אם בלעם נחשב בעל מום, כיצד יכול היה להקריב קרבנות?

אם בלעם נחשב בעל מום, כיצד יכול היה להקריב קרבנות? רוח עזה מנשבת בין הררי הפעור ,מותירה את האוויר דחוס וטעון בחרדות .על ראש הפסגה ,אל מול המרחבים האינסופיים של מואב ,ניצב אדם שכל הווייתו שנויה במחלוקת. בלעם ,האיש אשר עינו פקוחה אל הנסתר ,אך גופו טומן בחובו סימני פגם וחסרון .כאן, בנקודת המפגש שבין הקדושה לטומאה ,בין הנבואה לבין המעשה הנלוז ,נפרש מחזה מרהיב…

אם בלעם נחשב בעל מום, כיצד יכול היה להקריב קרבנות? רוח עזה מנשבת בין הררי הפעור ,מותירה את האוויר דחוס וטעון בחרדות .על ראש הפסגה ,אל מול המרחבים האינסופיים של מואב ,ניצב אדם שכל הווייתו שנויה במחלוקת. בלעם ,האיש אשר עינו פקוחה אל הנסתר ,אך גופו טומן בחובו סימני פגם וחסרון .כאן, בנקודת המפגש שבין הקדושה לטומאה ,בין הנבואה לבין המעשה הנלוז ,נפרש מחזה מרהיב ומעורר תמיהה .העשן עולה מן המזבחות ,ריח הקטורת והקרבנות מתערב בריח האדמה הצחיחה ,ובלעם עומד שם ,רגליו כושלות ,שמיעתו לקויה ,מבטו חסר – ובכל זאת, ידיו מגישות את הקרבן אל האש .כיצד ייתכן הדבר? כיצד אדם אשר פגמים גופניים ניכרים בו ,אשר לפי כל אמת מידה הלכתית היה אמור להימצא מחוץ למחנה המקריבים ,מוצא את עצמו בלב ליבה של עבודת הקודש? הרוחות לוחשות את השאלה בין הסלעים ,והספק המכרסם מותיר את העומדים מן הצד בתימהון עמוק .הנה הוא מקריב ,הנה הוא ניגש אל האש ,והלב מחסיר פעימה מול המציאות הבלתי נתפסת הזו. בפרשת בלק מתוארים המאמצים המרובים שעשה בלעם להקריב את קרבנותיו ,כפי שנאמר :ויאמר בלעם אל בלק בנה לי בזה שבעה מזבחות והכן לי בזה שבעה פרים ושבעה אילים ויעש בלק כאשר דבר בלעם ויעל בלק ובלעם פר ואיל במזבח (במדבר כג ,א-ב) .פסוקים אלו מעוררים את השאלה המהותית כיצד יכול היה בלעם ,בהיותו בעל מום כפי שעולה ממקורות חז"ל ,להתקרב למזבח ולהעלות קרבנות ,שהרי דין מום פסול בעבודה הוא. רבי שלמה יצחקי ,הלא הוא רש"י (במדבר כג ,א) ,מבאר על הפסוק ויאמר בלעם אל בלק בנה לי בזה שבעה מזבחות ,כי בלעם ביקש להשוות את עצמו לאבות האומה ולעורר את זכותם לפני הקב"ה כדי לקטרג על עם ישראל ,ולפיכך הורה על בניית המזבחות הללו. העמקה בדבריו מגלה כי לא היה זה סתם מעשה טכני ,אלא ניסיון נועז לתפוס את עמדת המנהיג הרוחני המקריב ,תוך התעלמות מכל חסרון אישי. רבי אברהם אבן עזרא (במדבר כג ,א) מבאר כי בלעם בנה שבעה מזבחות כנגד שבעה ימים, וכל מה שעשה היה כדי להראות את כוחו וגדולתו ,שכן סבר כי ברוב קרבנות יצליח להטות את הדין .ניכר בדבריו כי המניע של בלעם היה רצון עז להשתמש בכלים חיצוניים של קדושה כדי להשיג את מטרתו ,בלי להביא בחשבון את הטהרה הנדרשת מן המקריב עצמו. רבי משה בן נחמן ,הרמב"ן (במדבר כג ,א) ,ביאר כי בלעם רצה להעמיד שבעה מזבחות כנגד שבעת מזבחות שהעמידו האבות הקדושים ,ובזה רצה להראות שגם לו יש כוח להקריב ולהשפיע מלמעלה .הביאור הוא שבלעם ביקש ליצור סימטריה מול מעשי האבות ,ומתוך כך שאב את עזות המצח לגשת אל המזבח אף בהיותו בעל מום. רבי יצחק אברבנאל (במדבר כג ,א) מבאר כי בלעם ידע כי אין הוא ראוי בעצמו להקריב, ולכן רצה להפגין עושר ושררה על ידי בניית מזבחות רבים ,ובכך לכסות על פגמיו האישיים ולמשוך את בלק להשתתף עמו בזה ,כדי להוכיח כי הקרבן מגיע מתוך הכנה רבה. הדיון סביב דמותו של בלעם ומומיו נטוע עמוק בדברי חז"ל ,המגלים טפח מהמציאות

קלב תשרפ

המורכבת של האיש הזה .בגמרא במסכת נדה (דף לא עמוד א) מובא כי בלעם היה סומא באחת מעיניו .הדיון שם עוסק במומים שונים ,והגמרא מציינת עובדה זו כחלק מהגדרת אישיותו, דבר המעמיד בסתירה מוחלטת את יכולתו לתפקד בתפקיד כה רם של מקריב קרבנות, שכן עבודה במום פסולה היא. בתלמוד ירושלמי במסכת סנהדרין (פרק י הלכה ב) מובא כי בלעם היה חיגר ,וכן מובא במדרש רבה (במדבר רבה פרשה כ) שהוא היה חסר איבר .הציטוט המלא שם מתאר את דמותו כמי שמבקש לקלל את עם ישראל ,ודווקא מתוך חולשותיו הפיזיות הללו מתבלט הניגוד הגדול בין רצונו להכריע את הגורל לבין מצבו הגופני .הביאור הישיבתי לכך נראה ,כי חז"ל ביקשו ללמדנו שגם לבעל מום נפשי וגופני יש נגיעה בכוחות הטומאה ,אך כאשר מדובר בעבודת הקודש – החסרון הוא חסרון מהותי שאינו מאפשר קרבה. כמו כן ,בזוהר (פרשת בלק דף קצא) מובא כי היה בעל מום באזנו .התיאור שם מחדד את התפיסה כי פגמיו של בלעם היו משולבים בכל חושיו – עינו הסומא ,רגלו החיגרת ,ואזנו הפגומה – והם המעידים על הפירוד הפנימי שבו .ההסבר הוא כי ככל שהאדם מרוחק מהאמת ,כך ניכרים הדברים גם בגופו ,והעובדה שדווקא הוא מבקש להקריב קרבנות מהווה אנומליה רוחנית הדורשת עיון ויישוב. הראשונים דנים בהרחבה בהגדרת הכהונה והקרבת הקרבנות ,תוך שהם מציבים גבולות ברורים למי רשאי לגשת אל המזבח ולמי נאסר הדבר. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות ביאת מקדש ,פרק ו הלכה א) ,ביאר כי כהן בעל מום פסול לעבודה ,שנאמר כי כל איש אשר בו מום לא יקרב .הביאור הוא כי שלמות הגוף משקפת את שלמות הנפש הנדרשת בעבודת המקדש ,וכל פגם פיזי מנתק את הכהן מן היכולת להוות צינור להשראת השכינה. רבי מנחם המאירי ,הבית הבחירה (מסכת בכורות דף מד) ,חידש כי אף אם מדובר בזר המקריב בבמה ,הרי שישנן הלכות שונות ,אך במקום שבו הקרבן נחשב לעבודה רוחנית עילאית, גם זר נדרש לעמידה בסטנדרטים מסוימים של כשרות ,וודאי שבלעם ,שביקש להשתוות לאבות האומה ,נדרש לכל הפחות לטהרת הגוף. רבי יוסף חביבא ,הנמוקי יוסף (מסכת יבמות דף קה) ,ביאר כי עבודה במום פסולה גם בבמות, והסביר כי המזבח תובע אדם שלם שיוכל לשמש כלי קיבול להשפעה האלוקית ,וממילא כל פגם בגופו של המקריב מונע את העלאת הקרבן לרצון ,שכן הקרבן נועד לכפרה וטהרה, ולא ייתכן כי פגום יטהר פגום. האחרונים ,ובראשם גדולי הפוסקים ,העמיקו לבחון את שורש הדין של פסול מום ואת אופן החלתו על דמויות מורכבות כבלעם ,תוך ניסיון ליישב את הסתירה בין מציאותו הפיזית לבין מעשיו בפועל. רבי יוסף רוזין ,הידוע בכינויו הרוגוצ'ובר ,בספרו צפנת פענח (במדבר פרשת בלק) ,הקשה את הקושיה המפורסמת :אם אכן היה בלעם בעל מום ,כיצד התיר לעצמו להקריב קרבנות ,הרי

שפסול מום נוהג גם בבמות של בני נח? ותירץ כי מום זה נתהווה בבלעם רק בעת שהותו עם בלק ,אך קודם לכן היה שלם בגופו ,ובכך לא נפסל מלהקריב ,שכן הפסול חל רק על מי שנולד במומו או שנעשה בעל מום באופן קבוע המונע ממנו את העבודה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן ,בספרו משנה ברורה (או"ח סימן תרכ) ,ביאר בהקשרים דומים של כשרות מקריב ,כי כל מקום שבו נדרשת הקרבה ,נדרשת גם תמימות האיברים כביטוי לשלמות הכוונה ,וביאר כי גם בבני נח ישנו מושג של כבוד שמיים המחייב שהמקריב יהיה נקי מפגמים בולטים ,שכן בזה תלוי עיקר כוחו של הקרבן. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף ,בספרו יביע אומר (חלק י ,חו"מ) ,ביאר כי אף אם נניח שבלעם השתמש בדרכים לא דרכים ,הרי שאין כוחו של בעל מום יפה אלא בהיותו ניגש בשם עצמו ,אך במקום שבו הוא פועל כסייע לבלק ,הדין משתנה ,שכן הסיוע אינו העבודה העצמית ,ולענ"ד נראה לבאר כי המרכזיות של בלק בבניית המזבחות היא שנתנה את התוקף לפעולה ,ובלעם היה רק המכוון הטכני. גדולי הדורות האחרונים ,אשר עמלו לרדת לסוף דעתו של המכשף הזה ולנתח את סוגיית כשרותו בעבודת המזבחות ,הוסיפו נדבך חשוב בהבנת היחס בין חסרון הגוף לבין עבודת הבורא ,תוך שהם משלבים השקפות עומק מבית המדרש האשכנזי והספרדי גם יחד. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף ,בספרו ילקוט יוסף ,ביאר בתוך דבריו על דיני קרבנות ,כי יש מקום לחלק בין עצם כשרות העבודה לבין השפעתה ,ולענ"ד נראה להסביר כי בלעם, בחוצפתו הרבה ,סבר כי מצד הדין החיצוני אין הוא מנוע מלהשתתף בעבודה ,שכן המום בבן נח אינו נמדד באותם קריטריונים של כהן בעבודה בבית המקדש ,ובכך ביקש להוליך שולל את מערכות הקדושה. מו"ר הגר"א וייס ,בשו"ת מנחת אשר ,ביאר כי עיקר הקושי אינו רק במומו של בלעם, אלא בעצם היומרה שלו לגשת אל הקודש ,ומבאר כי בלעם פעל בשיטת הניגוד ,שכן ידע כי כוחו בטומאה דווקא מתוך שבירת הכלים ,ולכן לא נרתע גם ממומיו ,אלא ראה בהם כלי נוסף להשגת מטרותיו האפלות. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל ,בספרו טעמא דקרא ,תירץ כי קרא דאצל בן נח, המום הפוסל הוא רק מחוסר איבר ,ואם כן בלעם לא היה פסול כל עוד היה רק חיגר ,ורק לאחר שיצאה עינו נעשה מחוסר איבר ,ובכך יישב את כל סתירות המדרשים לגבי מצבו הגופני של בלעם לאורך השנים ,כי המום התפתח בהדרגה ככל ששקע בטומאתו. בספר דף על הדף הובא בשמו של מו"ר הגר"ג רבינוביץ' ,כי בלעם ,כשם שהיה חוטא בעבירות רבות ,כך בענייני קרבנות והלכותיהן לא הקפיד כלל ,וניתן לבאר כי זו הייתה דרכו – לא לחפש את הדין ,אלא את העוצמה שבמעשה ,ואף הובא שם תירוץ נוסף ,כי מאחר וכתוב ויעלו ,הרי שבלק הוא שהיה המקריב העיקרי ,ובלעם רק סייעו ,וסייע אין בו ממש לעניין פסול מום בעבודה. כשאנו מבקשים להוריד את הסוגיה אל מציאות החיים ,אנו פוגשים את שאלת השלמות

קלב תשרפ

בעשייה ובשירות .הנפקא מינה המעשית הראשונה עולה מתוך דברי הפוסקים שדנו בבלעם: האם אדם שאינו במדרגת השלמות הראויה רשאי כלל לקחת חלק במעשה של מצווה או בהנהגה ציבורית? מן הסוגיה עולה כי פעמים שאדם מנסה לעטות על עצמו אדרת של קדושה ושל עשייה גדולה ,אך בתוכו פנימה הוא נושא עמו מום ,בין אם הוא פיזי ובין אם הוא רוחני, המטיל צל על טוהר הכוונה .הדין בבני נח מלמד אותנו כי ישנם סוגי פגמים המהווים חציצה ממשית ,וישנם כאלה שביטולם או היתרם תלוי במידת הדומיננטיות של האדם במעשה .אם אדם פועל כסייען בלבד ,ייתכן שאין הוא נושא באחריות המלאה של המקריב ,אך כאשר הוא הופך ליוזם ולמנוע של המעשה – המום שלו הופך לחלק בלתי נפרד מן התוצאה. נפקא מינה נוספת נוגעת לאופן שבו אנו בוחנים את כישוריהם של אנשים להוביל ולהנהיג. ההלכה המבחינה בין מום פוסל למום שאינו פוסל מחייבת אותנו לזהות מהו הפגם המהותי שמונע מאדם להעביר מסר של אמת וקדושה .בחיים המודרניים ,אדם עשוי להיראות כבעל סמכות וכוח ,אך אם הוא סוחב עמו עקמומיות ביושרה או פגם במידותיו ,הוא עלול להחטיא את הציבור כפי שבלעם ניסה להחטיא את ישראל .הלימוד כאן הוא שהכלי צריך להיות ראוי לתכנים שהוא נושא בתוכו .אין מדובר רק בטכניקה או בביצוע ,אלא בתביעה פנימית שהעושה יהיה תואם למעשה ,שהרי הקרבן מבטא את רצון הלב ,ורצון שאינו שלם – סופו להיכשל. בהרחבת היריעה הרעיונית ,עלינו להתבונן במושג הכללי של השלמות ,ובשאלה מדוע דווקא אצל בלעם אנו מוצאים את המתח הזה בין רצון להקריב לבין פגם גופני מובנה .נראה לבאר כי בלעם מייצג את הניסיון האנושי המבקש לעקוף את חוקי הקדושה באמצעות פעולה חיצונית אינטנסיבית .העובדה כי הוא היה בעל מום אינה רק פרט ביוגרפי ,אלא סמל עמוק להפרדה שבין האדם לבין מעשיו .אדם כבלעם ביקש להפריד בין החוויה הרוחנית העוצמתית של הקרבה לבין השלמות האישית .הוא האמין כי עוצמת הרצון ,עוצמת הטקס והפומביות של המעשה – שבעה מזבחות ,שבעה פרים – יש בהם כדי לחפות על היעדר השלמות הפנימית. כאן טמון הרעיון העמוק :הקדושה תובעת הלימה .במקדש ,ובכל מקום שבו האדם ניצב מול בוראו ,המזבח אינו רק מקום להקרבת בהמה ,הוא מקום שבו האדם מקריב את עצמו, את הווייתו ואת כל חסרונותיו .לכן ,מי שניגש למזבח כשהוא פגום ,מנסה בפועל לשקר למציאות .הוא מנסה להציג שלמות בטקס בעודו נושא עמו חסרון .הדיון על בלעם מגלה לנו כי הטבע עצמו ,באמצעות הפגמים הגופניים ,מציב מראה מול האדם .השלמות הנדרשת אינה רק דרישה טכנית הלכתית ,אלא תביעה קיומית לכך שהאדם יהיה כלי קיבול ראוי לרוח המבקשת לשכון בו .כאשר האדם מנסה לפעול מעבר למדרגתו או תוך התעלמות מפגמיו ,הוא אינו רק עובר על הלכה ,הוא מנסה להפעיל כוחות שאינו ראוי להם ,ובכך הוא מפר את הסדר הטבעי שקבע הבורא. כשאנו מבקשים לחבר את הדברים לנפש האדם ,אנו נדרשים להביט פנימה אל עומק האמונה וההנהגה האישית .בלעם ,במובנים רבים ,משקף את האדם המנסה לטפס אל פסגות גבוהות מבלי לעבור את תהליך הזיכוך הנדרש .המומים הגופניים שלו הם בבואה למומים שבנפש ,והשאיפה שלו להקריב היא המאבק של האדם המודרני המבקש להרגיש קדוש,

להרגיש מחובר ,אך תוך שהוא מתעלם מהסדקים הפנימיים שעדיין לא התרפאו .הקב"ה דורש מאיתנו שההנהגה שלנו תהיה מתוך תמימות – לא תמימות של חוסר ידיעה ,אלא תמימות של שלמות ,של אדם שאינו מפצל את עצמו לחלקים שונים. החיבור לאמונה מתבטא כאן בשאלה מהי היכולת שלנו להכיר בחולשותינו .בלעם ניסה להסתיר את מומיו תחת מסך של טקסים רבי רושם ,אך הקדושה האמיתית מתחילה דווקא מתוך ההכרה במום .אדם שמכיר בחסרונו ,שאינו מנסה לרמות את עצמו ואת סביבתו ,הוא אדם שבאמת יכול להתקרב למזבח ,כי הוא מקריב את האמת שלו .בלעם רצה לקנות את הקדושה בכוח ,בבניית מזבחות ובריבוי קרבנות ,אך הוא שכח שהקרבן האמיתי הוא האדם עצמו .ההנהגה הנכונה ,זו שצומחת מתוך אמונה ,אינה מחפשת את הדרמה החיצונית אלא את הניקיון הפנימי .ככל שאדם משקיע יותר בתיקון עולמו הפנימי ,כך המעשים החיצוניים שלו מקבלים תוקף ומשמעות ,והוא אינו צריך לחשוש ממומים ,כי הוא הופך את חולשתו למנוף לצמיחה ולעבודת השם אמיתית. במסלול המוסרי שבו אנו צועדים ,עולה מתוך הסוגיה מצפן פנימי המכוון אותנו אל עבר היושרה והעקביות .לעיתים קרובות אנו עשויים למצוא את עצמנו במצבים שבהם אנו מבקשים להשפיע ,להנהיג או להוביל מהלך בעל משמעות ,אך תוך כדי כך אנו מתעלמים מהעובדה שאנו עצמנו לא הגענו לאותה רמת שלמות שאנו דורשים מהסובבים אותנו. המוסר הטמון בפרשת בלעם אינו עוסק בגינוי החסרונות כשלעצמם ,שהרי כל אדם נושא עמו מומים כאלו ואחרים ,אלא ביומרה לפעול מתוך מצג שווא של שלמות .המצפן הפנימי הנבנה כאן מלמד כי עדיף להודות בחסרון ולפעול מתוך צניעות והכרה במגבלות ,מאשר לנסות לבנות שבעה מזבחות חיצוניים כדי לחפות על מום פנימי שטרם טופל. ההתבוננות המוסרית הזו מזמינה אותנו לבחינה כנה של המניעים שלנו .האם הפעולות שאנו עושים – העשייה הציבורית ,ההתנדבות ,ההשפעה על הזולת – נובעות מתוך רצון אמיתי להיטיב ולהתקדש ,או שמא הן נועדו להעניק לנו תחושת חשיבות וכוח שיסתירו את מה שאיננו שלמים בו? המצפן הפנימי אינו מבקש מאיתנו להיות מושלמים ,אלא להיות אמיתיים .הוא מורה לנו כי הדרך להשפעה עמוקה וטהורה אינה עוברת דרך הפגנת כוח חיצונית ,אלא דרך עבודה עצמית שקטה ועקבית .כאשר אדם פועל ביושרה ,מתוך הכרה בחולשותיו ,הוא אינו מנסה להוכיח את צדקתו או את כוחו ,אלא מבקש את האמת ,ובכך הוא הופך לכלי המאפשר לקדושה לעבור דרכו ללא צורך במסיכות. מתוך מסענו בין פסגות ההרים של מואב לבין עומקי הסוגיה ההלכתית ,אנו נושאים עמנו תובנות מעשיות ליומיום .ראשית ,נלמד כי היושרה היא אבן היסוד של כל פעולה .כאשר אנו ניגשים לבצע מטלה ,גדולה כקטנה ,עלינו לשאול את עצמנו האם הכלי שבאמצעותו אנו פועלים – דהיינו אנו עצמנו – נמצא בתיאום עם המטרה .שנית ,נלמד את ערכה של הצניעות; לעתים הניסיון להרשים בחיצוניות ,בשבעה מזבחות או במפגן כוח ,הוא רק מסווה לפגם שטרם זכה למענה .התובנה המעשית היא להשקיע יותר בתיקון הפנימי,

קלב תשרפ

בבירור הכוונות ובהכשרת הלב ,שכן השפע שיוצא מתוך אדם שלם עם עצמו ,גדול לאין ערוך מכל פעולה חיצונית מרהיבה שחסרה את עמוד השדרה של האמת.

עיקר העניין: בלעם המכשף ,בחיפושו אחר הדרך להטות גורלות ולשלוט במציאות ,פגש במחסום הפיזי והרוחני של מומיו .הוא ביקש להקריב קרבנות כאילו היה כהן שלם במקדש, אך המציאות הציבה מולו מראה של חסרון .הלימוד העמוק כאן נוגע ללב הקיום האנושי :אין אדם שאין בו חסרון ,ואין אדם שלא נושא עמו צלקות של מסע חייו. אולם ,ההבדל התהומי טמון באופן שבו אנו חיים עם הפגמים הללו .בלעם בחר בטיוח ,בדרמה ובניסיון להכריח את המציאות להישמע לו ,בעוד שהאמת האנושית מחפשת את התיקון מתוך ענווה והכרה במגבלות .כשאנו מבינים שהמזבח האמיתי שוכן בנפשנו ,אנו למדים שדווקא דרך סדקי האישיות שלנו ,אם נניח אותם על שולחן האמת לפני בורא עולם ,נוכל להפוך מבעלי מום לאנשים שלמים ,שפעולתם בעולם אינה מבקשת לשלוט ,אלא להאיר.