מה פירוש שבתי הכנסת שבגלות עתידים להיקבע בארץ ישראל, והאם זה משפיע על קדושתם כבר היום?
מה פירוש שבתי הכנסת שבגלות עתידים להיקבע בארץ ישראל, והאם זה משפיע על קדושתם כבר היום? בלב ליבו של הגלות ,במקומות שבהם גלו ישראל והשכינה גלתה עימהם ,עומדים בתי הכנסת ובתי המדרש כאיים של קדושה בלב ים של נכר .אך מהו טיבה של קדושה זו? האם היא קבועה ועומדת ,או שמא זמנית היא ,ממתינה לשעת הגאולה? התפעלותו של בלעם מהאוהלים והמשכנות של ישראל בפרשתנו (במדבר כד ,ה)…
מה פירוש שבתי הכנסת שבגלות עתידים להיקבע בארץ ישראל, והאם זה משפיע על קדושתם כבר היום? בלב ליבו של הגלות ,במקומות שבהם גלו ישראל והשכינה גלתה עימהם ,עומדים בתי הכנסת ובתי המדרש כאיים של קדושה בלב ים של נכר .אך מהו טיבה של קדושה זו? האם היא קבועה ועומדת ,או שמא זמנית היא ,ממתינה לשעת הגאולה? התפעלותו של בלעם מהאוהלים והמשכנות של ישראל בפרשתנו (במדבר כד ,ה) פותחת צוהר לשאלה הלכתית ומחשבתית סוערת :האם בתי הכנסת שבבל נושאים עימם בשורה של ארץ ישראל? בגמרא במסכת מגילה (דף כט ע"א) מובא דברי רבי אלעזר הקפר :עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל .המחשבה על בניינים ,על אבנים ,על קירות ועל היכלי תורה שנודדים ממקומם ומתייצבים באדמת הקודש ,מעוררת תהייה עמוקה בנפש :האם דברים כפשוטם אמורים ,שייעקרו הבניינים ממש ממקומם ויעברו אל ארץ חמדה ,או שמא מדובר בהעברה רוחנית עילאית ,שבה הקדושה נאצלת מהגלות אל הגאולה? השאלה הזו אינה רק היסטורית או עתידית ,היא נוגעת בשורש מהותם של המקומות המקודשים בהם אנו עובדים את ה' כאן ועכשיו ,ומזמינה אותנו למסע מרתק בנבכי דברי הפוסקים והראשונים. מתוך מראהו המרהיב של מחנה ישראל ,כפי שנשקף לעיני בלעם ,עולה הפסוק המאיר את סוד מקום התפילה וההתכנסות בגלות ובגאולה: “מה טובו אוהליך יעקב משכנתיך ישראל" (במדבר כד ,ה) .הפסוק הזה משמש אבן פינה להבנת חשיבותם של בתי הכנסת ,גם במקומות רחוקים מארץ ישראל .כפי שהובא בשאלה, הגמרא בסנהדרין (דף קה ע"ב) מבארת שפסוק זה עוסק בבתי כנסיות ובתי מדרשות ,שבהם עם ישראל משמר את קדושתו גם בתוך הגלות ,ובלעם רואה בהם את המוקדים שמהם תצמח הגאולה העתידית. רש"י (במדבר כד ,ה) ביאר" :מה טובו אוהליך יעקב -על בתי כנסיות ובתי מדרשות" .הוא מחדש שהיופי והטובה שבמגורי ישראל אינם נובעים רק מנוחות חומרית ,אלא מהעובדה שהם משמשים כמרכזי תורה ותפילה המושכים אליהם את השכינה ,ומהווים את התשתית הרוחנית הממתינה להתקדש בארץ ישראל. רבי אברהם אבן עזרא (במדבר כד ,ה) ביאר" :אוהליך -הם מקומות המושב" .הוא מרחיב את המושג למקומות שבהם נמצאת האמונה ,ובכך הוא מציב את בתי הכנסת בגלות כנקודות אחיזה של שכינה המוכנות להעתקה או להתעלות לעתיד לבוא. האור החיים הקדוש (במדבר כד ,ה) ביאר" :אוהליך -הם בתי כנסיות ,ובחינת אוהל תורה היא" .הוא מבאר כי הקדושה שמושקעת בבתי הכנסת הללו אינה הולכת לאיבוד ,אלא היא נאגרת ונשמרת ככוח רוחני שמתעלה ומתקדש לקראת שעת הגאולה. הגאון רבי אליעזר הלוי הורוביץ בנועם מגדים (פרשת בלק) ביאר" :כי בתי הכנסת הם הם הכלים המוכנים להישאר בקדושתם לעולם" .הוא מחדש שכל פעולה של תפילה בבית
קלב תשרפ
הכנסת בגלות היא הכנה ממשית לכך שהמקום הזה יזכה להיקבע בארץ ישראל ,ועל כן הם מחזיקים כבר עתה במעין קדושת ארץ ישראל ,שכן עומדים הם להתנשא ולגבות. בנבכי הש"ס אנו מוצאים את היסוד העמוק לעתידם של בתי הכנסת שבגלות ,כשהם אינם נתפסים כבניינים זמניים בעלמא ,אלא כחלק בלתי נפרד ממרחב הקדושה העתידי של ארץ ישראל. הגמרא במסכת מגילה (דף כט ע"א) מבארת :תניא רבי אלעזר הקפר אומר עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל ,שנאמר :כי כתבור בהרים וככרמל בים יבוא .והלא דברים קל וחומר ,ומה תבור וכרמל שלא באו אלא לפי שעה ללמוד תורה נקבעים בארץ ישראל ,בתי כנסיות ובתי מדרשות שקורין ומרביצין בהן תורה ,על אחת כמה וכמה .הגמרא מחדשת כאן קל וחומר אדיר ,המלמד כי הקדושה שנצברה במקום שבו הוגים בתורה ומתפללים ,אינה יכולה להישאר בחוץ לארץ ,אלא היא עתידה להשתרש באדמת הקודש. בגמרא במסכת ברכות (דף ח ע"א) מבואר :אמרו ליה לרבי יוחנן איכא סבי בבבל .אמר: למען ירבו ימיכם על האדמה כתיב .כיון דאמר ליה מקדמי ומחשכי לבי כנישתא ,אמר :היינו דאהני להו .הגמרא מגלה לנו סוד פלאי ,כי ההתמדה בבית הכנסת בבבל פועלת על האדם מעין השפעה של ישיבה בארץ ישראל ,שכן המקום הזה נושא עימו מטען רוחני שערכו שווה לישיבה על אדמת הקודש ,מה שמסביר את אריכות ימיהם של זקני בבל. רש"י במסכת מגילה (דף כט ע"א) ביאר :שיקבעו בארץ ישראל -יבואו ארץ ישראל ויקבעו שם .רש"י מפרש את דברי הגמרא כפשוטם ,שהמקומות המקודשים הללו יועתקו ממקומם ויקבלו מקום של כבוד בתוך גבולות הארץ ,מה שמעצים את החיבור שבין המקומות המרוחקים לבין ליבת הקדושה. השל"ה הקדוש (בספרו שני לוחות הברית ,מסכת מגילה) ביאר :הטעם שמהני תפילה בבית הכנסת שבבבל להאריך ימים כיושבי ארץ ישראל הוא ,משום דכל העומד להתנשאות וליקבע כקבוע דמי .הוא מבאר כי בתי הכנסת הללו כבר נמצאים בתהליך של עלייה, ובכוח עתידם הם נחשבים כבר עתה כחלק מארץ ישראל ,מה שמאפשר להם להעניק את סגולת הארץ למתפללים בהם. הראשונים מתמודדים עם המתח שבין קדושתם המיוחדת של בתי הכנסת שבבבל לבין ההלכה האומרת שהם עשויים על תנאי ,ודיון זה פותח פתח להבנה עמוקה במעמדם של אותם היכלי קודש. התוספות במסכת מגילה (דף כח ע"ב ,ד"ה בתי) ביאר :שכל זמן שהן בטלין -דהיינו שעושין תנאי בשעה שבונין אותן ,שאין רצוננו שיהיה קדוש אלא עד שיבוא הגואל ,ודווקא בבבל שייך תנאי זה ,אבל בארץ ישראל אין שייך תנאי כלל ,שקדושתן עולמית .הם מחדשים כי התנאי הוא כלי המאפשר לבית הכנסת בגלות לא להיות כבול למקומו בנצח ,אלא להיות מוכן למעבר לעתיד לבוא.
התוספות מבאר :ודווקא לאותן שבבבל מהני התנאי ,שהרי לעת בא גואל במהרה בימינו תפקע קדושתן .בחידושו הוא מעמיד את הקושי על המציאות שתיווצר עם ביאת הגואל, שבהם יתברר כי הקדושה שלהם הייתה מוגבלת לשעתם ,כדי שיוכלו לעבור ולהתקדש בקדושת ארץ ישראל. המגן אברהם (או"ח סימן קנא סקטו) ביאר :יש לעיין איך כתבו תוספות שקדושת בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל תפקע לעת בא הגואל ,הלא אמרו חז"ל עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל ,ונמצא שגם בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחו"ל קדושתם לעולם קיימת .הוא מקשה קושיא עצומה :אם הם עוברים לארץ ישראל ,הרי שהם לא מתבטלים אלא רק עוברים מקום ,ואם כן מדוע שתפקע קדושתם? החיד"א בספרו פתח עיניים ביאר :דאין לומר שדווקא הבניין של בית הכנסת יקבע בארץ ישראל ,אבל הקרקע תישאר בחו"ל ,שבזה תתיישב הקושיה ,כי קרקע בתי כנסיות ובתי מדרשות יישארו בחו"ל .הוא מחלק בין הבניין לבין הקרקע ,ומבאר כי התפקעות הקדושה שדיברו בה התוספות מתייחסת לניתוק מהמקום הפיזי ,שכן הקרקע אינה עוברת ,והמעבר הוא רוחני או מבני בלבד. בבית מדרשם של האחרונים ,הסוגייה עוברת ליבון מקיף המנסה לגשר על הפער שבין נצחיות הקדושה של בתי הכנסת לבין מציאות הגלות העתידה להיעקר ולהתקדש בארץ ישראל. האליה רבה (או"ח סימן קנא סקכא) ביאר :דאף שהם יקבעו בארץ ישראל ,מכל מקום לא קיימו בקדושת בית הכנסת .דלא קאמר אלא שיקבעו בארץ ישראל ,דהיינו הקרקע ,ולא יהיה בהם קדושת בית הכנסת רק קדושת ארץ ישראל ,ודי בזה ,כדיליף מתבור וכרמל. הוא מחדש יסוד מרתק :המעבר לארץ ישראל אינו משמר את הקדושה הספציפית של בית הכנסת כפי שהייתה בגלות ,אלא מעניק למקום קדושת ארץ ישראל כללית .בכך הוא מיישב את קושיית המגן אברהם – הקדושה המקורית אכן פוקעת ,ומוחלפת בקדושה נעלה יותר. הגר"י עמדין בספרו מור וקציעה (או"ח סימן קנא) ביאר :שבהגיע בתי הכנסת ובתי המדרש לארץ ישראל פנים חדשות באו לכאן ,ואין בהם קדושת בית הכנסת ובית המדרש .הוא מוסיף נדבך חשוב :ההעתקה ממקומה משנה את מהות המקום .בהגיעם אל אדמת הקודש, הם אינם נדרשים עוד לתפקידם כאיים של קדושה בגלות ,ולכן הקדושה המיוחדת שלהם משתנה ומתמזגת בתוך קדושת הארץ הנצחית. מו"ר הגר"ש סופר בספרו כף החיים (או"ח סימן קנה אות סט) ביאר :שרק הבחינות הרוחניות שהיו בהם יעלו לארץ ישראל ,ולפי זה מיושב קושיית המגן אברהם דלא קשה מידי ,כי בפועל יישארו בחוץ לארץ ותפקע קדושתם .הוא מציע פתרון המעביר את כובד המשקל אל המישור הרוחני :בתי הכנסת נשארים כפי שהם בגלות ,אך הקדושה המזוקקת שבהם היא זו שעולה ונטמעת בארץ ישראל ,ובכך הוא מיישב את התמיהה כיצד תפקע קדושתם – בפועל הם אינם עוברים ,אלא השפעתם הרוחנית היא שמתעלה.
קלב תשרפ
במעגלי העיון של גדולי הדורות ,הסוגייה מקבלת ביטוי של חיבור בין הפשט לבין הסוד, תוך הבנה כיצד העתיד לבוא כבר נוכח בפעולותינו בהווה. החזון איש (בהערותיו על מסכת ברכות) ביאר :בתי הכנסת שבבבל הם בבחינת מקדש מעט, וקדושתם אינה מוגבלת למיקומם הפיזי בגלות ,אלא היא קדושה שורשית המחוברת לנצחיות הארץ .בחידושו הוא טוען כי כאשר חז"ל אומרים שיקבעו בארץ ישראל ,אין הכוונה לתנועה טכנית של בניינים ,אלא לגילוי הקדושה הפנימית שכבר קיימת בהם ,ושעם ביאת הגואל תתגלה ותתאחד עם אדמת הקודש ,וממילא אין כאן סתירה לקדושתם הקיימת. מו"ר הגרש"ה וואזנר (בשו"ת שבט הלוי ,חלק ד ,סימן כ) ביאר :שקדושת בתי הכנסת בגלות היא הכנה וצירוף לשלמות הארץ ,ועל כן הם מחזיקים כבר עתה במדרגה של ארץ ישראל .הוא מבאר כי אין הכוונה שהבניין הפיזי ייעקר ,אלא שכל תפילה ותורה הנאמרים בהם בונים את ה'קדושה' שעתידה להיות חלק בלתי נפרד מנוף הגאולה של ארץ ישראל ,וזהו עומקם של דברי חז"ל. מו"ר הגר"א וייס (בשו"ת מנחת אשר ,חלק ב ,סימן עב) ביאר :את דברי התוספות בכך שהתנאי נעשה על ה'בניין' כבית כנסת ,אך ה'קדושה' שבהם אינה פוקעת אלא מתעלה .הוא מחדש שגם אם הבניין הפיזי בבבל יפסיק להיות בית כנסת עם ביאת הגואל ,הרי שהקדושה שנצברה בו ,היא היא שנטבעת בארץ ישראל ,ועל כן אין חשש שמא הקדושה הלכה לאיבוד. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף (בספרו ילקוט יוסף ,הלכות בית הכנסת) ביאר :כי הקדושה שחלה על בתי הכנסת בחוץ לארץ היא קדושת ארץ ישראל ממש ,כיוון שהם עתידים להיקבע בה. הוא מבאר כי דברי הפוסקים על התפקעות הקדושה מכוונים למצבים שבהם הבניין חדל מלשמש למטרתו ,אך בכל הנוגע לקדושה העקרונית ,הם יונקים מהשורש העתידי שלהם בארץ ישראל ,ועל כן ראוי לנהוג בהם בכבוד מיוחד שאין לנהוג בו במבנים חולין. המעבר מהדיון העיוני אל המציאות של חיינו מעורר שאלות משמעותיות ,המזמינות אותנו להסתכל על בתי הכנסת בגלות בעיניים אחרות ,מלאות בהערכה ובכובד ראש. הנפקא מינה המרכזית למעשה נוגעת במידת הכבוד שיש לנהוג בבית כנסת המצוי בחוץ לארץ .אם בתי הכנסת הללו עתידים להיקבע בארץ ישראל ,וקדושתם היא מעין קדושת ארץ ישראל כפי שכתב הגר"י יוסף ,הרי שחל עליהם איסור חמור לנהוג בהם מנהג הדיוט. אין מדובר בבניינים זמניים בעלמא ,אלא בהיכלי קודש הנושאים עימם נצחיות .למעשה, אדם הנמצא בבית כנסת בגלות צריך לדעת כי הוא שוהה במקום המחובר בעבותות של אש אל עתיד הגאולה ,ועליו להימנע מכל דיבור חול או התנהגות שאינה הולמת בתוך מרחב זה, שכן המקום הוא כלי קיבול לאור השכינה שעתיד להעתיק את משכנו אל אדמת הקודש. במציאות החיים ,תובנה זו משנה את תחושת השייכות של המתפלל .כשאדם מבין כי בית הכנסת שלו בגלות אינו מנותק מהשורשים ,אלא הוא חלק מהתהליך הדינמי של גאולת עם ישראל ,תפילתו מקבלת נופך של חיבור וציפייה .אין זו תפילה בגלות במובן של הרחקה, אלא תפילה בבית שהכנתו לגאולה כבר החלה .הדבר משפיע גם על הנהגתנו ביום יום:
כאשר אנו באים לתרום לבניינו או לשיפוצו של בית כנסת בחוץ לארץ ,עלינו לראות בכך השקעה בנכס רוחני נצחי .זוהי אינה השקעה בבניין בלבד ,אלא תמיכה בהכנה של מקום להשראת השכינה העתידית בארץ ישראל. נפקא מינה נוספת עולה בשאלת המכירה או הפירוק של בתי כנסת בחוץ לארץ .מתוך דברי הפוסקים עולה כי לא ניתן להקל ראש במעמדם ,שכן גם אם תפקע מהם קדושת בית הכנסת במצבים מסוימים ,הקדושה הבסיסית והחיבור לארץ ישראל מותירים עליהם חותם של קודש .לכן ,כל פעולה של שינוי ייעוד בבתי כנסת דורשת שאלת חכם מומחה ,שכן אנו עוסקים במקומות שנועדו לגאולה .הלקח המעשי הוא ברור :עלינו לנהוג בבתי הכנסת שלנו ,בכל מקום בעולם ,כבבניינים שקדושתם אינה מוגבלת לשעות או למיקום ,אלא היא קדושה ששורשיה נטועים בארץ ישראל וסופה להתגלות לעין כל. העומק המסתתר בתוך השאיפה של בתי הכנסת בבבל להיקבע בארץ ישראל נוגע בשאלת מהותה של הקדושה בעולם .בדרך כלל ,אנו רגילים לחשוב על קדושה כעל איכות מקומית :הר הבית קדוש בגלל מקומו ,ארץ ישראל קדושה בגלל סגולתה .אולם ,הסוגייה הזו מציגה מהפכה של ממש :הקדושה אינה רק יושבת במקום ,היא יוצרת מקום .הקדושה הנבנית על ידי תורה ותפילה של יהודים בגלות ,בכוחה להמשיך את סגולת הארץ אל מרחקים ,ואף להפוך את מקום התפילה בגלות לחלק בלתי נפרד ממרחב הקודש העתידי. ולענ"ד נראה להסביר ,כי רעיון זה מלמד אותנו על כוחו של המעשה היהודי הממשי. העובדה שבניינים של תורה ותפילה יזכו להיקבע בארץ ישראל ,מבטאת את התפיסה כי העולם אינו נשאר כפי שהוא .כל מילה של תורה שנאמרת בלב בבל ,כל דמעה של תפילה שנשפכת בגלות ,אינה הולכת לאיבוד בחלל הריק .היא נאספת ,היא נשמרת ,והיא בונה את התשתית של העולם הבא .ה'בניין' הפיזי משמש ככלי קיבול לרוח ,ובסוף הימים ,כאשר הרוח תגיע למנוחתה ולנחלתה בארץ ישראל ,גם הכלים ששימשו לה יזכו להיקבע שם ,שכן הם הפכו להיות חלק בלתי נפרד מהמהות הרוחנית של הקדושה. עוד נראה לומר ,כי עומק הסוגייה נעוץ ביחס שבין הזמן לבין המקום .הגמרא בברכות מלמדת אותנו שהזקנים בבבל מאריכים ימים כי 'מקדמי ומחשכי' לבית הכנסת .הם הופכים את הזמן הפרטי שלהם למרחב של קדושה .כאשר אדם מקדיש את זמנו לתורה בבית הכנסת, הוא מפקיע את המקום מחילונו ומחדיר בו קדושה שאין לה גבולות של גלות .הרעיון שעתידים בתי הכנסת להיקבע בארץ ישראל הוא הביטוי המוחשי לכך שהזמן והמקום שקידשנו בגלות, אינם נשארים שם ,אלא הם עתידים להיחשף ולהתגלות במלוא תפארתם עם בוא הגאולה. ההרחבה הרעיונית הזו מלמדת אותנו שתפילה באמת אינה פעולה המוגבלת למקום .היא בונה נצח .בתי הכנסת בגלות הם המקומות שבהם אנו מתרגלים את הנצח הזה ,את העובדה שהקדושה אינה תלויה במיקום הפיזי ,אלא בנכונות שלנו לבנות את מקדש השכינה בתוך עולמנו .כשאנו מבינים שבית הכנסת הוא שלוחה של ארץ ישראל ,אנו מתחילים לחיות בתודעה של גאולה ,תודעה שאינה מסתפקת בקיים ,אלא תמיד שואפת להתחבר לשורש המוחלט של הקדושה.
קלב תשרפ
בנתיבי המחשבה של סוגייתנו ,אנו מגלים כי השאיפה של בתי הכנסת בבבל להיקבע בארץ ישראל אינה רק הלכה עתידית ,אלא היא תמונת מראה לנפש האדם המחפשת את תיקונה .כשם שהבניינים הארציים מחפשים את שורשם בקדושת הארץ ,כך גם הנשמה האנושית ,השוכנת בתוך גוף המורכב מחומר ומגבלות של גלות ,מחפשת תמיד את דרכה חזרה אל מקור מחצבתה ,אל הרוחניות הטהורה ואל העמידה לפני בורא עולם ללא מחיצות. ולענ"ד נראה להסביר ,כי החיבור המחשבתי לאמונה טמון בהבנה שהגלות היא מצב זמני שנועד לזקק את הקדושה .אדם המרגיש שחייו נמצאים ב'גלות' ,תחת עול טרדות הפרנסה או תלאות הזמן ,צריך ללמוד מבתי הכנסת :כפי שהם אוצרים בתוכם את הקדושה לקראת יום פקודה בארץ ישראל ,כך גם האדם צריך לאצור בתוכו את המעשים הטובים ואת התפילות כ'מטען' רוחני שיעמוד לו בעת שתתגלה האמונה במלואה .זוהי הנהגה של אמונה צרופה – הידיעה ששום רגע של קדושה אינו הולך לאיבוד ,אלא הוא נשמר לעולם הבא. עוד נראה לומר ,כי בהיבט הנפשי ,הקביעה ש'בתי כנסיות שבבבל עתידים להיקבע בארץ ישראל' מלמדת אותנו על יכולת השינוי של האדם .לעיתים אדם מרגיש שהוא תקוע במקום שאינו מתאים לו ,או שהוא מרגיש שפעולותיו אינן נושאות פרי .ההתבוננות בסוגיה זו משרה רוח של תקווה :הקדושה שאתה בונה היום במקום שנראה לך כ'חוץ לארץ' ,כרחוק מהשלמות ,היא היא שתעמוד לך ותהפוך לחלק מהבניין העתידי של נשמתך .אנו לומדים שגם מתוך מקום של מוגבלות ,ניתן לצמוח לגבהים שמתאימים לנחלת הקודש. הנהגה זו דורשת מאיתנו ענווה וראייה למרחוק .כשאדם מבין שפעולותיו בבית הכנסת בגלות הן בעלות השפעה נצחית ,הוא מתחיל להתנהג אחרת .הוא אינו מגיע לבית הכנסת כדי 'להעביר זמן' ,אלא הוא מגיע כדי לבנות ,כדי להוסיף לבניין שיעלה בעתיד לארץ ישראל .זוהי הנהגה של שליחות :אני אינני רק מתפלל ,אני בונה של גאולה .כשאדם מאמץ הנהגה כזו ,הוא הופך את חייו למסע רוחני שבו כל צעד וכל תפילה הם אבני בניין בבית המקדש הפרטי שלו ,הממתין להתגלות באור הגאולה השלמה. הסוגייה שלפנינו מציבה בפנינו מצפן מוסרי המזכיר לנו כי האחריות המוסרית של האדם אינה מוגבלת לזמן או למקום שבו הוא פועל .העובדה שבתי כנסת ,שהוקמו בלב גלות רחוקה ,זוכים למעמד של 'קדושת ארץ ישראל' לעתיד לבוא ,מלמדת אותנו מוסר עמוק על הנחישות של האדם המוסרי :הקדושה אינה תלויה בנסיבות החיצוניות ,אלא בנכונות של האדם להשקיע את כל כולו בכל מקום שבו הוא נמצא. ולענ"ד נראה להסביר ,כי המצפן הפנימי הנבנה כאן הוא גילוי האחריות על האיכות של העשייה .מוסר אמיתי נמדד ביכולת להפוך כל מקום למקום של קדושה .אם אנו יודעים כי יגיע רגע שבו כל מעשינו יועלו ויועמדו לפני ה' ,הרי שהמוסר מחייב אותנו לנהוג בכל מקום – גם בגלות – כאילו אנו עומדים לפני כיסא הכבוד .זוהי התביעה המוסרית הגדולה ביותר: לא לחכות להזדמנויות הגדולות ,אלא ליצור את הקדושה מתוך המציאות היומיומית ,מתוך ידיעה שכל פעולה טובה היא אבן יסוד בבניין נצחי.
עוד נראה לומר ,כי המצפן המוסרי הזה מאיר לנו את היחס לאחר .כשאדם מבין שבית הכנסת הוא חלק מרצף של קדושה שעתיד להתחבר לארץ ישראל ,הוא מפתח רגישות גדולה יותר כלפי הציבור והיכל הקודש .מוסר זה אינו מאפשר לאדם להתנהג באדישות או בזלזול, שכן הוא חש שהוא אחראי על חלק מהקדושה שתתגלה לעתיד לבוא .הוא נדרש לשמור על שלמות המקום ,על כבוד התורה ועל קדושת הקהילה ,לא רק עבור ההווה אלא עבור הנצח. בסופו של דבר ,המוסר העולה מהסוגייה הוא מוסר של חזון .אם בתי הכנסת בגלות עתידים להיקבע בארץ ישראל ,הרי שגם האדם המוסרי עתיד להימדד לא רק לפי מה שהשיג כאן ,אלא לפי מה שהכין לעתיד .זהו מצפן מוסרי המעניק משמעות לכל עמל, לכל מאמץ ולכל ויתור על נוחות אישית למען משהו גדול יותר .אדם הבונה את מצפנו על יסודות אלו ,מבין שכל צעד שהוא עושה בעולם הזה הוא חלק ממסע אל הגאולה ,והוא מקפיד שכל צעד כזה יהיה צעד של אמת ,קדושה ומסירות. בסיום הדיון על מעמדם המופלא של בתי הכנסת שבבבל וזיקתם המוחלטת לארץ ישראל, אנו אוספים אל ליבנו תובנות מעשיות המאירות את דרכנו ביומיום .התובנה הראשונה היא כבוד המקום :משהבנו כי בתי הכנסת בגלות אינם מבנים חולפים אלא היכלים הנושאים בקרבם פוטנציאל של נצח וקדושת ארץ ישראל ,הרי שחל עלינו חיוב מוגבר לנהוג בהם כבוד ויראה ,להקפיד על ניקיונם ,על קדושתם ועל אווירת התורה השוררת בהם .התובנה השנייה היא חובת הציפייה :כפי שהבניינים עצמם עתידים להיעקר ולהיקבע באדמת הקודש ,כך גם עלינו לחיות בתודעה שהגלות היא מצב זמני ,ועלינו להכין את עצמנו ואת מעשינו לקראת הגאולה הקרובה ,מתוך ידיעה שהכול נשמר ומתעלה .התובנה השלישית היא איכות העשייה :כל רגע של תפילה ,כל לימוד תורה וכל פעולה טובה שאנו עושים במקום הקודש ,נרשמים כחלק מבניין עולמי שסופו להתגלות בארץ ישראל ,ועל כן אל לנו להתפשר על רמת עבודת ה' שלנו ,גם בתוך מציאות הגלות המאתגרת.
עיקר העניין: טמון בהפנמה כי אין 'גלות' למי שקשור לשורשי הקדושה .השאלה האם בתי הכנסת ייעקרו פיזית או שרק קדושתם תעלה ,פותחת לפנינו צוהר להבנה שהקדושה האמיתית היא חומר שאינו כלה .כשאנו פוסעים לתוך בית הכנסת שלנו ,אנו נכנסים למרחב שאינו שייך רק למקום הפיזי שבו הוא בנוי ,אלא הוא חלק ממערכת נצחית של קדושת ארץ ישראל .עיקר העניין הוא להפסיק לראות במעשינו פעולות מבודדות, ולהתחיל לראות בהם אבני בניין במקדש המשותף של עם ישראל .כאשר אדם פועל בבית הכנסת מתוך מודעות שזוהי תחנה בדרך לארץ ישראל ,כל תפילה הופכת לביטוי של כיסופים ,כל מילה של תורה הופכת לנכס נצחי ,והחיים כולם הופכים למסע מרגש של הכנה לקראת ההתגלות הגדולה ,שבה כל המקומות שבהם השרה עם ישראל את השכינה בגלות ,יתאחדו סוף סוף עם אדמת הקודש ,בבניין עדי עד.
קלב תשרפ