מה היה מעמדו של פנחס באכילת תרומה קודם שנתכהן?

מה היה מעמדו של פנחס באכילת תרומה קודם שנתכהן? דמותו של פנחס בן אלעזר ניצבת בצומת דרכים היסטורית ,ברגע שבו ברית הכהונה מתגבשת בתוך להבות הקנאות .השאלה המהדהדת את כתלי בית המדרש אינה נוגעת רק למעשה זמרי ,אלא לשאלת היסוד של הכהונה עצמה :כיצד נתפס מעמדו של אדם ,ושל בני ביתו ,בטרם זכה בתואר הנכסף? רש"י מלמדנו בפירושו לפרשתנו כי פנחס ,שנולד בטרם נמשחו אביו ודודו…

מה היה מעמדו של פנחס באכילת תרומה קודם שנתכהן? דמותו של פנחס בן אלעזר ניצבת בצומת דרכים היסטורית ,ברגע שבו ברית הכהונה מתגבשת בתוך להבות הקנאות .השאלה המהדהדת את כתלי בית המדרש אינה נוגעת רק למעשה זמרי ,אלא לשאלת היסוד של הכהונה עצמה :כיצד נתפס מעמדו של אדם ,ושל בני ביתו ,בטרם זכה בתואר הנכסף? רש"י מלמדנו בפירושו לפרשתנו כי פנחס ,שנולד בטרם נמשחו אביו ודודו לכהונה ,לא היה בכלל הכהונה עד אותה שעה גורלית שבה קינא לאלוקיו.

ומכאן אנו נשאבים אל תוך סבך משפטי ומהותי :האם ייתכן אדם שמצד אחד אינו כהן ,אך מצד שני הוא 'בן כהן' ,והאם תואר זה מעניק לו כניסה אל שלחן התרומה? דמיינו את המחנה במדבר ,האוהלים פרושים תחת כיפת השמיים ,ריח הקרבנות עודו עולה מן המזבח ,ואת פנחס עומד שם ,שייך למשפחת הכהונה אך טרם נמנה עמה באופן רשמי .האם בשעה שהוא ניגש אל שולחן אביו ,מותר לו לטעום מן התרומה ,או שמא זכות זו חתומה בפניו עד לרגע שבו תתקדש הכהונה על ראשו? השאלה מורכבת שבעתיים כשאנו מביטים על בניו ובנותיו שנולדו בטרם הוסמך הוא עצמו .האם הכהונה היא מהות שעוברת בדם ,או שמא היא מעמד שנתפס בזמן מסוים? אנו מוצאים כאן מתח בין המעמד האישי לבין ה'טפילה' לאביהם הכהן .האם כוחה של בת כהן יפה מכוחו של בן כהן במציאות זו? הנידון הזה פותח פתח לעומק הלכתי המבקש להגדיר :מהו הגבול המדויק שבין היותך חלק ממשפחה לבין הזכות המקודשת לאכול מלחם אביך. בפרשת פנחס מבואר העניין באריכות ,כפי שכתוב" :והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלקיו ויכפר על בני ישראל" (במדבר כה יג). רש"י על אתר (שם) ביאר :שאף על פי שכבר נתנה כהונה לזרעו של אהרן ,לא נתנה אלא לאהרן ולבניו שנמשחו עמו ולתולדותיהם שיולידו אחר המשחתן ,אבל פנחס שנולד קודם לכן ולא נמשח לא בא לכלל כהונה .דברים אלו מציבים את פנחס במעמד מיוחד ,שבו הוא בן למשפחת הכהונה ,אך מבחינת החלות ההלכתית של הכהונה הוא נמצא במצב של המתנה. הרמב"ן על התורה (שם) מבאר את עומק הברית שניתנה לו :כי השם יתברך נתן לו את הכהונה כברית עולם שאינה ניתנת לערעור ,והיותו נולד קודם הכהונה נדחית מפני הגדולה שזכה לה בקינאתו. הספורנו על התורה (שם) מוסיף :שהכהונה ניתנה לו בדרך של הבטחה נצחית ,והיא מתחילה מכאן ואילך ,מה שמחזק את ההבנה שמעמדו לפני כן היה שונה בתכלית. התרגום אונקלוס (שם) מתרגם :ותהי ליה ולבנוהי בתריה קיים כהונת עלם ,ומדגיש את הקימום וההתמדה של הכהונה הזו כדבר קבוע וקיים. הכלי יקר על התורה (שם) מעמיק ומבאר :שפנחס לא היה זקוק למשיחה כפי שנזקקו לה אהרן ובניו ,אלא שזכותו הגדולה בקנאה הפכה אותו לכהן ,ומכאן עולה השאלה האם אותה זכות יכלה להשליך על אכילת תרומה גם קודם לכן. ניתן לבאר ולומר ,כי דברי המפרשים הללו מגלים לנו שפנחס היה שייך לבית הכהונה מבחינת הייחוס ,אך חסר היה את החלות ההלכתית של הכהונה בפועל .מכאן עולה השאלה: האם המושג בן כהן מספיק כדי לאכול בתרומה כטפל לאביו ,או שמא נדרש שיהיה האב כהן בעת הלידה או בעת האכילה ,ומה דינו של פנחס שייחוסו היה קיים אך הכהונה שרתה עליו רק מאוחר יותר. הדיון בגמרא על מעמדו של פנחס בטרם זכה לכהונה ,פותח בפנינו צוהר להבנת ההגדרות ההלכתיות של הכהונה והזיקה אליה.

בגמרא במסכת זבחים (דף קב ע"ב) איתא :לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי ,שנאמר והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם .סוגיא זו היא המקור המכונן לכך שפנחס לא נולד כהן, אלא זכה בה כפרס על מסירותו .הדיון כאן נוגע לשאלה האם הכהונה שניתנה לו היא חדשה או שהיא חלות שבאה מכוח הקנאות ,ומה היה מעמדו טרם מילוי תנאי זה. בגמרא במסכת יבמות (דף ח ע"א) אנו למדים על אכילת תרומה :הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה .נשיהן ועבדיהן ,יאכלו בתרומה .הסוגיא שם דנה בטפלים לכהן ,ואנו למדים כי יש כוח לזכות של הכהן להקנות אכילה לבני ביתו .רש"י שם (בדף ע ע"א) מבאר :דהא משום ערלות וטומאה לא נפקי מכלל כהנים ,אלא דאינהו גופייהו מחסרי תקנתא .מתוך כך עולה השאלה ,האם פנחס ,אף שלא היה כהן ,נחשב כמי שחסר רק את 'תקנת' הכהונה ,או שמא כלל לא היה בתוך מערכת הכהונה שמאפשרת אכילת תרומה לבניו. בגמרא במסכת חולין (דף קלב ע"א) אנו פוגשים את הנידון לגבי בת כהן שנשאת לזר ,האם היא יכולה לקבל מתנות כהונה .תוספות (שם ד"ה דבי) הסתפקו האם הדין שאינה מקבלת מתנות כהונה הוא רק כשנשאת לזר ,אך כל זמן שהיא פנויה הרי היא נחשבת ככהנת לעניין זה .ומכאן אנו למדים כי ייתכן ובת כהן אוכלת בתרומה מכוח היותה בבית אביה ,וטפילה לו ,ולאו דווקא מצד כהונתה האישית .הדיון התלמודי מעלה ספק האם הזכות הזו היא זכות עצמית של הכהנת ,או שמא היא כוח שניתן לה מחמת אביה ,מה שמשליך ישירות על המקרה שלנו בבניו ובנותיו של פנחס. נראה לבאר וליישב ,כי הגמרות הללו מותחות קו המפריד בין הכהונה העצמית של הכהן לבין הזכויות המוענקות לבני ביתו ,מה שמאפשר לנו לבחון האם פנחס ,שהיה בן לאלעזר הכהן ,נהנה מהזכות הזו עוד לפני שקיבל את הכהונה בעצמו. הראשונים נדרשים לסבך המשפטי של הכהונה ולזכויותיה של המשפחה הסמוכה על שולחן הכהן ,כשהם מנסים להגדיר מהו הגבול המפריד בין זכות התלויה בכהונה לבין זכות התלויה בייחוס ובשייכות לבית. תוספות במסכת כתובות (דף מו ע"ב ,ד"ה לעניין) מעלים יסוד חשוב בדיון על אכילת תרומה: הכי נמי הוה מצי למימר דלענין אכילת תרומה נפקא לה מרשותו ,דאם בת כהן לישראל היא אינה אוכלת בתרומה .מתוך דבריהם עולה כי השייכות לתרומה מותנית בכך שהבת נמצאת תחת רשותו וזיקתו של אביה הכהן .נראה לבאר וליישב בדבריהם ,כי לא מדובר רק בבעלות ממונית ,אלא בשייכות מהותית למשפחת הכהונה ,ומשעה שהיא יוצאת אל רשות אחרת ,פוקעת זכותה. במסכת קידושין (דף ד ע"א) מביאים תוספות הרא"ש את הדיון אודות האפשרות של בת כהן לאכול בתרומה גם במקומות שאינם רשות אביה המובהקת .מתוך דבריהם עולה שאלת המפתח :האם בת כהן אוכלת בתרומה מכוח עצמה ,בשל היותה כהנת ,או שמא כל כוחה הוא בהיותה טפילה לאביה .הבנה זו מעמיקה את השאלה על פנחס ובניו – האם הזכות הזו ניתנת להורשה כייחוס גרידא ,או שמא היא דורשת אב המכהן בפועל באותה שעה.

נראה לבאר וליישב ,כי הראשונים הללו מניחים תשתית להבנה שקיימת זיקה בין האב לצאצאיו ,וזיקה זו מוגדרת כנתיב שדרכו עוברת הזכות לאכול בתרומה .אם אב הוא כהן, הרי שהצאצאים הנמצאים בביתו נחשבים כנטפלים אליו וזוכים לטעום מלחמו .הדיון עובר אפוא לשאלת המעמד של פנחס בטרם זכה בכהונה – האם המציאות של 'בן לכהן' הספיקה כדי להגדיר אותו כנטפל לאביו אלעזר ,או שהעובדה שהוא נולד קודם לכהונה של אביו ,או שהיה במצב ביניים ,שינתה את הדין. האחרונים עמלו ליישב את הסתירה שבין מעמדו של פנחס בטרם זכה לכהונה לבין זכות אכילת התרומה של צאצאי הכהנים ,כשהם מנתחים האם הזיקה לאב הכהן פועלת כצינור להעברת זכויות גם כשהאב עצמו נמצא במצב של שינוי מעמד. המשך חכמה (במדבר יח יא) מבאר את הפסוק כל טהור בביתך יאכל אותו ,וכתב :כי הפסוק בא לרבות את פנחס שלא נתכהן עם אביו ,וריבה הכתוב שאף קודם כיהונו אוכל הוא חזה ושוק ובכורים ,כיון שבנותיו של אהרן אוכלות ,כן יאכלו גם פנחס ובניו .נראה לבאר וליישב, כי המשך חכמה מחדש שפנחס לא היה זקוק לכהונה אישית כדי לזכות באכילה ,אלא העובדה שהיה שייך לבית אביו הכהן הספיקה כדי להגדיר אותו כזכאי ,וכשם שבנות הכהן נהנות מן השייכות לבית ,כך גם הוא. מרן החזון איש (אבהע"ז סימן קמח ,בהערות על מסכת קידושין דף לו ע"א) חולק על גישה זו וכתב בזה"ל :וי"ל דבנות שאני דהוין נטפלין לאביהן ואוכלין בתרומה ...ונראה דפנחס קודם שזכה לכהונה לא אכל בתרומה ולא לקח מתנות כהונה ,ובנות אהרן אכלו בתרומה וקבלו מתנו"כ, מפני שאינן בכהונה עיקרים אלא נטפלין .נראה לבאר וליישב ,כי החזון איש מבחין בין בנות, שלעולם נחשבות כטפלות לאביהן ,לבין בן ,שברגע שגדל הרי הוא אישיות עצמאית ואינו נחשב עוד כטפל לאביו לצורך אכילה בתרומה ,ולכן פנחס ,שהיה בן זכר ,לא יכול היה ליהנות מהזיקה לאביו אלעזר לצורך זה. הגרי"ז (כפי שהובא בהגהות הגר"ד מצגר לתוספות הרא"ש קידושין דף ד ע"א) מחדד נקודה נוספת: שהרי מצינו שאף בוגרת אוכלת בתרומה ואף במת אביה ,אף שבשניהם אינה ברשותו ,וצ"ל דרשות אביה אין הכונה בעלות אביה עליה ,אלא הכונה שכל כמה שנמצאת בבית אביה הרי היא נטפלת לבית אביה היינו לשבט הכהונה .נראה לבאר וליישב ,כי הדיון נעוץ בשאלה מהי הגדרת ה'רשות' המאפשרת אכילה :האם זו כפיפות ממשית לאב ,או שמא הגדרה רחבה של שייכות ל'בית' הכהונה ,ובהגדרת הבית הזו תלויה השאלה האם פנחס ובניו נכללו בה. במרוצת הדורות העמיקו גדולי ישראל בסוגיה זו ,תוך שהם בוחנים את גבולות הכהונה והזיקה המעשית הנובעת ממנה .מו"ר הגר"א וייס בספרו שו"ת מנחת אשר (חלק א סימן נג) מבאר כי השאלה המרכזית היא האם הכהונה היא מהות אישית החלה על האדם ,או שמא היא מעמד משפחתי המקנה זכויות לכל בני הבית .הגר"א וייס מבאר ,כי אף על פי שפנחס היה בן לאלעזר הכהן ,אין זה אומר שהזכות לאכילת תרומה היא אוטומטית ,שכן הכהונה דורשת התעלות מיוחדת ,וייתכן שרק לאחר שפנחס עצמו נתקדש ונתכהן ,נפתחו בפניו ובפני זרעו שערי השולחן המקודש.

הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות תרומות ומעשרות) דן במעמד בני הכהן ומדגיש כי הזיקה לאב הכהן היא משמעותית ביותר ,אך היא תלויה בהגדרת ה'בית' .הגר"י יוסף מבאר ,כי כאשר התורה אומרת כל טהור בביתך יאכל אותו ,הכוונה היא לשותפות גמורה בבית הכהן ,ועל כן כל עוד פנחס ובניו נחשבו כמי שנטפלים לבית אביהם אלעזר, הייתה להם זכות לאכילה ,אך דורש עילוי מיוחד כדי להגדירם כחלק בלתי נפרד מאותו הבית לצורך ההלכה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (על הלכות תרומות ,בהקדמותיו) מעלה תובנה מרתקת :כי הכהונה אינה רק תואר ,אלא תהליך של טהרה .כאשר פנחס הרג את זמרי ,הוא עבר תהליך של טהרה ששינה את מהותו ,ולכן בטרם עשה כן ,הוא לא היה יכול להיחשב ככהן לעניין אכילת תרומה .נראה לבאר וליישב בדבריו ,כי הכהונה היא רצף המבוסס על מעשי האדם ,ופנחס בהתנהגותו הוליד את כהונתו ,ובכך הפך את עצמו לראוי לאכילה זו. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ט סימן רג) מוסיף ומחדש :כי יש להבחין בין זכות אכילה של בת לבין זכות של בן .הבת ,בהיותה טפלה לאב ,נגררת אחר קדושתו ,בעוד הבן ,בהיותו אישיות עצמאית ,נדרש לזכות בכהונה בעצמו .ביאור זה שופך אור חדש על השאלה מדוע ייתכן שבנות אלעזר אכלו ,בעוד פנחס עצמו נדרש להמתין עד למעשהו. כאשר אנו מורידים את סוגיית מעמדו של פנחס אל קרקע המציאות ,אנו נדרשים לבחון את המושג 'טפילה' לא רק בהקשר הכהונה ,אלא כעקרון רוחני בחיינו .הנפקא מינה המעשית הראשונה נוגעת לאופן שבו אנו מעריכים את השפעת הסביבה והבית על מצבנו הרוחני .אם בנות הכהן זוכות לאכול בתרומה מכוח אביהן ,הרי שנלמד מכך כי אדם בונה את עולמו הרוחני לא רק ממעשיו האישיים ,אלא גם מהחיבור והשייכות לבית שבו הוא צומח .כשאדם מחובר למקור של קדושה ,הוא נהנה מפירותיה גם בטרם הגיע למדרגתו האישית. נפקא מינה נוספת עולה בשאלת האחריות האישית מול הכוח המועבר .פנחס בן אלעזר מלמדנו כי לעיתים ,גם כאשר אדם נולד לתוך 'בית' של קדושה ,עליו לפעול בעצמו כדי לממש את מעמדו .השאלה האם אכל בתרומה קודם לכן מחדדת את ההבנה שאין אנו יכולים להסתמך לעד על זכויות הורינו או על המעמד שירשנו .נפקא מינה למעשה היא שכל אדם חייב לשאוף לגלות את הכהונה הפנימית שלו ,את השליחות המיוחדת לו ,ולא להסתפק בסטטוס החברתי או המשפחתי. עוד נלמד נפקא מינה בענייני החינוך .ההבדל שבין הבן לבת ,כפי שמשתקף בדברי הפוסקים, מחייב אותנו לתת את הדעת על הדרכים השונות שבהן אנו מנחילים קדושה .בעוד הבת מקבלת את הקדושה דרך הזיקה והקשר לבית ,הבן נדרש לפתח אישיות עצמאית שתישא את הקדושה בכוחו שלו .הנפקא מינה היא שחינוך אינו תבנית אחת ,אלא הבנה של צרכי הנפש השונים והכוונה של כל אחד ואחת למימוש הפוטנציאל הייחודי שלהם בתוך מסגרת הקודש. לבסוף ,נפקא מינה בגישה לזמנים של מעבר ושינוי .פנחס חי במתח שבין היותו 'בן של' לבין היותו 'מנהיג' .הנפקא מינה היא היכולת לשמר את הקשר למסורת ולמקורות ,גם בשעות

של התעלות ופריצה למדרגות חדשות .אנו לומדים כי ההלכה מאפשרת לנו להחזיק בזיקה העבר ובמקביל להתקדם לעבר העתיד ,מבלי לאבד את הקרקע תחת רגלינו. בעומק הדיון על מעמדו של פנחס בטרם זכה לכהונה ,מתגלה מושג יסודי בהבנת מהותה של הכהונה בכלל ,והוא ההבחנה בין הכהונה כ'תפקיד' לבין הכהונה כ'מהות' .הרעיון העמוק הוא שהכהונה אינה רק סטטוס המוענק על ידי הציבור או על ידי המציאות החיצונית ,אלא היא תכונה פנימית שיכולה להיות טמונה באדם ,אך ממתינה לשעה של גילוי .כאשר פנחס היה 'בן לכהן' אך טרם הוגדר ככהן בעצמו ,הוא חי במצב של פוטנציאל רוחני שלא בא לידי ביטוי מלא בהלכה .בירור העומק כאן הוא שהזכות לאכילת תרומה ,שהיא הזנה מן הקודש, מותנית בחיבור חי ופעיל אל מקור הקדושה. ההרחבה הרעיונית מוליכה אותנו להבנה כי הזכות לאכול בתרומה אינה פרס על ייחוס, אלא ביטוי של שותפות .השותפות הזו יכולה להתרחש בשני אופנים :האופן האחד הוא דרך המבנה המשפחתי ,שבו הבית נחשב לישות אחת ,וכוחו של האב משפיע על כל בני ביתו. זהו הרעיון המגולם בבנות הכהן ,שקדושת האב עוטפת אותן ומאפשרת להן לינוק מלחמו. האופן השני הוא דרך ההתקדשות האישית ,שבו האדם הופך את עצמו לכלי הראוי להשפעה אלוהית ישירה .פנחס ,במעשהו ,עבר מן המעמד הראשון אל המעמד השני – הוא חדל מלהיות רק 'טפל' לאביו אלעזר ,והפך ל'ראש' לכהונה בפני עצמו. העומק המוסרי של הסוגיה מלמד אותנו כי האדם לעולם אינו עומד במקום אחד .המציאות שבה פנחס ובניו נבחנים בטרם זכה לכהונה ,מחדדת את התובנה שגם כשאדם שייך למסגרת מקודשת ,עליו תמיד לחפש את המדרגה הבאה .ההבחנה בין מי שאוכל בתרומה מכוחו של אביו לבין מי שאוכל מכוח עצמו ,אינה רק הבחנה טכנית ,אלא היא סימן דרך לכל אדם :האם אני ניזון רק מהמורשת וממה שקיבלתי בבית ,או שמא אני עמל לבנות את עצמי כך שאוכל להזין את עצמי ואת סובביי בקדושה הנובעת מהחיבור האישי שלי לקב"ה? במבט אל נפש האדם ,אנו למדים מסוגיית פנחס כי הקשר בין האב לבנו אינו רק קשר של דם ,אלא קשר של העברת אור ,של 'צינור' רוחני המאפשר לאור האלוקי לזרום מדור לדור. כאשר אנו מתבוננים בנפש המאמין ,אנו מגלים כי לעיתים אנו נמצאים במצב של 'המתנה' – אנו חשים את הקדושה המקיפה אותנו ,את רוח בית אבינו המלווה אותנו ,אך טרם חווינו את ה'מעשה' המגדיר אותנו כשותפים מלאים באותה קדושה .אליהו הנביא או פנחס הכהן מלמדים אותנו כי המצבים הללו אינם סימן של חוסר ,אלא הם שלב הכרחי בבניית האישיות, שבו האדם סופג ומטמיע את הקדושה בטרם יהפוך למפיץ שלה בעצמו. החיבור לאמונה מתבטא ביכולת להאמין בכוחות הגנוזים בנו גם ברגעים שבהם המציאות החיצונית עדיין לא הכירה בהם .פנחס ,לפני שקינא לזמרי ,היה כבר 'פנחס' בנשמתו ,אך רק המעשה החיצוני חתם את המהות הפנימית והפך אותה למציאות הלכתית גלויה .הנהגה רוחנית אמיתית דורשת מאיתנו לפתח את המודעות לכך שכל מעשה שלנו – כל קימה לתפילה ,כל מאמץ להקפיד על הדין – הוא אבן בניין בבניית הכהונה הפרטית שלנו .הנפש

מוצאת את ייעודה כאשר היא מבינה שאין אנו חיים רק בזכות המורשת שקיבלנו ,אלא אנו נדרשים להיות ממשיכי הדרך מתוך בחירה אישית ותנועה של התקדשות. בהקשר להנהגה ,אנו למדים שגם כאשר אדם נמצא במדרגה שבה הוא 'נטפל' לאחרים, עליו לנהוג באחריות וביראת שמיים .הציפייה להתגלות אינה מצדיקה פסיביות; היא דורשת דריכות .אדם המבקש להיות כהן – להיות איש של השפעה ושל קדושה – צריך להיות מוכן בכל רגע נתון לעמוד במבחן שיגלה את מהותו האמיתית .המעבר מהיותנו מקבלים – 'בנות הכהן' האוכלות מלחם אביהן – למי שנותנים ומשפיעים ,הוא תהליך שמתרחש בלב האדם בכל יום מחדש ,מתוך האמונה שהקב"ה עמנו ומכוון את צעדינו אל היעד שאליו אנו שואפים. כשהנפש מחוברת להבנה זו ,היא חווה התעלות .הידיעה שפנחס היה שייך לבית הכהונה גם בטרם הוגדר ככהן ,נותנת לכל אדם את הביטחון שגם ברגעי השפל שלו ,או ברגעים שבהם הוא מרגיש שהוא עדיין לא 'בדרגה הנדרשת' ,הוא נושא בתוכו ניצוץ אלוקי שייחודי לו .זהו המצפן המכוון אותנו להמשיך ולעמול ,להמשיך ולהתקדש ,מתוך תקווה שכל פעולה טובה תפתח לנו את השער ותחשוף את הכהונה הגנוזה בכל אחד מאיתנו. בבניית המצפן הפנימי ,אנו לומדים כי המוסר הישיבתי תובע מאתנו כנות גמורה אל מול המציאות הרוחנית שלנו .המצפן של פנחס בן אלעזר מלמד אותנו כי אדם יכול להימצא במרחב של קדושה ,להיות חלק מבית המדרש או מקהילת הכהונה ,אך עדיין להידרש למעשה אישי של התקדשות כדי להיחשב כבעל תפקיד וזכות מלאה .השאלה המוסרית הנוקבת היא האם אנו מסתפקים בחיים מתוך אינרציה של מורשת וחינוך ,או שאנו מחפשים את ה'פנחס' שבנו – את אותה נקודה של מסירות אישית שבה המעשה שלנו הופך לחלק מהזהות שלנו .המצפן מכוון אותנו אל עבודה עצמית שאינה נשענת על הישגי הדורות הקודמים ,אלא רואה בהם בסיס ומצע שעליו אנו נדרשים לצמוח לגובה אישי. המצפן שלנו מחייב אותנו לפתח ענווה מיוחדת כלפי התהליכים שעוברים על זולתנו. כשם שראינו במחלוקת הפוסקים על מעמדו של פנחס ובניו ,אנו למדים שקדושה היא הליך מורכב ,ולעיתים אדם נמצא בתוך מערכת שבה הוא נהנה מזכויות רוחניות מבלי שהוא מודע במלואו למשמעותן .המוסר מחייב אותנו לא לשפוט אדם בטרם נבין את השתלשלות נשמתו ואת מקומו בתוך המערכת הכללית .יש המהלכים על מי מנוחות בתוך השפעת אבותיהם, ויש הנדרשים לפלס נתיב חדש באש ובדם .המצפן מורה לנו לכבד כל אחד לפי מקומו, ולדעת שהקב"ה מנהל את הכלים בדרכיו שלו ,והחובה שלנו היא להיות מרוכזים בתיקון שלנו ולא בהשוואה לאחרים. עוד נלמד כי המצפן הפנימי דורש מאיתנו לזהות את האחריות הגלומה בכל רגע של אכילה ושימוש במשאבי קודש .אם אכילת תרומה היא הזנה מן המקור העליון ,הרי שכל אדם צריך לשאול את עצמו מהו 'לחם אביו' שממנו הוא ניזון – האם הוא ניזון מיושרה ,מיראת שמיים וממסורת טהורה ,או שמא הוא צורך השפעות שאינן מתאימות למי שהוא .המוסר כאן אינו מסתכם בשמירה על הגדרים ,אלא בזיכוך המניעים .כאשר המצפן מכוון לבירור עומק כזה,