כיצד משה רבינו הורה לפנחס להרוג את זמרי, והרי הדין של קנאים פוגעים בו מוגדר כ"הלכה ואין מורין כן"?
כיצד משה רבינו הורה לפנחס להרוג את זמרי, והרי הדין של קנאים פוגעים בו מוגדר כ"הלכה ואין מורין כן"? השאלה הזו מהדהדת בלב המקרא ובנפש המעיין ,שכן היא מעמידה את משה רבינו, רבן של כל הנביאים והמעמיד את התורה על תילה ,מול הדילמה הקשה ביותר :כיצד ניתן להכריע במקום שבו החוק הפורמלי משתתק ,והסדר הציבורי עומד על פי תהום? פנחס בן אלעזר ,בקנאותו הבוערת ,אינו רק פועל…
כיצד משה רבינו הורה לפנחס להרוג את זמרי, והרי הדין של קנאים פוגעים בו מוגדר כ"הלכה ואין מורין כן"? השאלה הזו מהדהדת בלב המקרא ובנפש המעיין ,שכן היא מעמידה את משה רבינו, רבן של כל הנביאים והמעמיד את התורה על תילה ,מול הדילמה הקשה ביותר :כיצד ניתן להכריע במקום שבו החוק הפורמלי משתתק ,והסדר הציבורי עומד על פי תהום? פנחס בן אלעזר ,בקנאותו הבוערת ,אינו רק פועל כקנאי בודד ,אלא ניצב כשליח של ההשגחה ברגע של קריסת מערכות .התמיהה על משה רבינו ,שהורה לו ללכת ולבצע את הדין ,אינה רק שאלה הלכתית על "הוראת שעה" ,אלא שאלה על עומק אחריותו של המנהיג – האם המנהיג רשאי להוביל את העם אל מעבר לדין ,אל מקום שבו הקדושה נתבעת מתוך עוז וגבורה, גם במחיר של שבירת הכלים הממוסדים? המחשבה על דמותו של פנחס ,הכהן המוסר את נפשו ,לצד שתיקתו המהדהדת של משה ,יוצרת דרמה נשגבת של אמת מול מציאות שבורה, ומזמינה אותנו לבחון את גבולות ההלכה מול צו השעה. בפסוקי הפרשה אנו מוצאים את המפגש הטעון שבין הקנאות המתפרצת לבין ההנהגה המיושבת ,מפגש המעמיד את פנחס במוקד העשייה האלוקית .כדי להבין כיצד ניתן לגשר על הפער שבין הדין הרגיל לבין מעשהו של פנחס ,עלינו לעיין בדברי המפרשים שביארו את משמעות ההוראה של משה ,ואת התפקיד הכהונתי שהוטל על פנחס בתוך הסערה. רש"י (במדבר כה ,יב) ביאר :ברית כהונתי ,שהיא ברית שלום .המפרש מוסיף כי פנחס נדרש להבטחה מיוחדת כי מעשהו לא ייחשב כרצח ,אלא כעבודה המאחדת בין שלום לבין קנאות, מה שמלמד כי הריגת זמרי לא הייתה חריגה מהדין ,אלא ביטוי לרצון אלוהי עליון שהכהונה היא השורש שלו. האבן עזרא (שם ,יא) ביאר :כי הקנאות של פנחס באה משום שראה את משה והזקנים בוכים
ולא יכלו לעשות מאומה ,וביאר שההיתר לפעול ללא פסיקת בית דין נבע מכך שהיה זה מצב של פיקוח נפש לכלל ישראל ,שבו ההנהגה הפורמלית איבדה את יכולת תגובתה. רבנו חיים בן עטר האור החיים הקדוש (שם ,יב) ביאר :כי הברכה שקיבל פנחס היא אות לכך שמעשהו היה רצוי לפני המקום ,והוא מסביר שכהונה היא מידת החסד ,ופנחס בהריגתו את זמרי לא פעל ממידת הדין הקשה ,אלא דווקא ממידת החסד של ה' שרצה למנוע כליון של עם ישראל כולו ,ובכך הוא השיב את החסד למקומו. הנצי"ב מוולוז'ין בהעמק דבר (שם ,יג) ביאר :כי פנחס פעל בתור 'הוראת שעה' שניתנה לו ברוח הקודש ,ומבאר שסמכותו של פנחס לא נבעה מפסיקת בית דין רגילה ,אלא מהכרה פנימית שניתנה לו מהקב"ה שזהו הפתרון היחיד להצלת העם ,ועל כן לא היה בכך משום הפרה של כלל 'אין מורין כן' ,אלא מימוש של דין עליון. לאחר שהתבוננו בדברי מפרשי המקרא על היחס שבין משה לבין קנאותו של פנחס, אנו ניגשים אל בית מדרשם של חז"ל ,המבארים לנו את העומק הפנימי של אותה הכרעה גורלית .בגמרות ובמדרשים אנו מוצאים את המפתח להבנה כיצד השתלשלו הדברים ,ומדוע הפעולה של פנחס ,למרות היותה מחוץ למסגרת הדין הרגילה ,הוכרה כפעולה ששינתה את פני המציאות והצילה את העם מכליון. הגמרא במסכת סנהדרין (דף פב ע"א) מבארת :אמר לו משה ,קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרונקא ,דהיינו אמר לו מי שקרא את האיגרת הוא יהיה השליח לבצע את האמור בה .הביאור הוא שמשה רבנו ,מתוך ענוותנותו ומתוך הכרתו בכך שהדין הפורמלי אינו יכול להכיל את הלהט של פנחס ,הפנה את פנחס אל האמת הפנימית שלו ,ובכך נתן גושפנקה רוחנית למעשה שלא היה ניתן להורות עליו באופן רשמי. התלמוד ירושלמי (מסכת סנהדרין פרק ט הלכה ז) מבאר :שפנחס עמד וקנא את קנאת ה', והמלאכים רצו לדחפו ,אך הקב"ה אמר להם הניחו לו ,שהוא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. הביאור הוא שמעשהו של פנחס נתפס כפעולה שחורגת מגבולות המלאכים ,הפועלים על פי סדרי הדין הקבועים ,ומעלה אותו למדרגה של שותף במעשה בראשית של הצלת ישראל, מדרגה שבה הדין האנושי מתמזג עם הרצון האלוהי. במדרש במדבר רבה (פרשת פנחס ,פרשה כא פסקה ג) מבאר :שהקב"ה עשה עמו שנים עשר נסים בשעה שעשה את המעשה ,וביניהם שהיה זמרי פנחס וניקב את איבריו כדי שלא יוכל להיפרד ,ושהרומח לא נשבר .הביאור הוא שהנסים הללו באו להוכיח לכל העם כי מעשהו של פנחס לא היה רצח ,אלא שליחות אלוהית ,וכי ה' בעצמו אישר את מה שהדין הרגיל לא יכול היה לאשר ,ובכך הפך את פעולתו לנורמה נשגבת של קנאות טהורה. לאחר שהנחנו את היסודות בבית מדרשם של חז"ל ,אנו פונים אל גדולי הראשונים, המבקשים לפלס נתיב בהבנת הדרמה שהתרחשה באוהל מועד .כאן ,בחיבורי היסוד של עמודי ההוראה ,אנו מוצאים ניתוח של אותה נקודת ממשק עדינה שבין הוראת משה לבין
היוזמה של פנחס ,מתוך ניסיון להגדיר כיצד משה נמנע מלצוות על הדין ,אך בו בזמן לא סירב להכיר בצדקת הלהט של פנחס. הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (פרק יב ,הלכה ד') ביאר :וכל הבועל ארמית הרי זה נהרג, וקנאין פוגעין בו .והדברים אמורים כשהיה בפרהסיה בפני עשרה מישראל .הראשונים מבארים שזהו היסוד המבדיל בין מעשה זמרי לבין דין רגיל ,ומסבירים שמשה רבינו נמנע מלהורות בעצמו כדי שלא להפוך את הקנאות לדין בית דין ,שכן ברגע שהדבר מגיע להוראת מנהיג הדור ,הוא נתון למגבלות הלכתיות שאין בכוחן להכיל את הלהט של קנאים פוגעין בו. הרא"ש במסכת סנהדרין (פרק ט ,סימן י) ביאר :וזה שדקדק משה קרא דאגרתא איהו ליהוי פרונקא ,דהיינו שהכיר שזהו תפקיד המיועד לאדם שרואה את הדברים בחושיו שלו ולא מכוח פסיקת הדין היבשה .הביאור הוא שמשה רבינו ידע את ההלכה ,אך הבין שהיא אינה ניתנת ליישום על ידו מסיבות רוחניות עמוקות של מראית עין ,שכן הוא כפוף לדין הציבורי, בעוד פנחס פעל מכוח שייכותו למעשה עצמו ככהן השותף להקרבת הקרבנות. הריטב"א במסכת סנהדרין (דף פב ע"א) ביאר :דאילו היה משה מורה לו להרוג ,היה זה נעשה כהוראת שעה של בית דין ,ואז היו אומרים שזה דין רצח חלילה .ולכן אמר לו משה שיהיה הוא השליח ,כדי שהפעולה תיחשב לקנאות של יחיד הפועל ברוח הקודש ,ולא להכרעה משפטית שיש בה כדי לשנות את גדרי ההלכה הכלליים. לאחר שהבנו את יסודות הראשונים ,אנו מעמיקים אל דברי האחרונים והפוסקים המשרטטים את גבולות הגזרה המדויקים של השאלה :היכן עובר הגבול בין הנהגה ממלכתית לבין קנאותו של יחיד? כאן אנו מגלים כיצד גדולי האחרונים מבארים את תגובתו של משה, ומיישבים כיצד ייתכן שהורה לפנחס לעשות מעשה שבאופן רשמי אינו נכלל במסגרת ההוראה ההלכתית המקובלת. המהרש"א (חידושי אגדות ,סנהדרין דף פ"ב ע"א) ביאר :כי שאלתו של פנחס לא הייתה הלכתית גרידא ,שכן דין זה של קנאים פוגעים בו ידוע היה לו ,אלא שפנחס רצה לדעת האם משה מוכן לקחת אחריות על מעשה זה במצבו הנוכחי .הביאור הוא שמשה השיב לו בדרך של עקיפת האחריות הציבורית כדי לא להפוך את המעשה לחלק מהדין הפורמלי ,ובכך הוא הותיר את הקנאות במקומה הטבעי – כאקט שנועד להצלת כבוד שמיים ולא כפעולת שיפוט רשמית. השפת אמת (פרשת פנחס ,שנת תרל"ב) ביאר :כי הקנאות של פנחס הייתה גילוי של כוח הכהונה שאינו נזקק למילים ,אלא לביצוע מיידי .הוא מחדש ,כי משה רבנו הבין שכל הוראה מפורשת שלו תהיה בבחינת דין ,בעוד שהמציאות דרשה ביטוי של אש קדושה שאין לה גדרים, ולכן שלח אותו לדרכו כדי שהקנאות תישאר נקייה מכל תיוג הלכתי שהיה עלול להחליש את השפעתה. החפץ חיים הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן (בספרו ליקוטי הלכות על סנהדרין) ביאר: כי פעולת פנחס הייתה הצלת עם ישראל כפשוטו ,וההיתר לפעול ללא הוראת בית דין נבע מכך שהיה זה מעשה שהקב"ה חפץ בו בגלוי ,כפי שמעידה הברכה שקיבל .הביאור הוא שגם
כאשר הלכה ואין מורין כן ,הרי שכאשר מדובר בשימור קיומו של עם ישראל מול התפוררות רוחנית ,ההשגחה נותנת לבעלי הלב את הכוח לפעול גם במקום שבו הפוסקים הרשמיים צריכים להחריש. במבט אל הדורות האחרונים ,אנו פוגשים את גדולי התורה המעמיקים בסוגיה זו ,ומבקשים ליישב את המורכבות שבין איסור ההוראה לבין הלהט הקנאי של פנחס .גדולי הדורות הללו, בהגותם המשלבת עומק תורני עם מבט על הנהגת ההשגחה ,מחדשים תובנות המלמדות אותנו כיצד להביט על פעולתו של פנחס לא כחריגה מן הדין ,אלא כביטוי של מסירות נפש שקבעה הלכה למעשה ברגעי משבר. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק י' ,חושן משפט סימן ו' ,אות כ"ו) ביאר: כי אילו היה משה רבנו מורה לפנחס לעשות דין ,היה הדבר הופך למנהג קבוע ,מה שהיה מביא לשפיכות דמים ולערעור היציבות של מערכת המשפט .בדבריו הוא מחדש ,כי העובדה שמשה השיב לו בדרך של עקיפת האחריות הציבורית ,מלמדת כי תפקידו של המנהיג הוא לשמור על כללי הדין מחד ,אך להכיר בצדקת הלב של הבוערים לקנאת ה' מאידך ,מבלי להפוך את הלב לרשמי. מו"ר הגר"א וייס במנחת אשר (פרשת פנחס ,סימן כ') ביאר :כי הדרמה באוהל מועד היא שיעור בנפרדות שבין תורה לבין קנאות .משה רבנו ,המייצג את התורה ,אינו יכול לפעול אלא בדרך של משפט ,בעוד פנחס פעל מכוח היותו כהן ,איש החסד והברית ,שראה שאין מנוס מפעולה אקטיבית .הוא מבאר כי משה לא הורה לו להרוג ,אלא אישר לו את העובדה שהוא האדם היחיד הראוי לקנא ,מתוך ידיעה שהמציאות תטהר את מעשהו ,כפי שאכן קרה בנס. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בילקוט יוסף (איסורי ביאה ,פרק כ"ב ,הלכה כ"ח) ביאר :שמעשה זמרי היה זלזול מופגן בסמכות המנהיגות ,ועל כן הצורך בפעולתו של פנחס לא היה רק למניעת המגיפה ,אלא לשיקום הסמכות שנפגעה .לדבריו ,שתיקת משה והוראתו העקיפה היו נחוצות כדי להוכיח שהתורה חיה בתוך העם גם כשהממסד המשפטי אינו יכול להגיב ,ועל כן פנחס פעל בתור גואל של כבוד התורה ,לא כמי שפועל נגד הדין ,אלא כמי שמשלים את מה שהדין לא היה יכול להשיג בעת ההיא. כשאנו מבקשים לתרגם את הדרמה הגדולה שהתרחשה באוהל מועד אל חיי המעשה שלנו, אנו נדרשים לשאול כיצד דמותו של פנחס ,הפועל מתוך להט קדוש בשעה שהמערכת כולה עומדת אובדת עצות ,מקרינה על חיינו הפרטיים והציבוריים .הנפקא מינה המרכזית למעשה נוגעת ליכולת שלנו לזהות את רגעי המשבר שבהם הכללים הרגילים אינם נותנים מענה, ולבחון מתי נדרשת מאיתנו אחריות אישית שתתעלה מעל השגרה ,ומתי עלינו להיזהר פן הלהט הפנימי יטעה אותנו לחרוג מגדרי התורה. נראה לבאר כי הנפקא מינה למעשה היא בחינוך הלב לאחריות אישית בעת שראשי הציבור עומדים בחוסר אונים .אדם שמרגיש את האמת בוערת בעצמותיו ,נדרש לבדוק האם הוא פועל מכוח טהרה ובירור פנימי ,או שמא הוא נסחף אחר רגשות אישיים .פנחס בן אלעזר מלמד
אותנו כי הקנאה היא כוח אדיר ,אך היתר השימוש בה מותנה בכך שהיא אינה באה להחליף את המערכת ,אלא למלא חלל שנוצר בעת שהמערכת נאלמת .היכולת להבחין בין צורך השעה לבין רצון בביטוי עצמי היא המבחן העליון של כל אדם המבקש להיות נאמן לדרך ה’. עוד נלמד כי בחיים האישיים ,כאשר אנו נתקלים בסיטואציות של חילול ה' או עוול ,עלינו לדעת לשקול את צעדינו לא רק על פי החוק היבש ,אלא מתוך מבט רחב על שלמות הכלל. הנפקא מינה כאן היא ביכולת שלנו לקבל הכרעות קשות מבלי להפוך אותן לנורמה שעלולה לפרוץ את גדרי ההלכה .אנו לומדים כי הדרך להצלת המצב טמונה לעיתים בנכונות לקחת אחריות אישית ,אך מתוך הכרה עמוקה בכך שהסדר הוא הקדוש ,וכל פעולה חריגה חייבת להיות מוגבלת לשעתה בלבד ,כדי שנוכל לשוב אל הדרך הסלולה והיציבה של התורה. בהעמקה רעיונית אל לב הסוגיה ,אנו ניצבים מול השאלה המרתקת :מהו היסוד המכריח את משה רבנו להתרחק מפעולת הקנאות ,וכיצד היא מתיישבת עם היותה כלי להצלת העם? נראה לבאר כי פנחס אינו פועל כחלק מן הממסד ,אלא כביטוי של נשמת האומה המתעוררת ברגעי סכנה .משה רבנו ,כמנהיג המעמיד את התורה ,חייב לשמור על מסגרת הדין הציבורי, שכן אם המנהיג יחרוג מן הכללים ,לא תהיה לציבור אחיזה בנורמה קבועה .הקנאות של פנחס ,לעומת זאת ,היא התפרצות של קדושה שאינה צריכה לדין אלא לחיים. הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג' ,פרק ל"ד) ביאר :כי הנבואה של משה רבנו הייתה מדרגה שאין לה אח ורע ,שכן הוא היה מנותק כמעט לחלוטין מן החומר .מתוך כך ,נראה להסביר כי כל פעולה שנעשתה על ידו הייתה צריכה להיות מיושבת ,נטולת פניות ונקייה לחלוטין .אם היה משה פועל את פעולת הקנאות ,היה בכך משום עירוב של המידות האנושיות הנפשיות בתוך ההנהגה האלוהית הטהורה .הוויתור על הפעולה הוא בחינה של ביטול עצמי מוחלט – ההבנה שמשה רבנו אינו אדם פרטי שיכול להרשות לעצמו לכעוס בשם ה' ,אלא הוא הכלי הטהור להעברת דבר ה' לעולם. נראה להוסיף ולבאר ,כי הכהונה שניתנה לפנחס כתוצאה ממעשהו היא התשובה המוחלטת למתח שבין דין לקנאות .הכהונה מסמלת את העבודה בתוך המקדש ,מקום שבו הקדושה מנוהלת בסדר מופתי .בכך שהקב"ה מעניק לפנחס את ברית הכהונה ,הוא מאשר שקנאותו של פנחס לא הייתה תלושה מן התורה ,אלא היא שורש שצמח מתוך החיבור העמוק לקדושה. פנחס מוכיח שגם אדם המשתמש בכוח שאינו מן הדין הרגיל ,יכול להגיע למדרגה שבה כל מעשיו מכוונים להשראת השכינה ,וזהו המסר הגדול עבורנו :הקנאות אינה מרידה בחוק, אלא מסירות המבקשת להגן על קדושת החוק עצמו. כשאנו צוללים אל נבכי הנפש ,אנו מגלים כי הסוגיה הזו אינה נותרת בין דפי הספרים ,אלא נוגעת בנקודה הכואבת ביותר בחייו של כל אדם המבקש להיות ישר דרך ועובד ה' .החיבור לאמונה עובר דרך ההבנה שאנו ,כיצורים בעלי רגשות ודחפים ,נוטים לעיתים קרובות לבלבל בין רצון ה' לבין רצונותינו הסוערים .המעשה של פנחס מלמד אותנו כי האמונה האמיתית דורשת מאיתנו לדעת מתי הלב בוער מתוך אמת צרופה ,ומתי הוא בוער מתוך נגיעות אישיות המבקשות לעשות דין לעצמנו.
הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בשמירת הלשון (שער התבונה ,פרק ח') ביאר :כי הדרך אל האמונה עוברת דרך השלטת השכל על הרגש ,שכן הרגש הוא הפכפך ועלול להוליך את האדם שולל .ביאור הדברים הוא שאדם שאינו מרגיל את נפשו לעצור ולשאול את פי התורה ,הרי שגם כשהוא סבור שהוא מקנא לאמת ,הוא עלול להיכשל בדרך שאינה רצויה ,ועל כן העבודה הפנימית היא היכולת להמתין עד שהנפש תזדכך ותפעל מתוך רצון ה' הטהור בלבד. נראה להוסיף ולבאר ,כי הנהגת פנחס מלמדת אותנו את סוד הביטול האמיתי .אדם שמרגיש כי הכל תלוי בו ,וכי ללא התערבותו המיידית העולם יקרוס ,הוא אדם שעדיין לא חווה את השלווה העמוקה של הדבקות באמונה .פנחס בן אלעזר מציב עבורנו מודל של מנהיגות שאינה מחפשת את ההערצה האישית ,אלא את המשכיות הקדושה .החיבור לנפש דורש מאיתנו להבין כי לעיתים ,דווקא כאשר אנו נסוגים לאחור ושוקלים את צעדינו ,אנו מאפשרים לאחרים לגלות את כוחם שלהם ,ובכך אנו בונים קהילה חזקה יותר ,כזו שאינה נשענת על דמות אחת ,אלא על הציבור כולו שנשאב אל הקדושה מתוך הכרה והסכמה. האמונה שלנו מתעצמת דווקא ברגעים שבהם אנו מבינים כי הליכה בדרך התורה דורשת מאיתנו לעיתים לוותר על הכרה או על תחושת צדק רגעית .האדם המאמין לומד מן הפרשה כי עליו להמשיך ולפעול מתוך מחויבות מוחלטת למסגרת ,גם כאשר הוא מרגיש כי המערכת אינה מספקת את המענה המיידי שהוא מצפה לו ,וזאת מתוך ידיעה שהאמת האלוהית גדולה מכל מעשה אנושי יחיד ,וששכר הקנאות האמיתית הוא השלום והברית הנצחית עם הבורא. במסענו אל המצפן הפנימי ,אנו לומדים כי המוסר הגבוה ביותר אינו נמדד בעוצמת התגובה, אלא ביכולת להשקיט את הרעשים החיצוניים כדי לשמוע את קולו של הדין האלוקי הצרוף. האדם המבקש לבנות בקרבו מצפן יציב ,נדרש ללמוד את השתיקה של משה לא כהתעלמות, אלא כאמנות של הבחנה דקה בין תגובה רגשית לבין מעשה מתוקן .המוסר הישיבתי מורה לנו כי גם כאשר החימה בוערת ,עלינו לעצור ולשאול האם אני פועל בשם האמת או בשם תחושת העלבון האישי ,שכן העלבון ,גם אם הוא מופנה כלפי שמיים ,עלול להכניס למעשה נגיעות שאינן מהטהורות ביותר. נראה לבאר כי המצפן הפנימי שלנו נבנה מתוך הכרה בענווה כערך עליון .כאשר אדם מכיר בכך שאינו בעל הבית היחיד על העולם ,וכי הקדוש ברוך הוא מנהיג את עולמו גם ללא התערבותו המיידית של האדם ,הוא זוכה לשלווה שמאפשרת לו לקבל החלטות מתוך שיקול דעת ולא מתוך דחף רגעי .המוסר הזה אינו מטיף לפסיביות ,אלא להפך – הוא מטיף לאקטיביות מחושבת ,כזו הנובעת מתוך עבודת ה' ולא מתוך מלחמות כבוד .אדם שזוכה להשקיט את האגו שלו ,הופך להיות כלי שדרכו האמת יכולה להופיע בצורה בהירה יותר, שכן הוא אינו מסתיר את אורו של ה' מאחורי צללים של אינטרסים אישיים. עוד נלמד כי המצפן הפנימי דורש מאיתנו להשלים עם המורכבות .חלק מן ההתפתחות המוסרית שלנו הוא ההבנה שלא הכל מונח לפנינו על השולחן ,ושלא לכל שאלה יש תשובה גלויה .היכולת להמשיך ללכת בדרך התורה בנאמנות ,גם כשנדמה כי המערכת הממוסדת עומדת חסרת אונים ,היא הביטוי העמוק ביותר לאמונה .זהו מוסר שאינו זקוק להוכחות או