מדוע משה נמנע פעמיים מלפסוק הלכה?

מדוע משה נמנע פעמיים מלפסוק הלכה? הדמות הנצחית של משה רבנו ,האיש אשר זכה להוריד את התורה לעולם ,ניצב לפנינו בפרשות האחרונות של ספר במדבר כדמות חסרה – או שמא ,כדמות המלמדת אותנו את סוד השלמות האמיתית דווקא מתוך החיסרון .משה ,הצינור שדרכו אנו מכירים את דבר ה' ,מוצא את עצמו פעמיים בשתי צמתים דרמטיים ,נמנע מלהורות הלכה .פעם אחת מול זמרי בן סלוא ,בשיא החטא המביש…

מדוע משה נמנע פעמיים מלפסוק הלכה? הדמות הנצחית של משה רבנו ,האיש אשר זכה להוריד את התורה לעולם ,ניצב לפנינו בפרשות האחרונות של ספר במדבר כדמות חסרה – או שמא ,כדמות המלמדת אותנו את סוד השלמות האמיתית דווקא מתוך החיסרון .משה ,הצינור שדרכו אנו מכירים את דבר ה' ,מוצא את עצמו פעמיים בשתי צמתים דרמטיים ,נמנע מלהורות הלכה .פעם אחת מול זמרי בן סלוא ,בשיא החטא המביש של בנות מואב ומדין ,ופעם שנייה מול בנות צלפחד התובעות את נחלת אביהן .בשני המקרים הללו ,משה רבינו ,העניו מכל האדם ,בוחר להעביר את המשפט אל כסא הכבוד ,אל הקדוש ברוך הוא .מדוע דמות כה נעלה ,אשר כל תורתנו נגזרת ממנה, משתתקת? מהו הסוד החבוי בתוך "העלמת ההלכה" הזו? האם ייתכן כי דווקא השתיקה הזו היא הלימוד החשוב ביותר שמשה מוריש לנו לדורות ,לימוד על גבולותיו של האדם ,על יושרו הפנימי ועל האיסור החמור להיות שופט במקום שבו הנגיעה האישית מטשטשת את הראייה? צללו איתי אל תעלומה שבין אדם למקום ,בין צדק אנושי לבין משפט אלוהי ,ובין הכרת גבולותינו לבין ההכרה בגדלותו של בורא עולם. בבואנו לנתח את פשר ההעלמה של ההלכה ממשה רבנו ,נתבונן בשני המקרים המכוננים הללו .הראשון ,מעשה זמרי ,המתואר בפרשת בלק ,שבו הטיח זמרי בפני משה" :וכי בת יתרו מי התיר לך?" ,ובכך כבל את ידיו של משה מלהכריע בשאלת בועל ארמית .השני ,פרשת בנות צלפחד ,שבה תבעו הבנות את נחלת אביהן ,כשברקע עומדת השאלה המורכבת על מהותו של צלפחד והאם היה בכלל ה"מקושש" שחילל שבת. רש"י (במדבר כז ,ה) ביאר :את הפסוק "ויקרב את משפטן לפני ה'" ,שהלכה זו נעלמה ממנו,

ומשמעות הדברים היא שמשה בחר להסיר את אחריות ההכרעה מעצמו ולהעבירה אל מי שבוחן כליות ולב. הרבי מליובאוויטש ביאר :כי רש"י למד על העלמת ההלכה מלשון הפסוק "ויקרב את משפטן לפני ה'" ,שכן לו הייתה ההלכה גלויה לפניו ,לא היה צורך להביא את המשפט לפני ה' ,אלא היה משיב להן את הדין בעצמו .השתיקה של משה מעידה על כך שלא ביקש ללמוד את עצם הסוגיה ,אלא חיפש את הכרעת הדין האלוהית במקום שבו דעתו האנושית מושפעת מנגיעותיו. בספר אוהל תורה ביאר :את העומק שבפרשת בנות צלפחד ,שהיה ספק אם צלפחד איבד את נחלתו בשל חילול השבת ,שכן אמרו חז"ל שהמקושש הוא צלפחד .אולם ,כיוון שיש דעה שהוא התכוון לשם שמים ,משה לא יכול היה להכריע בעצמו בטוהר הדרוש ,שכן רק הקדוש ברוך הוא יודע מחשבות אדם אם כוונתו הייתה טהורה או לאו ,ולכן נדרש פסק דין עליון. נראה להסביר ,כי המכנה המשותף לשני המקרים הוא המפגש שבין סמכות התורה לבין אנושיותו של משה .כאשר האדם מזהה כי הוא עומד בנקודה שבה הוא "בעל עניין" ,המהלך הנכון והמוסרי ביותר אינו להכריע מתוך תחושת בטן או מתוך השפעה חיצונית ,אלא לעצור ולפנות אל האמת האלוהית הטהורה מכל רבב של נגיעה אישית .זהו אינו סימן לחולשה ,אלא שיאו של ענווה ,המבין כי שופט בשר ודם יכול לטעות כאשר לבו קשור בטבורו אל נשוא הדין. כאשר אנו מבקשים להבין את השורש הנפשי למה שנראה כהעלמה של הלכה ,עלינו להקשיב לקולות המהדהדים מבית המדרש של חז"ל ,המלמדים אותנו על כוחו המערפל של הרגש האנושי ,גם בנפשו של הגדול שבנביאים. הגמרא במסכת כתובות (דף קה ע"ב) ביאר :את היסוד העמוק של איסור שוחד ,באומרה ששוחד נקרא כך כי הוא "שהוא אחד" ,דהיינו שהנותן והמקבל נעשים לב אחד ,מה שמטשטש לחלוטין את היכולת לראות את האמת בצורה אובייקטיבית. רבי שלמה יצחקי (רש"י) במסכת סנהדרין (דף כז ע"ב) ביאר :כי הנגיעה האישית היא כה עמוקה ,עד שגם אדם שאינו נוטל ממון ,אלא פשוט מרגיש קרבה או דאגה לעניין מסוים, נחשב כמי שלבו קשור ואינו יכול לדון כראוי. מו"ר הגר"א וייס ביאר :כי העלמת ההלכה ממשה לא הייתה חסרון בידיעה ,אלא הגנה אלוהית על הדין .כאשר הקדוש ברוך הוא יודע שהשופט נמצא בסיטואציה שבה כל פסיקה שלו תתפרש כאינטרסנטית ,הוא מעלים את הדין כדי להוציא את המשפט מהתחום האנושי אל התחום האלוהי המוחלט. נראה להוסיף כי חז"ל מלמדים אותנו כאן יסוד אדיר בתיקון המידות :הידיעה ש"אדם קרוב אצל עצמו" .גם משה רבינו ,בשיא ענוותנותו ,לא היה חסין מפני המשקל של היותו נתון לביקורת .כאשר זמרי הטיח בו את דבריו על אשתו ,או כאשר בנות צלפחד העלו את שאלת ירושת אביהן ,משה הבין שכל הכרעה שלו תיתפס ככזו שנולדה מהמקום האישי .השתיקה

שלו היא ביטוי של גדלות נפש ,שכן הוא העדיף את האמת האלוהית על פני השימור של סמכותו כמורה ההלכה. בבואנו ללמוד את עמדת הראשונים על התנהלותו של משה רבנו ,אנו מגלים הערצה עמוקה לדרך שבה הוא מנווט בין כס המשפט לבין הכרת מגבלותיו האנושיות .הראשונים אינם רואים בשתיקת משה חיסרון ,אלא ביטוי לשיא הצדקות ,שכן הוא העדיף את האמת על פני היומרה להכריע בדבר שבו נגעו נפשית. הרמב"ן בפירושו על התורה (במדבר כז ,ה) ביאר :כי משה נמנע מלפסוק משום שרצה ללמד את הדורות הבאים כי השופט אינו רשאי להכריע במקום שבו לבו מעורב .הוא מבאר כי העלמת ההלכה הייתה הדרכה מן השמים ,שמטרתה הייתה להציב את הדין לפני הקדוש ברוך הוא ,ובכך להעניק לו תוקף נצחי שאינו נגוע בשיקולים זרים. הספורנו בפרשת בלק (במדבר כה ,ז) ביאר :כי משה אכן ידע את הדין בפנימיותו ,אך לא היה בידו להכריע בגלל הטענות שהוטחו בפניו ,אשר הפכו אותו לבעל עניין .הוא מדגיש כי משה עשה את המעשה הגדול מכולם – הוא הניח לצעיר ממנו ,פנחס ,לפעול ,ובכך אפשר לדין לצאת לפועל מתוך דמות שלא הייתה שנויה במחלוקת ולא הייתה מעורבת אישית. האברבנאל בפירושו על התורה (במדבר כז) ביאר :כי העובדה שמשה הלך לשאול את ה' מלמדת על הענווה האמיתית ,שכן אדם פחות ממנו היה מנסה להצדיק את עצמו או להכריע בכל מקרה .הוא מבאר כי השתיקה של משה בפרשת בנות צלפחד היא קריאת כיוון לכל דיין בישראל :כאשר הספק נוגע בלבך ,אל תכריע ,אלא הבא את המשפט לפני ה’. נראה להוסיף ,כי הראשונים כולם תמימי דעים שהעלמת ההלכה הייתה מעין חותמת אלוהית על טוהר כוונותיו של משה .הם מזהים בצעד זה לא רק רגע של עניוות ,אלא תוכנית חינוכית מרחיקת לכת .משה מלמד את עמו כי הכבוד להלכה אינו טמון בהכרעה מהירה, אלא בנכונות להודות במגבלות האנושיות ולהעניק למשפט את המקום הנקי והזך ביותר, הרחק מכל השפעה של אנוכיות או רגש חולף. לאחר שהתבוננו בדברי הראשונים ,נפנה אל האחרונים ,אשר מחדשים ומרחיבים את ההבנה ביחס למסירות הנפש של משה רבנו להוציא את משפט התורה מכל רבב של נגיעה אישית. האור החיים הקדוש בספרו על התורה (במדבר כז ,ה) ביאר :כי משה רבנו היה מודע לכך שכל פסיקה שיפסוק בשאלת בנות צלפחד תיראה בעיני העם ככזו שבאה מתוך נטייה אישית, כיוון שהוא עצמו היה זה שהוביל את העם במדבר .הוא מבאר כי משה העדיף להצטמצם ולהעלים את ידיעתו ,כדי שההלכה תצא ישירות מאת ה' ולא תיתלה בדמותו ,ובכך הוא הבטיח שהדין יישאר אובייקטיבי ונצחי. המשך חכמה (במדבר כז ,ה) ביאר :כי השתיקה של משה בפרשת בנות צלפחד הייתה מכוונת כדי להעצים את מעמדן של הבנות ,שכן העובדה שה' ענה להן ישירות הפכה את דרישתן לדין תורה מוחלט .הוא מבאר כי משה ידע שקיום התורה תלוי בהעברת האחריות אל העם,

וכי במקום שבו נדרשת הכרעה מוסרית כבדת משקל ,על המנהיג להציב את הקדוש ברוך הוא בחזית. הנצי"ב מוולוז'ין בפירושו העמק דבר (במדבר כה ,ז) ביאר :את הסוגיה של זמרי בן סלוא, והעמיד על כך שמשה לא העלים את ההלכה מחוסר ידיעה ,אלא משום שהבין שזהו רגע שבו נדרשת התערבות של קנאות טהורה ,שאינה כפופה לשיקול דעת אנושי .הוא מבאר כי פנחס ,שהיה פנוי מכל נגיעה אישית ,יכול היה לפעול בדרך שלא הייתה אפשרית עבור משה, ובכך הוכיח משה גדלות רוח בכך שפינה מקום לאחר. לעיצומו של עניין ,נראה להוסיף כי האחרונים רואים בהתנהלותו של משה מופת לכל מנהיג בישראל .היכולת להפסיק לפסוק הלכה ,גם כשאתה יודע את התשובה ,רק כדי לאפשר לאמת להישאר צרופה מכל אינטרס ,היא גבורה שאין למעלה ממנה .משה מלמד אותנו כי השירות האמיתי למען התורה אינו טמון בהכרח במי שאומר את המילה האחרונה, אלא במי שיודע להוביל את העם אל המקום שבו האמת האלוקית מדברת בעד עצמה, נקיות מכל נגיעה. בדרכנו להבנת המהלך הרוחני המופלא של משה רבנו ,נפנה אל גדולי הדורות האחרונים, המפיחים חיים בפרשות אלו ומראים כיצד הן רלוונטיות לכל אדם מישראל השואף ליושרה פנימית. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו יביע אומר (ח"א ,יו"ד סימן יא) ביאר :כי אדם שנוגע בדבר אינו רשאי לדון ,והדבר נלמד קל וחומר ממשה רבנו .הוא מדגיש כי לא מדובר רק בהלכות דיינות ,אלא במידה של ענווה אלוהית; כשם שמשה ,שהיה אבי כל החכמה ,עצר את פסיקתו בשל החשש מנגיעה ,כך כל תלמיד חכם וכל מנהיג חייב להיזהר ולהתרחק מן הדין כאשר לבו נוטה לצד מסוים ,גם אם הוא משוכנע בצידקת דרכו. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (ח"ב סימן קט) ביאר :כי גדלותו של משה רבנו נמדדה דווקא ברגעים שבהם הוא 'איבד' את ידיעתו .הוא מבאר כי אין מדובר בשכחה מקרית ,אלא בהתפשטות הגשמיות של הדעת כדי לאפשר לשכינה לדבר מתוך גרונו .הוא מלמדנו כי כאשר אדם מבטל את רצונו ודעתו האישית מפני כבודו של מקום ,הוא זוכה שהאמת תתגלה דרכו בצורה טהורה ,ללא שום הפרעה של המניעים האנושיים הקטנים. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים (הלכות לשון הרע ,כלל ו) ביאר: כי הדרך שבה משה בחר להוציא את המשפט מידיו היא המפתח לתיקון המידות של כלל הציבור .הוא מבאר כי השתיקה המכוונת של משה מול זמרי ובנות צלפחד לימדה את העם כי הדין אינו כלי שרת בידי אדם ,אלא כלי קודש שיש להשתמש בו בזהירות עילאית ובחרדת קודש ,תוך התרחקות מוחלטת מכל נגיעה שעלולה להכתים את אובייקטיביות הדין. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף ביאר :כי המקרים של משה רבנו משמשים כעמוד האש המנחה לכל פוסק בדורנו .הוא מבאר כי הגדולה של הפוסק אינה רק בידיעת

התורה ,אלא בנכונות לומר "איני יודע" או להעביר את המשפט לבית דין אחר ,כאשר הוא מרגיש שדעתו עלולה להיות מושפעת ,ובכך הוא מקיים את רצון ה' באמת ובתמים. לעיצומו של עניין ,נראה לבאר כי גדולי הדורות האחרונים מדגישים כי השתיקה של משה אינה רק היסטוריה ,אלא היא תוכנית עבודה לכל מי שחפץ לחיות בדרך האמת .הם מלמדים אותנו כי היושרה הפנימית של אדם נבחנת ברגעים שבהם הוא יכול להכריע ,אך בוחר לסגת לאחור ,כדי לאפשר לצדק האלוהי להופיע בטהרתו .זוהי גדולה של ממש – הידיעה שהאמת חשובה יותר מהכבוד העצמי ,ושהוויתור על האמירה האישית הוא הדרך המהירה ביותר להגיע אל דעת תורה האמיתית. הדיון המרתק על מניעיו של משה רבנו בהימנעותו מלפסוק ,מציב בפנינו נפקא מינות למעשה ,המחייבות אותנו לבחון את הדרך בה אנו מקבלים הכרעות בחיינו האישיים והציבוריים. נפקא מינה ראשונה נוגעת לכל אדם הנושא בתפקיד ציבורי או הנהגתי .אנו למדים מן המקרה של משה כי היכולת להכיר בקיומה של נגיעה אישית אינה מהווה סימן לחולשה, אלא עדות לאחריות גבוהה .נפקא מינה היא שבכל פעם שאדם עומד לפני הכרעה העלולה להיתפס ככזו שנולדה מאינטרס אישי ,עליו להעביר את ההכרעה לגורם ניטרלי או להביאה לפני הציבור בצורה שקופה .זוהי הנחיה פרקטית לשמירה על טוהר המידות והאמון הציבורי. נפקא מינה שנייה עולה מתוך התנהלותו של משה מול זמרי בן סלוא .כאשר אנו נקלעים לעימות חזיתי שבו אנו מרגישים מותקפים אישית ,נפקא מינה היא שאין עלינו להגיב מתוך דחף או כעס רגעי .במקום זאת ,עלינו ללמוד להשהות את התגובה ולחפש את הדרך שבה האמת תתגלה ללא מתווך אינטרסנטי .לעיתים ,הצעד המוסרי ביותר הוא לזוז הצידה ולאפשר לאדם אחר ,שאינו נגוע בפרשה ,לפעול ולתקן את המעוות ,כפי שעשה פנחס. נפקא מינה שלישית נוגעת ליחסינו עם הלימוד והידע .מתוך העלמת ההלכה ממשה, אנו למדים כי יש רגעים שבהם על האדם להניח את כל מה שהוא יודע בצד ,ולהפנות את שאלותיו ישירות אל הקדוש ברוך הוא .נפקא מינה זו מלמדת אותנו כי גם אדם בעל ידיעות רחבות וסמכות תורנית ,מחויב תמיד לשמור על פתיחות והקשבה לרצון ה' המשתקף בסיטואציה ,ולא להסתמך רק על מה שכבר ברור לו .עלינו תמיד להשאיר מקום לשאלות, במיוחד במקומות שבהם הלב שלנו נוטה לכיוון מסוים. לעיצומו של עניין ,נראה לבאר כי הנפקא מינות מלמדות אותנו שיושרה פנימית היא כלי העבודה המרכזי של כל יהודי .כאשר אנו משכילים להבין כי הנגיעות האישיות הן חלק בלתי נפרד מאנושיותנו ,אנו מקבלים כלים להתגבר עליהן .היכולת לעצור ,לבחון ,ולהימנע מהכרעה חפוזה ,אינה אלא הוכחה לכך שהאדם דבק באמת ואינו מחפש להאדיר את עצמו, אלא לבטל את רצונו בפני האמת האלוקית. בעומק הסוגיה מתגלה כי השתיקה של משה רבנו בשני המקרים – מול זמרי ובנות צלפחד

– אינה רק מהלך טכני של הימנעות מדיון ,אלא עדות ליסוד קיומי בתורת ישראל :ההבחנה בין הדין האנושי המוגבל לבין הצדק האלוהי המוחלט .כאשר משה נדרש להכריע ,הוא אינו פועל רק כשופט ,אלא כצינור להעברת דעת תורה .ברגע שבו הצינור הזה הופך להיות "נגוע" בנגיעה אישית ,כפי שקורה כאשר מטיחים בו האשמות אישיות או כאשר מדובר בשאלה שנוגעת לשורשי האמונה וההיסטוריה של העם ,הצינור חייב להיסגר כדי למנוע דליפה של דעת אנוש לתוך קודש הקודשים של ההלכה. נראה להרחיב :משה רבנו בתורתו מלמד אותנו כי הענווה אינה רק תכונת אופי ,אלא היא תנאי הכרחי לקבלת התורה .כאשר אדם מרגיש שהוא "יודע הכל" ,הוא עלול להחמיץ את האמת האלוהית שמתגלה בתוך ספק .משה ,בענוותו הגדולה ,ידע שהשכחה שלו אינה תאונה ,אלא הזמנה .הזמנה עבורנו להבין שגם אצל המנהיג הגדול ביותר ,יש רגעים שבהם עליו להניח את הכתר ,להסיר את סמכותו ,ולחזור להיות ככל אדם המפנה את שאלתו אל בורא עולם .זהו אינו כישלון ,אלא תיקון ,שכן בכך משה מכריז לעולם שהתורה שייכת לה' ולא לאדם ,ושהמנהיג הוא רק שליח המציית לקולו של מקום. עוד נראה ליישב :ההבחנה בין המקרה של זמרי למקרה של בנות צלפחד נוגעת בשני קטבים של קיום :במקרה של זמרי ,מדובר בהתמודדות עם החטא והרשע ,מקום שבו נדרשת הכרעה מוסרית חדה ,ומשה בוחר לפנות מקום לקנאי – פנחס – שיפעל מתוך עוצמה טהורה ולא מתוך אינטרס אישי .במקרה של בנות צלפחד ,מדובר בתיקון ועשיית חסד ,מקום שבו התורה מבקשת להעניק מקום למי שקולו כמעט נמחה .בשני הקטבים הללו ,משה מזהה את המקום שבו הוא עצמו עלול להוות מחסום לדין האלוהי ,ובחירתו להתרחק היא המעשה המנהיגותי האמיתי המאפשר לצדק לצאת לאור .זוהי חכמת הוויתור ,שבה המנהיג משתחרר מהצורך "לשלוט" בסיטואציה ,כדי לאפשר לרוח ה' לחדור לתוך המציאות. כשאנו צוללים אל מעמקי הנפש ,השאלה מדוע משה רבינו נמנע מלפסוק מזמינה אותנו לבחון את המקום שבו האדם פוגש את אלוהיו ברגעים של אי-וודאות .לכל אחד מאיתנו יש רגעים בחיים שבהם הוא מרגיש שהוא יודע את התשובה ,אך משהו בתוכו עוצר אותו .זהו רגע של חסד שבו הנפש מבינה שאין היא יכולה לסמוך על תבונתה בלבד .כאשר משה רבינו משתתק ,הוא מעניק לנו רשות לא לדעת ,רשות להודות במגבלותינו ,ולהבין שההודאה הזו אינה חיסרון אלא פסגת האמונה .הנפש שמרפה מהצורך להיות תמיד צודקת ,היא הנפש שזוכה לשמוע את קולו של הבורא בתוך השתיקה. נראה להוסיף כי החיבור לנפש מתרחש כאשר אנו מבינים שהשכחה של משה הייתה ביטוי ליושרה פנימית שאינה מכירה בפשרה .משה לא רצה שהתורה תתערבב בדעותיו הפרטיות, הוא ביקש שהיא תישאר טהורה .עבורנו ,זהו שיעור מופלא בחיפוש אחר האמת :לעיתים עלינו לעשות 'ניקוי כלים' פנימי ,להשליך את הדעות הקדומות ,את הרגשות הסוערים ואת הנגיעות האישיות ,כדי שנוכל להקשיב למה שבאמת נכון .כשהנפש לומדת לוותר על

האגו ,היא מתחילה להכיל את האמת האלוקית ,וזהו המסע אל האמונה האמיתית – להבין שהשלמות שלנו אינה תלויה בידע שלנו ,אלא במידת הקשר שלנו אל מקור החכמה. עוד נראה לבאר ,כי השתיקה הזו של משה מנחמת אותנו במקום שבו אנו מרגישים אבודים .אם גדול הנביאים נזקק לשאול ,אם הוא נאלץ להודות שאינו יודע ,בוודאי שגם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לעצור ולשאול .השתיקה אינה סימן לריחוק ,אלא הזמנה לקרבה .היא מלמדת אותנו שהבורא אינו מחפש מאיתנו שנפגין חוכמה מתמדת ,אלא שנהיה כנים איתו ועם עצמנו .כשאדם מודה שאין לו תשובה ,הוא פותח את השערים הגבוהים ביותר לשכינה לשכון בתוכו ,ובמקום שבו נגמרת הדעת האנושית ,שם מתחילה האמונה שמובילה אל התיקון השלם. במבט אל תוך המצפן הפנימי ,השאלה על שתיקתו של משה רבנו מהווה עבורנו בוחן מוסרי ליושרה שלנו .המצפן המוסרי דורש מאיתנו לזהות את הנקודה שבה הדעה שלנו מתערבבת עם האינטרס האישי שלנו ,ולהעז לעצור .כאשר אנו ניצבים בפני צומת מוסרי ,עלינו לשאול את עצמנו :האם אני פוסק מתוך דבקות באמת ,או מתוך רצון לשמור על מעמדי ,על כבודי או על תפיסת עולמי שאינה אובייקטיבית? היכולת להכיר בנגיעה היא הצעד הראשון בדרך לאדם מוסרי ,שכן היא מונעת מאיתנו להפוך את השיקול האישי לחוק מחייב. נראה להסביר ,כי המצפן הפנימי שלנו מכוון אל מול השתיקה המנהיגותית של משה. המוסר האמיתי אינו בהכרח היכולת להכריע בכל שאלה ,אלא היכולת לזהות מתי הדין דורש מאיתנו להסיר את האני שלנו מהתמונה .אדם המבקש להיות ישר ,לומד להבחין בין הקולות הפנימיים שלו ,ומבין שכאשר יש רגש חזק מדי או מעורבות אישית עמוקה ,עליו לבקש הכוונה ממקור חיצוני ,מהתורה או מחכמים אחרים .המוסר מתגלה בנכונות להודות בחוסר שלמות ,ובשמירה על גבולות ברורים בין המחשבה הפרטית לבין האמת התורנית. עוד נראה לומר ,כי האחריות המוסרית הזו היא הביטוי המזוקק ביותר לאהבת התורה. אדם שמוותר על הכוח שלו למען אמיתות התורה ,מעיד על כך שהתורה היא מעל לכל. המצפן שלנו מכוון אותנו להבין שכל נגיעה אישית היא חסימה של האור ,וכל ויתור על הנגיעה הוא פתיחה של צוהר לאור אלוהי חדש .משה רבנו ,בכך שנסוג לאחור ,הפך להיות המנהיג שכולנו שואפים לחקות – לא מנהיג ששולט בידע ,אלא מנהיג ששומר על גחלת האמת מכל רבב של אנוכיות ,ומזמין את כולנו להיות שותפים לחיפוש הזה ,מתוך ענווה ומתוך אמונה שלמה בדרך. מתוך מסענו המרתק בעקבות משה רבנו ,אנו חוזרים אל חיי היום-יום עם תובנות משנות חיים .ראשית ,עלינו ללמוד את אמנות העצירה :לא כל שאלה דורשת תשובה מיידית, ובוודאי לא כאשר אנו חשים שהלב שלנו אינו נקי לחלוטין משיקולים זרים .היכולת לומר "איני יודע" או "אני זקוק להכוונה" היא עדות לעוצמה פנימית ולא לחולשה .שנית ,עלינו לאמץ את הגישה שבה אנו מציבים את האמת מעל ה"אני" שלנו .כאשר אנו מתמודדים עם קונפליקטים ,עלינו לשאול את עצמנו :האם אני מגיב מתוך האמת ,או מתוך רגש פגוע? לבסוף ,הלימוד על משה מלמד אותנו לבטוח בהדרכה אלוהית; כשם שמשה פנה לה' בשעה