האם יש צער בעלי חיים בניסיונות רפואיים והאם מותר להכניס עצמו לספק סכנה להצלת חברו? הוכח מפרשת השבוע!

האם יש צער בעלי חיים בניסיונות רפואיים והאם מותר להכניס עצמו לספק סכנה להצלת חברו? הוכח מפרשת השבוע! השמש שוקעת על פני המעבדה ,הקירות הלבנים סופגים אליהם את דממת הערב, ורק זמזום עמום של מכשור רפואי מפר את השקט .שם ,בפינה מרוחקת ,ניצבת הדילמה המרהיבה שמלווה את האנושות מאז ומעולם :האם רשאי האדם ,בשם עולמו המדעי וצורכי רפואתו ,לכופף את הטבע כולו לרצונו? האם…

האם יש צער בעלי חיים בניסיונות רפואיים והאם מותר להכניס עצמו לספק סכנה להצלת חברו? הוכח מפרשת השבוע! השמש שוקעת על פני המעבדה ,הקירות הלבנים סופגים אליהם את דממת הערב, ורק זמזום עמום של מכשור רפואי מפר את השקט .שם ,בפינה מרוחקת ,ניצבת הדילמה המרהיבה שמלווה את האנושות מאז ומעולם :האם רשאי האדם ,בשם עולמו המדעי וצורכי רפואתו ,לכופף את הטבע כולו לרצונו? האם הבהמה ,שנועדה לשמש את האדם ,משועבדת לכל גחמה ,או שמא זעקתה היא גבול המוסר של הבריאה כולה? אנו פוגשים את דמותו של בלעם ,הרודה באתנו במקל ,ומאותו רגע של זעם נולדת השאלה המצמררת :מהו הגבול שבין תועלת אנושית לבין אכזריות? האם במקום שבו נשמה של אדם מונחת על כף המאזניים, מותר לנו להשליך את רחמינו מנגד? האם נסיונות רפואיים ,הנדרשים לריפוי פצעיהם של בני אדם ,הם ההיתר המוחלט להשחית ,או שמא קיים גרעין של קדושה שאין לפגוע בו גם בעבור הצלת נפשות? ומה הדין כאשר הניסיון הוא לא רק בבהמה ,אלא כשאדם נדרש לסכן

את חייו שלו כדי להציל את רעהו ,האם זו חובה מוסרית או אולי חלילה מאבד עצמו לדעת? השאלה מונחת לפנינו כסכין מונחת על השולחן ,חותכת באוויר ,דורשת בירור נוקב בין דפי הגמרא לבין מציאות חיינו הרוחשת. כשאנו ניגשים אל הפסוקים המכוננים את היחס שבין האדם לבעלי החיים ,עלינו לצלול תחילה אל דברי גדולי מפרשי המקרא ,המניחים את היסוד להבנת המושג צער בעלי חיים והגבול שבין שימוש לגיטימי לבין אכזריות יתרה. ויאמר אליו מלאך ה' על מה הכית את אתונך זה שלוש רגלים הנה אנכי יצאתי לשטן כי ירט הדרך לנגדי (במדבר כב ,לב). רש"י (שם) מבאר על אתר :על מה הכית ,על מה נתת כוח להכות .שלוש רגלים ,בשביל חבב שאתה מחבב את בלעם ,שלוש רגלים שאתה עולה בהם .הנה כי כן ,כבר מראשית דברי רבותינו אנו מוצאים את הביקורת על עצם הכוח הניתן לאדם להכות ,ובפרט כשזה נובע ממניעים אישיים של חיבה ודחף בלתי מרוסן. רמב"ן (שם) כתב על הפסוק :כי האתון לא חטאה ולא עשתה רע ,ועל כן שאל המלאך על מה הכית ,שהרי אין כל הצדקה למעשה זה .והנה בפרשת כי תצא כתב הרמב"ן (דברים כב ,ו) יסוד עמוק בטעם מצוות שילוח הקן :כי רחמי הבורא יתברך על הברואים ,והנהגתו עמם היא ברחמים ,ועל כן רצתה התורה שנלמד מידות טובות ,ולא נהיה אכזרים כלפי בעלי חיים שאינם יכולים להגן על עצמם. ספורנו (במדבר כב ,לב) מבאר :שהכאת האתון היא פגם מוסרי מצד עצמו ,שכן בעל החיים נברא על ידי ה' יתברך ,והאדם המשתמש בו צריך לדעת את גבולות שליטתו .אין היתר להכות בהמה אלא אם יש בכך תועלת ממשית ,וכאן שהאתון לא חטאה ,הרי זו אכזריות גמורה. לאחר דברי רבותינו מפרשי המקרא ,נביא את דברי האחרונים שהרחיבו בנושא זה: רבנו אפרים כפי שמביא רבנו החיד"א בספרו נחל קדומים (פרשת בלק) ,כתב :דמכאן רמז למה שכתב בספר חסידים (סוף סימן מד) ,כל מי שרוכב על הסוס ומכה אותו במגפיים עתיד הוא ליתן את הדין .והוא מדגיש כי גם כאן בסיפורו של בלעם ,ניתן לו פשיעה על שהכה את האתון .ביאור העניין הוא שהרגישות לבעל החיים צריכה להיות טבועה בנפש האדם ,וכל סטייה ממנה נחשבת כפשיעה גמורה. מהר"א פאפו בעל פלא יועץ בספרו יעלזו חסידים (פרק ה) ,כתב :וייבהל הרעיון מראות ,עד היכן מגיע איסור צער בעלי חיים כל שהוא ,זולת בהכרח לצורך האדם .הוא ממשיך ומבאר כי רבים עברו על איסור זה משום שחוק וטיול ,ומסיים בתפילה שה' הטוב יכפר על כך .דבריו מלמדים אותנו כי המרחב של צער בעלי חיים אינו מצטמצם רק לדין היבש ,אלא נוגע בעומק נשמתו של האדם ,שאסור לו להפוך את השימוש בחי לביטוי של הנאה ושחוק. רבנו משה בן מיימון במורה נבוכים (חלק ג פרק יז) ,מבאר :אמרם בגמרא במסכת שבת (דף קכח ע"ב) וכן בגמרא במסכת בבא מציעא (דף לב ע"ב) :צער בעלי חיים דאורייתא ,מאמרו על

מה הכית את אתונך וגו' .הוא מוסיף ומבאר כי הדיון אינו רק בבהמה ,אלא על דרך ההשלמה לנו ,שלא נלמד מדת האכזריות ולא נכאיב לבטלה ללא תועלת .הוא מדגיש כי עלינו לכוון אל החמלה והרחמנות ,ואפילו באיזה בעלי חיים שיזדמן ,אלא לעת הצורך ,כי תאוה נפשך לאכול בשר ,לא שנשחט על דרך האכזריות או השחוק. ספר חסידים (סימן תרסו) נכפל המאמר שבפתיחת דברינו ,וז"ל :כל מעשה גרמות שאדם גורם צער לחברו נענש ,ואף אם יעשה צער על חינם לבהמה ,כגון שמשים עליה משאוי יותר מאשר יכולה לשאת ואינה יכולה ללכת ומכה אותה ,עתיד ליתן את הדין שהרי צער בעלי חיים דאורייתא .הוא מחדש כי כתיב בעניין בלעם על מה הכית את אתונך ,וכנגד שאמר לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך (במדבר כב ,כט) ,לכן נהרג בחרב .הרי לנו שהעונש על הפגיעה בחי הוא חריף ונוקב ,המלמד על משקלם הנכבד של בעלי החיים בעיני בוראם. הסוגייה שלפנינו אינה תלויה באוויר ,אלא מושרשת עמוק בדברי רבותינו בש"ס ,המבררים את גדרי איסור צער בעלי חיים והשלכותיו המעשיות על כל מגע בין האדם לבין עולם החי. בגמרא במסכת שבת (דף קכח ע"ב) איתא :דצער בעלי חיים דאורייתא .ופירש רש"י שם: דאורייתא ,שחייב אדם להצטער בצער בהמתו .וביאור העניין הוא שהתורה הטילה על האדם חובה מוסרית אקטיבית למנוע סבל מהבהמה ,שכן היא אינה כלי עבודה בלבד ,אלא יצור חי שזקוק לחמלת בעליו. בגמרא במסכת בבא מציעא (דף לב ע"ב) מבואר :כי המקור לאיסור זה נלמד ממה שאמרו על מה הכית את אתונך .וברש"י שם מבאר :דהיינו שאין לך רשות להכותה ללא צורך ,ואפילו אם נראה לך שהיא אינה עושה את רצונך ,עדיין עליך לבחון את מעשיך .הדיון שם עוסק בחובת הפריקה ,שאדם מחויב לפרוק מעל בהמתו את המשא הכבד ,שכן הסבל שלה הוא איסור שחל על האדם. בגמרא במסכת חולין (דף ז ע"ב) מסופר :כי רבי פנחס בן יאיר היה מקפיד שלא לעקור פרסות פרדותיו ,כיון שיש בזה צער בעלי חיים .ומוסיפים שם התוספות בד"ה איכא צער בעלי חיים: כי למרות שיש מקרים שבהם ההיתר ברור ,החסידים הקפידו לנהוג לפנים משורת הדין ,מתוך הבנה כי איסור צער בעלי חיים הוא ביטוי לעדינות הנפש שנדרשת מהאדם. בגמרא במסכת חגיגה (דף יד ע"ב) שאלו את בן זומא מהו לסרוסי כלבא .וביאר רש"י שם: כי השאלה נשאלה על רקע העובדה שסירוס הוא איסור בתורה ,והדיון עסק בשאלה האם צער בעלי חיים כשלעצמו מהווה עילה לאיסור ,גם במקום שבו אין איסור סירוס מפורש. הדיון שם מוכיח כי חכמים דנו במעמדה של הבהמה גם מול שאלות של התערבות בגופה למטרות שונות. בתלמוד ירושלמי (מסכת בבא מציעא פרק ב הלכה א) מבואר :כי הרחמים על הבהמה אינם רק עניין שבין אדם לבהמתו ,אלא הם חלק ממערכת היחסים של האדם עם כל נברא .הירושלמי מדגיש כי האדם מצווה להנהיג את בהמתו בדרך של ארץ ,ולא מתוך אטימות לב ,שכן הבורא יתברך רחמיו על כל מעשיו.

לאחר שסללנו את הדרך בדברי חז"ל והגמרות ,עלינו לעמוד על הכרעותיהם של רבותינו הראשונים ,אשר ניתחו את גדרי האיסור וההיתר במצבים מורכבים שבהם האינטרס האנושי מתנגש עם שלום הבריות. הרי"ף במסכת שבת (דף קכח ע"ב) פסק להלכה כסוגיה המבארת שצער בעלי חיים דאורייתא, ומשמע מדבריו כי איסור זה הוא עמוד התווך ביחס לכל פעולה בבעלי חיים ,למעט במקומות שבהם הוכרע אחרת. הרא"ש במסכת שבת (שם) כתב אף הוא כי צער בעלי חיים דאורייתא ,וביאר כי גדר זה מחייב את האדם לבחון בשיקול דעת כל פעולה שגורמת לסבל בבהמתו ,שכן התורה הקפידה על צערן של הבריות כחלק מהציווי על דרכי השם. המרדכי במסכת עבודה זרה (סימן תשצט) הביא את דברי ספר יראים (סימן קמב ,שנב) שכתב: ואם לא הפקיעו את הבכור מקדושה ונולד כיצד יעשה ,ינעול דלת לפניו וימות שלא לבא בו לידי תקלה .והוא מסביר שם שצער בעלי חיים דרבנן ,ואתי דרבנן ומבטל דרבנן .דבריו אלו פתחו פתח לדיונים על היררכיה בין איסורים ,והשאלה האם במקום שבו נגרמת תקלה חמורה ,ניתן להקל גם בסבל הבהמה. הרמ"א באבן העזר (סימן ה ,יד) פסק :כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים ,לית ביה משום איסור צער בעלי חיים .ולכן מותר למרוט נוצות מאווזות חיות ,וליכא למיחש משום צער בעלי חיים .ואולם הוא מסייג וכותב :ומכל מקום העולם נמנעים דהוי אכזריות .דברי הרמ"א הם אבן יסוד ,שכן הוא מבחין בין ההיתר ההלכתי היבש לבין גדר המוסר והרגישות שראוי לנהוג בהם ,שכן גם במקום המותר ,יש לבחון האם אין כאן ביטוי למידת אכזריות שאינה הולמת את הדרך הראויה. תרומת הדשן (סימן קה) ביאר את יסוד ההיתר ,וכתב כי אין איסור צער בעלי חיים כשעושה לצרכיו ולתשמישיו ,שהרי לא נבראו כל הבריות רק לשמש את האדם ,כדאמרינן בגמרא במסכת קידושין (דף פב ע"א) .הוא הוכיח זאת מכך שמותר להוליך משא כבד על בהמה ,למרות שזה גורם לה צער ,וכן ממה שהתירו לסרס תרנגול לצורך ,דבר שמוכיח שהצורך האנושי מפקיע את איסור הצער. לאחר שראינו את יסודות הראשונים ,נצלול אל משנתם של גדולי האחרונים ,אשר פרסו יריעה רחבה של דיונים בשאלת השימוש בבעלי חיים לצרכי האדם ,וביקשו למצוא את האיזון בין היתר הצורך לבין גדרי איסור הצער. שו"ת משאת בנימין (סימן כה) דן בשאלה האם מותר לנחור תיישים בשביל עורותיהן .הוא מביא ראיה להיתר ממה שאמרו בגמרא במסכת חולין (דף פה ע"ב) שרבי הורה לרבי חייא להרוג עוף כדי שיריחו התולעים שבפשתן ויברחו ,וקבע כי אם בבהמה טמאה התירו כדי להציל פשתנו ,קל וחומר כאן .עם זאת ,הוא דחה זאת וחילק כי שם התירו רק משום שבא להציל מהפסד ממון ,מה שאין כן בנחירת תיישים שנעשית רק לתוספת ריווח. שו"ת בית יעקב (לרבי יעקב צויזמר ,סימן מב) העיר על דברי המשאת בנימין ,כי כבר קדמו בראיה

זו ספר חסידים (סימן תרסז) שכתב :יודע צדיק נפש בהמתו ,אדם שאינו צריך לאכול בשר לא ישחוט ועובר על בל תשחית ,אבל אם צריך לעור מותר .הוא הוסיף לחלק בין אם צריך את גוף העור עצמו ,כגון למנעלים ,לבין אם הוא רוצה להרוויח ממכירת העורות ,והעלה שאם אינו ממית אלא רק גורם טריפה ,הרי שיש איסור מטעם צער בעלי חיים שיש סוברים שהוא מדאורייתא. הש"ך (יורה דעה סימן קיז ,סעיף קטן ח) הסכים לדברי בנו של המשאת בנימין ,שהוכיח כי כל מה שהתירו להמית או לנחור הוא רק כשיש הפסד ממוני מוחשי ,אבל למכור את הבשר לאחר מכן לנכרי ודאי אסור .הט"ז (שם ,סעיף קטן ד) דחה את דברי הש"ך והרחיב בהסבר הדין ,וסוגיה זו הובאה בהרחבה גם בשו"ת עבודת הגרשוני (סימן יג) ,אך בנידוננו המדובר בהיתר צורך ולא במכירת נבילה. הסמ"ג (לאו רכט) ביאר שכל שיש לו הנאה מרובה מהשחתה ,אין כאן איסור בל תשחית. בהקשר זה הובא בשו"ת שבות יעקב (חלק ג סימן עא) הדיון אם מותר לנסות תרופה חדשה על כלב או חתול מחשש פיקוח נפש ,והוכיח מהיתר נחירת התיישים והריגת העוף להצלת הפשתן ,כי לצורך רפואה מותר להמית .הוא ציין כי הגמרא במסכת שבת (דף עז ע"ב) מלמדת שלא נברא דבר לבטלה ,ומותר להמית בעלי חיים משום רפואה ,ואפילו ספק רפואה מותר, כי צורך אדם דוחה בל תשחית וצער בעלי חיים. בעל דעת קדושים (יורה דעה סימן כד ,סעיף יב) כתב להתיר לאותן הנחפזין בערב שבת בנסיעתם ומכין את בהמתם יותר מהרגיל ,והביא ראיה שכל שיש בו צורך האדם אין בו משום צער בעלי חיים ,שהרי התורה לא אסרה חרישה בשור ,ועל כרחך שכיון שנבראו לשמש את האדם ,אין קפידא בעבודה מרובה .הגידולי קדש (שם) הקשה על כך מדברי הגמרא במסכת שבת (דף קכח ע"ב) שצער בעלי חיים דאורייתא ,וכיצד ניתן להתיר זאת .הוא יישב שהברירה ביד האדם ,ואם רוצה להחמיר על עצמו משום איסור דאורייתא הוא רשאי ,אך אין כאן היתר גורף לאכזריות. בהמשך לדברי הראשונים והאחרונים ,אנו ניגשים אל פסיקתם של גדולי הדור האחרון ,אשר התמודדו עם השאלות המודרניות של המדע והרפואה ,ובחנו כיצד עקרונות התורה עומדים במבחן המציאות הטכנולוגית של ימינו. הגאון מוה"ר יצחק יעקב וייברג זצ"ל בשו"ת שרידי אש (יורה דעה סימן צא) ,ובדומה לכך בשו"ת חלקת יעקב (חושן משפט סימן לד) ,דנו בהרחבה בשאלה האם מותר לגרום צער בעלי חיים באמצעות נסיונות מדעיים לתועלת חכמת הרפואה .הגרי"י וייברג מבאר כי אף שניתן לומר שאיסור צער בעלי חיים קיים גם כשאין צער ממשי ,הרי שבגמרא מוכח שצורך האדם מפקיע איסור זה .הוא מנתח את השאלה המפורסמת במסכת חגיגה (דף יד ע"ב) האם מותר לסרס כלב ,ומסיק מכך שבן זומא לא אסר זאת משום צער בעלי חיים ,מה שמוכיח שבעת שיש צורך אנושי ,האיסור נדחה. מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל בספריו ,עסק אף הוא בשאלות אלו של צער בעלי חיים בתוך עולם הרפואה ,והדגיש כי אין לראות בבעלי החיים מחוץ למערכת הערכים של התורה ,אך עם זאת ,חובת הצלת החיים וההתקדמות הרפואית ניצבות בראש סדר העדיפויות .הוא הסביר

כי עלינו להימנע מאכזריות לשמה ,אך במקום שבו הניסוי נועד לקדם מרפא לבני אדם ,אין בכך משום עבירה ,שכן הבריאה כולה הועמדה לשירות האדם. הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל בשו"ת אגרות משה (יורה דעה חלק ב סימן כד) ,נדרש אף הוא לשאלות של צער בעלי חיים בדרכים שונות .בהתייחסו למקרים שבהם נדרש אדם לפעול בדרך שעלולה להזיק לבעל החיים ,הדגיש כי כל עוד הפעולה אינה נעשית בדרך של התעללות אלא לצורך אמיתי ,אין להחמיר בזה יותר ממה שהורו לנו חכמים .הוא הבהיר כי חובתנו היא למזער את הסבל ככל הניתן ,אך בו בזמן אסור לנו לעצור את צורכי הרפואה והקיום שלנו. הגאון רבי יצחק זילברשטיין בספרו שיעורי תורה לרופאים (חלק ב ,סימן קלד) ,דן בנקודה עדינה ומרתקת של תרומת כליה מן החי .הוא מביא את סברת התלמוד ירושלמי (מובא בבית יוסף חושן משפט סימן תכו) כי אדם חייב להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל את חברו מודאי סכנה .מאידך ,הוא מציין את דברי התלמוד בבלי במסכת סנהדרין (דף עג ע"א) המורים שלא להכניס עצמו לספק סכנה ,והוסיף את פסיקת הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן במשנה ברורה (סימן שכט ,סעיף יט) כי אם הסכנה למציל גדולה ,אינו מחויב ,שחייו קודמים לחיי חברו .עם זאת ,הוא מסכם כי בדרגת סיכון מועטה ,הרי זה בגדר מצווה ממדת חסידות. וכאן הוא המקום לבאר את דברי השרידי אש (שם) ,שסיכם את הדברים בדרכו המופלאה: סוף דבר ,דינו דין אמת ,שמותר לצער בעלי חיים לתועלת חכמת הרפואה .ולא עוד ,אלא שלפי דעתי אין כאן גם מידת חסידות ,שמידת חסידות היא במקום שנוגע רק לעצמו ורשאי אדם להחמיר על עצמו ,אבל לא במקום שנוגע לאחרים ,כי מאי חזית דצער בעלי חיים עדיף טפי מצער החולים ,שאולי יוכל לעזור להם .לכן פסק כי מותר לרופאים לעשות נסיונות בלי שום גמגום ופקפוק. לאחר שהעמקנו בשיטות הפוסקים והכרעותיהם ,עלינו להוריד את הדברים אל קרקע המציאות ולברר כיצד כל אלו מתרגמים למעשה ,במצבים יומיומיים המעסיקים את האדם המבקש לשמור על יראת שמים בתוך עולם מורכב. הנפקא מינה הראשונה והמובהקת היא השאלה המעשית של נסיונות רפואיים בבעלי חיים. על פי דברי השרידי אש והחלקת יעקב ,אנו למדים כי מותר לרופאים לבצע נסיונות המלווים בצער ,כל עוד המטרה היא הצלת חיי אדם .כאן עלינו להבהיר :אין זה היתר גורף לזלזל בסבל, אלא תיעדוף ברור של ערך החיים .לכן ,כל נסיון רפואי המקדם תרופה למחלה קשה ,מוגדר כצורך אנושי מובהק המפקיע את איסור צער בעלי חיים. נפקא מינה נוספת עולה מן השאלה האם מותר לתרום כליה תמורת תמורה כספית .מדברי הרא"ש בסנהדרין ומדברי הסמ"ע בחושן משפט ,עולה כי אם הניצול אמיד ,הוא חייב לשלם למציל את הוצאותיו .יתרה מזאת ,הנודע ביהודה התיר להסתכן בציד חיות למטרת פרנסה כפי שהתורה התירה לעבור ארחות ימים .מכאן נובע כי תרומת כליה ,שהיא פעולה של הצלת חיים ,מותרת ואף יש בה מעלה .אם התורם זקוק לפיצוי כלכלי כדי להתקיים ,אין בזה משום חטא ,שכן התורה הכירה בכך שאדם נושא את נפשו אל שכרו בעבור פעולות הכרוכות במאמץ ואף בסיכון מחושב.

עוד נפקא מינה היא הדיון האם אדם רשאי להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל את חברו. למדנו כי אמנם קיימת מחלוקת בין התלמוד ירושלמי לתלמוד בבלי ,אך פסיקת הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן במשנה ברורה מכריעה כי במקום שבו הסכנה למציל גדולה, אין הוא מחויב להקריב את חייו ,שכן חייו קודמים לחיי חברו .עם זאת ,במקום שבו הסכנה מועטה והצלת החיים ודאית ,הדבר מוגדר כמידת חסידות .תרגום הדברים למציאות ימינו הוא כי אדם המבקש לתרום כליה עושה מעשה נאצל של חסידות ,כל עוד הסיכונים הרפואיים מחושבים ומוגדרים כנמוכים. נפקא מינה רביעית עולה מהדיון על המתנדב למלחמה .מתוך דברי האמרי אש ,המסתמך על דברי התוספות במסכת שבועות ,אנו למדים כי יציאה למלחמת רשות אינה נחשבת כאיבוד עצמו לדעת ,שכן בטבע העולם נלקחים סיכונים למען מטרה כללית .הדבר רלוונטי להבנת רמת הסיכון שאדם לוקח על עצמו – אם זה עבור פרנסה ,אם זה עבור הצלת הכלל במלחמה ,ואם זה עבור הצלת הפרט בתרומת איבר – כל עוד הפעולה אינה מוגדרת כהשחתה חסרת תועלת אלא כצורך בעל הנאה מרובה או הצלה ,היא באה בגדר ההיתר. העומק הטמון בסוגיית צער בעלי חיים בעת צורך אנושי ,מגלה לנו כי ההלכה אינה מתייחסת לבעלי החיים כאל אובייקטים חסרי משמעות ,אלא כאל חלק בלתי נפרד ממרקם הבריאה שבו טבועה חותמו של הבורא יתברך .נראה לבאר כי המתח שבין ההיתר להשתמש בבעלי חיים לבין האיסור לצערם ,אינו סתירה הלכתית גרידא ,אלא שיקוף של תפקיד האדם בעולמו של הקב"ה .האדם ,אשר זכה להיות נזר הבריאה ,נושא באחריות כפולה :מחד ,העולם הועמד לרשותו כדי לפתח ,להתרפא ולקיים את חייו ,ומאידך ,עליו לזכור כי הוא אפוטרופוס המנהל את נכסי הבורא בזהירות ובחמלה. נראה להוסיף כי ההבדל בין היתר לצורך לבין אכזריות ,טמון בכוונת הלב ובמהות הפעולה. כאשר האדם מונע מתוך הכרח – רפואי ,קיומי או הצלתי – הוא פועל בתוך המסגרת שבה הוענק העולם לשימושו .לעומת זאת ,כאשר האדם פועל מתוך שחוק או אדישות ,הוא מנתק את הקשר שבין המעשה לבין המקור האלוקי שבו ,ובכך הוא מחלל את צלם האלוהים שבו .העומק המוסרי של האיסור לצער בעלי חיים נועד לעצב את מידותיו של האדם ,כדי שלא יתרגל לקהות חושים כלפי הסובב אותו ,גם כשהוא ניצב מול יצורים שאינם ניחנים בבינה כשלנו. וחשבתי להעמיק ולומר ,כי גם בשאלות הקשות של סיכון עצמי לצורך הצלת הזולת ,אנו פוגשים את אותו עקרון של איזון רגיש .הנכונות של האדם להקריב מנוחותו או אף לסכן את גופו במידה מחושבת למען הצלת חיים ,אינה סותרת את חובת השמירה על החיים .אדרבה, היא מעלה את מעשה ההצלה לדרגה של שליחות אלוהית .כאשר התורה מגדירה את חובת האדם ,היא אינה מבקשת ממנו להיות מלאך מופשט מעולם המעשה ,אלא אדם חי ,הפועל בתוך המציאות ,שוקל את צעדיו במאזני חסד ודין ,ומכיר בכך שכל פעולה שנעשית למען האחר ,גם אם היא כרוכה בקושי או בסכנה מועטה ,יש בה כדי להוסיף אור של קדושה בעולם. הסוגייה הזו מלמדת אותנו כי האדם המבקש ללכת בדרכי ה' ,נדרש לפתח אינטואיציה

פנימית של חמלה ,שאינה תלויה רק בסעיפים הלכתיים יבשים .היכולת להבחין מתי צורך האדם דוחה את צער הבהמה ,ומתי מדובר בשימוש מופרז ,היא המבחן שבו נמדדת דקות ההבחנה של בן התורה .יראת השמים אינה נמדדת רק בבין אדם למקום ,אלא היא מחלחלת גם ליחסו של האדם לכל פרט ופרט בבריאה ,מתוך הבנה שהכל נברא לתפארתו. בחיבור הסוגייה אל מרחבי הנפש ,נראה ליישב כי היחס לבעלי חיים אינו עומד במנותק מהעבודה הפנימית של האדם .האדם המבקש לזכך את מידותיו ,מוצא כי החמלה המופנית כלפי היצורים שאין להם דעה ,משמשת ככלי פיתוח לרגישות הלב המקודשת שצריכה להפעם בקרבו .כאשר אדם נזהר שלא להסב צער מיותר לבהמה ,הוא למעשה מאמן את נשמתו להיות עירנית וקשובה לכל דפיקה של הזולת ,גם כשזו אינה מתבטאת במילים מפורשות. נראה להוסיף כי האמונה בבורא עולם ,שרחמיו על כל מעשיו ,מחייבת את האדם להשליך את הנהגתו של הקב"ה על אורחות חייו .כפי שהקב"ה זן ומפרנס מהקרני ראמים ועד ביצי כינים ,כך האדם נדרש לאמץ ראייה רחבה ומלאת חמלה .החיבור לאמונה הוא המגן הטוב ביותר מפני הפיכת הרפואה והמדע למכונה אכזרית וחסרת פנים .ככל שהאדם מודע לכך שכל כוחו ויכולתו לשנות את הטבע מגיעים ממקור עליון ,כך הוא מבין שתפקידו הוא לשרת את החיים ולא להפוך לאדון אכזר המנצל את החלש ללא כל רסן. וחשבתי להעמיק ולומר ,כי ההנהגה הנכונה נבחנת דווקא ברגעי הלחץ ,כאשר הצורך הרפואי או האישי דוחק .כאן נמדד עומק הקשר בין המחשבה למעשה .אדם שחי מתוך הכרה כי החיים הם פיקדון ,יבצע את הניסוי המדעי או את פעולת ההצלה מתוך תפילה וביטול עצמי ,מתוך הכרה בערך המקודש של החיים שניתנו לו לשמור עליהם .זוהי הנהגה של אדם המבין כי גבורתו אינה נמדדת בכיבוש הטבע ,אלא ביכולת להשתמש בו מתוך אחריות ויראת שמים טהורה. ההנהגה העולה מכאן היא הנהגה של שקילה מתמדת .אין האדם פטור מלהיות בעל דעה בכל רגע .דווקא מתוך עולמנו המודרני ,שבו המדע מעניק לנו כוחות אדירים ,אנו זקוקים יותר מתמיד למידת החסידות .העבודה על הנפש היא לוודא שאף אם ההלכה מתירה לנו לפעול בשל צורך אנושי ,הרי שהלב נותר רך ,והכרה בכך שכל יצור חי הוא חלק ממארג הבריאה המופלא של הבורא ,נשמרת בתוך תוכנו כנר תמיד. כאשר אנו מתבוננים במערכת היחסים שבין האדם לבעלי החיים ובין האדם למצבי סכנה וצורך ,מתגבש בקרבנו מצפן פנימי המנווט את דרכנו בעולם המעשה .המוסר היהודי אינו מבוסס על רגשנות חיצונית בלבד ,אלא על הכרה עמוקה בערכם המקודש של החיים, המעניקה לאדם מסגרת ברורה של היתר ואיסור ,של חמלה ושל הכרח. נראה לבאר כי המצפן הזה מנחה אותנו שלא להפוך את הכרחיות החיים לצידוק לאדישות. גם במקום שבו ההלכה מתירה את השימוש בבעלי חיים לצרכי רפואה והצלת חיי אדם, המוסר התורני תובע מאיתנו לשמור על רגישות גבוהה .אין המדובר בהטפה לוויתור על צורכי הרפואה ,אלא בתביעה נפשית מהאדם :שיהיה מודע למחיר הנלווה לכל פעולה ,ושלא יתייחס לבעלי החיים כאל חומר גלם גרידא המנותק מהוויה של יצירה אלוקית.

וחשבתי להעמיק ולומר ,כי המצפן הפנימי הזה נבנה מתוך הידיעה כי ככל שכוחו של האדם גדל ,כך גדלה אחריותו .היכולת לרפא מחלות ,להאריך ימים ולשפר את איכות החיים האנושית באמצעות נסיונות מדעיים ,היא ברכה עצומה ,אך היא טומנת בחובה את הסכנה לקהות חושים .המצפן המוסרי שלנו מציב גבול ברור :כל פעולה צריכה להיעשות מתוך תכלית של אמת וצורך ממשי ,ולא מתוך אינטרס אישי או מתוך רצון לקיצור דרך שאינו חיוני. ההכרעה המוסרית בסיטואציות של הקרבה עצמית ,כפי שראינו בתרומת איברים או בהגנה על הכלל ,היא הביטוי הנעלה ביותר של המצפן הזה .אדם המבקש להיות ישר דרך אינו פועל מתוך דחף רגעי ,אלא מתוך שיקול דעת המאזן בין אהבת חייו לבין האחריות לזולת .המוסר כאן אינו דורש התאבדות חסרת טעם ,אלא מלמד אותנו שקיימת גדלות נפש במסירות מחושבת ,כזו שמעמידה את ערך החיים בראש ,אך יודעת לקדש אותם גם במחיר של מאמץ אישי. המצפן שלנו ,אם כן ,נבנה על יסודות של ענווה .אנו פועלים בעולם כנציגי הקב"ה ,המפקיד בידינו כוחות אדירים .האיזון העדין בין ניצול כוחות אלו לטובת האנושות לבין השמירה על כבוד כל יצור שנברא ,הוא האתגר היומיומי שלנו .אדם החי על פי מצפן כזה ,אינו זקוק לסיסמאות ,שכן הוא פועל בתוך מציאות שבה כל מעשה שלו משקף את הכבוד שבו הוא מחזיק כלפי כל בריאה שנבראה בצלם או שנבראה לתפארת הבורא. מתוך הסוגייה המורכבת שלפנינו ,עולים כלים מעשיים לעבודת הנפש בכל יום .התובנה הראשונה היא כי הצורך האנושי ,בפרט בענייני רפואה והצלה ,מהווה היתר רחב ומוצק, אך הוא לעולם אינו פוטר את האדם מהאחריות לנהוג בחמלה .עלינו לאמץ הנהגה שבה גם כאשר אנו נאלצים להשתמש באמצעים שגורמים לסבל ,נעשה זאת מתוך הכרה בגודל השעה, במינימום האפשרי ובמודעות מלאה לערך החיים המופקד בידינו .התובנה השנייה היא כי מידת החסידות אינה ניתנת לכימות ,והיא דורשת מאיתנו לבחון בכל סיטואציה – האם אני פועל רק מתוך מה שמותר לי ,או שמא אני יכול להוסיף רגישות ,אדיבות ורחמים שהופכים את הפעולה הטכנית למעשה של קדושה.

עיקר העניין: שורש הדברים נעוץ בהבנה כי האדם אינו ניצב לבדו מול הטבע ,אלא הוא משמש כשליחו של בורא עולם בעולמו ,המופקד על שמירת האיזון המופלא בין הישרדות לבין חמלה .כל פעולה ,מניסיונות רפואיים ועד נכונות להקרבה אישית ,חייבת להישקל במאזני האמת של תורה ,שאינה מאפשרת לנו להפקיר את צער הבריאה מחד ,אך אינה תובעת מאיתנו להקריב את חיי האדם ורווחתו מאידך .המפתח לחיים של יראת שמים הוא היכולת לשמור על עין טובה ועל לב רך ,המכירים בערכו של כל חי ומבינים כי דווקא מתוך הכרה זו ,צומחת הגבורה האמיתית להכריע בשאלות של חיים ומוות ,בדרך שתקדש שם שמים ותגדיל את אור החמלה בעולם.