האם נביאי אומות העולם זקוקים לתנאי הנבואה?

האם נביאי אומות העולם זקוקים לתנאי הנבואה? בפרשת בלק ,אנו פוגשים דמות חידתית שמהלכת על התפר שבין חושך לאור .בלעם בן בעור ,נביא מזרחי המבקש להטיל צל כבד על מחנה ישראל ,מוצא את עצמו בעל כורחו דווקא כמברך .כשאנו מביטים אל דמותו ,אל מול תיאורי הנבואה המקראית ,עולה תהייה מטלטלת :כיצד ייתכן שאדם שמיוחסת לו רשעות כה תהומית ,זוכה להארה אלוקית כה ישירה? הרי המוסכמות…

האם נביאי אומות העולם זקוקים לתנאי הנבואה? בפרשת בלק ,אנו פוגשים דמות חידתית שמהלכת על התפר שבין חושך לאור .בלעם בן בעור ,נביא מזרחי המבקש להטיל צל כבד על מחנה ישראל ,מוצא את עצמו בעל כורחו דווקא כמברך .כשאנו מביטים אל דמותו ,אל מול תיאורי הנבואה המקראית ,עולה תהייה מטלטלת :כיצד ייתכן שאדם שמיוחסת לו רשעות כה תהומית ,זוכה להארה אלוקית כה ישירה? הרי המוסכמות היסודיות ,כפי שהתווה הרמב"ם ,מציבות רף רוחני בלתי מתפשר – שלמות שכלית ומוסרית היא תנאי בל יעבור להשראת השכינה .האם הנבואה היא אירוע קדוש המותנה בזיכוך הנפש ,או שמא ישנם ערוצים שונים ,נמוכים יותר ,המאפשרים גם למי שרחוק מהקדושה לזכות ב"ביקור" של דבר ה'? הדיון הזה אינו רק עיוני ,הוא נוגע בשורש מהותה של הנבואה :האם היא כתר הנחבש על ראשם של צדיקים בלבד ,או שמא היא כוח גולמי המופיע בעולם גם בערוצים שאינם מתוקנים ,תוך יצירת מציאות שבה הטומאה עצמה נאלצת להכיר באור הקדושה? לאחר שעמדנו על התמיהה המלווה את דמותו של בלעם ,נצלול אל פסוקי התורה המבארים את מהות הגילוי הנבואי ,ונבחן כיצד מבארים ראשוני המפרשים את הפער בין נבואת ישראל לנבואת האומות. בפרשת בלק נאמר :וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה אשר על הנהר ארץ בני עמו לקרא לו לאמר הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ והוא ישב ממלי (במדבר

כב ,ה) .פסוק זה פותח את המפגש בין מלך מואב לנביא המדיני ,ומתוכו עולה שאלת הצדקת השראת השכינה על דמות שאינה מוגדרת כשייכת למחנה הקדושה. רש"י (במדבר כב ,ה) פירש :מפני מה השרה הקב"ה שכינתו על גוי רשע כדי שלא יהא פתחון פה לאומות לומר אלו היו לנו נביאים חזרנו למוטב העמיד להם נביאים .ביאור זה מעמיד את הנבואה כמענה אסטרטגי לצדק אלוקי עולמי ,שנועד למנוע מהאומות טענה של חוסר יכולת לבחור בטוב ,ובכך הוא מחדד את התפיסה שהנבואה במקרה זה אינה באה בשל ערכו של הנביא עצמו ,אלא בשל צורך בהנהגת העולם. הרמב"ם (בהלכות יסודי התורה ,פרק ז ,הלכה א) ביאר :אין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גיבור במידותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד .דבריו מציבים את הרף הגבוה ביותר לאדם השואף לנבואה ,והוא רואה בה שלמות אנושית שאין לה מקום אצל מי שאינו מושל ביצרו ,מה שיוצר את הסתירה מול הופעתו של בלעם. היעב"ץ (בספרו מגדל עוז ,אבן בוחן פינה ג) חידש :איך הגיע בלעם לדרגת הנבואה הרי ודאי לא היו לו תכונות נפשיות של גיבור במידותיו ומסתפק ושמח בחלקו .הוא מבאר כי רק בנביא מעם ישראל נדרשים תנאים אלו ,אך בנביאי אומות העולם שאין ה' נגלה אליהם בדיבור שלם אלא בלשון טומאה ,שייכת נבואה אף ללא התנאים הנדרשים מנביא ישראל .בלשונו, הוא מבדיל בין הדיבור הקדוש ויקרא לבין הופעת הטומאה המכונה ויקר. הספורנו (במדבר כב ,ט) ביאר :ויבא אלהים אל בלעם -בדרך מקרה ומזדמן ,ולא בדרך קביעות כמשה עבדו .הוא מבאר כי הביקור אצל בלעם הוא בעל אופי ארעי ,כמי שפוגש אדם בדרך ולא כמי שמתייחד עם אהובו בתוך הבית ,דבר המבדיל מהותית בין איכות הגילויים. מתוך דברים אלו עולה כי הנבואה אצל האומות אינה נתפסת כהמשך ישיר של שלמות המידות והחכמה ,אלא כמעין התערבות חיצונית המתרחשת במציאות שאינה דורשת את אותן מדרגות עליהן דיבר הרמב"ם .ניתן להוסיף ולומר כי ההבדל אינו רק בתנאים הטכניים, אלא במידת הקרבה :נבואת ישראל היא התגלות של פנים אל פנים ,בעוד שנבואת האומות היא הצצה מרחוק ,כזו המאפשרת לאמת האלוקית לחלחל גם לעולם שאינו מוכן לקלוט אותה במלואה. לאחר שראינו בבירור את גדרי הנבואה בישראל ובאומות בדברי הראשונים ,נפנה אל דברי חז"ל והגמרות ,המדייקים כיצד התייחסה המסורת התלמודית לאפשרות של נבואה מחוץ לגבולות הקדושה של עם ישראל. בגמרא במסכת בבא בתרא (דף טו עמוד ב) נאמר :משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב. ותנא דבי אליהו :כל מי שיש בו אחד מכל אלו ,ראוי שתשרה עליו רוח הקודש ,כגון חכמה וענווה ויראת חטא .בסוגיה שם מבואר כי נבואתו של בלעם הייתה אירוע חריג בתולדות העמים ,שבו אדם שהיה נביא לאומות העולם זכה להשראה אלוקית ,מה שמוכיח כי מבחינה עובדתית ,לפחות בנסיבות מסוימות ,היה בכוחו של גוי לשמש כצינור לדבר השם.

בתלמוד ירושלמי במסכת ראש השנה (פרק ג ,הלכה ה) נאמר :רב חנינא אמר ,אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר .הפני משה (שם) ביאר :שהנבואה דורשת כלי מוכשר ושלם, שכן השכינה אינה שורה אלא במקום הראוי לכך .מתוך כך משתמע כי התנאי לנבואה אינו בהכרח ייחוס משפחתי ,אלא הכשרת הכלים הפנימיים של האדם ,דבר המותיר פתח תיאורטי לאפשרות שנבואה תשרה גם על מי שאינו מעם ישראל אם הגיע לדרגה של שלמות. בגמרא במסכת ברכות (דף ז עמוד א) נאמר :אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא ,ריבונו של עולם ,מפני מה תשרה שכינה על הגויים? אמר לו ,גמירי דמשה תבע ,ונתן לו ,שנאמר ונפלינו אני ועמך .רש"י (שם) פירש :שביקש משה שלא תשרה שכינה על הגויים אלא על ישראל בלבד .הדיון בגמרא מעלה נקודה מכרעת :אם משה רבנו היה צריך לבקש שהנבואה לא תשרה על הגויים ,הרי שמעיקר הדין והטבע ,אכן היה הדבר אפשרי ,ורק בזכות תפילתו של משה הפכה הנבואה לנחלתם הבלעדית של ישראל. ניתן להוסיף ולבאר כי חז"ל מגלים לנו כאן סוד גדול על הנהגת העולם .עצם העובדה שמשה נדרש לבקש שהנבואה לא תשרה על הגויים ,מלמדת שהפוטנציאל הרוחני הוא נחלת הכלל במובן מסוים ,אך בתוך מערכת הקדושה ישנו דין מיוחד שנועד לשמור על ייחודו של עם ישראל .זהו איזון עדין בין הפוטנציאל הטבעי של האדם באשר הוא אדם, לבין הבחירה האלוקית בעם הנבחר ,שקיבל תורה ומצוות ועל ידם הפך לכלי קיבול ייחודי וקבוע לשכינה. לאחר שראינו במקורות הש"ס כי אכן הייתה אפשרות עקרונית לנבואה בקרב האומות, אנו פונים אל בירור שיטות הראשונים ,שדנו בשאלה המהותית האם הנבואה היא תהליך טבעי הניתן להשגה ,או שמא היא סגולה ניסית המיוחדת לישראל בלבד. הרמב"ם (במורה נבוכים ,חלק ב ,פרק לב) ביאר :דעת הפילוסופים שהנבואה שלמות בטבע האדם ,שהאיש המעולה השלם בשכליותו ובמידותיו ,ויזמין עצמו ההזמנה ,הוא יתנבא בהכרח ,שזה השלמות לנו בטבע .ודעת תורתנו ויסוד דתנו הוא כמו דעת הפילוסופים, אלא בדבר אחד ,וזה שאנחנו נאמין שהראוי לנבואה ,אפשר שלא יתנבא ,וזה ברצון א-להי. לדבריו ,הנבואה היא שלמות אנושית שניתן להגיע אליה דרך זיכוך הדמיון והשכל ,ולפיכך, מצד הטבע ,אין מניעה שגם גוי יגיע לדרגה זו ,אלא שרצון הבורא הוא הקובע בפועל. רבי יהודה הלוי (בספר הכוזרי ,מאמר א ,מ"ט) חידש :הנבואה אינה מדרגה של שלמות שכלית בלבד ,אלא היא עניין אלוקי מיוחד ,שניתן רק לאנשים שהם סגולה .הוא מבאר כי אין מדובר בתהליך טבעי שניתן להשיגו בכלים אנושיים ,אלא בהתגלות ניסית המוגבלת לעם ישראל, ומכאן נובעת שלילתו המוחלטת לאפשרות של נבואה בקרב האומות ,שכן היא דורשת סגולה טבעית השייכת לזרע האבות. רבי יצחק אברבנאל (בפירושו על התורה ,במדבר כב ,ה) כתב :בלעם לא היה נביא במעלת נביאי ישראל ,אלא היה משתמש בטומאה ובכשפים כדי להגיע לדרגות של גילויים .הוא מבאר כי מה שנראה כנבואה אצל הגויים הוא למעשה רכיבה על כוחות חיצוניים וטמאים ,השונה מהותית מהנבואה הקדושה שהיא ביטול הרצון האנושי מול רצון הבורא.

הרלב"ג (בפירושו על התורה ,במדבר כד ,א) ביאר :הנבואה היא דבר שניתן להשיגו על ידי העיון בשכל והכנת הנפש ,ולכן אין להתפלא על כך שבלעם הגיע להישגים בראיית העתיד .הוא מבאר כי התופעה של בלעם מעידה על כך שהשגת ידיעות עתידיות אינה מוגבלת רק למי שדבק בתורה ,אלא היא כוח הקיים במציאות למי שמכשיר את כליו השכליים. מעבר לדברי המפרשים ,ניתן לומר כי המחלוקת נוגעת לשאלה האם העולם שלנו הוא מערכת סגורה של סיבות ותוצאות ,או שהיא פרוצה לעולם העליון בכל רגע .אם הנבואה היא טבעית ,היא מלמדת על האצילות שבאדם; אם היא ניסית ,היא מלמדת על הריבונות המוחלטת של הבורא ,הבוחר להעניק את דברו למי שהוא חפץ בו ,מעבר לכל כלל או חוק אנושי. לאחר שהנחנו את היסודות בדברי הראשונים ,נפנה לבחון כיצד העמיקו האחרונים והפוסקים בסוגיה זו ,תוך העמדת הדברים במקומם הראוי בבירור ההלכתי והמחשבתי. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף (בספרו חזון עובדיה ,הלכות תפילה) ביאר :שהברכות של בלעם נשארו לדורות ,ומהן אנו שואבים את כוח העמידה של עם ישראל בגלות ,שאינם מתערבים בעמים ואינם מאבדים את צביונם הייחודי .מרן מבהיר כי גם אם ניתן לתאר באופן תיאורטי כוחות גילוי בקרב הגויים ,אין להם שום שייכות לברכה המלווה את כנסת ישראל .הבנה זו מאפשרת לנו להפריד בין תופעה של ידיעת העתיד המצויה אצל גויים לבין הנבואה המקדשת את החיים היהודיים. מו"ר הגרש"ה וואזנר (בספרו שו"ת שבט הלוי ,חלק י) כתב :יסוד הברכה של ישראל תלוי במידת הבושת והצניעות ,שכל זמן שהפרטיות של הבית היהודי נשמרת ,אין עין הרע ואין כוחות הטומאה יכולים לשלוט בהם .מבחינה עמוקה ,ניתן לומר כי הכוחות שאנו פוגשים אצל נביאי אומות העולם הם ביטוי למציאות שאינה מבוססת על השראת שכינה טהורה ,אלא על תפיסת עולם שונה שאינה מכירה במושג של אוהלי קודש. מו"ר הגר"א וייס (בספרו מנחת אשר ,פרשת בלק) ביאר :שהיה כאן גם כוח מכריח וגם גילוי אמת נורא שנכפה על בלעם לראות ,ובכך נעשה קידוש השם הגדול ביותר בעולם .ניתן להוסיף ולבאר ,כי גילוי האמת בפיו של נביא גוי אינו מלמד על דרגה רוחנית אישית ,אלא על כך שהבורא משתמש בכלים שמחוץ למערכת הקדושה כדי לשרת את תכליתה של הקדושה בעולם ,ובכך הטומאה עצמה משמשת כלי לקידוש שמו יתברך. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן (בספרו שמירת הלשון ,שער התבונה) ביאר :שכוח הדיבור בטומאה וברשע מסוגל להרעיד מלכים ,אך כוח הדיבור של הקדושה ,התורה והתפילה של עם ישראל חזק עשרת מונים .כאן אנו למדים תובנה יסודית :גם אם נכיר באפשרות של השפעה רוחנית מצד גורמים חיצוניים ,כוחו של הדיבור היהודי ,המונע ממקור של קדושה וטהרה ,פועל במישור שונה לחלוטין ,והוא בעל השפעה נצחית וקיומית. מעבר לדברים הללו ,אפשר להתבונן כי הפוסקים רואים בנבואת בלעם מעין חריג שנועד ללמד על גדלות ישראל .כאשר העולם כולו מונח לפני הבורא ,הוא מסוגל להוציא אמת

אפילו מפיו של מי שמתנגד אליו .השוני הוא שהגויים מקבלים את הנבואה ככוח חיצוני, כמעט טכני ,בעוד אצל ישראל ,הנבואה היא חלק ממהות האדם והאומה. לאחר שסקרנו את דברי האחרונים ,נביא את דברי גדולי הדורות שעסקו בשאלת הנבואה בקרב האומות ,מתוך התבוננות מעמיקה בשוני המהותי שבין הנבואה הישראלית לבין גילויים חיצוניים. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף (בספרו ילקוט יוסף ,הלכות ברכות) מבאר את עוצמתה של הנבואה השורה על ישראל ,ומדגיש כי היא אינה רק כוח ידיעה ,אלא ביטוי לקשר בלתי אמצעי בין הבורא לעמו .בתוך דבריו הוא מסביר כי בעוד שאצל אומות העולם הופעתה של ידיעה רוחנית היא מקרית ותלויה בנסיבות חיצוניות ,אצל ישראל הנבואה היא המצב הטבעי והמתוקן של האומה ,שנועדה להנחות את הדרך בעבודת השם. מו"ר הגר"א וייס (בשיעוריו על פרשת בלק) מרחיב את היריעה וטוען כי גם כאשר מצאנו נביא בקרב הגויים ,הרי שזהו כלי המשמש את ההשגחה העליונה לצורך מיוחד ,ולא מדובר בהענקת מעמד של נביא כפי המושג המקובל בישראל .בביאורו הוא מוסיף כי אין בזה כדי להפחית ממעלתה של הנבואה הישראלית ,אלא אדרבה ,הדבר מדגיש כיצד הכל שייך להנהגת השם ,שגם את הכוחות הרחוקים ביותר הוא רותם לטובת בניו. ניתן להוסיף ולבאר כי ההבדל בין נביא ישראל לנביא אומות העולם הוא הבדל בין מהות לבין תפקיד .נביא ישראל הוא אדם שנשמתו מושרשת בקדושת השכינה ,ועל כן דבריו הם דברי השם ממש .לעומת זאת ,נביא אומות העולם אינו אלא אינסטרומנט ,מעין כלי קיבול שדרכו עובר מסר אלוקי מוגדר וזמני ,מבלי שתהיה בכך השפעה על אישיותו או על שייכותו הרוחנית .זהו ההסבר להבדל בתהליכים שעברו הנביאים ,כאשר הנביא הישראלי עובר תהליך של טהרה והכנה פנימית ,בעוד נביא הגויים עשוי להיות מופעל על ידי כוח חיצוני כנגד רצונו ,כפי שראינו בפרשת בלעם. התבוננות נוספת מלמדת כי גדולי הדורות מדגישים שהופעת נבואה מחוץ לישראל היא פרדוקס שנועד להעצים את תפארתם של ישראל .כפי שנאמר על ידי חכמי המוסר ,כאשר האומות רואות שגם נביא שלהן נאלץ להודות בערכם של ישראל ,הדבר מהווה הוכחה מוחצת לכך שאין כאן אמת שנתגלתה בטעות ,אלא אמת אלוקית שאינה ניתנת להכחשה. כאשר אנו מורידים את דברי הסוגייה אל קרקע המציאות ,אנו מגלים כי השאלה על אפשרות הנבואה מחוץ לגבולות ישראל אינה נותרת בחלל התיאורטי ,אלא משליכה על התפיסה של האדם את עצמו ואת סביבתו בעולמו של הבורא. אחת הנפקא מינות המרכזיות היא היחס של האדם להישגים רוחניים שאינם נובעים ישירות ממקורות הקדושה המוכרים .אם הנבואה היא כוח שניתן להשגה דרך זיכוך השכל והמידות ,כפי שמשתמע משיטות המאמינות בתהליך טבעי ,הרי שעל האדם היהודי להבין כי החכמה והאמת אינן מונופול של צד אחד ,וכי ניתן לשאוב השראה מכל מקור ,ובלבד

שהיא מובאת תחת שבט הביקורת של התורה .הדבר מחייב אותנו לזהות את נושא האמת בכל מקום בו הוא נמצא ,גם אם הוא עוטה לבוש שאינו מוכר לנו. נפקא מינה נוספת היא האופן שבו אנו תופסים את השגחת הבורא על אומות העולם .אם יש מקום לדיבור אלוקי גם בקרב האומות ,הרי שעלינו להכיר בכך שהעולם אינו מחולק לקדוש מול טמא בצורה מוחלטת וסטטית ,אלא שישנם רבדים של גילוי שכינה המופיעים בכל מקום שבו האדם מתעלה מעל יצריו .במישור המעשי ,הדבר משפיע על האופן שבו אנו מעריכים תהליכים היסטוריים או תרבותיים שאינם מגיעים מבית המדרש ,תוך הבנה שהבורא מנהל את העולם ומעביר מסרים דרך ערוצים מגוונים. ביאור נוסף העולה מהסוגייה הוא החובה להיזהר מכוחו של הדיבור .אם הוכחנו כי גם כוח רוחני חיצוני יכול לפעול בעולם ,הרי שעל אחת כמה וכמה כוח הדיבור של האדם ,כיהודי, טומן בחובו עוצמה שאין לשערה .המסקנה המעשית היא שהאחריות על המוצא מהפה גדולה שבעתיים ,שכן כל מילה שנאמרת בטהרה ובתפילה יכולה לפעול פעולות רוחניות שערכן אינו פחות משל נביא ,ואף רב מכך ,כיוון שהיא מחוברת לשורש הנצחי של האומה. ההלכה והחיים מורים לנו כי גם אם ניתן להכיר באמת אצל הזולת ,הקו המפריד בין נביא אמת לבין קוסם או נביא שקר הוא המבחן של נאמנות לתורה ולמצוותיה .לכן ,אין אנו נגררים אחרי כל תופעה רוחנית ,אלא בוחנים אותה באמת המידה של נאמנות לבורא ולאמת שהוריש לנו משה רבנו .אלו הם הגבולות ששומרים עלינו בדרכנו ומבטיחים שלא נתבלבל בדרך גם כשאנו פוגשים כוחות רוחניים בעולם. כשאנו צוללים אל עומק הסוגייה ,מתברר כי הוויכוח בין הראשונים על מהות הנבואה אינו אלא ויכוח על אופיו של העולם ועל האופן שבו הבורא בוחר להופיע בתוכו .הרעיון העמוק העולה מתוך העיון הוא שהנבואה אינה מוגדרת רק כמידע על העתיד ,אלא כביטוי ליכולתו של האדם להיפגש עם רצון השם. ניתן להעמיק ולבאר כי העולם מנוהל בשני מישורים מקבילים :המישור הטבעי והמישור הניסי .במישור הטבעי ,העולם מתנהל לפי חוקיות של סיבה ותוצאה ,שכל ומידות .במישור זה ,הנבואה יכולה להיתפס כדרגה עליונה של התפתחות אנושית ,כפי שביאר הרמב"ם .אם אדם מגיע לשלמות שכלית ומוסרית ,הוא מסוגל לקלוט את השפע השכלי שהבורא מזרים בעולם .לפי גישה זו ,הנבואה היא פסגת הטבע ,ולכן עקרונית היא פתוחה לכל אדם המזדכך כראוי ,ללא תלות במוצאו. לעומת זאת ,במישור הניסי ,העולם כולו הוא ביטוי לרצונו החופשי של הבורא ,שאינו כפוף לחוקיות כלשהי .במישור זה ,כפי שביאר רבי יהודה הלוי ,הנבואה היא אירוע חריג, פריצה של המציאות מלמעלה למטה .זהו קשר שנוצר בבחירה מוחלטת של הקדוש ברוך הוא ,הבוחר לגלות את דברו דווקא למי שקשור לברית הנצחית .לפי תפיסה זו ,הנבואה היא סגולה מהותית ,חלק מאותה התגלות ייחודית שהתרחשה בהר סיני ,ואין ביכולתו של אדם להשיגה בכוחות עצמו ,יהיה מוכשר ככל שיהיה.

הרעיון שעולה מן המפגש בין הגישות הוא שהנבואה היא המקום שבו הטבע והנס נפגשים. גם כאשר אנו מכירים במימד הניסי של הנבואה ,אנו מבינים שהיא אינה פועלת בחלל ריק, אלא דורשת כלי ,אדם מוכשר ,ראוי ,ובעל כלים נפשיים ורוחניים .השאלה היא האם הכלי הזה הוא תנאי מספיק ,כפי שסבורים המצדדים בנבואה כטבע ,או שהוא רק אכסניה נבחרת לרוח האלוקית שבוחרת לשכון בה ,כפי שסבורים המצדדים בנבואה כנס. עומק הדברים טמון בכך שהמציאות היהודית מנסה לחיות את שני העולמות הללו בו זמנית .אנו שואפים לטהר את עצמנו ,לזכך את השכל ולשכלל את המידות ,כאילו הנבואה היא טבעית ותלויה בנו ,אך בד בבד ,אנו יודעים שהכל בידי שמיים ,ושהקשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא הוא פרי בחירתו ואהבתו אלינו .כך הופכת הסוגייה לשיקוף של חיי האדם ,הנמצא תמיד במתח שבין ההשתדלות האישית לבין ההכרה בחסד האלוקי המקיף אותו מכל עבר. כשאנו מבקשים לחבר את סוגיית הנבואה אל חיי הנפש של כל אחד מאיתנו ,עלינו להביט פנימה ולשאול היכן בתוכי שוכנת היכולת לשמוע את קולו של הבורא .אם הנבואה היא היכולת לפגוש את האמת האלוקית ,הרי שהיא אינה נחלתם של יחידי סגולה בעבר הרחוק בלבד ,אלא היא מהווה מצפן פנימי לכל יהודי המבקש לחיות חיים של אמונה. ניתן להעמיק ולבאר כי כל אדם נושא בקרבו ניצוץ של נבואה ,אותו קול פנימי המדריך אותו בדרך הישר .הנבואה ,במובנה הנפשי ,היא היכולת להתנתק מרעשי הרקע של החומר ומהתאוות המטשטשות את הראייה ,ולהתחבר לאמת הפשוטה והטהורה השוכנת בלב. כאשר האדם משקיט את סערת רגשותיו ומזכך את מחשבותיו ,הוא יוצר לעצמו כלי המסוגל לקלוט את השפע השמיימי המאיר לו את הדרך. המתח שבין טבע לבין נס שאותו פגשנו בסוגיה ,משתקף היטב בעבודת הנפש של האדם. מצד אחד ,עלינו להשקיע מאמץ אדיר בלימוד ,בתפילה ובעידון המידות ,זוהי העבודה הטבעית ,ההכנה של הכלי .אנו בונים במו ידינו את האישיות שלנו ,הופכים אותה למשכן ראוי להשראת השכינה .מאידך ,עלינו להיות מודעים לכך שההארה עצמה היא מתנה ,חסד עליון שאינו תלוי רק במעשינו .ההכרה הזו יוצרת ענווה עמוקה ,שהרי גם לאחר העבודה המפרכת ביותר ,האדם מבין שאין הוא מייצר את הקדושה ,אלא מזמין אותה להיכנס לחייו. עומק המחשבה מגלה כי החיפוש אחר הנבואה הוא למעשה החיפוש אחר המקום שבו האדם הופך לשלם .גוי או ישראל ,טבע או נס ,אלו שאלות המגדירות את הגבולות החיצוניים, אך בפנים ,בתוך חדר הנפש ,השאלה היא אחת :האם אני פנוי להקשיב? האם אני מספיק אמיתי עם עצמי כדי לזהות את הרצון האלוקי המבקש להתגלות דרך המעשים שלי? כאשר אדם חי בתודעה שכל מחשבה וכל החלטה יכולות להיות ערוץ לגילוי שכינה ,הוא הופך את חייו לסיפור נבואי מתמשך. ההבנה שגם אם נביאים לא קמים עוד בקרבנו ,הקשר עם הקדוש ברוך הוא נותר חי וקיים ,משרה על האדם תחושת ביטחון ושלווה .הוא יודע שאינו בודד במערכה ,ושהעין הפקוחה המלווה את עמו היא אותה עין המלווה אותו בפרטי פרטים של חייו .הנבואה,

במובנה הנפשי ,היא הידיעה שהחיים שלנו בעלי משמעות ,שהם חלק מתוכנית גדולה שבה לכל אחד מאיתנו יש תפקיד מיוחד למלא ,ושהבורא מדבר אלינו ללא הרף דרך המאורעות, דרך הפסוקים ודרך הקול הפנימי המדריך אותנו. לאחר שצללנו אל מעמקי הנפש והבנו כי הנבואה מהדהדת בתוך הקול הפנימי המדריך את האדם ,עלינו לתרגם זאת לשפת המוסר וההתנהגות היומיומית .המוסר אינו נבנה מתוך סיסמאות חיצוניות ,אלא מתוך אותו מצפן פנימי המתחדד ככל שהאדם מקרב את עצמו למקור האמת .השאלה המוסרית העולה כאן היא כיצד אדם יכול לשמור על יושרה פנימית בתוך עולם מורכב ,מלא בדעות סותרות ורעשים ,מבלי לאבד את הקשר עם הרצון האלוקי. ניתן לבאר כי המוסר של הנבואה הוא מוסר של אמת צרופה .הנביא הוא אדם שאינו מסוגל לשקר ,שכן הוא רואה את המציאות כפי שהיא מופיעה לפני הבורא ,ללא מסכות וללא אינטרסים צדדיים .מתוך כך ,האדם המבקש לחיות על פי מצפן של אמת ,נדרש לפתח בקרבו את היכולת להביט על מעשיו במבט נקי .עליו לשאול את עצמו לא רק האם המעשה מועיל או מקובל חברתית ,אלא האם הוא תואם את האמת הפנימית שנחתמה בנשמתו. ההתמודדות עם היצר היא המקום שבו נבחן המצפן המוסרי .בדומה למחלוקת הראשונים האם הנבואה היא תהליך של טבע או נס ,כך גם המוסר האנושי .אנו נדרשים לעבודה עקבית של זיכוך המידות ,לבנייה של כלי ראוי ,אך תמיד עלינו לזכור כי העיקר הוא הסייעתא דשמיא .מוסר שאינו מלווה בהכרה שהכל תלוי בחסד עליון ,עלול להוביל לגאווה ולתחושת עצמאות מופרזת .מוסר של אמת הוא כזה המכיר בכך שהאדם הוא עבד לבוראו, ושכל יכולת לעשות את הטוב נובעת מהשפע שניתן לו מלמעלה. הזהירות בכוח הדיבור מהווה את המבחן העליון למצפן הפנימי .כפי שראינו בפרשתנו ובדברי חז"ל ,הדיבור הוא הכלי המקשר בין עולמות .מוסר של דיבור אמת פירושו לשמור על השפה שלנו שלא תהיה כלי להפצת רכילות ,קנאה או לשון הרע ,אלא כלי לברכה, לעידוד וללימוד .אדם המקדש את פיו ,הופך את עצמו לרשות היחיד של השכינה ,ומונע מהטומאה את האפשרות להשתמש בו כשופר למחשבות של פירוד. החיים המוסריים נבנים בתוך אוהלו של האדם ,בצניעות ובשקט .אין צורך בתרועת חצוצרות כדי לעשות את הטוב ,אלא בדבקות יומיומית בהנהגה שקטה ואיתנה .כאשר אדם בוחר בדרך הטובה מתוך הבנה שהיא רצון השם ,הוא בונה לעצמו חסינות רוחנית ששום כוח חיצוני לא יוכל לערער .זוהי דרכו של מי שמבין שהעולם כולו משתקף במעשיו הקטנים ביותר ,וכי כל צעד של אמת שהוא עושה ,מוסיף אור בנשמתו ובנשמת העולם כולו. מתוך הדיון המרתק בסוגיית נבואת בלעם וההשוואה לנבואת ישראל ,אנו אוספים אל ארגז הכלים הנפשי שלנו תובנות המאירות את הדרך .ראשית ,אנו למדים שקדושה אינה רק נחלתן של דרגות גבוהות ,אלא היא זמינה לכל מי שמכין את כליו הפנימיים בכנות ובביטול הישות .שנית ,האחריות שלנו על הדיבור והמחשבה מקבלת משנה תוקף ,שכן אנו רואים כיצד מסר אלוקי יכול לעבור דרך ערוצים שונים ,ומכאן שהמילים שלנו הן כלים בעלי