האם משה רבינו נענש בגלל שלא הרג את זמרי?

האם משה רבינו נענש בגלל שלא הרג את זמרי? הרוח שורקת בין הבקעות וההרים של ארץ מואב ,שקט דרוך עוטף את מחנה ישראל, ושמש המדבר הלוהטת ניצבת מעל הר נבו כעדה אילמת לדרמה הנשגבת שמתחוללת בנפשו של מנהיג הדור .דמותו של משה רבנו ניצבת מולנו ,יחידה ומורכבת ,כאשר בלב הסוגיה המקראית ניצבת השאלה המנקרת שמעסיקה דורות :האם חסרונה של מנוחת קברו של משה ,אותו מקום נעלם שאיש…

האם משה רבינו נענש בגלל שלא הרג את זמרי? הרוח שורקת בין הבקעות וההרים של ארץ מואב ,שקט דרוך עוטף את מחנה ישראל, ושמש המדבר הלוהטת ניצבת מעל הר נבו כעדה אילמת לדרמה הנשגבת שמתחוללת בנפשו של מנהיג הדור .דמותו של משה רבנו ניצבת מולנו ,יחידה ומורכבת ,כאשר בלב הסוגיה המקראית ניצבת השאלה המנקרת שמעסיקה דורות :האם חסרונה של מנוחת קברו של משה ,אותו מקום נעלם שאיש לא ידע את קבורתו עד היום הזה ,אינו אלא גזר דין, עונש צורב על רגע אחד של היסוס מול מעשהו של זמרי בן סלוא? האם ייתכן כי רבונם של כל הנביאים ,אשר פניו האירו באור שמימי על פסגת ההר ,נדרש לשלם מחיר נצחי על כך שבאותו רגע גורלי באוהל מועד לא פעל במו ידיו לקטוע את חילול השם? הלב מבקש להבין את סוד השתיקה הזו ,את המתח הנורא בין צדקת הצדיק לבין דקדוק הדין שלמעלה מן השגת אנוש ,והמחשבה נעה בין כובד האשמה לבין מרומי הקדושה ,בעודנו עומדים מול תעלומה שאין לה אח ורע בהיסטוריה האנושית. בפרשתנו מתוארת הכרתו של הקדוש ברוך הוא ביוזמתו של פנחס ,המהווה את לב ליבה של הסערה שאנו דנים בה ,כאמור :פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי (במדבר כה ,יא) .פסוק זה מעמיד אותנו מול המציאות שבה פנחס פעל את הפעולה שמשה רבנו ,מסיבות שטרם נתבארו ,נמנע מלבצעה ,ומתוך כך אנו נדרשים לבחון את דברי המפרשים המאירים את הזיקה שבין פעולה זו לבין גורלו של משה. רש"י (שם ,ד"ה השיב את חמתי) ביאר :בשעה שהיו השבטים מבזין אותו ,שהיה בן פוטי ,וכן אמר הכתוב שפנחס עשה מעשה שהשיב את חמת ה' שביקשה לכלות את העם .הביאור הוא שפעולת פנחס הייתה הצלה לא רק במובן הפיזי ,אלא בתיקון הרוחני של החטא שערער את יסודות ההנהגה ,ועל ידי כך הוא מילא את החלל שנוצר בעת שהקנאות נדרשה אך לא באה מכיוון המנהיג. הרמב"ן (שם ,ד"ה בקנאו את קנאתי) ביאר :כי הקנאות כאן היא בחינה של מסירות נפש שאינה נמדדת בכלים משפטיים רגילים ,ומשה רבנו ,שהיה כולו בחינת תורה ,לא יכול היה להשתמש במידת הקנאות הזו שהיא מעין דין אש ,ולכן נדרש כהן ששורשו באהבת ה' ובמידת החסד המאוזן בדין לפעול את פעולתו. הכלי יקר (שם) ביאר :כי משה רבנו שאל את עצמו האם הוא רשאי להרוג את זמרי על פי דין ,וכיון שנתעלמה ממנו ההלכה ברגע ההוא ,הרי שהדבר מלמד על כך שאין זה תפקידו, שהרי אם היה משה עושה זאת ,לא היה הדבר נחשב לקנאות אלא לדין גמור ,והקדוש ברוך הוא חפץ דווקא בקנאות שאינה מובנית בסדרי המשפט הפורמליים. הספורנו (שם ,ד"ה השיב את חמתי) ביאר :כי השבת החמה נעשתה על ידי כך שפנחס הראה שגם בעם ישראל קיימת מסירות מוחלטת לקדושת השם ,ובכך הוא מנע את הכליון שהיה עלול לבוא בעקבות החטא ,ומשה רבנו בהסכמתו ובשתיקתו בעצם נתן את הגושפנקא לכך שהתיקון יבוא מתוך העם.

לאחר שהתבוננו בדברי מפרשי המקרא על היחס המורכב שבין פעולת פנחס לבין שתיקת משה ,אנו ניגשים אל בית מדרשם של חז"ל ,המבארים לנו את העומק הפנימי של אותה הכרעה גורלית .בגמרות ובמדרשים אנו מוצאים את המפתח להבנה כיצד השתלשלו הדברים ,ומדוע נתפסה שתיקתו של משה כנקודה הראויה לדין וחשבון שמימי. בגמרא במסכת סנהדרין (דף פב ע"א) מבאר :דאמר משה שפטו אתם את שופטי ישראל, אמר להם פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם .הביאור הוא שמשה רבנו הציב את שאלת הדין בפני העם ,מתוך הבנה שהכרעה כזו צריכה לצמוח מתוך הלבבות שחוו את החילול ,ולא רק מהוראה מלמעלה. בתלמוד ירושלמי (מסכת סנהדרין פרק ט הלכה ז) מבאר :שאמרו מלאכי השרת למשה ,הרי אתה פועל בכל דבר ובכל עת ,מדוע כאן אתה מבקש מאחרים שיעשו את המעשה? וביאור הדבר הוא שהמלאכים תבעו ממשה את השלמות המוחלטת ,והשתהותו נתפסה בעיניהם כחריגה מהנהגתו הרגילה ,דבר שמוביל אל העונש שרמזו עליו חז"ל במדרשים ,על כך שמשה נתבע על כל דקויות הנהגתו כחוט השערה. במדרש במדבר רבה (פרשת בלק פרשה כ פסקה כד) מבאר :ולפי שנתעצל משה בהריגתו של זמרי כדין הבועל ארמית קנאים פוגעים בו ,קיבל עונש דלא ידע איש את קבורתו ,ללמדך שצריך אדם להיות עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון קונו .ביאור הדברים הוא שמנהיג כמרע"ה נבחן במבחן התוצאה של תגובתו המיידית ,ושתיקתו – אף אם הייתה מוצדקת מצד הדין – נחשבת בעיני הקב"ה כעצלות מסוימת שדרשה תיקון במיתתו. לאחר שהנחנו את היסודות בבית מדרשם של חז"ל ,אנו פונים אל גדולי הראשונים, המבקשים לפלס נתיב בהבנת הדרמה שהתרחשה באוהל מועד .כאן ,בחיבורי היסוד של עמודי ההוראה ,אנו מוצאים ניתוח של שתיקת משה רבינו ושל גבורת פנחס ,מתוך ניסיון להגדיר את היחס המדויק שבין סמכות הנביא לבין כוחו של הקנאי. הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (פרק יב ,הלכה ד') ביאר :וכל הבועל ארמית הרי זה נהרג, וקנאין פוגעין בו .והדברים אמורים כשהיה בפרהסיה בפני עשרה מישראל .הראשונים מבארים שזהו היסוד המבדיל בין מעשה זמרי לבין דין רגיל ,ומסבירים שמשה רבינו נמנע מלהורות בעצמו כדי שלא להפוך את הקנאות לדין בית דין ,שכן ברגע שהדבר מגיע להוראת מנהיג הדור ,הוא נתון למגבלות הלכתיות שאין בכוחן להכיל את הלהט של קנאים פוגעין בו. הרא"ש במסכת סנהדרין (פרק ט ,סימן י) ביאר :וזה שדקדק משה קרא דאגרתא איהו ליהוי פרונקא ,דהיינו שהכיר שזהו תפקיד המיועד לאדם שרואה את הדברים בחושיו שלו ולא מכוח פסיקת הדין היבשה .הביאור הוא שמשה רבינו ידע את ההלכה ,אך הבין שהיא אינה ניתנת ליישום על ידו מסיבות רוחניות עמוקות של מראית עין ,שכן הוא כפוף לדין הציבורי, בעוד פנחס פעל מכוח שייכותו למעשה עצמו. הריטב"א במסכת סנהדרין (דף פב ע"א) ביאר :דאילו היה משה מורה לו להרוג ,היה זה נעשה כהוראת שעה של בית דין ,ואז היו אומרים שזה דין רצח חלילה .ולכן אמר לו משה שיהיה

הוא השליח ,כדי שהפעולה תיחשב לקנאות של יחיד הפועל ברוח הקודש ,ולא להכרעה משפטית שיש בה כדי לשנות את גדרי ההלכה הכלליים. לאחר שהעמקנו בשיטת הראשונים ,אנו פונים אל מרחבי האחרונים והפוסקים ,המביאים את הדיון אל רובד נוסף ,בו נבחנת השאלה האם שתיקתו של משה אכן מהווה עונש ,או שמא מדובר בהנהגה רוחנית נעלה שנועדה להשגת מטרות נצחיות .כאן אנו מגלים כיצד גדולי המאורות מבארים את תעלומת קבורתו של משה מתוך מבט רחב ,המשלב הלכה עם הנהגת ההשגחה. השל"ה הקדוש (מסכת שבועות ,דרכו של משה) ביאר :כי שתיקתו של משה רבנו לא באה מחמת רפיון ,אלא מפני שחשש כי אם הוא יורה לפנחס לעשות את המעשה ,הדבר ייראה כהוראת שעה שנובעת משיקולים אישיים או ציבוריים .לכן בחר משה לשתוק ולהניח לפנחס לפעול מתוך הכרה עצמית ,כי רק כך תהיה הקנאות נקייה מכל חשש של נגיעה אישית ,והקב"ה העלים את קברו כדי להדגיש כי פעולת משה הייתה מנותקת מכל מניע אנושי מוחשי. הפני יהושע (מסכת סנהדרין דף פ"ב ע"א) ביאר :שזמרי בטענתו כלפי משה הצליח להטיל צל של ספק בלבו ,לא משום שמשה היה בספק הלכתי ,אלא משום שמשה רבנו ,מרוב ענוותנותו, לא רצה להוכיח את זמרי כשייתכן שזמרי יטען כנגדו טענה שהיא מעבר לדין ההלכתי ,טענה של מראית עין .הביאור הוא שמשה בחר להסיר מעצמו את המעמד המתווכח כדי לא לתת לזמרי פתח להטיל דופי בהנהגה כולה ,ועליית נשמתו למקום שאין איש יודע את קבורתו היא השלמה של אותה התנתקות מן הארציות. החתם סופר (פרשת פנחס ,דרוש לפרשת פנחס) ביאר :שכל מהות הקנאות היא שהיא באה מתוך התפרצות בלתי נשלטת של רגש קדוש ,ומשה רבינו ,שהיה כולו בחינת עצם התורה השקולה והמיושבת ,לא יכול היה להיות הכלי לאותה התפרצות .נראה להסביר מדבריו ,כי קברו של משה נעלם כדי ללמדנו שתורתו של משה היא נצחית ואינה מוגבלת למקום פיזי ,כשם שהנהגתו במקרה זה חרגה מכל גבולות המקום והזמן של הדין הפשוט. במבט אל הדורות האחרונים ,אנו פוגשים את גדולי התורה המעמיקים בסוגיה זו ,ומבקשים ליישב את המתח שבין דברי המדרש על עונשו של משה לבין העובדה שמדובר בהנהגה אלוקית נשגבת .גדולי הדורות הללו ,בהגותם המשלבת עומק תורני עם מבט על הנהגת ההשגחה ,מחדשים תובנות המלמדות אותנו כיצד להביט על העלמת מקום קבורתו של משה לא כעונש ,אלא כביטוי של קרבה וייחודיות שאין למעלה הימנה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר ,חלק י' ,חושן משפט סימן ו' ,אות כ"ו) ביאר :כי שתיקת משה רבנו לא נבעה מחסרון בהבנת הדין ,אלא מהכרה עמוקה בכך שקנאות של הריגה אינה יכולה לבוא מתוך כס המלוכה של משה רבנו ,אלא רק מתוך דחף פנימי שאינו מובנה כצווי של בית דין .בדבריו הוא מדגיש ,כי משה רבנו ידע שכל כוחו בהנהגה נובע מהיותו רבן של כל הנביאים ,וככזה ,תפקידו היה להקרין את התורה כסדר ושלמות ,בעוד העלמת קברו אינה עונש אלא הדגשה לכך שמדרגתו של משה אינה שייכת לעולם הזה של מקומות וציונים ,אלא לעולם הנשמה.

מו"ר הגר"א וייס (מנחת אשר ,פרשת פנחס ,סימן כ') ביאר :כי ההבדל בין משה לפנחס הוא ההבדל שבין תורה לבין קנאות .משה הוא התורה בהתגלמותה ,והתורה אינה יכולה להרוג אלא על פי סדר דין קפדני .הוא מחדש ,כי פנחס במעשהו הציל לא רק את העם מהמגיפה ,אלא גם את משה רבנו מהצורך לפעול באופן שהיה עלול לפגוע בנצחיותה של תורה .ולענ"ד נראה להסביר כי העלמת הקבר נועדה למנוע מן העם להפוך את מקום מנוחתו למקום של השתטחות שעלולה להפוך לעבודה זרה ,ובכך הוא מגן על ישראל גם לאחר פטירתו ,כפי שהגן עליהם בחייו. הראשל"צ הגאון רבי יצחק יוסף (ילקוט יוסף ,איסורי ביאה ,פרק כ"ב ,הלכה כ"ח) ביאר :שמעשה זמרי היה כה שפל ומבזה את כבוד שמיים ,עד שהיה בו משום ערעור על סמכות ההנהגה כולה ,ודווקא מתוך כך נדרש פנחס לפעול .לדבריו ,שתיקת משה הייתה נחוצה כדי להוכיח שהתורה חיה בתוך העם גם כשמשה רבנו אינו פועל באופן ישיר ,ועל כן העלמת הקבר היא גילוי של ייחודיות משה ,שאינו נזקק למקום מוגדר כדי להמשיך ולהשפיע על דורות ישראל, כפי שמוכח מהעובדה שאנו פונים אליו בתפילתנו בכל עת ובכל מקום. כשאנו מבקשים לתרגם את הסוגיה המופלאה הזו אל חיי המעשה שלנו ,אנו נדרשים לשאול כיצד דמותו של משה רבנו ,המנווט בין שתיקה לבין הנהגה ,מקרינה על חיינו הפרטיים והציבוריים .הנפקא מינה המרכזית למעשה נוגעת ליכולת שלנו להבחין מתי השתיקה שלנו היא ביטוי לענווה ולפינוי מקום לאחר ,ומתי היא עלולה להתפרש כהימנעות שאינה במקומה .אנו למדים מן הפרשה כי מנהיג או אדם בעל אחריות חייב לבחון את המניעים שלו לא רק על פי מה שנכון לעשות ,אלא על פי השאלה האם הוא האדם הראוי לבצע את התיקון ,או שמא התיקון יגיע בדרך נקייה ושלמה יותר דרך אדם אחר שאינו כבול במגבלות הדין והממלכתיות שלו. נראה לבאר כי הנפקא מינה למעשה היא בחינוך הלב לאיפוק במקומות שבהם הנטייה הטבעית היא להגיב בסערה .בעולם שבו כולם ממהרים להוכיח ולתקן ,משה רבנו מלמד אותנו את חכמת ההמתנה .אדם שמרגיש את האמת בוערת בעצמותיו ,נדרש לבדוק האם הוא פועל מכוח סמכותו או שמא הוא עושה דין לעצמו .ההלכה מורה לנו כי ישנם מצבים של קנאות ,אך אין מורין כן ,כלומר ,הדרכים הקיצוניות אינן מיועדות להפוך לנורמה של הנהגה .המצפן למעשה הוא הידיעה כי גם אם בחרנו לשתוק ,עלינו לוודא שהשתיקה שלנו מובילה להצמחת כוחות חדשים בקהילה ,ולא לבריחה מאחריות. עוד נלמד כי בחיים האישיים ,כאשר אנו נתקלים בסיטואציות של חילול ה' או עוול ,עלינו לדעת לשחרר את הצורך להיות במרכז העשייה .לעיתים ,הוויתור על הפעולה הוא המעשה הגדול ביותר שיכול אדם לעשות כדי לזכות בבירור פנימי עמוק .הנפקא מינה כאן היא ביכולת שלנו לראות את האחר כמי שיכול להשלים את החסר ,ולהאמין כי הנהגת ההשגחה תמצא את הדרך הנכונה לתיקון ,גם כאשר אנחנו בחרנו ,מתוך שיקול דעת ויראת שמיים, לעמוד מן הצד ולא לפעול בדרך שעלולה להיראות כשימוש בכוח לרעה. בהעמקה רעיונית אל לב הסוגיה ,אנו ניצבים מול השאלה המרתקת :מהו היסוד המכריח

את משה רבנו להתרחק מפעולת הקנאות ,וכיצד העלמת קברו הופכת לחלק אינטגרלי מהבנת שליחותו? נראה לבאר כי משה רבנו מייצג את האמת הסטטית ,המוחלטת ,זו שאינה נתונה לשינויים ולרגשות אנושיים חולפים .התורה שניתנה על ידו היא בבחינת אור ישר ,שבו כל פרט מונח במקומו המדויק .קנאותו של פנחס ,לעומת זאת ,היא תנועה של אש ,תגובה רגעית וסוערת שנועדה לתקן עיוות של רגע. הרמב"ם (מורה נבוכים ,חלק ג' ,פרק ל"ד) ביאר :כי הנבואה של משה רבנו הייתה מדרגה שאין לה אח ורע ,שכן הוא היה מנותק כמעט לחלוטין מן החומר .מתוך כך ,נראה להסביר כי כל פעולה שנעשתה על ידו הייתה צריכה להיות מיושבת ,נטולת פניות ונקייה לחלוטין .אם היה משה פועל את פעולת הקנאות ,היה בכך משום עירוב של המידות האנושיות הנפשיות בתוך ההנהגה האלוהית הטהורה .הוויתור על הפעולה הוא בחינה של ביטול עצמי מוחלט – ההבנה שמשה רבנו אינו אדם פרטי שיכול להרשות לעצמו "לכעוס" בשם ה' ,אלא הוא הכלי הטהור להעברת דבר ה' לעולם. נראה להוסיף ולבאר ,כי העלמת מקום קבורתו של משה היא החותמת הסופית על הנהגה זו .אילו היה למשה קבר ,היו ישראל עולים אליו ומבקשים ממנו להתערב במציאות ,לשנות סדרי עולם ,להפעיל את כוחו כפי שעשה במצרים .אך משה מבקש ללמדנו שהנהגתו אינה תלויה בנוכחות הפיזית שלו ,אלא בנאמנות לתורה שהנחיל לנו .הקבר הנסתר הוא היפוכו של "מקום" ,הוא הסמל לנצחיות שאינה כבולה למרחב .משה מלמד אותנו כי גם בהיעדרו, וגם כאשר הוא אינו "פועל" באופן גלוי לעין בסיטואציות של משבר ,כוחו הוא הגדול ביותר, שכן הוא מאפשר לעם ישראל למצוא את הכוחות הטמונים בהם עצמם. כשאנו פונים אל נבכי הנפש ,אנו מגלים כי הסוגיה אינה נותרת בין דפי הספרים ,אלא נוגעת בנקודה הכואבת ביותר בחייו של כל אדם המבקש להיות ישר דרך .החיבור לאמונה עובר דרך ההבנה שאנו ,כיצורים בעלי רגשות ודחפים ,נוטים לעיתים קרובות לבלבל בין רצון ה' לבין רצונותינו הסוערים .השתיקה של משה אינה חולשה ,אלא שיא של עבודת הנפש – היכולת לדעת מתי המניע הטהור ביותר עלול להתערבב בנטיות הלב ,ולבחור בדרך של ענווה המכירה בכך שה' הוא הפועל האמיתי בעולם. נראה לבאר כי הנהגת משה מלמדת אותנו את סוד הביטול .אדם שמרגיש כי הכל תלוי בו, וכי ללא התערבותו המיידית העולם יקרוס ,הוא אדם שעדיין לא חווה את השלווה העמוקה של הדבקות באמונה .משה רבינו ,בהעלמת קברו ,מציב עבורנו מודל של מנהיגות שאינה מחפשת את ההערצה האישית ,אלא את המשכיות האמת .החיבור לנפש דורש מאיתנו להבין כי לעיתים ,דווקא כאשר אנו נסוגים לאחור ,אנו מאפשרים לאחרים לגלות את כוחם שלהם, ובכך אנו בונים קהילה חזקה יותר ,כזו שאינה נשענת על דמות אחת ,אלא על הציבור כולו שנשאב אל הקדושה. האמונה שלנו מתעצמת דווקא ברגעים שבהם אנו מבינים כי הסתר פנים אינו היעדר השגחה ,אלא גילוי של סוג אחר של נוכחות .כשם שמקום קבורתו של משה נסתר ,כך גם הנהגתו של הקב"ה בחיינו נסתרת לעיתים מעינינו ,והיא דורשת מאיתנו את האמון העמוק

ביותר .האדם המאמין לומד מן הפרשה כי עליו להמשיך ולפעול מתוך מחויבות מוחלטת לתורה ,גם כאשר הוא אינו מקבל את התשובות המיידיות שהוא מצפה להן ,וגם כאשר הוא נדרש לוותר על הכרה או על תחושת צדק רגעית ,מתוך ידיעה שהאמת האלוהית גדולה מכל מעשה אנושי יחיד. במסענו אל המצפן הפנימי ,אנו לומדים כי המוסר הגבוה ביותר אינו נמדד בעוצמת התגובה, אלא ביכולת להשקיט את הרעשים החיצוניים כדי לשמוע את קולו של הדין האלוקי הצרוף. האדם המבקש לבנות בקרבו מצפן יציב ,נדרש ללמוד את השתיקה של משה לא כהתעלמות, אלא כאמנות של הבחנה דקה בין תגובה רגשית לבין מעשה מתוקן .המוסר הישיבתי מורה לנו כי גם כאשר החימה בוערת ,עלינו לעצור ולשאול האם אני פועל בשם האמת או בשם תחושת העלבון האישי ,שכן העלבון ,גם אם הוא מופנה כלפי שמיים ,עלול להכניס למעשה נגיעות שאינן מהטהורות ביותר. נראה לבאר כי המצפן הפנימי שלנו נבנה מתוך הכרה בענווה כערך עליון .כאשר אדם מכיר בכך שאינו בעל הבית היחיד על העולם ,וכי הקדוש ברוך הוא מנהיג את עולמו גם ללא התערבותו המיידית של האדם ,הוא זוכה לשלווה שמאפשרת לו לקבל החלטות מתוך שיקול דעת ולא מתוך דחף רגעי .המוסר הזה אינו מטיף לפסיביות ,אלא להפך – הוא מטיף לאקטיביות מחושבת ,כזו הנובעת מתוך עבודת ה' ולא מתוך מלחמות כבוד .אדם שזוכה להשקיט את האגו שלו ,הופך להיות כלי שדרכו האמת יכולה להופיע בצורה בהירה יותר, שכן הוא אינו מסתיר את אורו של ה' מאחורי צללים של אינטרסים אישיים. עוד נלמד כי המצפן הפנימי דורש מאיתנו להשלים עם הנסתר .חלק מן ההתפתחות המוסרית שלנו הוא ההבנה שלא הכל מונח לפנינו על השולחן ,ושלא לכל שאלה יש תשובה גלויה .היכולת להמשיך ללכת בדרך התורה בנאמנות ,גם כשמקום קבורתו של משה נותר נעלם ,היא הביטוי העמוק ביותר לאמונה .זהו מוסר שאינו זקוק להוכחות או לציונים כדי להמשיך להאמין ,אלא שואב את כוחו מן ההתקשרות הפנימית לבורא עולם ,מתוך ביטחון מלא שהנהגתו היא הטובה ביותר ,גם אם נסתרת היא מעינינו המוגבלות. מתוך מסענו בסוגיה העמוקה הזו ,אנו אוספים אל תוך חיי היום-יום כמה תובנות יסוד. ראשית ,נלמד כי אחריות אינה מתבטאת תמיד בעשייה גלויה ,אלא לעיתים דווקא בהמתנה מחושבת המאפשרת לאמת להופיע בדרך הנקייה ביותר .אדם נדרש לפתח בקרבו את הרגישות להבחין מתי הוא נקרא להיות המוציא לפועל ,ומתי נדרשת ממנו ענווה המפנה מקום לאחר או מאפשרת להשגחה לפעול בדרכיה הנסתרות .שנית ,נלמד כי הסתר הפנים, בדומה לקברו הנסתר של משה ,אינו סימן להיעדר אלא עדות לקדושה שאינה מוגבלת למרחב ,ומכאן אנו שואבים כוח להמשיך בדרך התורה גם בעתות של ספק או העלם .העלמת מקום הקבורה מחייבת אותנו לחפש את משה רבנו לא בציון קברו ,אלא בתוך נשמתנו, בתוך התורה שאנו לומדים ובתוך דרכי ההנהגה שאנו מנחילים לדורות הבאים ,מתוך אמונה שהקשר עם צדיקי הדורות הוא קשר נשמתי שאינו זקוק למקום פיזי.