האם לעתיד לבוא יזכו הלווים בנחלה בארץ ישראל? הוכח מפרשת השבוע!

האם לעתיד לבוא יזכו הלווים בנחלה בארץ ישראל? הוכח מפרשת השבוע! הרוח המנשבת מעל דפי הנבואה של יחזקאל בן בוזי הכוהן ,משרטטת תמונה מרהיבה של ירושלים עתידית ,עיר ששנים עשר שערים לה ,כשכל אחד מהם נושא את שם אחד משבטי ישראל .אך בתוך השקט המקודש של שערי העיר ,צף ועולה סימן שאלה מסעיר ,כמעט פרדוקסלי :בין שמות השבטים המתנוססים על השערים ,מופיע שער מיוחד – שער לוי…

האם לעתיד לבוא יזכו הלווים בנחלה בארץ ישראל? הוכח מפרשת השבוע! הרוח המנשבת מעל דפי הנבואה של יחזקאל בן בוזי הכוהן ,משרטטת תמונה מרהיבה של ירושלים עתידית ,עיר ששנים עשר שערים לה ,כשכל אחד מהם נושא את שם אחד משבטי ישראל .אך בתוך השקט המקודש של שערי העיר ,צף ועולה סימן שאלה מסעיר ,כמעט פרדוקסלי :בין שמות השבטים המתנוססים על השערים ,מופיע שער מיוחד – שער לוי .האם ייתכן כי שבט לוי ,זה אשר לא נטל חלק בנחלת הארץ בעת כניסתם של ישראל בראשות יהושע ,זוכה לשינוי מעמדו לעתיד לבוא? האם הלווים ,אלו שהיוו את לגיונו של מלך ולא קיבלו נחלה כדי שיהיו פנויים לעבודת השם ,עתידים לזכות באחוזת קרקע משלהם בתוך ארץ הנחלה? התהייה הופכת לרעד של ציפייה – האם ייתכן שההגדרה המוחלטת של שבט לוי ,כמי שאין לו חלק ונחלה בארץ ,עומדת לעבור מטמורפוזה נצחית ,או שמא שער לוי אינו אלא זיכרון נצחי למעמדם הרוחני ,בעודם נותרים ללא נחלה גשמית גם בעידן הגאולה? בבואנו להאיר את הסוגיה מתוך אורייתא ,עלינו להביא את הפסוק המלמד על מניין הלווים בפרשתנו ,כפי שכתוב :ואלה פקודי הלוי למשפחתם (במדבר כו ,נז) .פסוק זה מעורר תהייה מדוע יש למנות את שבט לוי ,והרי הם לא נטלו חלק בנחלת הארץ. הרמב"ן (במדבר כו ,נז) ביאר :לא ידעתי למה ימנה בני לוי ,ומה תועלת עתה במניינם .אולי

לאלה נתנו הערים לשבת ומגרשיהן לבהמתם ,לא לנולדים אחרי כן .או שנעשה להם לכבוד לפני השם ,שלא יהיה לגיון של מלך פחות שלא ישגיחו עליו למנותו כשאר העם .והזכיר עמרם ואשתו ,כי בני לוי ימנו לשנים לכהנים ולוים וראוי לפקוד אהרן ובניו לעצמן .הסבר זה מלמדנו שמניין הלווים אינו נועד לחלוקת נחלה חקלאית כבשאר השבטים ,אלא יש לו משמעות של כבוד והכרה במעמדם המיוחד כלגיון של מלך. עוד בפרשתנו מוזכר אופן החלוקה :לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו איש לפי פקדיו יתן נחלתו (במדבר כו ,נג-נד) .פסוקים אלו קובעים את העקרון של חלוקה לפי מספר הנפשות. רש"י (במדבר כו ,נד) ביאר :לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו -על פי הגורל .והיה הנס נעשה על ידי אורים ותומים ,שהיו מכריזים זה השבט עולה וזה עולה .אומרים רבותינו, על פי רוח הקודש היו אומרים ,ועל פי הגורל היו מחלקים את התחומין .ביאור הדברים הוא שהגורל אינו הטלת מקריות ,אלא בירור רוחני המכוון על ידי אורים ותומים להתאמת גודל הנחלה למספר האנשים ,מה שמדגיש את הזיקה שבין הנפש לבין הקרקע. הרמב"ן (במדבר כו ,נד) ביאר :שארץ ישראל לשבטים נתחלקה ,שנים עשר חלקים שווים עשו ממנה ,ונטל שבט שמעון הממועט שבהם ,כשבט יהודה שמרובה באוכלוסין ,ונטלו אפרים ומנשה כראובן ושמעון בשווה .ומה שאמר הכתוב לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט, לעניין בתי אבות הנזכרים בפרשה דבר הכתוב ,שהשבט מחלק חלקו לבתי אבות של יוצאי מצרים ,ובית אב מרובה נותנין לו חלק גדול ובית אב ממועט נותנין לו חלק קטן .כאן אנו מגלים כי החלוקה לשבטים הייתה שוויונית בגודל השטח הכללי ,בעוד המדרג לפי מספר האנשים התקיים בתוך פנים השבט עצמו. לעיצומו של עניין ,נראה לבאר כי המקורות בפרשה מציירים תמונה שבה ללווים יש מקום של כבוד במניין ,אך הם נותרים מחוץ למעגל הנחלה הארצית השבטית .עם זאת ,עצם המניין מעיד כי הם חלק בלתי נפרד מכלל ישראל ,גם אם תפקידם מוגדר אחרת. בבואנו לצלול אל דברי חכמינו בתלמוד ,אנו פוגשים את הניסיון להבין את מהות הנחלות לעתיד לבוא ,ואת מקומם של שבט לוי בתוך החלוקה הנבואית המופיעה בספר יחזקאל. הגמרא במסכת בבא בתרא (דף קיז ע"ב) מביאה את הדיון בעניין חלוקת הארץ העתידית: עתידה ארץ ישראל שתתחלק לשלשה עשר שבטים ,שבתחלה לא נתחלקה אלא לשנים עשר שבטים .המפרשים עומדים על כך שחז"ל ראו בנבואת יחזקאל תוכנית פעולה לעתיד ,שבה יתווסף חלק לנשיא ,ועל כן עולה השאלה היכן ממוקם כאן שבט לוי. עוד בגמרא שם (דף קכב ע"א) מובא :ועוד תניא ,עתידה ארץ ישראל שתתחלק לשלשה עשר שבטים ,שבתחלה לא נתחלקה אלא לשנים עשר שבטים .אידך למאן? אמר רב חסדא: לנשיא ,דכתיב והעובד העיר יעבדוהו מכל שבטי ישראל .אמר ליה רב פפא לאביי ,אימא רונגר בעלמא! לא סלקא דעתך ,דכתיב והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחוזת

העיר .מתוך דיון זה עולה כי החלוקה לעתיד היא בעלת אופי שונה מהחלוקה הראשונה ,והיא כוללת אחוזות נפרדות למקדש ,לעיר ולנשיא ,מה שמשנה את פני המפה של נחלות ישראל. בגמרא בבבא בתרא (דף קכב ע"א) נמנים שמות השבטים בשערי ירושלים ,ובתוכם מופיע שער לוי .המפרשים שם דנים האם אזכור זה בשערי העיר מעיד על קבלת נחלה ממשית, או שמא מדובר בכבוד הניתן לשבט ששמר על קדושתו לאורך הדורות .התוספות (דף קכב ע"א דבור המתחיל ואידך) ביאר :שאכן לעתיד לבוא שבט לוי יטול חלק ונחלה בארץ ,ועל כן הם נמנים בין השערים כבעלי חלק בנחלת העיר והמקדש. לעיצומו של עניין ,נראה לבאר כי חז"ל מציבים בפנינו מציאות שונה לעתיד לבוא .אם בעבר הלווים היו חסרי נחלה ארצית כדי לשמש כלי שרת למקדש ,הרי שלעתיד לבוא ,כאשר כל הארץ תתקדש וגבולותיה יתרחבו ,ייתכן כי יזכו גם הלווים לאחיזה בנחלה ,כחלק מהשלמת התיקון העולמי שבו גם עובדי השם יזכו לחוש את הקרקע תחת רגליהם כחלק מנחלתם. לאחר שהבנו את המקורות בתלמוד ,אנו ניגשים לעמדות הראשונים שנחלקו כיצד ליישב את שאלת נחלת הלווים לעתיד לבוא ,אל מול האיסור המוחלט שהיה קיים בעת החלוקה הראשונה. הרשב"ם (בבא בתרא קכב ע"א ד"ה ועוד) ביאר :שאכן לעתיד לבוא שבט לוי יטול חלק ונחלה בארץ, ועל כן הם נמנים בין השערים כבעלי חלק בנחלת העיר והמקדש .להבנתו ,הסיבה שיש שלוש עשרה נחלות (שנים עשר שבטים וגם הנשיא) ולא ארבע עשרה ,היא שלעתיד לבוא אפרים ומנשה לא ינחלו שני חלקים כפי שהיה בעבר ,אלא חלק אחד ,חלק יוסף ,ובכך מתפנה מקום לשבט לוי. תוספות (בבא בתרא קכב ע"א ד"ה ואידך) ביאר :בדומה לרשב"ם ,שהלווים יזכו לנחלה לעתיד לבוא ,וכי מניין השערים בשער ירושלים מבטא את שותפותם המלאה בנחלת הארץ ,כיוון שבעידן המשיח ישתנה המעמד של הלווים והם יטלו חלק בנחלה. הר"ן (בבא בתרא קכב ע"א ד"ה ואידך) חלק וביאר :שגם לעתיד לבוא שבט לוי לא יטול חלק ונחלה בארץ ,אלא אפרים ומנשה יזכו כל אחד בחלק ,ושבט לוי ימשיך לגור בערים המיועדות להם ,כגון ערי הלווים וערים סביב ירושלים ברצועה של המשיח .את דבריו ביסס על הפסוק ביחזקאל יוסף חבלים ,המלמד כי שבט יוסף יטול חלק כפול ,ולכן אין צורך לפנות מקום לשבט לוי בנחלת הארץ. הגר"א שפירא (חלוקת ארץ ישראל לעתיד לבוא) ביאר :את קושיית הסתירה לשיטת הרמב"ם, שאסור ללוי ליטול חלק בירושת הארץ .הוא חידש שאסור ללוי ליטול חלק מדין ירושת ארץ ישראל ,אך לעתיד לבוא אין מדובר בירושה ,אלא בחלוקה חדשה של ארץ שכבר שייכת לעם ישראל ,ולכן אין כאן הפקעה של שבט לוי מנחלת הארץ. לעיצומו של עניין ,נראה לבאר כי המחלוקת בין הראשונים נוגעת להגדרת מושג הנחלה לעתיד לבוא .בעוד שהרשב"ם ותוספות רואים בנחלת העתיד שינוי מהותי במעמד השבטים, הר"ן שומר על המסגרת המקורית של חלוקת הארץ ומייחד את מקומם של הלווים בערים מיוחדות ,תוך שהוא רואה באזכור שער לוי כזיכרון וכבוד לשבט ולא כקבלת נחלה ממשית.

לאחר שהתוודענו לשיטות הראשונים ,אנו צוללים אל עומק דברי האחרונים ,המבקשים להכריע במחלוקת מורכבת זו ולגבש את ההבנה בהגדרת הנחלה לעתיד לבוא. הספר פני יהושע (בבא בתרא קכב ע"א) ביאר :את קושיית הר"ן על הרשב"ם ,וטען כי ייתכן שכוונת הרשב"ם היא לומר שהלווים לא יזכו לנחלה ככל השבטים ,אלא יקבלו נחלה מיוחדת סביב העיר והמקדש ,וזו כוונת התורה באזכור שער לוי .לפי דבריו ,אין כאן שינוי בדין הירושה האסור על הלווים ,אלא יצירת מעמד מיוחד שאינו מוגדר כנחלת ירושה רגילה. ספר חזון איש (על בבא בתרא קכב ע"א) ביאר :כי גם לשיטת הרשב"ם ,אין הכוונה שהלווים יהיו ככל השבטים ,אלא שהנחלה שתינתן להם לעתיד לבוא תהיה שונה מהותית מנחלת שאר השבטים ,שכן אופייה של הארץ לעתיד לבוא יהיה בעל קדושה יתרה .הוא מחדש שהאיסור על הלווים ליטול נחלה היה תלוי במציאות שבה המקדש היה במקומו ,אך בעידן הגאולה שבו השכינה תשרה על כל הארץ ,ישתנה המעמד הרוחני של הלווים. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף (בשו"ת יביע אומר ח"ו יו"ד סי' לב) ביאר :את יסוד הדברים, שאין לנו להכריע בדברי נבואה כדרך שאנו מכריעים בדיני ממונות ,שכן הדברים נעלמים מאיתנו עד שיבוא אליהו הנביא .עם זאת ,הוא ציין כי הדיון בשיטות הראשונים מלמדנו שגם בתוך עולם הקודש ישנן השקפות שונות על אופן ההנהגה האלוהית לעתיד לבוא. ספר מדרש תלפיות (ערך לוי) ביאר :כיצד ליישב את הסתירה בדברי יחזקאל .הוא הבחין בין מצב שבו הלווים נמנים בשערי ירושלים ,המורה על זיקתם הנצחית למקדש ,לבין המציאות הטכנית של חלוקת הארץ ,שבה עשויים הם לקבל שטח מוגדר סביב העיר ,ושטח זה אינו נחשב לנחלת שבט כבשאר השבטים ,אלא לנחלת המקדש עצמו. לעיצומו של עניין ,נראה לבאר כי האחרונים מבקשים להציב את הלווים במקום שבו הם אינם יוצאים מגדרם המקורי ,אך זוכים למעמד המבטא את רוממותם בעידן הגאולה .המתח בין שיטות אלו חושף כי השאלה על נחלת הלווים אינה שאלה ממונית גרידא ,אלא שאלה על מהותו של המקדש ועל אופן השראת השכינה בארץ ישראל לעתיד לבוא. לאחר שהעמקנו בשיטות הראשונים והאחרונים ,אנו פונים אל גדולי הדורות האחרונים, אשר חתרו ליישב את גדרי נחלת הלווים בתוך המציאות העתידית ,תוך בחינת גבולות המושגים של ירושה וקניין בנבואת יחזקאל. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף (בשו"ת יביע אומר ח"ח יו"ד סי' ל) ביאר :כי גם אם נסבור ששבט לוי יזכה לנחלה לעתיד לבוא ,אין בכך כדי לבטל את דין התורה שניתן למשה ,אלא מדובר בהוראת שעה או בשינוי סדרי עולם שייעשה על ידי מלך המשיח .הוא הדגיש כי אין לנו להוציא מפשוטו של מקרא האומר לוי אין לו חלק ונחלה ,אלא רק בדרך של בירור נבואי המעלה את מעמדם של הלווים בתוך הקדושה העתידה. מו"ר הגר"א וייס (בשו"ת מנחת אשר ח"ב סי' קט) ביאר :את עומק השאלה ,האם מדובר בשינוי מהותי בהגדרת השבט או בשינוי בדרך השראת השכינה .לשיטתו ,ייתכן ששבט לוי יזכה לנחלה משום שבעתיד לבוא המקדש יתפשט על פני כל הארץ ,ואם כל הארץ תהיה במדרגת

מקדש ,הרי שאין עוד הבדל בין השבטים ,וכולם הופכים לממלכת כהנים וגוי קדוש ,כך שאין עוד מניעה מהלווים לשבת בתוך נחלתם. רבנו הקהילות יעקב הסטייפלר (בספרו קהילות יעקב על בבא בתרא קכב ע"א) ביאר :כי הנחלה שתהיה ללווים לעתיד לבוא אינה מוגדרת כנחלת קרקע רגילה ,אלא כמעין חצר פנימית של המקדש .הוא הסביר שגם אם יזכו לשטח ,הוא תמיד יישאר תחת השם של קודש לה', כך שהזיקה המהותית שלהם כמי שמוקדשים לעבודת ה' לא תשתנה לעולם ,אלא רק צורת הביטוי שלה במציאות הארצית. ספר דברי יציב (על מסכת בבא בתרא) ביאר :כיצד ניתן לפרש את שער לוי בירושלים מבלי להגיע לסתירה הלכתית .הוא ציין ששער זה אינו מסמל קנייניות על האדמה ,אלא את השייכות הרוחנית העמוקה של הלווים לעיר הקודש .כמו שהלווים היו מפוזרים בערי הלווים כדי להורות תורה לעם ,כך לעתיד לבוא ,תפקידם יהיה להוות את השער שדרכו תעבור הקדושה לכל יושבי ירושלים ,וזוהי הנחלה האמיתית שלהם – נחלת התורה והרוח. לעיצומו של עניין ,נראה לבאר כי גדולי הדורות האחרונים מבקשים להבחין בין נחלת חומר לנחלת צורה .אם בראשית ימינו נחלה נמדדה בדונמים ובגבולות ,לעתיד לבוא הנחלה תימדד בדרגת הדבקות בשכינה .הלווים ,שתמיד היו הראשונים בדבקות ,זוכים לקבל את השער הנכסף לא בגלל שינוי מעמדם ,אלא בגלל שהמציאות כולה מתעלה לרמה שבה אין עוד הפרדה בין עובד השם לבין הארץ שבה הוא פועל. לאחר שהתבוננו בדברי גדולי הדורות על מהות הנחלה לעתיד לבוא ,ננסה להפיק מכך נפקא מינות מעשיות ,המאפשרות לנו לחיות את תודעת הגאולה כבר בתוך מציאות חיינו. נפקא מינה ראשונה נוגעת להבנת הקשר שבין המקום הפיזי לבין השליחות הרוחנית .אם לעתיד לבוא ,גם שבט לוי ,המופקע מחלק ונחלה גשמיים ,זוכה להשתקף בשערים ולהיכנס למרחב של קדושה ,הרי שגם בימינו ,כל אדם – גם מי שמרגיש שאין לו נחלה מוצקה בארץ או במעמד – יכול למצוא את המקום הרוחני שלו בתוך בניין הקהילה והמקדש .נפקא מינה זו מלמדת אותנו שלא הנדל"ן קובע את המקום שלנו ,אלא הקשר שלנו לעבודת ה’. נפקא מינה שנייה עולה מתוך הדיון על ההבדל בין נחלה כקניין לבין נחלה כזיקה .אם נחלת הלווים היא נחלה של זיקה ,כפי שביאר הדברי יציב ,הרי שבימינו ,כאשר אנו עוזרים לבניית מוסדות תורה או קהילה ,אנו בונים לעצמנו נחלה נצחית .אדם אינו חייב להיות בעל קרקע כדי להרגיש שייכות לארץ ,אלא יכול לייצר לעצמו נחלה רוחנית דרך הקשר למקומות הקדושים וללימוד התורה ,המהווים בבואה לעתיד לבוא. נפקא מינה שלישית נוגעת להנהגת האדם הפרטי מול השינויים בחיים .מתוך דברי הגר"א וייס ,אנו למדים ששינויים במציאות שלנו ,גם אם הם נראים כסתירה למה שהכרנו עד היום ,אינם בהכרח ביטול של האמת הישנה ,אלא התעלות למדרגה חדשה שבה הניגודים מתיישבים .כשם שהלווים שהיו מופקעים מנחלה ימצאו את מקומם בעידן שבו כל הארץ

קודש ,כך גם אנחנו יכולים לראות את הקשיים והשינויים בחיינו כשלבים המכינים אותנו לקראת התגלות של אור גדול יותר. לעיצומו של עניין ,נראה לבאר כי הנפקא מינות מלמדות אותנו שסוד הנחלה הוא היכולת להפוך את המציאות הפיזית לכלי קיבול לרוח .כאשר אדם מרגיש שהמקום שלו אינו מובטח, הוא מוזמן להסתכל על הלווים ולראות שגם ללא חלק גשמי ,יש להם שער משלהם .זוהי הנחלה האמיתית שלנו – להיות שותפים בבניין הרוחני של הכלל ,ולהבין שכל צעד שאנו עושים למען התורה ,הוא נדבך בנחלה הפרטית והכללית שלנו לעתיד לבוא. בעומק הסוגיה מתגלה כי השאלה על נחלת הלווים אינה רק דיון טכני על חלוקת שטח ,אלא חקירה מהותית ביחסי האדם ,האדמה והשכינה .עולמנו הנוכחי מחולק לנחלות ,לתחומים ולגבולות ,שכן החומר זקוק למסגרת שתגדיר אותו .שבט לוי הופקע מנחלה גשמית דווקא כדי להורות שקיימת מציאות שאינה תלויה במרחב המצומצם של הדונמים והגבולות. הלווים הם האנשים שהגוף שלהם נועד לשרת את הרוח ,ולכן אין להם צורך בנחלה ארצית שתמשוך אותם אל הקרקע ,שכן נחלתם היא השם יתברך עצמו. נראה להרחיב :מה שמתרחש לעתיד לבוא ,שבו הלווים זוכים לנחלה ,אינו ביטול של ייעודם הקודם ,אלא השלמתו .כאשר המציאות כולה תתקדש ,הפירוד בין קודש לחול יצטמצם .הנחלה שתהיה ללווים לעתיד לבוא היא בעצם ביטוי לכך שהאדמה עצמה אינה צריכה עוד להיות מופרדת מהקדושה .כשאדם משיג את המדרגה שבה הוא מרגיש שכל פעולותיו בעולם הזה ,אפילו אכילה ושתייה ,הן עבודת השם ,הוא כבר אינו זקוק להפרדה חדה בין עבודת המקדש לבין חיי המעשה .נחלת הלווים לעתיד היא הבטחה לכך שהחומר והרוח יתאחדו במקום שבו הגבולות נמוגים. עוד נראה ליישב :ההבחנה בין המצב הנוכחי לעתידי נובעת משינוי במידת הכלים שלנו. כיום ,הנפש האנושית נדרשת להגדרות ברורות כדי שלא תאבד את דרכה ,ולכן השבטים צריכים נחלות מוגדרות והלווים צריכים ערים מיוחדות .אך לעתיד לבוא ,כאשר תתגלה האחדות האלוהית בגלוי ,התודעה תתרחב ותוכל להכיל את האחדות ללא פחד .הלווים המקבלים שער בירושלים הם הסמל לכולנו :ללמוד כיצד לאחוז בעולם ,מבלי להיאחז בו. זוהי חכמת הלווים – להיות נוכח בתוך המציאות הארצית ,אך להישאר מחובר בנשמה אל מקום שמעבר לזמן ולמקום. כשאנו מתבוננים אל תוך נפשנו פנימה ,השאלה על נחלת הלווים הופכת למסע מרגש אל השייכות האמיתית של האדם .לעיתים אנו מרגישים שאין לנו חלק ונחלה ,שאנו עומדים מחוץ למעגל ,שחסר לנו משהו בסיסי כדי להרגיש נינוחים ושייכים למציאות .שבט לוי, המופקע מנחלה ארצית ,מזכיר לנו שהמחסור הזה הוא לעיתים הברכה הגדולה ביותר .הוא מלמד את הנפש שהערך העצמי שלנו אינו נמדד בנכסים שצברנו או בחלקת האדמה שאנו אוחזים בה ,אלא בעומק הקשר שלנו אל מקור החיים .האמונה שהלווים עתידים לקבל שער היא הקריאה לנפש להבין שגם אם כרגע אין לנו נחלה ,השער פתוח עבורנו ,ושייכותנו היא אל הנצח ולא אל הרגע החולף.

נראה להוסיף כי החיבור לנפש מתרחש ברגע שבו אנו לומדים שגם הריקנות שאנו חשים – הכמיהה למשהו שעדיין אינו בידינו – היא בעצם פתח של קדושה .הלווים שלא נטלו נחלה, פנו אל ה' והפכו אותו לנחלתם .בדומה לכך ,ברגעי משבר של חוסר ודאות ,אנו יכולים ללמוד להישען על אותה ידיעה שאנו מובלים ביד מכוונת .הנפש שמוצאת את השער שלה בתוך ירושלים העתידית ,היא נפש שלמדה להפוך את האובדן ליתרון ,ואת הניתוק מהחומר לחיבור הדוק אל הרוח .זוהי עבודה פנימית של שחרור היאחזות ,המאפשרת לאדם לחיות את ההווה מתוך חופש פנימי מוחלט ,תוך ידיעה שכל מה שאנו זקוקים לו באמת ,כבר נמצא בקרבנו. עוד נראה לבאר ,כי הדינמיות המחשבתית הזו דורשת מאיתנו לפתח אמונה יציבה בטוב הנסתר .כשם שהנביא יחזקאל צופה מציאות שבה השערים יפתחו לשבט לוי ,כך אנו נקראים להאמין שישנם שערים בחיינו שכרגע נראים סגורים או לא קיימים ,אך הם ממתינים לנו בזמן הנכון .הנפש שמאמינה בכך אינה חיה מתוך חוסר ,אלא מתוך ציפייה דרוכה לטוב עתידי .הגאולה האישית של כל אחד מאיתנו מתחילה ברגע שבו אנו מפסיקים להגדיר את עצמנו לפי הגבולות שהעולם מציב לנו ,ומתחילים לחיות בתודעה של בני חורין ,שמקומם בבית המקדש מובטח ,גם אם הדרך אליו נראית כרגע מופשטת ורחוקה. במסע המוסרי שאנו סוללים ,המצפן הפנימי הנבנה מתוך עיסוקנו בנחלת הלווים מצביע על קיומו של קו דק אך מהותי בין הסתפקות במועט לבין פסיביות רוחנית .מוסר התורה מלמד אותנו כי האדם נדרש למצוא את האיזון העדין שבין החזקת עולם המעשה לבין שמירה על קומה רוחנית זקופה .שבט לוי מהווה עבורנו את המצפן המוסרי של אלו שאינם מוותרים על מהותם בעבור צרכים חומריים .אדם הבוחר להציב את הקדושה במרכז חייו, גם אם הדבר דורש ממנו לוותר על אחיזה בנכסים או במעמדות חברתיים רגילים ,זוכה למעמד פנימי שאינו תלוי בדבר. נראה להסביר ,כי המצפן המוסרי שלנו נמדד במידת הנאמנות שלנו לייעודנו .אדם שמרגיש שתפקידו בעולם הוא להאיר תורה או להוסיף קדושה ,צריך להיזהר שלא להשאב אל תוך המרוץ אחר רכוש או נחלה באופן שירחיק אותו מהמטרה המקורית .עם זאת ,לימודנו על כך שלעתיד לבוא הלווים יזכו לשער בנחלה ,מלמד אותנו כי אין צורך בסיגוף מיותר .המוסר התורני מעודד אותנו לקחת את מה שניתן לנו מן השמיים – בין אם זו נחלה גשמית או אחיזה רוחנית – מתוך הכרה כי הכל נועד לשם שמיים ,וכי גם הנחלה הארצית יכולה להפוך לכלי קיבול לקדושה אם משתמשים בה ביושר ובאמונה. עוד נראה לומר ,כי המצפן הפנימי הזה מחנך אותנו לענווה .כאשר אנו רואים את הלווים, שמקבלים את שערם בזכות ולא כתוצאה של תביעה כוחנית ,אנו לומדים כי המקום הראוי לנו יגיע בזמנו .לאחר שהתבוננו במחלוקת הראשונים ,עלינו להפנים כי החובה המוסרית שלנו היא להכין את הכלים הרוחניים ,ומתוך כך נזכה לשער שלנו בירושלים של מעלה ושל מטה. שלמות מוסרית אינה מתבטאת בכיבוש שטחים ,אלא בכיבוש היצר ובהתאמת הרצון האישי לרצון האלוקי ,כך שכל אדם ירגיש בביתו ,במקום שבו הועיד לו הקדוש ברוך הוא את מקומו. מתוך כל הנאמר ,אנו אוספים תובנות לחיי היום-יום .ראשית ,הידיעה כי גם במקום שבו