האם לאליהו הנביא יש דין אדם או שמא דין מלאך?

האם לאליהו הנביא יש דין אדם או שמא דין מלאך? דמותו של אליהו הנביא מרחפת מעל דפי ההיסטוריה וההלכה כאור חידות ,נוכחת ונסתרת בו-זמנית .מצד אחד ,אנו פוגשים אותו בסיפורי הגמרא כמי שמנהל דיאלוגים הלכתיים עם התנאים ,מופיע בבתי מדרש ,ואף נשאל על ידי חכמים על כהונתו ועל הימצאותו בבית הקברות .מצד שני ,הוא מלווה אותנו בכל ברית מילה כמלאך הברית ,מופיע במקומות רבים בעת…

האם לאליהו הנביא יש דין אדם או שמא דין מלאך? דמותו של אליהו הנביא מרחפת מעל דפי ההיסטוריה וההלכה כאור חידות ,נוכחת ונסתרת בו-זמנית .מצד אחד ,אנו פוגשים אותו בסיפורי הגמרא כמי שמנהל דיאלוגים הלכתיים עם התנאים ,מופיע בבתי מדרש ,ואף נשאל על ידי חכמים על כהונתו ועל הימצאותו בבית הקברות .מצד שני ,הוא מלווה אותנו בכל ברית מילה כמלאך הברית ,מופיע במקומות רבים בעת ובעונה אחת ,ונושא עמו הילה של נצחיות שאינה כפופה לחוקי העולם הזה .השאלה נוקבת :האם אנו עומדים מול איש ישראל במלוא הדרו ,הכפוף לתרי"ג מצוות ,לדיני כהונה ולתחום שבת ,או שמא לפנינו ישות רוחנית עליונה ,שדין מלאך לה ,הפטורה ממצוות ואינה מוגבלת במחיצות החומר? הסתירה הפנימית זועקת מן המקורות .רבנו יוסף חיים ,הבן איש חי ,קובע נחרצות כי גם בהתגלותו כדמות אדם ,דין מלאך גמור לו ,בעוד שהראשונים והאחרונים בבואם לנתח את הופעותיו בבתי הקברות או את השמועות שהעביר בסורא ובפומבדיתא ,מניחים כמובן מאליו שהוא כפוף להלכה .כיצד ניישב את הראיות הסותרות? האם אנו רשאים לומר על דמות שכהונתו מוטלת בספק ודיני תחומין נאכפים עליו ,כי הוא 'אינו נכלל עם בני אדם'? המסע בשאלה זו יוליך אותנו דרך נבכי ההגדרה העצמית של הנביא הנצחי ,ויפגיש אותנו עם המתח הנצחי שבין הגוף הקדוש לבין הנשמה המבקשת לפרוץ אל השמיים. הגמרא פורסת לפנינו מארג של מעשים ודיאלוגים המצביעים על כך שאליהו הנביא, בבואו אל העולם הזה ,מופיע במלוא המחויבות ההלכתית המוטלת על איש ישראל. במסכת בבא מציעא (דף קיד ע"א) מובא המפגש בין רבה בר אבוה לאליהו הנביא בבית הקברות של נכרים .רבה בר אבוה פונה אליו בתימהון :לאו כהן הוא מר ,מאי טעמא קאי מר בבית הקברות? השיח הזה אינו מניח לרגע שאליהו הוא ישות מלאכית פטורה ,אלא מתנהל מתוך ההנחה הברורה שדיני כהונה ואיסור טומאה חלים עליו באופן מלא .אליהו ,מצידו, משיב על השאלה ההלכתית במישור הדין ,מה שמדגיש כי גם הוא רואה עצמו כמי שנמצא בתוך מערכת המשפט התורנית. במדרש עשרה הרוגי מלכות מסופר על קבורת רבי עקיבא ,ושם פוגש בו רבי יהושע הגרסי ושואל :וכי אינך כהן? התשובה שניתנת ,שגופו של צדיק אינו מטמא ,היא תשובה הלכתית פנימית ,אך עצם השאלה והצורך בתירוץ מוכיחים כי נוכחותו של אליהו במרחב הציבורי של ההלכה דורשת עמידה בתקני התורה ,בדיוק כמו כל כהן אחר. במסכת עירובין (דף מג ע"א) אנו למדים על העברת שבע ההלכות בין סורא לפומבדיתא. הגמרא מעלה את האפשרות שאליהו העבירן ,ומתוך כך דנה האם עבר על איסור תחומין. אילו היה דינו כמלאך ,הסוגיה הייתה חסרת משמעות ,שכן מלאכים אינם מצווים בתחומין. עצם הדיון האם יוסף שידא אמרן כדי להציל את אליהו מן החשש שעבר עבירה ,מעיד כי חכמינו ראו באליהו כמי שחייב בשמירת השבת ואיסוריה ,ככל אדם חי. במסכת מועד קטן (דף כו ע"א) מתקיים הדיון סביב חיותו של אליהו ,כאשר ריש לקיש קובע

שאליהו חי ,ורבי יוחנן משיב כי כיון דכתיב ולא ראהו עוד ,לגבי דידיה כמת דמי .הגמרא מחפשת להגדיר את מצבו ההלכתי של אליהו – האם הוא בגדר חי המחויב במצוות או כמי שדינו כמת .בכל אלו ,אנו רואים את המאמץ התלמודי לתחום את אליהו בתוך הגדרים המוכרים של ההלכה והמציאות האנושית. בסבך הפוסקים אנו פוגשים את הניסיון הנועז ליישב את הניגוד שבין היותו נביא חי הפועל בעולם ,לבין תכונות המלאכות המיוחסות לו .הדיון המפורסם בין המהר"י בי רב לרלב"ח, שסבב סביב שאלת חידוש הסמיכה ,מציב את אליהו במרכז הבמה כמי שנוכחותו עשויה לשנות את פני ההלכה. התרומת הדשן (חלק ב סימן קב) נדרש לשאלה האם אשת אליהו מותרת להינשא לאחר, ומחדש הבחנה חדה :אשת רעהו אסורה ,ולא אשת מלאך .הוא מניח כי אליהו שמר את כל התורה כולה ,כפי שמוכח מעיסוקו בדיני תחומין ,ובכל זאת הוא מגדיר אותו כבעל מדרגה של מלאך ,רוחני ולא גופני ,ועל כן אשתו אינה נחשבת אשת איש במובן הרגיל. הרלב"ח בקונטרס הסמיכה מפתח את דברי הראשונים וטוען כי אליהו מצוי בעולם עם הראויים לו ,ומעמדו כסמוך קיים בגוף ובנפש .הוא דוחה את ההשוואה למתים רגילים, ומדגיש כי גם אם חלה עליו מדרגת המלאכות ,הרי שעדיין הוא במעלתו הראשונה בשלמות מצד האישיות האנושית ,מה שמאפשר לו להמשיך ולפעול כדיין וכמורה הלכה. המהר"י בי רב ,לעומתו ,מבקש לטעון שאליהו אינו כשיר לסמוך דיינים במתכונת של אדם חי ,שכן הוא רואה בו מי שדינו כמת שקם לתחייה ,ומסתמך על תפיסת התרומת הדשן שמעמדו המיוחד גורע מיכולתו לפעול כדמות הלכתית רגילה .הוויכוח הזה הוא לא רק ויכוח טכני על סמיכה ,אלא ויכוח על מהות קיומו של הנביא – האם הוא אדם השב לחיים, או מלאך המופיע בלבוש אדם. הדינמיות שבהבנת מעמדו של אליהו מובילה אותנו להבנה כי אליהו הוא דמות רב- ממדית .הוא בו-זמנית האדם שנזקק לטבילה או להתרחקות מבית הקברות ,והמלאך שפורץ את גבולות העולם .המתח הזה אינו סותר ,אלא משלים את דמותו כמגשר הנצחי שבין החובה האנושית לבין המציאות העליונה. החתם סופר (חלק ו ליקוטים סימן צח) מציע מפתח זהב להבנת הסתירות ,ומבאר כי הופעתו של אליהו הנביא בעולם אינה חד-ממדית ,אלא מתרחשת בשני אופנים שונים בתכלית, המשנים את מעמדו ההלכתי בהתאם. החתם סופר מבאר :כי מעולם לא עלה אליהו בגופו למעלה מעשרה טפחים ,אלא נפרדה נשמתו מגופו; הנשמה עולה ומשמשת למעלה בין מלאכי השרת ,בעוד גופו נשמר ונתדקדק ושורה בגן עדן התחתון שבעולם הזה .המפרש מחלק את המציאות של אליהו לשתי הופעות: כאשר הוא מתגלה בלבוש גופו הזך ,הוא ניצב לפנינו כחכם ונביא מובהק ,ככל חכמי ישראל, וכשהוא פועל כך הוא כפוף לכל דיני התורה ,לדיני כהונה ולדיני תחומין .לעומת זאת ,כאשר

הוא מתגלה בנשמתו בלבד ,כפי שקורה בעת ברית המילה ,אזי איננו מחויב במצוות ,שכן במתים חופשי ,ובאותה שעה הוא פועל כמלאך ממש ,שאינו זקוק להיתרים הלכתיים. החתם סופר מחדש :כי גם כאשר אליהו לומד תורה ומגלה דינים בהיותו במדרגת מלאך, אין לקבוע הלכה על פי דבריו ,שכן הם בבחינת חלום ורוח נבואה ,ואין משגיחים בבת קול. אך כאשר הוא מתגלה בלבוש גופו ,הרי הוא פוסק הלכה מגדולי החכמים ,וכל הקושיות שסוגייתנו מעלה מיושבות על נקלה :כאשר שאלוהו רבה בר אבוה ורבי יהושע הגרסי על כהונתו ,הרי שנתגלה בלבוש גופו ,ולכן נשאלו השאלות כדרכן של בני אדם ,וכשמסר שבע הלכות בסורא ובפומבדיתא ,הרי עשה זאת בלבוש גופו ,ולכן דנה הגמרא במישור של תחומין. ההבחנה הזו של החתם סופר ממוטטת את הסתירה ומאפשרת לנו להביט על אליהו כדמות שחיה בשני עולמות :עולם ההלכה הגשמי שבו הוא מצווה ועושה כגדול חכמי ישראל, ועולם הרוח העליון שבו הוא מופיע כמלאך הפטור מן המצוות .זוהי התגלות המלמדת אותנו כי אליהו הוא הגישור החי שבין השמיים לארץ ,וכי הנהגתו מותאמת תמיד למהות ההופעה שלו בעולם באותה שעה. רבנו יוסף חיים ,הבן איש חי ,בשו"ת תורה לשמה (סימן שפ) ,מציב עמדה חדה ומפתיעה בתכלית :הוא קובע כי אליהו ,גם כשהוא נראה כאדם לכל דבר ויושב עם חכמים ,מחזיק בדין מלאך גמור בכל העניינים ואינו נכלל בבני אדם .כראיה מוחצת ,הוא מביא את הלכות טומאת התהום – הלכה פסוקה ברמב"ם ,המבוססת על כך שלא נודע הדבר לאיש ,ואילו אליהו ,בהיותו בעולם הזה ,ודאי מכיר ויודע את טומאת התהום .אילו היה נחשב כאדם, ידיעתו הייתה אמורה לבטל את הדין ,אך מאחר שהדין קיים ,מוכח כי אליהו אינו נמנה עם בני האדם אלא עם המלאכים. מתוך עומק הדברים ,אנו למדים כי הבן איש חי רואה ב'התלבשות' של אליהו בגוף פעולה חיצונית בלבד ,שאינה משנה את מהותו הרוחנית .בעיניו ,אליהו נותר מלאך במדרגת הווייתו גם כשהוא משתמש בכלי הגוף כדי לתקשר עם העולם .זהו מבט על-היסטורי ,הרואה באליהו דמות שאינה כפופה לחוקי המציאות האנושית ,ובכלל זה לכללים הלכתיים שתלויים בידיעת בני אדם או במצבי אנוש רגילים. עם זאת ,אנו מוצאים עצמנו במתח עצום מול הגמרא והפוסקים שהבאנו קודם .כיצד ניתן לומר שדין מלאך לו ,בשעה שהגמרא בבבא מציעא ובמסכת עירובין מתייחסת אליו כאל איש ישראל החייב בשמירת כהונה ודיני תחומין? נראה כי בנקודה זו טמון עומק העיון: האם ייתכן שהבן איש חי מדבר על מהותו העליונה של הנביא ,בעוד שהגמרא מדברת על ה'הופעה' של אליהו בתוך המערכת ההלכתית? הקושי שמעורר הבן איש חי הוא אבן בוחן לכל הלומד .במכון אהבת שלום מציינים כי בספרו הוד יוסף ,הבן איש חי עצמו הביא את הראיות הסותרות מהגמרא ,מה שמעורר את השאלה המרתקת האם עמדתו השתנתה או שמא יש לפרש את דבריו כמדרגות שונות בהופעת הנביא .אנו מוצאים כאן קריאה להעמקה נוספת במושג 'התלבשות המלאך בגוף',

המעוררת דיון בשאלה האם יכולה להיות מציאות שבה אדם הוא מלאך מבחינה רוחנית, אך פועל כאדם מבחינה הלכתית. המתח בין דברי הבן איש חי לבין הפוסקים המכפיפים את אליהו הנביא למערכת ההלכתית, מגלה בפנינו את הסוד שביחסי ההלכה והרוח .אליהו אינו רק נביא או מלאך ,אלא הוא מהווה גשר חי המחבר את המציאות האלוהית הבלתי מוגבלת עם עולם התורה והמצוות .בהנהגתו, אליהו מדגים כיצד הקדושה האלוהית אינה מבטלת את ההלכה ,אלא דווקא מופיעה מתוכה ומעניקה לה את חיותה הנצחית. נראה כי הגשר בין העולמות נבנה מתוך הכרה בכך שהלכה אינה רק חוק יבש ,אלא ביטוי של רצון ה' המקיף את כל המציאות ,גם את זו שמעל לטבע .כאשר אליהו הנביא מופיע במערכת ההלכתית ,הוא עושה זאת מתוך הזדהות גמורה עם העם ,כדי ללמדנו כי אין שום מציאות רוחנית מנותקת ממחויבות לתורה .הוא נוטל על עצמו את עול המצוות ואת דיני התחומין ,לא משום שהוא מחויב להם ככוח רוחני ,אלא כדי להפוך למורה דרך עבורנו, המראה כיצד הקדושה צריכה ללבוש צורה בעולם העשייה. הדינמיות הזו מלמדת אותנו כי הופעתו של אליהו בבית הקברות או העברת ההלכות אינן עניינים טכניים בלבד ,אלא הם צעדים של הדרכה רוחנית .אליהו הנביא ,בבואו לעולם ,בוחר להתנהג כאדם כדי להנחיל לנו את התובנה שאין שום מדרגה רוחנית שמצדיקה התעלמות מן הדין .בכך ,הוא הופך את ההלכה למרחב שבו נפגשים שמיים וארץ .ההופעה שלו כאדם שומר תורה לצד מהותו כמלאך הפורץ גדרים ,מעניקה לנו השראה לחיות בתוך ההלכה כבני אדם ,תוך כדי שאיפה מתמדת להתחבר למדרגות הרוחניות הגבוהות ביותר. במקום שבו מתמזגים המלאך והאדם ,אנו מגלים את לב השליחות של אליהו :הוא אינו רק מבשר על הגאולה ,אלא הוא המלמד אותנו כיצד להכשיר את העולם הזה לקבל את פניה .הנהגתו הכפולה משמשת מצפן לכל מי שמבקש לעבוד את ה' מתוך הבנה שהעולם הזה הוא מקום המפגש של האלוהי עם האנושי ,ושכל מעשה קטן של מצווה עשוי לפתוח צוהר לעולמות עליונים. כשאנו מבקשים לתרגם את השאלה המרתקת הזו אל המציאות המעשית של חיינו ,אנו מוצאים כי סוגיית מהותו של אליהו הנביא – האם אדם הוא או מלאך – אינה דיון תיאורטי בלבד ,אלא היא קוראת לנו לבחון מחדש את האופן שבו אנו חיים את חיי התורה שלנו בתוך עולם של חומר ורוח. הנפקא מינה המרכזית לחיינו היא בדרך שבה אנו ניגשים לעבודת ה' שלנו .לעיתים אנו מרגישים כי העיסוק בצרכי העולם הזה – פרנסה ,בריאות ,קשרי חברה – מפריד בינינו לבין העבודה הרוחנית הטהורה .הנהגתו של אליהו הנביא ,המשלב במלוא העוצמה את היותו מלאך עליון עם השתתפות פעילה בחיים האנושיים ,מלמדת אותנו כי אין צורך לברוח מן העולם כדי להתקרב לה' .הנפקא מינה היא בהבנה שגם בתוך 'לבוש הגוף' והתעסקות במציאות הגשמית ,אדם יכול לשמור על מהותו הפנימית הנעלה ,ולהיות 'מלאך' הפועל בתוך מערכת ההלכה.

נלמד כי נפקא מינה נוספת היא בבירור שאלת המחויבות למצוות .אדם שמרגיש לעיתים עייפות או שחיקה ,ושואל את עצמו האם הוא באמת חייב בכל פרט ובכל דקדוק ,יכול למצוא תשובה בדמותו של אליהו .גם מי שנושא בתוכו אור גדול או מדרגות רוחניות גבוהות ,אינו פטור מהנהגה אנושית ומחויבות לדיני הקהילה והתורה .הנפקא מינה היא בהתעוררות להבין שהגדוּלה האמיתית אינה בפרישה מהכללים ,אלא בהבאת הקדושה לתוך הכללים ,בדיוק כפי שאליהו הנביא בחר להתנהג כאדם הכפוף לדין כדי להורות לנו את הדרך. עוד נלמד כי הנפקא מינה היא בגישתנו לאנשי מופת ולתלמידי חכמים שבדורנו .אנו נוטים לעיתים להעריץ את חכמי ישראל כדמויות מלאכיות מרוחקות ,ובכך אנו עלולים לאבד את הקשר המעשי עמם .הבנת מורכבותו של אליהו מלמדת אותנו לראות את הגדוּלה שבאדם, להבין כי גם גדולי עולם ,שרוחם מרחפת בעולמות עליונים ,מתמודדים עם המציאות האנושית ,עם ההלכה ועם הדין ,בדיוק כמונו .הנפקא מינה היא בחיזוק הקשר וההליכה לאורם של רבותינו ,מתוך הכרה שהם הגשר החי המחבר בינינו לבין השמיים. בעומק הרעיון של זהותו הכפולה של אליהו הנביא ,טמון המתח שבין נשמת האדם המבקשת להתעלות לבין המציאות הגשמית המגבילה .הרעיון העמוק הוא שהאדם אינו נדרש לבחור בין עולם הרוח לעולם החומר ,אלא הוא נקרא להיות המשלב ביניהם .אליהו הנביא מלמד אותנו כי האדם ,בהיותו נברא בצלם ,מסוגל להחזיק בזהות של מלאך – היינו ,של נשמה הפועלת בטהרה מוחלטת – תוך שהוא עטוף בלבוש גשמי הכפוף לחוקי ההלכה והמציאות. ההרחבה הרעיונית מוליכה אותנו להבנה כי היכולת לחיות בזהות כפולה היא הדרך להפוך את העולם הזה למקום דירה לו יתברך .כאשר אליהו מופיע כאדם ,הוא אינו מוותר על מלאכותו, אלא מבטא אותה בתוך גבולות המעשה האנושי .הצימצום לתוך הגופניות אינו חיסרון ,אלא אמצעי להשפעת אור אלוהי על המציאות כולה .המוסר העמוק כאן הוא שהגדוּלה האמיתית אינה בפריצת הגבולות החיצוניים ,אלא ביכולת להטעין את החיים הפשוטים ביותר ,את ההלכות הפשוטות ביותר ,בתוכן נשמתי רחב היקף שאינו מוגבל בזמן ומקום. עוד נלמד כי היכולת הזו היא המבחן העליון של עבודת האדם .אנו נוטים לראות במלאכות דבר שאינו שייך לנו ,אך אליהו בא ומגלה כי המלאך הוא חלק מהנשמה היהודית .המוסר מחייב אותנו לא להסתפק בקיום מצוות חיצוני בלבד ,אלא לשאוף למיזוג שבין 'אדם' – המקפיד על הדין ,לבין 'מלאך' – הפועל מתוך דבקות אלוהית .כאשר אנו פועלים כך ,אנו לא רק מקיימים תורה ,אלא אנו הופכים להיות עדים לקיומו של הקב"ה בעולם .זהו עומק מוסרי המזמין אותנו להאמין בכך שאנחנו ,כבניו של אברהם אבינו ,נושאים בתוכנו את הכוח להפוך את החומר לקודש ,ושההלכה היא הכלי שדרכו הנשמה המלאכית באה לידי ביטוי במלוא עוצמתה. החיבור בין זהותו הכפולה של אליהו הנביא לבין נפש האדם המאמין ,עומד על גילוי הכוח הגנוז בתוכנו .כל יהודי נושא בקרבו נשמה שהיא חלק אלוקה ממעל ,בחינת מלאך המשוטט בעולמות עליונים ,ובו בזמן הוא נתון בתוך גוף המבקש את לחמו ומחויב לחוקי

החברה וההלכה .אליהו הנביא ,בהתנהלותו ,מלמד אותנו שאין סתירה בין הדבקות באלוקות לבין האחריות האנושית; להפך ,הדיוק בהלכה הוא הוא הלבוש שדרכו המלאך הפנימי שלנו מתגלה ופועל בעולם הזה. הנהגה רוחנית אמיתית דורשת מאיתנו לפתח את המודעות לכך שאנו בחינת 'מלאכי השרת' כשאנו עוסקים בתורה ,ו'בני אדם' כשאנו מנהלים את חיי המעשה .אליהו ,במעברו מהתגלות גופנית להתגלות נשמתית ,נותן לנו את הכוח להבין שקיימים רגעים שבהם אנו נקראים להתעלות מעל המגבלות האישיות ולפעול מתוך טהרה מוחלטת ,ורגעים שבהם עלינו להשיל את הענן הרוחני ולהתמקד בעשייה המדויקת של מצוות המעשה .הנפש מוצאת את ייעודה דווקא במיזוג הזה – להיות נוכחת במלוא כובד משקלה כאיש הפועל בשטח ,מבלי לאבד את הזיקה לנצח הנשמתי. החיבור להנהגה דורש מאיתנו לפתח תודעה רחבה ,כזו שאינה חוששת מהמתח הזה, אלא רואה בו מנוע לצמיחה .אדם שבונה את אישיותו לאור מופת זה ,לומד שכל קושי בדרך הוא הזמנה להעלות את הפעולה למדרגה של נשמה .כאשר אנו פועלים למען ענייני ברית וקדושה ,אנו לא מפרים את גדרי האדם ,אלא זוכים לראות כיצד ההלכה עצמה מכירה במקומות שבהם השליחות העליונה היא הקובעת .אליהו הנביא מורה לנו שהאמונה אינה רק ציות ,אלא נכונות להיות כלים עבור הופעת האור האלוהי בתוך מציאות גשמית ,מתוך ידיעה שהקב"ה עמנו בכל צעד ושעל. כשהנפש מחוברת להבנה שזהו הייעוד ,השלווה הפנימית הופכת לקבועה ,שכן האדם יודע שגם אם הוא נדרש להופיע בעולם הזה כאדם פשוט המחויב לכל דין ,הרי שבפנימיותו הוא שייך לעולם שכולו רוח .זהו המצפן המכוון אותנו להתייצב בכל רגע של שליחות ,מתוך ידיעה שהקב"ה מלווה את כל התעלות מעל גדרי הטבע ונותן לה משמעות נצחית וקדושה. בבניית המצפן הפנימי ,אנו מבינים כי המוסר האמיתי אינו נמדד רק בחיצוניות של קיום המצוות ,אלא במידת האמת שאנו מביאים אל תוך המעשה .המצפן של אליהו הנביא ,המשלב מדרגת מלאכות עם כפיפות הלכתית ,מכוון אותנו להבנה כי האדם השלם הוא זה שמסוגל להיות מחובר לאמת העליונה של הנשמה ,ובד בבד להיות מחובר באהבה ובמחויבות לכל פרט בהלכה המעשית .כשאנו בוחנים את חיינו ,עלינו לשאול את עצמנו :האם המצפן שלנו מכוון אל השמירה על הגבולות כדי להסתתר מאחוריהם ,או שמא הוא מכוון אל הנקודה שבה אנו מבטאים את הרצון האלוקי בתוך החיים הפשוטים ביותר ,תוך שאנו מביאים את אור הנשמה אל כל מעשה ידינו? המצפן שלנו מחייב אותנו לפתח ענווה גדולה ורגישות לערך האדם .המוסר הישיבתי מלמד כי הגדוּלה האמיתית היא היכולת להיות גדול וגבוה ,ובכל זאת להופיע כאדם בין אדם, להקשיב ,להשיב ולשמור על דיני הקהילה .לעיתים אנו עלולים לחשוש מפעולה שאינה תואמת את הדימוי הרוחני שאנו רוצים לייחס לעצמנו ,אך המצפן שאנו בונים מתוך סוגייתנו מלמד כי כאשר המניע הוא אמת וקדושה ,ההתמסרות למען הכלל בתוך מסגרת התורה היא