האם איסור סתם יינם כבר נהג בזמן שבני ישראל היו במדבר?

האם איסור סתם יינם כבר נהג בזמן שבני ישראל היו במדבר? תחת שמי המדבר הפתוחים ,בתוך אוהלי ישראל הנטועים בשיטים ,ניצב מחנה ישראל בנקודת תפר גורלית .סביבם רוחשים עממי מואב ומדין ,ובכליהם יין הנסך שלהם ,יין המטלטל את יסודות האמונה והטהרה .השאלה המהדהדת בין יריעות האוהלים אינה רק הלכתית ,אלא קיומית :האם יין זה ,המגונה כל כך בעיני השם ,כבר הוכרז כאיסור חמור האסור…

האם איסור סתם יינם כבר נהג בזמן שבני ישראל היו במדבר? תחת שמי המדבר הפתוחים ,בתוך אוהלי ישראל הנטועים בשיטים ,ניצב מחנה ישראל בנקודת תפר גורלית .סביבם רוחשים עממי מואב ומדין ,ובכליהם יין הנסך שלהם ,יין המטלטל את יסודות האמונה והטהרה .השאלה המהדהדת בין יריעות האוהלים אינה רק הלכתית ,אלא קיומית :האם יין זה ,המגונה כל כך בעיני השם ,כבר הוכרז כאיסור חמור האסור בשתייה ובכל הנאה? האם ישראל ,בהיותם במדבר ,כבר עמדו תחת איסורו של היין הזה ,או שמא נפתח כאן פתח מסוכן ,פרצה שהובילה את העם אל מפתן החטא? בתוך המולת המדבר והניסיונות העומדים לפתחו של העם ,השאלה הזו מותירה אותנו דרוכים: מה הייתה ההלכה ששררה אז ,והאם גם במקום של חוסר מודעות לאיסור ,עדיין מרחפת האחריות על כתפי העם? השאלה הזו מזמינה אותנו להציץ אל נבכי ההיסטוריה הרוחנית, לחשוף את ההבדלים הדקים בין יין נסך לבין סתם יינם ,ולנסות להבין כיצד התמודדו אבותינו עם הפיתוי המפתה ביותר – היין האסור.

בפרשתנו ,בתיאור הנפילה בשיטים ,אנו מוצאים את נקודת המפגש בין ישראל לעמים, ומתוך כך את גדרי איסורי היין .המקור המרכזי העוסק בכך הוא בספרי (פיסקא א') ,המתאר את ישיבת ישראל בשיטים ואת הכניסה של עמוני ומואבי עם יין אצל ישראל .הספרי פוסק בבירור :ועדיין לא נאסר יין של גויים לישראל. רבי משה בן מימון ,הלוא הוא הרמב"ם (ספר המצוות ,לא תעשה קצ"ד) ,מבאר כי דברי הספרי מכוונים על יין נסך ,שכן איסור יין נסך מן התורה נלמד מהפרשיות ,ועד לאותה שעה לא נאסר .הרמב"ם בשיטתו מחדד כי ההבחנה כאן היא בין איסור יין נסך ,שהוא יסוד הדין, לבין גזירות מאוחרות יותר. רבי משה בן נחמן ,הרמב"ן (בספר המצוות שם) ,חולק על הרמב"ם וסובר כי דברי הספרי מתייחסים ליין גויים סתם ,ולא ליין נסך בלבד .לפי שיטתו ,המדבר היה תקופה שבה גדרי היין עדיין לא עמדו במלוא תוקפם כפי שנקבעו בשלבים מאוחרים יותר בהלכה. בספר כלי חמדה (פרשת בלק ,אות ב') מבאר את שיטת הרמב"ם ,ומחדש כי אם היינו אומרים שהספרי מדבר על סתם יינם ,הרי שגם אם מדובר באיסור דרבנן ,ישראל היו נמנעים ממנו מחשש שמא היין נתנסך .לפיכך ,הכרחי לומר שגם יין נסך לא נאסר עליהם עדיין ,שהרי לו היה נאסר ,לא היו שותים מכל וכל. עוד מוסיף הכלי חמדה לבאר את שיטת הרמב"ן ,כי ייתכן שבעת ההיא ,עבודת הפעור לא נעשתה בדרך של ניסוך יין אלא בדרך של גילוי עצמי ,וממילא לא היה חשש ליין נסך ,וזהו שורש המחלוקת בין הראשונים בהבנת מצבם של ישראל במדבר מול יין הגויים. הדיון בדברי חז"ל ובפוסקים חושף כי השאלה האם היין נאסר במדבר משתרגת בתפיסת עולמנו את תהליך התגבשות התורה וההלכה מול המציאות המדברית. במדרש רבה על מגילת שיר השירים (פרשה ד ,פיסקא יג) על הפסוק שלחיך פרדס רימונים, מובא דיון מעמיק כיצד השיגו ישראל יין בכל ארבעים שנה במדבר .רבי ישמעאל שם מחדש את העיקרון המנחה :עדיין לא נאסר יינם של גויים לישראל .ביאור הדברים הוא כי המדרש מבקש להדגיש שהמציאות הנסית וההנהגה האלוהית במדבר אפשרו לישראל גמישות הלכתית מסוימת ,שלא הייתה קיימת בדורות הבאים ,מתוך הנחה שטרם ניתנו גדרי האיסור המלאים. ספר דברי אמת (בקונטרס דברי סופרים ,סימן ה') מנתח את דברי המדרש ומבאר כי כוונת רבי ישמעאל היא להוכיח שחכמים סברו שעדיין לא נאסר יין נסך .הוכחתו היא מתוך ההבנה שאילו היה יין נסך נאסר לישראל ,לא היה ניתן להקריב שום יין על גבי המזבח, שמא נתנסך קודם לכן לעבודה זרה ,ודבר זה אינו סביר בתוך מערכת הקרבנות המדברית שהייתה מרכז חיי העם. הכלי חמדה (שם) מקשה על הבנה זו ומחדש כי גם אם נניח שיין נסך לא נאסר להדיוט, הרי לגבוה ,דהיינו למזבח ,ודאי אסור להקריב יין שנעשתה בו עבירה .הוא מפנה לסוגיה בתוספות במסכת חולין (דף קטו עמוד א) ,המלמדת כי איסור של עבירה פוסל את הקרבן לגבוה מן התורה .מכאן הוא מגיע לדיוק מרתק :או שנאמר שאכן יין נסך היה מותר לחלוטין ,או

קלב תשרפ

שגם אם נאסר ,לא היה חשש בקרבנות כל עוד לא נודע בבירור שנתנסך ,כפי שפסק הרמב"ם בהלכות איסורי מזבח. הראשונים ,מתוך עיונם ביסודות האיסור וההיתר ,מבארים את עומק המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן סביב המציאות ההלכתית במדבר ,ומציעים הבנות שונות לאופי החיוב שחל על ישראל באותה עת. הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (פרק יא ,הלכה א') מדגיש כי יין שנתנסך לעבודה זרה אסור בהנאה ,והשותה ממנו לוקה מן התורה .הוא מבאר כי האיסור נובע מן הפסוק אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם .הרמב"ן ,בהשגותיו על ספר המצוות ,מביע פליאה על קביעת המלקות ,שכן לא מצא לה מקור מפורש בתלמוד ,אך הוא אינו חולק על עצם חומרת האיסור ,אלא על המקור וההיקף שבו הרחיב הרמב"ם את גדר המלקות. הרדב"ז (על הרמב"ם הלכות מלכים ,פרק ח ,הלכה א') עומד על דעת הרמב"ם שחלוצי צבא מורשים לשתות יין נסך במקום רעב ,ומסביר כי מדובר בהוראת שעה או במציאות שבה המלחמה והצורך בקיום מאפשרים היתר מיוחד .הוא מבאר כי אין מדובר בהיתר גורף לכל אדם ובכל מצב ,אלא בייחודיות שבהנהגת הצבא במלחמה מול עובדי עבודה זרה ,שבה השיקול הוא צבאי-קיומי. הרמב"ן (דברים ו ,ו) מציג עמדה מחמירה יותר ,וסובר כי איסורי עבודה זרה וכל הנוגע להם חמורים הם עד מאוד ,ואין להתירם בשום אופן .הוא דוחה את ההבנה שחלוצי צבא הותרו לשתות יין נסך ,ומדגיש כי חרם עבודה זרה ותקרובתה חלים מיד ,ללא כל אבחנה בין זמן לזמן .ביאור דבריו הוא כי עבודה זרה וכל הקשור אליה הם מוקצים מחמת מיאוס ,ואין בכוחו של רעב או מצב מלחמה לשנות את המהות האסורה. מכאן עולה כי המחלוקת בבסיסה היא בשאלת גדר האיסור :האם מדובר באיסור שהתורה התירה את סייגיו במצבי קיצון ,או שמא מדובר באיסור מוחלט ,טוטאלי וחסר פשרות ,כפי שרואה אותו הרמב"ן .היסוד הזה ,כפי שהונח במדבר ,הוא שהופך את השאלה אודות סתם יינם ויין נסך לכה עמוקה ורלוונטית עד היום. האחרונים ,בהמשך דרכם של הראשונים ,מעמיקים לחקור את גדרי איסורי היין ,ובוחנים כיצד ניתן ליישב את ההלכה למעשה עם ההנהגות השונות במדבר ובמלחמות ישראל. הבית יוסף (יורה דעה סימן קכג ,סעיף א') מביא את דברי האורחות חיים בשם הריב"ש ,כי יין שנתנסך לעבודה זרה אסור אפילו במקום פיקוח נפש ,שכן הוא נחשב כאביזרייהו דעבודה זרה ,שהדין הוא שייהרג ואל יעבור .עמדה זו משקפת תפיסה של איסור טוטאלי ,שאין בו שום התחשבות בצרכי הגוף ,משום שמדובר בפגיעה ישירה בכבוד שמים ובאחדות הבורא. הש"ך (יורה דעה סימן קנה ,ס"ק טז) מאיר באור חדש את הדיון ,ומציין כי דברי הרשב"א והריב"ש שייכים לדיני התלמוד ,שבהם הגויים היו מוגדרים כעובדי עבודה זרה ממש. לעומת זאת ,בזמן הזה ,שבו הגויים אינם עובדי עבודה זרה ,השתנו הגדרים ,ולכן יש מקום להקל יותר ,במיוחד כאשר מדובר בצורך רפואי או בסיכון .ביאור זה מלמד כי ההלכה אינה מנותקת מהמציאות הסוציולוגית-דתית של העמים שסביבנו.

המגן אברהם (סימן שכח ,סק"ט) מביא את דברי תשובת הרמ"א ,המתיר לחולה שאין בו סכנה לשתות סתם יינם .למרות שדין זה אינו מוסכם לכל הפוסקים כהלכה למעשה ,הוא משמש כסניף משמעותי במצבים שונים ,במיוחד בשבת או בסיטואציות של קושי גדול. מתוך עמדה זו נראה להבאר כי כוחו של היתר זה נובע מההבחנה בין איסור הניסוך ,שהוא מוחלט ,לבין גזירת חכמים על סתם יינם ,שחכמים הקלו בה במקום צורך של חולה ,משום שאין בה את גוף האיסור של עבודה זרה. הרמ"א (יורה דעה סימן קנה ,סעיף ג') פוסק להלכה כי מותר לעשות מרחץ מסתם יינם ,ובלבד שלא ישתה ,משום שאין בו סכנה .בביאור הכרעה זו נראה כי אין בזה את הלאו של לא ידבק ,שכן אין כאן הנאה של שתייה מגוף האיסור ,אלא שימוש חיצוני בלבד .העמקה זו מבהירה כי ככל שהקשר ליין מרוחק יותר מגוף העבודה זרה ,כך גדלים מרחבי ההיתר ,וזו הדרך שבה פוסקי הדורות בנו את גדרי ההלכה מתוך רגישות למציאות החיים. גדולי הדורות ,מתוך התבוננות בהנהגת הקב"ה עם ישראל במדבר ,מבארים כי השאלה על יין נסך אינה רק שאלה טכנית בהלכות עבודה זרה ,אלא היא שיקוף של התביעה לקדושה במציאות משתנה ,ותוך כדי כך הם פורשים יריעה רחבה של מקורות להבנת הנושא. הגאון רבי אברהם ישעיהו קרליץ ,הלא הוא החזון איש (הלכות עבודה זרה ,סימן סג) ,מדגיש כי המדבר היה תקופת התהוות שבה הושמו היסודות לכל דורות העתיד .הוא מבאר כי האיסור על יין נסך אינו רק איסור על משקה ,אלא הוא הצבת גבול תודעתי בין קדושת ישראל לטומאת עבודה זרה .העובדה שסוגיית איסור היין עלתה דווקא בשיטים ,מלמדת כי דווקא במקום שבו העם היה בשיא השפל והפיתוי ,התגלה הצורך המוחלט בתיחום הגבולות ההלכתיים באופן שלא ישתמע לשני פנים. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל ,בספרו יביע אומר (חלק ד' ,יורה דעה ,סימן יב), העמיד את הדברים על דיוקם מתוך בקיאות מופלאה בכל מפרשי הש"ס .הוא ביאר כי הכרעת הפוסקים לאורך הדורות הלכה בעקבות הרמב"ם ,וזאת כדי למנוע כל אפשרות של התקרבות לעבודה זרה ,גם במחיר של איסור משקה שאיננו נסך ממש .הוא הורה כי הנהגת ישראל צריכה להיות של זהירות יתרה ,שכן בסופו של דבר ,האיסור הוא המגן שמבטיח שעם ישראל יישאר עם קדוש ,מובדל מכל תרבות שאינה על טהרת הקודש. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף ,בספרו ילקוט יוסף (סימן קכג ,הלכות יין נסך) ,מבאר את דברי הבית יוסף ומרחיב כי אף במצבים מורכבים ,אין לפרוץ גדרים שנקבעו על ידי חכמי ישראל .הוא מדגיש כי גם אם ניתן למצוא סניפים הלכתיים להקל במקום חולה או צורך גדול ,הרי שהיסוד שעליו בנו רבותינו את איסור היין נותר איתן .ביאור דבריו הוא כי ככל שהאדם מתקרב לנקודת המפגש עם עבודה זרה ,כך גדלה הזהירות הנדרשת ,שכן היין הוא הצינור המקשר בין תרבות הגויים לבין הלב הישראלי ,וכל פריצה בו עלולה להוביל לנפילה רוחנית רחבה. מו"ר הגר"א וייס ,בשו"ת מנחת אשר (חלק א' ,סימן כד) ,מחדש כי השאלה האם נאסר יין

קלב תשרפ

במדבר היא בבואה לשאלת ההשתנות של המציאות הרוחנית של ישראל .הוא מבאר כי אין לראות את ההלכה כקפואה ,אלא ככזו המתפתחת עם התקדמות העם במדבר .ככל שהעם התקדם לעבר כיבוש הארץ ,כך גדלה התביעה לטהרה .הביאור הוא כי במדבר ,שבו הנס היה גלוי ,היין לא נאסר משום שהאמונה הייתה חזקה ומוחשית ,אך ככל שהעולם הטבעי תפס את מקום הנס ,נדרשו הגדרים ההלכתיים להוות תחליף לחיץ הרוחני שהיה קיים קודם לכן. כשאנו מבקשים להשליך את הסוגיה המורכבת הזו על נתיבות חיינו ,אנו מגלים נפקא מינות מעשיות הנוגעות ליסודות הזהות וההפרדה הרוחנית שבין ישראל לעמים .הנפקא מינה הראשונה ,כפי העולה מדברי רבותינו ,היא ההבנה כי איסור סתם יינם אינו רק תקנה טכנית ,אלא כלי חינוכי מהמעלה הראשונה המגן על הלב מפני שחיקה רוחנית .גם אם אדם חי במציאות שבה נדמה שהגבולות מטושטשים ,כפי שחושו ישראל בשיטים ,התביעה להציב קו אדום ברור נותרת בעינה .היכולת להימנע משתיית יין גויים במצבים של קירבה חברתית ,היא המבחן שבו האדם מוכיח לעצמו ולסביבתו כי הוא נאמן למורשת אבותיו ,גם במקום שבו השגרה נוטה להקל. נפקא מינה נוספת עולה במישור ההתמודדות עם שעת הדחק .הדיון בדברי הרמב"ם והרמב"ן סביב שאלת חלוצי הצבא והיתר יין נסך במקרי קיצון ,מלמד אותנו כי ההלכה יודעת לאזן בין קדושת האיסור לבין קדושת החיים .למדנו מכך כי בעוד שהשאיפה האידיאלית היא זהירות מופלגת מכל דבר שיש בו זיקה לעבודה זרה ,במקום שבו פיקוח נפש או צורך קיומי מוחלט עומד על הפרק ,התורה מתווה דרך להצלת החיים .עם זאת, התובנה העמוקה היא שהמציאות המדברית – שבה הנס היה חלק מהטבע – אינה המודל למציאותנו הטבעית ,ועל כן חובת הזהירות המוטלת עלינו גדולה עשרות מונים .אנו למדים שגם במדבר האישי שלנו ,מול פיתויי התרבות והסביבה ,המפתח לשמירת הקדושה טמון בהכרה כי כל טיפה של יין ,כל פעולה של הנאה ,היא הזדמנות לקדש שם שמים ולהגביה את חומות ההפרדה המגנות עלינו. הרחבה רעיונית של הסוגיה מובילה אותנו לבירור עומק המושג 'בידוד רוחני' מול 'התערות חברתית' .מדוע נדרש איסור היין דווקא ככלי מרכזי בהרחקת ישראל מן הגויים? נראה לבאר כי היין הוא המאחד את הלבבות ,הוא הפותח את השערים הנפשיים וממיס את המחיצות שבין אדם לחברו .בלעם ,בראייתו המעמיקה ,הבין שכדי לחדור אל תוך מחנה ישראל ,אין די בחיצים ובחרבות; יש צורך ביין ,בחיבור שיוצר סדק בהגנה הרוחנית של העם. הרעיון העמוק העולה מכאן הוא שהקדושה הישראלית אינה יכולה להתקיים במציאות של התבוללות תודעתית ,שכן כל רגע של איבוד מחיצות הוא רגע של חשיפה לסכנה. העמקה נוספת מגלה כי היין במדבר ,שאותו מצאו ישראל אצל בנות מואב ,מסמל את הפיתוי שבשימוש ביופי ובחן של העמים כדי להחליש את החוסן הפנימי .האדם ניצב מול הצעות מפתות ,מול תרבות שקורצת לו בשפע ובהנאה ,והוא עלול לחשוב שניתן להשתמש בכלים הללו מבלי להיפגע .אולם ,קריאת חכמינו ופסיקת הראשונים היא כוח הנגד .היא מצהירה כי השייכות של ישראל לבורא עולם מחייבת שמירה על עצמאות תרבותית ודתית

גם בשדה ההנאה .השלמות של העם במדבר לא הייתה העדר אינטראקציה ,אלא היכולת להחזיק בזהות ברורה בתוך מציאות מפתה ,ובכך להפוך את המפגש עם היין להזדמנות להתעלות ולהגדרת גבולות קדושים .איסור זה היה העוגן שהחזיק את העם מחובר לשמים, בעוד התרבות שמסביב ניסתה למשוך אותו אל עבר השכחה. החיבור המרתק בין המציאות המדברית לבין איסורי היין ,מציב מראה מול נפש האדם בן ימינו .כל אחד מאיתנו צועד במדבר האישי שלו ,ומתמודד עם כוסות היין המוצעות לו על ידי סביבתו – אלו הן ההשפעות התרבותיות ,הערכים הזרים והפיתויים שנועדו לערער את יציבותנו הרוחנית .הקושי של עם ישראל במדבר לא היה רק הנדודים הפיזיים ,אלא הצורך לשמור על מוגדרות וזהות בתוך עולם שהציע לו קירבה מסוכנת .היקיצה של הבוקר, המלווה בחיפוש אחר הדעת והאמת ,היא הרגע שבו אנו בוחרים אם להיות עם לבדד ישכון, או להניח לחומותינו להיפרץ בשל משיכה אל תרבות שאינה מכירה בערך הקדושה .הנפש זקוקה לעוגן הזה ,להלכה המוצקה ,כדי שלא תלך לאיבוד במרחבי ההפקר של עולמנו. האמונה שאנו פוגשים כאן אינה רגש חולף ,אלא התמסרות יומיומית לדיוק ההלכתי. העולם החיצוני מבקש להמיס אותנו אל תוכו ,להפוך אותנו לחלק מהמכלול ,אך ההלכה מבקשת מאיתנו לזכור כי אנו שונים .ההכרה הזו בחשיבות האיסורים ,גם במקום שבו הם נראים כמרחיקים ומפרידים ,היא שמאפשרת לנו להישיר מבט אל המציאות מבלי להישבר .כאשר אנו מקפידים על הגדרים ,אנו לא רק מקיימים מצווה ,אלא אנו מצהירים על הריבונות של הקב"ה על החומר .הלימוד מהמדבר הוא שהדרך להיות שלם אינה בניתוק מן החיים ,אלא בצעידה בתוכם ,יחד עם אחרים ,כשאנו אוחזים בחוט השני של הזהות, שמבדיל אותנו ומקדש אותנו בכל פעולה ,ובכל כוס שאנו מרימים או מניחים. במסלול המוסרי שבו אנו צועדים ,המצפן הפנימי שלנו מכוון אל עבר הבהירות של המטרה ,והסוגיה של יין נסך מציבה בפנינו את שאלת העקביות .לעיתים אנו עשויים להרגיש כי עבודת ה' שלנו מפוצלת ,שכן ישנם רגעים שבהם אנו חשים את עוצמת האיסור ,ולעומתם ימים שבהם השגרה מכהה את הרגישות לפרטי הדינים .המצפן הפנימי שואל אותנו :מה מגדיר את גבולות הקדושה בביתך? האם אלו העקרונות המוצקים שקבעו חכמינו ,או שמא אלו הלחצים החברתיים והרצון להשתלב בכל מחיר? המוסר הטמון בסוגיית איסור היין הוא כי הניצחון הרוחני אינו שמור רק למי שפועל בדרמה גדולה ,אלא למי ששומר על גדרי ההרחקה גם בדברים שנראים כפשוטים וכשגרתיים. ההתבוננות הזו מזמינה אותנו לבחון את המניעים שלנו בשמירת המצוות .האם אנו נזהרים ביין נסך מתוך תחושת יראת שמים עמוקה שאינה משתנה ,או שמא הזהירות שלנו תלויה בנוחות? המצפן הפנימי מורה לנו כי אדם המבקש לשמור על צלם אלוקים אינו יכול להרשות לעצמו דשדוש פנימי בכל הנוגע לקדושת המאכל והמשקה .הוא זקוק לנחישות שמקורה בבירור תמידי של שייכותנו לבורא .הדרך להשפעה עמוקה ,כפי שראינו במדבר, היא דרך חיים של נאמנות ללא פשרות .כשאדם חי את התודעה הזו ,הוא הופך בעצמו למקור של עוצמה ,שכן הוא אינו פועל מכוחו האישי בלבד ,אלא מכוח האמת שהוא בחר

קלב תשרפ

להציב כחומה בצורה סביב חייו .העקביות הזו בתוך המדבר היא הניצחון על כל מבקשי הסטתנו מדרך האמת. בסיומו של מסע זה בין חולות המדבר לבין סבך דיני היין ,אנו אוספים אל תרמילנו תובנות מעשיות לחיים .למדנו כי ההלכה אינה מערכת של מגבלות חיצוניות בלבד ,אלא היא המגן האקטיבי של עם ישראל מול כל תרבות שמבקשת לטשטש את גבולותיו .התובנה הראשונה היא כוחה של ההפרדה; כפי שהיו ישראל צריכים להציב חיץ בינם לבין יין הגויים כדי להישאר מובדלים וטהורים ,כך עלינו לשמור על טוהר פתחינו מפני השפעות זרות שעלולות לחדור אל לב ליבנו .התובנה השנייה היא חשיבות העקביות כדרך חיים ,שכן רק מי שחי את ההכרה כי הוא שייך לעם סגולה בכל רגע ובכל החלטה ,זוכה להפוך את הנדודים בחיים למסלול של צמיחה וקידוש השם.

עיקר העניין: בני ישראל במדבר לא היו קהל פסיבי שחי בציפייה למצוות הבאות ,אלא היו עם שהפך את ההלכה לאורח חיים מודע ששומר על זהותו מול הסכנות האורבות בחוץ. איסור סתם יינם ויין נסך ,ששורשיו נטועים בשיטים ,התגלה לא כגזירה להרחקת הנאות ,אלא כסוד כוחם של ישראל לשמור על עצמאותם הרוחנית גם מול המפתים הגדולים ביותר .השילוב בין נאמנות להכרעת הפוסקים לאורך הדורות לבין היראה מכל פירצה ,לא היה טקס חיצוני גרידא ,אלא החיבור בין הנשמה למציאות ,המגן שחסם כל ניסיון פירוד רוחני .כשאנו מאמצים את ההבנה הזו ,אנו למדים שגם במדבר האישי שלנו ,מול כל הניסיונות והקשיים ,המפתח ליציבות ולניצחון טמון באותה זהירות אמיצה על כוסנו ועל פתחנו .זוהי התשובה לכל המבקשים להטות את דרכנו – אנו שייכים לו ,וזה הכוח שמניע אותנו קדימה ,יום יום ,עד לעתיד לבוא.