אדם שמסרב להוראות והנחיות משרד הבריאות וגורם להדבקה של אנשים נוספים בישראל האם נחשב לרודף? שדינו כמסכן חיי אדם שניתן לעצור בעדו, גם במחיר של מסירתו לשלטונות? הוכח מפרשת השבוע!

אדם שמסרב להוראות והנחיות משרד הבריאות וגורם להדבקה של אנשים נוספים בישראל האם נחשב לרודף? שדינו כמסכן חיי אדם שניתן לעצור בעדו, גם במחיר של מסירתו לשלטונות? הוכח מפרשת השבוע! האם ייתכן כי אדם ,בהליכתו הפשוטה בחוצות העיר ,הפך בעצם ידו לרוצח בפוטנציה? האם עלינו להביט בעיניו של אדם המפר את הנחיות הבידוד לא כעל עובר חוק בלבד ,אלא כעל "רודף" הלכתי שדמו מותר כדי…

אדם שמסרב להוראות והנחיות משרד הבריאות וגורם להדבקה של אנשים נוספים בישראל האם נחשב לרודף? שדינו כמסכן חיי אדם שניתן לעצור בעדו, גם במחיר של מסירתו לשלטונות? הוכח מפרשת השבוע! האם ייתכן כי אדם ,בהליכתו הפשוטה בחוצות העיר ,הפך בעצם ידו לרוצח בפוטנציה? האם עלינו להביט בעיניו של אדם המפר את הנחיות הבידוד לא כעל עובר חוק בלבד ,אלא כעל "רודף" הלכתי שדמו מותר כדי להציל את חיי הרבים? בתקופה המטלטלת של מגפת הקורונה ,מצאנו את עצמנו בתוך סיוט קיומי ,שבו האוויר עצמו – אותו חמצן המקיים אותנו – הפך לכלי נשק מסוכן .דמיינו את הרגע ההוא :רחובות ריקים ,דלתות נעולות ,ופחד משתק מכל מגע אנושי .בתוך השממה הזו ,אדם אחד בוחר להתעלם .הוא יוצא מביתו למרות הסגר, פוגש בשכניו ,מסרב לעטות על צמו מסיכה לפי ההנחיות של משרד הבריאות ,מתפלל בבית הכנסת או חוגג בשמחה רעשנית ,כשהוא נושא בגופו את הנגיף הבלתי נראה. השאלה הזו אינה משפטית גרידא; היא שאלה של חיים ומוות ,של עמידה מול הקיר .האם המושג הקדום והנורא של "רודף" – אדם שניתן להורגו כדי להציל את הנרדף – מתעורר לחיים מתוך התקנות המודרניות של משרד הבריאות? הרי פנחס בן אלעזר בפרשתנו לא עצר לשאול שאלות; הוא ראה את המגיפה האוחזת בעם ,הוא זיהה את הבועל ארמית כגורם

המביא כליה ,ופעל .האם המגיפה שלנו ,שאינה נראית לעין ,דורשת מאיתנו את אותה רמת קנאות? האם העובדה שאדם גורם למחלה להתפשט באופן עקיף – האם זה מנקה אותו מאחריות דמו של חברו ,או שמא דווקא העקיפות הזו הופכת אותו לרודף ערמומי יותר ,כזה שמביא אסון על הציבור בעודו מתהלך בביטחון מזויף? אנו עומדים מול דילמה שאין לה אח ורע :האם מותר לנו להפנות את משטרת החוק כלפי אחינו? האם הדיווח על מפר הנחיות הוא הצלת חיים מופתית או שמא הוא כניסה לשדה המוקשים של איסור מסירה? כל פעולה שלנו הופכת להכרעה מוסרית כבדת משקל .אם נשתוק – אנו עלולים להיות שותפים בשתיקה לדם הניגר של זקנינו וחלשינו .אם נדבר – אנו עלולים להחריב משפחה ולהסגיר יהודי לידי זרים .איך מכריעים בתוך הכאוס הזה? כיצד שוקלים את ערך החיים המוחלט מול גדרי ההלכה הנוקשים ,והאם הלב היהודי יכול להכיל את האמת המרה שייתכן ורודף יושב בינינו ,מתפלל לידנו ,ואולי אף מחייך אלינו ,בעודו מפיץ מוות ברחובות? בפסוקי התורה ובדברי חז"ל ,אנו מוצאים את שורשיו של הדין המאפשר לאדם לפעול כקנאי בשעה שבה הסכנה לציבור מאיימת על עצם קיומו .המפרשים עומדים על כך שהצלת כלל ישראל היא הערך העליון שבשבילו ניתנה ההיתר לפעול מחוץ למסגרת הדין הרגילה, והיא שמעניקה את הכוח להגדיר מי שמעמיד את הציבור בסכנה כרודף. רש"י בפירושו לתורה (במדבר כה ,יא) ביאר" :בקנאו את קנאתי" -בנקמו את נקמתי ,בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף .המפרש מלמד כי פעולתו של פנחס לא הייתה רק מעשה פרטי של אדם כועס ,אלא הוא הפך לכלי שבידיו הקדוש ברוך הוא עוצר את המגיפה .מכאן נלמד כי כאשר מדובר בהצלת כלל ישראל ממגיפה ,הקנאות הופכת למעשה של דבקות בהנהגה האלוקית המבקשת להחיות את העם. רבנו חיים בן עטר האור החיים הקדוש (במדבר כה ,יא) ביאר :כי פנחס ראה שכלו כל הקיצין, וכי אין בידי בית דין אנושי לעצור את המגיפה המשתוללת ,ולכן הוא נטל את הדין לידיו. המפרש מלמדנו כי בשעה שהציבור נמצא בסכנת כליה ,מוטלת חובה על היחיד שרואה את הסכנה לעצור אותה בכל דרך שבידו ,שכן הצלת נפשות של רבים קודמת לכל שיקול של שגרה. הנצי"ב מוולוז'ין בהעמק דבר (במדבר כה ,יא) ביאר :כי הקנאות נדרשה דווקא משום שהחטא של זימרי היה ציבורי ,והשפעתו הרעילה איימה להדביק את כל העם .המפרש מוסיף כי ככל שהמגיפה או הסכנה רחבה יותר ונוגעת לכלל ,כך האחריות של היחיד לעצור אותה גדלה, והיא הופכת לחיוב המוטל עליו מכוח "לא תעמוד על דם רעך”. הספורנו (במדבר כה ,יא) ביאר :כי פנחס פעל מתוך הכרה ברורה שאם לא יעצור את הבועל ארמית ,המגיפה תכלה את כל העם .המפרש מדגיש כי הפעולה של פנחס הייתה הצלה ממשית ,וכי הברכה שקיבל היא אישור אלוקי לכך שמעשה של מסירות נפש למען הצלת הכלל הופך את הפועל למי שמשמר את ברית הכהונה והשלום לעד. לאחר שהתבוננו ביסודות הפרשה ,אנו ניגשים אל בית מדרשם של חז"ל ,המגדירים את

גבולות הדין בסיטואציות שבהן סכנת הציבור אינה רק תיאורטית אלא מוחשית ומיידית. הגמרות משרטטות את ההגדרה של "רודף" לא רק כמי שבא להרוג את חברו בידיים ,אלא ככל מי שמעשיו מובילים לסכנת חיים ממשית ,גם אם היא עקיפה. הגמרא במסכת סנהדרין (דף ע"ג ע"א) מבארת :מנין לרודף אחר חבירו להורגו שניתן להצילו בנפשו? תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך .הגמרא מלמדת כי החובה להציל את הנרדף אינה רק רשות ,אלא ציווי ברור .חכמים מדגישים שדין זה אינו מוגבל רק לאדם המניף חרב, אלא לכל מי שהתנהגותו מעמידה אדם או ציבור בסיכון מוות ,שכן הצלת החיים היא ערך העל שדוחה את כל האיסורים. הגמרא במסכת בבא קמא (דף קי"ז ע"א) מבארת :ההוא גברא דבעי לחוויי תיבנא דחבריה... שמטיה לקועיה .הסיפור על רב כהנא ששמט את גרונו של אותו אדם שבא למסור את ממון חברו לעובדי כוכבים ,מהווה פסק הלכה מכונן .הגמרא שם מחדדת שהמסור ,אף שאינו פועל באופן ישיר להרוג ,נחשב לרודף משום שהמעשה שלו יוצר שרשרת של סכנות שסופה במוות .חז"ל קובעים כי אדם כזה אין מרחמים עליו ,שכן הוא מעמיד את הזולת בפני סכנה אנושה ,ודינו הוא כדין רודף שניתן להציל את הנרדף בנפשו. הגמרא במסכת סנהדרין (דף ע"ב ע"ב) מבארת :דנידון על שם סופו .העיקרון המנחה כאן הוא שפעולתו של אדם נמדדת בתוצאה שהיא עשויה להוליד .אם ברור לנו שפעולתו של אדם תביא לקריסת המערכות או לסכנה מוחשית לחיי אדם ,אנו מסתכלים על התוצאה הסופית כאילו היא כבר מתרחשת .זהו הדין המאפשר לנו להגדיר מפיצי מחלה או מסכני ציבור כרודפים ,משום שאנו דנים את התנהגותם לא רק על פי הכוונה הרגעית שלהם ,אלא על פי הנזק הקטלני שהם גורמים לכלל. לאחר שהנחנו את יסודות הדין בדברי חז"ל ,אנו פונים אל גדולי הראשונים ,המבקשים להגדיר את גבולות האחריות האישית במרחב הציבורי .הראשונים מעמיקים את ההבנה כיצד אדם שאינו אוחז בחרב ,אך עושה מעשה המביא לסכנה ,נתפס כרודף בבית המדרש של ההלכה. הרמב"ם בהלכות רוצח (פרק א' ,הלכה ט"ז) ביאר :וכל מי שיכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך .הרמב"ם מבאר כי האחריות אינה מוטלת רק על הרודף ,אלא על הציבור ועל היחיד לזהות את הסכנה ולפעול .בראייתו של הרמב"ם ,השתיקה מול מי שמסכן רבים היא עבירה חמורה ,ומכאן שההכרעה לפעול כנגד מפיץ מגיפה היא הכרח הלכתי המבוסס על חובת ההצלה שאינה יודעת פשרות. הרא"ש במסכת בבא קמא (פרק י' ,סימן כ"ז) ביאר :דהמוסר ממון חברו לידי עובדי כוכבים, אף על פי שאינו הורג בידיו ,הרי הוא כרודף ,שהרי סוף המעשה להביא לידי מיתה .הראשונים מבארים כי התוצאה המרה היא המגדירה את המעשה ,ומי שיוצר מציאות שבה חיי אדם עומדים בסכנה – גם אם כוונתו אינה לרצוח אלא רק להרוויח או להתנהל בחוסר אכפתיות – מוגדר כרודף.

הסמ"ע בחושן משפט (סימן שפ"ח ,סעיף י"ב) ביאר :שההיתר למסור לדין את מי שמסכן רבים, נובע מכך שהוא עושה מעשה המביא לידי הריגה .המפרש מוסיף כי גם אם אין לו כוונה להזיק ,הרי שכיון שמעשהו מביא באופן ודאי לסכנת נפשות ,הרי הוא בכלל רודף ,וניתן למוסרו כדי למנוע את האסון שיבוא בעקבותיו. הריטב"א בחידושיו למסכת בבא קמא (דף קי"ז ע"א) ביאר :כי הדין המאפשר לפעול כנגד המוסר הוא ביטוי לכך שהחברה אינה יכולה לאפשר לאדם בודד להפקיר את חייהם של אחרים .הראשונים מבארים כי הציבור כמכלול מחזיק בסמכות להגן על עצמו ,ומי שמערער את ביטחון הציבור באמצעות מעשיו ,מאבד את ההגנה המשפטית שהחוק מעניק לו ,והופך למטרה שיש לעצור בעדה למען הצלת נפשות. אנו מעמיקים אל עומקם של גדולי האחרונים ,אשר ניצבו מול סיטואציות של סכנה ציבורית והגדירו כיצד עלינו להגיב כאשר היחיד מציב את הרבים בפני שוקת שבורה. הפוסקים מבארים כי ההגדרה ההלכתית של רודף אינה זקוקה לכוונת רצח מפורשת ,אלא למציאות אובייקטיבית של יצירת סכנת נפשות ,שבה הופך המזיק למי שדמו מותר כדי להציל את הציבור. המהרש"ם בשו"ת (חלק א' ,סימן קע"ח) ביאר :כי אדם המביא סכנה על הציבור בדרכיו ,גם אם אין לו חפץ בהריגתם ,הרי הוא כרודף שניתן לעצור אותו בכל דרך אפשרית .המפרש מבאר כי האחריות המוטלת על היחיד כלפי הציבור גדולה כל כך ,שברגע שהוא פורץ את הגדרים הבריאותיים ומסכן את שלום הרבים ,הוא מאבד את מעמדו כאדם פרטי והופך למי שחובה על הציבור להגביל את צעדיו ואף למוסרו לרשויות כדי למנוע את האסון. הגר"ח פלאג'י בשו"ת נשמת כל חי (חלק ב' ,חושן משפט ,סימן מ"ט) ביאר :כי חמירא סכנתא מאיסורא ,וכי בשעת מגיפה ,הציבור רשאי ואף חייב לנקוט בכל אמצעי זהירות כדי להגן על עצמו ,גם אם הדבר פוגע בזכויותיו של אדם פרטי .הוא מבאר כי הזכות לחיים של הציבור גוברת על כל תביעה של יחיד למימוש חירותו ,וכי כל אדם היודע על סכנה צפויה ,מחויב לדווח עליה כדי להציל את הנפשות העלולות להיפגע. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יחוה דעת (חלק ד' ,סימן ס') ביאר :כי במקום שבו קיימת סכנת נפשות ודאית ,חובה על כל אדם שבידו המידע להתריע בפני הרשויות ,גם אם הדבר כרוך במעשה שנראה כהלשנה .המפרש מדגיש כי הצלת רבים עומדת מעל לחובת השמירה על סודיות ,וכי הדיווח הוא למעשה מצווה של תיקון החברה והגנה על חייהם של אנשים תמימים שעלולים ליפול קורבן להתנהגותו חסרת האחריות של אדם אחד. מו"ר הגר"י וייס בשו"ת מנחת יצחק (חלק ח' ,סימן קמ"ח) ביאר :כי נהג הנוסע במהירות מופרזת או אדם המפר תקנות בטיחות בסיסיות ,הרי הוא כרודף לכל דבר ועניין .הביאור הוא שדין רודף אינו תלוי בכוונה לרצוח ,אלא בעצם העובדה שמעשהו גורם לסכנה מיידית לחיים. על כן ,בכל מקרה שבו אדם מעמיד את הרבים בסכנה ברורה ,מוטלת חובה על הסובבים אותו לעצור בעדו ,ואם אין ברירה ,עליהם לדווח עליו לשלטונות כדי למנוע את האסון הבא.

בתוך ימי הסערה של מגפת הקורונה ,התייצבו גדולי הפוסקים בדורנו והשיבו לשאלות שהעסיקו את הציבור כולו .הם הבהירו כי המושג רודף אינו נחלת העבר ,אלא הלכה חיה ונושמת, המבקשת להציב גבולות ברורים בין החירות האישית לבין האחריות המוסרית וההלכתית לקיום העולם .דבריהם מאירים באור יקרות את הדרך שבה יש לנהוג ,תוך שהם משלבים את חומרת הדין יחד עם הזהירות המופלגת הנדרשת בכל הקשור לדיווח על אדם אחר. הדיין הגאון הרב יהודה סילמן ביאר :כי במקומות שבהם מדובר בסיכון חיים ברור, כגון אדם שמפר בידוד ביודעין או מסכן את הציבור בהתנהגותו ,אין המדובר רק בהיתר לדווח ,אלא לעיתים אף בחובה גמורה של הצלת נפשות .הוא מבאר כי אין כאן דין של מוסר כפשוטו ,אלא דין של הגנה על הציבור מפני מי שפוגע בערך היסודי ביותר של החיים, והשילוב בין זהירות בשיקול הדעת לבין נחישות בהגנה על החיים הוא המפתח הנכון להנהגה בסיטואציות הללו. אב"ד תל אביב הגאון הרב צבי בן יעקב במאמרו המקיף בספר משפטיך ליעקב ביאר: כי אדם אלים ,ובכלל זה אדם המשתמש בהתנהגותו ככלי להפצת מחלה או סיכון פיזי של אחרים ,מאבד את ההגנה שהוא מקבל מהחברה .המפרש מבאר כי היכולת לפנות לשלטונות אינה פגיעה ביהודי ,אלא אדרבה ,היא תיקון של החברה והגנה על החלשים שאינם יכולים להגן על עצמם .הוא מדגיש כי לפני הצעד הקיצוני ,יש להזהיר ולהתריע ,אך כאשר האזהרה אינה מועילה ,הדיווח הופך למעשה של אחריות קהילתית. הגר"י וייס בספרו מנחת יצחק ביאר בהקשר דומה של סיכוני דרכים ומסוכנות לציבור: כי מי שנוהג באופן שאינו מאפשר לו לשלוט בתוצאות מעשיו ,הרי הוא כרודף את סובביו. גדולי הדור משליכים מכאן לשאלת המגיפה ,ומחדשים כי כשם שנהג רשלן הופך לרודף, כך גם אדם הנושא נגיף ומסרב להישמע להוראות משרד הבריאות ,יוצר מציאות של סכנה אובייקטיבית לכל מי שבסביבתו ,ועל כן דינו נחתך על פי התוצאות של מעשיו ,ולא רק על פי כוונתו המקורית. בספרנו "מחצתי ואני ארפא" שזכינו בס"ד להוציא לאור בתחילת מגיפת הקורונה הרחבנו והעמקנו בזה ,וכאן ,הבאנו חלק קטן מהדברים ,והדברים מרתקים מאוד. כשאנו מבקשים לתרגם את ההלכות החמורות הללו אל ימי המגיפה ואל המציאות שבה אנו חיים ,הנפקא מינה המרכזית היא הבנת האחריות המוטלת על כתפי היחיד בתוך הקהילה. השאלה אינה רק מה מותר או אסור ,אלא כיצד אנו תופסים את הקשר בינינו לבין הזולת ברגעי משבר .התרגום למעשה הוא הכרה בכך שכל פעולה קטנה ,כמו עטיית מסיכה או הקפדה על בידוד ,אינה רק עניין של ציות לחוק ,אלא מעשה של קידוש החיים ומניעת רצח בשוגג. נראה לבאר כי הנפקא מינה למעשה היא בחובה האקטיבית להגן על הכלל .אם אנו מזהים אדם שמפר את ההנחיות באופן שמסכן חיים באופן ודאי ,עלינו לפעול לפי סדר מדורג: התראה ברורה ואמיצה ,בירור מעמיק של העובדות כדי שלא להוציא לעז על שווא ,ורק כאשר ברור שמדובר בסכנה ממשית והאזהרה לא הועילה ,יש מקום לפנות לרשויות.

התרגום למעשה מחדד כי ההלכה אינה מאפשרת לנו להתחבא מאחורי "לא ידעתי" או "זה לא ענייני" ,אלא דורשת מאיתנו לגלות ערנות ואחריות לכל אדם החי סביבנו. עוד נלמד כי ההבחנה בין כוונה לתוצאה היא המפתח .המציאות המודרנית של מגיפה מלמדת שסכנה אינה תלויה ברוע לב ,אלא במעשה בפועל .הנפקא מינה היא שגם אדם טוב לב ,אם הוא מזלזל בהנחיות ,הופך במעשיו לרודף .המצפן המוסרי שלנו חייב להיות מכוון לתוצאה – חייו של חברנו – ולא למניעים של המזיק .אנו למדים כי הצלת חיים היא עבודה שלעיתים דורשת מאיתנו לצאת מאזור הנוחות ,להעיר את הערותינו ,ולהבין ששתיקה אינה אצילות אלא עלולה להיות רשלנות פושעת. בהעמקה רעיונית אל לב המתח שבין חירות הפרט לאחריות הכלל ,אנו ניצבים מול השאלה המכוננת :כיצד התורה ,המקדשת את זכותו של כל אדם לבחור בדרכו ,מגבילה את אותו אדם כאשר בחירותיו מפיצות חורבן בקרב הציבור? נראה לבאר כי החירות היהודית אינה חופש מוחלט לעשות ככל העולה על הרוח ,אלא היא חירות בתוך ברית של אחריות הדדית .אדם אינו אי בודד; נשימתו ,מעשיו והחלטותיו קשורים בנשמותיהם של אחרים. כאשר הוא מתעלם מכללי הזהירות ,הוא אינו רק עובר עבירה פרטית ,הוא מפר את הברית הקדושה שבין אדם לחברו. המהר"ל מפראג בספרו נתיבות עולם (נתיב הצדקה ,פרק א') ביאר :כי הציבור הוא גוף אחד, וכאשר אחד האיברים פועל באופן שמזיק לשאר האיברים ,כל הגוף כולו לוקה בחסר .הביאור הוא שדין רודף בהקשר הציבורי הוא ביטוי לכך שהאחדות של כלל ישראל היא אינה רק רעיון יפה ,אלא עובדה קיומית .מי שפועל כאילו הוא עומד לעצמו ,מנותק מהמציאות האלוהית שבה הכלל הוא העיקר .לכן ,כאשר אדם מציב את חירותו האישית מעל לחיי חברו ,הוא אינו מפעיל חירות ,אלא הוא מבצע פעולת פירוד שסופה כליה ,וזהו שורש הגדרתו כרודף. נראה להוסיף ולבאר ,כי הקנאות של פנחס היא המודל המכונן למתח הזה :פנחס אינו פועל כדי לדכא ,אלא כדי להשיב סדר .בעומק הדברים ,המאבק במגיפה אינו מאבק בין משטרה לבין אזרח ,אלא מאבק על עצם היכולת לחיות יחד כעם המקדש את החיים .אם הפרט מבין שחירותו נעצרת היכן שהחיים של חברו מתחילים ,הרי שהמערכת כולה נשמרת .הקנאות הטהורה ,זו שאינה נובעת מכעס אלא מהבנה צלולה של גודל האחריות ,היא הכלי שמחזיר את האיזון .היכולת להגביל את המפר את ההנחיות היא הדרך היחידה להבטיח את חירותם של שאר בני העם ,שכן בלעדי המגבלות הללו ,החירות הופכת להפקרות והחיים הופכים להפקר. כשאנו מבקשים לגעת בנפש האדם דרך הפרשה והסוגיה שלפנינו ,אנו מגלים כי המבחן הגדול ביותר של המאמין הוא היכולת להפסיק לראות את העולם דרך משקפי ה'אני' ולהתחיל לראות אותו דרך משקפי ה'אנחנו' .החיבור לאמונה עובר דרך ההבנה שאנו חלק ממערכת אלוהית גדולה ,שבה לכל אחד מאיתנו יש תפקיד מכריע בשמירה על שלמות הבריאה .האמונה אינה מסתכמת רק בתפילה ובקיום מצוות שבין אדם למקום ,אלא היא מתגלה במלוא עוזה ברגע שבו אדם מוותר על רצון רגעי כדי להגן על חברו ,מתוך הבנה שכל נשמה היא עולם ומלואו שניתן לו להשגיח עליו.

הסבא מקלם בספרו חכמה ומוסר (חלק א' ,מאמר ה') ביאר :כי אדם שאינו מרגיש את כאבו של זולתו ,הרי שחסרה לו בבניין הנפש מידת הרחמים ,שהיא המידה שדרכה אנו מתחברים אל הקדוש ברוך הוא .ביאור הדברים הוא שמי שמתעלם מהנחיות המגיפה ומסכן את זולתו, מגלה בנפשו אטימות שאינה מתיישבת עם עבודת ה' .העבודה הפנימית שלנו היא לפתח רגישות דקה כזו ,שתגרום לנו להרגיש את הסכנה של חברנו כאילו הייתה הסכנה שלנו ממש, וזוהי הדרך שבה האמונה הופכת למצפן שמוביל אותנו לפעולה הנכונה. נראה להוסיף ולבאר ,כי הנהגת פנחס מלמדת אותנו כי האמונה דורשת מאיתנו עמידה איתנה על המשמר .החיבור לנפש דורש מאיתנו לזהות את היצר שבאדם ,שמבקש תמיד להקל ראש ולהקל בעצמו ,ולהעמיד מולו את תביעת האמת שדורשת התעלות .הנהגה של אמת ,כזו שמסוגלת להעיר לזולת או להתרחק מסיכון ,אינה נובעת מתוך התנשאות או מתוך רצון לשלוט ,אלא מתוך אהבה עמוקה לכלל ישראל .האדם המאמין מבין כי לעיתים ,דווקא כאשר הוא נאלץ להתעמת עם המציאות הקשה ,הוא מחזק את הקשר שלו אל ה' ,שכן הוא הופך לשותף בבניית חברה שבה החיים מקודשים והאחריות היא נר לרגלינו. האמונה מתעצמת דווקא ברגעים של קושי ,כאשר אנו נדרשים לבחור בדרך המורכבת. אנו למדים מן הפרשה כי הקדושה אינה נשמרת רק בתוך ד' אמות של הלכה ,אלא בכל מקום שבו אדם פועל כדי להגן על הקדושה הזו בתוך המציאות המשתנה .מי שזוכה להשקיט את האנוכיות שלו למען שלום הציבור ,זוכה להיות חלק מהברית הנצחית שכרת הקב"ה עם פנחס ,ברית שעיקרה הוא השלום – אותו שלום שנבנה מתוך מסירות נפש ושמירה על הגבולות המגנים על החיים. בבואנו לכוון את המצפן הפנימי שלנו ,אנו נדרשים לשאול את עצמנו :ממה מורכב המוסר האנושי בעת משבר? המוסר הישיבתי מלמדנו כי מצפן אמיתי אינו כזה המורה לנו תמיד את הדרך הנוחה ,אלא כזה המורה לנו את הדרך הנכונה ,גם כאשר היא תובעת מאיתנו לוותר על הנוחות האישית ואף על הקשרים הקרובים שלנו .כאשר אנו ניצבים מול מפר הוראות, המצפן הפנימי שלנו צריך לזהות כי כאן אין מדובר בעניין של מה בכך ,אלא בהתנגשות חזיתית בין רצון אנושי לבין ציווי החיים .מוסר זה דורש מאיתנו לפתח את היכולת להסתכל למציאות בעיניים ,ללא מסכות וללא תירוצים ,ולהבין כי היסוס בשעת סכנה הוא עצמו הכרעה מוסרית. נראה לבאר כי בניית המצפן הפנימי מחייבת אותנו לטפח את מידת הענווה .אדם שסבור כי דעתו הפרטית או הרגשתו האישית גוברים על הנחיות שנועדו להציל חיים ,הוא אדם שטרם רכש את הענווה הנדרשת כדי להיות חלק מכלל .המצפן הפנימי דורש מאיתנו להכיר בכך שחכמת הרבים ,המבוטאת במערכת של הנחיות בריאותיות בשעת מגיפה ,נועדה לשמור על המתנה היקרה ביותר שקיבלנו – החיים .המוסר הזה אינו מטיף לאוטומטיות ,אלא לאחריות אישית המבינה כי הענווה היא התנאי הראשון ליכולת לשמוע את צעקת הציבור ולהעדיף אותה על פני העדפותינו האישיות. עוד נלמד כי המצפן הפנימי דורש מאיתנו להשלים עם הקונפליקט .חלק מן העבודה