האם פנחס הרוויח מכל הביזיונות שביזו אותו?

האם פנחס הרוויח מכל הביזיונות שביזו אותו? האם הביזיון הוא המפתח הסמוי אל השכר הנצחי? השאלה הזו ,המונחת בלב פרשתנו, חושפת בפנינו את הפרדוקס הגדול של עבודת ה' האמיתית .פנחס בן אלעזר ,הכהן אשר קם ועצר את המגיפה במסירות נפש עילאית ,מוצא את עצמו מותקף מבית על ידי אותם שבטים שניצלו בזכותו .הם מבזים אותו ומטילים דופי בייחוסו ,מכנים אותו בן פוטי ,ומתעלמים מהגבורה…

האם פנחס הרוויח מכל הביזיונות שביזו אותו? האם הביזיון הוא המפתח הסמוי אל השכר הנצחי? השאלה הזו ,המונחת בלב פרשתנו, חושפת בפנינו את הפרדוקס הגדול של עבודת ה' האמיתית .פנחס בן אלעזר ,הכהן אשר קם ועצר את המגיפה במסירות נפש עילאית ,מוצא את עצמו מותקף מבית על ידי אותם שבטים שניצלו בזכותו .הם מבזים אותו ומטילים דופי בייחוסו ,מכנים אותו בן פוטי ,ומתעלמים מהגבורה שגילה .האם ייתכן שדווקא השפלה נוראה זו היא שסימנה את פסגת גדלותו? אנו ניצבים בפני תהייה מטלטלת :כיצד ייתכן שאדם שמציל אומה שלמה מכיליון ,זוכה

ליחס של דחייה מצד הציבור שזה עתה הושע? האם הביזיונות הללו הם עונש על מה שנראה בעיניהם כקנאות מופרזת ,או שמא מדובר במנגנון שמימי סמוי שנועד לשמור על קדושת מעשהו של פנחס? השאלה הזו מזמינה אותנו לבחון את המושג "שכר" מזווית חדשה – לא כשבח אנושי החולף כצל ,אלא כתיקון פנימי עמוק המזכך את הנפש ושומר על זכויותיה מכל פגע של גאווה .האם ייתכן שהביזיון הוא המתנה הגדולה ביותר שפנחס יכול היה לקבל? בפסוקי התורה ובדברי המפרשים ,אנו מוצאים את הביטוי המוחשי לביזיון שחווה פנחס ואת המענה האלוהי המבקש להשיב לו את כבודו האבוד .התורה חושפת בפנינו את המציאות האנושית הכואבת ,בה המעשה הגדול ביותר נענה בחירוף ובגידוף ,ומתוך כך אנו נדרשים להבין את עומק השכר שהובטח לו. הכתוב בתורה בפרשתנו (במדבר כה ,יא-יג) :וידבר ה' אל משה לאמר .פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי .לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום .והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל. רש"י (במדבר כה ,יא) ביאר :לפי שהיו השבטים מבזים אותו ,הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל ,לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן .המפרש מבאר כי הצורך של התורה לייחס את פנחס לאהרן באופן מפורש ,אינו אלא מענה ישיר לביזיונות של העם ,המבקשים להטיל דופי בשורשיו ,כאילו אינו ראוי לכהונה בשל ייחוס אמו. רבי יעקב בעל הטורים (במדבר כה ,יא) ביאר :כי המילים פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן מופיעות כאן במלואן כדי להכריז על ייחוסו הטהור לכהונה ,כנגד כל אלו שניסו להפחית בערכו .המפרש מבאר כי השם אהרן הכהן מוזכר כאן כחותמת סופית על כך שפנחס הוא אכן שייך לשושלת הקדושה ,וכי אין בביזיונות השבטים כדי להכתים את מעמדו האלוהי. אל מול תיאורי הבושה המלווים את דמותו של פנחס ,אנו פונים אל דברי חז"ל המנתחים את שורשי הייסורים והביזיונות של גדולי ישראל ,ומתוכם אנו מבקשים לדלות את היסוד העמוק למצבו של פנחס. בגמרא במסכת אבות דרבי נתן (פרק לח ,ג) ביאר :כשתפשו את רבן שמעון בן גמליאל ואת רבי ישמעאל ליהרג ,היה רבן שמעון בן גמליאל יושב ותוהה בדעתו ואומר אוי לנו שאנו נהרגין כמחללי שבתות וכעובדי עבודה זרה וכמגלי עריות וכשופכי דמים ,אמר לו רבי ישמעאל בן אלישע רצונך שאומר לפניך דבר אחד ,אמר לו אמור ,אמר לו שמא כשהיית מסיב בסעודה באו עניים ועמדו על פתחך ולא הנחתם שיכנסו ויאכלו ,אמר לו השמיים אם עשיתי כן ,אלא שומרים היו לי יושבין על הפתח כשהיו העניים באים היו מכניסין אותן אצלי ואוכלין ושותין אצלי ומברכין לשם שמיים ,אמר לו שמא כשהיית יושב ודורש בהר הבית והיו כל אוכלי ישראל יושבין לפניך זחה דעתך עליך .גדולי התנאים מזהים כי אפילו נדנוד קל של גאווה ,הנובעת מהדרשה ברבים ,עלול להוות סיבה לפורענות משמיים .מתוך כך אנו למדים שגדולי ישראל מבינים כי ככל שהאדם גדול יותר ,כך רגישות הקב"ה למידת הגאווה שלו עדינה ומוקפדת יותר ,דבר המדייק לנו את המקום שבו פנחס עמד.

החתם סופר (פנחס) ביאר :דהנה איתא במסכת אבות דרבי נתן (שם) :כשתפשו את רשב"ג ואת רבי ישמעאל ליהרג ...שמא כשהיית יושב ודורש בהר הבית והיו כל אוכלי ישראל יושבין לפניך זחה דעתך עליך .ומהדברים הללו אנו רואים דבר נורא ,שהתנאים תלו סיבת הדבר שהם נהרגים בגלל קצת גאווה מעולם גדול שהיה להם בדרשה ,לכן אומר החתם סופר פנחס אחרי שעשה כזה מעשה גדול שהציל את כל עם ישראל ממגיפה וחשש הקב"ה שמא יבוא לידי גאווה וכל הזכות של ההצלה לא יהיה שווה כלום ,לכן סיבב לטובתו שיבזו אותו כדי שלא יתגאה ויפסיד כל שכרו .המפרש מחדד את התפיסה שביזיונותיו של פנחס אינם אקראיים ,אלא מהווים הגנה אלוהית מפני סכנת הגאווה האורבת לכל מי שזוכה להצלחה כבירה בעבודת ה' .הביזיון אינו גורע מכבודו ,אלא שומר על קדושת זכויותיו לבל יתחללו ברגע אחד של תפיסה עצמית מוגברת. נראה להוסיף ולבאר ,כי החשש שמא "זחה דעתך עליך" אינו רק תיאור של גאווה חיצונית, אלא דרישה לשלמות נפשית עמוקה .פנחס ,בביצוע פעולתו ,נגע בקצה היכולת האנושית. אילו היה זוכה גם לשבחים ,היה הלב עלול להתנפח ולהתמלא בתחושת "כוחי ועוצם ידי". על ידי הביזיונות ,הקב"ה מנקה את הדרך עבור פנחס ,מנטרל כל אפשרות של פנייה לאגו, ומאפשר לו לקבל את שכרו מהמקור הנקי ביותר – מהשי"ת בעצמו ,ללא תיווך של הערכה אנושית שעלולה להכיל בתוכה זיוף. לאחר שהעמקנו בהבנה כיצד הביזיונות מהווים כלי שמימי לשמירה על צלילות דעתו וטוהר מעשהו של פנחס ,אנו פונים אל גדולי הראשונים .בדרכם הייחודית ,הם מאירים את הקשר שבין המעשה הקיצוני לבין התוצאה הציבורית ,ומבארים כיצד הכהונה שנפלה בחלקו היא התגובה הישירה לערעור על שורשיו. הרמב"ן (במדבר כה ,יא) ביאר :כי הכתוב מתייחס לפנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן בשל הטענות שהטיחו בו ישראל כי הוא אינו ראוי לכהונה ,שכן אמו הייתה מבנות יתרו שפיטם עגלים לעבודה זרה .המפרש מבאר כי היה צורך שייחוסו יפורסם ויקבל אישור אלוהי רשמי כנגד המערערים ,כדי להבהיר שמעשה הקנאות לא נבע מאופי חיצוני אלא מטהרת הכהונה המשתלשלת מאהרן. הספורנו (במדבר כה ,יב) ביאר :לכן אמור הנני נתן לו את בריתי שלום .המפרש מבאר כי השלום שניתן לו הוא כנגד המחלוקת שנוצרה בעם ,שהרי בגלל המעשה והביזיונות נוצרה פילוג בלבבות .השכר שניתן לו בברית שלום הוא ההבטחה שלא יאונה לו כל רע מפי אותם המבזים ,ושקנאותו לא תהפוך למקור של קטטה מתמשכת בתוך המחנה. רבי אברהם אבן עזרא (במדבר כה ,יא) ביאר :את המילים קנאו את קנאתי בתוכם .המפרש מבאר כי הקנאה של פנחס הייתה בתוך בני ישראל ,כלומר הוא קינא לטובתם של ישראל, וממילא כל הביזיונות שהוטחו בו היו היפוך של האמת ,שכן הוא פעל מתוך דאגה לשלומם ולקדושתם של אותם מבזים עצמם. נראה להוסיף ולבאר ,כי הראשונים אינם רואים בביזיונות רק צד טכני של ערעור על ייחוס, אלא הם מבינים שההתנגדות של העם נובעת מחוסר יכולת להכיל את האמת הקיצונית

של פנחס .כאשר אדם פועל במקום שבו הציבור טועה ,הציבור נוטה להשליך את המבוכה הפנימית שלו על העושה ,ובזה הוא מנסה להקטין את גודל המעשה .התגובה של התורה בייחוסו לאהרן היא יצירת מחסום אלוהי המגן על הצדיק מול גלי השנאה ,ומעניקה לו את המעמד הנצחי שאינו תלוי בהבנה או בהסכמה של הבריות. לאחר שראינו כיצד דברי הראשונים מסמנים את הביזיון כהתנגשות בין האמת הצרופה לבין חוסר ההבנה של ההמון ,אנו מעמיקים אל דברי האחרונים ,המנתחים את המכניקה הנפשית של השכר .הם מבקשים להבין מדוע דוקא העדר השבח האנושי הוא המכשיר המאפשר את השכר השמימי המלא. רבנו חיים בן עטר האור החיים הקדוש (במדבר כה ,יב) ביאר :כי הברכה שניתנה לפנחס בברית שלום באה לתקן את החסרון שנוצר בנפשו כתוצאה מהערעור על ייחוסו .המפרש מבאר כי השלום הוא השכר הנפשי הגבוה ביותר עבור מי שפעל בקנאות ,שכן השלום אינו רק היעדר מלחמה ,אלא מנוחה פנימית ושלמות הבאה לאחר הסערה .על ידי שהקב"ה נתן לו את בריתו ,הוא הפך את הביזיון למקור של ברית עולם ,ולימד אותנו שהשכר האמיתי של הצדיק נמצא בחיבור הנצחי לקדושה ,מעבר לכל ביקורת אנושית חולפת. הכלי יקר (במדבר כה ,יא) ביאר :כי הקב"ה ייחס את פנחס לאהרן כדי להורות שאין הכהונה תלויה במעשי אבות אמו ,אלא במידותיו של האדם עצמו .המפרש מבאר כי האחרונים רואים בכך לימוד לדורות :כאשר אדם פועל ביושר ומתבזה על כך ,עליו לדעת שהעדות על גדלותו אינה מגיעה מהסביבה ,אלא מהקב"ה שבוחן כליות ולב .הביזיונות הם רק אמצעי זיכוך ,שכן השכר האמיתי הוא הידיעה שהאדם פעל בדרך ה' ,ואין עדות גדולה מזו להעניק לאדם את מעמדו האלוהי. נראה לבאר כי האחרונים מוסיפים נדבך חשוב לתפיסת השכר :השבח האנושי הוא סוג של שכר המגיע למי שפועל בתוך המערכת החברתית ומקבל את אישורה ,אך פנחס פעל במישור אחר – במישור של הנהגה אלוקית ישירה .לכן ,כאשר הבריות בזו לו ,הם בעצם ניתקו אותו מהשכר החברתי הנחות ,וכפו עליו ,ברצון או שלא ברצון ,את השכר השמימי העליון .ייתכן שזו כוונת המדרש "בדין הוא שיטול שכרו" – לא רק כפיצוי על העוול ,אלא כתיקון המצב למהותו האמיתית :שכר שאינו מזוהם במחמאות בשר ודם ,אלא כזה שמוענק ישירות על ידי בורא עולם. לאחר שסללנו את הדרך אל עומק ההבנה של הביזיון כזיכוך וכפתח לשכר עליון ,אנו ניגשים לשמוע את קולם של גדולי ההוראה וההגות בדורות האחרונים ,המבקשים להשליך את הדברים למציאות חיינו ולהבנת דמותו של פנחס בתוך מערכת ההנהגה היהודית .הם אינם רואים בסיפור זה אפיזודה חולפת ,אלא יסוד לכל מי שנושא את דגל האמת בעולם. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק י' ,אורח חיים ,סימן מ"א) ביאר :כי פנחס זכה לכהונה עולם לא רק בזכות מעשה הקנאות ,אלא בזכות העובדה שעמד בביזיון בנפש חפצה ,וראה בו חלק בלתי נפרד מן השליחות .המפרש מבאר כי אדם המבקש לפעול

למען כבוד שמיים ,חייב להפנים מראש כי הדרך לא תהיה רצופה תשואות ,וכי הביזיונות הם המבחן האמיתי למסירותו .הוא מבאר כי השכר של פנחס הוא הוכחה לכך שהקב"ה אינו מקפח את שכרו של מי שמוכן לספוג השפלות למען האמת ,והכהונה הופכת להיות החותם המעיד על כך שמעשיו היו לרצון לפניו. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (פרשת פנחס ,סימן כ"ט) ביאר :את השאלה מדוע הוצרך הכתוב לייחסו לאהרן ,והוא מבאר כי זהו יסוד בכל הנהגה ציבורית :כשאדם פועל בנחישות, תמיד יהיו כאלו שינסו להקטין את דמותו על ידי עיסוק בעברו או בפרטים צדדיים .המפרש מבאר כי השכר האמיתי של פנחס ,כפי שמשתקף בדברי האחרונים והפוסקים ,הוא היכולת להיוותר נאמן לאמת גם כאשר הסביבה מנסה לצייר אותו באור שקרי .השכר אינו הכהונה כשלעצמה ,אלא התיקון הפנימי שמתרחש בלב האדם כאשר הוא מפסיק לחפש את האישור של הבריות ומתחיל לחיות לאור האישור האלוהי המלווה אותו. ונראה לבאר כי גדולי הדורות מדגישים בבירור שפנחס אינו דמות מרוחקת ,אלא מודל לכל איש אמת .הם מבארים כי התחושה של פנחס – הבדידות מול העם המבזה – היא התחושה שמלווה כל מי שאינו מוכן להתפשר על עקרונותיו .השכר שהוא קיבל" ,ברית כהונת עולם" ,הוא הבטחה נצחית לכל מי שהולך בדרכו :גם אם הבריות יראו בך אדם פגום, הקב"ה רואה בך כהן המשרת בקודש ,וזהו השכר הגבוה ביותר שניתן לשאוף אליו .הפוסקים מלמדים אותנו שהביזיונות הם חלק מה"חבילה" של מי שבוחר להיות עבד ה' ,והם אלו שמעניקים למעשה את האיכות המזוקקת שאינה תלויה בדבר. כשאנו מבקשים לתרגם את העיקרון של פנחס אל חיינו ,אנו מוצאים נפקא מינות מעשיות המשנות את כל זווית הראייה שלנו כלפי משברים וביקורת .הנפקא מינה המרכזית היא הבנת המקום של "הביקורת הציבורית" בחייו של איש העשייה .לעיתים אנו מרגישים שדברים טובים שעשינו נתקלים בחומה של אי-הבנה ,לעז ,או אפילו בוז מצד אלו שסביבנו ,והדחף הטבעי הוא להתגונן ,להצטדק ,או להפסיק לעשות .הסוגיה שלנו מלמדת אותנו נפקא מינה הלכתית-הנהגתית :כאשר אדם פועל לשם שמיים ,הוא אינו זקוק להכשר של הציבור כדי להרגיש שהוא פעל נכון. נראה לבאר כי הנפקא מינה למעשה היא ביכולת להפריד בין השכר החברתי לשכר הרוחני .מי שרגיל לקבל את כוחו ותוקפו מהערכת הבריות ,הרי שכל ביקורת מטלטלת אותו ופוגעת ביכולתו להמשיך בשליחותו .לעומת זאת ,מי שמפנים את המודל של פנחס ,מבין שהביזיונות הם הוכחה לכך שהוא אכן נגע בנקודה של אמת שאינה ניתנת לעיכול בקלות. הנפקא מינה היא בבחירה המעשית :האם להשקיע אנרגיה בשכנוע הציבור בצדקת דרכי ,או להשקיע אותה בהעמקת השליחות שלי מול בורא עולם .זוהי הכרעה שמשנה את מסלול החיים מפעילות המונעת על ידי "מה יגידו" לפעילות המונעת על ידי "מה ה' דורש ממני”. עוד נלמד כי הנפקא מינה היא בהתמודדות עם תסכול בעבודה חינוכית או קהילתית .מנהיג או איש חינוך שפועל בנחישות ,לעיתים ימצא את עצמו לבד ,תחת מתקפה של אלו שהוא מנסה להציל או לקרב .הלקח המעשי הוא שגם ברגעים כאלו ,אל לו לאדם להישבר .עליו

לדעת שהביזיון הוא לעיתים ה"דמי כניסה" לעולם של כהונה ושל שליחות אמת .אם הוא מצליח לשמור על צניעות ועל ענווה ולא לזכות בהערכה חיצונית ,הוא מבטיח לעצמו ששכרו שמור לו בצורה טהורה ושלמה ,בבחינת "בדין הוא שיטול שכרו" מהקב"ה ולא מבני האדם. בעמקי ההגות ,אנו פוגשים את המתח המכונן שבין האור הפנימי ,המבקש להתבטא בעולם ,לבין התגובה החיצונית המנסה לכבותו .הבנת גדלותו של פנחס דורשת מאיתנו לצלול אל עומק המושג של הערכה אנושית לעומת אמת אלוהית .נראה לבאר כי העולם הזה בנוי על מערכת של "שכר ועונש" הנראים לעין ,שבה השבח הוא המטבע העובר לסוחר. כאשר אדם פועל למען הכלל ,הוא מצפה להוקרה ,ובהיעדרה ,הוא חווה תחושת החמצה. אך הסוגיה שלנו מאירה כי ישנו עולם שמעל למערכת הזו – עולם שבו הסטנדרט הוא לא האישור החברתי ,אלא העמידה מול קונו. נראה לבאר כי המתח הזה בין שבח העולם לבין האמת האלוהית הוא הבוחן הגדול של האדם. העולם מציע לנו "שכר" מופחת – הוא משלם לנו במילים ,בתארים ובפרסום ,אך אלו נעלמים עם הרוח .לעומת זאת ,הקב"ה מציע לנו שכר נצחי ,כזה שאינו תלוי בדעת הקהל .כשהקב"ה מאפשר לפנחס להתבזות ,הוא בעצם מושך אותו מהמערכת החבלנית של השבח האנושי ומעלה אותו לדרגה שבה רק השם יתברך הוא העד והוא המשלם .הביזיון הוא כלי שרת בידי ההשגחה כדי להפריד את האדם מהתלות בהערכת הבריות ,ולהצמיד את נפשו אל מקור הכל. עוד נלמד כי בירור העומק של הסוגיה מלמדנו שקנאות אמת ,כזו של פנחס ,אינה יכולה לקבל "שכר" מהאנשים שהיא תיקנה ,שכן הם עצמם נמצאים במצב של חוסר הבנה או קלקול .האם ייתכן שמי שזקוק לתיקון יוכל להעריך באמת את מי שתיקן אותו? לרוב התשובה היא לא ,שכן התיקון מעצם טבעו מחייב עימות עם האמת .לכן ,פנחס לא רק שלא הפסיד מהביזיונות ,אלא הם היו החותמת לכך שמעשהו היה אלוהי לחלוטין .הוא לא היה זקוק להבנת העם ,הוא היה זקוק רק לאמת .מי שבוחר בדרכו של פנחס ,מוותר על הנעימות שבשבח לטובת עוצמתה של האמת הנצחית. בחיבור שבין עומק הסוגיה לבין נבכי הנפש ,אנו מגלים כי המבחן העליון של האדם המאמין אינו בשעה שהוא זוכה להערכה ,אלא ברגעים שבהם הוא נתקל בהתנגדות ובביטול .החיבור לאמונה דורש מאיתנו לפתח לב שקט ,כזה שאינו תלוי ברוחות הזמן ובדעתם של הסובבים אותנו .פנחס בן אלעזר מלמד אותנו כי האמונה האמיתית היא זו שמאפשרת לאדם לצעוד בדרך הקדושה גם כאשר העולם סביבו רועש ומבזה ,בידיעה שאין אנו זקוקים לאישור חיצוני כדי להיות מחוברים לאמת. נראה לבאר כי החיבור לנפש עובר דרך ההבנה שאנו נושאים בתוכנו עולם פנימי של ערכים, שאינו נמדד על פי מדדי השוק או דעת הקהל .כאשר אדם פועל מתוך אמונה ,הוא מפתח חסינות טבעית מפני ביזיונות ,שכן ליבו מלא בתוכן רוחני שאינו זקוק להזנה מהערכת הבריות .הנהגת אמת בתוך הציבור מחייבת אותנו לאמץ את מידת ה"השתוות" – היכולת לעמוד מול שבח ומול גנאי ולהיוותר יציבים .האמונה מלמדת אותנו כי גם בשעה שהסביבה אינה מבינה את מניעינו, המקום המקלט שלנו נמצא בבורא עולם ,הצופה אל לבנו ורואה את כוונותינו הטהורות.

נראה להוסיף ולבאר ,כי הנהגה רוחנית אמיתית אינה מבקשת ליצור הסכמה כללית ,אלא להאיר את האמת ,גם אם הדבר כרוך במחיר אישי כבד .מי שבוחר להיות כהן בעולם ,מי שבוחר לעמוד בפרץ ,חייב לקחת בחשבון שהביזיון עשוי להיות חלק מהדרך .האמונה שלנו מתעצמת כשאנו מבינים שהקב"ה מזמן לנו את הקשיים האלו כדי לנקות את הכלים שלנו ולפנות מקום לשכר המזוקק שהוא מבקש להעניק לנו .האדם המאמין שמבין שביזיון הוא לעיתים צורת זיכוך של הנשמה ,הופך להיות דמות מופת להנהגה ,כזו שאינה מוכרת את עקרונותיה בעבור דקה של נחת רוח או חיוך מהבריות. כשהלב שלנו מחובר להנהגה האלוקית ,המציאות החיצונית מקבלת משמעות אחרת לחלוטין .אנו לא מחפשים את הצדקת הסביבה ,אלא את רצון השם ,ובמקום הזה ,השלווה הפנימית שורה בנפש .אנו לומדים שגם אם ינסו לבזות אותנו ,הרי שהברית שאנו כורתים עם ה' בתוך המעשים שלנו היא בלתי ניתנת לערעור ,והיא המעניקה לנו את השקט הנפשי להמשיך לפעול בעולם ,בביטחון ובאהבת ישראל אמיתית ,שאינה תלויה בדבר. בבואנו לכוון את המצפן הפנימי שלנו ,אנו נדרשים לזקק את התובנה המוסרית שהביזיון הוא לא סוף הדרך ,אלא הזדמנות לעלות לדרגה רוחנית שבה האדם אינו זקוק עוד לאישורים חיצוניים .המצפן הפנימי של האדם המאמין מורה לנו כי הענווה היא המפתח לשמירה על טוהר המעשה .בעולם של רעש ותקשורת ,שבו כל מעשה נמדד מיד על ידי הציבור ,המצפן שלנו חייב להיות מכוון אל עומק הכוונה ,אל המקום שבו האדם פועל לא מפני שהוא מחפש את התשואות ,אלא מפני שהאמת בוערת בעצמותיו. נראה לבאר כי בניית המצפן הפנימי מחייבת אותנו לפתח אומץ לב של אמת ,כזה שאינו פוחד מהשפלה או מהבנה מוטעית .לעיתים קרובות אנו מנסים להתחמק מהתנגדות על ידי פשרות מוסריות ,אך המצפן שלנו מלמד כי לעיתים ההתנגדות מצד הבריות היא העדות הטובה ביותר לכך שאנו צועדים בדרך הנכונה .עלינו ללמוד לקבל את הביזיון לא כאירוע שלילי שיש להימנע ממנו ,אלא כסימן דרך ,כהזדמנות שמימית לבחון את המניעים שלנו ולנקות אותם מכל שמץ של אנוכיות .המצפן הזה הוא השומר עלינו מלהפוך לקורבנות של הציפיות החברתיות ,ומאפשר לנו להישאר נאמנים לקול הפנימי המדריך אותנו. עוד נלמד כי המצפן הפנימי דורש מאיתנו לפתח מידת איפוק וסבלנות ,תוך הבנה שהזמן הוא המבחן האמיתי של הצדק .גם אם ברגע זה הבריות אינן מבינות את מעשינו ,המצפן מוביל אותנו לעבר האמת שתתגלה בסופו של דבר .השאלה המוסרית המלווה את האדם היא :האם אני שלם עם פעולתי מול הקב"ה? האם אני פועל מתוך אהבה ויראה? כאשר המצפן מכוון לשאלות הללו ,האדם הופך להיות חסין מפני ביזיונות חיצוניים .המצפן שלנו אינו מורה על מה שפופולרי או מובן מאליו ,אלא על מה שנכון וראוי לפני המקום ,והוא מוביל אותנו בבטחה אל עבר השלמות הפנימית שכל אדם מאמין שואף אליה. מתוך העיון הממושך בסוגיית הביזיונות של פנחס והפיכתם לשכר נצחי ,אנו אוספים אל ארגז הכלים של חיי היום-יום מספר תובנות מעשיות .ראשית ,אנו למדים כי אין לאדם לחשוש מביקורת או משפלות כאשר הוא פועל בדרך האמת; הביזיונות הם לעיתים רבות כלי שמימי