מפי מי שמעו הכוהנים את התורה במעמד הר סיני - מהקב"ה ישירות או דרך משה רבנו, והאם עובדה זו משנה את גורל שכרם בעולם הזה?

מפי מי שמעו הכוהנים את התורה במעמד הר סיני - מהקב"ה ישירות או דרך משה רבנו, והאם עובדה זו משנה את גורל שכרם בעולם הזה? המדבר הגדול רועד ,הר סיני עטוף בענן וערפל ,וקול השופר הולך וחזק מאוד .בני ישראל

מפי מי שמעו הכוהנים את התורה במעמד הר סיני - מהקב"ה ישירות או דרך משה רבנו, והאם עובדה זו משנה את גורל שכרם בעולם הזה? המדבר הגדול רועד ,הר סיני עטוף בענן וערפל ,וקול השופר הולך וחזק מאוד .בני ישראל

ניצבים למרגלות ההר ,עומדים ביראה וברעד מול ההתגלות האלוהית שאין לה אח ורע בהיסטוריה האנושית .אך בתוך ההמון הגדול ,נבדלים הכוהנים בדרגתם ,עומדים בתוך מחיצה של קדושה ,כשהם חוזים בחיזיון הנורא מכל .בעוד השאלה התלמודית המפורסמת מהדהדת באוזנינו – שכר מצווה בהאי עלמא ליכא – עולה תמיהה עוצמתית על השכר שניתן לפנחס בגין מעשה הקנאות שלו בפרשתנו .האם הקב"ה ,כביכול ,מפר את חוקי העולם כדי לשלם שכר למי שפעל בקנאה ,או שמא נחבא אל הכלים סוד הלכתי מופלא הטמון במעמד מתן תורה עצמו? הלב מחפש את הנקודה שבה נפגשים השכר והעבודה ,והמחשבה נמשכת אל שאלת השאלות :האם השמיעה במעמד מתן תורה הייתה אחידה לכלל ישראל ,או שמא זכו הכוהנים לשמוע את דבר ה' מפי הגבורה עצמה ,מבלי להזדקק לשליח? השאלה הזו תלויה ועומדת ,והיא פותחת פתח לדיון מעמיק במקומו של האדם מול בוראו ,ובדרך שבה השכר משתלם – האם הוא מושהה לעתיד לבוא ,או שמא ישנם מצבים שבהם השכר מוקדם ומגיע לידיים עוד בטרם שקעה השמש של עולם הזה? בהמשך לדברים שפתחנו בהם ,נתבונן בפסוקים המבססים את המעמד הייחודי של הכוהנים בעת מתן תורה ,כפי שנאמר בפרשת יתרו" :וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו פן יפרץ בם ה'" (שמות יט ,כב) .פסוק זה מהווה את המסד להבנת ההפרדה המיוחדת של הכוהנים במעמד ההתגלות האלוהי ,והוא המפתח להבנה האם אכן זכו לשמיעה ישירה מפי הגבורה. רש"י (שם) ביאר" :הכהנים -הם בכורות ,שעדיין לא נתכהנו הכהנים" .ולענ"ד נראה להוסיף, כי עצם היותם נגישים אל ה' בתוך מחיצה נפרדת מהווה בסיס לחידושו של החתם סופר, כי הקירבה הזו לא הייתה רק פיזית אלא מהותית ,שאפשרה להם לשמוע את קול ה' בלא תיווך משה. הספורנו (שם) פירש" :הנגשים אל ה' -המוכנים תמיד להקריב קרבנות" .ולענ"ד נראה ליישב ,כי ההכנה התמידית לעבודה שייחדה את הכוהנים היא שהעניקה להם את היכולת לשמוע את התורה ישירות מפי הגבורה ,שכן הכלי שהם בנו בנפשם לעבודת המקדש הוא הוא הכלי שקלט את דבר ה' ללא צורך במתווך. בפרשתנו ,אנו מוצאים את השכר לפנחס" :הנני נתן לו את בריתי שלום ,והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" (במדבר כה ,יב-יג) .המפרשים ,וביניהם האברבנאל (שם) ,ביארו כי השכר על הקנאות היה כהונה ,וזאת משום שפנחס היה שותף למהות הכהונה שנקבעה עוד במתן תורה .נראה להסביר כי מאחר שפנחס נמנה על הכהונה ,הרי שחל עליו הדין המיוחד שחידש החתם סופר ,כי הכוהנים שמעו ישירות מפי הגבורה ,ומכאן שהתורה עבורם אינה נחשבת כשכירות על ידי שליח ,דבר המאפשר להם לקבל שכר על מעשיהם כבר כאן בעולם הזה ,כמי שהקב"ה הופקד על תשלום שכרם במישרין. בסוגיית השכר ,הגמרות מציבות גדר יסודי המלווה את הלימוד התורני לדורות .בגמרא במסכת קידושין (דף לט ע"ב) וכן במסכת עבודה זרה (דף ג ע"א) מובאת הקביעה" :היום לעשותם ומחר לקבל שכרם" .רש"י (קידושין שם) ביאר" :דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא -שאין הקדוש ברוך הוא משלם שכר מצות שעושין בעולם הזה ,אלא מצפין לעולם הבא" .נראה להסביר,

כי הגדרה זו מגיעה למנוע את הפיכת המצווה למסחר ,ומעבירה את מוקד העבודה לשאיפה רוחנית טהורה שאינה תלויה בגמול ארצי. יחד עם זאת ,הסוגיה מורכבת כאשר אנו פוגשים נפקא מינות בהן התורה מציינת שכר מפורש בעולם הזה .בגמרא במסכת חולין (דף קמב ע"א) מבואר עניין כיבוד אב ואם ושילוח הקן" :למען ייטב לך והארכת ימים -בעולם שכולו טוב ,לעתיד לבוא" .ובכל זאת ,התוספות (שם) דנו בזה וביארו כיצד הדברים מתיישבים עם מציאות החיים ,והביאו את הקושי שגם כאן אנו מוצאים ששכר המצוות אינו משולם באופן מיידי ופשוט כפי שניתן היה לצפות. התלמוד ירושלמי (מסכת פאה פרק א הלכה א) מוסיף רובד חשוב" :אלו דברים שאין להם שיעור ...ופירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא" .נראה ליישב ,כי חז"ל מציבים הבחנה בין 'קרן' השכר ,השמורה לעולם הבא ,לבין 'פירות' השכר ,שהם התגלויות של חסד והצלחה הניתנות לאדם כאן בעולם .הדיון שלנו מתמקד בשאלה האם הכוהנים ,מעצם מעמדם ושמיעתם מפי הגבורה ,זוכים שה'קרן' עצמה תשתלם להם בעולם הזה ,או שמא גם אצלם מדובר ב'פירות' בלבד .הבנה זו מאירה באור חדש את שאלת החתם סופר ,המבקש למצוא את המקור ההלכתי לכך שהקב"ה כביכול 'פורע' חוב של שכר מיידית. הראשונים והאחרונים התמודדו עם החידוש המרעיש של החתם סופר בתורת משה, המנסה לפשר בין הכלל התלמודי ששכר מצווה בהאי עלמא ליכא לבין השכר המיידי שניתן לפנחס .מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (חו"מ סימן שלט סעיף ז) פסק" :השוכר את הפועל לעשות עמו מלאכה ,ואמר לו עשה עמי מלאכה זו ,ואפילו אמר לו לעשות עמי עבודה זו... אין עובר בבל תלין" .החתם סופר מחדש כי דין זה תלוי בשאלת השליחות :משה רבנו היה שליח לכלל ישראל ,ולכן לגביהם לא חל איסור 'בל תלין' על שכר המצוות ,אך הכוהנים, ששמעו ישירות מפי הגבורה ,נחשבים כמי שהקב"ה שכר אותם ישירות ,ולכן לגביהם חל החיוב לשלם שכר בלא דיחוי. הגאון רבי עקיבא איגר (בחידושיו למסכת קידושין שם) דן בדברי הש"ס על שכר מצוות ,וביאר כי ההפרדה בין הקרן לפירות היא יסודית .ולענ"ד נראה ליישב ,כי דברי החתם סופר מוסיפים רובד הלכתי על גבי האבחנה הזו :אם הקב"ה נתפס כמי ששכר את הפועל ישירות ,הרי שהשכר הופך למחויבות הלכתית שאין בה דיחוי ,וזהו עומק הדין המיוחד של הכוהנים במעמד מתן תורה. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ט סימן עה) דן בדברי החתם סופר ,וכתב כי החילוק שבין שאר ישראל לכהנים הוא פלאי ,אך הוא נובע מהשינוי המהותי שחל בכלי הקיבול של הנפש במעמד השמיעה הישירה .נראה להסביר ,כי הגרש"ה וואזנר מבאר ששמיעה מפי הגבורה יוצרת 'קרבה יתרה' ,והקרבה הזו מוחקת את המרחק שבין המעשה לבין הגמול ,וכך הופכת את השכר למשהו מוחשי שניתן לחוש בו כבר עכשיו. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף ,נוגע בשאלת שכר הכהונה ,ומחדד כי המעשה של פנחס היה תיקון של מהות שורשית .נראה להוסיף ,כי דבריו מלמדים אותנו

ששכר הכהונה אינו פרס חיצוני ,אלא התגלות של פנימיות הנפש שזכתה לראות את האור במתן תורה ,ועל כן השכר ניתן לו במישרין כביטוי להמשכיות של אותה שמיעה ישירה. הדיון שלנו מתרחב כעת אל עבר תובנותיו של הפרי מגדים ,המבקש לבסס מודלים נוספים שבהם השכר אינו נדחה לזמן שאחרי המאה ועשרים .בפתיחה הכוללת (חלק ד ,אות ח) ,הפרי מגדים מבאר כי המזכה את הרבים זוכה לשכר בעולם הזה ,שכן השפעת המעשה אינה נעצרת בנפשו של האדם ,אלא מתפשטת במרחב הציבורי .נראה ליישב ,כי כפי שפנחס במעשהו הציל את כלל ישראל והפסיק את המגפה ,הרי שהוא עונה להגדרת 'מזכה הרבים' ,ובכך נפתח עבורו אפיק שמימי של תשלום שכר מיידי ,המקביל לעולם המעשה שבו הוא פעל. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בחיבוריו דן באריכות בשיטת הפרי מגדים ,וביאר כי היסוד לכך שאין שכר מצווה בעולם הזה הוא מפני שהעולם הזה הוא עולם של בחירה ,ושכר מוחלט ניתן רק בעולם הגמול .אולם ,כאשר האדם פועל בדרך שמזכה את הרבים ,הוא הופך את פעולתו ל'נכס' של הכלל ,והכלל ,בהיותו מציאות קבועה וקיימת' ,מזכה' את בעל המצווה בתגמול בעולם הזה .נראה להסביר ,כי כאן אנו מגלים את נקודת המפגש שבין תורת החתם סופר לתורת הפרי מגדים :השמיעה הישירה של הכוהנים במתן תורה היא שנתנה להם את היכולת להפוך את מעשיהם ל'מזכה הרבים' בעל עוצמה כזו ,שהקב"ה כביכול מחויב להוציא את שכרם אל הפועל עוד בטרם סיום ימי חייהם. הפרי מגדים מוסיף עוד חידוש מרתק ,לפיו מי שעברו עליו רוב ימיו ולא חטא ,ניתן לו שכר בעולם הזה .נראה ליישב ,כי ייתכן שזהו סודו של פנחס ,שכן קנאותו לא נבעה מתוך יצר או פגיעה אישית ,אלא מתוך דבקות עילאית וטהורה ,כזו שאין בה משקעים של חטא. אדם שחי בדרגת קדושה כזו ,הטבע של העולם הזה משתנה עבורו ,והשכר שבו הוא כעין 'פירות' המוקדמים ל'קרן' המובטחת .ההבחנה הזו של הפרי מגדים מלמדת אותנו שלא רק דרגת הכוהנים במתן תורה היא המפתח לשכר ,אלא גם איכות החיים והזיכוך של האדם עצמו ,שהופכים אותו לראוי למקדמה של שכר מן השמיים. עומקם של דברים מתגלה כאשר אנו ניגשים אל גדולי המחשבה והחסידות ,המבארים כי שמיעת דבר ה' מפי הגבורה אינה רק אירוע היסטורי ,אלא מצב תודעתי שמשנה את הוויית האדם .רבי צדוק הכהן מלובלין בחיבוריו ,ובפרט בספר צדקת הצדיק ,מבאר כי הכוהנים במעמד הר סיני זכו להשגה פנימית של התורה ,שכן המילה כהונה בשרשה היא מלשון קירוב והגשה .ולענ"ד נראה לבאר ,כי השמיעה הישירה הזו יצרה בקרב הכוהנים נקודת דבקות שבה העולם הזה ועולם הבא אינם הפכים ,אלא מציאות אחת שבה השכר הוא התגלות טבעית של המצווה ,ולכן אין צורך להמתין לעולם הבא כדי לראותו. רבי יצחק אייזיק מקומארנה בספרו היכל הברכה פירש את מעשהו של פנחס כהמשך ישיר של אותה הארת פנים שזכו לה הכוהנים במתן תורה .הוא מבאר כי כשהאדם זוכה לראות את האמת ללא מסך ,הקנאות שלו אינה מגיעה מתוך כעס ,אלא מתוך הארה אלוקית מוחלטת המכלה את החיצוניות וחושפת את הקדושה .נראה להסביר ,כי משום שפנחס היה כהן ששורש נשמתו ינק מאותה שמיעה ישירה מפי הגבורה ,פעולתו הייתה בבחינת 'מעשה

עולם הבא' בתוך עולם הזה ,ועל כן מן הדין הוא שגם שכרו יינתן לו בתוך מציאות זו ,שכן הוא אינו שייך עוד לחוקי הדיחוי הרגילים. השפת אמת (בפרשת פנחס) כתב" :שכל כהן הוא בחינת תורה שבעל פה ,ועל כן זכו לשמוע מפי הגבורה" .ולענ"ד נראה ליישב ,כי השפת אמת רואה בכהונה את היכולת להוריד את התורה אל המציאות המעשית ,אל החול ואל היום-יום ,מבלי שיתחלל קודשה .שמיעה מפי הגבורה ,במובן זה ,היא היכולת לשמוע את קול ה' לא מתוך התעלות מנותקת ,אלא מתוך מעורבות בחיים ,ומתוך הבנה שהשכר אינו גמול חיצוני שניתן על פעולה ,אלא השלמה והתמלאות פנימית המתרחשת בעצם קיום המצווה .הכהונה היא אם כן ,היכולת לחיות את השכר כאן ועכשיו ,כביטוי של חיבור מתמיד לאלוקות. הדיון המעמיק בחידוש החתם סופר ובדברי הפרי מגדים מוליד נפקא מינות מעשיות, המכוונות אותנו כיצד ניתן לזכות לטעום את פירותיה של המצווה כבר במציאות החולפת של העולם הזה .הנפקא מינה הראשונה היא בדרך העבודה שלנו :אם הכוהנים זכו לשכר בעולם הזה מכוח השמיעה הישירה מפי הגבורה ,הרי שגם לנו ניתנה האפשרות ,במידה ואנו מקדישים את הזמן ללימוד תורה מתוך חיבור פנימי וביטול עצמי ,להרגיש את ה'שכר' – לאו דווקא כפרס גשמי ,אלא כסיפוק רוחני ,בהירות מחשבתית ותחושת דבקות שאינה תלויה בתוצאות חיצוניות .אנו לומדים שעלינו לשאוף להפוך את תפילתנו ולימודנו ל'שמיעה ישירה' ,כזו שאינה עוברת דרך מסכי הטרדות והסחות הדעת ,ובכך לקרב את שכר המצווה אל תוך הווה העשייה שלנו. נפקא מינה נוספת עולה משיטת הפרי מגדים בעניין זיכוי הרבים .אם הוכחנו כי המזכה את הרבים זוכה לשכר בעולם הזה ,הנפקא מינה היא שעלינו לחפש אפיקים של נתינה והשפעה על הציבור ,כחלק בלתי נפרד מאורח חיינו .כל פעולה ,שיעור ,או מילה טובה שמשפיעים על אחרים ,הופכים למצווה בעלת 'תוקף ציבורי' המאפשר לה לשאת פירות מיידיים .המסקנה המעשית היא שעלינו להשקיע מאמץ מודע בפעולות המקדמות את הכלל ,שכן בתוך המרחב הציבורי שבו פועלת השפעתנו ,אנחנו הופכים את העולם הזה למקום שבו השכר משתלם כחלק מהווייתו המבורכת של הציבור. עוד נלמד נפקא מינה ביחס לאיכות עבודת ה' שלנו ,על פי דברי הפרי מגדים לגבי מי שעברו עליו רוב ימיו ולא חטא .הנפקא מינה היא שאין זו רק דרגה השמורה לצדיקים גמורים ,אלא שאיפה שכל אחד מאיתנו יכול להציב לעצמו :הליכה בדרך של רצף בטוב ,זיכוך המידות והימנעות מעבירות ,אלו הכלים שבאמצעותם אנו בונים את ה'מבנה' שבו השכר יכול להתקבל כאן ועכשיו .אנו למדים ששכר בעולם הזה אינו הפקר ,אלא תוצאה של אורח חיים עקבי ומזוכך ,שבו המצווה והשכר נשזרים זה בזה עד שהם הופכים למציאות אחת. לבסוף ,הנפקא מינה היא בחיזוק האמונה בנחיצותו של כל מעשה .כשאנו זוכרים שהקב"ה הוא משלם השכר ,ושייתכן ששכר המצווה שלנו ממתין לנו ממש כאן ,עלינו להיזהר מלהתייאש או לזלזל בפרטי המצוות .כל מצווה ,אפילו הקטנה ביותר ,היא זרע שנטמן

באדמה ,ואם נשכיל לטפח אותו מתוך הגישה של הכהונה – הגישה של קרבה ואמת – נזכה לראות פירות של חסד ושמחה גם בתוך ימי המעשה שלנו. בעומק הגות החתם סופר ,נחשף סודו של המעבר בין עולם המעשה לבין עולם הגמול. אנו נוטים לתפוס את הגבול שבין 'היום' ל'מחר' כחומה בצורה המפרידה בין עבודת האדם לבין שכרו ,אך החתם סופר מבאר כי הכהונה ,בהיותה מחוברת למקור השמיעה הישירה מפי הגבורה ,מהווה נקודת השקה שבה הגבול מיטשטש .הכהונה אינה רק תפקיד ,אלא מהות נצחית שאינה כפופה למגבלות הזמן החולף .כשאנו מתבוננים בברית הכהונה שניתנה לפנחס, אנו מבינים כי השכר שניתן לו – "ברית כהונת עולם" – הוא ביטוי לכך שהמצווה עצמה נטועה בנצח ,ולכן היא מניבה את פירותיה בכל רגע שבו האדם פועל בחיבור לאותה ברית. הרעיון המופשט הוא שהגמול אינו משהו שניתן לאחר שהמעשה הושלם ,אלא הוא נוכח בתוך המעשה עצמו ,אלא שאנו זקוקים לכלים של כהונה כדי להבחין בו .החתם סופר מלמד אותנו כי האדם המקדש את דרכיו ,ומזכך את כלי הקיבול של נפשו בדומה לאותם כוהנים שעמדו לפני ה' ,זוכה להאריך את חבל הנצח אל תוך שגרת ימינו .כך ,המעבר בין עולם המעשה לעולם הגמול הופך למעבר הדרגתי של מודעות :ככל שהאדם מתקרב לדרגת הכהונה הרוחנית ,הוא מפסיק לראות את השכר כהבטחה רחוקה ומתחיל לחוות אותו כנוכחות מתמדת של אור אלוקי המלווה את פעולותיו. ההרחבה הרעיונית כאן נוגעת לעצם המהות של הנצח .נצח אינו רק זמן ארוך מאוד ,אלא היכולת לחיות בתוך ההווה מתוך קשר עם המקור .השכר בעולם הזה ,לשיטת החתם סופר, הוא ההוכחה המוחשית לכך שהאדם הצליח לחרוג ממגבלות הזמן ולהביא אל המציאות פיסה מהנצחיות .זוהי הזמנה להתבונן בכל מצווה ומצווה לא רק כחובה שיש לבצע ,אלא כהזדמנות ליצור קשר נצחי עם הבורא ,קשר שאינו תלוי בתמורות הזמן ,אלא כזה שבו הקב"ה משיב לאדם במישרין ,בתוך עולמו ובתוך נפשו ,את השפע האלוקי הראוי למי שפעל באמת ובאמונה. החיבור המחשבתי שבין כוח הדיבור לבין כוח השמיעה במעמד הר סיני מהווה את התשתית להבנת גורל השכר האנושי .כאשר הקב"ה מדבר ,המציאות נבראת ומתעצבת, וכאשר האדם שומע ,הוא קולט לתוך הווייתו את האור האלוקי שביסוד אותה מציאות. נראה לבאר וליישב ,כי השמיעה הישירה של הכוהנים מפי הגבורה לא הייתה רק קליטה של מסר ,אלא חקיקה של דבר ה' בתוך לבם ,פעולה ששינתה את סדרי עולמם .מכאן אנו למדים שגורל השכר תלוי באיכות השמיעה :אדם ששומע את דבר ה' דרך תיווך ,דרך הדים או דרך טרדות ,מקבל את השכר כהבטחה לעתיד .אולם אדם ששומע מפי הגבורה ,שקולט את האמת האלוקית בטהרתה ובצלילותה ,השכר הופך להיות חלק מחייו ,שכן הוא אינו נפרד עוד מהמקור שמשפיע את השפע. העומק המחשבתי בחיבור הזה טמון בהבנה שכוח הדיבור האנושי ,כאשר הוא רתום לעבודת ה' ,הופך להיות כלי שבו האדם משפיע על המציאות וקובע את גורל שכרו .פנחס, במעשה הקנאות שלו ,השתמש בכוח הדיבור והמעשה כדי להשיב את הסדר ,ובכך הוא הוכיח שהוא אוחז ב'דיבור' האלוקי ששמע במתן תורה .המחשבה המרכזית היא שהגמול

שקיבל – ברית הכהונה – אינו זר לו ,אלא הוא שיקוף מדויק של העוצמה הרוחנית שצבר בשעה ששמע את הקול הגדול שלא יסף .כאשר אדם פועל בחיבור פנימי כזה ,אין צורך ב'המתנה' לשכר ,שכן הוא חי בתוך הדיבור האלוקי המקיים את העולם ,ובתוך הדיבור הזה כל הפעולות הטובות נושאות את גמולן עמן כצל המלווה את האדם בדרכו. החיבור לאמונה מתבטא בידיעה כי כל מילה של תורה שאנו הוגים היא הד של אותה שמיעה ישירה .אם נשכיל להקשיב לקול הזה בתוך המולת החיים ,נגלה שגורלנו אינו גזירה גורלית שנקבעה מראש ,אלא תוצאה של הבחירה שלנו להישאר קשובים לקול האמת. התובנה שמעמד הר סיני אינו אירוע מן העבר ,אלא הווה תמידי ,מאפשרת לנו להשתחרר מהמתח שבין העשייה לשכר .כשאנו יודעים שאנחנו חלק משרשרת הדיבור האלוקי ,השכר הופך להיות השפה שבה הקב"ה מדבר אלינו בחזרה .בכך ,כל פעולה טובה מקרבת אותנו צעד נוסף אל השמיעה הישירה הזו ,שבה האמונה הופכת לידיעה ,והידיעה מביאה עמה את ברכת השכר כבר בתוך מהלך החיים. בבניית המצפן הפנימי ,אנו לומדים מהכהונה של פנחס שיעור מוסרי נוקב על מהות העבודה והגמול .המצפן שלנו מכוון אל ההבנה כי אדם השואף למדרגת הכהונה אינו מחפש את התגמול החיצוני ,אלא מבקש את הדבקות בעצם עשיית הרצון האלוהי .המוסר הישיבתי מורה לנו כי ברגע שאדם הופך את המצווה למסחר – כלומר ,עושה אותה אך ורק על מנת לקבל שכר – הוא מאבד את הקשר הכהני הישיר עם הקב"ה .המצפן הפנימי מחייב אותנו לזקק את המניעים שלנו ,ולשאול את עצמנו :האם הייתי פועל כך גם ללא ההבטחה לשכר? האם אני פועל מתוך דחף של שמיעה ישירה מפי הגבורה ,או שאני זקוק לאישור ולגמול כדי להמשיך בעבודתי? המצפן שלנו מורה לנו לפתח ענווה מיוחדת כלפי התוצאות .כשאנו בוחנים את פנחס, אנו רואים שקנאותו הייתה נקייה ,ומכיוון שכך – השכר הגיע אליו כהתפתחות טבעית של המעשה ולא כתוצאה של תביעה .המוסר כאן דורש מאיתנו לנהוג בזהירות במחשבותינו; אל לנו לצפות לשכר מיידי על כל מצווה שאנו מקיימים ,שכן ציפייה כזו עלולה להעיד על חסרון בביטול העצמי .אנו נדרשים לבנות בתוכנו מצפן שאינו מצביע על מה 'יצא לי' מזה ,אלא על מה 'נבנה בתוכי' מזה .המצפן הזה מנחה אותנו לחפש את השכר הרוחני – את ההתקרבות אל ה' ואת הזיכוך של הנפש – כערך עליון העומד בפני עצמו. עוד נלמד כי המוסר הכהני תובע מאיתנו אחריות חברתית .כשם שפנחס לא יכול היה לעמוד מנגד לנוכח המגפה ,כך גם המצפן שלנו אינו מאפשר לנו להסתגר בד' אמותינו ברוחניות פרטית .השכר הניתן ל'מזכה הרבים' מלמד אותנו שהשכר האמיתי הוא היכולת להשפיע על המציאות ולקדש את החיים של אחרים .המוסר הישיבתי תובע מאיתנו לא רק להיות צדיקים בפני עצמנו ,אלא להיות כוהנים – מגישים ומקרבים – הפועלים לתיקון החברה מתוך דבקות והתמסרות .כאשר המצפן מכוון לבירור עומק כזה ,אנו משיגים את היכולת לפעול מתוך תמימות ופשטות ,בלא צורך בחישובים ,ומתוך ידיעה ברורה שאנו הולכים בדרך שמובילה אל התיקון השלם של נשמתנו והעולם כולו.