האם מותר לצער בעלי חיים כאשר יש לאדם צורך והאם לצורך גוי מותר נמי לצער בעלי חיים?

האם מותר לצער בעלי חיים כאשר יש לאדם צורך והאם לצורך גוי מותר נמי לצער בעלי חיים? העולם נברא בחוכמה ובחסד ,והאדם הושם בו כדי למשול ולפעול ,כדי לרדות בדגת הים ובעוף השמים .מתוך כוח זה ניצבת התביעה הנצחית לאיזון עדין :היכן עובר הגבול בין הצרכים האנושיים הלגיטימיים לבין גבולות החמלה? האם הבהמה ,שנוצרה לשרת את האדם ,משועבדת לכל גחמה ,או שמא קיומה מחייב אותנו…

האם מותר לצער בעלי חיים כאשר יש לאדם צורך והאם לצורך גוי מותר נמי לצער בעלי חיים? העולם נברא בחוכמה ובחסד ,והאדם הושם בו כדי למשול ולפעול ,כדי לרדות בדגת הים ובעוף השמים .מתוך כוח זה ניצבת התביעה הנצחית לאיזון עדין :היכן עובר הגבול בין הצרכים האנושיים הלגיטימיים לבין גבולות החמלה? האם הבהמה ,שנוצרה לשרת את האדם ,משועבדת לכל גחמה ,או שמא קיומה מחייב אותנו לבלום את ידנו ברגע שבו התועלת אינה ברורה? אנו פוגשים את דמותו של בלעם ,המכה את אתונו תחת לחץ של מסע ודחיפות ,ומשם נולדת השאלה המצמררת :האם צרכיו של האדם ,ואולי אף צורכי הנכרי ,הם היתר גורף לזנוח את הרחמים? דפי התורה והפוסקים נפתחים לפנינו ,מגלים את המתח שבין ההיתר להשתמש בבעלי חיים לבין האיסור המוסרי להשחית .הלב מבקש להבין :האם המצפן האנושי משתנה לפי השאלה מי הוא הנהנה ,או שמא הרחמנות היא שפה אחידה שאין בה חילוקים בין מעמד למעמד? כדי להבין את גדר ההיתר בצער בעלי חיים בעת הצורך ,עלינו לשוב אל הפסוקים המעצבים את יחסי האדם והחי .התורה מציבה יסודות רחבים לממשלתו של האדם בעולם, אך בד בבד תובעת ממנו אחריות .ננסה לבאר את המתח שבין ההיתר להשתמש לבין הציווי המוסרי למנוע סבל מיותר. וירא מלאך ה' את האתון ...ויך את האתון להטותה הדרך (במדבר כב כג-כד) .פסוקים אלו מתארים את בלעם המשתמש בכוחו על הבהמה תחת אמתלה של צורך בנסיעה .המפרשים

עומדים על כך שגם אם לאדם מותר לרדות בבהמתו ,יש גבול שבו המעשה הופך משימוש לגיטימי לאכזריות אסורה. הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג פרק יז) ביאר :כי איסור צער בעלי חיים נובע מדרכי השלמות, ועל כן אסור להזיק לבעל חיים ללא תועלת אנושית ממשית .מכאן למדנו כי התועלת היא המפתח ,וכל מקום שבו יש צורך אנושי ,החיוב להתרחק מאכזריות נסוג מפני צורכי האדם. הרמב"ן בפרשת כי תצא (דברים כב ו) ביאר :כי רחמי התורה על בעלי חיים אינם מגיעים עד כדי מניעת האדם מצרכיו ,שכן אם נאסור כל צער ,לא יהיה ניתן לשחוט בהמות לאכילה. הוא מדגיש כי התורה לא אסרה את השימוש בבעלי החיים לצרכי האדם ,שכן הבהמות נבראו עבורו ,וזהו הסדר הטבעי שקבע הבורא בעולמו. הכלי יקר (במדבר כב לב) ביאר :כי תוכחת המלאך על מה הכית את אתונך אינה משום שאסור להשתמש בבהמה ,אלא משום שבלעם הכה אותה ללא תועלת אמיתית באותו הרגע ,שהרי האתון נעצרה מפני שראתה את המלאך .הוא מלמדנו כי הצורך האנושי הוא היתר ,אך אין הוא היתר לאכזריות שרירותית שאינה מובילה לשום מועיל. ספר חסידים (סימן תרסח) חידש :כי בלעם היה צריך להבין לבד שהבהמה אינה עוצרת סתם ,ומכאן שהכאתו לא הייתה צורך לגיטימי אלא פעולה פסולה .דבריו אלו מסייעים לנו להבין כי בנקודה שבה הצורך האנושי מסתיים או הופך למיותר ,חוק האיסור על צער בעלי חיים חוזר למקומו בתוקף מלא. בירור סוגיית הצורך האנושי והיתרו אל מול איסור צער בעלי חיים מעמיק את הבנתנו ביסודות המקראות והסוגיות ,כשהגמרות משרטטות את גבולות המותר והאסור. בגמרא במסכת בבא מציעא (דף לב ע"ב) איתא :דצער בעלי חיים דאורייתא ,ומשם למדו שאף על פי כן ,מותר להשתמש בבעלי חיים לצרכי האדם .הגמרא שם דנה בשאלה האם חובה לפרוק ולטעון ,והסוגייה מניחה כי השימוש בבהמה לצורך משא הוא חלק מהגדרת השימוש הלגיטימי בבעלי חיים ,כל עוד הדבר נעשה במידה ובאופן שאינו חורג מעבר לנדרש. בגמרא במסכת חולין (דף ז ע"ב) איתא :שהעסק בבעלי חיים נעשה מתוך מורכבות של רגישות לחייהם אל מול הצרכים המעשיים .רבי פנחס בן יאיר ,שהיה רגיש ביותר לצער בעלי חיים ,נמנע משימוש בפרדות שנתפסו אצלו כבעייתיות ,אך אין מכאן הוכחה שהשימוש בבהמה כשלעצמו אסור ,אלא שפעולה שאינה הכרחית וגורמת צער היא הראויה להימנעות. במסכת שבת (דף קנד ע"ב) איתא :דיון על מלאכות שנעשות בבעלי חיים .ורש"י מבאר שם כי הצורך האנושי מתיר פעולות שעשויות להיראות כצער ,משום שבעלי החיים כפופים לצרכי האדם .אולם מנגד ,חכמים הסתייגו מפעולות מסוימות הנחשבות לאכזריות יתרה, גם כשהן מניבות תועלת מסוימת ,מה שמלמד שקיימת דרגת איסור גם בתוך עולם הצרכים. בתלמוד ירושלמי (מסכת בבא מציעא פרק ב) מבואר :כי כל דבר שיש בו צער בעלי חיים מצווה להפרישו ,ועם זאת ,המקורות מציבים את היתר השחיטה והעבודה כבסיס שעליו

נבנית כל יתר ההלכה .הסתירה לכאורה בין הציווי להפריש לבין ההיתר לצרכי אדם, מתיישבת בכך שהציווי אמור במקום שאין בו צורך אנושי ברור ,או בדרכי אכזריות שאינן הולמות אדם מישראל. הראשונים והפוסקים שקדו על תפר ההבחנה שבין זכותו של האדם להשתמש בבעלי החיים לבין החובה להימנע מאכזריות גרידא .הם ביארו כי התורה לא באה למנוע את החיים התקינים של האדם ,אלא לעדן את התנהגותו ולהשליט עליה את כוח הדעת. הרמ"א באבן העזר (סימן ה סעיף יד) כתב :כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים ,לית ביה משום איסור צער בעלי חיים .ולכן מותר למרוט נוצות מאווזות חיות ,וליכא למיחש משום צער בעלי חיים .ומכל מקום ,הוא מוסיף אבחנה דקה וחשובה :ומכל מקום העולם נמנעים מזה ,משום דהויא אכזריות .הנה כי כן ,הפוסק מבחין בין הדין היבש המתיר את הפעולה לצורך ,לבין התביעה המוסרית הנעלה המבקשת להתרחק מכל מה שיש בו ניחוח של אכזריות. החתם סופר בחידושיו על מסכת שבת (דף קנד ע"ב) ביאר :כי הרמב"ן השריש לנו בפרשת שלוח הקן שרחמי שמים אינם מגיעים לבעלי החיים באופן המונע את האדם מצרכיו .הוא מוכיח זאת מכך שאנו טוענים משאות על הבהמה ורודים בה במקל ,ואין בכך איסור ,שהרי הקב"ה נתן לאדם שלטון על עולמו ,ושלטון זה כולל את היכולת לרתום את הטבע לצרכיו. ספר חסידים (סימן תרסח) מבאר :שבלעם היה צריך להבין לבד שהאתון לא סתם נעצרת, שהרי מעולם לא עשתה כן .משמעות דבריו היא שההיתר לצער בעלי חיים קיים רק כאשר הצורך הוא אמיתי ,אך ברגע שהאדם מכה את הבהמה מתוך רוגז או מבלי להבין את מצוקתה – הרי זו אכזריות שאין לה היתר ,ועל כך באה התוכחה. בעל דעת קדושים ביו"ד (סימן כד סעיף יב) חידש :כל שיש בו צורך אדם אין בו חשש צער בעלי חיים לכולי עלמא .הוא מרחיב וקובע כי כיון שמותר להשתמש בהם לכל צרכי האדם, אין בזה חילוקים עוד לאסור ספקות בהצטרכות .לשיטתו ,אפילו הפקת רצון אנושי ,גם אם אינו מוגדר כצורך הכרחי וקיומי ,מפקיעה את איסור צער בעלי חיים ,שכן ברגע שהדבר משרת רצון אנושי ,הרי הוא כפוף למרותו של האדם. האחרונים עמדו על עומק ההבחנה בין הדין הפורמלי לבין שורש החמלה ,והם ביקשו להגדיר במדויק מתי מסתיים ההיתר ומתי מתחילה החובה .דיוניהם משקפים את המאמץ להבין את האיזון העדין בין צרכיו של האדם לבין חובתו המוסרית כלפי הברואים. הגאון רבי יצחק שמואל רג'יו בספרו מאמר על שבע מצוות בני נח ביאר :כי אכזריות אינה רק פעולה פיזית ,אלא מצב נפשי המנוגד לערך האנושי .הוא סבור כי ההיתר לצרכי אדם אינו היתר לאכזריות לשמה ,אלא רק למה שנדרש באמת ,וכי אדם המשתמש בכוחו על הבהמה ללא צורך של ממש ,עובר על חובת המוסר המוטלת על כל אדם ,גם אם אין על כך עונש משפטי מיידי. בספר שו"ת קב זהב (עמוד יא) מבאר :כי המקורות המקלים בצרכי אדם צריכים להיבחן

במבחן התוצאה וההכרח .הוא מסביר כי בעוד שבעלי החיים נבראו לשרת את האדם ,אין זה אומר שהאדם רשאי להתעלל בהם ככל העולה על רוחו ,שכן ככל שהצורך הופך לקלוש יותר ,כך נחלש ההיתר ומחריף האיסור על צער בעלי חיים. רבנו הרידב"ז בפירושו לירושלמי (בבא מציעא פרק ב) מבאר :כי הרחמים על הבהמה הם מדד לעדינות נפשו של האדם .הוא כתב כי אדם שמצער את בהמתו בעת שהוא זקוק לה, מראה על חוסר התחשבות שפוגם במידותיו ,גם אם אין הוא עובר על איסור מפורש בגלל שהפעולה נעשתה לצורך ,שכן הנהגת האדם צריכה להיות רחמנית ולא אכזרית. הגאון רבי אליהו חיים מייזל בספרו מנחת סולת (מצווה פא) ביאר :כי הדיון אם מותר לצער בעלי חיים לצורך נכרי תלוי בשאלה האם צער בעלי חיים הוא מצווה שתלויה ברצון האדם או בחובת המציאות .לשיטתו ,אם אנו רואים בבעלי החיים יצורי ה' ,הרי שגם צורכי הנכרי אינם מפקיעים את חובת הרחמים ,שהרי הבורא הוא בורא כל הנפשות ,ואין לאדם היתר לפגוע במה שאינו שלו אלא של ה' יתברך. האדמו"ר רבנו חיים פלאג'י בשו"ת חיים ביד (סימן קסח) מבאר :כי גם אם במקומות מסוימים מצאנו היתר לצורך ,הרי שזהו פתח שצריך להישמר בזהירות רבה .הוא כתב שמי שנוהג בחמלה יתרה כלפי בעלי חיים ,זוכה למידת רחמים מן השמים ,ומכאן שהתביעה למוסר אינה נגמרת בדין אלא במדרגה שבה האדם בוחר להגביל את צרכיו למען חמלה על אחרים. בעידן המודרני ,שבו השימוש בבעלי חיים לצרכים תעשייתיים ורפואיים נפוץ מאי פעם, שבו גדולי הפוסקים ודרשו מחדש את גבולות ההיתר .הם מבקשים להבחין בין צורך אנושי אמיתי לבין שימוש מופרז שעלול להוביל לקהות חושים ,ובוחנים האם זכותו של ישראל להשתמש בבעלי חיים לצורכו חלה גם כאשר הצורך הוא של בן נח. מו"ר הגר"מ פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (חושן משפט חלק ב סימן מז) ביאר :כי כל דבר שהוא לצורך האדם ,ליכא איסור צער בעלי חיים ,שהרי התירה התורה שחיטה ,ולא רק לאכילת ישראל אלא אף לאכילת נכרים מותר לשחוט .בדבריו הוא מחדש כי הצורך האנושי הכללי הוא הקובע את הגדר ההיתר ,וכל עוד הדבר נעשה לצרכי קיום או הנאה לגיטימית, אין כאן איסור ,שכן בעלי החיים מיועדים להקל על חיי האדם ,תהיה זהותו אשר תהיה. הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך כפי שמובא בספר הליכות שלמה מבאר :כי אמנם לצורך האדם התירו ,אך יש להבדיל בין צורך לבין תענוג גרידא שאין בו שום תועלת אלא הבל. הוא סבור כי אדם המשתמש בבעלי חיים לצרכי נכרי ,ככל שזה נכנס תחת הגדרת צורך אנושי ,הרי הוא כפוף לדין זה ,אך הדגיש שראוי לכל אדם ירא שמים שלא להקל ראש ,שכן הרגישות לסבל היא חלק מעבודת ה’. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בילקוט יוסף מבאר :כי אף על פי שיש להקל במקום צורך אנושי ,הרי שמידת חסידות היא להימנע מצער בעלי חיים בכל מקום שניתן .הוא מוסיף כי גם כאשר הנכרי מבקש מאיתנו לעשות מלאכה בבעלי חיים ,אם אין מדובר בצורך הכרחי וקיומי ,הרי שיש למנוע זאת ,שכן אסור לאדם מישראל להיות שותף לאכזריות ,גם אם היא נעשית לצורך הנכרי ,אלא אם כן מדובר בהפסד מרובה.

מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק ב סימן מ) מבאר :כי הדיון האם בן נח מצווה בצער בעלי חיים משליך על השאלה האם מותר לנו לסייע לו בכך .לשיטתו ,אדם מישראל המצווה באיסור צער בעלי חיים אינו יכול לעשות פעולות אכזריות גם בעבור נכרי ,שהרי האיסור הוא על האדם מישראל שלא לפגוע בבריאה ,וזהו דין שאינו תלוי בזהות המבקש או בצרכיו ,אלא ביושרו של העושה. הגאון רבי אברהם דוב כהנא שפירא בספרו דבר אברהם מבאר :כי ההיתר לצורך אדם הוא כה רחב עד שהוא מכסה כמעט כל פעולה הכרחית בחיי היום-יום .עם זאת ,הוא מדגיש כי האחריות המוסרית של האדם מישראל מחייבת אותו לנהוג בחמלה גם בתוך היתר זה ,וכי מי שמנצל את ההיתר כדי להרבות בצער מיותר ,אינו הולך בדרכי התורה. כשאנו מבקשים לתרגם את ההלכות הללו למציאות החיים שלנו ,אנו נדרשים לזהירות יתרה ,שכן המרחב שבין היתר לבין אכזריות הוא דק מן הדק .הנפקא מינות שבידנו נועדו להנחות אותנו כיצד להוסיף חסד בעולם מבלי לוותר על צורכי הקיום האנושיים. נפקא מינה ראשונה נוגעת לשימוש בבעלי חיים לצרכים רפואיים או מדעים עבור נכרים. אם נניח שההיתר לצורך אדם אינו מוגבל רק לישראל ,הרי שפעולות הנעשות כדי להציל חיי אדם נכרי מותרות ,שכן צורכי האדם בכללם מתירים את הצער .עם זאת ,עלינו לוודא כי הפעולה אכן נעשית לצורך אמיתי של ריפוי והצלת חיים ,ולא מתוך רצון לחסוך טרחה או מתוך שרירות לב ,שכן במקום שאין צורך הכרחי ,האיסור על צער בעלי חיים עומד בעינו. נפקא מינה שנייה עולה כאשר אנו מתבקשים לבצע עבודה הכרוכה בצער עבור נכרים. למדנו כי גם אם מותר לאדם מישראל לבצע פעולות אלו כשהן לצורך ,הרי שההנהגה הראויה היא להימנע מכך ככל הניתן .הנפקא מינה למעשה היא שאין לנו היתר גורף לזלזל בחייהם של בעלי החיים רק מפני שהנכרי אינו מצווה באותו החומרה ,שכן חובת הרחמים המוטלת עלינו כישראלים היא חלק בלתי נפרד מזהותנו ,ואין הנכרי יכול לפטור אותנו ממנה. נפקא מינה שלישית היא בכל הנוגע למוצרי צריכה המיוצרים בדרכים הכרוכות בצער. לעיתים אנו קונים מוצרים שיוצרו על ידי נכרים תוך שימוש באכזריות לבהמות .הנפקא מינה כאן היא האם אנו שותפים לאכזריות זו .למעשה ,רבותינו הורו כי אף על פי שמבחינה הלכתית ייתכן שאין כאן איסור של ממש ליהנות מהמוצר ,הרי שהרגישות המוסרית מחייבת אותנו להעדיף מוצרים שלא נגרם בהם צער מיותר ,ובכך אנו מחנכים את עצמנו ואת סביבתנו לערך של רחמנות שאינה יודעת גבולות. הדיון בשאלת ההיתר לצער בעלי חיים בעת צורך אנושי ,ובמיוחד כאשר צורך זה הוא של נכרי ,נוגע בנקודת המפגש שבין סמכות האדם לבין ענוותו .הרעיון המרכזי הוא שהעולם הופקד ביד האדם ,אך הפקדה זו אינה העברה לבעלות מוחלטת המנתקת את הקשר בין הנברא לבוראו .כאשר האדם פועל לצורכו ,הוא פועל כנציגו של הבורא בעולם ,ועל כן עליו לשקף את הנהגת ה' שכל מעשיו ברחמים .ההיתר להשתמש בבהמה לצרכי האדם אינו היתר "לשלוט" בכוח הזרוע ,אלא כלי המאפשר את קיום החברה האנושית ,וכל חריגה מכך היא התנכרות לתפקידנו המקורי.

עומק הרעיון טמון בהבנה כי הצרכים האנושיים ,גם אלו של הנכרי ,הם חלק מהסדר העולמי .אולם ,כאשר אנו בוחנים את שאלת השותפות של ישראל בצער שנגרם לצרכי גוי, אנו מגלים כי המוסר התורני אינו מחלק את העולם לבועות נפרדות .ישראל מצווים על רחמים משום שהם נושאים את דגל הברית עם בורא העולם .אם אנו מאפשרים אכזריות בשם צרכיו של אחר ,אנו מערערים את יסודות הרגישות שלנו עצמנו .הרעיון הוא שחובת הרחמים המוטלת עלינו היא חלק בלתי נפרד מזהותנו הרוחנית ,ואיננו יכולים להשיל אותה מעלינו רק מפני שהתועלת צומחת לגורם אחר. נוסף על כך ,אנו למדים שחובתנו כלפי בעלי החיים היא מבחן פנימי של האדם .גם אם מותר להשתמש בבהמה ,אדם שבוחר בדרך של חמלה – גם במקום שהדין מתיר לו להחמיר – מעיד על כך שהוא מכיר בכך שכל יצור נושא בתוכו ניצוץ של יצירה אלוקית .האיסור על צער בעלי חיים אינו רק מגן על הבהמה ,אלא בעיקר מגן על האדם מפני הפיכתו לאכזר. כשאנו בוחנים את צרכי הנכרי ,עלינו לשאול האם אנו נדרשים לאבד את עדינות נפשנו למענם .התשובה העמוקה היא שהמצפן שלנו חייב להישאר יציב ,גם כשהסביבה מציבה תביעות שונות ,שכן העדינות אינה תלויה בזהות הנהנה ,אלא ביושר לבבו של העושה. לבסוף ,הרעיון הוא שגם במקום שהתורה התירה ,היא מצפה מאיתנו לשיקול דעת .ההיתר אינו רישיון לאכזריות ,אלא מרחב שבו האדם נדרש לפעול בחכמה וברגישות .היכולת להבחין בין צורך ממשי לבין ניצול ,בין תועלת לבין התעמרות ,היא המבדילה בין אדם שחי כנברא בצלם לבין אדם שרואה בעולם משאב בלבד .הרחמים הם החוט המקשר את כל הברואים ,והאדם ,כמי שניתנה לו הבינה ,הוא האחראי להקפיד שחוט זה לא ינתק ,גם כשהחיים תובעים מאיתנו להשתמש בטבע לצרכינו. ההתבוננות בשאלת הצער לצורך אנושי ,וביתר שאת לצורך נכרי ,מוליכה אותנו אל נבכי הנפש ומעמיקה את הקשר שלנו לאמונה .כאשר אנו מתירים צער לצרכינו ,אין זה נובע מתוך רצון להתעמר ,אלא מתוך הכרה במציאות החיים שבה האדם זקוק לטבע כדי להתקיים. אולם ,החיבור לנפש דורש מאיתנו לעצור ולשאול :מה קורה בלבנו כשאנו עושים זאת? האמונה מלמדת כי לב האדם הוא המקדש שבו שורה השכינה ,וכל פעולה של אטימות ,גם אם היא מותרת על פי הדין ,משאירה כתם על עדינות הנפש .כשאנו פועלים למען נכרי ,הנפש צריכה להיות ערנית עוד יותר ,שלא להפוך את כלי העבודה – שהם בעלי החיים – למכונות חסרות נשמה ,אלא לראות בהם נבראי אל ,גם אם הם משרתים את צרכיו של זולתנו. החיבור לאמונה מוביל אותנו להבנה כי הרחמים הם התכונה המבטאת יותר מכל את דבקותנו בבורא .כשאדם נמנע מצער מיותר ,הוא מצהיר במעשיו :אני שייך למי שרחמיו על כל מעשיו. זוהי אינה רק הלכה ,זוהי הנהגה שבונה תודעה .אדם המאמין באמת ,אינו יכול לנתק את הרחמים מהמעשה .גם אם השורה התחתונה בהלכה מתירה את הצורך האנושי ,הנפש השואפת אל הקדושה תמיד תחפש את הדרך המהודרת ,את הדרך שבה פחות צער נגרם .הנפש שמרגילה את עצמה לראות את סבל הבהמה גם בתוך ההיתר ,היא נפש שהופכת לרגישה יותר גם לכאבם של בני אדם ,ובכך היא מתעלה לדרגה של שליחה נאמנה של הקדושה בעולם.

יתרה מכך ,הנהגה של רחמנות היא המבחן האמיתי של אדם המבקש לדבוק בבורא .כשאנו רואים אדם המשתמש בבעלי חיים לצרכיו או לצרכי אחרים ,אנו בוחנים את איכות האמונה שלו :האם הוא משתמש בטבע כמי שרואה בו הפקר ,או כמי שרואה בו פיקדון? הנפש מוצאת מנוחה ושלווה כשהיא פועלת מתוך כובד ראש ,תוך הכרה בכך שהצורך האנושי הוא היתר גבולי שנועד לקיים את החברה ,אך לעולם אינו הצדקה לאכזריות .החיבור לנפש כאן הוא בכך שהאדם מבין שאין שום הבדל בין יראת שמים בבית הכנסת לבין יראת שמים בעבודה עם בעלי חיים .שניהם הם מקומות שבהם האדם פוגש את צלם האלוהים הטמון בו. בסופו של דבר ,האמונה מזכירה לנו כי העולם הוא בית ,ולא שדה קרב של אינטרסים. הנהגה של חסד גם בשעה שיש לנו היתר להשתמש בבעלי חיים ,היא הדרך שבה אנו מכשירים את הנפש לאהבת הבורא .אדם שמרסן את כוחו ,שבוחר בדרך המוסרית גם כשיש לו היתר הלכתי להקל ,הוא אדם שגילה את סוד הענווה .זוהי דרך של דבקות ,שבה האדם לא רק לוקח מהעולם את מה שהוא צריך ,אלא מותיר בו את חותם הרחמים ,ובכך הופך את פעולותיו היום-יומיות לביטוי חי ונושם של אמונה שאינה יודעת גבולות. הבחינה המוסרית של שאלת הצער בעלי חיים בעת צורך אנושי מציבה אותנו מול מהות המצפון האנושי ,המבקש לאזן בין צרכי הקיום לבין ערך החיים .אנו נוטים לעיתים לחשוב כי היתר הלכתי הוא אישור גורף לנהוג כרצוננו ,אך המוסר התורני מלמד כי קיימת דרגה נעלה של אדם ,המונעת מאכזריות גם במקום שבו השורות היבשות של החוק מתירות זאת. המצפן הפנימי שלנו נבחן דווקא ביכולתנו לזהות את ערך החיים בכל עת ,גם כשהצורך האישי או צורכי הזולת דוחקים בנו .מי שמפתח את רגישותו המוסרית מבין כי האכזריות אינה מוצדקת על ידי שום אינטרס ,וכי ההיתר להשתמש בבהמה לצרכינו אינו הופך אותה למכשיר חסר רגש ,אלא מחייב אותנו באחריות יתרה כלפי יציר כפיו של הבורא. נראה לבאר כי המוסר שלנו נבחן ביכולתנו לשמור על עדינות הנפש גם כשאנו נדרשים לפעול בתוך מציאות קשה ותובענית .אדם הבונה את מצפנו על פי התורה מבין שגם אם צרכי האדם מתירים צער במידה מסוימת ,הרי שהתנהגות המבטאת אטימות היא פגם בצלם האלוהים שבו הוא חרוט .אנו מצפים מכל אדם המבקש לחיות בדרך ארץ ,ובפרט ממי שמשפיע על סביבתו כנציג של ערכי תורה ,להימנע מניצול לרעה של היתרים פורמליים .המצפן הפנימי שלנו מכוון אותנו להבין שחמלה היא תכונת אופי שחובה לפתח, וכי האכזריות היא תכונה המנוגדת לטבע הנשמה ,ללא קשר לשאלה האם הפעולה נעשית עבור יהודי או עבור נכרי. וחשבתי להוסיף ,כי עומק המוסר טמון ביכולת לראות את האלוהות בכל פרט בבריאה, ולנהוג בהתאם .אדם הבונה את מצפנו המוסרי מתוך אמונה ,מבין כי כל פעולה שבה הוא מעורב – גם אם היא נעשית עבור צורכי גוי – נושאת בחובה השלכות רוחניות .כאשר אנו מתייחסים לבעלי החיים בדרך ארץ ובחמלה ,אנו הופכים את העולם למרחב שבו יראת שמים אינה מופרדת מהמציאות הארצית ,אלא מחלחלת לכל פרט ופרט .אדם כזה הוא בעל מצפן מוסרי רגיש ,שאינו מחפש לעצמו הנחות ,אלא מבקש להוסיף אור של חסד בעולם,