האם גוי מצווה באיסור צער בעלי חיים?

האם גוי מצווה באיסור צער בעלי חיים? העולם ניצב על עמודים של חסד ,וכל יצור שנברא בו נושא בקרבו ניצוץ של בריאה שראוי לשמירה .אנו רגילים לראות את איסור צער בעלי חיים כחלק בלתי נפרד מדרך ישראל סבא ,אולם עולה תהייה נוקבת :האם התביעה האלוהית הזו לרחמים ,השמורה במעמקי התורה ,היא נחלתם של בני ישראל בלבד ,או שמא זעקתה של בהמה הסובלת מאכזריות היא שפה אוניברסלית שכל…

האם גוי מצווה באיסור צער בעלי חיים? העולם ניצב על עמודים של חסד ,וכל יצור שנברא בו נושא בקרבו ניצוץ של בריאה שראוי לשמירה .אנו רגילים לראות את איסור צער בעלי חיים כחלק בלתי נפרד מדרך ישראל סבא ,אולם עולה תהייה נוקבת :האם התביעה האלוהית הזו לרחמים ,השמורה במעמקי התורה ,היא נחלתם של בני ישראל בלבד ,או שמא זעקתה של בהמה הסובלת מאכזריות היא שפה אוניברסלית שכל אדם באשר הוא מצווה להבין? התורה מציבה בפנינו את דמותו של בלעם ,נביא אומות העולם ,ושם אנו פוגשים את תוכחת המלאך על הכאת האתון .האם תוכחה זו הייתה אישית ,מכוונת לנביא מסוים ,או שהיא קול קורא לכל אדם להשכיל ולדעת כי כוחו אינו היתר לפגוע? התהייה מלווה אותנו בין הדפים ,בין דברי הפוסקים התוהים על מקומו של האיסור בשבע מצוות בני נח ,לבין התחושה הפנימית כי מוסר אמת אינו מכיר גבולות של לאום .הלב מבקש לדעת :האם האנושות כולה מחויבת לרחמים ,או שמא הרחמנות היא הכתר הייחודי המונח על ראשו של ישראל? בבואנו לברר את שייכותו של בן נח לאיסור צער בעלי חיים ,עלינו לשוב אל זירת ההתרחשות המכוננת בפרשתנו .התורה אינה מציגה את התוכחה לבלעם כאירוע צדדי, אלא כצומת שבו מתברר גדר החובה כלפי הבריאה .התבוננות בפסוקים ובביאורי המפרשים תלמדנו האם דרישת המלאך מבלעם היא אישית וספציפית ,או שהיא מבטאת עקרון יסוד החורג מעבר לגבולות ישראל. ויאמר אליו מלאך ה' על מה הכית את אתונך זה שלוש רגלים (במדבר כב לב) .פסוק זה, המוקד לדיון ,מהווה את שורש הוויכוח .האם העובדה שמלאך ה' הופיע בפני בלעם כדי למחות על סבל האתון ,מוכיחה כי בן נח מצווה על כך? הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג פרק יז) ביאר :כי איסור צער בעלי חיים הוא מדרכי השלמות, וכי התוכחה לבלעם נועדה להבהיר כי גם אדם שאינו במדרגת ישראל מחויב להכיר בערך הבריאה .ביאור זה מרמז כי מדובר בתביעה מוסרית רחבה ,שכן השלמות היא ערך השייך לכל אדם המבקש ללכת בדרכי החכמה. ספר חסידים (סימן תרסו) חידש :כי בלעם נענש על הכאת האתון ,ואף על פי שלא מצינו מפורש בשבע מצוות בני נח איסור צער בעלי חיים ,הרי שהכתוב בפרשתנו משמש כעדות לכך שבן נח מצווה בזה .ביאור זה מדגיש כי עצם השאלה למה הכית ,מוכיחה כי לאדם ,גם אם אינו יהודי ,יש אחריות על היצורים שתחת ידו. רבנו בחיי (במדבר כב לב) ביאר :כי המלאך תבע מבלעם חשבון על אכזריותו ,שכן הבהמה נבראה על ידי הקב"ה לשרת את האדם אך לא לסבול על לא עוול בכפה .הוא מדגיש כי הדרישה הזו היא ביטוי לרצון השם שכל אדם ינהג במידת הרחמים ,שהיא מידה המאפיינת את הנהגת ה' בעולמו כלפי כל יצוריו. הכלי יקר (במדבר כב לב) ביאר :כי אכזריותו של בלעם הייתה הפוכה מהנהגת הבורא ,ועל כן המלאך הוכיחו .הוא מרחיב כי גם מי שאינו מצווה במצוות התורה ,חייב להיזהר מלהיות

אכזר ,שכן האכזריות היא תכונה המנוגדת לטבע הנשמה האנושית שנבראה בצלם ,ועל כן כל אדם מחויב להתרחק ממנה. כדי לעמוד על שורש הדין אם בן נח מצווה באיסור צער בעלי חיים ,עלינו לבחון את השתקפות המושג הזה בסוגיות הש"ס .חכמינו זיכרונם לברכה נדרשו לשאלה האם צער בעלי חיים הוא ציווי ייחודי המוטל על בני ישראל ,או שמא הוא חלק מהנהגת המוסר האנושי הכללי שהתורה מצפה מכל אדם לאמץ. בגמרא במסכת חולין (דף ז ע"ב) איתא :רבי פנחס בן יאיר נכנס לפונדק אחד ,ראה שם פרדות לבנות ,אמר :מלאך המוות בביתו של זה ,ואני אסעוד אצלו? שמע אותו אדם ,יצא לקראתו ואמר לו :הריני מוכרן .אמר לו :ולפני עיוור לא תיתן מכשול .אמר לו :הריני עוקרן. אמר לו :איכא צער בעלי חיים .וביארו הראשונים שם ,שאף על פי שמדובר באדם שאינו במדרגת רבי פנחס בן יאיר ,בכל זאת נמנע רבי פנחס מלהתעסק בהם משום החשש לצער בעלי חיים .מהסוגייה הזו עולה דיון עמוק :האם ישנו איסור לומר לנכרי לעבור על איסור צער בעלי חיים ,או שמא אין איסור אמירה לנכרי בדבר שאינו משבע מצוות בני נח? במסכת בבא מציעא (דף לב ע"א) איתא :דצער בעלי חיים דאורייתא .ורש"י שם מבאר: דאתי לן מפסוק דבלעם .ומכאן אנו למדים ששורש האיסור הוא בתוכחת המלאך לנביא אומות העולם ,עובדה שמעלה את השאלה המתבקשת :אם האיסור נלמד מבלעם ,האם אין זו הוכחה חותכת לכך שגם הוא היה מחוייב בו? במסכת סנהדרין (דף נו ע"א) איתא :שבע מצוות נצטוו בני נח .והראשונים דנים שם באריכות האם מצוות אלו הן רשימה סגורה או שמא כל מצווה ששכל האדם מחייב אותה נכללת בחיוב בני נח .סוגיה זו היא המפתח להבנת מעמדו של איסור צער בעלי חיים – האם הוא נחשב כחלק מ"דינים" המוטלים על בני נח ,או כציווי נפרד שאינו נמנה עמם. בתלמוד ירושלמי (מסכת בבא מציעא פרק ב) מבואר :תני ,כל דבר שיש בו צער בעלי חיים מצווה להפרישו .ובדברי התוספות (מסכת עבודה זרה דף יג ע"ב) נדון החילוק בין מצוות המוטלות על ישראל לבין כאלו המוטלות על כלל בני האדם ,ומהם עולה כי רגישות לסבל היא ערך שגם חכמי אומות העולם ידעו להעריך ,אך לא תמיד החשיבוהו כחיוב הלכתי מוחלט. סוגיית חיובו של בן נח בצער בעלי חיים מעסיקה את גדולי הראשונים והפוסקים ,שכן היא נוגעת בשאלת הגדרת החובות המוסריות של האנושות כולה .בירור זה חושף כיצד הבינו רבותינו את המקראות והסוגיות – האם מדובר בצו מוחלט או במידה של חסידות, והאם יש הבדל בין החובה המוטלת על איש ישראל לבין זו המוטלת על בן נח. המהרי"ט (בשו"ת חלק ב סימן ד) כתב :כי אף על פי שבן נח מצווה על דינים ,הרי שצער בעלי חיים לא נמנה במפורש בשבע מצוות בני נח .עם זאת ,הוא ביאר כי סביר להניח שזה נכלל בכלל מצוות הדינים ,שכן השכל האנושי מחייב זאת ,והקב"ה תובע מכל אדם המכיר בו לנהוג בחמלה על יצירי כפיו. החתם סופר (בשו"ת חלק ו סימן כד) פסק :כי מותר לומר לנכרי לעשות מלאכה הכרוכה בצער

בעלי חיים ,משום שסבר כי בן נח אינו מצווה על איסור זה מן התורה .בדבריו הוא מסיק כי לו היה הנכרי מצווה ,הרי שהייתה כאן בעיה של לפני עיוור או איסור אמירה לנכרי ,ומכך שהדבר הותר ,חזינן שאין עליו חיוב גמור באיסור זה. האור זרוע (במסכת עבודה זרה סימן שו) פירש :כי אמנם עיקר הציווי הוא לישראל ,אך מכל מקום גם בני נח הוזהרו לבל יהיו אכזרים ,ומי שנוהג באכזריות כלפי בהמה ,הרי הוא פוגם בתיקון העולם המוטל על כל בן אנוש .בדבריו הוא מבחין בין מצווה פורמלית לבין חובת המוסר הטבעי שכל אדם חייב בה. ספר חסידים (סימן תרסו) חידש :כי גם בן נח עתיד ליתן את הדין על אכזריות לבהמה .הוא מסתמך על כך שהמלאך הוכיח את בלעם ,ובלעם אינו איש ישראל .מכאן הוא מוכיח כי החובה לרחם על בעלי חיים אינה תלויה במעמד ההלכתי של המצווה ,אלא היא תביעה מוסרית נצחית שכל נברא בצלם מחויב לה. הפרי מגדים (באשל אברהם או"ח סימן שו ס"ק כ) ביאר :כי גם אם איסור צער בעלי חיים הוא דאורייתא ,הרי שמבחינה הלכתית אין בן נח מצווה עליו כחלק משבע מצוותיו .הוא מדגיש כי האיסור הזה אינו נובע מהתחייבות כזו של האדם כלפי מצוות התורה ,אלא מהנהגה כללית ,ועל כן בן נח פטור ממנו במובן הפורמלי של החובה. האחרונים עמדו בפני המתח הקיים בין הפסוקים המעידים על תוכחתו של בלעם, המלמדים על חובה לנהוג ברחמים ,לבין העובדה שצער בעלי חיים אינו מופיע ברשימה המפורשת של שבע מצוות בני נח .בירור זה דרש מהם להבחין בין הגדרות משפטיות יבשות לבין המוסר הטבעי שבורא עולם מצפה לו מכל יצוריו. הגאון רבי אליהו חיים מייזל בספרו מנחת סולת (מצווה פ) ביאר :כי גם אם נסבור שצער בעלי חיים הוא איסור דאורייתא ,הרי שאין הוא מחייב מיתה ,ומשום כך לא נמנה בין שבע מצוות בני נח .הוא מוסיף כי חובת האדם כבן נח היא להתנהג בצורה מוסרית ,וכל המעשים המוגדרים כאכזריות קיצונית אכן נכללים במצוות הדינים ,אך אין זה מוגדר כמצווה נפרדת שיש עליה עונש משפטי מוגדר בידי אדם. בספר שו"ת קב זהב (עמוד ט) מבאר :כי ספק זה אם בן נח מצווה הוא ספק עמוק ,שכן מחד גיסא יש ללמוד מבלעם שחובה קיימת ,ומאידך גיסא אין לו שייכות פורמלית לשבע המצוות .הוא מסביר כי הימנעות החכמים מלמנות איסור זה בין שבע המצוות נובעת מכך שהוא חובת הלבבות והנהגת הרחמים ,שהיא תביעה מקיפה יותר מאשר מצווה נקודתית. רבנו חיים פלאג'י בשו"ת חיים ביד (סימן קסז) ביאר :כי אכזריות כלפי בעלי חיים היא מום בנשמה שגם גוי המבקש להידבק בדרכי ה' צריך להימנע ממנה .הוא מדגיש כי גם אם אין עליו חיוב גמור כאדם מישראל ,הרי שהנהגת החמלה היא מופת לאדם ראוי ,ומי שמתעלם ממנה מראה על לב שאינו כנוע לרצון הבורא. הגאון רבי יצחק שמואל רג'יו בספרו מאמר על שבע מצוות בני נח ביאר :כי מצוות הדינים כוללת בתוכה את כל מה שהשכל הישר מחייב ,וצער בעלי חיים הוא דוגמה מובהקת לכך.

לשיטתו ,אכזריות לחי היא פגיעה בערך האנושיות ,ועל כן בן נח בהחלט מצווה על כך מכוח היותה חלק מהסדר החברתי והמוסרי התקין שבורא עולם תבע מהאנושות. הרידב"ז בפירושו לירושלמי (בבא מציעא פרק ב) כתב :כי חובת ההפרשה מצער בעלי חיים היא מצווה שתלויה ברגש אנושי בריא ,וכל אדם שהקב"ה נתן בו נשמה צריך להרגיש את כובד האחריות .הוא מחדש כי גם אם נתווכח על הגדרת המצווה ,בפועל ,החמלה על היצורים היא חובה שכל בן אנוש חייב להפנים ,ואם לא יעשה כן הרי הוא מפר את חובתו כנברא בצלם. בעיוננו במשנתם של פוסקי זמננו ,אנו מוצאים כי הדיון בשאלת חיובו של בן נח בצער בעלי חיים אינו נותר רק ברובד התיאורטי של מנייני המצוות ,אלא משליך על הנהגתנו המעשית .הפוסקים מבקשים להבחין בין חובה משפטית לבין תביעה מוסרית ,תוך שהם משלבים את יסודות הראשונים עם ההבנה שרחמי ה' מקיפים את כלל הנבראים ,ועל כן אנו תובעים מהאדם לעלות למדרגה מוסרית גבוהה יותר. מו"ר הגר"י זילברשטיין בספרו חכם לב יקח מצוות (עמוד קב) מבאר :כי לא ניתן להביא ראיה מבלעם שנכרי מצווה על צער בעלי חיים ,שכן אפשר שבלעם שהיה נביא שאני, והוא נתבע על רמתו האישית הגבוהה .הוא מוסיף כי גם אם נניח שאינו מצווה הלכתית, הרי שהתנהגות אכזרית היא מעשה מכוער ,ואפילו ללא חיוב מצווה מפורש ,הרי זו עבירה על דרך ארץ ומוסר אנושי ,וכפי שמצינו בתוספות במסכת בבא בתרא שמעשים מסוימים נחשבים לבלתי ראויים גם אם אינם מוגדרים כאיסור הלכתי גמור. הגאון רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (חושן משפט חלק ב סימן כה) ביאר :כי הדיון אם בן נח מצווה הוא סבוך ,אך למעשה ,החובה לנהוג ברחמים אינה תלויה רק בחיוב המצווה הפורמלית ,אלא ברצון ה' שכל הנבראים יחיו בנחת .הוא מדגיש כי לא מצאנו שהתורה התירה לאדם ,יהודי או נכרי ,להשחית את נפשו באכזריות ,ומי שנוהג ברחמים הרי הוא משבח את מעשי הבורא ,וזהו יסוד העומד בפני עצמו גם ללא הוכחה ממצווה ספציפית. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק ב סימן לט) מבאר :כי יש לחלק בין חובת צער בעלי חיים כאב העומד בפני עצמו לבין איסור ההיזק .לשיטתו ,אדם שאינו מצווה באיסור תורה ,עדיין מחויב מצד מצוות הדינים ,שהרי מדובר בתשתית לחיים חברתיים מוסריים. הוא מדגיש כי החמלה על הבריאה היא תביעה קיומית שכל בן אנוש צריך לשמוע ,וכי התורה מדריכה אותנו שלא להפקיר את הנבראים לסבלם ,תהיה הזהות ההלכתית של המפעיל אשר תהיה. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בילקוט יוסף מבאר :כי חכמינו זיכרונם לברכה השרישו בנו את מידת החמלה ,וגם אם נתחבט אם בן נח מצווה במצווה זו ,הרי שברור לכל בר דעת כי הנהגת ישראל היא רחמנות ,ואנו מצפים מכל אדם שחפץ בתיקון עולמו להימנע מאכזריות. הוא מוסיף כי אדם שרואה בהמה סובלת ומתעלם ממנה בגלל שהוא סבור שאינו מצווה, הרי שהוא מחמיץ את המטרה המוסרית שלשמה נברא האדם.

הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך כפי שמובא בספר הליכות שלמה מבאר :כי הימנעות מצער בעלי חיים היא תנאי יסודי לאדם המבקש ללכת בדרכי ה' .הוא הדגיש כי חכמים הרחיבו את גדרי המצווה כדי להגן על כל נברא ,וגם אם הפורמליות המשפטית של בן נח מורכבת, הרי שהתביעה למוסר אינה נחה ,וההנהגה הראויה היא תמיד לנהוג ברחמים ובחסד כלפי כל יצור חי. כשאנו מבקשים לתרגם את השאלה המרתקת אודות חיובו של בן נח בצער בעלי חיים אל המציאות של חיינו ,אנו מוצאים כי הנפקא מינות אינן נשארות בדפי הספרים ,אלא הן משפיעות על האופן שבו אנו מנהלים את חיינו בעולם שבו איננו חיים לבדנו. נפקא מינה ראשונה נוגעת לאמירה לנכרי לעשות מלאכה הכרוכה בצער בעלי חיים .אם נכרי אינו מצווה באיסור זה ,הרי שעל פי דין ,במקום צורך ,מותר לומר לו לבצע מלאכה כזו ,שכן אין כאן איסור של לפני עיוור או איסור אמירה לנכרי ,שהרי הנכרי אינו עובר על איסור .אולם למעשה ,רבותינו הורו כי גם במקום שאין איסור גמור ,עדיין יש לנהוג בדרכי נועם ולא למהר להזדקק לזה ,כדי שלא להתרגל לאכזריות ולקהות חושים כלפי הסבל הנצפה לנגד עינינו. נפקא מינה שנייה עולה במצבי חירום או סיוע לבעלי חיים של נכרים .אם נניח שבן נח אכן מצווה על צער בעלי חיים כחלק ממצוות הדינים ,הרי שחובה עלינו לסייע לנכרי לשמור על רכושו ולמנוע את צער בהמתו .השותפות המוסרית הזו יוצרת גשר של חמלה שחוצה גבולות לאומיים ,ומקדשת שם שמים בדרכנו להתייחס לכל יצור חי כפיקדון של הבורא, ללא קשר לזהותו של בעליו. נפקא מינה שלישית היא בכל הנוגע לחינוך לערכים .גם אם נכרי פטור מן הדין מהמצווה הזו ,כשאנו בוחנים את תפקידנו כמחנכים וכמובילי דרך ,הרי שהנפקא מינה היא שעלינו להנחיל לעולם כולו את רעיון הרחמנות .השפעתנו על הסביבה אינה נגמרת בדין יבש ,אלא ביכולתנו להקרין את אור התורה המלמד כי עולמו של הקב"ה מיוסד על חסד ,וכי כל נברא זכאי ליחס מכבד ורחום .זוהי הזדמנות עבורנו להוות דוגמה חיה לדרך ארץ שקדמה לתורה. הדיון בשאלת חיובו של בן נח בצער בעלי חיים חושף רובד עמוק יותר במושג הבריאה: האם העולם הוא מרחב של חוקים משפטיים צרים ,או שמא הוא מרחב של הנהגה אלוקית המבקשת מהאדם ,בכל מקום ובכל זמן ,להתעלות מעל הטבע האגואיסטי שלו? הרעיון המרכזי כאן הוא שהחמלה אינה מצווה פרטנית בלבד ,אלא היא תכונה הנדרשת מכל מי שחי בעולמו של הבורא ,שהרי כולם נבראו מאיתו .האכזריות אינה רק עבירה על חוק, אלא היא הסטה של הנפש מהמסלול של הידמות לבורא ,המוגדר בנביא כמי שרחמיו על כל מעשיו. עומק הרעיון הוא שהאדם נברא להיות הצינור שדרכו עובר החסד אל כלל הבריאה .גם אם מבחינה טכנית-הלכתית גוי אינו מצווה במצווה ספציפית זו ,הרי שמבחינה אנושית-רוחנית, הוא אינו פטור מהתביעה לאנושיות .המלאך המופיע בפני בלעם מלמד אותנו שבורא עולם

אינו מניח לאכזריות לעבור ללא תוכחה ,גם כאשר מדובר באדם שאינו מחויב בקבלת עול תורה ומצוות .התוכחה הזו היא הוכחה לכך שישנה תביעה מוסרית אוניברסלית ,שאינה תלויה במעמד המשפטי ,אלא בעובדה שהחיים הם ערך ששייך לבורא. נוסף על כך ,אנו למדים שחובתנו כלפי בעלי החיים אינה רק עניין של הגנה עליהם ,אלא בעיקר עניין של תיקון האדם .כאשר אדם נמנע מלנהוג באכזריות ,הוא בונה את עצמו להיות כלי עדין ורגיש יותר .אם אנו תובעים מהנכרי ,כחלק ממצוות הדינים ,לשמור על סדר חברתי מוסרי ,הרי שחלק בלתי נפרד מאותו סדר הוא הימנעות מאכזריות למי שאינו יכול להגן על עצמו .ההתעלמות מסבל הבהמה היא אטימות שפוגעת באנושיותו של האדם, בין אם הוא יהודי ובין אם הוא נכרי ,שכן האכזריות היא תכונה המכלה את הנפש מבפנים. לבסוף ,הרעיון הוא שהבריאה כולה היא מערכת אחת של הדדיות .היחס לבהמה הוא תמצית היחס שלנו לכל נברא ,והוא משקף את המידה שבה אנו מכירים בכך שהעולם אינו הפקר .ברגע שאדם מבין שאין הוא יכול לנצל את כוחו לרעה ,הוא מבצע פעולה של כניעה לרצון הבורא .החמלה היא הביטוי המזוקק ביותר לענווה ,שכן היא מורה על כך שאנו מכירים בערכו של האחר ,גם אם הוא נמוך מאיתנו בדרגה .זהו היסוד לכל מוסר אנושי, והוא עומד כעמוד תווך גם בשבע מצוות בני נח. ההתבוננות בשאלה האם בן נח מצווה בצער בעלי חיים מסיטה את מבטנו מן הדיון המשפטי היבש אל עבר העומק הנפשי של האמונה .כאשר אנו שואלים מהי חובתו של אדם באשר הוא ,אנו נוגעים בשאלת היסוד :מהו המניע הפנימי המניע את האדם לטוב? החיבור לנפש טמון בכך שהאמונה אינה רק רשימת חובות ,אלא היא תודעה נוכחת המזהה את הניצוץ האלוקי בכל הוויה .אדם המאמין בבורא עולם ,שרחמיו על כל מעשיו ,אינו יכול להשאיר את הלב אטום ,שכן האטימות כלפי בעל חיים היא השתקפות של אטימות כלפי הטוב והחסד המשתקפים בעולם. החיבור לאמונה מוביל אותנו להבנה כי החמלה היא שריר בנפש שדורש אימון .אדם שמרגיל את עצמו להתבונן בבהמה ולחשוב על סבלה ,עובר תהליך של טיהור פנימי .הוא מפסיק לראות את העולם כמקור לאספקה בלבד ,ומתחיל לראותו כמרחב של שליחות. הנפש שמאמינה בבורא מבינה שהצער של הבהמה אינו שקוף; הוא תביעה שמימית הדורשת מענה .גם אם הגוי אינו מצווה בתרי"ג מצוות ,הרי שמצפנו ,שנוצר בידי הבורא, מחייב אותו להכיר בערך החיים .האמונה בוראת מציאות שבה האכזריות הופכת לבלתי נסבלת ,והרחמים הופכים לשפה הטבעית של הנשמה. יתרה מכך ,הנהגה של רחמנות היא המבחן האמיתי של אדם המבקש לדבוק בבורא .כשאנו רואים אדם ,יהודי או נכרי ,הנוהג ברחמים בבהמה ,אנו רואים את פירות האמונה הפועמת בקרבו .אין זו רק פעולה חיצונית ,אלא עדות לאדם שחייו מחוברים לערך מוחלט שמעל לאינטרס הפרטי .הנפש מוצאת מנוחה ושלווה כשהיא משחררת את עצמה מהאגואיזם ,שכן החמלה היא הביטוי הצרוף ביותר לחירות הרוחנית .החיבור לנפש כאן הוא בכך שהאדם

מבין שאין שום הבדל בין עזרה לזולת לבין עזרה לבהמה ,שכן בשניהם הוא פוגש את צלם האלוהים הטמון בבריאה. בסופו של דבר ,האמונה מזכירה לנו כי העולם הוא בית ,ולא שדה קרב .הנהגה של חסד כלפי יצורים חסרי ישע היא הדרך שבה אנו מכשירים את הנפש לאהבת הבורא .אדם שמרחם על יצור שאינו יכול להחזיר לו טובה ,הוא אדם שגילה את סוד הנתינה לשמה .זוהי דרך של דבקות ,שבה האדם לא רק מקבל את הטוב ,אלא מוסיף אותו במו ידיו ,והופך את חייו ואת הסביבה כולה למקום שבו ניכרת יראת השמים בכל פעולה ופעולה. הבחינה המוסרית של שאלת צער בעלי חיים בקרב בני נח מציבה אותנו מול מהות המצפון האנושי .אנו רגילים לחלק את העולם לחייבים ופטורים ,אך המוסר התורני מלמד כי קיימת דרגה נעלה של אדם ,המונעת מאכזריות לא מכוח צו חיצוני או איסור מפורש ,אלא מכוח הכרת הטוב והיופי שבבריאה .המצפן הפנימי של האדם נבחן דווקא ביכולתו לזהות את ערך החיים היכן שהחוק אינו מחייב אותו באופן ישיר .מי שמפתח את רגישותו המוסרית מבין כי האכזריות היא סדק בתדמית האדם שנברא בצלם ,וכי התעלמות מכאב של יצור חי היא סימן לקיומה של אטימות לב העלולה להתפשט גם ליחסים שבין אדם לחברו. נראה לבאר כי המוסר שלנו נבחן ביכולתנו להושיט עזרה גם כשאין לנו עליה שכר או תביעה משפטית .אדם הבונה את מצפנו על פי התורה מבין שגם אם הגוי אינו מצווה במצוות צער בעלי חיים כחלק משבע מצוות בני נח ,הרי שההימנעות מאכזריות היא ביטוי לרמה אנושית גבוהה .אנו מצפים מכל אדם שחפץ בחיים מתוקנים להימנע מלהיות אכזר ,שכן האכזריות היא תכונה המנוגדת לטבע הנשמה האנושית שביקש הבורא לראות בעולמו. המצפן הפנימי שלנו מכוון אותנו להבין שחמלה אינה בחירה של רגע של רצון טוב ,אלא תכונת אישיות שחובה לפתח ולתחזק בכל יום מחדש. וחשבתי להוסיף ,כי עומק המוסר טמון ביכולת לראות את האלוהות בכל פרט בבריאה. אדם הבונה את מצפנו המוסרי מתוך אמונה ,מבין כי כל נשימה של בהמה היא מתנה מהבורא ,ולכן יש בה קדושה .כאשר אנו מתייחסים לרפואת בעל חיים כאל פעולה מוסרית, אנו הופכים את העולם למרחב שבו יראת שמים אינה מוגבלת רק לתפילה בבית הכנסת, אלא היא קיימת בכל רחוב ובכל שדה .אדם כזה הוא בעל מצפן מוסרי רגיש שאינו מושפע מרעשי הרקע של העולם ,אלא הוא קשוב לקול הפנימי המורה לו לעשות את הטוב והישר, מתוך הבנה שכל מעשה של חמלה מאיר את העולם ומוסיף בו אור של קדושה. המסע המעמיק שלנו בסוגיית חיובו של בן נח בצער בעלי חיים מותיר אותנו עם תובנה מעשית ומחייבת :הרחמנות אינה נחלתם הבלעדית של מצוות התורה ,אלא היא תביעה המופנית לכל אדם המבקש לשמור על צלם האלוהים שבקרבו .התובנה לחיי היום-יום היא שעלינו להפסיק למדוד את המוסר רק על פי גדרי "מותר" ו"אסור" פורמליים .גם אם מבחינה הלכתית יבשה ישנן דעות שונות ביחס לחיובו של בן נח ,ברור לכל בר דעת כי אכזריות היא עיוות של הטבע האנושי .כשאנו פוגשים נכרי ,או כשאנו נדרשים לנהל מגעים