מדוע בנות צלפחד לא נישאו עד גיל ארבעים שבגיל זה כבר אי אפשר ללדת והרי אין סומכין על הנס?

מדוע בנות צלפחד לא נישאו עד גיל ארבעים שבגיל זה כבר אי אפשר ללדת והרי אין סומכין על הנס? בין מרחבי המדבר הלוהטים ,תחת שמיים רחבים וצרובים מחום ,ניצבו חמש אחיות – בנות צלפחד – שקולן העדין אך הנחוש עתיד היה להרעיד את אמות הסיפים של עולם ההלכה .הן היו בנותיו של איש מופלא ,צלפחד ,שנשמתו עלתה למרום והותיר אחריו נחלה בלב עולם ,נחלה שהן סירבו בתוקף להניח לה…

מדוע בנות צלפחד לא נישאו עד גיל ארבעים שבגיל זה כבר אי אפשר ללדת והרי אין סומכין על הנס? בין מרחבי המדבר הלוהטים ,תחת שמיים רחבים וצרובים מחום ,ניצבו חמש אחיות – בנות צלפחד – שקולן העדין אך הנחוש עתיד היה להרעיד את אמות הסיפים של עולם ההלכה .הן היו בנותיו של איש מופלא ,צלפחד ,שנשמתו עלתה למרום והותיר אחריו נחלה בלב עולם ,נחלה שהן סירבו בתוקף להניח לה להתפוגג כאדים במדבר .אך לא רק את נחלת אביהן הן ביקשו להציל; הן ביקשו להציל גם את עצמן ,את טוהרן ,את עתידן .שנות חלוף עברו ,השמש זרחה ושקעה על מחנה בני ישראל ,והבנות ,בחכמתן ובצדקתן ,המתינו .הן ידעו שאות נפשן לא תמצא מנוח בכל עובר אורח ,אלא רק במי שראוי להן – "להגון להן". השנים חלפו ,והנערות הפכו לנשים ,הגיעו לגיל ארבעים ,גיל שבו שערי הלידה הטבעיים ננעלים לפי חוקי הטבע הבראשיתיים .הלב פועם בדאגה :הייתכן שצדקניות אלו ,ששמן הולך לפניהן כחכמות הדור ,הימרו על חייהן ועל נחלתן? הרי התורה מחנכת אותנו לחיות בדרך הטבע" ,אין סומכין על הנס" ,וכיצד העזו להמתין עד שכל סיכוי להמשכיות פיזית נראה כמתפוגג מול עיניהן? האם אמון מוחלט בבורא עולם מחייב אותנו לעיתים ללכת על קצה הצוק ,או שמא מדובר כאן בסוד פנימי של דבקות ,המקדימה את הטבע והופכת אותו למשרת של הרצון האלוהי? בפרשתנו מובא המענה האלוקי לתביעתן של בנות צלפחד ,כפי שנאמר במדבר כז ,ז: "כן בנות צלפחד דוברות נתן תתן להם אחזת נחלה בתוך אחי אביהם והעברת את נחלת אביהן להן”.

רש"י (במדבר כז ,ז) ביאר :את הפסוק כאישור אלוהי לצדקת טענתן ,המלמד כי אכן מגיע להן לרשת את נחלת אביהן כבנותיו ,ובכך הוא מגלה את העומק שבתביעתן שהייתה מבוססת על חכמתן וצדקתן הרבה. רבי אברהם אבן עזרא (במדבר כז ,ז) ביאר :כי הדין שנקבע כאן הוא דין נצחי עבור כל דורות ישראל ,שבו הבת יורשת את אביה בהיעדר בנים ,ובכך בנות צלפחד זכו להיות הצינור שדרכו התגלה משפטו של הקב"ה בענייני ירושה. הרמב"ן (במדבר כז ,ז) ביאר :כי בנות צלפחד לא רק ביקשו נחלה ,אלא ביקשו להוכיח כי שמו של אביהן לא נמחה מישראל ,והקב"ה נתן להן את הנחלה כעדות לכך שגם בנשים שוכנת הקדושה היכולה להמשיך את שושלת אביהן בצורה רוחנית וגשמית. הספורנו (במדבר כז ,ז) ביאר :כי הטעם שהקב"ה הסכים לטענתן הוא מפני שהן פעלו מתוך אהבת הארץ ורצון עז שלא יגרע חלקו של אביהן מאחוזת הנחלה המובטחת ,ובכך הפגינו נאמנות מופלאה למורשת אבות. הכלי יקר (במדבר כז ,ז) ביאר :כי הפסוק מלמד אותנו שכל דין תורה אינו שרירותי ,אלא מבוסס על אמת פנימית שמתגלה מתוך תביעתן הצודקת של בנות צלפחד ,שחיפשו את האמת והצדק בעולם ,ובזכות כך זכו להכרה אלוהית. נראה להוסיף ,כי כל מפרשי התורה רואים בפרשה זו לא רק דיני ירושה ,אלא את העובדה שבנות צלפחד פעלו מתוך ראייה רחבה שביקשה לקדש שם שמים .הצבת הדין בפרשה זו מלמדת אותנו כי התורה אינה מתעלמת מרצונם הכנה של בני ישראל להמשיך את דרך אבותיהם ,אלא מעניקה לו מסגרת הלכתית ורוחנית ברורה. במסכת בבא בתרא (דף קי"ט ע"ב) אמרינן :תנא בנות צלפחד צדקניות הן חכמניות הן דרשניות הן .תני רבי אליעזר בן יעקב אפילו קטנה שבהן לא נישאת פחותה מארבעים שנה. והאמר רב חסדא ניסת פחותה מבת עשרים יולדת עד שישים בת עשרים יולדת עד ארבעים בת ארבעים שוב אינה יולדת אלא מתוך שצדקניות הן נעשה להן נס כיוכבד. בגמרא במסכת בבא בתרא (שם) מובא כי המעלה הגדולה של בנות צלפחד הייתה היכולת להמתין למצוא את האדם ההגון להן ,גם במחיר של המתנה מעבר לגיל הפוריות הטבעי. הגמרא מעמידה אותנו על הפלא הגדול שנעשה להן בדומה למה שקרה עם יוכבד ,שילדה את משה רבנו בגיל מבוגר ,ובכך מלמדת שצדקות יוצאת דופן יכולה לשנות את סדרי הטבע. רש"י במסכת בבא בתרא (שם) ביאר :כי היו צדקניות שלא רצו להינשא לאנשים שאינם הגונים להן בערכן הרוחני ,ולכן העדיפו להמתין שנים רבות עד שימצאו בן זוג שתואם למעלתן ,וסמכו על כוחן הרוחני שיזכו לפרי בטן גם לאחר שכבר עברו את הגיל המקובל להולדה בדרך הטבע. תוספות במסכת בבא בתרא (שם) ביאר :כי הנס שנעשה להן לא היה ללא סיבה ,אלא הוא נבע מהצדקות המופלגת שלהן ,שכן הקדוש ברוך הוא אינו מקיים נס למי שאינו ראוי לכך, ובנות צלפחד היו נשים מיוחדות במינן שכל מעשיהן היו לשם שמים בלבד.

בתלמוד ירושלמי במסכת בבא בתרא (פרק ח הלכה ג) ביאר :כי החוכמה והצדקות של בנות צלפחד היו כה גדולות ,עד שהן הצליחו להביא את הדין מפי הגבורה ,וכי המעשה שלהן לא היה סתם פעולה אנושית ,אלא מהלך אלוקי שהתגשם דרכן משום שהיו דבוקות בבורא בצורה מושלמת. נראה לבאר ,כי הגמרות הללו מציבות אותנו מול עובדה מטלטלת :ישנם מצבים בהם צדקותו של האדם אינה נמדדת רק בביצוע המצוות בדרך הרגילה ,אלא בנכונות ללכת בדרך יוצאת דופן מתוך אמונה תמימה .השתיקה וההמתנה של בנות צלפחד אינן מעידות על חוסר מעש ,אלא על עוצמה פנימית אדירה שסומכת על כך שהקב"ה ידאג למי שהולך בדרכיו ביושר. בבואנו ללמוד את עמדת הראשונים על התנהלותן של בנות צלפחד ,אנו נחשפים לדיון עמוק בשאלת הסמיכה על הנס וההצדקה להמתנה ממושכת שכזו ,מתוך אמונה בפריצת גדרי הטבע לטובת זיווג הגון. הרשב"ם (בבא בתרא קיט ע"ב) ביאר :כי היו בטוחות בצדקתן שיעשה להן נס כיוכבד ,ולכך נתעכבו עד ארבעים שנה בשביל להינשא להגון להן .הוא מדגיש כי לא מדובר בהפקרות, אלא בביטחון יוקד בצדקותן ,המאפשר להן לחרוג מגבולות האפשר הטבעי. הריטב"א (בעין יעקב ,בבא בתרא קיט ע"ב) ביאר :כי הבעלים שלהם סמכו על זכות הנשים שיהיה להם נס ,וכי נס זה היה חלק מההכרה השמימית בגדולתן של בנות צלפחד ,שכן הנישואין לא היו רק עניין אישי ,אלא פעולה של תיקון היסטורי בנחלתן. המהרש"א (בבא בתרא קיט ע"ב) ביאר :כי היה זה נס שנעשה על ידי תפילה מיוחדת ,ובאופן זה מותר לאדם צדיק לסמוך על הנס ,שכן התפילה אינה סמיכה על מקרה אלא פנייה ישירה לרחמי שמים שישנו את המציאות הטבעית עבור מי שדבק בבוראו באמת. נראה ליישב ,כי הראשונים אינם רואים בהמתנתן של בנות צלפחד התעלמות מהטבע, אלא הבנה עמוקה של היררכיית הכוחות :כאשר אדם מגיע למדרגה שבה הוא פועל רק למען מטרות אלוקיות ,הוא הופך לחלק מההנהגה שמעל הטבע .הצדקות שלהן לא הייתה רק תכונה מוסרית ,אלא כוח פעיל שעיצב מחדש את גורלן האישי והלאומי. האחרונים והפוסקים המעמיקים בסוגיה זו מנתחים את הנהגתן של בנות צלפחד לאור גדרי אין סומכין על הנס ,ומנסים לגשר בין המציאות הטבעית לבין הכוח הרוחני שפעלו בו. הגאון רבי שלמה קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (אבה"ע סי' ט') ביאר :שאין כאן נס טבעי כה גדול כפי שנדמה ,שהרי גם בדורות אלו מצוי שנשים יולדות גם לאחר ארבעים שנה .הוא מוסיף ומחדש :שמה שאמרו חז"ל שבת ארבעים אינה יולדת ,היינו רק אם לא היה לה בנתיים הרהורי בעל ,אך אם היה לה הרהורי בעל ,שפיר יולדת .הוא מבאר כי בנות צלפחד ,בהיותן צדקניות ,ודאי לא היה להן הרהור כזה ,ולכן הנס היה נחוץ כדי להשלים את פקידתן ,ועל כן ניתן לסמוך על סייעתא דשמיא בדרך של מציאת זיווג הולם. הגאון רבי אלחנן וסרמן בקובץ שיעורים (בבא בתרא דף קיט ע"ב) הקשה :היאך סמכו על הנס,

והרי בדרך הטבע לא יוכלו להוליד ,וזהו בגדר שכיח היזיקא ,ובכזה מקרה אין אנו אומרים ששלוחי מצווה אינם ניזוקין .הוא הניח קושיה זו בצריך עיון ,ובכך הוא מחדד את התמיהה על אופן הנהגתן של בנות צלפחד שלא נרתעו מן הסיכון. הגאון רבי יעקב ריישר בשבות יעקב (ח"ב סי' קנ"א) ביאר :את ההבדל היסודי בין חובת גבר לחובת אישה ,שמי שעברו עשרים שנה ולא נשא אישה כופין אותו לקיים מצות פריה ורבייה, מה שאין כן אישה שאינה מצווה כלל על מצווה זו ,ולכן בנות צלפחד לא היו מחויבות להינשא בזמן מסוים ,וממילא המתנתן לא הייתה בגדר עבירה אלא בחירה לגיטימית ,שבצדקותן זכו שתוצאותיה יהיו מבורכות. נראה להסביר ,כי האחרונים מנסים להעמיד את הנהגתן של בנות צלפחד במסגרת הלכתית ברורה ,שאינה מאיימת על גדרי הטבע וההלכה ,אלא משלימה אותם .הבנתם היא שצדקותן לא ביטלה את הטבע ,אלא פתחה בו פתח לאפשרות של ברכה אלוקית ,כאשר השתדלותן למצוא זיווג הגון – שהוא מצווה בפני עצמה – הציבה אותן בעמדה שבה הן ראויות לנס. גדולי הדורות האחרונים ,מאורות המאירים את הדרך לכל מבקש אמת ,שופכים אור יקרות על הנהגתן של בנות צלפחד ,תוך שהם מדגישים כי דרכן לא הייתה מבוססת על סמיכה אקראית על הנס ,אלא על חיבור עמוק לרצון ה' יתברך. הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' צא) ביאר :כי בנות צלפחד לא עברו על האיסור של סמיכה על הנס ,שכן בנסיבותיהן לא הייתה להן כל דרך אחרת לקיים את העצה הטובה שנמסרה להן בנבואה .הוא מבאר כי כאשר אדם פועל מכוח ציווי או הכוונה אלוקית ,אין זו סמיכה על הנס ,אלא כניסה תחת כנפי השכינה ,שבה הטבע כולו משתנה כדי להתאים את עצמו למצווה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשיעוריו ביאר :כי בנות צלפחד היו חכמות מחוכמות, שידעו את הבעיה העומדת לפתחן אך בחרו בדרך של שתיקה והמתנה .הוא מבאר כי לאחר שה' יתברך נתן להן את היתר הנישואין לכל השבטים ,הוא הוסיף עצה טובה להינשא רק לבני שבטן .בנות צלפחד ,ברוב צדקתן ,ביקשו לקיים את המלצת ה' באופן מושלם ,ועל כן העדיפו להמתין שנים ארוכות ,גם במחיר של מעבר לגיל הפוריות הטבעי ,מתוך ביטחון צרוף שמי שנתן להן את העצה הטובה ,לא יותיר אותן ללא פרי בטן. הגאון רבי אברהם דוב כהנא שפירא בספרו דבר אברהם (ח"א סי' א') ביאר :כי הנס שנעשה להן לא היה נס של כפיית הטבע ,אלא נס של השלמת הראוי להן מצד זכותן העצומה .הוא מבאר כי אין מכאן ראיה לכל אדם לסמוך על הנס ,אלא להיפך ,לימוד לכל מי שמוסר נפשו לקיים את עצת ה' באופן המדויק ביותר ,שסופו לזכות בהנהגה אלוקית נסתרת המאפשרת לו לפעול מעבר למגבלות הטבעיות. לעיצומו של עניין ,נראה לבאר כי גדולי דורנו מלמדים אותנו כי צדקנות אינה התרסה כנגד הטבע ,אלא הגעה לרמה רוחנית שבה האדם הופך להיות שותף למעשה בראשית .השתיקה

וההמתנה של בנות צלפחד היו למעשה פעולה רוחנית אקטיבית ,שבה הן פינו מקום בנפשן ובחייהן להופעתה של ההנהגה האלוקית ,ומתוך כך זכו שהטבע יכפיף את עצמו לזכותן. הדיון המרתק על אודות בנות צלפחד והמתנתן להינשא להגון להן ,מציב בפנינו נפקא מינות למעשה ,המחייבות אותנו לבחון את הדרך בה אנו מקבלים הכרעות גורליות בחיינו האישיים והציבוריים ,תוך שקלול בין השתדלות בדרכי הטבע לבין הביטחון בהנהגת הבורא. נפקא מינה ראשונה נוגעת לכל אדם הניצב בפני החלטה משמעותית בתחום השידוכים או התעסוקה ,שבה נראה כי הדרך הטבעית אינה מבטיחה את מבוקשו .נפקא מינה היא שאין האדם מחויב להתפשר על עקרונותיו הרוחניים או על מה שהוא מזהה כטובת נשמתו האמיתית ,אך ורק בשל לחץ של זמן או גיל .כפי שבנות צלפחד לא מיהרו להינשא לכל הבא ליד אלא חיפשו את ההגון להן ,כך גם בדורנו ,יש מקום להמתנה סבלנית המלווה בתפילה וביטחון ,ובלבד שזו אינה הופכת להתעצלות ,אלא להשתדלות מחושבת ומדויקת. נפקא מינה שנייה עולה מתוך דברי הפוסקים שציינו שאין סומכין על הנס בשב ואל תעשה אלא באופן של השתדלות בדרכי התפילה וההתבוננות .כאשר אדם נמצא בסיטואציה שבה הדרך הטבעית חסומה ,נפקא מינה היא שהדרך הנכונה היא לא לייאוש ,אלא להעמקת העיון והתפילה ,שהן הכלים המאפשרים לנס להתרחש .מי שפועל בדרך זו ,אינו בגדר סומך על הנס ,אלא בגדר מי שפונה אל מקור החיים ומבקש סייעתא דשמיא לשינוי המציאות הטבעית. נפקא מינה שלישית נוגעת להבחנה בין חובה הלכתית לבין רצון רוחני .כפי שראינו בשבות יעקב ,אישה אינה מחויבת במצוות פריה ורבייה כגבר ,ולכן לא היה עליהן חיוב הלכתי מיידי להינשא .נפקא מינה למעשה היא שבאותם תחומים שבהם האדם אינו מצווה באופן מוחלט, יש לו מרחב פעולה גדול יותר לקבל החלטות מתוך התבוננות פנימית ועומק רוחני ,ואין למהר ולכפות על עצמו מסגרות טבעיות אם הן סותרות את הערכים העליונים שאליהם הוא שואף להגיע. ולענ"ד נראה לבאר כי הנפקא מינות מלמדות אותנו שיושרה פנימית היא המצפן של כל יהודי .כאשר אנו משכילים להבין כי הנהגת ה' אינה מוגבלת רק לחוקי הטבע ,אלא פתוחה גם למי שדבק בו באמת ,אנו מקבלים כוח לחיים של עקביות וסבלנות .היכולת להמתין למענה הנכון ולבחירה הראויה ,מתוך אמונה שהקב"ה חפץ בטובתנו ,היא עדות לאדם שבנה את חייו על אדני האמת ולא על דחפים רגעיים. בעומק הסוגיה מתגלה כי המתנתן של בנות צלפחד אינה רק ויתור על חלון הזדמנויות טבעי ,אלא ביטוי להכרה עמוקה בכך שהזיווג אינו רק איחוד של שני גופים ,אלא חיבור של נשמות המבקשות לבנות יחד קומה רוחנית בעולם .כאשר אדם בוחר להינשא להגון לו ,הוא מצהיר כי מטרת הנישואין היא התעלות משותפת ולא רק מילוי צורך רגעי .בנות צלפחד הבינו כי הן נושאות על כתפיהן את נחלת אביהן ,כלומר ,את המשכיות השם והערכים ,ולכן הבחירה בשותף לחיים הייתה עבורן חלק בלתי נפרד מנאמנותן לאביהן ולתורה.

נראה להרחיב ,כי היכולת להמתין עד גיל ארבעים מלמדת אותנו על היררכיה של ערכים: החיים אינם רצף של אירועים מקריים שיש להספיקם בהקדם ,אלא שליחות שיש לזקק. בנות צלפחד לא ראו את הגיל כמחסום טכני ,אלא כזמן שבו הן ממשיכות לזכך את אישיותן כדי שתהיינה ראויות לנס .הנס במקרה שלהן הוא תגובה אלוהית למאמץ אנושי של התמדה. כשם שהיצירה המוזיקלית דורשת שקט ודריכות לפני פריטת הצליל הראשון ,כך חייהן היו מכוונים אל עבר המטרה ,מתוך הבנה שההחמצה הגדולה ביותר אינה גיל מבוגר ,אלא בחירה במי שאינו תואם את המדרגה שאליה האדם שואף להגיע. עוד נראה ליישב ,כי ההמתנה הזו מהווה תיקון למושג הזמן בחיים היהודיים .בעוד העולם המודרני לוחץ עלינו "להספיק" ו"למהר" ,התורה מלמדת אותנו דרך בנות צלפחד כי זמן הממתין לרצון ה' הוא זמן שאינו הולך לאיבוד .בכל שנה נוספת שעברה ,הבנות לא רק המתינו ,אלא העמיקו את דבקותן ואת שאיפותיהן .ההמתנה הפכה אותן לנשים בשלות יותר ,שראויות להוביל את שינוי הדין בתורה ,וזהו הסוד הגדול :מי שמוכן לוותר על הנוחות המיידית למען האמת הפנימית ,זוכה בסוף התהליך לראות את האמת הזו קורמת עור וגידים בצורה שחורגת מכל גדר טבעי. בחיבור אל נבכי הנפש ,בנות צלפחד מלמדות אותנו שאי-ודאות אינה בהכרח איום ,אלא מרחב פתוח להתגלות האלוקית .האדם הממוצע חרד מן העתיד ,הוא מבקש לעגן את חייו במסגרות בטוחות ,בגילאים קצובים ובמסלולים ידועים מראש .אך הנה ,חמש אחיות ניצבות מול תהום של פחד ומחליטות לא לעצום עיניים .הן מבקשות להבין את האמת הפנימית שלהן ,גם אם היא דורשת מהן ללכת כנגד כל מוסכמה חברתית וטבעית .זוהי קריאה לנפש להשתחרר מהתלות בתוצאות המיידיות ולהתמקד בטוהר הכוונה .הנפש שבוטחת בבוראה אינה חשה נחיתות מול מגבלות הטבע ,אלא רואה בהן הזמנה לחלון הצצה אל מה שמעבר לטבע. נראה להוסיף כי השקט שבו המתינו בנות צלפחד הוא המפתח לעמידה איתנה מול סערות החיים .בעולם שבו כולם צועקים את צורכיהם ,היכולת של אשה לשמור על שתיקה מתוך אמונה היא עדות לחוסן פנימי נדיר .הנפש לומדת כאן כי העיכוב אינו ריקנות ,אלא הליך של בנייה .בנות צלפחד חצבו בתוך שנות ההמתנה את הדמות שתהיה ראויה לזכות בנס, ובכך הן הפכו את עצמן לכלי מוכשר להשפעה .האמונה כאן אינה משענת לקלושים ,אלא מנוף לאנשים חזקים ,אלו שמבינים שהם אינם לבד במערכה ,ושהמציאות אינה קפואה אלא דינמית ומשתנה מול פניו של מי שנושא את עיניו אל ה’. עוד נראה לבאר ,כי הקשר שלנו אל ה' נבנה ברגעי הוויתור על ה"אני" המתוכנן לטובת ה"אנחנו" האלוקי .בנות צלפחד היו מוכנות לשאת בסיכון אישי עצום כדי לממש אידיאל שגדול מהן .זהו חיבור מחשבתי שנוגע בשורשי הנשמה ,השואפת תמיד אל האינסוף. כשהאדם מוכן להשליך את תוכניותיו האישיות לתוך כור ההיתוך של רצון שמיים ,הוא מגלה שאין חסימה שאינה ניתנת לפריצה .האמונה הזו מעניקה לנפש שלווה גם בשיא הסערה ,כי

היא יודעת שהזמן אינו נמדד בשעונים ,אלא במידת הקשר שנוצר עם בורא כל העולמים, המנהיג את עולמו בחסד ובחכמה מופלאה. בבואנו להציב את המצפן הפנימי מול הנהגת בנות צלפחד ,אנו נדרשים לברר את שאלת היושרה המוסרית אל מול הפיתוי שבתכתיבי החברה והטבע .המצפן המוסרי של אדם אינו נמדד ביכולתו להשתלב במסלולים הסלולים של הכלל ,אלא באומץ לבחור בדרך המדויקת, גם כאשר היא נראית כניגוד גמור למציאות החיצונית .כאשר בנות צלפחד ניצבות מול דרישות החברה להינשא ולבנות משפחה ,הן מזהות כי הוויתור על איכות הזיווג הוא ויתור על מהותן .האמת המוסרית כאן היא היכולת לעצור ,להתבונן ולזהות את השעה הראויה, מתוך הכרה כי העקרונות הערכיים שווים יותר מכל פשרה נוחה שתקטין את אישיותן. נראה להסביר ,כי המצפן הפנימי שלנו מכוון אל מול השתיקה המנהיגותית וההמתנה המוסרית של בנות צלפחד .המוסר האמיתי אינו בהכרח היכולת להכריע בכל שאלה בזמן המצופה מאיתנו ,אלא היכולת לזהות מתי הדין דורש מאיתנו להסיר את הלחצים החיצוניים מעל ליבנו ולהקשיב לקול האלוקי הלוחש בתוכנו .אדם המבקש להיות ישר עם עצמו לומד להבחין בין הקולות הפנימיים שלו ,ומבין שכאשר יש רגש חזק של אמת שאינו מתיישב עם הנורמות המקובלות ,עליו לבקש הכוונה מהמקור העליון .המוסר מתגלה בנכונות לקחת אחריות על הבחירות שלנו גם כאשר הן אינן מובנות לסובבים אותנו ,ובשמירה על גבולות ברורים בין הציפיות החברתיות לבין הערכים שאנו מאמינים בהם באמת. עוד נראה לומר ,כי האחריות המוסרית הזו היא הביטוי המזוקק ביותר לנאמנות לדרך. אדם שמוותר על הנוחות האישית ועל לוחות הזמנים המקובלים למען שמירה על טוהר דרכו ,מעיד על כך שהערכים הם המצפן המניע אותו ולא המציאות המשתנה .המצפן שלנו מכוון אותנו להבין שכל פשרה ביושרה האישית היא חסימה של האור ,וכל עמידה איתנה על האמת הפנימית ,גם במחיר של המתנה ואי-ודאות ,היא פתיחה של צוהר לאור אלוהי חדש .בנות צלפחד הפכו להיות דמות מופת עבורנו ,לא כמי שסמכו על הנס כברירת מחדל, אלא כמי ששמרו על גחלת האמת שלהן מכל רבב של פשרה אנושית ,והוכיחו לנו כי הדרך המוסרית ,גם כשהיא רצופה ניסיונות ,היא המובילה אותנו אל היעד הנכון. מתוך מסענו בעקבות בנות צלפחד ,אנו שבים אל חיי היום-יום מצוידים בתובנות עמוקות. ראשית ,אנו למדים את ערכה של סבלנות מיושבת :לא כל צורך דורש מענה מידי ,והיכולת להמתין לעת הנכונה אינה מעידה על קיפאון אלא על בשלות נפשית .שנית ,אנו מאמצים את העקרון של נאמנות לערכים אישיים מול לחצים חיצוניים :כאשר אדם מזהה בקרבו שאיפה לאמת צרופה ,עליו לא לחשוש מהדרך הארוכה או מהמבט של הסביבה ,שכן הדבקות בדרך היא המביאה את הברכה .לבסוף ,אנו לומדים שביטחון בה' אינו פוטר אותנו מפעולה ,אלא מעניק למעשינו עומק אחר ,והופך את השתדלותנו המושכלת לכלי שדרכו פועלת ההשגחה העליונה ,כפי שראינו בנשות חיל אלו ,אשר בזכות אמונתן זכו להיוושע מחוץ למסגרת המצומצמת של הטבע.