה כמעט מתבקשת: בשביל מה?

אם המטרה היא לימוד תורה, מדוע צריך לחכות שבע שנים? אפשר ללמוד בכל יום. אם המטרה היא שהילדים ילמדו, אפשר ללמד אותם בבית. אם המטרה היא להעביר מידע, הרי אין דרך פחות יעילה מלכנס עם שלם במקום אחד ולקרוא לפניו פרשיות שכבר שמע פעמים רבות.

ואם כך, כנראה שמעמד הקהל אינו נועד רק להעביר מידע.

הוא נועד ליצור משהו שאי אפשר לקבל מקריאה פרטית.

הרמב"ם בהלכות חגיגה (פרק ג הלכה א) מגדיר את מטרת המעמד: קוראים בפני העם פרשיות מן התורה "שהן מזרזות אותן במצות ומחזקות ידיהם בדת האמת." שימו לב ללשונו. הוא אינו אומר רק "כדי שילמדו". יש כאן חיזוק. אדם יכול לדעת דבר ועדיין להזדקק לרגע שבו הידיעה הופכת מחדש למשהו חי.

ובהמשך מגיע הרמב"ם לתיאור חריג בעוצמתו. אפילו תלמידי חכמים גדולים שיודעים את התורה כולה חייבים לעמוד ולהקשיב בכוונה יתרה, וכל אדם צריך "להכין לבו ולהקשיב אזנו לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני". הרמב"ם מוסיף שעל האדם לראות את עצמו "כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה" (הלכות חגיגה פרק ג הלכה ו).

אם כך, הקהל איננו עוד שיעור תורה.

הוא ניסיון ליצור מחדש את סיני.

וזו כבר שאלה אחרת לגמרי: מדוע אדם שיודע את התורה צריך לחוות כאילו הוא מקבל אותה מחדש?

אולי מפני שאדם אינו חי רק מן הדברים שהוא יודע. הוא חי גם מן הדברים שהוא מצליח להרגיש מחדש.

אנחנו יודעים שהמשפחה חשובה לנו, אבל לפעמים אנחנו זקוקים לאירוע שבו כולנו יושבים יחד כדי להיזכר בכך. אנחנו יודעים שאנחנו חלק מעם ישראל, אבל יש רגעים שבהם עמידה בתוך ציבור גדול מעוררת משהו שאי אפשר ליצור לבד בחדר. אנחנו יודעים את תפילות ראש השנה בעל פה, ובכל זאת יש הבדל בין לומר את המילים לבד לבין לעמוד בבית הכנסת כאשר ציבור שלם אומר אותן יחד.

המידע יכול להיות אותו מידע.

החוויה איננה אותה חוויה.

הגמרא במסכת חגיגה (דף ג ע"א) מביאה את דרשת רבי אלעזר בן עזריה: "אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן." רבי יהושע, כאשר שמע את הדרשה, התפעל ממנה כל כך ואמר לתלמידיו: "מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני?"

אבל דווקא המרגלית הזאת מעוררת שאלה גדולה. אם הטף אינם מבינים את מה שנאמר, לשם מה להביא אותם? מדוע התורה דורשת מהורים לעשות את המאמץ הגדול של הבאת ילדים למעמד המוני אם הילד הקטן אינו מסוגל אפילו להסביר מה שמע?

הרמב"ן (דברים לא, יג) מסביר על "ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו" שמדובר בילדים הקרובים לגיל חינוך, שישמעו, ישאלו, והאבות ירגילו ויחנכו אותם. כלומר, יש ילדים שאולי עדיין אינם מבינים כמו מבוגרים, אבל עצם הנוכחות שלהם היא חלק מתהליך החינוך.

והדבר הזה פותח שאלה גדולה הרבה מעבר למצוות הקהל: מה ילד לומד לפני שהוא יודע לומר מה הוא למד?

ילד קטן אינו יודע להסביר מהו כבוד לתורה, אבל הוא רואה כיצד אביו קם כאשר ספר תורה עובר. הוא אינו יודע להגדיר קדושת שבת, אבל הוא מרגיש שמשהו בבית משתנה כאשר מדליקים נרות, לובשים בגדים אחרים, מניחים את הטלפונים ומתיישבים סביב שולחן אחד. הוא אינו יודע להסביר מהו יום כיפור, אבל הוא רואה רחובות שקטים, אנשים לבושים לבן ואבא שחוזר מבית הכנסת אחרת מיום רגיל.

לפני שילדים לומדים את המשפטים שלנו, הם לומדים את סדרי העדיפויות שלנו.

הם רואים למה אנחנו קמים.

למה אנחנו מאחרים.

למה אנחנו מתרגשים.

על מה אנחנו מוכנים לוותר.

ומה גורם לנו לעצור הכול.

לפעמים אנחנו שואלים: "מה הוא כבר מבין?" וזו אולי השאלה הלא נכונה. השאלה יכולה להיות: מה הוא קולט?

מפני שאדם קולט הרבה לפני שהוא יודע להסביר.

הפסיכולוגיה ההתפתחותית מלמדת שזהות איננה נבנית רק באמצעות הוראה מפורשת. ילדים לומדים דרך חיקוי, השתתפות, רגשות, שגרות משפחתיות וסמלים. חלק גדול מן הדברים שילד נושא איתו לבגרות לא התחיל בשיעור מסודר אלא בחוויה שחזרה על עצמה מספיק פעמים כדי להפוך לחלק מן העולם הפנימי שלו.

אולי לכן התורה אינה אומרת להורים: כאשר הילדים יהיו גדולים מספיק להבין, ספרו להם שפעם היה מעמד הקהל.

היא אומרת: תביאו אותם.

שיהיו שם.

שיראו.

שישמעו.

שיגדלו בתוך הזיכרון עוד לפני שיוכלו לנסח אותו.

יש כאן רעיון עצום לחינוך. אנחנו משקיעים הרבה מאוד בשאלה מה לומר לילדים, ופחות בשאלה אילו חוויות אנחנו בונים להם.

מה הם יזכרו מן הבית בעוד שלושים שנה?

האם יזכרו את דבר התורה המדויק שאמרנו בפרשת וילך כשהיו בני שמונה? כנראה שלא. אבל אולי הם יזכרו שאצלנו בבית ליל שבת היה רגע שאף אחד לא מיהר ממנו לשום מקום. אולי הם יזכרו שסבא היה שר מנגינה מסוימת. אולי יזכרו שאבא היה מניח את הטלפון בצד לפני הקידוש. אולי יזכרו שבימים הנוראים הייתה בבית תחושה שמשהו גדול עומד לקרות.

האם הדברים האלה פחות חשובים מן הידע?

אולי לפעמים הם הקרקע שעליה הידע יוכל לצמוח.

אפשר ללמד ילד אלף פעמים שהמשפחה חשובה. אבל אם בכל ארוחה הטלפון חשוב יותר מן האדם שיושב מולנו, מה הוא למד באמת?

אפשר לומר לו שהתורה מרכז החיים, אבל אם לכל דבר אחר יש זמן קבוע וללימוד התורה נשאר רק הזמן שאולי יתפנה, איזו תורה הוא קלט?

אפשר להסביר לו שבית הכנסת הוא מקום קדוש, אבל אם בכל תפילה הוא שומע אותנו מדברים על כמה אנחנו ממהרים לצאת, איזה יחס למקום הוא לומד?

לפעמים החינוך האמיתי אינו נמצא במשפט שאמרנו אלא במתח שבין המשפט לבין החיים שהילד ראה.

מצוות הקהל מלמדת שהקב"ה אינו מסתפק בכך שנאמר לילדים מה חשוב.

הוא מבקש שנכניס אותם אל תוך הדבר החשוב.

יש תחום במחקר החברתי המכונה Collective Memory, זיכרון קולקטיבי. קבוצה איננה מתקיימת רק מפני שלחבריה יש אותם נתונים היסטוריים. היא מתקיימת גם באמצעות סיפורים, סמלים, טקסים ומועדים שחוזרים ומספרים לחבריה מי הם ומהו הסיפור שאליו הם שייכים.

זו הבחנה חשובה מאוד. יש הבדל בין לדעת שיציאת מצרים התרחשה לבין לשבת בליל הסדר ולומר: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים." התורה אינה רוצה שהעבר יהיה רק מידע על אנשים שחיו פעם. היא מכניסה אותנו אל הסיפור.

גם הרמב"ם, כאשר הוא מתאר את הקהל, אינו אומר: זכור שפעם ניתנה התורה בסיני. הוא אומר: ראה את עצמך כאילו עכשיו אתה שומע אותה מפי הגבורה.

זה ההבדל בין היסטוריה לזהות.