האם בלעם היה יהודי? תעלומה בנבכי ההיסטוריה והנפש

האם בלעם היה יהודי? תעלומה בנבכי ההיסטוריה והנפש תארו לעצמכם את הפסוק הפותח את פרשתנו במבט מצמרר אל תהום הנפש :תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו .המילים הללו ,הבוקעות מפיו של נביא אומות העולם בלעם ,מטלטלות את עולמנו התורני עד היסוד .הן אינן רק בקשה של אדם העומד מול גורלו ,אלא זעקה של נשמה המביטה אל מול קדושת ישראל ומבקשת לגעת בה .אך כיצד ייתכן הדבר?…

האם בלעם היה יהודי? תעלומה בנבכי ההיסטוריה והנפש תארו לעצמכם את הפסוק הפותח את פרשתנו במבט מצמרר אל תהום הנפש :תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו .המילים הללו ,הבוקעות מפיו של נביא אומות העולם בלעם ,מטלטלות את עולמנו התורני עד היסוד .הן אינן רק בקשה של אדם העומד מול גורלו ,אלא זעקה של נשמה המביטה אל מול קדושת ישראל ומבקשת לגעת בה .אך כיצד ייתכן הדבר? השאלה הזו אינה מניחה לנו :האם ייתכן כי אותו צורר ,שביקש להשמיד את עם ישראל בפה ובחרב ,נושא בתוכו ניצוץ יהודי נסתר? האם המשנה המונה את בלעם בתוך רשימת היהודים שאין להם חלק לעולם הבא ,חושפת בפנינו סוד נורא על שורש נשמתו? השאלה הזו נוגעת במושג המורכב של שייכות ,בשינוי כיוון של כוחות נפש הרסניים ,ובסוד הגדול של הקשר המסתורי בין השנאה העמוקה ביותר לבין הפוטנציאל לחיבור הרוחני הגבוה ביותר .אנו עומדים כאן מול חידה שאין לה פתרון פשוט ,והיא מזמינה אותנו למסע מרתק אל תוך נבכי נשמתו של אחד הדמויות המורכבות ביותר בהיסטוריה האנושית, כדי לגלות אולי ,תחת מעטה הקללות ,דופק לב שאולי קשור אלינו יותר ממה שאי פעם העזנו לדמיין. כאשר אנו ניגשים אל הפסוקים בפרשתנו ,אנו מוצאים את בלעם עומד בראש הפסגות, מביט אל מחנה ישראל ומבקש לנסח את משאלת ליבו .וכך נאמר בתורה" :תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו" (במדבר כג י) .פסוק זה הוא לב הסוגייה; האם בלעם ,המביט אל מחנה ישראל ,רואה בו משהו השייך לעצמו ,משהו שהוא תובע לעצמו כחלק ממהותו שלו? רש"י (במדבר כג י) ביאר :שבלעם נתן אל ליבו מה יהיה בסופו ,וראה שעם ישראל הם ישרים ,והוא מבקש שאחריתו תהיה דומה לשלהם .רש"י מבאר כאן את התמיהה הגדולה

שבלעם ,המנוגד כל כך למהותם של ישראל ,מבקש לעצמו גורל של ישרים ,מה שמעיד על הבנה עמוקה שלו שהם מחזיקים בסוד הנצח. רבי אברהם אבן עזרא (במדבר כג י) ביאר :שאחריתי הוא מלשון אחרית הימים ,ובלעם רואה את הצלחת ישראל בעתיד ומבקש לזכות בה .הוא מבאר כי אין כאן רק בקשה למיתה טובה ,אלא הכרה בכך שישראל הם העם הנבחר שסופו להצליח ,ובלעם ,בתוך קללותיו, אינו יכול להתעלם מהאמת הזו. הרמב"ן (במדבר כג י) ביאר :כי בלעם ידע ברוח קודשו שהקדוש ברוך הוא שוכן בתוך עמו ,ולכן מותם הוא מות של קדושה .הוא מבאר שבלעם ,כמי שרואה את האמת ,מבקש להתחבר אל המקור הזה ,כי הוא מבין שהאחרית של ישראל היא הדבר היחיד שבעל ערך נצחי בעולם. בתרגום אונקלוס (במדבר כג י) תרגם :תמות נפשי מות תריציא ותהא סופי כסופיהון. הוא מבאר את המושג ישרים כמי שמכוונים את דרכם ביושר לפני הבורא ,ובלעם משתוקק לאותה הליכה ישרה שאפיינה את האבות ,ומכיר בכך שזו הדרך היחידה להגיע לאחרית רצויה. הספורנו (שם) ביאר :שתהי אחריתי וצאצאי מעיי כמו ישראל ,כי אמנם בניו של אדם ויוצאי חלציו נקראים אחריתו .הוא מבאר כאן את הפן המשפחתי והדורותי שבלעם תולה בו את תקוותו ,ורומז כי הוא מבין שההמשכיות היא המבחן האמיתי של האדם ,וביקש שאחריתו לא תהיה נפרדת מן הכלל של ישראל. הכלי יקר (במדבר כג י) ביאר :שבלעם הבין שמות ישרים הוא רק למי שחי ביושר ,והוא עצמו ,בראותו את מעלתם ,ניסה להזדהות איתם בבקשתו .הוא מבאר כי השאיפה הזו היא עדות לכך שגם ברשע גמור יש ניצוץ של הכרה בטוב ,אך אצל בלעם זה נשאר רק בבקשה חיצונית ולא הפך למעשה פנימי. ולענ"ד נראה לבאר בעומק הדברים כי השאלה אם בלעם היה יהודי אינה שאלה טכנית של יוחסין ,אלא שאלה מהותית על כוחו של השורש שבו .כאשר בלעם מבקש את אחריתו כמו ישראל ,הוא חושף את התלות המוחלטת שלו באותה הקדושה שאותה הוא מנסה להילחם .הדינמיקה הזו מלמדת אותנו שכאשר אדם נמצא בעימות חזיתי מול ערכי אמת, זה סימן שהוא נוגע במקום ששייך לו ,ורק הצורה שבה הוא מבטא את הקשר הזה – האם בברכה או בקללה – היא הקובעת את גורלו הנצחי. בסוגייתנו ,הגמרא אינה מסתפקת ברובד הפשט של המילים ,אלא חודרת אל שורש הנשמות ובוחנת את מעמדו של בלעם בתוך המערכת הנצחית של ישראל. בגמרא במסכת סנהדרין (דף קה ע"א) הובא :תנא דבי רבי ישמעאל ,בלעם הרי הוא בכלל אותן שאין להם חלק לעולם הבא .הדיון שם עוסק בשאלה אם שאר הגויים יש להם חלק לעולם הבא ,ובלעם מוצב כנקודת מבחן קיצונית .העובדה שבלעם נמנה בתוך רשימה שפתחה באמירה על כל ישראל ,מלמדת כי הדיון אינו עוסק רק בדת וביוחסין ,אלא בכוחות נפש ובהשתייכות מהותית שחורגת מגדרי הלאום הרגילים.

בתלמוד ירושלמי במסכת סנהדרין (פרק י הלכה ב) הובא :אמר רבי יוחנן ,בלעם נביא הוא, ואין הנבואה שורה אלא בחכם ובגבור ובעשיר .הירושלמי מלמד כי בלעם החזיק בכוחות עצומים ,דומים לכוחותיהם של גדולי ישראל ,אך השימוש בהם היה למטרות הפוכות. השייכות אינה נקבעת רק על ידי מה שיש לאדם ,אלא על ידי הכיוון שאליו הוא מפנה את הכוחות הללו ,האם הוא מבקש לבנות או להחריב את עולמו הרוחני. רש"י (שם) ביאר :שבלעם היה מלך ,והיה לו חלק בנבואה ,ובכל זאת איבד את חלקו בגלל מעשיו .העובדה שהיה לו חלק בנבואה ,שהיא נחלתם של ישראל ,היא שהופכת את נפילתו למרה כל כך ,ומלמדת שמי שנוגע בקדושה ומשתמש בה לרעה ,מנתק את עצמו מהשורש שאליו הוא שייך באמת ,וזוהי הטרגדיה הגדולה של דמותו. תוספות במסכת סנהדרין (דף קה ע"א) ביארו :שהמשנה אומרת שאין לבלעם חלק לעולם הבא ,כי הוא גרם לישראל לחטוא .החומרה במעשהו של בלעם נובעת מכך שהוא ידע את האמת והשתמש בה כדי לפתות ,מה שמוכיח שבעומק ליבו הוא הכיר את הקדושה ,אך העדיף לבחור בהתנגדות ,כפי שראינו בסיפור המרתק על הישמח משה שבו ההתנגדות החריפה היא עדות לקירבה פנימית עמוקה. הגמרות הללו מגלות כי בלעם אינו אדם חיצוני המנסה לחדור פנימה ,אלא דמות המצויה בתוך המעגל הקדוש ומנסה לפעול מבפנים נגדו .השייכות לעולם הבא שייכת למי שבוחר באחדות ,בעוד שבלעם ,על אף כוחותיו ,בחר בפירוד ,ולכן נדחה מהחלק שהיה יכול להיות שלו לו רק היה הופך את כוחותיו לטובת הכלל. כאשר אנו מעמיקים בדברי הראשונים ,אנו מגלים כי הם עומדים משתאים מול דמותו של בלעם ,ומנסים לפצח את החידה :כיצד אדם המחזיק בכוחות של קדושה ורוח הקודש נמנה עם אלו שאין להם חלק לעולם הבא ,ומהי המשמעות העמוקה של שייכותו זו לעם ישראל. הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ג הלכה ו) ביאר :את הכלל שכל מי שאין לו חלק לעולם הבא, הם אלו שחטאו והחטיאו את הרבים ,וביניהם הוא מונה את בלעם .הוא מסביר שבלעם לא היה רק חוטא לעצמו ,אלא השתמש בכישרונותיו המיוחדים כדי להדיח את ישראל ,מה שמוכיח שהיה מחובר להוויה הישראלית באופן כל כך עמוק ,עד שהשפעתו הגיעה אל תוך עומק המחנה ,וזו הסיבה שהדין עליו הוא כה חמור ומדוקדק. הרא"ש במסכת סנהדרין (פרק יא סימן א) ביאר :שהסיבה לניתוקו של בלעם מהעולם הבא נעוצה בכך ששינה את מהותו .הוא מבאר שבלעם ידע את דעת עליון ,ובמקום להשתמש בכך כדי להתקדש ,בחר לזלזל בקדושת ישראל ,מה שהפך את כל כוחותיו הפנימיים לכלי משחית .ההתנגדות החריפה שבלעם גילה כלפי ישראל לא הייתה התנגדות של זר ,אלא התנגדות של מי שמכיר את הטוב ומנסה להילחם בו בכל עוז. רבינו בחיי בפרשת בלק (במדבר כג י) ביאר :כי הניצוץ היהודי שבלעם רצה להשיג בבקשו מות ישרים ,הוא ההוכחה המוחלטת לכך ששייכות אינה רק ביוחסין ,אלא במקום שבו

הלב נטוע .הוא מסביר שבלעם זיהה שמות ישרים הוא המעלה העליונה ,אך כיוון שלא פעל כדי להגיע לשם בדרך האמת ,נותרה תשוקתו רק כהוכחה למה שהיה יכול להיות ולא למה שבחר בפועל. המהר"ל מפראג בחידושי אגדות (על מסכת סנהדרין דף קה) ביאר :שבלעם הוא דוגמה לאדם שכל מהותו היא היפוכו של עם ישראל .הוא מסביר שדווקא העובדה שבלעם נמנה יחד עם רשעי ישראל ,מורה על כך שהוא היה מחובר לשורש הנשמה שלהם ,שכן רק מי שמחובר לאדם יכול ליפול ולהפיל אותו ברמה כזו של עומק ושל השפעה. הראשונים מחדדים כי המקרה של בלעם מלמדנו ששייכות אינה נמדדת בתעודת זהות, אלא בכוח הנפש .ככל שהאדם מתנגד יותר לאמת ,כך מתגלה עד כמה האמת נוגעת לו בעצם פנימיותו ,ובלעם הוא האבטיפוס של אדם שכל עולמו הרוחני נבנה סביב המאבק באותו אור שבעומק ליבו הוא ידע שהוא האמת המוחלטת. האחרונים ,בהסתכלותם החודרת ,מעמיקים את הקשר שבין שורש נשמתו של בלעם לבין השפעתו על עם ישראל ,ומגלים כיצד ניתן ללמוד מן ההתנגדות על עומק השייכות. השפת אמת בפרשת בלק (שנת תרל"ב) ביאר :כי רשעת בלעם נבעה מכך שהוא ביקש את מה ששייך לישראל לעצמו ,מתוך הבנה שיש לו שייכות פנימית לאותו מקור .הוא מבאר כי ככל שהאדם הוא בעל מדרגה גבוהה יותר ,כך הנפילה שלו חדה יותר ,ובלעם ,בתוך כל ניסיונותיו לקלל ,נאלץ להודות בערכם של ישראל משום שבאמת ובפנימיות ,נשמתו שאפה לאותו מקום ממש. החידושי הרי"ם בפרשת בלק (דרושים) ביאר :את כוחו של הדיבור של בלעם כנובע מאותו מקור שממנו יונק הנביא הישראלי .הוא מבאר כי השנאה התהומית שגילה בלעם כלפי ישראל אינה אלא הוכחה לכך שהוא הרגיש את הקדושה כחלק מזהותו ,ורק בגלל שרצה להשיג זאת בדרך של אנוכיות ולא בדרך של מסירות ,התהפכו כל כוחותיו לכיוון שלילי. בעל הישמח משה בפרשת בלק (דרוש לפרשה) ביאר :כי גם מי שנמצא בחוץ ,אם הוא מתלהב בעבודתו או בהתנגדותו ,סימן הוא שיש בו פוטנציאל להתחבר לשורש הנכון .הוא מבאר כי בלעם ,בהתנגדותו הנמרצת ,הוכיח שערכי ישראל נוגעים בו בנקודה הכי עמוקה, אלא שהוא השתמש בזה כדי להילחם באור ,מה שהביא אותו למצב שאין לו חלק לעולם הבא ,כי את הבחירה בטוב הוא החמיץ. רבי יצחק מוולוז'ין בנפש החיים (שער ג פרק ב) ביאר :כי כוחותיו של בלעם היו כוחות שנועדו להשפיע על המציאות הרוחנית של העולם ,וכאשר אדם משתמש בכוחות הללו נגד עם ישראל ,הוא פועל נגד טבעו הרוחני שלו עצמו .הוא מבאר כי החיבור שבלעם חיפש היה חיבור חיצוני של כוח ,במקום חיבור פנימי של דבקות ,וזו הסיבה שהוא נשאר תמיד מחוץ למחנה ,גם כשהיה הכי קרוב אליו. האחרונים מלמדים אותנו כי שייכותו של בלעם אינה שייכות של קדושה במעשה,

אלא שייכות של פוטנציאל שבוזבז .הדיון עליו הוא בבחינת אזהרה לכל אדם :ההתנגדות לקדושה אינה מעידה על ריחוק ,אלא על קירבה שמנוצלת לרעה ,והאחריות של האדם היא להפוך את אותה עוצמה שבו משתמשים להתנגדות ,לכוח של בנייה וחיבור לכלל ישראל. העיסוק בדמותו של בלעם דורש זהירות רבה ,שכן היא נוגעת בשאלות של בחירה ,שורש הנשמה והיכולת של אדם להכריע את גורלו. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו יביע אומר (חלק ד ,יורה דעה סימן ל) דן במעמדו של בלעם כנביא אומות העולם ומבאר כי אף על פי שניתנה לו נבואה ,אין זה מחייב שהיה לו חלק בעולם הבא ,שכן בחירתו הרעה גברה על מתת האל שניתנה לו .הוא מחדד כי הנבואה אצל בלעם הייתה אמצעי ולא מטרה ,ומשבחר להשתמש בה כדי להרע לעם ישראל ,הפך את המתנה לקללה. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (פרשת בלק ,סימן נה) מבאר כי הניגוד בין בלעם לבין הנביאים בישראל נעוץ בנקודת המוצא :הנביא בישראל הוא בבחינת ביטול העצמי לרצון ה' ,בעוד שבלעם ביקש להשתמש בקשר שלו עם הקב"ה כדי לקדם את רצונותיו האישיים. הוא מבאר כי השנאה התהומית שגילה בלעם כלפי ישראל נובעת מהבנה עמוקה של הערך הרוחני שהם מייצגים ,ובכל זאת בחר להילחם בו ,מה שמוכיח שהבחירה היא שקובעת את מעמדו של האדם יותר מאשר כישרונותיו. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו שמירת הלשון (חלק א ,שער התבונה פרק א) מבאר כי הכוח המרכזי של בלעם היה בפה ,וכוח זה נשאר בתוקפו גם כאשר ניסה לברך. הוא מבאר כי עוצמת הדיבור היא כלי שניתן להשתמש בו לחיים או למוות ,והטרגדיה של בלעם היא שעל אף שהצליח להוציא מילים של ברכה ,ליבו נותר מחוץ למחנה ,שכן הוא לא באמת התחבר לקדושה שבפיו. ונראה לבאר כי גדולי הדור מלמדים אותנו שדמותו של בלעם היא תזכורת לכך שהקדושה אינה אוסף של יכולות או כוחות ,אלא עבודת חיים של התאמת הרצון האישי לרצון הבורא. מי שבוחר להשתמש בכישרונותיו מתוך ניתוק מכלל ישראל ,מנתק את עצמו מהשורש, גם אם הוא מרגיש אותו בכל רמ"ח איבריו .העבודה שלנו היא להפוך את כוח הדיבור ואת השאיפות האישיות לכוח של בנייה שמשתלב בנצחיותו של עם ישראל. הסוגייה המורכבת על שורש נשמתו של בלעם והיחס המפותל שלו לקדושת ישראל, אינה נותרת בין דפי הספרים בלבד ,אלא משליכה על האופן שבו אנו מבינים את תפקידנו ומקומנו בתוך המציאות המשתנה של ימינו .אם בלעם משקף את הפוטנציאל שבניגוד לחיבור ,הרי שההשלכות המעשיות נוגעות לכל צומת שבו אנו פוגשים התנגדות – בעצמנו או סביבנו. הנפקא מינה המרכזית היא בהבנה שאין אדישות בעולם הערכים .כשאדם מזהה התנגדות עזה בתוכו או סביבו לעניין שבקדושה ,עליו להבין שזו אינה רק דחייה חיצונית ,אלא עדות לכך שהנושא נוגע בעומק נשמתו .המסקנה ההלכתית והמעשית היא שאסור לבטל

התנגדות כזו במחי יד או מתוך זלזול ,אלא יש להתייחס אליה כאל קריאת כיוון :כיצד ניתן לרתום את האנרגיה הזו ,את להט ההתנגדות ,ולהפוך אותו ללהט של יצירה ובנייה .בדומה לסיפור הישמח משה ,הלהט הוא כוח ניטרלי ,והאחריות שלנו היא לכוון אותו למסלול של אהבה וחיבור. בתחום החינוך וההנהגה ,הדבר בא לידי ביטוי ביחס לדור הצעיר או לאלו המתרחקים מדרך התורה .לעיתים ,דווקא מי שנראה כמתנגד הקולני ביותר למסורת ,הוא זה שנמצא בחיכוך הכי חזק איתה ,ודווקא בנקודת החיכוך הזו טמון הפוטנציאל לחיבור הגדול ביותר. ההלכה המעשית כאן היא לנהוג בסבלנות ובהכלה ,מתוך הבנה ששורש הנשמה שלהם קשור אלינו ,וכי תפקידנו הוא לא להרחיקם ,אלא ליצור עבורם את הכלים להפוך את האנרגיה השלילית לברכה ,בדיוק כפי שהקב"ה הפך את קללות בלעם לברכות נשגבות. עוד נפקא מינה מצויה בהתבוננות היומיומית של האדם על עצמו .בכל פעם שאנו חשים התנגדות ללימוד ,למצווה או להנהגה טובה ,עלינו לעצור ולשאול :מהו הפחד שעומד בבסיס ההתנגדות הזו? מהו הניצוץ שביקשתי להדחיק? ההתבוננות הזו הופכת את עבודת המידות מפעולה טכנית של ציות לפעולה דינמית של גילוי עצמי .ונראה לבאר עוד ,שהמטרה אינה להדחיק את ההתנגדות ,אלא להשתמש בה ככלי עזר לזיהוי העוצמות האמיתיות שקיימות בנו ,כפי שהוכח אצל בלעם ,שכל עוד היה מחובר למהותו המדומה נותר מחוץ למחנה ,אך כשהיה מוכן להיכנע לאמת ,מצא את עצמו מברך את ישראל. כאשר אנו מעמיקים בפרשה ,אנו מגלים כי ההתנגדות של בלעם לישראל אינה התנגדות של זר ,אלא התנגדות של מי שחש את עוצמתם המאיימת על קיומו שלו .החידה שבה פתחנו ,על אודות שייכותו של בלעם ,מתבהרת כאשר מבינים כי השנאה לעיתים היא המסכה המתוחכמת ביותר של הקנאה ,וקנאה היא היפוכה של שייכות שלא התממשה. בלעם ,המביט על אוהלי ישראל בערבות מואב ,אינו רואה רק אומה זרה; הוא רואה את בבואתו המשתקפת באור אחר ,באור של קדושה שהוא עצמו משתוקק אליו אך מסרב להכיר בו. ונראה לבאר כי כוחו של בלעם בפה ובנבואה אינו מקרי .הדיבור הוא הכלי המקשר בין פנים לחוץ ,והנבואה היא החיבור העליון בין רצון האל לאדם .בלעם מחזיק בכוחות הללו, אך מכיוון שהוא מנתק אותם מהשורש הישראלי ,הם הופכים לחרב פיפיות .ככל שהוא מנסה להשתמש בהם כדי לקלל ,הוא מגלה כי המילים נחלצות מפיו כשהן כפופות לחוקיות עליונה אחרת – חוקיות הברכה הישראלית .רעיון זה מלמדנו שגם אדם שמנסה לפעול כנגד הייעוד שלו ,בסופו של דבר משמש כלי בידי המציאות שהוא מנסה להילחם בה ,שכן האמת היא חזקה מכל רצון פרטי. וחשבתי להסביר ,כי כאן טמון שורש הקושיא על המשנה בסנהדרין .מדוע בלעם נמנה בין רשימת היהודים שאין להם חלק לעולם הבא? התשובה נעוצה בכך שבלעם ,על אף היותו מנביאי אומות העולם ,היה בעל פוטנציאל שייכות כה עמוק ,עד שחטאו הוא חטא פנימי ,חטא של מי שמכיר את האור ובוחר בחושך .הוא אינו מוגדר כגוי פשוט ,אלא כמי

ששורש נשמתו היה משוך אל הקדושה ,אך בהחלטתו המודעת לנתק את עצמו ,הוא הפך את הפוטנציאל הזה לניתוק נצחי .זוהי הטרגדיה של בלעם – הוא לא היה מחוץ למחנה בגלל חוסר שייכות ,אלא בגלל שבירת השייכות. הרעיון שעולה כאן הוא שקדושה היא הדינמיקה של הלב .כשאדם חי ביושר ,הוא מחובר לשורש הנצחי של ישראל .כשהוא מנסה להילחם באותו יושר ,הוא אינו רק נלחם באחר, הוא נלחם בעצמו .בלעם ביקש למות מות ישרים ,אך לא רצה לחיות חיים של ישרים. הפיצול הזה בין הרצון לתוצאה ,בין הכרה באמת לבין בחירה בדרך הרשע ,הוא שמגדיר את אי-חלקו לעולם הבא .הלקח עבורנו הוא כפול :עלינו לחפש תמיד את החיבור שבין הדיבור שלנו למעשינו ,ובין השאיפות שלנו לבין המהות הפנימית שאנו נושאים בקרבנו. דמותו של בלעם אינה מונחת בארכיון ההיסטוריה כדי להזכיר לנו את רשעותו ,אלא כדי לשמש מראה לנפש האדם ,המחפש את דרכו באמונה ובחיים .האדם המודרני ,העסוק ללא הרף בבניית תדמיתו ובחיפוש אחר הישגים ,פוגש לא פעם בתוך תוכו את הקונפליקט של בלעם :הפער שבין ההכרה באמת לבין הפחד לממש אותה .בלעם הוא אותו חלק בנפש שרואה את האור ,שחש את עוצמתם של אוהלי ישראל ,אך חושש שהצטרפות לאור הזה תדרוש ממנו לוותר על מוקדי הכוח והשליטה האישיים שלו. ונראה לבאר כי האמונה אינה מבוססת רק על רגעי התעלות שבהם אנו מבינים את האמת, אלא על היכולת שלנו לתרגם את אותה הבנה להנהגה יומיומית .בלעם זכה לנבואה ,הוא דיבר עם האל ,אך הוא מעולם לא הפך את הנבואה לאמונה .אמונה היא התמסרות ,היא הנכונות להפסיק להילחם באמת ששורפת אותנו מבפנים ולהתחיל לחיות אותה .האתגר הנפשי שאנו לוקחים מבלעם הוא השאלה האם אנו חיים את חיינו מתוך תחושת משימה וחיבור לשורש ,או שמא אנו מנסים להשתמש בערכים שלנו כמנוף להישגים אישיים ,דבר שסופו בניתוק ובאובדן הדרך. וחשבתי להסביר ,כי החיבור להנהגה מתבטא בשאלה עד כמה האדם מוכן להיות כלי. בלעם ניסה להיות המושך בחוטים ,הוא ביקש שהקב"ה יתיישר לפי הרצונות שלו ,שיוכל לקלל את מי שהוא חפץ .בנפשנו ,זהו אותו יצר שמבקש שהעולם יתנהל לפי נוחיותנו, במקום שנלמד להתיישר לפי האמת האלוקית .ההנהגה הנכונה של האדם כלפי עצמו וכלפי סביבתו מתחילה בשחרור האחיזה הזו .כאשר אנו מוותרים על הניסיון לעצב את המציאות לפי גחמות הלב ,אנו פתאום מבינים שהברכות שאנו מחפשים נמצאות שם מלכתחילה ,רק שהיינו צריכים להסיר את המחיצות של האגו כדי לראותן. החיבור לאמונה מתחדד כאן :החיים אינם רצף של ניסיונות להוכיח את כוחנו ,אלא מסע לגילוי השייכות שלנו למקור .השייכות לעם ישראל אינה רק נתון ביולוגי ,אלא עובדה רוחנית שמתחדשת בכל יום מחדש על ידי הבחירה בטוב ובחיבור .בלעם מזכיר לנו שגם אדם שמכיר בכל סודות השמיים עלול להישאר בחוץ אם ליבו נותר נעול .ההרחבה המחשבתית שאנו מציעים כאן היא שהאדם האמוני הוא זה שאינו מפחד מהאמת ,גם כשהיא מאיימת על תוכניותיו ,אלא רואה בה את המצפן היחיד המוליך אותו אל אחריתו הראויה.

הרחבה מוסרית ומצפן פנימי כשאנו בוחנים את דרכו של בלעם דרך הפריזמה המוסרית ,אנו נדרשים להתבונן בשאלה היסודית של טוהר הכוונה .מוסר אמיתי אינו נמדד רק במעשה החיצוני ,אלא בשאלה מהו המנוע הפנימי שמפעיל את האדם .בלעם ניחן בכוח אדיר ובכישרון נבואי נדיר ,אך המצפן הפנימי שלו היה מכוון אל עבר הישגיו האישיים .ההרחבה המוסרית כאן מלמדת אותנו כי גם אדם המשתמש בשפה של קדושה ובמושגים של ברכה ,עלול למצוא את עצמו במקום אפל אם מטרתו היא כוח או כבוד ,שכן הרע הגדול ביותר אינו תמיד שנאה גלויה ,אלא ניצול ציני של ערכים למען אינטרסים זרים. ונראה לבאר כי המצפן הפנימי האמיתי נבנה מתוך היכולת להבחין בין הרצוי למצוי ,ובין האמת לבין התועלת האישית .בלעם ידע היטב מהי האמת ,הוא שמע את דבר ה' ,אך הוא ביקש לכרות איתו משא ומתן .ההוראה המוסרית שאנו לוקחים מכאן היא שהאמת אינה נתונה למשא ומתן .מוסר ישר הוא כזה שאינו מתכופף מול לחצים חיצוניים או פיתויים של גדולה ,אלא נשאר איתן גם כשהוא דורש מהאדם לוותר על תוכניותיו שלו .האדם המוסרי הוא זה ששואל את עצמו בכל עת :האם הבחירה שלי משרתת את האמת הגבוהה ,או שמא היא משרתת את האגו שלי בתחפושת של אידיאל. וחשבתי להסביר ,כי המצפן הפנימי מגן עלינו מפני אשליות .בלעם שכנע את עצמו שניתן למצוא דרך עוקפת לרצון ה' ,שניתן להשיג את הברכה מבלי להיות ראוי לה .אשליית הדרך הקצרה ,או המחשבה שאפשר להשיג תוצאות קדושות באמצעים של שקר ,היא מכשול שפוגש את האדם בכל פינה .השמירה על מצפן מוסרי דורשת כנות אכזרית כלפי עצמנו ,היכולת לעצור ולהודות – האם אני באמת מחפש את הטוב ,או שאני מחפש אישור למחשבותיי שלי? היכולת להפנות את המצפן פנימה ולבחון את הכוונות היא כלי העבודה המוסרי החשוב ביותר שלנו. המצפן הזה אינו דורש מאיתנו להיות מושלמים ,אלא להיות כנים .בלעם נפל לא בגלל שלא ידע את הדרך ,אלא בגלל שסירב ללכת בה .המוסר כאן אינו מסתכם ברשימת חוקים, אלא בנכונות לחיות בתיאום בין מה שאנו יודעים לבין מה שאנו עושים .ככל שאנו מצליחים להשקיט את רעשי הרקע של רצונותינו הפרטיים ,כך המצפן הפנימי הופך למדויק יותר, ומאפשר לנו לנווט בבטחה בתוך מורכבות החיים ,מבלי לאבד את הדרך אל השורש שממנו באנו ואל האחרית שאליה אנו שואפים. כשאנו יוצאים מבית המדרש אל מרוצת החיים ,אנו נושאים עמנו תובנה עמוקה מהדמות המורכבת של בלעם :החיבור שלנו לשורש אינו עובדה מוגמרת ,אלא יצירה מתמדת .בכל יום אנו עומדים מול אוהלי ישראל ,מול האמת והקדושה ,והבחירה היא בידינו – האם להביט בהן כזרים המבקשים לנכס לעצמם כוח ,או כמי שמוצאים בהן את ביתם האמיתי. עלינו ללמוד כיצד לוותר על הניסיון לעצב את העולם לפי תוכניותינו ,ולהתחיל להקשיב לברכה הממתינה לנו ברגע שנסכים להיות כלי לרצון העליון .התובנה המעשית היא פשוטה