האם יש ענין להסתכל על נרות שבת בשעת הקידוש? הוכח מפרשת השבוע!

יש רגעים שבהם מנהג פשוט של בית ישראל פותח שער לעומק גדול ,כזה שמחבר פסוקי תורה, דברי חז״ל ,הלכה ומחשבה ,למעשה אחד שקט החוזר על עצמו בכל ערב שבת .אדם עומד על שולחנו ,הכוס בידו ,הנרות דולקים ,ובשעת הקידוש הוא נותן עיניו בנרות ואחר כך בכוס .מעשה

האם יש ענין להסתכל על נרות שבת בשעת הקידוש? הוכח מפרשת השבוע! יש רגעים שבהם מנהג פשוט של בית ישראל פותח שער לעומק גדול ,כזה שמחבר פסוקי תורה, דברי חז״ל ,הלכה ומחשבה ,למעשה אחד שקט החוזר על עצמו בכל ערב שבת .אדם עומד על שולחנו ,הכוס בידו ,הנרות דולקים ,ובשעת הקידוש הוא נותן עיניו בנרות ואחר כך בכוס .מעשה קטן ,כמעט בלתי מורגש ,אך חז״ל והפוסקים טרחו לעסוק בו ,והדבר מעורר תמיהה גדולה .וכי יש ענין הלכתי או רוחני בעצם ההסתכלות .וכי העיניים צריכות לעשות דבר מה בשעת הקידוש, מעבר לשמיעה ולדיבור. והשאלה מתחדדת נוכח דברי הגמרא .פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם ,והגמרא אומרת שיש לה רפואה בקידושא דבי שמשי .לשון זו טעונה עיון .מהו אותו תיקון הנעשה בשעת הקידוש .האם הוא בדיבור ,בשתיה ,בראיה ,או בשילוב של כולם .ומה הקשר בין מאור העיניים שניטל בדרך ,לבין האור הדולק על שולחן השבת. והנה הרמ״א פסק מנהג ברור .בשעת הקידוש בתחילה ייתן עיניו בנרות ולאחר מכן ייתן עיניו בכוס .אין זו הנהגה אקראית אלא סדר מדויק .ראשית נרות ,אחר כך יין .ויש לעיין .מה פועלות העיניים בנרות .האם יש כאן רפואה טבעית .האם יש כאן רמז רוחני .האם מדובר בתיקון קדום

הקשור לאדם הראשון .והאם יש קשר בין אל תרגזו בדרך ,שלא יפסיעו פסיעה גסה ,לבין המבט בנרות שבת. הפסוק בפרשה מוסיף רובד נוסף .ויאמר אליהם אל תרגזו בדרך .חז״ל פירשו שאין הכוונה לרוגז בלבד אלא לאזהרה מפני פסיעה גסה ,שהיא פוגמת במאור העיניים .ואם כן ,יוסף מזהיר על פגיעה באור הראיה .ובאה הגמרא ומלמדת שיש תיקון לפגיעה זו בקידושא דבי שמשי .נמצא שהדרך, הפסיעה ,העיניים ,והקידוש ,כולם נקשרים זה בזה .אך עדיין צריך ביאור .מהו גדר התיקון .ומה מקומה של ההסתכלות בנרות שבת בתוך מכלול זה. וכאן עומדת השאלה לבירור ,בלא תשובה ובלא הכרעה ,כשאלה המבקשת עיון עמוק :האם יש ענין להסתכל על נרות שבת בשעת הקידוש ,ומהו הקשר בין מאור העיניים ,הפסיעה בדרך, והאור הדולק בליל שבת. "וישלח את אחיו וילכו ויאמר אליהם אל תרגזו בדרך" (בראשית מה כד)

רש"י בפרושו על התורה (בראשית מה כד) הביא מדברי חז"ל שאין כוונת יוסף לאזהרה מפני כעס בלבד ,אלא לאזהרה שלא יפסיעו פסיעה גסה בדרך ,משום שפסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם .מדבריו עולה שלשון אל תרגזו אינה מתפרשת רק כמצב נפשי אלא כהנהגה גופנית שיש לה השלכה ישירה על אור הראיה ,והאזהרה היא על שמירת מאור העיניים. הרמב"ן בפרושו על התורה (בראשית מה כד) כתב שהאזהרה אל תרגזו בדרך כוללת שמירה על יישוב הדעת והגוף גם יחד ,שלא ימהרו יתר על המידה ושלא ינהגו בחיפזון .מתוך דבריו מתברר שחיפזון הדרך והפסיעה הגסה הם ביטוי אחד ,ושניהם פוגמים בשלמות האדם ,ובכלל זה בשלמות החושים והראיה. הספורנו בפרושו על התורה (בראשית מה כד) פירש שיוסף הזהירם שלא ייכנסו לקטטה של דברים בדרך ,אך מדבריו משתמע שגם רוגז פנימי מביא לבלבול החושים ולפגיעה בצלילות הראיה .נמצא שגם לפי פירושו יש קשר בין רוגז ,תנועה בלתי מאוזנת ,ופגיעה באור השכל והעין. האור החיים הקדוש בפרושו על התורה (פרשת ויגש) כתב שהאזהרה אל תרגזו בדרך כוללת שמירה על סדר ותיקון המידות ,כי הדרך היא מקום סכנה ,וכל קלקול קטן במידה או בהנהגה עלול להשליך על כל קומת האדם .מתוך דבריו עולה שהפגיעה במאור העיניים אינה מקרית אלא תוצאה של הנהגה שאינה מיושבת ,והאזהרה באה למנוע את שורש הקלקול. רבי יצחק עראמה בספרו עקדת יצחק (שער מה) ביאר שאל תרגזו בדרך הוא אזהרה לשמור על איזון פנימי גם בשעת תנועה ומעבר ,כי אז האדם נוטה לאבד את שלמותו .מתוך דבריו מתברר שהעין ,שהיא כלי הקליטה הראשון של האדם ,נפגעת ראשונה כאשר ההנהגה בדרך אינה מאוזנת, והאזהרה נוגעת בשורש שמירת האור הפנימי. הנצי"ב מוולוז'ין בהעמק דבר על התורה (בראשית מה כד) כתב שיוסף ראה לנכון להזהירם על הנהגת הדרך דווקא ,משום שהדרך גורמת לאדם להסיח דעתו ולנהוג בפזיזות .ומתוך דבריו עולה

שגיו תשרפ

שהפגיעה במאור העיניים היא תוצאה טבעית של הסחת הדעת והחיפזון ,והאזהרה נועדה לשמור על צלילות הראיה והדעת גם יחד. מן הפסוק ומדברי מפרשי התורה מתברר קשר ישיר בין הנהגת הדרך ,פסיעה גסה ,רוגז וחיפזון, לבין פגיעה במאור העיניים .יוסף מזהיר על שמירת האור כבר בדרך ,וחז"ל מלמדים שהפגיעה הנגרמת שם זקוקה לתיקון מיוחד .תיקון זה ,כפי שיתבאר בהמשך ,נעשה דווקא בשעת הקידוש בליל שבת ,בשעה שהאדם עובר מן הדרך אל המנוחה ,ומן החול אל הקודש. איתא בגמרא במסכת תענית (דף י ע״ב) על הפסוק אל תרגזו בדרך ,שכוונת יוסף הייתה להזהיר את אחיו שלא יפסיעו פסיעה גסה ,משום שפסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם .לשון הגמרא מגלה שפגיעת הראיה אינה מקרה צדדי אלא תוצאה ישירה של הנהגה בדרך, של תנועה שאינה מיושבת ,ושל חיפזון הפוגם באור הפנימי של האדם. ובגמרא במסכת שבת (דף קיג ע״ב) בעא מיניה רבי מרבי ישמעאל ברבי יוסי מהו לפסוע פסיעה גסה בשבת ,ואמר לו וכי בחול מי הותרה ,שאני אומר פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם .ושאלה הגמרא ומה תקנתו ,והשיבה להדריה בקידושא דבי שמשי .לשון זו טעונה עיון ,שהרי לא נאמר שהרפואה היא בראיה בלבד או בשתיה בלבד ,אלא בקידוש של ליל שבת בכללותו ,ומשמע שיש בו כוח השבה של אור שניטל. רש״י בגמרא במסכת שבת (שם ד״ה להדריה) פירש שהכוונה היא שעל ידי קידוש הלילה חוזר מאור עיניו של אדם .מדבריו מבואר שאין הקידוש פעולה טכנית של ברכה בלבד ,אלא מעשה שיש בו סגולה של תיקון והחזרה ,החזרת אור שנפגם על ידי הנהגה שאינה ראויה בדרך. תוספות בגמרא במסכת שבת (שם) עמדו על כך שהגמרא אינה מחלקת בין חול לשבת בעצם הפסיעה ,אלא מחדדת שהפסיעה הגסה אסורה תמיד ,אלא שבשבת מתבלט הצורך בתיקון משום קדושת היום .מתוך דבריהם עולה שהקידוש אינו רק רפואה מקרית אלא חלק מסדר רוחני שבו שבת מתקנת את פגמי החול ,ובכללם פגם מאור העיניים. הר״ן במסכת שבת (שם) כתב שהשבת נקראת מעין עולם הבא ,וממילא יש בה כוח להשיב לאדם שלמות שנפגמה .מתוך דבריו מובן שהשבת מחזירה לאדם את אורו ,והקידוש הוא שער הכניסה לאותה השבה ,ולכן הוא נקרא קידושא דבי שמשי ,קידוש המעביר את האדם מן הדרך אל המנוחה. ובתלמוד ירושלמי במסכת ברכות (פרק ח הלכה ה) מצינו לשון דומה ,שהשבת מאירה פניו של אדם ,והאור הפנימי מתגלה בו .אף שאין שם הזכרה מפורשת לפסיעה גסה ,מכל מקום עולה יסוד אחד ,שהשבת היא זמן של השבת אור ,ובפרט אור הראיה ,שהוא ביטוי לצלילות הדעת והנפש. מן הגמרות מתברר שהקשר בין פסיעה גסה לפגיעה במאור העיניים אינו רק פיזי אלא רוחני. הדרך ,החיפזון והתנועה היתרה גורמים לאובדן אור ,והשבת ,ובפרט הקידוש ,מחזירים את אותו אור .אולם עדיין נותר לברר כיצד נעשה תיקון זה בפועל ,ומה חלקם של הנרות ושל ההסתכלות בהם בתוך מעשה הקידוש עצמו.

הרמ״א בהלכות שבת כתב במפורש את סדר הנהגת העיניים בשעת הקידוש ,וזה לשונו בהגהתו על השולחן ערוך (אורח חיים סימן רעא סעיף י) :בשעת קידוש בתחילה ייתן עיניו בנרות ואחר כך ייתן עיניו בכוס .מדבריו עולה שאין זו הנהגה צדדית או מנהג קל ,אלא סדר מדויק בשעת הקידוש, שבו העיניים פועלות תחילה כלפי האור ואחר כך כלפי היין. המגן אברהם שם (סימן רעא ס״ק כ) ביאר את טעמו של מנהג זה על פי דברי הגמרא בפסיעה גסה, וכתב שפסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם ,ופעמיים נר בגימטריא חמש מאות ,ולכן ההסתכלות בשני נרות שבת היא רפואה לפגם זה .מדבריו מתבאר שהנרות אינם רק סמל של שלום בית וכבוד שבת ,אלא כלי של תיקון ממשי למאור העיניים שנפגם בדרך. האליה רבה (אורח חיים סימן רעא ס״ק טו) חיזק ביאור זה וכתב שמשמע כן מלשון הגמרא במסכת שבת שאמרה להדריה בקידושא דבי שמשי ,ופירוש הדבר שההדריה נעשית על ידי הקידוש עצמו ,ובפרט על ידי האור הנמצא בו .מדבריו עולה שההסתכלות בנרות אינה תוספת חיצונית אלא חלק ממהות הקידוש כפעולה מחזירה אור. הטור בהלכות שבת (אורח חיים סימן רעא) הביא מנהג נוסף ,שנותנים מן הכוס על העיניים, והדברים מבוארים בדברי רש״י והר״ן ששתיית הכוס עצמה היא חלק מן הרפואה .נמצא לפי דבריהם שהתיקון נעשה גם על ידי היין .אולם המגן אברהם מדגיש שהסתכלות בנרות היא שלב בפני עצמו ,קודם לשתיה ,ומשלים בזה את מה שניטל מן הראיה. החכמת שלמה לרבי שלמה קלוגר (אורח חיים סימן רעא) העמיק בטעם הדבר מצד שורש רוחני קדום .הוא כתב שחטא אדם הראשון היה בגפן ,ועל ידו נכבה נרו של עולם ,כדברי חז״ל שנר ה׳ נשמת אדם ,והכיבוי הזה הוא שורש המיתה והחשיכה בעולם .לפיכך הקידוש על היין בא לתקן את החטא שנעשה בגפן ,והנרות הדולקים באים לתקן את כיבוי נרו של עולם .ומתוך כך ראוי בשעת הקידוש ליתן עיניו בנרות ,כדי לכוון לתיקון האור שכבה בחטא הראשון. הבן איש חי ,רבנו יוסף חיים ,כתב בספרו בן יהוידע על הגמרא במסכת שבת בענין להדריה בקידושא דבי שמשי ,שכוונת חז״ל היא להחזיר לאדם את צלילות הראיה הפנימית ,לא רק את כוח הראיה הגשמית .מתוך דבריו עולה שהאור של נרות שבת פועל בנפש האדם ,ומיישב את הדעת שנפגמה בחול ובדרך. מרן הראשל״צ הגר״ע יוסף האריך בשו״ת יחוה דעת (חלק ד סימן כו) לבאר שאין ההסתכלות בנרות מעכבת את הקידוש ,אך יש בה ענין גדול על פי דברי הפוסקים והמקובלים ,והיא הנהגה נכונה וראויה לכל ירא שמים ,משום שיש בה חיבור בין אור השבת ,הקידוש ,ותיקון מאור העיניים. מן הראשונים והפוסקים מתברר אפוא שההסתכלות בנרות שבת בשעת הקידוש אינה מנהג סתמי ,אלא מעשה שיש בו תיקון כפול .תיקון לפגם שנגרם בפסיעה הגסה בדרך ,ותיקון לשורש קדמון של כיבוי נרו של עולם .האור קודם ליין ,והראיה קודמת לשתיה ,משום שהשבת פותחת בהשבת האור לאדם ,ומתוך כך מתקדש הזמן והנפש יחד. לאחר שנתבררו יסודות הסוגיה מן הפסוק ,מדברי חז״ל ,ומדברי הראשונים והפוסקים ,נביא

שגיו תשרפ

עתה את נפקא מינות למעשה ,שבהן מתרגם עומק הענין להנהגות מעשיות ברורות בחיי האדם, הן בדרך והן בשעת הקידוש. ראשית יש לעיין אם ההסתכלות בנרות בשעת הקידוש היא חיוב גמור או הנהגה בעלמא .מדברי הרמ״א (או״ח סימן רעא סעיף י) משמע שאין זה חיוב המעכב את הקידוש ,אלא סדר ראוי ונכון .ממילא מי שקידש ולא הביט בנרות יצא ידי חובתו ,אך הפסיד הנהגה שיש בה תיקון למאור עיניו. עוד נפקא מינה ,האם די בנר אחד או שיש ענין בשני נרות דווקא .לפי דברי המגן אברהם (שם ס״ק כ) שטעם ההסתכלות הוא משום שפעמיים נר בגימטריא חמש מאות ,משמע שיש מעלה מיוחדת בהסתכלות בשני נרות דייקא ,שהם כנגד חמש מאות שניטל בפסיעה גסה .אולם לפי דברי החכמת שלמה שעיקר הענין הוא בתיקון נרו של עולם ,גם נר אחד יש בו בחינת אור ותיקון ,אלא שהשלמות היא בשני נרות כמנהג ישראל. נפקא מינה נוספת היא סדר ההסתכלות ,אם צריך דווקא להקדים נרות לכוס .מדברי הרמ״א מבואר שסדר זה אינו מקרי ,אלא תחילה האור ואחר כך היין .ומכאן יש ללמוד שאין להפוך הסדר ,משום שהתיקון מתחיל בהשבת מאור העיניים ורק לאחר מכן בשתיית היין שהוא תיקון לחטא הגפן. עוד נפקא מינה ,האם נשים בכלל הנהגה זו .מכיון שנרות שבת מוטלים בעיקר על האשה ,והיא המדליקה את הנרות ,יש מקום לומר שיש לה שייכות מיוחדת לתיקון זה .ואף על פי כן ,הקידוש וההסתכלות בנרות בשעתו שייכים לכל אדם ,איש ואשה ,שכל מי שנפגע מאור עיניו בדרך זקוק לתיקון זה ,ובפרט לפי דברי הפוסקים שהשבת מאירה פניו של אדם. עוד יש לדון ,האם ענין זה שייך רק לליל שבת או גם לקידוש של יום .מלשון הגמרא להדריה בקידושא דבי שמשי ,ומדברי הרמ״א שכתב בשעת קידוש סתם ,משמע שעיקר הענין הוא בקידוש הלילה ,שבו יש נרות דולקים ,מה שאין כן ביום שאין נרות ,ואין כאן תיקון זה בדרך ראיה ,אלא התיקון ביום הוא בעיקר בשתיה ובקדושת הזמן. נפקא מינה נוספת נוגעת להנהגת האדם בדרך .מאחר שפגיעה במאור העיניים נגרמת מפסיעה גסה ,יש ללמוד מכאן שאף מי שיודע שיש תיקון בקידוש ,אין לו להקל ראש בפסיעה בדרך ולסמוך על תיקון עתידי .הפסיעה הגסה אסורה מצד עצמה ,והשבת אינה מתירה את הקלקול אלא מרפאה את מה שנפגם בשוגג או מתוך טבע הדרך. ולבסוף ,נפקא מינה בהבנת מהות הקידוש .לפי כל האמור ,הקידוש אינו רק ברכה על היין אלא מעבר רוחני מן החול אל הקודש ,מן הדרך אל המנוחה ,מן פיזור החושים אל יישוב הדעת. ההסתכלות בנרות היא חלק ממעבר זה ,ומי שמכוון לכך בשעת הקידוש ,זוכה שקידושו אינו רק בפיו אלא גם בעיניו ובלבו. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :האדם נדרש לשים לב לאופן הילוכו בדרך ,לא רק פיזית אלא נפשית ,כי חיפזון פוגע בראיה הפנימית .השבת אינה רק מנוחה לגוף אלא רפואה לחושים ולדעת שנשחקו במשך השבוע .האור קודם לדיבור ולקידוש ,כי ראיה מתוקנת היא יסוד לקדושה

מתוקנת .מנהג קטן שנראה טכני טומן בחובו תיקון עמוק לנפש האדם .אין להקל ראש בהנהגות חז״ל ,גם כשאינן מעכבות בדין .האדם מוזמן להפוך את הקידוש לרגע של השבת אור פנימי ,ולא רק של אמירת נוסח.

עיקר העניין: מן הפסוק אל תרגזו בדרך נחשף שורש הפגיעה במאור העיניים ,הבא מפסיעה גסה ומחיפזון הדרך .חז״ל גילו שהפגיעה אינה נותרת בלא תיקון ,אלא יש לה רפואה בקידושא דבי שמשי .הפוסקים ביררו שתיקון זה מתממש בפועל בהסתכלות בנרות שבת בשעת הקידוש ,קודם שתיית היין ,כהשבת האור שניטל ,וכרמז לתיקון נרו של עולם שכבה בחטא הראשון. אין זו חובה המעכבת ,אלא הנהגה עמוקה המשלבת גוף ונפש ,עין ולב ,חול ושבת .כאשר האדם עומד מול הנרות ומקדש ,הוא אינו רק פותח את השבת אלא משיב לעצמו את הראיה ,את היישוב ואת האור .כך הופכת השבת מיום של הפסקה ליום של ריפוי ,וממעשה של קידוש זמן למעשה של תיקון האדם עצמו.