מדוע לגבי פנחס נאמר בדין הוא שיטול שכרו והרי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא?

מדוע לגבי פנחס נאמר בדין הוא שיטול שכרו והרי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא? העולם הזה ,על ערפיליו הסמיכים ומסכי הגשמיות שבו ,נועד למעשה ,לעמל ,ולהשתדלות – לא לקציר פירות השכר .אנו חיים בתחושה שאנו זורעים בדמעה ,בידיעה שאת השכר האמיתי ,הטהור והנצחי ,נזכה לקצור רק במקום שכולו אור .אך פנחס בן אלעזר ,הכהן אשר קם בלב הסערה ,שבר את חוקי המשחק המקובלים .דווקא במקום שבו…

מדוע לגבי פנחס נאמר בדין הוא שיטול שכרו והרי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא? העולם הזה ,על ערפיליו הסמיכים ומסכי הגשמיות שבו ,נועד למעשה ,לעמל ,ולהשתדלות – לא לקציר פירות השכר .אנו חיים בתחושה שאנו זורעים בדמעה ,בידיעה שאת השכר האמיתי ,הטהור והנצחי ,נזכה לקצור רק במקום שכולו אור .אך פנחס בן אלעזר ,הכהן אשר קם בלב הסערה ,שבר את חוקי המשחק המקובלים .דווקא במקום שבו השכל האנושי גוזר שאין מקום לתשלום בעולם הזה ,הגיע המדרש והכריז בקול ברור :בדין הוא שיטול שכרו. כיצד ניתן לגשר על התהום הזו? האם ייתכן שישנם מעשים אשר מרוממים את האדם אל מעבר לגבולות השכר הרגילים ,אל מקום שבו השמיים יורדים ארצה והשכר הופך להיות חלק ממהות הקיום כאן ועכשיו? התמיהה הזו מלווה אותנו לאורך כל התורה ,והיא מזמינה אותנו לבחון מחדש את עצם המושג של מצווה ושכר ,ואת הקשר הסמוי שבין מסירות נפש קיצונית לבין התגלות שכר אלוקי כבר בתוך תחומי הזמן והמקום. בפסוקי התורה אנו מוצאים את הביטוי העוצמתי למעשהו של פנחס ,המעשה שפתח את שערי השכר הבלתי צפוי .הכתוב מתאר את הרגע שבו הכל נעצר ,שבו חמת ה' נבלמת על ידי אדם אחד ,כהן אחד ,שהעז לגעת באש. התורה בפרשתנו (במדבר כה ,יא) מתארת את השתלשלות הדברים :וידבר ה' אל משה לאמר. פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי.

רש"י (במדבר כה ,יא) ביאר :את הפסוק בהקשר למדרש ,ומחדד כי המעשה של פנחס לא היה רק פעולה טכנית של הריגה ,אלא תנועה של כלל ישראל מתוך הכלל ,כזו שנגעה בלב השמיים .המפרש מבאר כי השכר שניתן לו אינו רק פרס על המעשה ,אלא תגובה אלוהית על כך שפנחס נשא על כתפיו את אחריות האומה כולה ברגע הקריטי ביותר. רמב"ן (במדבר כה ,יא) ביאר :כי הדין והשכר שניתנו לפנחס הם ברית שלום ,המציינת שפנחס עשה מעשה שאיזן את הדין עם הרחמים .המפרש מבאר כי היכולת להשיב את החמה היא בבחינת "בדין הוא" ,שכן מדובר בפעולה שמתקנת את פגמי העולם בצורה כה עמוקה ,שהיא מחייבת השפעה אלוקית מיידית של שכר ,כמעט כמו הטבע שמגיב לפעולה פיזית. נראה להוסיף ולבאר ,כי הפסוקים מעמידים אותנו מול עובדה :חמת ה' הייתה צריכה לכלות את העם ,ופנחס ,בשמו הפרטי ,הפך למחסום .השכר שניתן לו – הברית – הוא התשובה של הבורא למי שעמד בפרץ .זהו שכר של "שלום" ,כי כשפנחס עושה שלום בין ישראל לאביהם שבשמיים ,הקב"ה עושה שלום בינו לבין העולם ,ומשלם לו שכר שמתכתב עם מהותו של העולם הזה – ברית נצחית. אל מול הקושיה העצומה המונחת לפתחנו ,אנו פונים אל דברי רבותינו בש"ס ,המשרטטים את גבולות השכר ואת היוצאים מן הכלל שבהם התורה וההנהגה השמימית נפגשות. בגמרא במסכת קידושין (דף לט עמוד ב) ביאר :שכר מצווה בהאי עלמא ליכא .המפרש מבאר כי כלל זה הוא מושכל ראשון בדרכי הנהגת הבורא ,שכן שכר המצווה הוא עניין רוחני ונצחי, ואין אפשרות למדוד או לשלם אותו בתוך המרחב הגשמי והחולף של העולם הזה ,שאינו מסוגל להכיל את מהותו של השכר האמיתי. בתלמוד ירושלמי (מסכת פאה פרק א הלכה א) ביאר :שאלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא .המפרש מבאר כי על אף הכלל הגדול שאין שכר מצווה בעולם הזה ,ישנן מצוות מיוחדות ,כגון כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום ,שמהותן היא יצירת חיבור בין שמיים לארץ ,ולכן הן נושאות פירות כבר כאן ,בעוד העיקר נשאר שמור לעתיד לבוא. בגמרא במסכת סוכה (דף נב עמוד א) ביאר :יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו .נראה לבאר כי מכאן עולה יסוד מרכזי :כל מעשה מצווה שאדם עושה אינו מגיע רק מכוחו העצמי ,אלא הוא תלוי בסיעתא דשמיא תמידית. מכיוון שהאדם הוא שותף לעשייה אך הניצחון על היצר הוא מתנה אלוקית ,אין הוא יכול לתבוע שכר על המצווה כמי שעשה הכל מעצמו ,וזהו עומק הטעם לכך ששכר מצווה אינו משתלם בעולם הזה – שכן העשייה עצמה הייתה משותפת. נראה להוסיף ולבאר את הדברים לאור פנחס :בעוד שבמצוות רגילות השכר נדחה למועד המפגש הנשמתי עם הבורא ,הרי שמעשה הקנאות של פנחס היה חריג בכל קנה מידה .הוא לא פעל בדרך הטבע ,אלא במסירות נפש עילאית שהפקיעה אותו מן הסדר המקובל .כשאדם חוצה את קווי המתאר של הטבע למען כבוד שמיים ,הוא פותח צינור שמימי ישיר ,ודווקא בנקודה זו ,השכר חייב להופיע בתוך המציאות הגשמית כעדות חיה לגדלותו של המעשה.

לאחר שסללנו את הדרך אל עומק הסוגיה בדברי חז"ל ,אנו פונים אל גדולי הראשונים .הם מנתחים את הדין והשכר של פנחס ,ומבהירים כיצד דמותו אינה רק סיפור היסטורי ,אלא תשתית להבנת ההנהגה האלוקית השכרתית. רש"י (במדבר כה ,יב) ביאר :את המילים הנני נתן לו את בריתי שלום .המפרש מבאר כי השלום שניתן לו אינו רק שכר על המעשה ,אלא כריתת ברית שלום בין הקב"ה לבין כהונת פנחס ,מה שמלמדנו כי השכר אינו דבר חיצוני המתווסף לאדם ,אלא שינוי מהותי במעמדו הרוחני ככהן המביא שלום לעולם. הרמב"ן (במדבר כה ,יא) ביאר :כי הדין המיוחד כאן הוא שהקב"ה הופך את המעשה ,שנראה כפגיעה בנפש ,לפעולה המקדשת את הכהונה .המפרש מבאר כי הראשונים רואים כאן ביטוי לדין שמימי שבו הצדיק זוכה ל'שכר מן הדין' דווקא בגלל גודל הסכנה שנטל על עצמו, מה שיוצר משוואה חדשה של 'דין' שבה המעשה אינו רק מחויב ,אלא מזכה את בעליו בתשלום מיידי. הספורנו (במדבר כה ,יב) ביאר :כי השכר שניתן לו הוא כדי שיוכל להמשיך בתפקידו בכהונה למרות מה שאירע .המפרש מבאר כי השכר אינו מטרה בפני עצמה ,אלא כלי המאפשר לצדיק להמשיך בעבודתו .על ידי השכר הזה ,הקב"ה מסיר ממנו את מניעות הטבע ,ומאפשר לו לפעול בכהונה עולמית בלא שיוכלו לומר עליו כי הוא כהן ששפך דם. נראה להוסיף ולבאר ,כי הראשונים אינם רואים ב'בדין' של המדרש ניגוד לכלל שאין שכר מצווה בעולם הזה ,אלא הרחבה של הגדרות הדין .כאשר אדם פועל באופן שבו הוא מקדש שם שמיים תוך סיכון עצמי מוחלט ,הוא הופך להיות כלי שבו הקב"ה מתגלה ,ובמקום כזה, השכר אינו פרס אלא חלק מהתגלות האמת .השכר הוא הכרחי כדי שהעולם לא יטעה לחשוב שמעשה של קנאות הוא אכזריות ,אלא יבין שהוא התגלמות הדין והחסד המאוחדים. לאחר שהבנו כיצד הראשונים מגדירים את ברית השלום כהתגלות הדין האלוקי ,אנו צוללים אל דברי האחרונים .הם מבקשים להבין כיצד ניתן ליישב את הכלל הגדול ששכר מצווה אינו משתלם בעולם הזה ,מול הקביעה המפורשת כי פנחס נטל שכרו בבדין. החתם סופר בספרו תורת משה (פרשת פנחס) ביאר :את הטעם ששכר מצווה בעולם הזה אין משלמים ,מפני ששכר מצווה היא המצווה עצמה – הצדיק שקוע כל כולו ברצון להמשיך ולעבוד את ה' ,ואינו מחפש גמול חיצוני .אך כאן ,במעשהו של פנחס ,המצווה הייתה להרוג בועל ארמית ,ובוודאי שלא הייתה לו כל תאווה שמצווה כזו תבוא לידו שוב .המפרש מבאר כי היות שהשכר הרגיל – דהיינו עצם המצווה – אינו שייך כאן ,הרי שמצד הדין היה חייב הקב"ה לשלם לו שכר גשמי בעולם הזה ,שכן לא ניתן להשאיר אותו ללא כל גמול. בעל הברך טעם (פרשת פנחס) ביאר :כי על מסירות נפש למצוות ,שבה האדם מסכן את חייו כפי שעשה פנחס ,זכה לקבל את שכרו לאלתר .המפרש מבאר כי השכר המיידי אינו סותר את הכלל שאין שכר מצווה בעולם הזה ,אלא מהווה חריג המוקדש למסירות נפש קיצונית.

על פי זה ,השכר אינו פרס על הפעולה הטכנית ,אלא ביטוי לכך שהאדם הפקיע את עצמו מהטבע ,ולכן גם השכר יוצא מגדר הטבע וניתן בעולם הזה. מרן הגר"ח קנייבסקי בספרו טעמא דקרא ביאר :את דברי אביו הקהלות יעקב זצ"ל ,שלמד זאת ממה שאמרו חז"ל כי דברים שבין אדם לחברו אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא .המפרש מבאר כי מעשה הקנאות של פנחס ,על אף שנראה כעניין שבין אדם למקום ,הרי בתוצאתו הוא השיב את החמה והציל את עם ישראל ,ובכך הפך למצווה שבין אדם לחברו .בחינה זו מעניקה לו את הזכות ליטול שכר בעולם הזה ,שכן זו הדרך שבה הקב"ה מנהיג את המצוות המועילות לזולת. נראה להוסיף ולבאר ,כי כל האחרונים המובאים כאן מחפשים את הגשר שבין המעשה לבין השכר .הם מלמדים אותנו כי השכר אינו דבר שניתן "בטעות" או מחמת כורח ,אלא מתוך דקדוק עמוק של הנהגה אלוקית .כאשר המצווה יוצאת מגדרי השגרה ,כשהיא נוגעת בציבור או כשהיא אינה מאפשרת חזרה על אותה המצווה ,הקב"ה בונה לה מסלול מהיר של שכר .זוהי הוכחה לכך שהקב"ה אינו רק נותן שכר ,אלא הוא מנהל את עולמו בצורה שבה כל פעולה של אמת מוצאת את ביטויה המושלם בזמן ובמקום המתאימים ביותר. לאחר שהעמקנו בדברי הראשונים והאחרונים ,אנו פונים אל גדולי הדורות האחרונים ,אשר מביאים את הסוגיה הזו אל פתח ביתנו ומלמדים אותנו כיצד להשליך את עומק השכר של פנחס על חיינו אנו ,בתוך עולם של מעשה והתעלות. מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק י' ,אורח חיים ,סימן מ"א) ביאר :את עומק ההנהגה האלוקית שבה מעשי אדם מתקבלים לפניו יתברך ,ומבאר כי כוחו של פנחס היה בביטול כל חשבונותיו האישיים .המפרש מבאר כי השכר של פנחס הוא מופת לכל אדם :כאשר אדם מניח את נוחותו ואת ביטחונו האישי בצד ,הוא הופך להיות כלי לקידוש השם ,ובכך הוא פותח את עצמו להשפעות שמימיות שאינן תלויות בסדרי העולם הרגילים. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (פרשת פנחס ,סימן כ"ט) ביאר :את היסוד שפנחס לא פעל מתוך חיוב גמור ,אלא מתוך קנאות ורשות ,ודווקא משום כך זכה לדין מיוחד של שכר .המפרש מבאר כי מי שבוחר לעשות יותר ממה שההלכה מחייבת אותו ,ומכניס את עצמו למצבים של מסירות נפש לכבוד שמים ,זוכה שהנהגת השכר שלו תהיה ישירה וברורה .זוהי דרך המלך לכל אדם המבקש להיות 'מזכה הרבים' ,שכן זכות זו שומרת עליו שלא ייכשל בשכרו. מרן הגר"ג אדלשטיין (בשיעוריו המובאים בספרים) ביאר :את דברי הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן ,על המשנה במסכת אבות משה זכה וזיכה את הרבים ,כי כדי להגיע לדרגה שבה אדם יכול לזכות אחרים ,עליו לצבור זכויות קודמות המכשירות אותו לכך. המפרש מבאר כי פנחס ,בכך שהיה מוכן למסור את נפשו ,הראה שהוא בדרגה שבה הוא 'זכה' בעצמו ,ולכן התאפשר לו לזכות גם את כלל ישראל ולהפוך למקור של שכר נצחי. נראה להוסיף ולבאר ,כי גדולי הדורות מלמדים אותנו נקודה קריטית לזמננו :שכר המצווה בעולם הזה אינו עניין טכני ,אלא תוצאה של הפיכת האדם לאישיות שכולה אמת .כאשר אדם

אינו מחפש לעצמו דבר ,אלא כל רצונו הוא להרבות כבוד שמיים ,הוא הופך להיות קרוב כל כך לבורא ,עד שהשכר הגשמי אינו מסתיר את השכר הרוחני ,אלא משמש לו ככסות .זוהי התביעה המופנית אלינו – לא לחכות לעולם הבא כדי לראות את פירות עמלנו ,אלא לחיות בעולם הזה בצורה כזו שכל פעולה שלנו תהיה רוויה בנצח. כשאנו מבקשים לתרגם את העיקרון של פנחס אל חיינו ,אנו מוצאים נפקא מינות מעשיות המשנות את זווית הראייה שלנו כלפי משברים והתמודדויות .הנפקא מינה המרכזית היא ההבנה כיצד להוציא את העשייה שלנו מתוך מעגל הבינוניות אל עבר מסירות נפש שיוצרת מציאות חדשה. נראה לבאר כי הנפקא מינה למעשה היא ביכולת להפסיק לפעול מתוך 'חיוב' בלבד ולעבור לפעולה מתוך 'רצון' .מי שמקיים מצוות כמי שכפאו שד ,כחיוב שגרתי ,הרי שהוא נשאר בתוך סדרי העולם הרגילים שבהם השכר מוצפן .לעומת זאת ,מי שמוסיף ומתאמץ ,מי שבוחר לפעול מעבר לנדרש ומתוך מסירות ,הרי שהוא מבקש בחינה של 'בדין הוא שיטול שכרו' .הנפקא מינה היא בהתנהלות היום-יומית :האם אני מנסה למצוא דרכים להדר במצוות ולעשותם באופן שחורג מהטבע האישי שלי? עוד נלמד כי הנפקא מינה היא בהתמודדות עם שאלת השכר החומרי .אדם המבקש להיות 'מזכה הרבים' ,מוצא את עצמו לעיתים קרובות תחת עומס וקושי ,אך עליו לדעת שהשכר שלו – השלווה ,הברכה בביתו ,והיכולת להמשיך בשליחותו – הוא חלק מהעסקה השמימית .הנפקא מינה היא בביטחון :כשאני פועל בדרך של מסירות עבור הכלל ,אני רשאי להאמין שהקב"ה ידאג לצרכיי בדרך של 'שכר בדין' ,ולא רק בתורת חסד ,כי אני חלק ממערכת של שליחות אלוהית. נראה להוסיף ולבאר ,כי התרגום למעשה הוא פשוט אך תובעני :במקום לשאול מהי המינימום הנדרש ,עלינו לשאול היכן אני יכול להביא לידי ביטוי את מסירות הנפש שלי באופן שיהיה 'נחת רוח לבורא' .כל פעולה קטנה של הידור ,כל מאמץ להתגבר על טבע האדם למען חבר או למען הציבור ,הופכים לזרעים של שכר ממשי כאן בעולם הזה .כשאדם מבין שהוא יכול לקנות את שכרו במעשיו ,הוא מפסיק לחכות לאישור מהסביבה ומתחיל לראות את הברכה צומחת מתוך הפעולה עצמה. בעמקי ההגות ,אנו פוגשים את המתח המכונן שבין התפיסה העצמית של האדם ,הרואה את עצמו כפועל ומשתדל ,לבין העובדה שכל הצלחה היא תוצר של סיעתא דשמיא .הבנת גדלותו של פנחס דורשת מאיתנו לצלול אל עומק המושג של תפיסת האדם את פועלו ,אל מול המציאות שבה הוא חי ופועל .נראה לבאר כי המתח הזה בין השכר "בדין" לבין ההכרה ש"הכל בידי שמיים" ,הוא הבוחן הגדול של האדם העובד. נראה לבאר כי המתח הזה נובע מהשאלה היכן עובר הגבול בין האדם לבין הקדוש ברוך הוא. העולם מציע לנו לראות את השכר כתוצאה ישירה של עבודה קשה ,אך התורה מלמדת אותנו שהשכר האמיתי הוא כלי המאפשר לנו להמשיך לשרת ,ולא פרס המסיים את מחויבותנו. כשהקב"ה מאפשר לפנחס ליטול שכרו "בדין" ,הוא בעצם מאשר את האנושיות המוסרת של פנחס ,תוך שהוא מדגיש שהשכר הזה אינו מנתק את האדם מחובתו לבוראו ,אלא מעמיק אותה.

עוד נלמד כי בירור העומק של הסוגיה מלמדנו שקנאות אמת ,כזו של פנחס ,אינה נובעת מתוך צורך בהכרה עצמית או מתוך הרגשת גדלות ,אלא מתוך רצון לבטל את האני למען רצון ה' .האם ייתכן שמי שבוטל בעצמו מול הקדוש ברוך הוא ,הופך להיות דמות שדרכה הקדושה יכולה להשתלם כאן ועולם הזה? התשובה היא כן ,שכן ברגע שהאדם מניח בצד את תפיסתו העצמית ,הוא מפסיק להיות חסום על ידי מחיצות הטבע ,והשכר השמימי יכול לזרום דרכו ולהפוך למציאות מוחשית בתוך עולם החומר. בחיבור שבין עומק הסוגיה לבין נבכי הנפש ,אנו מגלים כי המבחן העליון של האדם המאמין אינו בשעה שהוא מצליח להשיג את מבוקשו ,אלא ברגעים שבהם הוא נדרש להכריע בין הנוחות לבין האמת .החיבור לאמונה דורש מאיתנו לפתח לב שקט ,כזה שאינו תלוי בחישובי רווח והפסד ,אלא דבק במטרה הנעלה של קידוש השם .פנחס בן אלעזר מלמד אותנו כי האמונה האמיתית היא זו המעניקה לאדם את הכוח לפרוץ את גבולות הטבע ולהפוך לצינור של ברכה ושכר עבור הכלל. נראה לבאר כי החיבור לנפש עובר דרך ההבנה שאנו נושאים בתוכנו נשמה המבקשת להתחבר אל הנצח .כאשר אדם פועל מתוך אמונה ,הוא מפתח ראייה רחבה יותר ,כזו שרואה את העולם הזה לא כתחנה סופית של שכר וגמול ,אלא כזירה של עשייה שבה מתגלה רצון הבורא .הנהגת אמת בתוך הציבור מחייבת אותנו לאמץ את מידת ה"ביטול" – היכולת להכיר בכך שכל השתדלותנו היא מכוחו יתברך ,ובכל זאת לזכות להכרה אלוקית על מאמצנו. האמונה מלמדת אותנו כי גם בשעה שאנו פועלים במסירות ,הקב"ה רואה את לבנו ומתחשב במאמצינו ,והוא המעניק לנו את הכוחות להמשיך ולהוביל. נראה להוסיף ולבאר ,כי הנהגה רוחנית אמיתית אינה מבקשת ליצור גמול לעצמה ,אלא להאיר את הדרך לאחרים .מי שבוחר להיות כהן בעולם ,מי שבוחר לעמוד בפרץ ,חייב לקחת בחשבון שהמאמץ האישי הוא רק תחילתו של מסע .האמונה שלנו מתעצמת כשאנו מבינים שהקב"ה מזמן לנו הזדמנויות לפעול למען הכלל ,כדי לנקות את הכלים שלנו ולפנות מקום לשפע הברכה שהוא מבקש להעניק לנו .האדם המאמין שמבין שהשכר הוא כלי לשליחות, הופך להיות דמות מופת להנהגה ,כזו שאינה מוכרת את עקרונותיה בעבור נוחות רגעית ,אלא מוכנה להקדיש את כל כולה לטובת הכלל. כשהלב שלנו מחובר להנהגה האלוקית ,המציאות החיצונית מקבלת משמעות אחרת לחלוטין .אנו לא מחפשים את הצדקת הסביבה ,אלא את רצון השם ,ובמקום הזה ,השלווה הפנימית שורה בנפש .אנו לומדים שגם אם הדרך תובענית ,הרי שהברית שאנו כורתים עם ה' בתוך המעשים שלנו היא בלתי ניתנת לערעור ,והיא המעניקה לנו את השקט הנפשי להמשיך לפעול בעולם ,בביטחון ובאהבת ישראל אמיתית ,שאינה תלויה בדבר. בבואנו לכוון את המצפן הפנימי שלנו ,אנו נדרשים לזקק את התובנה המוסרית שהשכר אינו מטרת העל של עבודת ה' ,אלא עדות לכך שהאדם פעל בדרך של אמת שחצתה את גבולות הטבע .המצפן הפנימי של האדם המאמין מורה לנו כי הענווה היא המפתח לשמירה על טוהר המעשה .בעולם של חישובי רווח והפסד ,שבו כל פעולה עלולה להפוך למסחר,

המצפן שלנו חייב להיות מכוון אל עומק הכוונה ,אל המקום שבו האדם פועל לא מפני שהוא מחפש את התמורה ,אלא מפני שהאמת בוערת בעצמותיו והוא מבין שזהו רצון בוראו. נראה לבאר כי בניית המצפן הפנימי מחייבת אותנו לפתח אומץ לב של אמת ,כזה שאינו פוחד מהתביעה להקריב את הנוחות האישית למען אידיאלים נשגבים .לעיתים קרובות אנו מנסים להתחמק ממאמץ יתר על ידי הסתתרות מאחורי הכלל שאין שכר בעולם הזה ,אך המצפן שלנו מלמד כי מי שמסוגל להתעלות מעל הטבע ,מוצא שהקב"ה הופך את דרכו למסלול שבו השכר והמצווה שזורים זה בזה .עלינו ללמוד לקבל את ההזדמנויות לפעול למען הכלל לא כנטל ,אלא כזכות גדולה ,כהזדמנות שמימית לבחון את המניעים שלנו ולנקות אותם מכל שמץ של אנוכיות. עוד נלמד כי המצפן הפנימי דורש מאיתנו לפתח מידת איפוק וסבלנות ,תוך הבנה שהקב"ה הוא המנהל את חשבונות השכר והוא היודע את עת המתן .גם אם אנו לא רואים את פירות עמלנו באופן מיידי ,המצפן מוביל אותנו לעבר האמת הפנימית שהיא-היא השכר האמיתי. השאלה המוסרית המלווה את האדם היא :האם אני שלם עם פעולתי? האם היא נעשתה במסירות נפש ובביטול האני? כאשר המצפן מכוון לשאלות הללו ,האדם הופך להיות חופשי מהתלות בגמול חיצוני .המצפן שלנו מורה על מה שנכון וראוי לפני המקום ,והוא מוביל אותנו בבטחה אל עבר השלמות הפנימית שאליה אנו שואפים. מתוך העיון המעמיק בסוגיית שכרו של פנחס ,אנו אוספים אל ארגז הכלים של חיי היום- יום מספר תובנות מעשיות .ראשית ,אנו למדים כי מסירות נפש שחורגת מגדר הטבע אינה נשארת ללא מענה שמימי ,אלא פותחת צוהר לשכר שמתגלה גם במציאות הגשמית .שנית, נלמד כי השכר האמיתי של העובד את ה' אינו מטרה המסיטה מן הדרך ,אלא כלי המאפשר לצדיק להמשיך בשליחותו ביתר שאת ,כפי שפנחס קיבל את הכהונה כדי להמשיך בעבודתו. ולבסוף ,אנו למדים כי הדרך להימנע מהמכשול של ציפייה לשכר אנושי היא על ידי ההכרה בכך שכל פעולה שלנו ,כשהיא נעשית מתוך ביטול ואמת ,נרשמת למעלה ומזכה אותנו בשכר שכולו קודש ,נקי מכל חשבון זר.

עיקר העניין: עיקר העניין הוא שהשכר של פנחס אינו משנה את הכלל ששכר מצווה בהאי עלמא ליכא ,אלא מעיד על דרגה רוחנית שבה האדם יוצא מגדר המציאות הרגילה .עיקר העניין הוא שכאשר אדם פועל במסירות נפש מוחלטת ,ומבטל את עצמו מול רצון הבורא ,הוא מפסיק להיות כפוף לחוקי העולם המוגבלים .במקום הזה ,השכר הוא לא עוד תמורה חיצונית ,אלא השלמה פנימית שבה הקדוש ברוך הוא מאשר את פועלו של הצדיק .עיקר העניין הוא שעלינו לשאוף להפוך את מעשינו לכל כך טהורים וחדורי שליחות ,עד שהם יהפכו לשפה שבה הקב"ה מדבר איתנו ,ומעניק לנו את הכוחות להמשיך ולהפיץ את אורו בעולם ,מתוך ברית אמת ושלווה פנימית שאינה תלויה בדבר.