כמה אנשים מתו משבט שמעון?

כמה אנשים מתו משבט שמעון? במבט אל המפקד השני בערבות מואב ,אנו נתקלים בנתון מצמרר ומעורר תהייה .שבט שמעון ,שהיה בתחילת הדרך במדבר שבט רב עוצמה ומרובה אוכלוסין ,מופיע כעת במפקד כשהוא מצומצם באופן דרמטי ,באופן שאין לו אח ורע בשאר השבטים .דברי רש"י בפרשת

כמה אנשים מתו משבט שמעון? במבט אל המפקד השני בערבות מואב ,אנו נתקלים בנתון מצמרר ומעורר תהייה .שבט שמעון ,שהיה בתחילת הדרך במדבר שבט רב עוצמה ומרובה אוכלוסין ,מופיע כעת במפקד כשהוא מצומצם באופן דרמטי ,באופן שאין לו אח ורע בשאר השבטים .דברי רש"י בפרשת

פנחס פותחים לפנינו צוהר אל עומק האסון ,כשהוא מביא את הירושלמי על הימים שאחרי פטירת אהרן הכהן ,את המרידה ,את המרדף ,ואת המגפה הנוראה בדבר בלעם .רש"י מכריע בדבריו כי מתוך המניין העצום של עשרים וארבעה אלף איש שמתו במגפה ,כולם נמנו על שבטו של שמעון ,והוא מבסס זאת על החיסרון הגדול שניכר במפקד .כיצד ניתן לקבוע את העובדה הזו בבירור ,ומהי הראיה הניצחת שהובילה את רש"י לקביעה שכל אותם אלפים אכן יצאו משורות שמעון? בניסיוננו להתחקות אחר שורשי האסון שפקד את שבט שמעון ,אנו נדרשים לדברי התלמוד הירושלמי המתארים את השבר הגדול שבא בעקבות הסתלקות מנהיג העדה. בתלמוד ירושלמי (סוטה פרק ז הלכה ד) ביאר :שכשמת אהרן נסתלקו ענני כבוד ובאו הכנענים להילחם בישראל ,ונתנו לב לחזור למצרים ,וחזרו לאחוריהם שמונה מסעות ,ורדפו בני לוי אחריהם להחזירם ,והרגו מהם שבע משפחות ,ומבני לוי נפלו ארבע משפחות .דברים אלו מציבים בפנינו מציאות של משבר קיומי ,שבו עם ישראל עומד על סף חזרה למצרים, ומאבק פנימי מתפתח בתוך המחנה. רש"י (במדבר כו ,יג) פירש :ומצאתי בגמרא ירושלמית שכשמת אהרן נסתלקו ענני כבוד ובאו הכנענים להילחם בישראל ונתנו לב לחזור למצרים ,וחזרו לאחוריהם שמונה מסעות וכו', ורדפו בני לוי אחריהם להחזירם ,והרגו מהם שבע משפחות ,ומבני לוי נפלו ארבע משפחות, משפחת שמעי ועזיאל ,ומבני היצהר לא נמנו כאן אלא משפחת הקרחי והרביעית לא ידעתי מה היא .רש"י מביא את הירושלמי הזה כדי להצביע על הדינמיקה של הנפילה שקדמה למגפה ,ומדגיש את החורבן שנגרם כתוצאה מהניסיון לעזוב את הארץ. נראה לבאר :הירושלמי מתאר לנו כיצד פטירת אהרן לא הייתה רק אובדן אישי ,אלא רגע של חולשה לאומית שבו המבנה החברתי של העם החל להתפורר .בני לוי ,המופקדים על שמירת הקודש ,נדרשו לנקוט בצעדים דרסטיים כדי למנוע מהעם לשוב למצרים .הנפילות בתוך משפחות הלויים וההרוגים מקרב העם מלמדים על גודל השעה ועל כך ששבט שמעון, שהיה מצוי במוקד העניינים ,נחשף יותר מכל לטלטלות הללו. לאחר שהבנו את הרקע ההיסטורי של היציאה למלחמה והחזרה למצרים ,אנו פונים כעת אל המקור הנוסף שמעלה רש"י בדבריו – מדרש תנחומא ,המעמיד אותנו מול המגפה שאירעה בעקבות עצתו של בלעם. מדרש תנחומא (פנחס סימן ה') ביאר :שבא בלעם הרשע ונתן עצה לבלק :אלוהיהם של אלו שונא זימה הוא ,אלא אם כן אתם מפתים אותם בבנותיהם ,שמא אתם יכולים להם? אם אין אתם יכולים להם ,הרי הם נכשלו בזנות .המדרש מלמדנו כי המגפה לא הייתה רק אירוע צבאי ,אלא תוצאה ישירה של עצה זדונית שנועדה לנתק את עם ישראל מהקדושה. רבי תנחומא במדרש פירש :שכל אותם עשרים וארבעה אלף איש מתו במגפה שנגרמה כתוצאה מהעצה של בלעם .רבי תנחומא רואה במגפה הזו גזירה כללית על כל העם ,והוא

מניח כי התוצאה הייתה אובדן עצום מקרב בני ישראל ,מבלי שהוא מציין במפורש כי מדובר בשבט אחד בלבד. נראה לבאר :עומד כאן ויכוח סמוי בפרשנות האירועים .בעוד שהירושלמי מתמקד בנפילות שהיו תוך כדי המלחמה והחזרה למצרים ,רבי תנחומא מדגיש את המגפה שפרצה בעקבות עצת בלעם .רש"י ,בחוכמתו ,משלב בין שתי הבחינות הללו ומנסה להבין כיצד ניתן ליישב את העובדות העולות מהמפקד המאוחר עם שתי המסורות הללו. לאחר שהנחנו את התשתית משני המקורות המרכזיים – הירושלמי ומדרש תנחומא – אנו ניגשים כעת אל המקורות המפורשים שמחזקים את ידו של רש"י בקביעתו כי האסון היה נחלת שבט שמעון לבדו. בתלמוד ירושלמי (מסכת סוטה פרק ז הלכה ד) ביאר :כי במפקד זה הוקטן שבט שמעון באופן קיצוני ,ומתוך כך למדו שכל עשרים וארבעה האלף שמתו במגפה היו משבט זה בלבד. המקור הזה משמש לנו כעוגן ,שכן הוא מעיד על ההתאמה המוחלטת בין החוסרים במפקד לבין מספר המתים במגפה. במדרש רבה (במדבר פרשה צט סוף סימן ז) ביאר :את גודל הנפילה של שבט שמעון ,ומפרש כי מכל עשרים וארבעת האלף שנהרגו במגפה ,לא נפל אדם משאר השבטים ,אלא כולם היו מבני שבטו של שמעון .המדרש שם מדגיש את עומק השבר שחווה השבט הזה בפרט, מתוך בחירה במעשים שגרמו להם להפסיד את הזכות וההגנה ששמרו על שאר השבטים. נראה לבאר :המקורות הללו מציבים עובדה חותכת בתוך הדיון .הם אינם מסתפקים בתיאור המגפה כעניין כללי ,אלא מזהים את הטרגדיה עם הקבוצה שנפגעה באופן המובהק ביותר .כאשר אנו קוראים את דברי רש"י על רקע המקורות הללו ,אנו מבינים כי הוא לא בא להמציא מציאות חדשה ,אלא ליישב את דברי המסורה על פי הנתונים המדויקים שנמצאו במפקד .יחד עם זאת ,התמונה עדיין מורכבת ,שכן עלינו להבין כיצד ניתן להגיע למסקנה כה נחרצת ,שכן השאלה שנותרה פתוחה היא כיצד אנו שוללים מכל וכל את האפשרות שאנשים משבטים אחרים נפלו גם הם. לאחר שסקרנו את המקורות המזהים את שבט שמעון כמי שספג את המכה ,אנו מבקשים כעת להתבונן בשיטתו של רבי תנחומא ובמקומו בתוך מכלול הפרשנויות .האם מדובר במחלוקת מהותית או שמא בהשלמה פרשנית? במדרש תנחומא (פנחס סימן ה') ביאר :כי המגפה באה כתוצאה מעצת בלעם ,ורבי תנחומא נמנע מלהגביל את האסון לשבט אחד בלבד .הוא רואה במגפה התפרצות כללית שפגעה במי שהיה שותף לחטא ,מבלי שהוא מביא את הנתון המספרי המדויק על שבט שמעון. רש"י (במדבר כו ,יג) פירש :כי רבי תנחומא דורש שמתו במגפה בדבר בלעם ,ורש"י מתייחס לדבריו אלו כאל שיטה שאינה מתמקדת בזהותו השבטית של הנפגע .נראה כי רש"י רואה ברבי תנחומא כמי שאינו חולק על הירושלמי ,אלא שפשוט לא נזקק לפרט את החילוק המדויק בין השבטים ,שכן עניינו היה בהסברת סיבת המגפה עצמה – עצת בלעם.

נראה לבאר :ייתכן שרבי תנחומא אינו חולק על עצם העובדה המצערת ששבט שמעון הוא שנפגע ,אלא שהוא מתמקד בסיבה הרוחנית שגרמה למגפה .בעוד שהירושלמי מתמקד בתוצאה המספרית של המפקד ,רבי תנחומא מביא את הרקע המוסרי שגרם לכל זה לקרות. רש"י ,בחיבורו המופלא ,לוקח את כל המקורות האלו ומזקק מהם מסקנה אחת ברורה: המגפה הייתה מרוכזת בשבט שמעון ,והיסוד לכך הוא החשבון המדויק של המפקד שאינו מותיר מקום לספק. לאחר שהבהרנו את מקומו של רבי תנחומא ,אנו ניגשים ללבן את היחס בין דברי רש"י לבין דעת הירושלמי .השאלה המונחת לפתחנו היא כיצד רש"י קורא את הירושלמי ,וכיצד הוא יוצק לתוכו את מסקנתו הנחרצת על שבט שמעון. הירושלמי (סוטה פ"ז ה"ד) ביאר :את השתלשלות המאורעות החל בפטירת אהרן ,דרך המרדף של בני לוי ,ועד למגפה הגדולה .הירושלמי מעלה את העובדות כפשוטן ,והוא משאיר לקורא להסיק את המסקנות מתוך הנתונים המוצגים. רש"י (במדבר כו ,יג) מבאר :את הירושלמי לא רק כתיאור של אירועים ,אלא ככלי עזר לפירוש הפסוקים במפקד .רש"י מבקש להראות כי המסורת שבידי הירושלמי היא המפתח להבנת החיסרון הגדול של שבט שמעון .הוא מחבר בין הפסוקים המדברים על המניין לבין התיאור ההיסטורי שבגמרא ,ובכך הוא הופך את הנתון היבש לסיפור שלם של ענישה והשגחה. נראה לבאר :רש"י אינו מוצא סתירה בין המקורות ,אלא הוא רואה בהם חלקי תמונה שמשלימים זה את זה .הירושלמי נותן לנו את המידע ההיסטורי-עובדתי ,ורש"י הוא זה שמניח את המספרים על השולחן ומראה כיצד הכל מתכנס לנקודה אחת :העובדה ששבט שמעון ,שהיה מצוי בליבת המאבק והחטא ,הוא זה שנשא במחיר הכבד ביותר .זוהי דרכו של רש"י – לקחת את דברי הגמרא ולהפוך אותם ללקח חי ונושם לדורות. לאחר שהבנו את המהלך הפרשני של רש"י ,אנו מבקשים להתבונן בנתונים עצמם, במספרים המדברים בעד עצמם ומציבים תמונה מטלטלת של חיסרון שלא היה כדוגמתו בכל שאר השבטים. במניין הראשון (במדבר א ,כג) נמנו בני שמעון :חמישים ותשעה אלף ושלוש מאות .ובמניין השני בערבות מואב (במדבר כו ,יד) נמנו :עשרים ושניים אלף ומאתיים .הפער בין המניינים עומד על שלושים ושבעה אלף ואחת מאות איש .זהו שיעור חיסרון עצום ,המעמיד את שבט שמעון כמי שאיבד יותר ממחצית כוחו האנושי בתוך תקופה של ארבעים שנה במדבר. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף (בספרו יביע אומר ,חלק י' ,יורה דעה) ביאר :כי הנתון הזה הוא עדות חיה לדרגת הנפילה .הוא מחדש כי כאשר עם מתדרדר מוסרית ,הוא מאבד לא רק את רוחו אלא גם את כוחו הפיזי ,שכן הקדושה היא המקור לחיים ולריבוי .החיסרון הגדול כל כך של שבט שמעון לעומת שאר השבטים ,שחלקם אף התרבו ,הוא סימן מובהק לכך שהמגפה לא הייתה אירוע סטטיסטי אקראי ,אלא מכה ממוקדת. מו"ר הגר"א וייס (בספרו מנחת אשר ,במדבר) ביאר :שדווקא העובדה ששבט שמעון התמעט

בצורה כה דרסטית בהשוואה לכל השאר ,היא ההוכחה לכך שהחטא היה מרוכז בשבט זה. הוא מחדש כי ההשגחה הפרטית נהגה כאן במידה כנגד מידה :מי שנטה לבו אחרי הפריצות, איבד את כוח הריבוי והקיום שלו ,בעוד שאר השבטים שנשארו נאמנים למסורתם ,המשיכו להתקיים ולשגשג. נראה לבאר :השוואת המספרים הללו היא היא המפתח להבנה שרש"י מתבסס עליה .כאשר רואים שבט אחד שמאבד שלושים ושבעה אלף איש ,בעוד שבטים אחרים נשארים יציבים או גדלים ,התמונה מתבהרת מאליה .אין כאן צורך לנחש ,המספרים הם אלו שמספרים את סיפורו של החטא והעונש. לאחר שהתבוננו בנתונים המספריים המבהילים המצביעים על התרוקנותו של שבט שמעון ,אנו ניגשים כעת ללבן את השאלה המונחת בבסיס העניין :אף שאנו רואים שמשבט שמעון חסרים ל"ז אלף מן המניין הראשון ,שהוא החיסרון הגדול ביותר מכל השבטים ,מכל מקום מהי הראיה שמשאר השבטים לא נפלו במגפה כלל? דילמא גם מעט משאר השבטים נפלו ,וכל הכ"ד אלף מתו רק משבט שמעון? וצ"ע. הדיון שלנו מתמקד בשאלה הלוגית והפרשנית :האם העובדה ששבט שמעון ספג את המכה הקשה ביותר מאפשרת לנו לקבוע בנחרצות שכל אותם עשרים וארבעה אלף נלקחו אך ורק משבט זה? הרי ייתכן שחלק מהמגפה פגע גם בבני שבטים אחרים ,אלא ששבט שמעון בלט בחסרונו בשל נסיבות נוספות ,או פשוט בשל היותו מוקד החטא. המרדכי (סנהדרין פרק חלק) ביאר :כי במקומות שבהם הכתוב או חז"ל מצביעים על עונש ממוקד ,יש להניח שהדבר נובע מזיקה מיוחדת בין החטא לחוטאים ,וכי העונש אינו מתפזר באופן אקראי אלא נצמד לשורש העבירה .הוא מבאר כי כאשר אנו מוצאים מניינים מפורטים המראים ירידה כה חדה ,הכתוב בא ללמדנו על מידת הדין שנמתחה על קבוצה מסוימת שהייתה החוליה החלשה בעת ההיא. רבי חיים פלטיאל (בפירושו על התורה ,פרשת פנחס) ביאר :את דברי רש"י וחידש ,כי העובדה ששאר השבטים לא התמעטו באופן דרמטי ,אלא אף התרבו בחלקם ,מוכיחה שלא נפלו מהם בשיעור ניכר במגפה .הוא מבאר כי אם היו עשרים וארבעה אלף מתים מכלל ישראל, היינו מצפים לראות השפעה מספרית גם בשבטים אחרים ,וכיוון שלא מצאנו זאת ,המסקנה היא שהמגפה נעצרה בגבולותיו של שבט שמעון. נראה לבאר את מהות הקושיה :רש"י אכן קובע קביעה נחרצת ,ודבריו מבוססים על הנחה שישנה חפיפה מוחלטת בין מספר המתים במגפה לבין החיסרון בשבט שמעון .אך אכן ,כפי שהעלית בדייקנות ,נותר לנו להבין האם זו מסקנה ודאית או הערכה המבוססת על השוואת המניינים .האם ייתכן שרש"י מתבסס על מסורת שבעל פה המבהירה שכל אותם אלפים היו בני שמעון ,וללא מסורת זו ,החשבון המספרי כשלעצמו אולי אינו מספק כדי לשלול מכל וכל נפילה של יחידים משבטים אחרים? זוהי שאלה שנותרה בצריך עיון ,המזמינה אותנו להעמיק בטיב המקורות שרש"י הניח לפנינו.

בבואנו לחתום את הפרק הכואב של שבט שמעון ,עלינו לעצור ולהתבונן בתובנות המוסריות העולות מן השבר .אובדן כה עצום של עשרים וארבעה אלף נפשות אינו רק מספר סטטיסטי ,אלא קריאת השכמה לאומה כולה על חשיבות השמירה על הגבולות הרוחניים והקדושה של מחנה ישראל. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף (בשיעוריו על הפרשה) ביאר :כי הלקח הגדול משבט שמעון הוא כוחה של ההתבדלות והזהירות .הוא מחדש כי מי שאינו נזהר בפרצות הקטנות ,סופו להיקלע למערבולת גדולה שבה הוא עלול לאבד את זהותו .השבט שנפל ,הוא השבט שאיבד את חוסנו בגלל פתיחות יתר לעצות זרות ,והדבר מלמד על חשיבות המבצר הפנימי של התורה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן (בספרו חפץ חיים על התורה) ביאר :את כוחו של הדיבור והעצה הרעה .הוא מחדש כי אם בלט העונש דווקא בשבט שמעון ,הרי זה משום שהם היו הראשונים להטות אוזן לעצת הרשע ,ובכך הפכו לראשונים להיפגע .השמירה על האוזניים והפה מהקשבה לדיבורים זרים היא המגן האמיתי מפני המגפה הרוחנית של כל דור ודור. נראה לבאר :השבר של שמעון הוא תמרור אזהרה לכל איש מישראל .כאשר אדם נותן לעצמו היתרים בטענה שהציבור עושה כן ,או בטענה שהניסיונות אינם כה נוראים ,הוא מעמיד את עצמו ואת סביבתו בסכנה .הלקח המוסרי הוא שהחיים של יהודי אינם הפקר, וכי בכל פעולה ובכל בחירה אנו נושאים באחריות לא רק כלפי עצמנו ,אלא כלפי שייכותנו הנצחית לכלל ישראל .כשאנו בונים חומה של קדושה סביב ביתנו וסביב לבנו ,אנו שומרים על החיים שלנו ועל היכולת שלנו להמשיך ולקיים את שליחותנו בעולם. במסלול של חיינו ,כאשר הניסיונות של שטים מתלבשים בלבושים חדשים של טכנולוגיה ומרחבים וירטואליים פרוצים ,עלינו להציב מצפן של תשובה והתמודדות .ההתמודדות אינה מתחילה ברגע שבו עומדים מול הפיתוי ,אלא בבניית תודעה של זהות חסינה .הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף היה מדגיש לעיתים קרובות את הצורך ביצירת גדרים סביב הנפש, שכן המציאות החיצונית נוטה תמיד להציע את הנגיש ,את המפתה ואת המסיח את הדעת, ורק עמידה איתנה על המשמר יכולה להגן על הלב. נראה לבאר :התשובה האמיתית לניסיונות הללו היא ההתמדה בלימוד התורה והחיבור לקהילה של קדושה .אדם שבוחר בבית המדרש כביתו ,שבוחר בחברה של צדיקים כסביבתו, ממילא יוצר לעצמו חסינות טבעית .התשובה אינה רק חרטה על העבר ,אלא יצירת עתיד שבו הלב אינו פנוי לחפש ריגושים חיצוניים ,כי הוא מלא וגדוש בתוכן האלוקי .זוהי הדרך שבה אנו הופכים את החטא ללקח ,ואת הלקח לעלייה ,שכן האדם שמתמודד וגובר ,הופך להיות כלי קיבול גדול יותר לאור האלוקי. עוד נראה ליישב :כוחה של התשובה הוא בהכרה שהניסיון אינו מוריד מערכנו ,אלא הוא מהווה שלב בדרך לתיקון עולם .כאשר אנו מבינים את הטעויות שלנו ואת הדרכים שבהן נפלנו לתוך שטי הלב ,אנו מקבלים על עצמנו לבנות מחדש את הגדרות ,להרחיק את עצמנו

מכל מקום של אבק זנות ועבודה זרה ,ולשוב אל התמימות של בני ישראל במדבר .זוהי עבודה של יום-יום ,שבה אנו מבקשים מהקב"ה שינחה אותנו בדרך אמת וישמור עלינו מפני כל מכשול ,כדי שנוכל להמשיך להאיר את העולם באור של תורה ,צניעות ויראת שמים טהורה. בתובנות שאנו לוקחים עמנו אל חיי היום-יום ,עלינו לזכור כי המדבר אינו רק זיכרון היסטורי ,אלא מציאות מתמשכת שבה כל אחד מאיתנו פוסע .הלקח המהדהד מהשבר של שבט שמעון הוא שהדרך אל התהום מתחילה תמיד בצעדים קטנים של יציאה מהמרחב המוגן ,בטיולים חסרי יעד אל עבר הלא נודע ,ובאשליה שניתן להטות את המבט אל המקומות האסורים ולהישאר נקיים .הלקח הגדול הוא שהשמירה על הלב ועל העיניים אינה הגבלה, אלא חירות אמיתית המאפשרת לנו לשמור על הנשמה שלנו כחלק מעם ישראל הקדוש, המחובר בברית עולם לבורא עולם.

עיקר העניין: שורש הנפילה נעוץ בבחירה המודעת של היחיד או הציבור לצאת אל מחוץ למחנה הקדושה ,מתוך רצון לטיול וחיפוש אחר ריגושים זרים ,מה שמוביל בסופו של דבר לאובדן הזהות והחוסן הרוחני .מרנן ורבנן מלמדים אותנו כי הפשיעה בתחילת הדרך – אותה התקרבות למקומות שאינם תואמים את דרך התורה – היא שגורמת לאדם לאבד את הבחירה החופשית שלו ולהפוך לטרף קל בפני כוחות הטומאה. ולענ"ד נראה לבאר ,כי התשובה לדורנו היא יצירת מחנה פנימי של תורה ויראת שמים ,שבו אנו מבינים כי לא המקום קובע את החטא ,אלא המקום שאנו בוחרים לתת לו בלבנו .כאשר אנו קובעים את עיתינו לתורה ומרחיקים את עצמנו מכל מקום שיש בו ריח של שטות ,אנו זוכים להיות דבוקים בברית הכהונה והשלום, ולהפוך את חיינו לצינור של אור ,קדושה וטהרה המאירים לכלל ישראל ,מתוך ידיעה שהכול נעשה לשם שמים ולכבודו יתברך. הדרמה המצמררת של שבט שמעון ,שהתחיל כעוצמה מתפרצת של חמישים ותשעה אלף איש ונותר בחיסרון כואב של עשרים ושניים אלף בלבד ,היא עדות ניצחת למידת הדין שאינה מוותרת על קוצו של יוד .דווקא בין המניינים ,בין פסיעה של אמת לפסיעה של טעות ,נמדדת דבקותו של אדם בבוראו .הקושיה שהעלינו על דברי רש"י נותרה כענן המרחף מעל ,מזכירה לנו כי גם במקום שבו הנתונים המספריים נראים כעובדה חלוטה ,נדרשת מאיתנו העמקה מתמדת להבין את גודל האחריות המונחת על כתפינו ,שמא גם אנו נסחפים במערבולת בלי להבחין שדרכנו נפרדה מדרך הכלל.