כהן שהרג ערבי, האם כשר לנשיאת כפיים או לעבוד בבית המקדש?
כהן שהרג ערבי, האם כשר לנשיאת כפיים או לעבוד בבית המקדש? במרחב הקדוש והנשגב ,שם ניצבת הברכה כשרשרת של אור המשתלשלת מן השמים אל לבבות ישראל ,מתעוררת שאלה המטלטלת את אמות הסיפים .כהן ,נושא דגלה של הטהרה, האמון על הבאת שלום לעולם ,עומד כעת מול המציאות המורכבת של חיינו ,מציאות שבה המגן והחרב הפכו לחלק בלתי נפרד מן ההגנה על הקיום היהודי .האם ידיים שנטלו חיים, גם…
כהן שהרג ערבי, האם כשר לנשיאת כפיים או לעבוד בבית המקדש? במרחב הקדוש והנשגב ,שם ניצבת הברכה כשרשרת של אור המשתלשלת מן השמים אל לבבות ישראל ,מתעוררת שאלה המטלטלת את אמות הסיפים .כהן ,נושא דגלה של הטהרה, האמון על הבאת שלום לעולם ,עומד כעת מול המציאות המורכבת של חיינו ,מציאות שבה המגן והחרב הפכו לחלק בלתי נפרד מן ההגנה על הקיום היהודי .האם ידיים שנטלו חיים, גם אם היו אלו ידיו של אויב ,ידיו של מי שביקש להשחית ולכלות ,עדיין נושאות את החותם של ה'דמים המלאו'? האם קדושת הכהונה ,המבקשת להיות 'אוהב שלום ורודף שלום' ,יכולה להכיל בתוכה את פעולת המלחמה? הניגוד הדרמטי בין הדימוי של הכהן העומד לפרוס כפיו כצינור של ברכה לבין הכוח המכריע המופעל בשדה הקרב ,יוצר מתח רוחני דק ומרתק. הקורא עומד מול הכרעה גורלית ,שבה נפגשים דיני הטהרה העתיקים עם המציאות הבוערת
של ימינו ,והלב מבקש להבין – האם מותרת השכינה לשכון בתוך הידיים האלו ,או שמא נגזר עליהן להישאר כפופות מול קדושת המזבח? בפרשת השבוע ,פרשת פנחס ,אנו פוגשים את העיקרון המכונן את הכהונה ככוח של שלום נצחי המשתמר בזרעו של הצדיק ,דבר המעמיד אותנו בסימן שאלה נוקב :כיצד מתיישבת עוצמת החרב עם תפקיד הברכה? בפרשה נאמר :לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום (במדבר כה ,יב). רש"י (במדבר כה ,יב) ביאר :שיהא חי לעולם .רש"י מלמד כי הברית היא חיים שאינם פוסקים, חיים המחוברים למקור השלום העליון ,מה שדורש מהכהן להיות איש של חיים ולא איש של דמים. רבי אברהם אבן עזרא (במדבר כה ,יב) ביאר :שיהיה שלום בינו ובין כל ישראל .הוא מבאר כי השלום הוא התנאי המהותי לכוחה של הכהונה ,שכן הכהן אינו רק אדם פרטי ,אלא צינור המקשר בין הקדושה לבין האומה כולה. הרמב"ן (במדבר כה ,יב) ביאר :שאני נותן לו בריתי להיות שלום ,שלא ימות ושלא ינזק בשום דבר .הוא מבאר כי הברית מגנה על הכהן ומעניקה לו קיום שכולו שלום ודבקות באלוקיו, מה שמדגיש את הניגוד בין ידיים הפוגעות לבין ידיים המייצגות ברית זו. ספורנו (במדבר כה ,יב) ביאר :שיהיה תמיד במצב של שלום ושלווה ,ולא יפגע בו רע לעולם. הוא מבאר כי הכהן חייב לשכון בתוך הוויה של שלום ,שכן רק מתוך השלום יכולה הברכה לנבוע ולהתפשט על העם כולו. בפרשת תצווה אנו נחשפים ליסוד הכהונה ,המעניק לכהן את הכוח האלוקי המלווה אותו ואת זרעו לדורות ,ברית של קדושה שאינה פוסקת לעולם .התורה מלמדת אותנו את משמעות הברית הזו :והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם (שמות כט ,ט). רש"י (שמות כט ,ט) ביאר :שיהיו כהנים לפני ה' תמיד .רש"י מבאר כי הכהונה היא ברית נצחית ,מה שמציב את הכהן בעמדה של אחריות כבדה ,שכן ידיו צריכות להיות מוכנות תמיד לעבודה המקודשת לפני ה' ,ללא רבב. האבן עזרא (שמות כט ,ט) ביאר :ברית חוק עולם לדורותם .הוא מבאר כי ברית זו היא חוק שאינו משתנה ,המגדיר את זהות הכהן כמי שמייצג את השלום והברכה ,דבר המעלה את השאלה כיצד פעולה של מלחמה או נטילת חיים משפיעה על היכולת לממש את חוק הנצח הזה. הרמב"ן (שמות כט ,ט) ביאר :שהבטיח לו שהכהונה לא תסור מזרעו לעולם .הוא מבאר כי הכהונה היא כוח רוחני שניתן במתנה מאת ה' ,מה שמדגיש את הציפייה שהכהן יהיה דבק בדרכי השם ,בדרכי שלום וחסד ,כפי שפעל אהרן הכהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום. הספורנו (שמות כט ,ט) ביאר :להיותכם משרתים לפניי תמיד .הוא מבאר כי הכהונה מחייבת התמדה וטהרה מוחלטת בעבודת ה' ,מה שמחדד את ההבנה מדוע ידיו של הכהן נדרשות להיות נקיות וטהורות מכל דופי ,שכן הן הכלי שדרכו עוברת הברכה לעולם.
לאחר שהנחנו את היסודות בפרשות השבוע המגדירים את הכהונה כברית של שלום וחיים, אנו ניגשים אל בית המדרש ,אל סוגיית התלמוד המציבה את המראה מול הכהן ומבהירה מהו אותו דופי המרחיק אותו מנשיאת כפיו. בגמרא במסכת ברכות (דף לב ע"ב) נאמר :כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו ,שנאמר: ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפילה אינני שומע ,ידיכם דמים מלאו .הגמרא מבארת כי הברכה ,המבקשת להמשיך שפע וחסד לעולם ,אינה יכולה לצאת מידיים שנטלו חיים ,שכן ידיים אלו הפכו לכלי של הרס ,ואינן יכולות להיות כלי של ברכה. רש"י (מסכת ברכות דף לב ע"ב) ביאר :ידיכם דמים מלאו -לפיכך לא תשאו כפים .רש"י מבאר כאן את הניגוד המהותי :הברכה היא השפעת חיים ,ואילו נטילת חיים היא הפעולה ההפוכה בתכלית .ידיים ששפכו דם הן ידים שאיבדו את סגולתן להעביר את הברכה ,שכן הן נעשו מסואבות באותו חסרון של נטילת נשמה. המהרש"א בחידושי אגדות (מסכת ברכות דף לב ע"ב) ביאר :דאין קטגור נעשה סניגור .הוא מבאר את העיקרון המוסרי העמוק :לא ייתכן שהיד שפגעה בקדושת החיים ,היא זו שתתייצב לפני הקב"ה ותבקש ברכה ושלום על העם .הפעולה המנוגדת לחיים הופכת את הכהן למי שאינו ראוי לייצג את החסד האלוקי במעמד נשיאת כפים. המהר"ל מפראג בחידושי אגדות (מסכת ברכות דף לב ע"ב) ביאר :כי הכהן הוא בבחינת איש השלום ,וכאשר הוא הורג ,הוא יוצא מגדרו המהותי כאיש השלום ,וממילא אין לו את היכולת הרוחנית לפעול את פעולת הברכה שהיא כולה שלום .נראה להסביר כי הכהונה אינה רק תפקיד ,אלא מהות קיומית ,ומי שפגם בחיים ,פגם בעצם הגדרתו ככהן המברך. לאחר שהבנו את שורש הפסול בגמרא ,אנו ניגשים לשלחן ערוך ולנושאי כליו ,שם מתבררת המחלוקת המכריעה :האם הפסול הוא מוחלט ובלתי ניתן להסרה ,או שמא כוחה של התשובה גדול עד כדי כך שהיא משיבה את הכהן למדרגתו הראשונה ומטהרת את ידיו. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (אורח חיים סימן קכח סעיף לה) פסק :כהן שהרג את הנפש, לא ישא את כפיו ,ואפילו עשה תשובה .הוא ביאר כי ידיים שנטלו חיים נפסלו מלהיות כלי להשפעת הברכה ,וסבר כי הפגם הוא מהותי כל כך ,עד שגם תהליך התשובה אינו יכול להפוך את הקטגור לסניגור במעמד הנשגב של ברכת כוהנים. הרמ"א בשולחן ערוך (אורח חיים סימן קכח סעיף לה) ביאר :ואם עשה תשובה ,יכול לישא כפיו. הוא חידש כי כוחה של התשובה השלימה הוא עד כדי כך ,שהיא יוצרת מציאות חדשה באדם, וכהן ששב אל ה' באמת ,הרי הוא כבריאה חדשה ,וידיו שוב אינן נחשבות כמלאות דמים אלא ככלים מוכשרים לברכה. המשנה ברורה (אורח חיים סימן קכח סעיף קלא) ביאר :דהיינו שילך אצל חכם ויסדר לו סדר תשובה .הוא מבאר כי אין זו תשובה של מה בכך ,אלא תהליך עמוק של צדקות ,תעניות וקבלה לעתיד ,ורק לאחר שסלל החכם את נתיב התשובה והכהן עבר את כור ההיתוך הזה, הוא זוכה לשוב ולשאת את כפיו.
הפרי חדש (אורח חיים סימן קכח סעיף לה) ביאר :דכהן שהרג בשגגה ועשה תשובה יכול לישא כפיו ,אבל בהרג במזיד לא .הוא חידש דעה אמצעית ומחמירה ,המבחינה בין מדרגות החטא, ומבקשת להציב גדר חזקה יותר כנגד מי שפגע בקדושת החיים במזיד ,גם אם הוא עצמו ביקש להתחרט על מעשיו.
לאחר שהתחדדו אצלנו המחלוקות המרכזיות בעניין פסול כהן שהרג ,אנו ניגשים כעת אל שאלת המפתח המטלטלת את עולמנו המעשי :האם חומרת הפסול נשארת בעינה גם כאשר מדובר בהרג של בן אומה אחרת ,או שמא כל איסור 'ידיכם דמים מלאו' נאמר דווקא כלפי מי שפגע בנפש מישראל ,והדין משתנה כאשר מדובר בערבי או גוי?
הפרישה (אורח חיים סימן קכח) ביאר :נראה לי דרצה לומר ישראל ,דהא הראיה שמביא מידכם דמים מלאו ,בהורגי ישראל .הוא חידש כי הפסול המקראי המלווה את הכהן מוגבל למי שפגע בבן ברית ,ועל כן יש מקום לומר שבהורג גוי אין הידיים נחשבות כמי שפגמו בברכה ,שכן השורש של הדין אינו חל כאן.
המאמר מרדכי (אורח חיים סימן קכח סעיף קמג) ביאר :דנהי שמותר להרוג עכו"ם מכל מקום היה מקום לומר דמי ששפך דם אינו ראוי לברך דאין קטגור נעשה סניגור קמ"ל .הוא מבאר כי גם אם נניח שההריגה אינה אסורה ,עצם הפעולה של שפיכות דמים עלולה להותיר רשם של קטגוריה, אך בסופו של דבר הוא נוטה לתרץ כי העיקר הוא שהפסול ממוקד בהורג ישראל בלבד.
הצידה לדרך (פרשת משפטים) ביאר :כהן שהרג את הנפש לא יישא את כפיו שנאמר ידיכם דמים מלאו היינו אפילו שהרג את הגוי ,וכן נראה לומר להלכה אבל לא למעשה .הוא מבאר גישה מחמירה יותר ,הרואה בכל נטילת חיים באשר היא סיבה לפסול ,אך מסייג את הדברים ומבחין בין ההלכה היבשה לבין המציאות המורכבת.
הפרי מגדים באשל אברהם (אורח חיים סימן קכח סעיף נא) ביאר :בשם הצידה לדרך שאם כהן הרג עכו"ם יש לומר דאינו נושא את כפיו ,ומיהו אם הרג את אלו שמורדים יש לומר שנושא את כפיו .הוא חידש הבחנה גורלית :המצב שבו הכהן פועל מול מורד או אויב משנה את התמונה מהקצה אל הקצה ,והופך את הידיים שנטלו חיים לידיים שפעלו להגנה ,ולכן הן נשארות כשרות לברכה.
לאחר שהתבוננו בדברי האחרונים ,אנו מעמיקים כעת אל דעתו של אחד מגדולי הדורות, החתם סופר ,שדבריו מציבים אתגר מחשבתי עמוק בפנינו ,ומבקשים לבחון את שאלת טהרת הידיים לא רק במישור המעשי ,אלא במישור המהותי של אישיות הכהן.
החתם סופר בספרו תורת משה (מהדורה תליתאה ,פרשת תצווה) ביאר :שמשה רבנו לא היה יכול להיות כהן ,מפני שהרג את המצרי .הוא מחדש כאן נקודה יסודית :גם כאשר מדובר בהריגת גוי ,ואפילו כאשר הריגה זו הייתה מוצדקת או מתוך הצלת נפשות ,עצם הפעולה של נטילת חיים מוטבעת בנפשו של האדם כעובדה שאינה מוחקת את זכרונו .לפי דרכו ,חזינן דאפילו
כשהורג עכו"ם אינו נושא כפיו ,שכן הידיים שביצעו את מלאכת המוות ,שוב אינן יכולות לשמש ככלי להזרמת החיים והברכה של הכהונה. נראה להסביר את דבריו :החתם סופר אינו דן כאן רק בחיוב או באיסור ,אלא במדרגה רוחנית .כהן ,בתור דמות של 'איש השלום' הממשיך את אהרן הכהן ,מופקע מכל קשר למלאכת ההריגה .הדיון של החתם סופר פותח צוהר לגישה מחמירה הרואה בהריגה פגיעה בשלמות המהותית של הכהן ,גם כאשר מדובר במציאות שבה החוק היבש עשוי להתיר את הדבר .זוהי קריאת כיוון אל העומק הנפשי ,המבקשת מאיתנו להבין כי כהונה ודם ,גם דם של אויב ,הם הפכים שקשה לשלבם בכפיפה אחת. דברים אלו מהווים נקודת שיא במחשבה התורנית המבקשת להציב את הכהן מעל לזירת המאבק האנושי הרגיל .יחד עם זאת ,הם מציבים בפנינו שאלה קשה מול מציאות חיינו ,שבה הגנת ישראל דורשת פעולה נחושה של כהנים המשרתים בצה"ל .האם ניתן לגשר על התהום שבין מדרגת משה רבנו לבין לוחם המגן על עמו? לאחר שהעמקנו בשיטות המדגישות את העקרון המוחלט של טהרת ידי הכהן ,אנו מגיעים אל הפסק המכריע והמרחיב את הלב של הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף ,אשר מבקש להעמיד את הדברים על דיוקם מול המציאות הבוערת שבה חיילי ישראל מגינים על קיומנו. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף ספרו טבעת המלך (מאור ישראל על הרמב"ם ,פט"ו מהלכות תפלה) ביאר :כי במקרה של חייל צה"ל כהן העומד על המשמר ומגן על ישראל מפני מחבלים, הוא כשר לכל הדעות לנשיאת כפיים .הוא חידש יסוד עצום :אין לך מצב מלחמה גדול מזה, ובמצב של הַ ּ ָבא לַ הֲ ָרגְ ָך הַ ׁ ְש ּ ֵכם לְ הָ ְרגוֹ ,הפעולה אינה נחשבת כנטילת חיים הפוסלת את הכהן, אלא כמצווה גדולה של הצלת נפשות. מרן רבנו עובדיה יוסף ביאר :כי אילו היה החייל מתמהמה מלפתוח באש ,היה עובר חלילה על איסור ל ֹא ַתעֲ מֹד עַ ל ַ ּדם ֵר ֶע ָך ,ולכן הפעולה שעשה היא תעודת הכשר לכהונתו .הוא מבאר כי השכר של החייל הכהן כפול מן השמים ,שכן הוא לא רק מגן על האומה ,אלא גם פועל כמי שמקיים את התורה הלכה למעשה בתוך רגעי הסכנה. מרן רבנו עובדיה יוסף חידש :כי כל דברי הפוסקים שהחמירו בעניין זה ,נאמרו דווקא במקרים של גיוס כפוי לצבאות זרים ללא ריב עמנו ,אך במלחמת מגן נגד אויבי ישראל שבאים לרצוח ,מגיע ללוחם כבוד ויקר .הוא ביאר כי הכהן הלוחם בצה"ל זכאי לשאת את כפיו ,ויבורך מפי עליון בכל הברכות שבתורה ,שכן הוא ממשיך דרך אהרן הכהן בהגנה על שלום ישראל. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בתשובתו לחייל משמר הגבול ביאר :כי מי שהרג גוי בלי סיבה – אסור בנשיאת כפיים ,אך מי שהרג גוי כדין מתגונן ,בבחינת הבא להרגך השכם להרגו ,יכול לשאת כפיים ללא כל חשש .הוא מבאר כי אין אונס גדול מעמידה מול מחבל ,והרגו הרי הוא עושה מצווה גדולה וראוי לכל הברכות ,שכן פעולתו היא חלק מהותי מהגנת העם והארץ.
לאחר שהתבוננו בפסיקות המאירות של מרנן ורבנן ,נבקש להרחיב את היריעה אל עומק הרעיון של הקשר המפתיע ,ואולי אף הסותר לכאורה ,שבין המלחמה לקדושת הכהונה. אנו מורגלים לחשוב על הכהונה כעל מרחב של שלום סטטי ,שקט ומנותק ,אך דווקא דרך המאבק על החיים ,אנו מגלים שהכהונה היא כוח דינמי הפועל בתוך המציאות כדי להגן על השלום .נראה לבאר ,כי כאשר כהן יוצא להגן על עם ישראל ,הוא אינו עוזב את תפקידו הכהני ,אלא הוא מממש אותו בדרגה הגבוהה ביותר :הוא הופך לחומה בצורה השומרת על הקדושה מפני אלו המבקשים להחריבה. ההבנה הזו מלמדת אותנו כי הכהן אינו רק מברך את העם ,אלא הוא נושא באחריות על חיותו של העם .אם חלילה השונאים יפגעו בעם ,הברכה תהיה ריקה מתוכן ,שכן אין ברכה ללא מקבל .על כן ,הפעולה הצבאית של הכהן היא הכנה מוקדמת והכרחית לאפשרות הברכה. נראה להוסיף ,כי הדיבורים על ידיים מלאות דמים מכוונים לאדם שאיבד את צלם האנוש, אדם שנטל חיים מתוך זדון או אכזריות; אך הלוחם שקם להציל ,הידיים שלו אינן ידות דמים ,אלא ידות של גאולה ,המפנות את הרשע מן העולם כדי שהאור האלוקי יוכל להופיע. המחשבה הזו מרוממת אותנו להבנה שקדושת הכהונה אינה נמדדת בניתוק מהעולם ,אלא בחיבור אמיץ אליו .כהן ששם נפשו בכפו כדי להציל אחים ,הוא כהן שקדש את ידיו בעבודה הכי עמוקה שיש – עבודת ההגנה על דבר ה' שבעולם .בכך הוא מגלה לנו שהשלום אינו העדר מלחמה ,אלא ניצחון של הטוב על הרע .כשאנו מסתכלים על הלוחם הכוהן ,אנו לא רואים בו דמות שמחלה את קדושתה ,אלא כהן שנלחם למען הבית שבו תשרה השכינה ,וזוהי הכהונה האמיתית והחיה המשתרעת מן המקדש ועד לשדות הקרב שבהם נשמרים חיי ישראל. כשאנו צוללים אל מעמקי הנפש ומבקשים לחבר את הסוגיה לחיי האמונה ,אנו מגלים כי ההתמודדות של הכהן הלוחם אינה רק הלכתית ,אלא היא מהווה מבחן פנימי עמוק של האמונה בשליחות האלוקית .האמונה מלמדת אותנו כי כל פעולה שנעשית מתוך כוונה של קדושה ,גם אם היא כרוכה בהפעלת כוח ,אינה גורעת מצלם האלוהים של האדם ,אלא מהווה כלי להשבת הסדר העולמי .כאשר הכהן ניצב מול אויב הבא לכלותנו ,האמונה שלו במצוות 'הבא להרגך השכם להרגו' הופכת למעשה של ביטול העצמי והתמסרות למען כלל ישראל. בנקודה זו ,הלב של הכהן מתמלא בביטחון שאין מדובר בנטילת חיים כפשוטה ,אלא בהגנה על ניצוץ החיים הקדוש שבאומה. נראה ליישב ,כי האדם המאמין מפתח תודעה שבה ידיו הופכות להיות שלוחות של כוח עליון .התחושה המעיקה של 'דמים' מתחלפת בתחושה של 'שליחות' ,שכן הוא מבין שאלמלא ידיו היו פועלות ,היה החושך מתפשט על פני האור .החיבור לאמונה מעניק לכהן את היכולת להביט בברכת כוהנים לא כפעולה טכנית ,אלא כביטוי של ניצחון הרוח ,המביא את השכינה לשרות בתוך מציאות מורכבת של מלחמה .זוהי עבודה פנימית של טיהור הכוונה ,שבה האדם משיל מעליו את תחושת האשמה המיותרת וממיר אותה באחריות אדירה לשלום האומה.
עוד נראה להוסיף ,כי החיבור הזה לאמונה נוטע שלווה עמוקה בנשמת הלוחם .הוא יודע שהקב"ה הבוחן כליות ולב ,יודע את מניעיו ,ואם ליבו היה מכוון להצלת נפשות ,אזי הוא נשאר טהור במדרגתו .האמונה הזו הופכת את הברכה לזעקה של תקווה ,שבה הכהן מבקש מהקב"ה שיראה את הקרבן שנדרש ממנו ,ויחתום על הברכה מתוך הבנה שהיא ניתנה מתוך מסירות נפש .המפגש הזה עם הנפש והאמונה מעניק לכהן את הכוח להמשיך להאיר גם לאחר שחזר משדה הקרב ,ומלמד אותנו כי האור האמיתי הוא זה שבוקע מתוך הקושי ומתעלה מעליו. במסלול המוסרי שבו אנו צועדים ,המצפן הפנימי אינו מסתפק עוד בחוק היבש ,אלא מבקש לזקק את טהרת המניע מתוך להבות הקרב .אנו ניצבים מול שאלה מוסרית נוקבת: כיצד ניתן לשמור על עדינות הנפש בעולם שבו לעיתים ההישרדות מחייבת נקיטת כוח? המוסר הפנימי מלמד אותנו כי האדם הבוחר להילחם למען אחיו ,עושה זאת מתוך תביעה פנימית עמוקה לשמירה על הטוב ועל הקדוש .לא האכזריות היא המניעה אותו ,אלא החמלה כלפי מי שזקוק להגנה .כהן ששם את נפשו בכפו ,לומד את הלקח המוסרי החשוב ביותר: הזכות להעניק ברכה אינה נובעת מהעדר פעולה ,אלא מהיכולת לפעול מתוך תודעה טהורה שכל כולה מסירות לכלל. נראה לבאר ,כי המצפן המוסרי הפנימי דורש מאיתנו לזהות את ההבדל התהומי שבין כוח שנועד להרוס לבין כוח שנועד לבנות ולקיים .הכהן המגן על ישראל אינו מאבד את דמותו כאיש השלום ,אלא מגדיר מחדש את השלום כמציאות של חירות וביטחון שבה יכולה האמת לפרוח .המוסר כאן אינו מונע ממנו לשלוח יד ,אלא מדריך אותו לשלוח אותה מתוך אחריות גמורה ,ללא שמץ של גאווה או סיפוק מנטילת החיים ,אלא מתוך צער עמוק על הכורח הטרגי שנכפה עליו .זוהי עמידה מוסרית הרואית ,שבה האדם מחזיק בנשק בידו אך נשמתו נותרת דבוקה בשמים. עוד נראה ליישב ,כי השתיקה המוסרית – אותה רגישות שבה אנו בוחנים את כשרותנו לברך – היא היא המקדשת את הלוחם .אדם שאינו בודק את כשרות מעשיו ומניעיו ,מסכן את נפשו בקהות חושים; אך אדם שעומד בפני ריבונו של עולם ,מביט בידיו ושואל ביושרה האם דבקה בהן כוונה של קדושה ,הוא אדם שזכאי להיות צינור לברכה .המצפן הזה מלמד אותנו כי המוסר האמיתי אינו התחמקות מאחריות ,אלא היכולת להתייצב מול המציאות הקשה ,לפעול את פעולת הגאולה ,ולחזור ולהזדכך בתפילה ובברכה ,מתוך ידיעה שהכול נעשה לשם שמים. בתובנות שאנו לוקחים עמנו אל חיי היום-יום ,עלינו לזכור כי המציאות של עם ישראל אינה נמדדת בניתוק מהחיים ,אלא בקידוש החיים בתוך כל מרחב שבו אנו פועלים .הלקח הגדול מהסוגיה שלפנינו הוא שאין כל סתירה בין החרב לבין הברכה ,ובלבד שהחרב מונפת לשם שמים ,להגנה על הבית ועל קדושת החיים .כאשר אנו רואים את הלוחם הכהן ,עלינו לראות בו לא רק את המגן הפיזי שלנו ,אלא את מי שמקיים את תפקיד הכהונה במסירות עילאית ,ובכך הוא הופך את כוחו למקור של ברכה ,של חיים ושל שלום לכלל ישראל.