האם אפשר לעשות ברית מילה בבניין שיש שם מת? הוכח מפרשת השבוע!

האם אפשר לעשות ברית מילה בבניין שיש שם מת? הוכח מפרשת השבוע! כאן אנו פוגשים התנגשות מרתקת בין עולמות :עולם החיים והמצווה – הברית והכנסת הרך הנולד בבריתו של אברהם אבינו – אל מול המציאות של המוות והטומאה ,השורה בבית שבו נמצא מת .השאלה הופכת למורכבת וסבוכה שבעתיים כאשר אנו זוכרים כי הברית אינה רק טקס אנושי ,אלא רגע שבו אליהו הנביא ,הוא פנחס הכהן ,פוקד את…

האם אפשר לעשות ברית מילה בבניין שיש שם מת? הוכח מפרשת השבוע! כאן אנו פוגשים התנגשות מרתקת בין עולמות :עולם החיים והמצווה – הברית והכנסת הרך הנולד בבריתו של אברהם אבינו – אל מול המציאות של המוות והטומאה ,השורה בבית שבו נמצא מת .השאלה הופכת למורכבת וסבוכה שבעתיים כאשר אנו זוכרים כי הברית אינה רק טקס אנושי ,אלא רגע שבו אליהו הנביא ,הוא פנחס הכהן ,פוקד את הסנדקאות ומגיע להשגיח על קיום הברית .כיצד ניתן לקיים את המצווה בשלמותה ,כאשר נוכחותו של הכהן הנצחי עלולה להיחסם מפני הטומאה השורה בבניין? זוהי שאלה המעמידה אותנו על המשמר ,בודקת את גבולות ההלכה והתפיסה שלנו לגבי נוכחותם של מלאכים וצדיקים בעולם הזה. השאלה האם ניתן לקיים ברית מילה בבניין ששוכן בו מת ,יסודה בבירור המקורות בתורה בעניין כהונה וטומאה ,ובקשר המיוחד שבין פנחס הכהן לאליהו הנביא. בפרשת פנחס (במדבר כה ,יא-יב) נכתב :פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ...לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום. רש"י (במדבר כה ,יא) ביאר :פנחס הוא אליהו .רש"י מבאר את הזהות המופלאה של פנחס עם אליהו הנביא ,ומוסיף את עומק הברית שניתנה לו .נראה להסביר ,כי דווקא מכוח זה שפנחס הוא אליהו ,נוצרת הזיקה ההלכתית למצוות ברית מילה ,שכן הוא השומר על הברית ונוכח בכל ברית. בעל הטורים (במדבר כה ,יב) ביאר :את בריתי שלום -שיהא חי לעולם ויבוא בכל ברית מילה. בעל הטורים מבאר שהשכר שקיבל פנחס הוא נוכחות נצחית בכל טקס של ברית מילה. ביאור זה מעמיק את שאלתנו :אם אליהו הוא כהן המגיע לברית ,הרי שהוא מוגבל בדיני טומאה וטהרה ,ומכאן מתעוררת השאלה מה הדין כאשר בבניין נמצא מת. בפרקי דרבי אליעזר (פרק כט) ביאר :שנתן לו הקב"ה שכר שיהיה מוזמן בכל ברית מילה, וזהו שאנו אומרים 'זה הכיסא של אליהו' .הוא מבאר כי השתתפותו של אליהו בברית אינה מנהג בעלמא ,אלא הבטחה אלוקית מפורשת שהפכה לחלק בלתי נפרד ממהות המצווה .נראה להוסיף ,כי ככל שהמצווה נעשית בטהרה גדולה יותר ,כך נוכחותו של אליהו משמעותית וקדושה יותר ,ולכן יש לתת את הדעת על המצאות מת באותו הבניין. לאחר שהנחנו את היסוד בפרשת השבוע על דמותו של פנחס הוא אליהו ,נבקש כעת להתבונן בדברי המפרשים על הזיקה שבין הנבואה לכהונה ,וכיצד נוכחותו של אליהו בברית מילה מושפעת מכללי הטהרה. בספר מלאכי (ג ,א) נכתב :הנני שולח מלאכי ופינה דרך לפני ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנני בא אמר ה' צבאות. רד"ק (מלאכי ג ,א) ביאר :ומלאך הברית -זה אליהו ,על שם שכתוב ביה ברית כהונת עולם.

הרד"ק מבאר כי הכינוי מלאך הברית מוצמד לאליהו בשל ברית הכהונה שניתנה לפנחס, מה שמדגיש שוב את הקשר הבלתי ניתן להפרדה בין אליהו לבין קיום ברית מילה .נראה להסביר ,כי כפי שפנחס לא נמנע מלהגן על כבוד ה' בכל מקום ,כך אליהו מוסיף ומופיע בכל ברית כהמשך ישיר להבטחה האלוקית. רבי דוד אלטשולר בספרו מצודת דוד (מלאכי ג ,א) ביאר :ומלאך הברית -הוא אליהו ,שנקרא כן לפי שהוא משגיח על ברית מילה ,שעל ידו זכה פנחס לברית כהונה .המצודת דוד מבאר כי תפקידו של אליהו אינו רק נוכחות סבילה ,אלא השגחה פעילה על קיום המצווה ,דבר המחדד את שאלת השפעת נוכחותו של מת באותו הבניין על כשרות הליווי שלו את המצווה. רבי יוסף קרא (על מלאכי ג ,א) ביאר :מלאך הברית -אשר אתם חפצים ,זה אליהו הנביא. הוא מבאר כי הביטוי 'חפצים' מלמד על הקשר העמוק שבין עם ישראל לבין אליהו בטקסי הברית ,ומכאן שהשאלה בדבר קיומם של הטקסים הללו במקום של טומאה נוגעת ללב הקשר הזה שבין הנביא לעמו. לאחר שהעמקנו בזהות המהותית שבין פנחס לאליהו ובשליחותו כ'מלאך הברית' ,נבקש כעת להתבונן בדברי הגמרא ,המציבים אתגר הלכתי מפורש באשר לנוכחותו של כהן במקום שבו שורה טומאת מת. בגמרא (מסכת בבא מציעא דף קיד ע"א) נאמר :רבה בר אבוה אשכחיה לאליהו דהוה קאי בבית הקברות דעובדי כוכבים .אמר ליה :והא מר כהן הוא! אמאי קאי מר בבית הקברות? אמר ליה :ולא תני מר סדר טהרות? דתניא ,אמר ר' שמעון בן יוחאי :קברי עובדי כוכבים אינן מטמאין באוהל .הגמרא מעמידה אותנו מול עובדה מטלטלת :אליהו ,שהוא כהן ,נמצא בבית קברות .הגמרא מבארת שהטעם לכך הוא הלכתי מובהק – קברי גויים אינם מטמאים באוהל. רש"י (מסכת בבא מציעא דף קיד ע"א) ביאר :דהוה קאי בבית הקברות -שהיה עומד שם .הוא מבאר את גודל השאלה ששאל רבה בר אבוה ,מתוך ההנחה הברורה שכהן מחויב בפרישה מבית הקברות .נראה להסביר ,כי רש"י מדגיש שהשאלה על אליהו אינה נובעת מפקפוק בדרגתו ,אלא מתוך הרצון להבין כיצד הלכות טומאה וטהרה חלות גם על דמות נשגבה כזו, מה שמוביל אותנו ישירות לשאלת הברית בבניין שבו מונח מת. רבנו ניסים גאון ביאר :כי הימצאותו של אליהו בבית הקברות מלמדת על כך שמי שאינו בדמות בשר ודם ,אינו נתון להגבלות הטומאה הארציות .הוא מחדש שהגמרא בחרה להביא מקרה זה כדי ללמדנו שנוכחותו של אליהו בטקסי הברית היא נוכחות רוחנית עליונה ,שאינה נחסמת על ידי חומות פיזיות או טומאת מת הנמצאת בבניין. המהרש"א בחידושי אגדות (בבא מציעא דף קיד ע"א) ביאר :שאף על פי שקברי עובדי כוכבים אינם מטמאים באוהל ,עצם ההתייצבות של אליהו שם מורה לנו כי הוא משוחרר ממגבלות הגוף והטומאה הקשורות לכהונה רגילה .נראה להוסיף ,כי כאן אנו מגלים את המפתח להכרעתנו :אם אליהו בברית אינו מופיע ככהן כפוף לדיני טומאה ,אלא כנוכחות רוחנית נצחית ,הרי שהטומאה הפיזית בבניין אינה חוצצת בפניו.

לאחר שהבהרנו את יסודות הגמרא על אליהו הנביא והטומאה ,נבקש כעת ללמוד מדברי הראשונים והאחרונים כיצד להכריע הלכה למעשה בשאלה של ברית בבניין בו נמצא מת. מרן רבי יוסף קארו כתב בבית יוסף (יורה דעה סימן שסט) :כי יש להחמיר בכהן הנכנס לבית שבו נמצא מת ,שכן טומאת אוהל היא מן התורה .עם זאת ,הוא ביאר :שאם המת אינו בחדר שבו מתקיימת הברית ,או שיש חציצה ראויה ,הרי זה מותר לכל אדם ,וגם לכהן יש מקום להקל במקומות שאינם מוגדרים כ'אוהל' המקבל טומאה בבירור. מו"ר הגרש"ה וואזנר ביאר בשו"ת שבט הלוי (חלק ט ,סימן רנב) :כי השאלה אם מותר לקיים ברית בבניין שיש בו מת תלויה בשאלה האם נוכחותו של אליהו בברית היא בגדר 'כהן' ממש שחל עליו איסור טומאה ,או שמא נוכחותו היא כמעלת מלאך .הוא חידש :שכיוון שכל עניינו של אליהו בברית הוא במעלת מלאך ,הרי שאין עליו דיני כהונה של איסור טומאה ,ובמקום צורך או בשעת הדחק ,אין לחשוש לכך .נראה להסביר ,כי הגרש"ה וואזנר מעתיק את נקודת המבט מאיסורי הכהונה הפיזיים אל המדרגה הרוחנית שבה נמצא אליהו בעת הברית. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף כתב (בספרו ילקוט יוסף ,הלכות אבילות) :כי יש להשתדל ולהרחיק את המת מבית הכנסת או מהמקום שבו מקיימים את הברית ,כדי שלא להכניס את הציבור בחששות הלכתיים של טומאה וטהרה .הוא ביאר :שגם אם להלכה ייתכן שיש צדדים להקל, הרי שמעלת כבוד הבריות וכבוד המת מחייבים אותנו בפרישה ובזהירות מרבית ,ואין לזלזל בחומרה זו של טומאת מת. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן ביאר (בספרו משנה ברורה ,הלכות יום טוב ומועדים): כי במקום שיש בו מת ,ראוי להחמיר מאוד בכל ענייני קדושה .הוא ביאר :שגם אם טכנית המקום אינו מטמא באוהל ,הרי שנוכחות המת מחייבת אווירה של כבוד ויראה ,ועל כן אין לבצע בו שמחה כברית מילה אלא אם אין שום ברירה אחרת. לאחר שהעמקנו בדברי הראשונים והאחרונים על הזיקה שבין נוכחות אליהו הנביא לבין דיני הטומאה ,נבקש כעת ללבן את ההלכה למעשה ,תוך בחינת הפסיקה של גדולי הדורות על המקרה המורכב של קיום ברית בבניין שבו מונח מת. הגר"ש קלוגר זצ"ל ביאר (בספרו שו"ת טוב טעם ודעת ,מהדורה תליתאה ,ח"ב ,סימן רלד) :כי השאלה המרכזית היא האם אליהו הנביא המגיע לברית כפוף לדיני כהונה .הוא חידש :כי מאחר שאליהו מופיע בברית כמלאך ולא כדמות גשמית המחויבת במצוות כהונה בעולם הזה ,הרי שאינו נטמא בטומאת מת .לפיכך ,אין כל מניעה הלכתית לקיום הברית בבניין שבו נמצא מת ,שכן נוכחותו של אליהו אינה נוכחות של כהן בשר ודם הנמנע מלהיטמא. מו"ר הגר"א וייס ביאר בספרו מנחת אשר (על ענייני ברית מילה) :כי אכן יש להבחין בין ההלכה היבשה לבין הנהגת החסידות והיראה .הוא חידש :שבעוד שמצד הדין אין איסור לכהן (אם הוא חי) להיכנס למקום שבו יש מת שאינו מטמא באוהל ,או אם יש הפרדה וכו' ,הרי שנוכחות המת דורשת מאיתנו יראת כבוד ופרישה מוגברת .נראה להסביר ,כי הגר"א וייס מבקש לאזן בין ההיתר הטכני לבין האווירה הנדרשת לשמחה של מצווה.

הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף ביאר בשו"ת יביע אומר (חלק ח ,יורה דעה סימן ל) :כי בבתי כנסת שבהם מונח מת לפני קבורה ,יש להשתדל מאוד לפנותו קודם הברית ,ולא רק בשל ענייני טומאה ,אלא מפני כבודו של המת וכבוד הציבור .הוא ביאר :שגם אם בדיעבד הברית בטלה או כשרה ,אין זה ראוי לערב שמחת ברית בטומאת המת ,ויש לעשות הכל כדי למנוע את הסמיכות הזו. השאלה האם ניתן לקיים ברית מילה בבניין שבו נמצא מת ,מציבה בפנינו את המתח שבין הדין לבין המעלה .מצד הדין ,כפי שביאר הגר"ש קלוגר ,נוכחותו של אליהו הנביא היא בדרגה רוחנית של מלאך שאינו נטמא ,ולכן מצד 'כיסא של אליהו' אין מניעה .עם זאת ,גדולי הפוסקים מורים לנו כי ההנהגה הנכונה היא להימנע מכך ככל הניתן ,הן מפני כבוד המת והן כדי להרחיק את הציבור ממצבים של טומאה וטהרה המעוררים חששות ,שכן דרכי התורה הן דרכי נועם ודורשות מאיתנו להרחיק את השמחה מקרבת המוות. לאחר שסקרנו את הפסיקה ואת עמדת גדולי הדורות המשלבת בין הדין לבין כבוד המת והיראה הנדרשת ,נבקש כעת לרדת אל הפרקטיקה ולהבין אילו נפקא מינות עולות עבורנו בחיי היום-יום בעת התמודדות עם סיטואציות דומות. נפקא מינה ראשונה נוגעת לסדר העדיפויות בארגון אירועי שמחה בקהילה .מתוך דברי הפוסקים אנו למדים שגם אם מבחינה הלכתית יבשה ישנן דרכים למצוא היתר ,האחריות המוטלת עלינו היא ליצור סביבה שאין בה ספק ואין בה ערבוב של מצבים מנוגדים .הנפקא מינה המעשית היא שבעת תכנון ברית ,יש לוודא מראש שבית הכנסת או האולם אינם משמשים להלינה או להספד של נפטר ,כדי לא להיקלע למצב שבו השמחה והאבלות נושקים זה לזה בדרך שאינה מכבדת אף אחד מן הצדדים. נפקא מינה שנייה עולה מההבנה שנוכחותו של אליהו בברית היא מהות רוחנית ולא פיזית .אנו למדים מכאן שיעור חשוב לחיים :לעיתים אנו נוטים להתמקד בחיצוניות ובחשש מטומאה פיזית ,בעוד שהעיקר הוא הטהרה של המעשה והכוונה .נפקא מינה עבורנו היא ההבנה שבניית הבית היהודי והכנסת הבן בברית צריכות להיעשות מתוך מחשבה על הרוחני והנצחי .אין אנו צריכים לפחד מטומאות שאינן קיימות ,אך עלינו להישמר ביראה מפני כל מה שעלול להעיב על קדושת הרגע. נפקא מינה שלישית היא חשיבותה של ההתייעצות המקומית .דברי הפוסקים מראים כי המציאות משתנה בהתאם למבנה המקום ,סוג המת ,והנסיבות .הנפקא מינה המעשית לכל אדם היא שאין להסיק מסקנות עצמאיות מתוך סוגיה מורכבת זו בעת צרה .במקרה שבו נקלעו למציאות שבה נמצא מת בבניין שבו עומדת להתקיים ברית ,הנתיב הנכון הוא פנייה מיידית לרב המקומי או למורה הוראה ,המכיר את פרטי המקרה ויכול להורות כיצד לנהוג באופן שישלב בין הדין לבין כבוד המת והציבור. לאחר שמיצינו את ההיבטים ההלכתיים והמעשיים ,נבקש כעת להרחיב את היריעה אל עומק הרעיון :מהו סוד הקשר שבין עולם הנשמות לבין קיום המצוות בעולם המעשה? נראה

לבאר ,כי הברית אינה רק טקס משפחתי או קהילתי ,אלא נקודת מפגש בין הנצחי לזמני. העובדה שאליהו הנביא ,המייצג את עולם הנצח ,מופיע בברית ,מלמדת אותנו כי כל מצווה שאנו מקיימים כאן למטה ,פותחת שער לשמיים. נראה ליישב ,כי נוכחותו של אליהו ,שאינו מוגבל בחוקי הטומאה והטהרה של עולם החומר ,היא המדגישה לנו כי המצווה שייכת לרובד גבוה יותר .כשאנו מקיימים מצווה ,אנו יוצאים ממיצרי העולם הפיזי ,מהגבלות המקום והזמן ,ונכנסים למרחב שבו הקדושה שורה. העיסוק בשאלת הברית בבניין שבו יש מת ,אינו רק דיון בטכניקה הלכתית ,אלא ניסיון להבין כיצד האדם מפלס את דרכו בתוך עולם שבו המוות נוכח ,וכיצד הוא מצליח להוציא ממנו חיים וקדושה. עוד נראה להוסיף ,כי הקשר בין עולם הנשמות לעולם המעשה מתבטא בכך שהמצוות שאנו עושים משפיעות גם על אלו שאינם עימנו עוד .לכן ,כאשר אנו מקפידים על כבוד המת בתוך המקום שבו אנו מקיימים את ברית המילה ,אנו בעצם יוצרים הרמוניה בין הנשמות שחלפו לבין הנשמה החדשה שנכנסת כעת לעולמנו .המצווה הופכת לסיפור אחד ארוך ,שבו העבר והעתיד מתחברים בנקודת הווה של קדושה .השאלה אינה רק מה מותר או אסור ,אלא כיצד אנו בונים את הגשר שבין העולם הזה ,הרווי בצער ובמוות ,לבין העולם העליון ,שבו הנשמות חיות לנצח בבריתו של מקום. לאחר שהרחבנו את היריעה אל עומק הקשר שבין עולם הנשמות לעולם המעשה ,נבקש כעת להפנות את המבט אל עולמנו הרגשי ,אל המקום שבו האמונה פוגשת את הניסיון ,ואל האופן שבו הנפש צומחת מתוך ההתמודדות עם שאלות גבול אלו שבין החיים והמוות. נראה להסביר ,כי המפגש עם המוות בתוך סביבת השמחה הוא רגע שבו הנפש נדרשת לעשות סדר בעדיפויותיה .האדם המאמין מבין כי המוות אינו סוף הדרך ,אלא שלב במעבר אל נצח שכולו תורה ומצוות .כשהאדם ניצב מול המציאות שבה עליו לקיים ברית בבניין שבו שורה טומאת מוות ,הוא נדרש להעמיק את אמונתו ולראות כיצד הקדושה גוברת על כל מחיצה .הנפש מוצאת מנוח בידיעה שהמצווה ,הכוללת את נוכחותו של מלאך הברית, היא מציאות רוחנית גבוהה שאינה מושפעת מהגבלות החומר והטומאה הפיזית. עוד נראה ליישב ,כי האמונה מלמדת אותנו לראות את כבוד המת לא כהפרעה לשמחה, אלא כחלק מכבוד השמיים הכולל .נפש האדם נבנית מתוך היראה והכבוד שאנו רוחשים לכל שלב בבריאה ,גם לזה שסיים את תפקידו בעולם הזה .החיבור לאמונה הוא המפתח לשחרור מן הפחדים והחרדות שעלולים להתעורר מן הטומאה ,שכן הוא מעביר את מרכז הכובד מן הדיון הטכני אל התחושה העמוקה שאנו פועלים תחת השגחתו של בורא עולם, המנהיג את החיים ואת המתים כאחד. נראה להוסיף ,כי החיבור לנפש מחייב אותנו לביקורת עצמית על המניעים שלנו .אנו נדרשים לבחון האם הניסיון להימנע מטומאה נובע מיראת שמים אמיתית ומכבוד המת, או שמא ממניעים חיצוניים של פחד או חוסר נעימות .האדם המאמין לומד לבקש את דרך

האמצע :מצד אחד ,להיזהר ולהישמר מחילול כבוד המת ,ומצד שני ,לא להניח לחרדה מפני הטומאה לעצור את קיום המצווה .בדרך זו ,הנפש מתעדנת וזוכה לקיים את המצוות מתוך מודעות עמוקה לערכן המוחלט ,תוך שמירה על שלוות נפש גם במצבים מורכבים. לאחר שהרחבנו את היריעה אל עולמות הנפש והאמונה ,נבקש כעת לזקק מתוך הדברים מצפן מוסרי פנימי ,המדריך את האדם כיצד להכריע במציאויות שבהן החיים והמוות שזורים זה בזה ,מבלי לאבד את הרגישות ואת היראה. נראה לבאר ,כי המצפן המוסרי שלנו אינו מורה רק על היתר או איסור ,אלא על העמדה הנפשית שבה האדם ניצב מול רגעים של קדושה .אדם הנדרש להכריע בדבר קיום ברית בבניין שבו מונח מת ,נדרש לאזן בין הדבקות במצווה ,שהיא צו החיים והנצח ,לבין הכבוד שאנו חבים לנפש שנסתלקה .המצפן מורה לנו כי העדינות כלפי הנפטר אינה גורעת מהשמחה ,אלא מעניקה לה עומק של יראת שמיים .הבחירה להימנע מסמיכות מיותרת בין המוות לבין השמחה היא ביטוי למצפן שאינו מחפש רק את ה'מותר' ,אלא את ה'ראוי' והמכובד ביותר בעיני שמיים. עוד נראה ליישב ,כי כוחו של המצפן הזה הוא ביכולת להבדיל בין חרדה מיותרת לבין זהירות נכונה .אם אנו פועלים מתוך המצפן המוסרי של תורה ,אנו מבינים שהטומאה אינה כוח שגובר על קדושת הברית ,אלא אתגר לאנושיות שלנו לנהוג בכבוד הראוי .הבחירה להתרחק מסיטואציה של ספק ,או לעשות כל מאמץ לפנות את המת לפני הברית ,אינה מתוך פחד אלא מתוך רצון לטהר את האווירה ולהתמקד בשמחה הטהורה .היכולת להבחין בין השניים מפרידה בין אדם הפועל מתוך דחף פנימי לבין אדם המונחה על ידי הדרכת גדולי ישראל. נראה להוסיף ,כי המצפן המוסרי מקנה לנו ענווה גדולה אל מול העלום .ההכרה בכך שישנן מציאויות שבהן החיים והמוות נפגשים ,מלמדת אותנו שאסור לנו להיות נחפזים בשיקול דעתנו .המצפן מחייב אותנו לערנות ,להיוועצות עם מורי הוראה ,ולהבנה כי הלב היהודי הוא השופט הטוב ביותר כאשר הוא מודרך על ידי דברי חכמים .השילוב שבין עוצמה הלכתית לבין רגישות אנושית הוא זה שמאפשר לאדם להלך בעולם בביטחון ,תוך שהוא מקדש את החיים ומכבד את המוות ,ושומר על המצפן מכוון תמיד אל עבר האמת והשלום. לאחר המסע ההלכתי והמחשבתי שעברנו בסוגיית הברית במקום בו נמצא מת ,הגענו אל סף הסיכום ,שבו אנו אוספים את התובנות לחיים ,מתוך הבנה שהחיבור בין החיים למוות הוא חלק בלתי נפרד מן הקיום היהודי ,אך השמחה על בואו של תינוק בברית דורשת מאיתנו את הטהרה והכבוד המקסימליים. התובנה הראשונה היא שההלכה מבדילה בין הממד הפיזי לבין הממד הרוחני; נוכחותו של מלאך הברית אינה מוגבלת על ידי דיני טומאה ארציים ,אך אנו ,כבני אדם בשר ודם, מחויבים לנהוג בדרכי כבוד ויראה .התובנה השנייה היא שכבוד המת והשמחה של ברית המילה אמורים לדור בנפרד ,וכי עלינו לעשות כל מאמץ ליצור מרחב שאינו מעורר שאלות