מהו הכוח שעצר את המגפה - האם פעולת הקנאות הפיזית של פנחס, או שמא כוחה של תפילתו, וכיצד ניתן ליישב את הסתירה בין פשט המקרא לבין לשון ה"פלילות" הקשה שדרשו חז"ל?

מהו הכוח שעצר את המגפה - האם פעולת הקנאות הפיזית של פנחס, או שמא כוחה של תפילתו, וכיצד ניתן ליישב את הסתירה בין פשט המקרא לבין לשון ה"פלילות" הקשה שדרשו חז"ל? השמיים קדרו ,ומלאך המשחית הילך בקרב המחנה ,קוצר חיים וזורע אימה .בתוככי המציאות הקשה הזו ,ניצב פנחס בן אלעזר אל מול הסערה ,כשהוא אוחז ברומח ומכריע את הכף .השאלה המנקרת בלבנו ,המלווה את לומדי התורה…

מהו הכוח שעצר את המגפה - האם פעולת הקנאות הפיזית של פנחס, או שמא כוחה של תפילתו, וכיצד ניתן ליישב את הסתירה בין פשט המקרא לבין לשון ה"פלילות" הקשה שדרשו חז"ל? השמיים קדרו ,ומלאך המשחית הילך בקרב המחנה ,קוצר חיים וזורע אימה .בתוככי המציאות הקשה הזו ,ניצב פנחס בן אלעזר אל מול הסערה ,כשהוא אוחז ברומח ומכריע את הכף .השאלה המנקרת בלבנו ,המלווה את לומדי התורה לדורות ,היא מהו הדבר שהביא מזור לעם ישראל – האם היה זה הדין שנעשה בזמרי ובכזבי ,או שמא הקול שעלה מן השקט, קול התפילה הבוקע את רקיעים? המקורות מציבים בפנינו מראה מורכבת :מחד ,הפסוק

אומר "ויעמוד פנחס ויפלל” ,וחז"ל למדו מכאן שאין עמידה אלא תפילה .ומאידך ,הגמרא בסנהדרין מטלטלת את יסודות הבנתנו ,בהביאה את דברי המלאכים שביקשו לדחוף את פנחס בגין אותן "פלילות" שעשה עם קונו .האם תפילה יכולה להיות גם תביעה? האם הלב יכול להטיח דברים כלפי מעלה מתוך אהבה בוערת? הלב משתוקק להבין את סוד המפגש הזה ,שבו הדין הופך לרחמים ,והקנאות הופכת למצע שעליו עולה התפילה ונענית ברוב חסד. כדי להבין את עוצמת האירוע ,עלינו להתבונן בלשון הכתוב ובהסברי חז"ל .התורה מעידה על פנחס" :ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו ...ויעמד פינחס ויפלל ותעצר המגפה" (במדבר כה ,ז-ח). הגמרא במסכת ברכות (ו ע"ב) ביארה" :ואין עמידה אלא תפילה שנאמר ויעמוד פנחס ויפלל”. רש"י (שם) ביאר" :ויפלל -התפלל על המגפה שתעצור" .ולענ"ד נראה להוסיף ,כי עמידת פנחס לא הייתה רק פעולה פיזית של תנועה בתוך העדה ,אלא עמידה נפשית של נשיאת אחריות כללית ,מהלך שהפך את פעולת הקנאות לתפילה זועקת. המדרש במדבר רבה (סוף פרשת בלק) ביאר" :כשראה פנחס מלאך המשחית עמד והתפלל וסלקו" .מפרש המדרש שפנחס לא הסתפק במעשה הדין ,אלא ליווה אותו בתפילה אקטיבית. נראה ליישב ,כי התפילה כאן היא השלמת המעשה; בעוד הדין מתקן את החטא המקומי, התפילה היא שפותחת את שערי הרחמים ומסלקת את הדין הכללי המרחף מעל העדה. הגמרא בחולין (קלד ע"ב) מוסיפה רובד נוסף ומבארת את הקשר בין חלקי הגוף לבין עבודת פנחס ,כאשר התפילה משויכת ללחיים .נראה להסביר כי הלחיים ,המשמשות לדיבור ותפילה, הן הכלי שבו פנחס ביטא את קנאת ה' .השילוב של "וייקח רומח בידו" יחד עם "ויעמוד פנחס ויפלל" מלמד כי העצירה של המגפה התרחשה דווקא בשל החיבור הסינרגטי שבין המעשה הפיזי לבין התביעה הרוחנית העמוקה שעלתה מתוך התפילה. הדיון המרתק בבירור מהות מעשהו של פנחס נתקל במשוכה משמעותית מצד ראשונים. האור זרוע בסימן קה הקשה :והרי איתא בגמרא במסכת סנהדרין בדף מד וכן בדף פב ויתפלל לא נאמר אלא ויפלל שעשה פלילות עם קונו ובקשו מלאכי השרת לדוחפו .הרי שפנחס לא התפלל תפילה רגילה ,אלא דברים של פלילות עשה שחבטן לפני המקום .אם לא כן ,למה ביקשו מלאכי השרת לדוחפו? הקושי של האור זרוע הוא ברור :אם פנחס עמד והתפלל תפילה תמימה לעצירת המגפה, מדוע נזקק לכך שמלאכי השרת יבקשו לדוחפו? דחייה זו מלמדת כי מדובר היה במחאה או בתביעה ,ולא בבקשת רחמים גרידא .האור זרוע נשאר בצריך עיון ,שכן הוא מזהה סתירה פנימית בין פשט המקרא המעיד על תפילה ,לבין מהות הדין שנעשה מול הקב"ה. נראה לבאר כי האור זרוע מבקש לעמוד על נקודת הקצה שבה התפילה הופכת לדין .כאשר אדם פועל בקנאות ,הוא מזדהה כל כך עם רצון ה' עד שהוא תובע מן הקב"ה להוציא את הדין אל הפועל ,או לחלופין ,תובע מהקב"ה להפסיק את הדין מתוך טענות של צדק ומשפט. במצב כזה ,התפילה היא כבר לא ענייה של עבד לפני רבו ,אלא כעין פלילות בין שווים ,וזהו השורש לכל אותה התנגדות שעלתה מצד המלאכים.

הגאון רבי יעקב שור זצ"ל בספרו משנת יעקב על מסכת ברכות כתב :ואני תמה עליו דוודאי פשטיה דקרא היינו שהתפלל ,שבתפילתו עצר המגפה ,וכן הוא במדרש במדבר רבה סוף פרשת בלק כשראה פנחס מלאך המשחית ,עמד והתפלל וסלקו .והוסיף כי כן מפורש בגמרא במסכת חולין ,הרי שבאמת התפלל אז לעצירת המגפה ,דאל"כ למה זכה בעבור זה למתן הלחיים ,כיון דאדרבה עשה דין עם המקום ,עד שבקשו מלאכי השרת לדוחפו. הגאון רבי יעקב שור ביאר כי פשט המקרא אכן מעיד על תפילה ,והיא שפעלה את עצירת המגפה .אלא דהש"ס דרשו במה שנאמר ויפלל ,שנרמז בזה שהיו תפילותיו בתוקף עד שעשה פלילות עם קונו ,כדרך שדרשו חז"ל בגמרא במסכת ברכות דף לב שחנה בתפילתה הטיחה דברים כלפי מעלה ,וכן משה ,עיין שם. הביאור בזה הוא שהפלילות אינה שלילת התפילה ,אלא דרגת שיא שלה .לא מדובר בתפילה של בקשה פשוטה ,אלא בתפילה של טענות ודרישות ,המגיעה מעומק הנפש מתוך תחושת צדק וקנאות .המלאכים ביקשו לדחוף את התפילה החוצה ,כלומר למנוע את קבלתה ,כיוון שהטחת דברים כלפי מעלה נתפסה בעיניהם כחוסר ענווה .אך הקב"ה השיב להם :הניחו לו קנאי בן קנאי הוא .הקב"ה קיבל את התפילה דווקא משום שהיא נבעה מאהבת ישראל בוערת ומקנאה לכבוד שמיים ,שהיא היא הכוח המכריע לעצור את המגפה. לאחר שראינו בביאורו של הגאון רבי יעקב שור כי הפלילות אינה סתירה לתפילה אלא העמקתה ,נבקש כעת להרחיב ולהעמיק בדברי גדולי האחרונים המבארים כיצד הדין החריף של פלילות עם הקב"ה הופך לכלי המכריע את הדין לטובה. הפרי מגדים (בפתיחה הכוללת לחלק אורח חיים ,חלק ד ,אות ח) ביאר כי כוחו של הצדיק המקנא לה' אינו רק בתפילה ,אלא ביכולת להעמיד את העובדות לפני כסא הכבוד ולדרוש את השלמת הרחמים .הוא מבאר כי כוח התפילה של הצדיק אינו מוגבל רק לבקשה ,אלא הוא מהווה מעין משא ומתן עם מידת הדין .נראה ליישב ,כי כאשר מדובר במי שהקב"ה מעיד עליו שהוא קנאי בן קנאי ,הדיבור שלו אינו נחשב כחוצפה ,אלא כביטוי נאמן לרצון העליון שהדין יומתק .ככל שהאדם מוכן להסתכן ולעמוד מול המלאכים ,כך תפילתו מקבלת תוקף שאין בכוחם לעצור. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ט ,סימן עה) מבאר כי הפלילות של פנחס הייתה הצבת תנאי לפני הקב"ה מתוך אהבת ישראל .הוא מבאר כי הקב"ה חיפש מי שיעמוד בפרץ ויטען בעד ישראל ,גם במחיר של ויכוח עם הדין .נראה להסביר כי ה'פלילות' היא העמדת הדברים על דיוקם :פנחס טען כי לא ייתכן שעם ישראל יושמד ,שכן ברית עולם להם .טענה זו ,אף שנאמרה בתוקף ,הייתה היסוד שעליו נבנתה עצירת המגפה ,והיא שהפכה את תפילתו למכריעה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בחיבורו ילקוט יוסף (הלכות תפילה ,פרק א) עמד על כך שפעולת פנחס הייתה פעולה משולבת של גוף ונפש .הוא ביאר כי התפילה היא השפה שבה נשמת האדם מדברת עם בוראה ,והפלילות היא העוצמה שבה הנשמה מביאה את האמת שלה אל המציאות .נראה להוסיף ,כי כוחה של הפלילות הוא ביכולתה לנטרל את התביעה

של המלאכים ,שכן ברגע שהקב"ה מעיד על פנחס שהוא קנאי ,הרי שכל טענותיו הופכות למצוות עשה ,והתפילה שלו נעשית מחויבת המציאות. לאחר שהרחבנו בדברי האחרונים על סוד הפלילות ככוח המכריע את הדין ,נבקש כעת להעמיק אל דברי גדולי המחשבה והחסידות ,המבארים כיצד תפילתו של פנחס לא הייתה תוספת חיצונית למעשהו ,אלא תמצית הפנימיות של נשמתו שהפכה את הדין לרחמים. רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו צדקת הצדיק (אות נג) ביאר כי מעשה הקנאות של פנחס היה בעצמו בחינת תפילה גבוהה ,שכן הקנאות נובעת מתוך דבקות פנימית באמת האלוקית .הוא מבאר כי מי שזוכה להסתכל על המציאות מתוך שורש הקדושה ,הדין שלו הופך לרחמים, שכן הוא אינו פועל מתוך רגש אישי אלא מתוך רצון ה' הטהור .נראה ליישב ,כי השילוב בין הרומח לבין התפילה מלמד אותנו שכל פעולה של תיקון בעולם חייבת להיות מושרשת בהכרה שכל כולה היא תפילה לפני השם יתברך ,וזהו סוד הפלילות של פנחס. רבי יצחק אייזיק מקומארנה בספרו היכל הברכה (פרשת פנחס) פירש כי פנחס זכה בדרגת פנחס שניתן לו שכר של שלום ,כיוון שתפילתו הייתה בנויה על היסוד של השוואת הצורה לקב"ה בקנאתו .הוא מבאר כי כאשר אדם פועל מתוך בטלות מוחלטת לבורא ,תפילתו היא לא פנייה אל מחוץ לעצמו ,אלא חשיפת האור האלוהי שקיים בתוך הדין עצמו .נראה להסביר ,כי המלאכים ביקשו לדחוף את פנחס משום שהם ראו בו תביעה המערערת את סדרי העולם ,אך הקב"ה הניח לו כי ידע שתפילתו היא ביטוי לחיבור שאין בו הפרדה בין העושה לבין המצווה. השפת אמת (בפרשת פנחס) כתב :שכל עבודת פנחס הייתה בחינת מסירות נפש ,ובמקום שבו האדם מוסר את נפשו ,שם התפילה אינה נתקלת במחסומים .ולענ"ד נראה ליישב ,כי השפת אמת מבאר שהפלילות הייתה תביעה לאחדות ישראל ,שכן המגפה פרצה בגלל הפירוד, ופנחס בתפילתו החזיר את האחדות והדבקות .התפילה היא הכלי שבאמצעותו פנחס חיבר חזרה את העדה אל הקדושה ,ומכאן אנו למדים שכל תפילה אמיתית היא כזו המבקשת לא רק את הצלת הפרט ,אלא את תיקון הכלל והשבת הקשר בין ישראל לאביהם שבשמיים. לאחר שצללנו אל מעמקי המחשבה החסידית והבנו כיצד תפילתו של פנחס הייתה ביטוי לנשמה המחוברת לאמת האלוקית ,אנו ניגשים כעת לתרגם תובנות אלו לנפקא מינות מעשיות בחיינו ,כיצד ניתן לרתום את כוח התפילה המלווה בעשייה כדי להתמודד עם אתגרי השעה. נפקא מינה ראשונה היא בעצם הגישה שלנו אל התפילה בעת צרה .אנו למדים מפנחס כי אין להפריד בין העשייה המעשית לבין התפילה .כאשר אדם ניצב בפני קושי ,בין אם במישור האישי ובין אם במישור הציבורי ,עליו לפעול בכלים המשתלמים שבידו ,אך יחד עם זאת להפוך כל פעולה לצעקת תפילה .הנפקא מינה היא שאל לנו להסתפק בפעולה טכנית ,שכן כוחה של הפעולה נובע מהרובד הרוחני שבה; התפילה המלווה את המעשה היא שפותחת את שערי השמיים ומעניקה למעשה את היכולת להביא מזור ותיקון. נפקא מינה נוספת עולה משיטת הפלילות ,שמשמעותה תביעה מתוך אהבה ואחריות.

בחיים שלנו ,כאשר אנו חווים משברים או רואים חסרונות בציבור ,אנו נוטים לעיתים להתלונן או להרפות ידיים .מדרכו של פנחס אנו למדים כי מותר ,ואף נדרש ,להטיח דברים כלפי מעלה – לא מתוך קטנות אמונה ,אלא מתוך אהבת ישראל בוערת ותביעה לגאולתם של ישראל .הנפקא מינה היא שעלינו ללמוד לעמוד בתפילה שאינה מתנצלת ,אלא כזו הדורשת מאת הקב"ה לראות את הטוב בעמו ישראל ולסלק את המגפה ,תוך שאנו נוטלים על עצמנו אחריות לפעול לתיקון המצב. עוד נלמד נפקא מינה ביחס לכוחה של עמידה איתנה .הגמרא בברכות לימדה אותנו שאין עמידה אלא תפילה .הנפקא מינה היא שהעמידה שלנו מול אתגרי הזמן אינה נמדדת רק ביכולתנו לספוג או לפעול ,אלא ביכולתנו לעמוד יציבים בתפילה ובקשר עם הבורא .אדם שמרגיל את עצמו לעמוד בתפילה ,גם כאשר הלחצים החיצוניים דוחקים ,הוא אדם שבונה בתוכו את היכולת לעצור את ה'מגפות' הרוחניות והגשמיות בחייו ובסביבתו. לבסוף ,הנפקא מינה היא בחיזוק האמונה בנחיצותו של כל יחיד .אם פנחס ,בודד מול הכלל ,הצליח בכוחו להטות את הדין ,הרי שגם כל אחד מאיתנו מחזיק בכוח זה .עלינו להפסיק לחשוב שאנו חסרי השפעה .כאשר אנו פועלים מתוך תום לב ובמסירות ,התפילה שלנו הופכת לכוח שאין מלאכי השרת יכולים לעצור ,שכן הקב"ה חפץ בקנאים האמיתיים שאינם מחפשים את טובת עצמם אלא את טובת הכלל. לאחר שעמדנו על הנפקא מינות המעשיות העולות מדרכו של פנחס ,נבקש כעת להרחיב רעיונית על סוד הקשר שבין המעשה הפיזי למעשה הרוחני ,מתוך התבוננות בדברי החתם סופר המלמדים כי השילוב ביניהם הוא היסוד להמשכת השפע בעולם. החתם סופר בפירושו לתורה (פרשת פנחס) כתב :כי עיקר עבודת פנחס הייתה בהוראת הדרך לכל ישראל ,שאין תפילה מועילה אלא כשהיא מלווה במעשה ,ואין מעשה שלם אלא כשהוא מלווה בתפילה .והוסיף כי כשם שהנשמה זקוקה לגוף כדי לפעול בעולם ,כך התפילה ,שהיא בחינת נשמה ,זקוקה למעשה הפיזי ,שהוא בחינת גוף ,כדי להוריד את השפע למציאות .נראה ליישב ,כי דברי החתם סופר מכוונים אותנו לכך שהניתוק שבין החומר לרוח הוא מקור הדין, ואילו האיחוד ביניהם הוא יסוד הרחמים. הרחבה רעיונית זו נוגעת לעצם המהות של פעולת פנחס .המעשה הפיזי – הריגת זמרי – היה מעשה של הפרדה ,הפרדה בין הקודש לחול ,בין ישראל לאומות העולם .לעומת זאת, התפילה הייתה מעשה של חיבור ,חיבור בין ישראל לקב"ה .החתם סופר מבאר כי בשעה שפנחס עשה את פעולת ההפרדה הפיזית ,הוא השלים אותה בפעולת החיבור הרוחני ,ובכך הוא השיב את הסדר למקומו .זהו סוד הפלילות :כשהאדם מבין שהעולם הזה הוא מקום שבו הקדושה צריכה להתגלות דרך המעשה ,הוא הופך את המציאות למקום של תפילה. המסקנה העמוקה מן הדברים היא שהעולם הזה לא נועד להיות מופרד מהשפעת השכינה. כשאנו פועלים בעולם מתוך תודעה של תפילה ,אנו מגלים שהמעשה שלנו אינו חיצוני, אלא הוא בעצמו תפילה אחת גדולה .החתם סופר מלמד אותנו שכל מצווה שאנו מקיימים

היא בבחינת דיבור ,והתפילה שלנו היא בבחינת מעשה .כאשר אנו זוכים לשלב ביניהם, אנו הופכים להיות כפנחס – אנשים המעמידים את המציאות על דיוקה ומביאים את רחמי השמיים אל תוך הווה העשייה שלנו. לאחר שהעמקנו בדברי החתם סופר על סוד האיחוד שבין המעשה לרוח ,נבקש כעת להרחיב מחשבתית על כוח התפילה כמשנה מציאות במצבי קיצון ,וכיצד היא מתעצבת מכוח מסירות הנפש המלווה אותה. המהר"ל מפראג בספרו גבורות ה' (פרק ס) כתב :כי כוחו של הצדיק במצבי קיצון הוא בכך שהוא משליך את נפשו מנגד ,ובמקום שבו אין לאדם עוד אחיזה בטבע ,שם מתחילה להתגלות היד החזקה של הקב"ה .והוסיף כי התפילה במצב כזה אינה פנייה אל ה' שישנה את המציאות, אלא היא ביטוי לכך שהצדיק הפך להיות כלי שבו הקב"ה בעצמו פועל .נראה ליישב ,כי כוח התפילה של פנחס לא היה בבקשה שישנה ה' את רצונו ,אלא בכך שהוא עמד והתפלל מתוך ביטול עצמי גמור ,ובכך הוא פינה את המקום לדיבור האלוהי שיעצור את המגפה. הרחבה מחשבתית זו מלמדת אותנו על מהות התפילה כמשנה מציאות .אנו נוטים לחשוב שהתפילה היא האמצעי לשכנע ,אך מצבי הקיצון – כפי שחווה פנחס – מלמדים אותנו שהתפילה היא ההכרה הפנימית שהמציאות תלויה כולה ברצונו יתברך .כאשר אדם מגיע לדרגה של מסירות נפש ,שבה הוא אינו רואה את עצמו נפרד מה' יתברך ,התפילה שלו הופכת להיות הצינור שדרכו הקב"ה מופיע בעולם .זהו סוד ה'פלילות' :לא מדובר בשימוש בכוח כנגד ה' ,אלא בחיבור כל כך מוחלט ,עד שהגבול בין רצון האדם לרצון הבורא מתבטל. המסקנה המחשבתית מתוך כך היא שמסירות הנפש היא השורש של כל תפילה המשנה מציאות .פנחס לא רק התפלל ,אלא הוא חי את התפילה בכל רמ"ח איבריו בשעה שעמד מול המגפה .כשאנו מתבוננים על חיינו ,אנו למדים שכל תפילה שאינה טבולה בנכונות למסור את הלב למען הכלל ,נשארת בחיצוניות .התפילה המעצבת את המציאות היא זו שבה האדם מביא את עצמו ,את צערו ואת אהבתו ,ומניח אותם כקורבן לפני השם יתברך ,ובכך הוא זוכה להיות שותף בהשגחה העליונה. לאחר שהרחבנו מחשבתית על כוחה של התפילה במצבי קיצון ,נבקש כעת לכוון את המבט פנימה ולבנות את המצפן המוסרי האישי העולה מתוך לימוד דמותו של פנחס ותפילתו. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו עין יצחק (חלק ג) ביאר :כי המצפן הפנימי של האדם חייב להיות מכוון תמיד אל עבר טובת הכלל ,שכן מי שמתפלל רק על עצמו ,תפילתו נשארת חסומה .והוסיף כי מידת הקנאות שגילה פנחס אינה מיועדת לכל אדם ,אך היסוד של ה'פלילות' – העמידה בתוקף מול ה' למען ישראל – היא דרך שכל אדם חייב לסלול לעצמו .נראה ליישב, כי המצפן המוסרי של פנחס לא היה מבוסס על רגש אישי ,אלא על הזיקה המוחלטת לכבוד שמיים ,מה שמחייב אותנו לזקק את המניעים שלנו בכל פעולה ובכל תפילה. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק א ,סימן מ) ביאר :כי הכהונה של פנחס היא שורש כל עבודת ה' שבמסירות .הוא מבאר כי האדם נדרש לבנות בקרבו 'מצפן של קדושה' שאינו

מאפשר לו להישאר אדיש נוכח עוול או חילול ה' .נראה להסביר ,כי המוסר הכהני הוא מוסר של אחריות; פנחס לא המתין להוראה ,לא היסס ולא חישב חשבונות של כבוד עצמי ,אלא פעל מתוך דחף פנימי נקי .זהו המצפן שאנו נדרשים לאמץ :היכולת לזהות את רגע האמת, להבין מהו רצון ה' בתוך סיטואציה מורכבת ,ולפעול ללא מורא. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים (על התורה) ביאר :כי אדם שזוכה לדרגת פנחס הוא אדם שכל הווייתו היא תפילה אחת ארוכה .הוא מבאר כי המצפן הפנימי נבנה על ידי לימוד התורה מתוך אהבה ,שכן ככל שאדם מעמיק בקדושת התורה ,כך הוא מתחבר למקור שבו שוכנת התפילה .נראה להוסיף ,כי הבנייה הזו דורשת מאתנו יומיום של חשבון נפש, שבו אנו בוחנים האם התפילה שלנו היא אמיתית ופנימית ,או שהיא חס וחלילה מן השפה ולחוץ. לאחר שבנינו את המצפן המוסרי מתוך דמותו של פנחס ,אנו אוספים כעת את התובנות לחיי היום יום .נלמד כי האמת של פנחס אינה נחלת העבר ,אלא קריאה לכל אחד מאיתנו להתייצב באחריות אל מול המציאות .נלמד כי תפילה אמיתית היא כזו שאינה מהססת לטעון טענות של אמת לפני בורא עולם ,מתוך ידיעה שהמקור לכל טוב הוא ברחמים הממתיקים את הדין .לבסוף ,נבין כי העבודה הכהנית של ימינו היא להפוך את הלב לכלי המכיל הן את הדין והן את הרחמים ,ובכך להביא מזור ושלום לעולם.

עיקר העניין: עיקר העניין הוא שהמגיפה נעצרה לא רק במעשה החרב ,אלא בשילוב העמוק שבין הדין שנעשה בפרהסיה לבין התפילה שעמדה בנסתר .עיקר העניין הוא שפנחס לימד אותנו שמי שמקנא לה' מתוך אהבת ישראל ,זוכה שתפילתו תהיה בת-תוקף עד שאין למלאכים רשות לדוחפה .עיקר העניין הוא שהתביעה שלנו מאיתנו היא לא להיות אדישים למציאות ,אלא לעמוד ,לפעול ולהתפלל ,ולהפוך את החיים שלנו למסלול אחד של דבקות ושליחות ,שבו כל פעולה היא תפילה וכל תפילה היא פעולה המביאה גאולה לעולם. בירור סוגיית פנחס חושף את הקשר המהותי שבין המעשה הפיזי למעשה התפילה. למדנו כי עמידתו של פנחס לא הייתה תפילת בקשה רגילה ,אלא פלילות מתוך עוצמת אהבה ואחריות ,שפעלה את עצירת המגפה .דרך דברי גדולי האחרונים, הבנו כי כאשר המעשה נקי ממניעים אישיים ומושרש במסירות נפש ,הוא הופך לדיבור אלוהי המכריע את הדין לטובה .דמותו של פנחס ניצבת בפנינו כסמל לעובד ה' השלם ,המשכיל לשלב בין החובה לפעול לבין הכניעה לפני הבורא ,ובכך הוא מביא את אור השלום והרחמים לכל מקום בו הוא נמצא.