מה חיפשו זקני מדין אצל בלעם, ומדוע עזבוהו באכזבה כה מהירה כשאמר להם להמתין עד הלילה?

מה חיפשו זקני מדין אצל בלעם, ומדוע עזבוהו באכזבה כה מהירה כשאמר להם להמתין עד הלילה? השאלה המהדהדת מתוך דפי הפרשה מניחה על השולחן את המתח העצום שבין כוחו של משה רבינו לבין כוחו של בלעם בן בעור .זקני מדין ,המכירים היטב את סוד עוצמתו של משה שגדל בקרבם ,מחפשים כלי נשק רוחני שיעמוד כנגדו .הם נושאים עמם קסמים ,כלי מלחמה של טומאה ,ומבקשים מבלעם להפעיל את סמכותו…

מה חיפשו זקני מדין אצל בלעם, ומדוע עזבוהו באכזבה כה מהירה כשאמר להם להמתין עד הלילה? השאלה המהדהדת מתוך דפי הפרשה מניחה על השולחן את המתח העצום שבין כוחו של משה רבינו לבין כוחו של בלעם בן בעור .זקני מדין ,המכירים היטב את סוד עוצמתו של משה שגדל בקרבם ,מחפשים כלי נשק רוחני שיעמוד כנגדו .הם נושאים עמם קסמים ,כלי מלחמה של טומאה ,ומבקשים מבלעם להפעיל את סמכותו באופן מיידי .השאלה המטלטלת היא: האם באמת ישנה השוואה בין נבואת הקודש המוחלטת לבין נבואת הטומאה? האם זקני מדין אכן האמינו שהם אוחזים בידם נביא בעל יכולות זהות למשה רבינו ,שיכול לכפות את רצון השמיים בכל עת? ואם אכן כזו הייתה אמונתם ,הרי שדבריו של בלעם ,הממתין ללילה והנתון למרותו של הבורא ,מנפצים את האשליה שטיפחו .הדרמה שמתחוללת כאן אינה רק טכנית – האם הנבואה מגיעה ביום או בלילה – אלא מהותית :מהו המקור האמיתי של העוצמה ,והאם ניתן בכלל למדוד את נביא האומות באותם כלים של משה עבד ה’. כדי לרדת לסוף דעתם של זקני מדין ,עלינו להתבונן בפרשנות רש"י על המעשה ,המגלה לנו עד כמה תפיסתם הייתה מושכלת ומחושבת ,וכיצד היא קרסה ברגע המפגש. התורה מספרת" :וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם ויבואו אל בלעם וידברו אליו דברי בלק" .רש"י (שם) ביאר :וקסמים בידם ,כל מיני קסמים ,שלא יאמר אין כלי תשמישי בידי .דבר אחר קסם זה נטלו בידם זקני מדין ,אמרו אם יבוא עמנו בפעם הזאת יש בו ממש,

ואם ידחנו אין בו תועלת .לפיכך כשאמר להם לינו פה הלילה ,אמרו אין בו תקוה ,הניחוהו והלכו להם ,שנאמר וישבו שרי מואב עם בלעם ,אבל זקני מדין הלכו להם. ניתן לבאר כי זקני מדין לא היו אנשים תמימים .הם הגיעו עם אסטרטגיה ברורה – הם חיפשו הוכחה חותכת לזהותו של בלעם .עבורם ,הנבואה לא הייתה משהו שצריך לחכות לו או להכין את הכלים עבורו; מבחינתם ,נביא בעל שיעור קומה אמיתי חייב להיות בעל יכולת שליטה במציאות באופן מיידי .הציפייה שלהם שהנבואה תתרחש בו במקום ,מתוך הפגנת כוח מוחלטת ,מלמדת על כך שהם השוו את בלעם בראשם לדמויות שהכירו – ובראשן משה רבינו ,כפי שהכרתיו במדין – שדרכו התנהלה בטבעיות מופלאה ובגילוי רצון השם ללא צורך בהכנות מיוחדות. הספר פרפרת משה הקשה על כך קושיה עצומה :וכי למה סברו זקני מדין שיתנבא להם בו במקום והלא אף אם הוא נביא צריך הוא קודם לכן לגילוי שכינה ואין השכינה רגילה לבוא אצלו רק בלילה? הוא מבאר כי הם ידעו היטב שנביאי אומות העולם מתנבאים בחלום הלילה, כמו שנאמר על לבן :ויבוא אלוקים אל לבן בחלום הלילה ,כאדם ההולך אל פילגשו בהיחבא. אם כן ,מדוע הם כה נכזבו מבלעם? ניתן להוסיף ולבאר את אכזבתם :זקני מדין לא רק חיפשו נבואה ,הם חיפשו מנהיג רוחני שיש לו כוח לעצב את המציאות לפי רצונם .כשאמר להם בלעם לינו פה הלילה והוסיף והשיבותי אתכם כאשר ידבר ה' אלי ,הם הבינו מייד שאין כאן אדון של כוחותיו ,אלא אדם שהוא רק כלי ,צינור שאין לו מדיליה כלום .ברגע שהבינו שאין לו את העצמאות הרוחנית שהם חיפשו ,הם הבינו שאין בו תועלת עבורם ,שכן הקדוש ברוך הוא לא יסכים לקלל את ישראל. לאחר שהבנו את גודל אכזבתם של זקני מדין ,עלינו לעמוד על המורכבות הגדולה שהמקורות מציבים בפנינו :מחד גיסא ,בלעם נתפס כנביא יחיד בדורו בקרב האומות ,ומאידך גיסא ,דמותו רחוקה שנות אור מקדושתו של משה רבינו. בספר פרפרת משה הקשה כיצד ניתן לטעון שבלעם נפל מדרגתו כשנדחה ללילה ,והלא רש"י מפרש בפרשת בלק (כ"ב ,ח) כי זו דרך הטבע של כל נביאי אומות העולם ,המתנבאים בלילה כדרך עראי? לכאורה ,אין כאן חיסרון בבלעם לעומת חבריו .אולם ,הקושי העמוק מתעורר כאשר אנו נדרשים למדרש המפורסם בפרשת וזאת הברכה (ילקוט שמעוני ,תתקס"ז): ולא קם נביא עוד בישראל כמשה ,בישראל לא קם אבל באומות העולם קם ,ואיזה זה הוא בלעם בן בעור .הרי שהמדרש מעמיד את בלעם בשורה אחת עם משה ,ואולי אף כמתחרה על הכתר הנבואי הגבוה ביותר! המדרש ממשיך ומבאר את ההבדלים הדקים :משה לא היה יודע מי מדבר עמו ,ובלעם היה יודע .משה לא ידע מתי מדבר עמו ,ובלעם היה יודע .משה היה עומד ,ובלעם היה נופל. לפנינו תמונה מורכבת מאין כמוה :מצד אחד ,השוואה למשה רבינו ,ומצד שני ,תיאור נבואתו של בלעם כמלווה בנפילה ובידיעה טכנית של המועד ,דבר שמעיד על חסרון בבית הקיבול ובקדושת האדם.

ניתן לבאר את העומק שבדברים :כיצד ייתכן שהקב"ה מעניק עוצמות נבואיות כאלו לאדם פגום ורשע כבלעם? התשובה נעוצה ברצון האלוקי למנוע טענות מפי האומות .הקב"ה ביקש להציב נביא בעל השגות גבוהות מקרב הגויים ,כדי שלא יוכלו לומר לא היה לנו מנהיג או נביא שיוביל אותנו לתשובה .בלעם היה האיש שנבחר למשימה זו – אדם שהיה חכם ובעל השגות מולדת ,שהיוו כעין בית קיבול טבעי לנבואה ,אך ללא הזיכוך והקדושה שמשה רבינו רכש לעצמו .בלעם ידע מתי השכינה באה ,כי היה זקוק להכנה נפשית מאומצת ,בעוד משה היה כולו קודש ומוכן בכל עת .זקני מדין ,בטעותם המרה ,סברו שבלעם הוא בן-דמותו של משה ,ובכך חטאו בהבנת מהות הנבואה :הם חיפשו כוח ושליטה ,בעוד הנבואה האמיתית היא ענווה ושירות מוחלט לרצון הבורא. כדי להבין מדוע נכשלו זקני מדין בהבנת כוחו של בלעם ,עלינו להעמיק במדרש המצייר את ההבדלים התהומיים בין נבואת משה לנבואת בלעם ,הבדלים המעידים על השוני בין שורשיהם. בילקוט שמעוני (סוף פרשת וזאת הברכה) ביאר :ולא קם נביא עוד בישראל כמשה ,בישראל לא קם אבל באומות העולם קם ,ואיזה זה הוא בלעם בן בעור ,אלא שהפרש יש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם בן בעור ,משה לא היה יודע מי מדבר עמו ,ובלעם היה יודע מי מדבר אליו ,שנאמר נאום שומע אמרי אל ,משה לא היה יודע מתי מדבר עמו עד שנדבר עמו, ובלעם היה יודע אימתי נדבר עמו ויודע דעת עליון ,משה לא מדבר עמו אלא כשהוא עומד שנאמר :ואתה פה עמוד עמדי ,ובלעם היה מדבר עמו כשהיה נופל. ניתן להוסיף ולבאר :מדרש זה נראה כסותר את עצמו ,שכן הוא מעלה את בלעם למדרגה גבוהה בפרטים מסוימים ,אך מוריד אותו לשפל המדרגה בפרטים אחרים .אולם ,הדיוק הוא בכך שבלעם היה זקוק לידיעה מראש מתי הנבואה באה ,כי היה טמא וזקוק להכנה .הוא ידע את הנתונים כי עסק בחישובים של איצטגנינות וכישוף ,בעוד משה רבינו ,שהיה בדרגת פה אל פה ,לא נצרך להכנות אלו ולא ידע מתי השכינה תשרה ,כי היה שרוי בהכנה תמידית. עוד מבאר המדרש את עניין הנפילה :משה עומד בנבואתו ,כלומר יכול להכיל את האור האלוקי בתוך המציאות האנושית שלו ,ואילו בלעם ,בהיותו רחוק מהקדושה ,הנבואה מכה בו כמו פטיש והוא נופל .זקני מדין ,שהכירו את משה משהותם עמו ,ראו את התנהלותו העילאית וסברו שבלעם הוא העתק מדויק שלו .כאשר ראו שבלעם דורש לינה בלילה כדי לקבל את דבר השם ,ושהוא נתון לשינויי מצב רוח של השכינה ,הם זיהו מיד שהוא רחוק מהשלמות שהם חיפשו ,ולכן עזבו את המקום ללא היסוס. לאחר שהבהרנו את פערי הדרגות במדרש ,נבקש להבין מתוך דברי הפוסקים מהם התנאים ההכרחיים שהופכים אדם לבית קיבול ראוי לנבואה ,וכיצד בלעם נותר מחוץ למעגל הזה. הרמב"ם (הלכות יסודי התורה ,פרק ז הלכה א) ביאר :מיסודי הדת לידע שהאלוה ינבא את בני האדם ,ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה ,גיבור במידותיו ,שלא יהיה יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם ,אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד ,והוא בעל דעה רחבה נכונה ביותר.

הוא מפרט כי אדם המבקש לשאת את כלי הנבואה חייב להיות מזוכך ומקודש ,עמל בתיקון מידותיו ועובד על הפרדת גופו מתאוות העולם .משה רבנו עומד בראש פסגה זו ,שכן הוא פרש מן האישה והיה כולו קודש קודשים ,מה שאיפשר לו להיות מוכן להתגלות האלוקית בכל עת ובכל רגע. ניתן להוסיף ולבאר :מתוך דברי הרמב"ם עולה כי בלעם היה חסר את התנאים הבסיסיים ביותר .הוא היה טמא במידותיו ופרוץ בענייני העולם ,ולכן גופו לא היה כלים ראויים לנבואה. כפי שביארנו ,הקב"ה העניק לו נבואה לא בגלל מעלתו האישית ,אלא כדי למנוע טענה מאומות העולם .הוא לא היה ראוי לנבואה מצד עצמו ,אלא השתמש בחוכמתו הטבעית ובחישוביו החיצוניים כדי להתחבר אל המראה. הפער בין משה לבלעם הוא פער שבין איש שהפך את עצמו למלאך ,למלאך-אדם המסוגל להכיל את האלוהות ,לבין אדם שנותר אנושי ,חוטא ומוגבל ,והנבואה הייתה עבורו אור חיצוני שנכפה עליו .זקני מדין ,שהיו חכמים ובעלי ניסיון ,ידעו שמי שמבקש לשנות את גזירת השמיים כנגד ישראל ,זקוק לעוצמה של משה רבנו .כשהם ראו שבלעם כפוף לזמן ,כפוף ללילה ,וכפוף לרצון האלוקי המשתנה ,הם הבינו שהוא אינו המנהיג הרוחני שיכול להכריע את המערכה. לאחר שהנחנו את היסודות לדרגות הנבואה ,נבקש להעמיק בביאורו של רש"י ,המציב את נבואת בלעם במסגרת המצומצמת של נביאי האומות ,ובכך חושף את התלות המוחלטת שלהם בזמנים ובמצבים חיצוניים. רש"י (במדבר כ"ב ,ח) ביאר :לינו פה הלילה ,אין רוח הקודש שורה עליו אלא בלילה ,וכן לכל נביאי אומות העולם ,וכן לבן בחלום הלילה ,שנאמר ויבוא אלוקים אל לבן בחלום הלילה, כאדם ההולך אל פילגשו בהיחבא .בביאורו זה ,רש"י מדגיש את האופי הנסתר והעראי של נבואת אומות העולם .הם אינם ניצבים לפני ה' כבנים לפני אב ,אלא כמי שמתגנבים אל הקודש ,כפופים לזמן מסוים ולמצב נפשי מסוים. ניתן להוסיף ולבאר :ההשוואה ללבן אינה מקרית .כפי שלבן התנבא בחלום כדי למנוע את פגיעת השם בבניו ובצאנו ,כך בלעם נדרש להמתין לשעות הלילה כדי לזכות להארה .הלילה מסמל את העדר הקדושה המוחלטת .ביום ,זמן הפעילות והחטא ,אדם כבלעם אינו מסוגל להתעלות לדרגת תקשורת עם המרום .רק בלילה ,כאשר העולם נדם והחושים החיצוניים שוקטים ,הוא יכול לקלוט את המראה .רש"י רומז לנו כי לא מדובר בבחירה של בלעם ,אלא במגבלה אובייקטיבית הנובעת מהטומאה השורה בו. ההשוואה הזו מאירה באור חדש את אכזבתם של זקני מדין .הם ציפו לאדם שיכול לפעול בכל עת ,כפי שראו אצל משה רבנו ,שקדושתו הייתה פרושה על כל היום ועל כל הלילה כאחד. כאשר בלעם הודיע להם שהוא מוגבל לזמן הלילה בלבד ,הוא למעשה הודה במגבלותיו וחשף את העובדה שהוא רחוק מהדרגה הנדרשת כדי להתמודד עם משה .עבור זקני מדין ,שהיו זקוקים לפתרון מיידי וכוחני ,התלות הזו בזמן הייתה סימן מובהק לכך שאין לו את הכוח

הנדרש להילחם בישראל .הלילה לא היה עבורו זמן של התעלות ,אלא זמן של מחסור ושל מגבלה אינהרנטית באישיותו. לאחר שביססנו את ההבנה על מגבלותיו של בלעם ,נתבונן במהלך הפסיכולוגי המרתק שעברו זקני מדין ,אלו שהיו הוגי התוכנית ונושאי הקסמים .הניתוק המהיר שלהם מבלעם אינו רק אכזבה טכנית ,אלא תובנה אסטרטגית שחדרה להם ללב ברגע שהבינו עם מי יש להם עסק. ניתן לבאר כי זקני מדין באו עם ציפייה לבנות קואליציה של כוח .הם ידעו שעם ישראל אינו מנוצח בחרב וכידון ,אלא בפה ,בתפילה ובברכה ,כפי שהם הכירו היטב מההנהגה המופתית של משה רבינו .הם ראו במשה אדם שמתייצב מול בוראו בכל רגע ,אדם שאין לו גבולות זמן או חציצה בינו לבין המקור העליון .כשחיפשו את האדם שיוכל לערער את המציאות הזו, הם הימרו על בלעם. הקריסה התרחשה ברגע שבו בלעם ביקש מהם לינה .בעולם המושגים שלהם ,נביא אמת אינו זקוק להפסקה .עצם הבקשה הזו סימנה עבורם שבלעם הוא אדם נתון למצב רוחם של שמיים ,כפוף להגבלות זמן ,ומעל לכל – אדם שאינו שולט בנבואתו .הם הבינו שמי שזקוק ללילה כדי לשמוע את קול האלוקים ,לא יוכל להתייצב מול משה שמתהלך לפני ה' ביום ובלילה ללא מחיצות. ניתן להוסיף ולבאר :זקני מדין היו פרגמטיים .כשהם ראו שבלעם אומר לינו פה הלילה והשיבותי אתכם כאשר ידבר ה' אלי ,הם קלטו שבלעם הוא בבחינת צינור ותו לא .אם הקדוש ברוך הוא אינו חפץ בקללה ,אין לבלעם שום יכולת או כוח עצמאי לשנות זאת .עבור זקני מדין, שהיו זקוקים לתוצאות מיידיות ולמישהו שיכול לכפות את רצונם על המציאות ,הנהן וחיכה, הבינו שהם עומדים מול דמות חסרת עמוד שדרה רוחני עצמאי .לכן ,בעוד שרי מואב עדיין קיוו וחיכו ,זקני מדין הבינו את האמת המרה שאין בו תקוה ,ופשוט קמו ועזבו. כאשר אנו מתבוננים במערכה הרוחנית שבין בלעם לבין עם ישראל ,אנו נדרשים לחדד את ההבחנה בין המושג אלילות ,השואפת לשליטה ולכפיית רצון על האלוהות ,לבין מושג הנבואה הישראלית ,המבוסס על ביטול הרצון העצמי והתחברות לרצון הבורא. ניתן לבאר כי השוני המהותי טמון במוטיבציה העמוקה :הקסמים שהביאו זקני מדין היו ניסיון להכניע את המציאות באמצעות כוחות טומאה .הם חיפשו מנהיג שיש לו ארגז כלים של כישוף ,כזה שיכול להוציא אל הפועל גזירות מחוץ למסגרת הנהגת השם .עבורם ,בלעם היה אמור להיות מפעיל המערכת הזה .אלא שהתשובה שקיבלו מבלעם – כי הוא נתון לחלוטין למוצא פיו של הקדוש ברוך הוא – הפכה אותו בעיניהם לבלתי רלוונטי .הם חיפשו שר ארץ, וקיבלו משרת שמיים. עומק ההבדל מתגלה במושג הצינור :הנביא האמיתי ,ובפרט משה רבנו ,הוא צינור נקי שדרכו עובר דבר ה' ללא שום מחיצות או פירושים אישיים .זקני מדין לא הבינו זאת .הם סברו שהנבואה היא כוח שניתן להפעיל לטובת אינטרס כזה או אחר .כשבלעם הבהיר להם שהוא כפוף ללילה ,לרצון השם ולמגבלות של נביא אומות ,הם הבינו שהוא לא יוכל להיות כלי משחית כנגד ישראל .הוא אינו בעל הבית על הכוחות שלו.

ניתן להוסיף ולבאר :הכישלון שלהם היה כפול .ראשית ,הם זלזלו בכוחו של הקדוש ברוך הוא לשמור על עמו ,וחשבו שניתן לעקוף אותו באמצעות קסמים .שנית ,הם לא הבינו שנבואת הקודש ,כפי שהיא מופיעה אצל משה ,אינה כוח חיצוני שניתן לתמרן ,אלא עדות לאמת אלוקית שאינה משתנה .זקני מדין חיפשו אדם שיש לו כוח לעשות כרצונם ,וגילו להפתעתם שהם עומדים מול כוח שאינו סר למרותם .ההבנה הזו הייתה עבורם תבוסה מוחלטת ,והיא שהובילה אותם להבין שאין להם שום תוחלת במערכה הזו. כשאנו בוחנים את תביעת האמת מבלעם ,אנו ניצבים בפני רגע קריטי שבו האדם נדרש לבחור בין הרצון הפרטי לבין דרישת השמיים .בלעם ,בתוך מבוך תאוותיו וגאוותו ,מוצא את עצמו בנקודת מפגש בלתי אפשרית שבה עליו להשיב תשובה למציאות המשתנה לנגד עיניו. ניתן לבאר כי התביעה מבלעם הייתה תביעה לאמת פנימית שאינה מושפעת מנסיבות חיצוניות .הוא ניסה להלך בין הטיפות ,לנסות ולמצוא חן בעיני זקני מואב ומדין ,ובו בזמן להישמע לקול האלוהי שביקש ממנו דרך אחרת .אך בנפשו של הנביא ,גם זה של אומות העולם ,אין מקום למשחקים .הרגע שבו בלעם נאלץ לומר והשיבותי אתכם כאשר ידבר ה' אלי ,הוא רגע שבו הוא מאבד את האוטונומיה המדומה שלו .הוא מגלה כי עמידתו מול המציאות אינה מותנית ברצונותיו ,אלא בהתמסרות להארה המגיעה אליו מן המרום. עומק התביעה הוא היכולת לעמוד מול המציאות בלי לייפות אותה .זקני מדין תבעו מבלעם תוצאות ,והוא תבע מהם סבלנות של לילה .בתוך הדיאלוג הזה ,מונחת הטרגדיה של בלעם: הוא חכם גדול ,הוא בעל השגות ,אך הוא חסר את הכלים הנדרשים כדי להפוך את ההשגות הללו לאמת חיים .הוא נותר בודד בתוך הלילה שלו ,ממתין לתשובה שאינה תלויה בו ,בעוד הוא מנסה להשליך על סביבתו כוח שאין לו .הוא משקף את האדם המבקש לשלוט בנסיבות, אך מוצא את עצמו מובל על ידי כוחות גדולים ממנו בהרבה. ניתן להוסיף ולבאר :הכרת גדלות ישראל אצל בלעם לא הייתה בחירה מרצון ,אלא עובדה שנכפתה עליו .המציאות העליונה הכריחה אותו להכיר בערכם של ישראל ,גם כשליבו ביקש אחרת .זוהי התביעה מכל אדם שרואה את האמת – להיות נאמן לה גם כשהיא סותרת את האינטרסים האישיים שלו .בלעם בחר בדרך הערמומיות ,בניסיון ללכת עם ולהרגיש בלי, ובכך הוא רק העמיק את הפער בינו לבין המציאות .הלקח המוסרי העמוק הוא שהאמת אינה דבר שניתן לעקם; היא כוח חי שדורש הכרה והתמסרות ,ומי שמנסה להילחם בה ,מוצא את עצמו נלחם ברוח ומבזבז את שארית כוחותיו. לאחר שצללנו אל הטרגדיה של בלעם ,אל רגעי המבוכה של זקני מדין ואל עומק פערי הנבואה ,עלינו לזקק מתוך כל אלו את המצפן המוסרי והרוחני עבורנו .מהו הערך הנצחי של עמידת הנביא מול ה' ,וכיצד היא מעצבת את עולמנו הפנימי? ניתן לבאר כי עמידת הנביא אינה רק העברת מסר ,אלא דרך חיים של ביטול העצמי. בעוד בלעם חיפש להשליט את כוחו על המציאות ,משה רבינו לימד אותנו שעיקר כוחו של האדם נובע דווקא מהיותו שפל וביטל לגמרי לרצון הבורא .משה עומד לפני ה' – לא

כמפעיל מערכות ,אלא כעבד נאמן הממתין למוצא פי רבו .זהו מצפן המלמד אותנו כי הגדולה האמיתית של האדם נמדדת במידת החיבור שלו לאמת האלוקית ,ובנכונות שלו לוותר על תכתיבי האגו והאינטרסים האישיים. עוד ניתן להוסיף ולבאר :המצפן הפנימי שאנו בונים לעצמנו מתוך לימוד זה הוא ההבנה שכל רגע בחיים הוא הזדמנות למפגש עם האמת .כשאנו פועלים בעולם ,אנו נדרשים לשאול לא מה "ישרת אותנו" או מה ישיג תוצאה מיידית ומרשימה ,אלא מהו רצון ה' בסיטואציה הנוכחית .השקט והסבלנות שנדרשו מבלעם בלית ברירה ,צריכים להפוך אצלנו לבחירה מודעת – לא בחיפוש אחר הקסמים והקיצורים ,אלא בהתמדה בדרך הקודש .המצפן הזה הוא שמגן עלינו מפני אכזבות ,שכן מי שמכוון את עצמו לרצון העליון ,לעולם אינו נכזב גם אם התוצאות המיידיות אינן כפי שציפה. בניית המצפן היא מלאכת חיים .היא דורשת מאיתנו להבחין בין ה"חיצוניות" – הרעש, הקסמים ,הניסיונות להרשים – לבין ה"פנימיות" ,שהיא הקול הדק של הנשמה המבקשת לדבוק בבורא .כשאדם מפתח בתוכו את הנאמנות הזו ,הוא הופך בעצמו למעין בית קיבול, שאינו זקוק לאישור חיצוני או לנבואה רועמת כדי לדעת מה עליו לעשות .הוא הופך לאדם חי ,שכל הליכותיו נמדדות ביושר ובאמת ,ובכך הוא מנצח את המערכה הרוחנית ,לא על ידי הפעלת כוח ,אלא על ידי נוכחות של אמת יציבה ששום קסם ושום זקני מדין לא יוכלו לערער. מן הדיון בסוגיית זקני מדין ובלעם ,אנו גוזרים תובנות מעשיות לחיים .הראשונה שבהן היא הזהירות מהערצת כוח חיצוני; זקני מדין נכשלו משום שחיפשו כלי מלחמה רוחני שיציית להם ,ושכחו שהאמת האלוקית אינה כפופה לאינטרס אנושי .התובנה השנייה היא חשיבות הענווה בתהליכי קבלת החלטות; לעיתים ,ההמתנה ללילה – למחשבה מעמיקה ,להפנמה ולהתבוננות שקטה – היא הדרך היחידה להבחין בין האמת לבין רעשי הרקע של ה"קסמים" והפיתויים הסובבים אותנו .השלישית היא ההבנה כי אדם הוא צינור; ככל שנהיה נקיים יותר במידותינו ובכוונותינו ,כך נהיה כלים ראויים יותר להשראת שכינה ולפעולה נכונה בעולם, בלא צורך להתחנן לפני מציאות שאינה חפצה בטובתנו.

עיקר העניין: בסיכום הדברים ,הוא המפגש בין האדם לבוראו .בעוד בלעם מייצג את האדם המבקש לשלוט בנבואה ונתקל בחומה של מגבלות וריקנות ,משה רבינו מייצג את האידיאל של האדם המבטל את עצמו לפני האמת וזוכה להיות נוכח בה בכל עת. זקני מדין עזבו את בלעם כי זיהו שאין בו אמת שורשית ,אלא תלות נסיבתית .הלקח העמוק עבורנו הוא שעמידה איתנה מול המציאות אינה דורשת קסמים או כוחות על-טבעיים ,אלא נאמנות פנימית לרצון העליון .מי שמחזיק במצפן של אמת ,מי שאינו מחפש קיצורי דרך אלא מתמסר לדרך ה' ,מגלה כי גם כשהעולם סוער והשאלות גדולות ,הוא מחזיק בכוח עמיד שאינו זקוק לאישור חיצוני – הכוח להיות אדם שעומד באמת לפני ה'.