מהו הטעם העמוק לאיסור הכישוף, ומדוע רואה בו התורה סכנה כה חמורה המערערת את אשיות העולם?

מהו הטעם העמוק לאיסור הכישוף, ומדוע רואה בו התורה סכנה כה חמורה המערערת את אשיות העולם? השאלה המלווה אותנו מראשית ימי האנושות – מהו הכישוף ומה מקור כוחו – עולה בפרשתנו במלא עוצמתה .זקני מואב ומדין ,בדרכם אל בלעם ,נושאים עמם קסמים ,כלי מלאכה של טומאה ,מתוך רצון לכפות על המציאות מהלך שאינו טבעי ,ובוודאי שאינו רצוי לפני המקום .אנו ניצבים בפני תופעה מרתקת…

מהו הטעם העמוק לאיסור הכישוף, ומדוע רואה בו התורה סכנה כה חמורה המערערת את אשיות העולם? השאלה המלווה אותנו מראשית ימי האנושות – מהו הכישוף ומה מקור כוחו – עולה בפרשתנו במלא עוצמתה .זקני מואב ומדין ,בדרכם אל בלעם ,נושאים עמם קסמים ,כלי מלאכה של טומאה ,מתוך רצון לכפות על המציאות מהלך שאינו טבעי ,ובוודאי שאינו רצוי לפני המקום .אנו ניצבים בפני תופעה מרתקת :התורה אוסרת את הכישוף באיסור חמור ,מכשפה לא תחיה ,אך בתוך עולם של איסור זה מתפתחת יריעה רחבה של דיונים בין הראשונים – מה נכנס בגדר האיסור ומה נותר מחוץ לו .האם הכישוף הוא מניפולציה על כוחות עליונים ,או שמא הוא התקשרות עם הסטרא אחרא? והאם במעשה שדים ,שאינם פועלים במרומים אלא משוטטים בארץ ,טמון איסור דומה? השאלה הזו מזמינה אותנו למסע מרתק אל שורשי ההנהגה האלוקית ,אל המקום שבו האדם מבקש להשתמש בכוחות נסתרים כדי לשנות את גזירת השמיים ,ומפגש זה שבין רצון האדם לבין סדר הבריאה המקודש הוא לב לבו של הדיון שלנו. זקני מדין ומואב יצאו למסעם כשבידם האחת פקודת בלק ,ובשנייה כלי משחית רוחני. הם לא ביקשו רק את קסמו של בלעם ,אלא את התשתית הטכנית של הכישוף ,את אותם סודות אסורים שנועדו לכופף את המציאות לרצונם .בנקודה זו ,אנו נדרשים להבין את עומק השאלה – מהו אותו כוח אפל ,מהי משמעותו המהותית ,ומדוע קבעה התורה שהאדם העוסק בו מאבד את זכות קיומו בעולם? וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם ויבאו אל בלעם וידברו אליו דברי בלק (במדבר כ"ב ,ז') .התרגום יונתן ביאר שם כי הקסמים שבידם לא היו סתם חפצים ,אלא אגרות ובהן רשומים סודות ושיטות הכישוף ,אשר נועדו להעצים את כוח הקללה של בלעם ולהפוך אותה למסוכנת וממשית כנגד ישראל .המפרשים עמדו על כך שזקני מדין לא הסתפקו בנבואתו של בלעם בלבד; הם הביאו לו כלי מלחמה ,מערכת שלמה של כישופים שנועדו להחליש את החסד האלוהי המלווה את עם ישראל ולהוציא את הקללה אל הפועל .מתוך רש"י ומפרשי הפסוק ,עולה כי הכישוף כאן הוא ניסיון אקטיבי להתערב בסדרי העולם ולהשתמש בכוחות לא טבעיים כדי להזיק לזולת. כאשר אנו ניגשים להבין מהותית את האיסור ,עלינו להקדים את המקור התורני המגדיר את האיסור ,כפי שנאמר בפרשת משפטים :מכשפה לא תחיה (שמות כ"ב ,י"ז) .כאן נשאלת השאלה – מהו אותו מעשה שגורר עונש כה חמור? ועל כך הרחיב הרמב"ן (דברים י"ח ,ט') בביאור יסודי ומעמיק על מבנה הבריאה :הבורא יתברך כאשר ברא הכל מאין עשה העליונים מנהיגי התחתונים אשר למטה מהם ,ונתן כוח הארץ וכל אשר לה בכוכבים ובמזלות לפי הנהגתם ומבטם בהם כאשר הוא מנוסה בחוכמת הכוכבים ,ועשה עוד על אותם הכוכבים והמזלות מנהיגים מלאכים ושרים שהם נפש להם ,והנה כל טובה היוצאת מלמעלה ניתנת למלאכים לקיימה על ידי מקום עמידתם ופעולתם באותה שעה ,וכאשר ירצה המכשף להזיק לאדם הרי הוא משביע את כוחות הטומאה למעלה להזיק לאותם המלאכים שלא

יוכלו לקיים את הטובה שניתנה ,ומזה הטעם הכישוף נאסר כדי שלא למנוע הטובה ולדחוק את הסדר שסידרה ההשגחה העליונה. ניתן לבאר ולבאר כי לפי הרמב"ן ,העולם כולו בנוי כמערכת הרמונית ומדויקת להפליא, שבה מלאכים ושרים מופקדים על הזרמת השפע האלוקי לעולם ,וכל מהלך מתוזמן בתיאום מושלם עם כוחות השמיים .הכישוף אינו סתם אחיזת עיניים או פעולת הבל ,אלא ניסיון אקטיבי של האדם להשביע כוחות טומאה כדי שיפריעו למערכת זו ,ובכך ימנעו את הטובה האלוהית מלהגיע ליעדה .המכשף ,בחוצפתו הרבה ,אינו מסתפק בדרכי הטבע ,אלא מבקש ליצור קצר במערכת זו .הוא משתמש בטומאה כדי להפריע למלאכים במילוי תפקידם, ובכך הוא מונע טובה מנבראים ומשבש את תוכנית ההשגחה .זוהי חומרו של האיסור – לא רק פנייה לכוחות חיצוניים ,אלא שיבוש מכוון של הנהגת השם והפעלת כוח הרסני כנגד הבריאה כולה ,פעולה המזיקה למרקם הבריאה ומנסה לדחוק את רצונו של הבורא. כאשר אנו מתבוננים במערכת הכישוף ,אנו מגלים כי אין מדובר רק בטכניקה מסתורית להשגת תוצאות ,אלא במהלך נפשי עמוק שמרחיק את האדם מבוראו .כיצד הופך העיסוק בכישוף לביטוי מוחלט של כפירה ,וכיצד מזהים המקורות את הזיקה הישירה שבין המכשף לבין עבודת האלילים? הרמב"ם (במורה נבוכים ,חלק ג' ,פרק ל"ז) ביאר :כי כל מכשף הוא בהכרח עובד עבודה זרה. ביאור הדבר הוא שפעולת הכישוף מחייבת התקשרות עם כוחות המנוגדים לרצון הבורא, התקשרות שאינה יכולה להתקיים ללא מסירת נפש לאותם גורמים .אין הכישוף פועל בחלל ריק ,אלא הוא מחייב את המכשף להכיר בסמכותם של כוחות זרים ,דבר המעמיד את הכישוף בשורה אחת עם עבודה זרה ממש. הזוהר הקדוש (במדבר רי"ב ,א') חשף את שורשם של הדברים בדרכו המופלאה :בבריאת האדם המלאכים קטרגו ואמרו שהאדם אינו ראוי להבראות ,והיה מהם שאמרו שאילו הם היו בעולם לא היו חוטאים ,עד שהורידם הקדוש ברוך הוא לארץ וחטאו בבנות האדם, ונענשו שהוליכם הקדוש ברוך הוא להרי החושך ומשם הם מלמדים את בני האדם כישופים, והרוצה ללמוד מהם מקטר הקטורות ידועות לשדים ,ומקבלים אותו כמה נחשים ומעמידים אותו לפני עזא ועזאל ,ונופל על פניו ומשתחוה להם ומקטיר להם קטורת ומקבל אותם לאלוה ,ואזי הם מגלים לו סודות הכישוף. ניתן לבאר ולהרחיב את הדברים :המקור ההיסטורי והרוחני של הכישוף ,לפי הזוהר ,טמון בנפילת המלאכים עזא ועזאל .כדי לקבל גישה לסודות אלו ,המכשף אינו יכול להישאר אדם חופשי המאמין בבורא יחיד .הוא נדרש להשתחוות ולעבוד את הכוחות הללו כאלוקים. לכן מדויקים דברי הרמב"ם ,שכן הכישוף אינו כלי טכני ניטרלי ,אלא מערכת של יחסים המבוססת על נאמנות לכוחות הטומאה .המכשף כורת ברית עם כוחות אלו ,וכך ,בתהליך של הקרבת קורבנות והשתחוויה ,הוא מאבד את הקשר עם המקור האלוקי ומשעבד את עצמו לשליחי השקר והכפירה .העיסוק בכישוף הוא אפוא לא רק פעולה אסורה ,אלא

מהפכה תודעתית הממירה את עבודת ה' בעבודת כוחות זרים ,ובכך הוא מנתק את האדם מכל שייכות לקדושה. כשאנו בוחנים את איסור הכישוף ,עלינו להישיר מבט לא רק אל הפעולה האסורה עצמה, אלא גם אל השפעתה הציבורית וההשקפתית .כיצד תופעה זו עלולה לערער את יסודות האמונה של עם שלם ,וכיצד התורה בחוכמתה גודרת גדרים כדי לשמור על תמימותם וצלילותם של בני ישראל? ספר החינוך (מצווה ר"נ) ביאר :כי על ידי הכשפים יכולים הנשים והילדים להגיע לכפירה ,כי יחשבו שכל הניסים שנעשו לנו במצרים שעליהם מיוסדת האמונה הם מעשי כשפים ,ולכן אוסרת לנו התורה את הכישוף ,כדי שלא לערער בעיני ההמון את יסודות האמונה .המחבר מדגיש כאן נקודה פסיכולוגית והיסטורית עמוקה :התשתית של אמונת ישראל נשענת על הניסים הגלויים שחולל הקדוש ברוך הוא ביציאת מצרים .לו יורשו בני האדם לעסוק בכישוף ,ייווצר בלב ההמון טשטוש מוחלט בין נס אלוהי לבין אחיזת עיניים מכושפת. התורה חוששת שאם הציבור יראה כישוף כדבר נורמטיבי ,הוא יתחיל לפקפק באותנטיות של הניסים שראו אבותינו ,ובכך יישמט הקרקע מתחת לכל יסודות האמונה. ניתן להוסיף ולבאר :מעבר לסכנת הערעור הציבורית ,קיימת פגיעה אישית עמוקה במידת הביטחון .טעם נוסף שמביא ספר החינוך הוא שהמאמין בהשם יודע שלא יבוא לו דבר מבלעדיו יתברך ואינו מבקש להפיק תועלת מהכשפים .אף על פי שבדרך כלל מותר לאדם להשתדל ולהשתמש באמצעים טבעיים כדי לשנות את מצבו ,כאן האיסור נובע מכך שהכשפים הם ניסיון לעקוף את הטבע ולהתערב בשרשי ההנהגה העליונה .אדם הבוטח בה' יודע כי הברכה וההצלחה מגיעות ממנו ,וכל פנייה למכשפים היא הצהרה מרומזת – ולעיתים גלויה – על חוסר ביטחון ביכולתו של הבורא להיטיב לו בדרכים הטבעיות והטהורות. ההבחנה הזו חיונית לעולמנו :התורה אינה אוסרת השתדלות ,אך היא מציבה גבול ברור בין השתדלות בדרכי הטבע לבין התערבות בשרשי ההנהגה .כאשר אדם פונה לכישוף ,הוא למעשה אומר כי הוא אינו סומך על הקדוש ברוך הוא ,ומחפש מנופים אחרים לשנות את גורלו .בכך הוא מחליף את בטחונו בה' באמונה בכוחם של המזיקים והכשפים ,ובכך הוא פוגע בשורש הקשר בינו לבין בוראו .הגדרים שהתורה הציבה נועדו אפוא להגן על האדם מפני עצמו ,ומפני הנטייה לחפש קיצורי דרך שעלולים להוביל אותו לאבדון רוחני. לאחר שהבנו את הסכנה לאמונה ולביטחון ,עלינו להתבונן בכישוף ככוח פעיל הפועל בעולם .מהי מטרתו של המכשף במערכת הקוסמית ,ומהי הסיבה שבגללה התורה מגדירה פעולה זו כמזיקה כל כך למרקם החיים? הרדב"ז (במצודת דוד ,מצווה פ"ז) ביאר :כי כל פעולות הכישוף הוא להשחית ולחבל ולא מצינו כישוף לתועלת ,וזהו כל רצון כוחות הטומאה לחסר ולהשחית למרכבת הקדושה ,ולכך ריחקה תורה את פעולת הכישוף כי דבר זה מזיק לעולם .דברי הרדב"ז חושפים את אופיו המניפולטיבי וההרסני של הכישוף :אין מדובר בכוח שיכול להוסיף ברכה או לבנות חיים, אלא כוח שכל מהותו היא גריעה ,פירוק וחבלה בסדר האלוקי שנועד להיטיב עם הנבראים.

ניתן לבאר ולהוסיף :על פי גישה זו ,נבין מדוע איסור הכישוף מופיע בצמידות לדיני המזיק את חברו בפרשת משפטים .בעוד רובנו תופסים נזק כפעולה פיזית גלויה ,התורה מגלה לנו שישנו נזק שורשי ופנימי המתרחש במרחבים רוחניים .כאשר המכשף פועל ,הוא יוצר סדק במערכת הקדושה ,מחבל בזרמי החיים שנועדו להשפיע טובה ,ובכך הוא מזיק לבריות כפשוטו .המכשף אינו יוצר דבר ,הוא רק משחית את הקיים .הוא פועל ככוח שנוגד את תכלית הבריאה ,המכוונת להשפעת חסד וחיים ,בעוד כוחות הטומאה משתמשים בו כצינור להחדרת חורבן ,כאוס ומחלות אל תוך המציאות. עוד ניתן לבאר :יסוד זה משנה את תפיסתנו על איסור הכישוף .אין זו רק הגבלה דתית על רצון האדם ,אלא הגנה על העולם מפני כוחות השחתה .כמו שאנו מרחיקים אדם המפזר רעל במקורות המים כדי למנוע נזק לציבור ,כך התורה מרחיקה את המכשף – הוא המפיץ רעל רוחני שמזהם את האוויר והמרחב שבו אנו חיים .הדין המופעל כלפיו אינו רק עונש על עבירה ,אלא פעולה של הגנה עצמית על עולמו של הקדוש ברוך הוא מפני כוחות שכל מגמתם היא להחשיך ולכבות את האור. לאחר שהבהרנו את מהות הכישוף כפעולת השחתה ושיבוש הסדר העליון ,אנו ניצבים בפני סוגיה מעשית מרתקת :האם כל פעולה על-טבעית אסורה ,או שמא יש הבדל בין השבעת מלאכים ושרים לבין הפעלת כוחות מסוג אחר ,דוגמת השדים? המחלוקת בין הראשונים סביב מעשה שדים מגלה לנו את גבולות האיסור ואת הטעמים השונים העומדים בבסיסו .הרמב"ן (במיוחסות ,סימן רפ"ג) ,וכן הר"ן במסכת סנהדרין (דף ס"ז עמוד ב') והרא"ש שם ,נקטו בגישה מקלה .הם סברו שמעשה שדים אינו בכלל איסור הכישוף, ולכן יהיה מותר לכתחילה .מנגד ,הרמ"ה בספרו יד רמ"ה על מסכת סנהדרין ,וכן שיטת המאירי ,החמירו ופסקו שמעשה שדים הוא בכלל מעשה כשפים לכל דבר ,וכל העוסק בו חייב מיתה .הב"ח (ביורה דעה ,סימן קע"ט) הציע עמדת ביניים ,וכתב שמעשה שדים הוא אכן בכלל איסור הכישוף ,אך לא מגיע לדרגת חיוב מיתה. ניתן לבאר את שורש המחלוקת :הראשונים שהתירו את מעשה השדים סברו שהטעם לאיסור הכישוף נעוץ בכך שהכשפים פועלים דרך היכלות הטומאה שבמרומים ,ובכך הם מגבירים את כוח הטומאה בעולם העליון ומשבשים את פעולת השרים הממונים על השפע. מאחר שהשדים אינם עומדים במרומים אלא משוטטים כאן בארץ ,הרי שהם אינם מגבירים את כוח הטומאה בעולמות העליונים ,וממילא אין בשימוש בהם את חומרת האיסור של כישוף המפעיל את כוחות המרום. לעומתם ,הסוברים שמעשה שדים אסור ,מניחים ככל הנראה את טעמו של הרדב"ז שהובא קודם לכן – האיסור נובע מכך שהפעולה מזיקה לעולם .אם העיקרון המנחה הוא הגנה על הבריות מפני נזק ,הרי שאין זה משנה אם המזיק הוא שר ממונה במרומים או שד משוטט בארץ; בשני המקרים מדובר בחבלה במציאות ,ועל כן הם בכלל האיסור .הטעם שציין הב"ח לפטור ממיתה ,טמון בכך שהחומרה המיוחדת של מיתת בית דין בכישוף

שמורה לאלו המשתמשים בכוחות הטומאה העליונים ,דבר המבטא מרידה ישירה במלכות שמיים ובסדר הבריאה ,בעוד השימוש בשדים נתפס כפחות חמור ,אף על פי שגם הוא אסור. אחרי שסקרנו את המערכות הסבוכות של הכישוף ואת מחלוקת הראשונים ,עלינו לזקק את התובנה המרכזית :מהו הערך שאנו מציבים מול הנטייה האנושית הזו לחפש נתיבים עוקפים להנהגת הבורא? ניתן לבאר כי שורש הפנייה לכישוף אינו נובע רק מחוסר ידע ,אלא מחוסר ביטחון. אדם שמרגיש שהעולם סוגר עליו ,ושגורלו אינו מונח בידי שמיים אלא בידי כוחות שניתן להפעילם ,מוצא בכישוף מוצא מדומה .אולם ,דרך התורה מציבה חלופה שלמה :אמונה בבורא אחד ,המנהיג את עולמו בחסד ובמשפט .במקום להשביע שדים או לנסות להסיט שרים ממקומם ,המאמין יודע כי הכל בידי שמיים ,ותפילה תמימה לפני בורא עולם פועלת ישירות במקום שבו כל הכישופים כושלים .זהו המעבר מתודעה של שלטון לטכניקה, לתודעה של התבטלות לפני המקור. ניתן להוסיף ולבאר :ככל שהאדם מעמיק בהבנת המציאות האלוקית ,כך הוא מבין שהצורך בכישוף הוא למעשה ביטוי לקטנות מוחין .אם העולם כולו הוא ביטוי לרצון השם ,הרי שכל ניסיון לשנות את המציאות באמצעות כוחות טומאה הוא מלחמה אבודה נגד רצון הבורא. כוחו של המאמין אינו בשליטה על המציאות ,אלא בהידבקות במי שברא את המציאות .הדיון על מעשה השדים ,האם הוא אסור או מותר ,מקבל כאן משמעות חדשה :השאלה אינה רק מה מותר מבחינה טכנית ,אלא מהי הדרך הראויה לבן תורה לנהוג בעולמו .גם אם נניח שיש צדדים שמבחינה הלכתית אינם נחשבים לכישוף גמור ,הרי שברור לכל בר דעת שדרכו של המאמין היא להתרחק מכל מה שיש בו שמץ של עבודה זרה או פנייה לכוחות שאינם ה’. הכוח הטהור אינו זקוק לקטורת שדים ולא להשבעת מלאכים .הוא ניזון מההכרה שכל המציאות ,על כל גווניה ,נתונה תחת השגחה אחת ,אוהבת ומדויקת .כשאדם מבין זאת ,הוא הופך לחופשי מכל תלות בכוחות חיצוניים .הוא אינו זקוק לקיצורי דרך משחיתים ,כי הוא יודע שאביו שבשמיים מנהל את עולמו בצורה הטובה ביותר ,וכל רצון לשנות את סדריו הוא רק פגיעה בטובתנו האישית והכללית .האמונה היא הדרך היחידה להשיג תוצאות אמיתיות ,כיוון שהיא מניחה את רצון האדם ככפוף לרצון הבורא ,ובכך היא מאפשרת לברכה לרדת לעולם ללא מחיצות וללא צורך בשיבוש מערכות. כשאנו ניצבים בפני משבר ,כאשר הדלתות נראות נעולות והדרך אינה ברורה ,אנו נבחנים במבחן האמת של הביטחון בה' .זהו הרגע שבו האדם ניצב בצומת :האם יפנה לאמצעים זרים כדי לפרוץ את הגורל ,או שיבחר בדרך הנאמנות והביטחון? ניתן לבאר כי הלחץ הוא המקום שבו האדם נוטה לשכוח את הנהגת ה' .זקני מואב ומדין, בבואם אל בלעם ,היו נתונים בלחץ עצום; הם ראו את עם ישראל כסכנה קיומית וחיפשו בכל מחיר כלי מלחמה .הלחץ הזה הוביל אותם לעסוק בקסמים .אולם ,דרכו של בן תורה היא ההפוכה :דווקא ברגעים של צרה ,האדם נדרש לאמץ את מידת הביטחון כעוגן יציב.

ביטחון אין פירושו שאין בעיות ,אלא שהאדם יודע שהבעיות הללו אינן מנהלות את העולם. הוא מכיר בכך שגם אם השמיים נראים קודרים ,ישנו מנהיג לבירה ,וכל המהלכים שקורים סביבו כפופים לחשבונות של חסד שאינם גלויים לעין האנושית. עוד ניתן לבאר :התביעה לביטחון בסיטואציות של משבר היא התביעה להבחין בין השתדלות ראויה לבין חוסר אמונה .ההבדל דק אך משמעותי :השתדלות בדרכי הטבע היא רצון ה' ,כי כך ברא את העולם – שהאדם יפעל בתוך מסגרת ההשתדלות .אך ברגע שהאדם מרגיש שהשתדלותו הטבעית אינה מספיקה ,הוא עומד בפני הפיתוי לפנות לאמצעים פסולים ,לקיצורי דרך או לכוחות חיצוניים .הביטחון האמיתי אומר לאדם :עד כאן – מכאן ואילך ,האחריות והתוצאות נמצאות בידיים של הקדוש ברוך הוא .העמידה השקטה הזו, מול לחצים שסוחפים את האחרים למעשים של פזיזות או לכישוף ,היא עדות לעצמתו של האדם המחובר לאמת העליונה. המסקנה המעשית לחיים היא שהביטחון אינו רק רגש ,אלא החלטה אקטיבית .בתוך הסערה ,כשהכול סביבנו מחפשים פתרונות קסם ,המאמין נדרש לעמוד דום ולומר :אני עושה את מה שמוטל עליי ,והתוצאה שייכת לבורא .עמידה זו מול המשבר היא הניצחון הגדול ביותר על כוחות הטומאה .כשהאדם מסרב להיכנע לחרדה ולחפש כוחות עוקפים, הוא מעיד בחיים שלו שאין עוד מלבדו ,ובכך הוא הופך לצינור של ברכה ,משום שהוא שומר על טהרת הקשר שלו עם הבורא גם כשהמציאות סוערת סביבו. כשאנו עוסקים בכישוף ובניסיונות העקיפה של הנהגת ה' ,איננו יכולים להתעלם מהדמויות שמובילות את הדרך .זקני מואב ומדין לא פעלו בחלל ריק; הם היו המנהיגים שעיצבו את תודעת עמם .כיצד מנהיגות אחראית מעצבת דור של מאמינים ,וכיצד היא נמנעת מלהוביל את הציבור אל מחוזות הכפירה והחיפוש אחר פתרונות שווא? ניתן לבאר כי אחריות המנהיגות אינה רק ניהול משברים ,אלא חינוך מתמיד לאמונה צרופה .מנהיג אמיתי ,המביט אל הציבור שלו ,יודע שכל רגע של מצוקה הוא פתח לאמונה או לכפירה .כאשר המנהיג פונה לפתרונות לא טהורים ,הוא משדר לציבור מסר סמוי אך עוצמתי :אמונתנו אינה מספיקה ,עלינו למצוא כוחות חיצוניים כדי לשרוד .זוהי הטרגדיה של מנהיגי מואב ומדין ,שבעצם נכונותם לפנות לבלעם ולקסמיו ,הם חרצו את גורל עמם לחיים של תלות בכוחות אופל ,במקום לחיים של בטחון בהשם. עוד ניתן לבאר :החינוך לאמונה דורש עוצמה פנימית רבה .להוביל ציבור לאמונה צרופה פירושו ללמד אותו לחיות עם סימני שאלה ,ללמד אותו להמתין לה' בסבלנות ,ולא להיגרר אחרי ההבטחות הזולות של "פתרונות קסם" .המנהיגות הראויה ,כפי שאנו מוצאים אותה אצל משה רבנו ,היא מנהיגות של דוגמה אישית .משה לא חיפש קיצורי דרך; הוא עמד מול ה' ודרש את דבר ה' .הוא לא נזקק לקסמים ,כי המציאות כולה הייתה פרושה לפניו כהשתקפות של רצון הבורא .כשהמנהיג מעמיד דגם כזה של אדם ,הוא מגן על הדור מפני הפיתויים של עולם הכישוף. התובנה המעשית לכל אדם הנושא באחריות – בין אם בביתו ,בקהילתו או בעבודתו – היא

שההשפעה שלנו על הזולת מתחילה מהיציבות הפנימית שלנו .אם נהיה מוטרדים וחסרי אמונה ,נשדר זאת לכל הסובבים אותנו .אך אם נחזיק בביטחון שלם ,נוכל להקרין יציבות שתאפשר גם לאחרים להישאר רגועים ,להאמין בה' ולסמוך עליו בכל עת .אחריות המנהיג היא לבנות גדר סביב אמונתם של אלו שתלויים בו ,ולהראות להם – במילים ובמעשים – כי הדרך אל ה' עוברת דרך אמת ,יושר וביטחון ,ולא דרך שום מנגנון חיצוני המנסה להתערב בתוכניתו של בורא העולם. כשאנו מבקשים את השפע ,את הברכה ,את המזור לבעיות ואת הדרך להצלחה ,אנו ניצבים מול שאלה עקרונית :האם אנו שואפים להיות בעלי הבית על המציאות ,או שמא אנו מבקשים להיות צינור טהור דרכו תזרום הברכה האלוהית לעולם? ניתן לבאר כי תודעת הצינור היא הפתרון היסודי לאיסור הכישוף .המכשף מבקש להפוך את עצמו למקור כוח ,או לפחות לשליט על המערכת ,אך תודעת הצינור היא התובנה שהאדם הוא רק כלי קיבול .ככל שהאדם נקי יותר מנגעי האגו ,מהשאיפה לשלוט ,מהקנאה ומהחמדנות ,כך הוא הופך לצינור רחב יותר להשראת שכינה .כלי שאינו מנסה להשתמש ב"קסמים" או בכוחות טומאה כדי לעקוף את המציאות ,אלא כלי המקבל את הנהגת ה' באהבה ,הוא כלי שדרכו השפע יורד לעולם ללא מחיצות וללא עיכובים. עוד ניתן להוסיף ולבאר :תודעת הצינור משנה את כל מערכת היחסים שלנו עם העולם. אדם שמרגיש שהוא צינור ,אינו חושש מן המציאות .הוא אינו מנסה לכופף אותה לצרכיו, כי הוא יודע שהמציאות היא המקום שבו הוא פוגש את דבר ה' .אם אנו רוצים להשפיע טובה על סביבתנו ,על משפחתנו ועל כלל ישראל ,עלינו לזכך את עצמנו .כפי שלמדנו מהרמב"ן ,השרים והמלאכים ממונים על השפע; כאשר אנו חיים בקדושה וביושר ,אנו למעשה מסייעים לאותה מערכת עליונה לפעול בטבעיות ובנחת ,בלי שנצטרך להפעיל לחץ או אמצעים פסולים .הצינור אינו דורש שהמים יזרמו בדרך מסוימת; הוא פשוט מוכן לקבל אותם ולהעביר אותם הלאה בטהרה. זוהי עמידה נפשית של ענווה אקטיבית .לא ענווה של חולשה ,אלא ענווה של עוצמה רוחנית שיודעת להרחיק את האני מהמרכז ולהציב את רצון ה' שם .כשאדם כזה פועל בעולם ,הוא הופך למגן על החברה כולה .הוא אינו מביא חבלה ,הוא אינו מחפש השחתה ,והוא אינו צריך כישופים .נוכחותו בלבד מרגיעה את המערכות ,מנקה את הדרך ומאפשרת לשפע האלוקי להגיע ליעדו .המעבר מניסיון לשלוט ב"קסמים" להפיכה לצינור של קדושה ,הוא המעבר מחיי פחד ותלות לחיי אמת וביטחון ,בהם האדם הופך לשותף בבניינו של עולם ,במקום למחריבו. לאחר המסע המרתק שערכנו בסוגיית הכישוף ,הגיעה העת לזקק מתוך הדברים תובנות מעשיות שיאירו לנו את הדרך ביומיום .ראשית ,עלינו ללמוד את כוחה של הסבלנות; המכשף מבקש הכל כאן ועכשיו ,בקיצור דרך דורסני ,בעוד בן תורה מבין שהזמן הוא חלק מהנהגת השם .שנית ,עלינו להיזהר מהערצת כוח חיצוני; גם בימינו קיימת הנטייה לחפש פתרונות מהירים ,טכניקות מתוחכמות או קיצורי דרך להצלחה ,ועלינו להבין כי המפתח האמיתי הוא התמדה בדרך ה' .שלישית ,עלינו לטפח את הביטחון הפנימי; במקום לחפש