האם הצלחה או קשיים יכולים להוות סימן לאדם האם דרכו רצויה או לא רצויה לפני ה’? הוכח מפרשת השבוע!

האם הצלחה או קשיים יכולים להוות סימן לאדם האם דרכו רצויה או לא רצויה לפני ה’? הוכח מפרשת השבוע! בנבכי המציאות היום-יומית ,האדם ניצב מול שערים נפתחים וקירות ננעלים ,ומחפש נואשות אחר אות וסימן .האם ההצלחה המסחררת היא אישור שמימי לדרכי ,או שמא היא אשליה המוליכה אותי אל עברי פי פחת? האם המניעה והקושי הם אזהרה מן השמיים להסתובב לאחור ,או שמא הם ניסיונות טהרה…

האם הצלחה או קשיים יכולים להוות סימן לאדם האם דרכו רצויה או לא רצויה לפני ה’? הוכח מפרשת השבוע! בנבכי המציאות היום-יומית ,האדם ניצב מול שערים נפתחים וקירות ננעלים ,ומחפש נואשות אחר אות וסימן .האם ההצלחה המסחררת היא אישור שמימי לדרכי ,או שמא היא אשליה המוליכה אותי אל עברי פי פחת? האם המניעה והקושי הם אזהרה מן השמיים להסתובב לאחור ,או שמא הם ניסיונות טהרה המזקקים את הכוונה? בפרשתנו אנו פוגשים את בלעם ,המנהל משא ומתן מורכב עם ההנהגה העליונה ,כשהוא חווה הן היתרים והן חסימות של מלאכים .הפרשה מציבה בפנינו מראה חדה המבקשת לערער על הפרשנות האינטואיטיבית של המציאות .השאלה המהדהדת היא ,האם הקדוש ברוך הוא מדבר אלינו דרך נסיבות החיים ,או שמא זוהי השלכה של רצוננו הפנימי המעצב את המציאות? אנו מבקשים לברר ,בתנועה של חיפוש אמת ,מהו המדד האמיתי שעל פיו נבחין בין

מסלול של חן ובין דרך של הוללות ,והאם יש בכלל דרך לדעת מהו רצון ה' בתוך ים של סתירות והצלחות.

פסוקי הפרשה ומפרשי התורה התעלומה בפרשתנו מתחילה במפגש שבין בלעם למשלחת מואב" .ויאמר אלוקים אל בלעם לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא" (במדבר כב ,יב) .כאן מופיע איסור ברור ומפורש ,אך מיד לאחר מכן ,בבוא המשלחת השנייה ,התמונה משתנה" :ויבוא אלוקים אל בלעם לילה ויאמר לו אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה" (במדבר כב ,כ) .בהמשך הדרך ,כשהוא כבר בדרך ,המלאך ניצב לשטן לו והאתון נעצרת ,ובלעם מוצא את עצמו במאבק פיזי מול חסימות שלא צפה. רש"י (במדבר כב ,כ) ביאר :שאף על פי שה' נתן לבלעם רשות ללכת ,הייתה זו רק בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו ,ואף על פי כן ,הדרך לא הייתה רצויה לפניו יתברך ,והמלאך שנתייצב לשטן היה כדי להראות לו את סילוף דרכו .כאן רש"י חושף את היסוד העמוק כי רשות שמימית אינה אומרת שהדבר רצוי ,אלא שה' מאפשר לאדם ללכת בדרך עקשנותו כדי שיוכל לעמוד על האמת בעצמו. הרשב"ם (שם) ביאר :כי מתחילה אמר לו לא תלך עמהם ,משום שהיה ידוע לו שבלעם רוצה לקלל את ישראל ,אך לאחר מכן אמר לו קום לך אתם ,שכן אם אינו רוצה לשמוע בקול ה' ,נותן לו הקדוש ברוך הוא ללכת בדרך עקלקלותו ,כפי שקבעו חז"ל שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו .פירושו מלמד שגם כאשר נדמה לאדם שהדרך פתוחה לפניו, אין זה אלא ביטוי להסרת ההשגחה המונעת ,כדי להניח לאדם לחוות את תוצאות בחירתו. האברבנאל (שם) ביאר :כי היתר ההליכה היה רק כדי להעמיד את בלעם על טעותו, שהרי ה' ידע שבלעם חפץ לקלל ,וההליכה הייתה בחינת העמדת ניסיון שבו יתגלה רשעו של בלעם לעיני כל ,תוך שה' מוליכו בדרך שבחר בה .המפרש מרחיב ומחדש שהצלחת בלעם לקבל היתר אינה אלא מלכודת שנועדה לחשוף את מהותה האמיתית של השליחות, המוכיחה כי ההצלחה בדרך אינה מעידה על רצון הבורא. החזקוני (שם) ביאר :שמתן הרשות לא היה הסכמה עם מעשיו של בלעם ,אלא היענות לרצונו העקשני ,כדי ללמדו שגם כשה' מניח לאדם ללכת בדרכו ,אין הדבר מעיד על כך שהדרך ישרה בעיניו ,אלא שזוהי הנהגה של מוליכין אותו לכל מקום אשר יפנה .ביאורו מדגיש כי המניעות שפגש בלעם בדרכו היו הסימן האמיתי למצבו הרוחני ,בעוד שההיתר היה רק פתח לאפשר את המבחן. מתוך מפרשים אלו עולה כי הניסיונות של בלעם והיחס הכפול של ההשגחה – איסור ולאחריו היתר ,ובהמשך מניעות ומלאכים – מוכיחים כי ההצלחה הפיזית או קבלת הרשות אינן מהוות תעודת כשרות לדרכו של האדם .ה' מניח לאדם להתקדם בנתיב שבחר, אך במקביל מציב סימני אזהרה בנפש ובמציאות ,המאותתים לו כי עליו לבחון מחדש את מניעיו.

כשאנו מבקשים לצלול אל שורש העניין ,חז"ל מגלים לנו כי ההנהגה השמיימית אינה כופה על האדם את דרכו ,אלא מגיבה לנטיית ליבו. הגמרא (מכות דף י ע"ב) ביארה :אמר רבה בר רב הונא אמר רב הונא ,ואמרי לה אמר רב הונא אמר רבי אלעזר ,מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו .מן התורה דכתיב לא תלך עמהם ,וכתיב קום לך אתם .מן הנביאים דכתיב אני ה' אלוהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך זו תלך .מן הכתובים דכתיב אם ללצים הוא יליץ ולענווים ייתן חן .הגמרא פותחת בפנינו צוהר להבנה שהקדוש ברוך הוא מאפשר לאדם לסלול את נתיבו ,וכי ההשגחה מלווה את האדם בדרך שאותה הוא בוחר לעצמו ,גם כאשר הדרך אינה עולה בקנה אחד עם רצונו יתברך. רש"י (מכות דף י ע"ב) ביאר :שאם האדם רוצה ללכת בדרך הרע ,מניחין לו ואין מונעין אותו מן השמיים ,וכן אם רוצה ללכת בדרך הטוב ,מסייעין לו ומחזקים את ידו .זהו המפתח להבנה מדוע בלעם הורשה ללכת ,למרות שהדבר לא היה רצוי לפני הקדוש ברוך הוא, ומכאן שההצלחה בדרך אינה מהווה הוכחה לצדקתה. התוספות (שם) ביאר :שהגמרא מדברת דווקא על מצב שבו האדם מתעקש על דרכו, והקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו אינו חוסם את בחירתו ,אלא נותן לו להתקדם כדי שיחווה את תוצאות מעשיו ,וזוהי הדרך שבה המנהיגות השמיימית פועלת אל מול בחירה אנושית, כאשר ההצלחה הופכת לכלי שרת לחשיפת האמת הפנימית. המהרש"א (שם) ביאר :שאין הכוונה שהקדוש ברוך הוא מסכים עם הדרך ,אלא שזו מידה כנגד מידה ,כפי שאדם מכין את עצמו ללכת למקום מסוים ,כך נפתח לפניו השביל והנסיבות ,ואין בכך הוכחה שהדרך ראויה ,אלא שהרשות ביד האדם ניתנה. כשאנו מעמיקים בדברי הראשונים ,אנו מגלים כי הם מעניקים רובד נוסף למשמעות הבחירה ,ומבארים כיצד האדם הופך לשותף פעיל בעיצוב מסלול חייו אל מול ההשגחה העליונה. המאירי (בחידושיו למסכת מכות דף י) ביאר :מיסודות הדת ומפינות האמונה להאמין שהבחירה ביד האדם להרע או להיטיב ,ומפי עליון לא תצא הרעות ,והטוב אין מכריח עליו ,שאם לא כן כבר בטלו המצוות והתורות .הוא מדגיש כי הדוגמה של בלעם מלמדת אותנו שלא רק שהקדוש ברוך הוא אינו כופה את האדם ,אלא הוא אף מסיר את המכשולים מדרכו של מי שחפץ בדרך מסוימת ,כדי לשמר את מלאות הבחירה החופשית שהיא תנאי הכרחי לקיום התורה. רבנו בחיי (במדבר כב ,יב) ביאר :כי הקדוש ברוך הוא אמר לבלעם לא תלך משום שראה שבלעם עומד על דעתו לקלל את ישראל ,והזהיר אותו שלא ילך למטרה זו .אך כשהבין בלעם שהקדוש ברוך הוא אינו מונע ממנו פיזית את ההליכה ,והוא בחר להמשיך בשלו, הניח לו הקדוש ברוך הוא ללכת בדרכו כדי שייענש על מעשיו ,שהרי הדרך שבה אדם בוחר ללכת היא הדרך שבה הוא ייבחן ויידון.

הספורנו (במדבר כב ,כ) ביאר :כי מתן הרשות לבלעם לבוא עם האנשים היה רק בתנאי שיקשיב לדברי הקדוש ברוך הוא ,אך בלעם בחר ללכת עם שרי מואב בלב שלם לקלל את ישראל ,ובכך הוא יצר בעצמו את ההתנגשות עם רצון הקדוש ברוך הוא .הספורנו מלמדנו שהקדוש ברוך הוא מאפשר לאדם את הצעד הראשון ,אך האחריות על טיב הצעד והמטרה נותרת בידי האדם בלבד. הרמב"ן (במדבר כב ,כ) ביאר :כי הקדוש ברוך הוא לא נתן לבלעם רשות לקלל ,אלא הניח לו ללכת כדי לנסותו אם יחזור בו מרעתו .בכך הוא מגלה שההנהגה העליונה משתמשת ברצונו העיקש של האדם כדי לחשוף את אופיו האמיתי ,ומראה לנו שהבחירה החופשית היא כלי שרת בידי ההשגחה כדי להביא את האדם לידי גילוי עצמי. האחרונים ,בדרכם הייחודית ,צוללים אל נבכי הנפש ומבררים כיצד נתפסים הקשיים וההצלחות בהנהגת השמיים ,ומציבים מראה ברורה מול האדם המבקש סימנים לדרכו. המהרש"א (בחידושי אגדות ,מכות דף י ע"ב) ביאר :את המתח שבין האיסור המפורש לבלעם לבין הרשות שניתנה לו בסוף .הוא מבאר כי האיסור הראשוני לא תלך עמהם נבע מתוך כוונה למנוע מבלעם להוציא לפועל את מחשבת הקללה ,ואילו ההיתר המאוחר קום לך אתם ניתן לא כהסכמה ,אלא מתוך ההנהגה של בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו ,שבה הקדוש ברוך הוא מאפשר לאדם לצעוד בדרך שבחר ,גם אם היא מובילה אותו למבוי סתום, כדי שיישא בתוצאות בחירתו. ר' צדוק הכהן מלובלין בצדקת הצדיק (אות סד) ביאר :כי ההצלחה בדרך אינה מהווה הוכחה לצדקת הדרך .הוא מבאר שגם בלעם ,בדרכו הרעה ,הרגיש שה' מסייע לו ומסכים עם פעולותיו ,אך זוהי אשליה של הנהגה שנועדה לבחון את האדם .הוא מוסיף ומחדש שזוהי סכנה רוחנית גדולה ,שכן אדם עלול לפרש את העובדה שהדברים מסתייעים לו כמסר שמצדיק את דרכו ,בעוד שבאמת ה' רק מוליך אותו בדרך שהוא עצמו בחר ללכת בה ,מתוך מתן בחירה חופשית מוחלטת. הגאון מווילנה בקול אליהו (פרשת בלק) ביאר :את החילוק המדויק בין המושגים עם לבין את .הוא מבאר כי בבקשה הראשונה ביקש בלעם ללכת עמהם ,כלומר להיות שותף מלא לכוונתם הרעה ,ולכן נאסר עליו .כאשר ניתן לו ההיתר ללכת ,נאמר לו קום לך אתם ,שבו ה' מצפה מבלעם ללכת יחד איתם פיזית ,אך מבלי שיהיה לבם שווה ,ומבלי שתהיה לו כוונה כשל שרי מואב .בלעם ,ברשעותו ,בחר להתעלם מהדיוק הזה וללכת עמהם במלוא המשמעות של השותפות בכוונה ,ולכן התעורר חרון אף ה’. המשך חכמה (במדבר כב ,כ) ביאר :כי הרשות שניתנה לבלעם ללכת היא ביטוי להנהגה שבה ה' אינו מבטל את רצון האדם ,אלא מאפשר לו לבחור בדרך המנוגדת לרצון העליון כדי שיוכל להתקיים עולם של בחירה .הוא מדגיש כי הנהגה זו ,שבה מוליכין את האדם בדרך שבה הוא רוצה ,היא המבחן הגדול ביותר של האדם ,שכן היא דורשת ממנו לעצור ולשאול את עצמו האם הוא הולך בדרך ה' או שמא הוא מנוצל על ידי הנהגה זו כדי להגיע למקום שבו יתגלה קלונו.

כשאנו מבקשים לשאוב תובנות מעשיות מהסוגייה ,אנו פונים אל גדולי הדורות שחיו את המציאות הזו על בשרם ,והבינו כיצד נפתחים שערים עבור מי שבוטח בה' בדרכו שלו, ומתי הצלחה אינה אלא ניסיון. החזון איש (בספרו אמונה וביטחון) ביאר :כי אדם המבקש לדעת אם דרכו רצויה ,לא יסתכל על התוצאות החיצוניות אלא על עומק הרצון שלו .הוא מבאר כי מי שבוטח בה' אינו תולה את ביטחונו בהצלחות המקריות בדרך ,שכן ההנהגה העליונה לעיתים מעמידה את האדם בניסיונות של הצלחה מדומת כדי לראות אם יחזיק באמונתו .הוא מחדש שדרך התורה היא המבחן היחיד ,ואם האדם פועל על פיה ,גם אם יפגוש מכשולים ,זוהי הדרך הנכונה ,שכן ה' אינו מבטיח חיים ללא קשיים ,אלא הבטחה לליווי שמימי בתוך הקושי. הראשון לציון מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ט) ביאר :כי המניעות שפוגש אדם בדרכו אינן תמיד הוכחה שהדרך רעה ,אלא לעיתים הן סימן לכך שהדרך היא יקרה וחשובה ,ועל האדם להתגבר עליהן .הוא מחדש שהצלחה ללא מאמץ עלולה להיות פיתוי, בעוד שדרך המלווה בקשיים דורשת מאיתנו לברר היטב את כוונותינו .הוא מלמדנו כי סימן ההיכר לדרך רצויה אינו העדר קשיים ,אלא העובדה שהאדם פועל ביושר ובהתאם להלכה ,ושהוא מוכן להשקיע מאמץ כדי להשיג את המטרה הקדושה. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק ב) ביאר :את היסוד העמוק שבדברי הגמרא, שהדרך שבה האדם בוחר ללכת אינה רק כיוון גיאוגרפי ,אלא היא דרך החיים שבה הוא מציב את מטרותיו .הוא מבאר שכאשר אדם מחליט לקדש את דרכו ולהפוך את חייו למסלול של מצוות ,השמיים פותחים בפניו נתיב שלא היה קיים קודם לכן ,ומסירים את המחיצות המפרידות בינו לבין מטרתו הקדושה .הוא מדגיש שזוהי הנהגה של חסד ,שבה הקדוש ברוך הוא מאמץ את רצונו של האדם ומעניק לו את הכלים להצליח בדרך שבחר. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי ביאר :שסימני הדרך האמיתיים הם בתוך הלב .הוא מבאר כי אין לאדם לסמוך על השתלשלות המאורעות כהוכחה לצדקת דרכו ,שכן הקדוש ברוך הוא מניח לאדם לבחור ,והצלחה בדרך עשויה להיות רק תחילתו של הניסיון .הוא מחדש שמי שמרגיש ספק בדרכו ,עליו להוסיף בתפילה ובעיון בתורה ,שכן רק שם ימצא את התשובה האמיתית לשאלה האם הדרך רצויה לפני ה’. הסוגייה הזו מציבה את האדם מול מציאות החיים המשתנה ודורשת ממנו להפסיק לראות בתוצאות החיצוניות את חזות הכל .הנפקא מינה המעשית והראשונה במעלה היא ההכרה שאין להשתמש במושג הצלחה או מניעה ככלי לניבוי רצון ה' .אדם הניצב בפני צומת – בין אם מדובר בשידוך ,בבחירת מקום עבודה ,או במיזם עסקי – אינו יכול להסיק שאם הדלת נפתחה לרווחה אז הדרך היא בהכרח הדרך הנכונה בעיני ה' .במישור ההלכתי ,אנו למדים שכל החלטה חייבת לעבור דרך המסננת של שולחן ערוך ,וההשגחה הפרטית המלווה את האדם היא נתון שאין לנו יכולת לפענח בזמן אמת. נפקא מינה נוספת היא היחס לקשיים בדרך .אדם הסבור שכל מכשול הוא סימן שאינו

רצוי ,עלול ליפול לייאוש ולנטוש דרך שהיא נכונה ואמיתית .במציאות החיים ,כפי שראינו בדרכו של בלעם ,דווקא הליכה בדרך שאינה רצויה עשויה להיות רצופה בהיתרים טכניים ומלווה בהצלחות מופלגות ,בעוד שהליכה בדרך האמת עלולה להיות רצופה במניעות וניסיונות .הנפקא מינה היא שאין להישבר מול קושי ,כפי שאין להתגאות מול הצלחה; אלא יש לבחון את המניע הפנימי ולשאול את עצמנו :האם הייתי בוחר בדרך הזו גם ללא ההצלחה הנראית לעין? במישור ההנהגה המעשית ,אנו למדים כי במקום לחפש סימנים בחוץ ,עלינו להשקיע בבירור הפנים .כשאדם נמצא בספק ,הנפקא מינה היא החובה להעמיק בתפילה ובהתייעצות עם דעת תורה ,ולא להסתמך על תחושת בטן המושפעת ממראה העיניים .החיים הופכים ממסע של ניחושים למסע של הכרעות מודעות ,שבו כל צעד אינו נובע ממה שהמציאות מכתיבה ,אלא ממה שהלב האמיתי שואף אליו .הבנת הסוגייה הזו מחלצת את האדם מתלות מזיקה בסימנים חיצוניים ,ומשיבה לו את האחריות על בחירותיו ,מתוך ידיעה שהקב"ה אכן מלווה את ההולך ,אך האחריות לכוון את הרצון לאמת – מוטלת עלינו. בעומק הסוגייה מסתתרת תובנה המטלטלת את אבני הבניין של הביטחון העצמי האנושי. האדם נוטה לראות בעולם הפיזי סוג של תמלול ישיר של רצון השם ,כזה שניתן לקרוא בו כמו בספר פתוח – הצלחה כהנהון של שמיים ,וקושי כסירוב .אך העיון בבלעם מלמדנו אמת הפוכה ומורכבת :הקדוש ברוך הוא בורא עולם של בחירה שבו הרצון האנושי הוא המנוע ,וההנהגה השמיימית ,ברוב ענוותנותה ,בוחרת להשתקף דרך המראה שאנו מציבים לה .כשאדם בוחר ללכת בדרך שאינה ישרה ,הוא אינו נחסם תמיד ,אלא מוצא את עצמו מובל בדרכו שלו ,עד לנקודת המפגש שבה המציאות והרצון מתנגשים זה בזה. עומק הרעיון הוא שהצלחה אינה עדות ליושר הדרך ,אלא לעיתים היא עדות להיענות השמיימית לבחירתו החופשית של האדם .הקדוש ברוך הוא מאפשר לאדם להשלים את מסעו כדי שיוכל לעמוד על האמת בעצמו .זהו שיא החסד האלוקי ,שבו ה' אינו משמש כמפעיל בובות ,אלא כשותף המלווה את האדם בדרכו ,גם כשהדרך עקלקלה .המציאות שאנו פוגשים בדרך אינה סימן לרצון השם ,אלא השתקפות של רצוננו הפנימי .לכן ,כאשר אנו פוגשים בהצלחה ,עלינו לעצור ולשאול לא האם הדלת נפתחה ,אלא האם הדלת שפתחנו היא השער הנכון המוביל לטוב האמיתי. מכאן נובעת ההבנה שכל רגע בחיים הוא הזמנה להתבוננות פנימית .אין דרך לחמוק מאחריות על ידי הסתמכות על גורל או סימנים חיצוניים .המציאות היא ניטרלית ,והיא מקבלת את צביונה רק מתוך כוונת הלב .אדם יכול לצעוד באותה הדרך בדיוק ,אך בעוד שאחד יחווה אותה כעלייה ,השני יחווה אותה כנפילה ,הכל תלוי בכיוון שאליו פונה הלב. עומק הסוגייה מלמד אותנו שאין אדם שפועל בחלל ריק ,ואין מאורע בחיים שאינו טעון משמעות פנימית .כל תפנית בעלילה האישית שלנו היא קריאה להתחבר לשורש האמת, ולזכור כי העיקר אינו לאן הדרך מובילה אותנו ,אלא איזה רצון מוליך אותנו בדרך. החיבור בין רצון האדם לבין ההנהגה העליונה הוא מפתח המנפץ את כבלי הפסיביות בנפש

היהודית .אדם הסבור כי חייו מוכתבים על ידי גורמים חיצוניים – נסיבות הגורל ,דלתות נפתחות או קירות ננעלים – חי בתוך תחושת חוסר אונים .אולם ,כאשר הוא מפנים את הסוד הגדול שבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו ,הוא זוכה לחירות פנימית מוחלטת .הנפש מגלה שהיא אינה שבויה בידי המציאות ,אלא שהמציאות היא שדה המשתנה ומתעצב לפי נטיות הלב הפנימיות .האמונה כאן אינה מנוחה שקטה אל מול הגזירה ,אלא תנועה אקטיבית של רצון המבקש להידבק בבורא ,ומתוך כך מושך אליו את כל כוחות הסיוע השמיימי. במישור הנפשי ,התובנה הזו דורשת מאיתנו כנות חסרת פשרות .לעיתים אדם מתלונן על דרכו ועל הקשיים העומדים בדרכו ,אך עליו להישיר מבט אל עצמו ולשאול :האם אלו באמת המקומות שאני חפץ להיות בהם? כאשר אדם מדייק את רצונו ומוודא כי הוא אכן מכוון אל הטוב והנכון ,הוא חווה הקלה עצומה .האמונה הופכת למנוע שדוחף את האדם להשתפר ,שכן הוא יודע כי עצם הרצון ללכת בדרך התורה כבר מקדש את המציאות סביבו ומזמן אליו סייעתא דשמיא שאינה תלויה במעשיו הגמורים בלבד ,אלא בכיוון ליבו. בהנהגה ,התובנה הזו משנה את תפיסת האחריות .מנהיג אמיתי אינו מנסה לכפות על סביבתו דרכים זרות ,אלא הוא מחנך אותם לזקק את רצונם .הוא יודע שהתפקיד שלו אינו להוביל אחרים למקום שהם אינם רוצים להיות בו ,אלא לעזור להם לרצות את הנכון ,שהרי ברגע שהרצון שלהם יכוון אל האמת ,הדרך תתפתח מאליה .כשאדם מנהיג את סביבתו מתוך מודעות לכך שכל רצון טוב הוא תחילתו של מסע מובטח ,הוא הופך את הקהילה למרחב שבו ההשגחה הפרטית גלויה ונוכחת ,והכול מרגישים שאין הם נגררים ,אלא סוללים יחד דרך של קידוש שם שמיים. כשאנו מבקשים את המצפן המוסרי מתוך הידיעה שה' מוליך את האדם בדרך שהוא חפץ ,אנו נדרשים לעמוד מול מראת הנפש ללא כחל וסרק .המוסר האמיתי אינו מסתכם בשמירה על חוקים יבשים ,אלא בשאלה מהו המניע העמוק המניע את האדם בכל פעולה. אם האדם מבין שכל רצון שלו הופך לכוח מניע שפותח שערים ,הרי שהאחריות המוסרית שלו גדלה פי כמה .הוא מבין שאין הוא יכול לתרץ את מעשיו בנסיבות חיצוניות ,שכן הנסיבות הן רק הד לתהליך הפנימי שהוא עצמו בחר לצעוד בו .המצפן הזה מורה לנו כי טוהר הכוונה הוא התנאי ההכרחי לכל צמיחה ,והוא זה שמונע מאיתנו ליפול למלכודת של הצדקה עצמית. המצפן הפנימי מחייב אותנו לערנות מתמדת בשיח שבין האדם לבין רצונו .לעיתים היצר מנסה להטעות את האדם ,להציג לו מטרות רחוקות מן האמת כנכונות וראויות ,ואז האדם מוצא את עצמו מובל בדרך שאינה מביאה לו ברכה .המוסר כאן דורש מאיתנו את האומץ לעצור ולבדוק :האם הרצון שבו אני מחזיק כעת הוא רצון שנובע מנשמתי ,או שמא הוא רצון שמקורו בחיצוניות? היכולת להבחין בין אמת לשקר בתוך רצונות הלב היא הניצחון המוסרי הגדול ביותר ,שכן היא קובעת לא רק את טיב הדרך ,אלא גם את איכות הליווי השמיימי שאנו זוכים לו. בסופו של דבר ,המצפן הזה מוביל אותנו אל ענווה עמוקה .ככל שאנו מתקדמים בנתיב