מדוע אנו פוצחים בשירת אליהו הנביא דוקא במוצאי שבת, והאם עומד בפתחנו נעלם הלכתי המונע ממנו לבוא גם בימים טובים?

מדוע אנו פוצחים בשירת אליהו הנביא דוקא במוצאי שבת, והאם עומד בפתחנו נעלם הלכתי המונע ממנו לבוא גם בימים טובים? השבת הולכת ודועכת ,האור הרך של בין השמשות מתחלף באור הכוכבים הראשון ,ובתוך הבית היהודי ,רגע לפני ההבדלה ,עולה ניגון עתיק ורוטט :אליהו הנביא ,אליהו התשבי.

מדוע אנו פוצחים בשירת אליהו הנביא דוקא במוצאי שבת, והאם עומד בפתחנו נעלם הלכתי המונע ממנו לבוא גם בימים טובים? השבת הולכת ודועכת ,האור הרך של בין השמשות מתחלף באור הכוכבים הראשון ,ובתוך הבית היהודי ,רגע לפני ההבדלה ,עולה ניגון עתיק ורוטט :אליהו הנביא ,אליהו התשבי.

הקולות מתמזגים בתקווה משותפת ,בציפייה דרוכה לדמותו של אליהו ,הנביא המבשר את הגאולה ,זה ששמו נקשר בנצחיותה של הברית ובשלום שבין העולמות .אך בעוד השפתיים מזמרות את התקווה ,המוח הלמדני שואל :מדוע דוקא עכשיו? מדוע נדחק אליהו מהופעתו בערבי שבתות ובערבי ימים טובים ,ומדוע עומד הוא הרחק מן האופק ביום השבת עצמו? האוויר בחדר ,המלא עדיין בניחוח התבלינים של השבת הנפרדת ,נראה כסמיך משאלות ומתמיהות .האם זו אכן סוגיה של טורח הבריות ,כפי שנדמה במבט ראשון ,או שמא מסתתר כאן סבך הלכתי עמוק על גבולות המקום והמרחב – האם אליהו הנביא ,היורד מן השמיים אל עולמנו ,כפוף לחוקי התחומים והמרחקים ,או שמא יש כאן הכרעה דקה בין ספיקות הלכתיים שטרם הוכרעו במתיבתא דרקיעא? הניגון ממשיך ,אך הלב מנסה לפענח :האם אליהו הממתין במוצאי שבת הוא השער היחיד שדרכו יכולה לבוא הבשורה הגדולה ,או שאנו סוגרים דלתות בפני אור גדול שביכולתו לבקוע גם בתוך קדושת היום? בפרשתנו מתוארת הברית הנצחית שנכרתה עם פנחס ,ככתוב" :פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום" (במדבר כה ,יא-יב) .פסוקים אלו מהווים את המסד להבנת דמותו של אליהו ,המזוהה עם פנחס ,כמי שפועל בתוך עולמם של בני ישראל ומביא שלום ,אך גם כמי שתלוי בהנהגה האלוהית המגבילה את הופעתו. רש"י (שם ,יב) ביאר :את בריתי שלום -ברית של שלום .כמי שכרת עמו ברית לקיים לו את השלום ,ובכך הוא הופך לנציג השמימי בעולם הזה .החזקוני (שם) הוסיף וביאר :ושלום שניתן לו הוא השלום שבין הקב"ה לבין ישראל ,וזהו גם תפקידו של אליהו בבואו לבשר את הגאולה ,שכן הגאולה היא שלמות השלום בין המקום לעמו .בדרכו של הספורנו (שם), השלום הוא המדרגה העליונה של ההתקשרות האלוהית ,והיותו של אליהו כלי לזה מחייב את התאמתו למציאות האנושית וההלכתית. כאשר אנו מתבוננים בתיאור הפסוקים בקנאת פנחס ,מפרשי המקרא מבארים כי הקנאה היא הניגוד המוחלט ל'טורח' המונע מאליהו לבוא .הקנאה היא התפרצות של אמת אלוהית, בעוד שהיעדר הופעתו בערבי שבתות הוא ביטוי להתחשבות אלוהית בטורח הבריות ,כפי שנראה להלן .רד"ק (מלכים א יז ,א) מבאר כי אליהו הוא איש האמת ,ודמותו היא זו שמופיעה במוצאי שבת כדי לחבר את הניגודים שבין קדושת השבת לימי החול ,וזהו תפקידו הנגזר מברית השלום שניתנה לו .נראה ליישב ,כי כפי שפנחס עמד בפרץ כדי להשיב את החמה, כך אליהו עומד במוצאי שבת כמי שמשיב את אור הגאולה לעולם ,וכל ההגבלות ההלכתיות על בואו אינן אלא חלק מהתנהלותו המדודה בתוך עולמנו ,שנועדה לאפשר לאדם להיערך לקראת האור הגדול. כעת נבקש להעמיק בשרשי הדברים המונחים לפנינו בשולחן הערוך של סוגיות הש"ס, שם נתגלו לנו גדרי הופעתו של הנביא בהתאם להנהגות המקובלות עלינו מדור דור. בגמרא במסכת עירובין (דף מג ע"ב) ובגמרא במסכת פסחים (דף יג ע"א) מבואר העיקרון המנחה את מציאות הופעתו של אליהו" :כבר מובטח להן לישראל שאין אליהו בא לא בערבי

שבתות ולא בערבי ימים טובים מפני הטורח" .ולענ"ד נראה ליישב ,כי הטורח המדובר אינו רק טרחה של מה בכך ,אלא עקירה משלוות הנפש והכנת הלב הנדרשת לקראת קבלת פני השבת ,שכן ביאת הנביא תסיח את דעת העם מצרכי היום המקודש לצרכי השעה. רש"י (שם) ביאר את עומק הדברים" :מפני הטורח -שמניחין צרכי שבת והולכין להקביל פניו" .וביארנו בזה ,כי חכמינו זיכרונם לברכה ביקשו לשמר את שלמות יום השבת שאין עליו עוררין ,ואליהו ,בנאמנותו לברית השלום ,אינו מבקש לשבש את עבודת ה' של הכלל בבואו. בגמרא במסכת עירובין (דף מג ע"א) נחלקו הדעות בשאלה האם מציאותו של הנביא כפופה לגדרי התחומים המוכרים לנו" :בעי רב חנניא ,יש תחומין למעלה מעשרה ,או אין תחומין למעלה מעשרה" .ולענ"ד נראה להסביר ,כי הספק הזה הוא ביטוי למתח שבין המציאות האלוהית שאינה כפופה לגבולות לבין ההלכה הפסוקה המחילה את גדרי התחומים על כל הילוכו של אדם בעולם הזה. בתלמוד ירושלמי (מסכת שבת פרק י הלכה ג) הובאו דברי חכמים בעניין איסור התחומין: "תחומין מדרבנן" .מפרשי הירושלמי ,כגון ה'פני משה' (שם) ,ביארו כי גדר זה הועמד על ידי חכמים כדי להציב גבול ברור ומוחלט לקדושת היום .ונראה ליישב ,כי כפי שחכמים גדרו גדרים בעולם המעשה ,כך הדיון בש"ס על ביאת אליהו הוא בבחינת בירור האם שליחותו של אליהו ,הבאה מן השמיים ,מחויבת בזהירות המדרבנן הזו ,ומשום כך אנו בוחרים לנהוג בהתאם למנהג הקדום במוצאי שבת ,שכן אז פקעו כל הספיקות הללו. הראשונים ניגשו אל דמותו של אליהו הנביא במוצאי שבת ,תוך ניסיון לפענח את סוד המנהג העתיק ואת הקשרו ההלכתי לסוגיית התחומים .מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן רצה) הביא את המנהג להזכיר את אליהו הנביא במוצאי שבת ,ונראה להסביר כי פסיקה זו אינה רק בגדר מנהג חסידות ,אלא יסוד שנועד לתחום את שעת הגאולה לזמן שבו היא אינה מפריעה לקדושת השבת. רבי אברהם מן ההר (בחידושיו למסכת עירובין דף מג ע"א) ביאר את שורש הספק :שהספק אם יש תחומין למעלה מעשרה טפחים הוא שמונע מאליהו להופיע ביום השבת ,שכן אם אכן יש תחומין ,הרי שביאתו מן השמיים נתקלת במחסום הלכתי שאין לו פתרון ודאי .נראה ליישב ,כי אליהו ,כמי שמייצג את האמת האלוקית ,אינו יכול להפר את דיני התורה שניתנו לישראל ,ולכן הוא ממתין לזמן שבו אין חשש של חילול שבת כלל. הראב"ד (בספרו בעלי הנפש ,שער הבדלה) כתב :כי עיקר המנהג להזכיר את אליהו הוא כדי להזמין את רוח הגאולה אל תוך המציאות החדשה של ימי החול ,לאחר שקדושת השבת הסתלקה. נראה להסביר ,כי המנהג אינו מגיע בגלל איסור טכני בלבד ,אלא מתוך הכרה בכך שהופעתו של הנביא היא עוצמתית כל כך עד שהיא דורשת מרחב של חול שיוכל להכיל את האור שלה. הרמב"ן (בדרשותיו לראש השנה) ביאר את מהות ההופעה של אליהו :שהיא תמיד קשורה לזמן של הכנה ,כפי שפנחס עמד בפרץ להשיב את החמה ,כך אליהו הוא המכין את הלבבות לקראת הגאולה השלמה .נראה לבאר ,כי ההימנעות מביאתו בשבת היא חלק מן התהליך

החינוכי של עם ישראל ,המלמד אותנו כי גם את הגאולה אנו צריכים לדעת להמתין לה ולהזמין אותה בזמן המיועד לה ,תוך כבוד לזמני הקדושה של הבורא. האחרונים התעמקו בבירור טעמי המנהג ודנו בחידות ההלכתיות העולות ממנו ,כשהם פורסים יריעה רחבה של הבנה על יחסי הגומלין בין השמים לארץ .מרן רבי יוסף מולכו בספרו שלחן גבוה (יו"ד סימן רסד סק"יב) עמד על הקשר המופלא שבין הזכרת אליהו הנביא לבין תכלית הגאולה .ולענ"ד נראה ליישב ,כי שלחן גבוה מבאר שהזכרת אליהו במוצאי שבת אינה רק ציפייה רחוקה ,אלא עת רצון שבה אליהו מסיר את המסכים המבדילים בינינו לבין הגאולה ,וההקפדה שלא להזכירו בשבת נובעת מההבנה שקדושת השבת עצמה היא מעין גאולה ,ואין אנו זקוקים לבשורה חיצונית בתוך תוכו של יום המנוחה. הגאון רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב בספרו בני יששכר (מאמרי חודש תשרי ,מאמר ד דרוש ב) חידש יסוד בעניין הטורח :כי ביאת אליהו כרוכה בהופעת אור כה עז ,עד שביום השבת ,שבו האדם נמצא בדרגת דבקות מוחלטת בבורא ,הופעה כזו עלולה להוציא את הנפש מהשלווה הפנימית שזכתה לה .נראה להסביר ,כי בני יששכר רואה את המנהג כביטוי לרחמים שמימיים ,שבהם הקדוש ברוך הוא מגן עלינו מפני טלטלה רוחנית גדולה מדי בתוך יום המנוחה ,ומותיר את הציפייה המשיחית למוצאי שבת ,עת שבה אנו יוצאים אל ימי החול וזקוקים לחיזוקו של אליהו. הגאון המלוב"ן רבי יעקב אבוחצירא בספרו גנזי המלך (בלקוטי שושנים עמ' רג) ביאר את עומק השאיפה המשיחית המונחת במנהג :ופירש כי ההזכרה במוצאי שבת נועדה להמשיך את קדושת השבת אל תוך ימי המעשה .ולענ"ד נראה לבאר ,כי רבי יעקב אבוחצירא מלמד אותנו שביאת אליהו במוצאי שבת היא הגשר המאפשר לאור השבת להאיר גם בתוך שגרת החול ,וכך הופך אליהו לדמות המאחדת את הזמנים ומביאה את הבשורה של התיקון השלם לתוך עולמנו המעשי. גדולי דורנו נדרשו למורכבות המפגש שבין ספקות ההלכה בסוגיית התחומים לבין המנהג המושרש להזכיר את אליהו הנביא במוצאי שבת ,מתוך ניסיון להעניק פשר למנהג ישראל על פי גדרי הפסיקה .הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ד ,או"ח סימן כה) דן באריכות בטענות האחרונים סביב השאלה האם יש תחומין למעלה מעשרה טפחים ,ופסק להקל להלכה שאין תחומין .נראה לבאר וליישב ,כי מרן רבנו עובדיה יוסף מבקש ללמדנו שגם אם להלכה נוכל לומר שאין מניעה שאליהו יבוא בשבת ,הרי שאין זה סותר את המנהג, שכן המנהג אינו מבוסס על איסור טכני בלבד ,אלא על רצון הציבור למנוע טרחה המסיחה את הדעת מהתעלות היום. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ט סימן עה) העמיק בביאור מנהג ישראל והשיב על קושיות האחרונים :וכתב כי אף אם ננקוט להלכה שאין תחומין למעלה מעשרה ,אין זה מחייב שהופעת הנביא תהיה אפשרית ללא הפרעה לציבור .נראה להסביר ,כי הגרש"ה וואזנר סבור שהמנהג הוא ביטוי להנהגה מוסרית-קהילתית ,שבה הנביא המבשר את הגאולה אינו

בא בשעה שעם ישראל נתון במנוחת השבת ,כדי לא לבלבל את הלבבות המכוונים לקדושת היום ,וזהו יסוד שאינו תלוי בספקות הלכתיים גרידא אלא בטעם הטורח המהותי. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות שבת ,כרך ג) ציין את המנהג במוצאי שבת כהזדמנות נדירה להזמנת השפע המשיחי ,וביאר כי ההקפדה על זמן זה אינה מחסירה דבר מהכמיהה לגאולה .נראה להוסיף ,כי דבריו מלמדים אותנו כי כל זמן וזמן בלוח השנה היהודי יש לו את ההתגלות המיוחדת לו ,והבחירה במוצאי שבת אינה דחייה של אליהו, אלא הכנה ראויה לקראת בואו ,מתוך הערכה והכרה במקום שבו השפע שלו יכול להיקלט בלבבות בצורה השלמה ביותר ללא הסחות דעת. הדיון המרתק על גדרי הופעתו של אליהו הנביא וההגבלות ההלכתיות והנפשיות הכרוכות בכך ,יורד אל השטח ומציב בפנינו נפקא מינות מעשיות המנחות את הנהגתנו בכל מוצאי שבת .הנפקא מינה המרכזית היא האופן שבו אנו צריכים להתייחס לרגע זה של הבדלה ופיוטי אליהו .אין מדובר רק במנהג של מה בכך ,אלא בהזדמנות להעניק ללב את המוכנות הנדרשת לקבלת בשורת הגאולה .הנפקא מינה היא שעלינו להקפיד לומר את הפיוטים ביישוב הדעת ובכוונה גדולה ,מתוך הכרה בכך שאנו נמצאים בשעה שבה עולם החול נפתח אל השפעות רוחניות עליונות ,ולכן הדיבור בתוך זמן זה על ענייני חולין מסיח את דעתנו מהזמנת הנביא אל ביתנו. נפקא מינה נוספת עולה ביחס לימים שאינם מוצאי שבת ,כגון ימי חול או זמנים שבהם אנו מבקשים את עזרת אליהו בסגולות שונות .אם למדנו שהטורח הוא גורם משמעותי המונע את ביאת אליהו ,הנפקא מינה היא שגם בזמנים שאינם שבת ,כאשר אדם פועל בחיפוש אחר ישועה או הופעת הנביא ,עליו לפנות את ליבו מטרדות העולם .כפי שאליהו אינו בא בערבי שבתות מפני שהציבור טרוד ,כך גם בתפילתנו האישית ,הטורח הרוחני והדאגות הגשמיות מהווים מחסום המונע מאיתנו להיפגש עם האור הנבואי .אנו נדרשים להשקיט את ההמולה הפנימית כדי לאפשר לאליהו ,במובן הנפשי והרוחני ,להופיע בחיינו. עוד נלמד נפקא מינה בשימוש שלנו בשם אליהו הנביא בתוך תפילותינו .לעיתים אנו קוראים לו בצרתנו ,אך המקורות מלמדים אותנו כי עלינו לבחור את העיתוי המתאים. הנפקא מינה היא שאין לנו רשות לבקש את הגאולה מתוך לחץ או מתוך בהילות המערערת את השקט והאמונה .אנו לומדים מן המנהג להזכירו במוצאי שבת שיש לדעת להמתין לעת הרצון הנכונה ,שבה הלב פנוי לקלוט את הבשורה מבלי שזו תהפוך לעוד 'טורח' בחיינו. זוהי הזמנה לפתח סבלנות רוחנית ,ולהכיר בכך שגם ההמתנה היא חלק בלתי נפרד מן הגאולה עצמה. לבסוף ,נפקא מינה בעניין הדיון על התחומים .גם אם פסקנו להלכה שאין תחומין למעלה מעשרה ,הנהגת ישראל במוצאי שבת מלמדת אותנו שאנו נוהגים ביראת כבוד כלפי הופעתו של הנביא ,ולא מנסים 'לאלץ' את הופעתו בדרכים שאינן עולות בקנה אחד עם קדושת הזמן. הנפקא מינה היא שגם היכן שההלכה מאפשרת להקל ,דרך היראה והענווה מחייבת אותנו לנהוג בזהירות ובהערכה לזמני הקודש ,כפי שנהגו אבותינו.

בעומק הדיון על מהות הבשורה המתרחשת בעת הופעת אליהו ,אנו ניצבים בפני שאלה רעיונית יסודית :האם הגאולה היא מחיקה מוחלטת של ימי החול ,או שמא מדובר בהעלאתם אל מדרגת קודש ,המאפשרת לאדם לחיות את השלום הפנימי מתוך נקודת מוצא טהורה? בבירור עומק דברי ר' שלמה מקרלין המובאים בספר אגרא דפרקא ,מתגלה מושג מרתק :הטורח אינו רק הפרעה טכנית ,אלא ביטוי לניתוק של האדם מהמהות הפנימית שלו בזמן שהוא שקוע בצרכים החיצוניים .הגאולה ,לפי תפיסה זו ,היא הסרת המחיצות שנוצרו על ידי הטורח .נראה לבאר וליישב ,כי אליהו הנביא ,המגיע לבשר את הגאולה ,אינו יכול להופיע כל עוד הטורח עוטף את הנפש ,שכן הטורח הוא 'רעש' המונע מהאדם לשמוע את קול השופר של משיח צדקנו. הרעיון העמוק הוא שהחטא והטורח יוצרים 'פירוד' רוחני ,כפי שכינה זאת הבעל שם טוב, המונע מהאדם להתחבר למקור החיים .כאשר אליהו נוכח במוצאי שבת ,כוחו כשליח האלוקי הופך לכוח של סדר ושל הרמוניה .כשהוא 'ממתין' עד שיסתיימו צרכי השבת וההכנות לימי החול ,הוא מלמד אותנו כי הגאולה תגיע רק כאשר האדם ידע להבחין בין עיקר לטפל ,ויפנה מקום בתוכו לקדושה .זהו דף חדש במובן העמוק ביותר – לא כזה שמוחק את היסטוריית החול של האדם ,אלא כזה שמאפשר לו להמשיך את חייו ללא המשא הכבד של הטרדות המעיקות על ההווה .בירור זה מחדד את התובנה שאין אנו צריכים להתבוסס בלחץ של הצרכים האינסופיים ,אלא להשתמש בשעת החסד של מוצאי שבת כדי להשתחרר מהזוהמא של הטורח ולאמץ את השלווה המשיחית החדשה. ההרחבה הרעיונית כאן נוגעת לעצם המושג של 'גאולה' ו'טורח' .ההמתנה של אליהו היא בעצם תביעה לאמת טהורה ,ודווקא מתוך התביעה הזו צומחת הבשורה .הרעיון הוא שאמת טהורה אינה יכולה לשכון לצד הטרדות המדומות של העולם הזה ,ולכן כדי שהגאולה תופיע במוצאי שבת ,היא חייבת לבוא לאחר שהאדם יצא מתוך המיצרים של יום השבת אל מול העתיד .אנו למדים שזהו טבעו של הקודש :הוא אינו רק קיים לעצמו ,אלא הוא מבקש להשפיע ולהפוך את סביבתו לדומה לו .כשאדם מבין זאת ,הוא מפסיק לראות בטורח 'הכרח החיים', ומתחיל לראות בו 'מחיצה' שניתן להסיר ,כדי לאפשר לאור הגאולה להיכנס בשער הטהרה. בחיבור שבין הנפש לבין השפע האלוקי היורד ברגע הופעתו של אליהו הנביא ,אנו מגלים כי המעמד אינו רק טקס הנהוג במוצאי שבת ,אלא מפגש ישיר בין הנשמה למקורה .כאשר אנו מזכירים את אליהו ,אנו פותחים צוהר בנפש המאפשר לאור עליון לחדור מבעד למסכי המציאות המגושמת .נראה לבאר וליישב ,כי השפע הזה הוא אור כה חזק וטהור ,עד שהוא אינו מסוגל לדור יחד עם הטורח והטירדה של העולם הזה .לכן ,בעצם ההמתנה למוצאי שבת ,אנו פועלים כפעולת ניקוי פנימית – אנו שורפים את הקליפות של טרדות השבוע שחלף ומסירים את הכתמים שדבקו בנפש .הנפש ,במצבה הטבעי ,שואפת לחזור אל מקור חצבה ,ומוצאי השבת הם הרגע שבו היא פוגשת את הכוח המשיב אותה אל הטוהר הראשוני. העומק המחשבתי בחיבור לנפש טמון בכך שהאדם אינו צריך להתאמץ כדי להשיג את הכפרה או את בשורת הגאולה ברגע הזה; עליו רק להיות נוכח בתוך השקט שאחרי השבת. הנפש שלנו יודעת את ערכה ,והיא מזהה את הקדושה המופיעה עם זיכרון אליהו .כשהאדם

עומד שם ,בלב המעגל המחשבתי שסביב הבדלה ,הנפש שלו עוברת תהליך של זיכוך מבלי שיזדקק לניתוח שכלי מורכב .זהו כוחו של המעמד :הוא עוקף את מנגנוני ההגנה והספקות של השכל ,ונוגע ישירות בנקודה הפנימית שבה האדם דבק בה' .הבשורה אינה פעולה חיצונית של 'הודעה' ,אלא פעולה פנימית של חזרה אל העצמי – חזרה אל מי שאנחנו באמת לפני שכל הלכלוך של הטורח דבק בנו. החיבור לאמונה מתבטא בהבנה שהקדוש ברוך הוא אינו חפץ שהאדם יאבד את עצמו בתוך המולת העולם ,אלא בחיותו הרוחנית .כשאנו מזכירים את אליהו ,אנו מגלים את הרחמים הגדולים שמתלבשים בלבוש של ציפייה .הרעיון הוא שאם נתבונן על הטורח כעל דבר שמרחיק אותנו מהבורא ,הרי שהמוצאי שבת הוא הרגע שבו אנו מושבים אל זרועותיו. כוח המעמד להסיר את הטורח הוא ביטוי לכך שהקב"ה מחכה לנו ,ומחפש כל הזדמנות כדי לטהר אותנו .כשאדם מרגיש את הטהרה הזו בנפשו ,הוא מבין שגם אם נפל ,גם אם התרחק, הציפייה לאליהו היא תמיד הפתח הפתוח שדרכו אפשר להציץ בחזרה אל האור ,אל השלום ואל האמונה התמימה. בבניית המצפן הפנימי ,אנו לומדים כי המוסר הישיבתי תובע מאיתנו כנות גמורה אל מול המציאות הרוחנית שלנו .המצפן שמעניק לנו סוד ביאת אליהו במוצאי שבת מלמד אותנו כי אדם יכול להימצא בתוך קהל קדוש ,בתוך חדר מלא באור של הבדלה ,אך עליו להישמר מלהפוך את שעת החסד הזו לרישיון להפקרות מוסרית .השאלה המוסרית הנוקבת אינה רק האם זכיתי לומר את שמו של הנביא ,אלא האם אני מוכן לשנות את דרכי בעקבות הכמיהה לגאולה שהוא מייצג .המצפן מכוון אותנו להבנה כי הכמיהה לבשורה היא משקולת רוחנית הניתנת לנו כדי שנוכל לאזן את חיינו מחדש ,ולא כדי שנוכל להמשיך בשגרת הטורח המסיחה את דעתנו מהעיקר. המצפן שלנו מחייב אותנו לפתח ענווה מיוחדת כלפי התהליכים שעוברים על זולתנו וכלפי התהליכים שעוברים עלינו .כשם שראינו במחלוקת הפוסקים על מהות הטורח, אנו למדים שקדושה היא הליך מורכב ,ולעיתים אדם נמצא בתוך מערכת שבה הוא נהנה מזכויות רוחניות מבלי שהוא מודע במלואו למשמעותן .המוסר מחייב אותנו לא לשפוט אדם בטרם נבין את השתלשלות נשמתו ואת מקומו בתוך המערכת הכללית .יש המהלכים על מי מנוחות בתוך השפעת אבותיהם ,ויש הנדרשים לפלס נתיב חדש .המצפן מורה לנו לכבד כל אחד לפי מקומו ,ולדעת שהקב"ה מנהל את הכלים בדרכיו שלו ,והחובה שלנו היא להיות מרוכזים בתיקון שלנו ולא בהשוואה לאחרים. עוד נלמד כי המצפן הפנימי דורש מאיתנו לזהות את האחריות הגלומה בכל רגע של אכילה, שימוש במשאבי קודש או אפילו עיסוק בצרכי היום – ובמקרה שלנו ,השימוש בזמן המקודש של מוצאי שבת .אם אליהו הנביא ,המבשר הגדול ,מוצא את עצמו ממתין עד שיסתיימו צרכינו הטורדניים רק כדי להעניק לנו דף חדש ,הרי שכל אדם צריך לשאול את עצמו מהם אותם 'צרכים' שהוא מעדיף על פני הקודש ,והאם הוא מוכן לוותר עליהם למען ההזדמנות להתקרב אל ה' .המוסר כאן אינו מסתכם בשמירה על הגדרים ,אלא בזיכוך המניעים .כאשר המצפן מכוון