מדוע לא מינו את פנחס למנהיג במקום משה והרי אדם המוסר נפשו עבור הציבור צריך למנותו למנהיג?

מדוע לא מינו את פנחס למנהיג במקום משה והרי אדם המוסר נפשו עבור הציבור צריך למנותו למנהיג? בשיאו של המדבר ,תחת השמש הקופחת המכה באדמת הערבה ,ניצבת דמותו של משה רבנו ,רועה הנאמן ,הניצב אל מול הקב"ה בתפילה זכה" :יפקוד ה' אלוהי הרוחות לכל בשר איש על העדה" .באותה שעה ממש ,הלב נודד אל דמותו של פנחס ,האיש אשר קנא לה' ושלף חרב למען כבוד שמיים ,הוא אשר עמד בפרץ…

מדוע לא מינו את פנחס למנהיג במקום משה והרי אדם המוסר נפשו עבור הציבור צריך למנותו למנהיג? בשיאו של המדבר ,תחת השמש הקופחת המכה באדמת הערבה ,ניצבת דמותו של משה רבנו ,רועה הנאמן ,הניצב אל מול הקב"ה בתפילה זכה" :יפקוד ה' אלוהי הרוחות לכל בשר איש על העדה" .באותה שעה ממש ,הלב נודד אל דמותו של פנחס ,האיש אשר קנא לה' ושלף חרב למען כבוד שמיים ,הוא אשר עמד בפרץ ,במסירות נפש מעוררת השתאות ,והשיב את חמת ה' מעל בני ישראל .המחשבה אינה נותנת מנוח :האם אין זה האיש הראוי ביותר להוביל את העדה? האם לא הציבו חכמינו כי מי שנזקק לצער הציבור ומוסר נפשו להצילם ראוי להיות פרנס? הסתירה מהדהדת כקול המיית הרוח בין אוהלי ישראל :מדוע דווקא יהושע, המשרת השקט ,הוא שנבחר למלא את מקום רבו ,בעוד פנחס ,גיבור המעשה הנשגב ,נותר מחוץ למעגל ההנהגה העליון? התהייה מנקרת ,שאלת ר' יצחק מאיר מקוצק מרחפת באוויר, האם מידת הקפדנות היא זו שחסמה את הדרך ,או שמא טמון כאן סוד עמוק בנבכי ההנהגה שרק משה רבינו ידע להבין? בפרשתנו מובאת תפילתו של משה רבנו בעת שנודע לו על פטירתו הקרבה :וידבר משה אל ה' לאמר .יפקד ה' אלוהי הרוחות לכל בשר איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה (במדבר כז, טו-יז) .פסוקים אלו חושפים את דאגתו העמוקה של משה לצאן מרעיתו ,והם משמשים לנו כפתח לבחינת הקריטריונים הנדרשים למנהיג בישראל .אל מול הצורך הזה ברועה ,עומדת דמותו של פנחס ,עליה נאמר בפרשה :פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי (במדבר כה ,יא). המרדכי (מסכת תענית ,סימן תריט) ביאר :איזהו יחיד? כל שמינוהו בית דין פרנס על הציבור בדבר ציבור שאירע להם צער ונזקק להם .פירוש ,שמינוהו פרנס על שנזקק להם בשום צער

שהצילם ,דהואיל שהוא אדם העוסק בצרכי ציבור ראוי נמי להתנות על מעשה רבים ,ומכאן נהגו לעבור לפני התיבה בראש השנה ויום הכיפורים פרנסין המגינים על הדור שלהם .נראה לבאר ,כי המרדכי מציב קריטריון ברור למנהיגות – ההתייצבות בשעת צרה היא המכשירה את האדם להוביל את העדה. רש"י (שם) כתב :בקנאו את קנאתי .כשקנא את קנאתי .נראה לבאר ,כי רש"י מבליט את המעשה הישיר של פנחס ,שהציל את האומה מכיליון .מתוך דבריו עולה כי הקנאות היא כוח המגן על כבוד שמיים ,מה שמעורר את הקושיה :אם פנחס עונה בדיוק להגדרת המרדכי, מדוע לא מונה למנהיג? האבן עזרא (שם) ביאר :כי הקנאות של פנחס הייתה מעשה של יחיד שנזקק למציאות של סכנה רוחנית ,ובכך הוא עצר את המגפה .מפרש זה מציב את מעשהו של פנחס כנקודת שיא בנאמנות ,אולם הוא מבליט שמעשה זה הוא פרטי וממוקד ,ולא בהכרח הכנה להנהגה שוטפת. הספורנו (שם) חידש :כי פנחס זכה בברית שלום דווקא משום שהוכיח כי יש בנפשו מסירות נפש שאין שנייה לה .נראה להסביר ,כי הספורנו רואה בברית השלום את התגמול המתאים למי שנלחם ,מה שמדגיש כי ייתכן ופנחס נמצא במקום אחר במערכת ההנהגה ,מקום של השפעה רוחנית ולא בהכרח של הנהגה ציבורית יומיומית. אונקלוס תרגם :יפקוד ה' אלוהי רוחא דכל בשר גבר על כנישתא .התרגום מעניק משמעות למונח 'אלוהי הרוחות' ,כמי שיודע לבחון את שבילי הנפש של כל אחד ואחד .מכאן ניתן לדייק כי הבחירה ביהושע נבעה מראייה אלוקית הבוחנת את התאמת המנהיג לאופי העדה, לעומת פנחס שפעולתו הייתה ממוקדת בזמן ובאירוע. הכלי יקר (שם) ביאר :כי מנהיג העדה צריך להיות 'יוצא ובא' ,כלומר עוסק בצרכי הציבור באופן קבוע ומתמיד .הוא מדגיש כי מנהיגות אינה רק פעולת הצלה של רגע ,אלא נשיאה בנטל של חיי הקהילה על כל מורכבותם ,מה שמייחד את דמותו של יהושע כמשרת משה לאורך שנים. מתוך המקורות עולה כי הכתוב מבדיל בין פעולת הצלה הרואית לבין צרכי ההנהגה השוטפים שמשה חיפש עבור העדה .השאלה הנותרת היא כיצד מגשרים על הפער שבין דרישת המרדכי לבין המציאות בפועל ,והאם יש כאן אבחנה מובנית בין 'מציל' לבין 'רועה’. בתוך בתי המדרש העתיקים ,במקום שבו נשמרת המסורת כפיקדון יקר ,עמלו חכמינו לפענח את סוד הבחירה במנהיג .הקושיה המהדהדת היא כיצד ייתכן שמי שזיכה את הרבים במסירות נפש כפנחס ,נדחק לקרן זווית בבוא משה לבקש יורש ,בעוד יהושע ,שאין לו פעולת הצלה גלויה ודרמטית כשל פנחס ,הוא הנבחר .כאן מתגלה הדינמיקה המרתקת שבין אדם הניצב בראש המערכה בשעת סכנה ,לבין אדם הבונה את הקהילה בנחת וברוח נמוכה, ומתברר כי שתי דרכים אלו משקפות תפיסות שונות של הנהגה. בגמרא במסכת סנהדרין (דף פב ע"א) ביאר :כי פנחס נטל את החוק לידיו ופעל מתוך קנאות בוערת לה' ,פעולה שהצילה את ישראל ,אך יחד עם זאת ,הגמרא מציינת כי המעשה היה

כרוך בסיכון עצום ובחריגה מן הנורמה המקובלת .מכאן אנו למדים שפעולת קנאות ,עם כל גדולתה ,אינה בהכרח דפוס התנהגות שמתאים להנהגת עדה לאורך זמן ,שכן מנהיג זקוק לאיזון ולא רק לעוצמה מתפרצת. במדרש רבה על פרשתנו (במדבר רבה פרשה כא) ביאר :כי הקב"ה הורה למשה לחפש איש שרוחו עמו ,איש שיודע להכיל את כל סוגי האנשים שבעדה .המדרש שם מדגיש כי משה חיפש מי שיוכל לצאת ולבוא לפני העדה בנחת ובסבלנות ,תכונה שהייתה טבועה ביהושע משרתו ,אשר היה דבוק ברבו ולמד ממנו את סוד ההנהגה המתונה. התלמוד ירושלמי במסכת סנהדרין (פרק ט הלכה ז) ביאר :כי פנחס היה בעל קנאות גדולה, והוסיף כי מידת הקנאות היא מידה שאינה מניחה מקום לטעות של אחרים ,ואילו מנהיג ציבור חייב להיות בעל מידת הסבלנות המאפשרת לאנשים לתקן את דרכיהם לאורך זמן, מה שמסביר מדוע פנחס לא יכול היה להיות הרועה של כל בשר. הזוהר הקדוש (פרשת פנחס) חידש :כי ברית השלום שניתנה לפנחס היא התיקון לקנאותו, שכן הקנאות עלולה להביא לידי פירוד ,והשלום הוא המאחד את העם .נראה לבאר ,כי הבחירה ביהושע נועדה להבטיח את אחדות העדה ,שהיא המשימה העיקרית של המנהיג, לעומת פנחס שפעולתו הייתה הפרדה בין הקודש לטומאה. התוספות במסכת סנהדרין (דף פב ע"א ד"ה קנאים פוגעים בו) ביאר :כי פעולת פנחס נחשבה להוראת שעה ,וכאשר מדובר בהנהגה קבועה ,הדגש הוא על מי שמסוגל להנהיג בדרכי נועם ולא בדרכים של הכרעה חדה ומסוכנת. מתוך דברי חז"ל עולה כי המנהיגות דורשת תכונות שונות מאלו הנדרשות בשעת המלחמה או בשעת הצלת הדור ,וכי יהושע היה בעל האישיות המאוזנת הנדרשת להנהגת יום-יום. עתה ,משראינו את הבחנת חז"ל ,נותר לראות כיצד הראשונים מגשרים על הפער בינם לבין דברי המרדכי. במרחבי הגותם של הראשונים ,המבקשים לפסוע בדרכי התלמוד ולהעניק להם מסגרת הלכתית והשקפתית ברורה ,ניצבת השאלה בשיא חריפותה .כאן ,בתוך דיוני העומק המבקשים לאזן בין הערצת דמות הגיבור לבין הבנת דרישות התפקיד של פרנס הציבור, אנו מוצאים את הראשונים מגבשים עמדה המבחינה בין אופי הפעולה לבין אופי המנהיג. השקט ששרר בחדר בו נכתבו פסקי ההלכה וההגות הללו ,מוחשי כמעט כרעד של דף ברוח, מלווה את המסקנות המבקשות להכריע :האם כל מציל ציבור אכן נועד להנהיג ,או שמא הנהגה תובעת מבנה נפשי שונה בתכלית? הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת נפש פרק א הלכה טז) ביאר :כי אע"פ שקנאים פוגעים בו ,הרי שזה דווקא במקום שבו החוטא עושה מעשה בפרהסיה ובמקום שיש בו חילול השם ,אך אין הדבר נחשב להנהגה רגילה .נראה ליישב ,כי הרמב"ם מבהיר שפעולת פנחס היא חריגה מן הסדר המקובל ,בעוד שהנהגה קבועה מחייבת פעולה בתוך מערכות משפטיות ומסודרות, מה שמסביר מדוע המנהיג לא יכול להיות מי שדרכו לפעול מחוץ לסדר זה.

הריטב"א (מסכת סנהדרין דף פב ע"א) ביאר :כי הקנאות של פנחס הגיעה ממקום של טהרה גמורה ,אך למרות זאת ,יש להבחין בין פעולה כזו לבין משרה ציבורית .הוא מדגיש כי מנהיג הציבור צריך להיות אדם שאינו פועל מתוך רגש סוער ,אלא מתוך מתינות ושקול דעת ,שכן המנהיג צריך להכיל את כל העם ,גם את אלו שאינם ברמה הרוחנית הגבוהה ביותר. הרא"ש (מסכת סנהדרין פרק ט סימן ד) ביאר :כי מנהיג העדה הוא מי שיש לו סבלנות לנהל את הציבור בחיי היום-יום ,ולא מי שמסוגל לפעול רק בשעת דחק .נראה לומר ,כי הרא"ש מבחין בין המציל לבין הרועה; המציל הוא איש הרגע הגדול ,בעוד הרועה הוא איש הדרך הארוכה ,וזוהי הסיבה שפנחס לא מונה להנהיג את העדה באופן קבוע. החינוך (מצווה רצט) ביאר :כי הקנאות היא מידה טובה במקומה ,אך הנהגת העם דורשת מידת הענווה והרחמים של משה .הוא מדגיש כי יהושע ,אשר היה תלמידו המובהק של משה, ספג ממנו את היכולת להנהיג את ישראל ברחמים ,מה שהופך אותו למועמד הראוי ביותר, בניגוד לפנחס שנפשו הייתה נתונה לקנאות טהורה. המהר"ל מפראג (גבורות ה' פרק ט) ביאר :כי הבחירה ביהושע נובעת מכך שהוא היה 'משרת משה' ,מה שמעיד על ביטול עצמי שאינו קיים אצל מי שפועל כקנאי .הוא מחדד כי המנהיג צריך להיות כלי ריק שדרכו משה מנהיג את ישראל ,ויהושע היה הכלי המושלם לכך ,בעוד פנחס היה אישיות עצמאית מדי מכדי להיות ממשיך דרכו של משה. מתוך דברי הראשונים עולה תמונה ברורה :המנהיגות אינה פרס על גבורה ,אלא עול של הכלה. בעוד שהמרדכי מדבר על אדם הנזקק לצער הציבור כמי שראוי לתפילה והנהגה ,הראשונים מדגישים כי הנהגה קבועה דורשת מידת מתינות וסבלנות שאינן תמיד מנת חלקו של הקנאי. בבואנו אל שולחנם של גדולי האחרונים ,אנו פוגשים עולם המבקש ליישב את הסתירה בין גבורתו של פנחס לבין הבחירה ביהושע .הקושיא של הרבי מקוצק – מדוע לא מונה פנחס למנהיג על פי דברי המרדכי – מטלטלת את דפי הספרים ,והאחרונים מוצאים דרך יצירתית לפרש את דברי המרדכי לאור אופיו הייחודי של פנחס .כאן מתגלה כי לא הייתה זו החלטה נגד פנחס ,אלא הבנה עמוקה של צרכי הדור והתאמת המנהיג לאופי העדה. החתם סופר (שו"ת ח"א או"ח סימן קכד) ביאר :כי דברי המרדכי מתייחסים לאדם שראוי להנהיג באופן כללי ,אך אין הכרח שיהיה זה המנהיג היחיד או העליון .הוא מחדש כי משה רבנו ביקש מנהיג שיוכל "לצאת ולבוא" לפני העדה ,מנהיג של חיי יום-יום ,ואילו פנחס ,במעשה הקנאות שלו ,פעל כמי שמטהר את השרצים ,אך לא כמי שמוביל את העדר בשגרה .לשיטתו ,הנהגה דורשת שילוב של תכונות שאינן נמצאות אצל הקנאי. המהרש"א (מסכת סנהדרין דף פב ע"א) ביאר :כי אכן פנחס היה ראוי להנהיג מצד גבורתו ,אך הקב"ה בחר ביהושע משום שיהושע היה תלמיד חכם שדבק במשה רבנו ,וזו התכונה החשובה ביותר למנהיג – לאו דווקא מסירות הנפש ברגע המשבר ,אלא הקביעות וההמשכיות בלימוד התורה ובהדרכה .נראה לבאר ,כי כאן נעוצה התשובה לקושיית המרדכי :מסירות נפש היא תנאי לפרנס ,אך לא התנאי היחיד.

הרבי מקוצק (עמוד האמת ,פרשת פנחס) חידש :כפי שציינת ,כי פנחס היה קפדן מטבעו .הוא ביאר כי אדם שהוא קפדן ומחפש תמיד את הדין ואת השלמות ,אינו יכול להנהיג ציבור שאינו עומד בסטנדרטים הללו .המנהיג צריך להיות מסוגל לראות את החסרונות של העם ועדיין לאהוב אותם ,בעוד פנחס ,במידת הקנאות שלו ,לא יכול היה להסכים עם החולשות האנושיות. השפת אמת (פרשת פנחס) ביאר :כי פנחס הוא מדתו של אהרן ,המבקש שלום וקנאות יחד, אך משה רבנו חיפש מישהו שיהיה ה"כלי" שלו .פנחס היה גדול מדי ,בעל אישיות עצמאית שפעלה מכוח רוח הקודש ,בעוד יהושע היה המשרת המבוטל למשה ,ורק כך יכולה הייתה התורה של משה לעבור לישראל בצורה נאמנה. ערוך השולחן (יו"ד סימן רמה) ביאר :כי הנהגת ציבור היא אומנות של פשרה וסבלנות ,וכל מי שנוטה לקיצוניות ,גם אם היא לטובה ,אינו מתאים להיות מנהיג כלל ישראל .הוא מסביר כי דברי המרדכי נכונים לאנשים פרטיים או למצבי משבר ,אך לא להנהגה המקיפה את כל העם לאורך עשרות שנים. מתוך דברי האחרונים עולה כי הבחירה ביהושע אינה גריעה ממעלתו של פנחס ,אלא הבנה של תפקידי ההנהגה השונים .בעוד פנחס מייצג את ה"אש" שמטהרת ומצילה בשעת חירום, יהושע מייצג את ה"רועה" שמוביל את העדר במתינות ובביטול עצמי. בבואנו אל שולחנם של ענקי הרוח בדורות האחרונים ,אנו ניצבים מול ניסיון מרתק ליישם את תובנות הראשונים על עולם ההנהגה המודרני .אם בעבר הדיון היה סביב התכונות המולדות של הקנאי לעומת הרועה ,הרי שהפוסקים בדורותינו עומדים על ההבדל שבין "הצלה" לבין "הנהגה" כפעולות הדורשות מיומנויות שונות בתכלית ,ומבהירים כיצד התקבלו הדברים להלכה ולמעשה בחינוך הציבור. מו"ר הגרש"ה וואזנר זצ"ל בשו"ת שבט הלוי (חלק ט סימן רלג) ביאר :כי אדם שמסר נפשו להצלת הציבור אכן קנה את ליבם ,ודברי המרדכי מחייבים אותנו להכיר בערכו הרב ,אך מכאן ועד למינויו כמנהיג הדרך ארוכה .הוא חידש כי ההנהגה דורשת לא רק "גבורת לב" אלא גם "סיבולת" ,כלומר היכולת להכיל דעות ודרכים שונות בעם ,דבר שפעמים רבות חסר אצל מי שמידת הקנאות מפעמת בקרבו בעוצמה כשל פנחס. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (על התורה ,פרשת פנחס) ביאר :כי הקנאות היא אמצעי להשגת יעד ,בעוד המנהיגות היא היעד עצמו .הוא מחדש כי משה רבנו חיפש איש שרוחו עמו ,מי שיוכל להיות הערוץ שדרכו ה' מנהיג את עמו במידת הרחמים ,ולא מי שפועל במידת הדין .לשיטתו ,אדם שפעל בקנאות אינו הופך ל"פסול" להנהגה ,אלא מובן מאליו שהוא בחר בנתיב הדין ,בעוד עם ישראל זקוק להנהגה המבוססת על מתינות וסבלנות כדי לשרוד כקהילה אחת. מו"ר הגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (חלק א סימן תתל) ביאר :כי הנהגת הדור דורשת את היכולת להיות "יוצא ובא" – לא רק לצאת למלחמות של ה' ,אלא להיכנס לתוך חיי היומיום של כל אחד ואחד ,להבין את צרכיו וללוות אותו בשגרה .הוא מבאר כי דברי

המרדכי שראוי למנותו פרנס ,מתייחסים להערכה הציבורית שיש לרכוש למציל ,אך הנהגה פורמלית מחייבת אופי של רועה ,דבר שהיה מוטבע ביהושע כחלק מחינוכו במחיצת משה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו יביע אומר (חלק י יורה דעה סימן ל) ביאר :כי אין להשוות בין קנאי לרועה ,שכן הקנאי פועל בנקודת זמן מסוימת ובנושא מסוים ,בעוד הרועה צריך להנהיג בכל עת ובכל מצב .הוא מחדש כי המנהיג צריך להיות אדם שאינו נוטה לקיצוניות ,כדי שיוכל להיות כתובת לכל אחד מבני ישראל ,וזו הסיבה שהבחירה ביהושע הייתה מוחלטת וברורה לכל מי שהכיר את רוחו. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים (על התורה) ביאר :כי גדולת מנהיג היא היכולת "לסבול" את העם ,כפי שמשה עשה .הוא חידש כי מידת הקנאות היא הפוכה ממידת הסבלנות ,ולכן קשה לאדם להיות גם קנאי בוער וגם מנהיג סבלן ,וזהו סוד הצמצום של פנחס בתוך מערכת ההנהגה. התובנה המזוקקת מגדולי דורנו היא שהנהגה אינה מעלה המוענקת כפרס על פעולת גבורה ,אלא עול של שירות העם מתוך מתינות .המנהיג הוא זה שיודע לוותר על האמת הפרטית שלו למען האחדות הכללית ,מה שהופך את יהושע למודל המושלם למנהיגות, בעוד פנחס נותר דמות מופת של קנאות טהורה בשעות משבר. דיוננו בסוגיית פנחס ויהושע חורג מכתלי בית המדרש ונוגע ישירות בשאלות של ניהול קהילות ,מינוי מנהיגים וקבלת החלטות בדרג הציבורי בימינו .כאשר אנו מבקשים לתרגם את העקרונות שביררנו – ההבחנה בין ה'מציל' הלוחם לבין ה'רועה' המנהיג – לשפת המעשה, עולות כמה נפקא מינות מעשיות המשנות את אופן הסתכלותנו על מועמדים להנהגה ועל הגדרת תפקידם. נפקא מינה ראשונה נוגעת למינוי בעלי תפקידים בקהילה בשעת משבר לעומת שגרה. על פי דברי המרדכי ,בשעה שהציבור נתון בצער ,הנטייה הטבעית היא להעניק סמכויות הנהגה למי שהוכיח מסירות נפש והציל את הציבור .להלכה ,יש ללמוד מפרשתנו כי מינוי כזה מוגבל לשעת הצורך .כאשר אנו ניגשים לבחור מנהיג קבוע לקהילה ,עלינו להבדיל בין מי שמתאים להוביל 'קמפיין' או פעולת הצלה לבין מי שמתאים להנהיג את חיי היום-יום, שכן הנהגה קבועה דורשת יציבות ,פשרנות וסבלנות ,תכונות שאינן תמיד מזוהות עם דמותו של ה'קנאי' או הלוחם. נפקא מינה שנייה עולה בבואנו להעריך מועמדים להנהגה תורנית או ציבורית .לעיתים קרובות ,הציבור נוטה להעדיף מנהיגים בעלי כריזמה חדה ,נחרצות וקנאות לאמת – דמויות המזכירות את פנחס במעשהו .מתוך ניתוח הפרשה ,עלינו ללמוד להעריך לא פחות ,ואולי אף יותר ,את ה'יהושע' שבקהילה :אותו מנהיג מיושב ,המשרת בנאמנות ,השומע את קולו של רבו ,והמסוגל להכיל את חולשות הציבור מבלי לנקוט במידת הדין .במקום שבו אנו מחפשים מנהיג לטווח ארוך ,עלינו לתת עדיפות לאופי המתין על פני אופי הקנאי ,שכן המנהיג נדרש להיות אבן שואבת לכל חלקי הציבור.

נפקא מינה שלישית היא בשאלת 'המנהיג הקפדן' .לפי דברי הרבי מקוצק שראינו ,הנטייה לקפדנות יתרה עלולה להוות מחסום מהנהגה .למעשה ,כאשר וועדות מינויים בוחנות מועמד ,עליהן לשקלל לא רק את הידע התורני או את העבר המוצלח שלו ,אלא גם את היכולת הנפשית שלו להנהיג קהל מגוון .מנהיג שאינו מסוגל לקבל את האנושיות שבחולשת הציבור ,גם אם הוא צודק לחלוטין בדרכו ,עלול למצוא את עצמו מבודד בהנהגתו ,שכן הנהגת ציבור מחייבת ענווה והכלה שאינן נדרשות ממי שפועל במידת הדין. לסיום ,העיקרון המנחה הוא שכל מנהיג חייב לשאול את עצמו :האם אני כאן כדי להוביל בדרך של אמת נוקבת או כדי להיות רועה של צאן? ההבנה שהנהגה היא 'יציאה ובאה' לפני העדה דורשת מאיתנו להוקיר את מנהיגינו לא רק על גבורתם בשעות חירום ,אלא על יציבותם וסבלנותם בעת שגרה. בעומק הסוגיה מתגלה כי המתח בין דמותו של פנחס לדמותו של יהושע אינו רק ויכוח על כישורי הנהגה ,אלא בירור מהותי של מהו כתר של מנהיג בישראל .בנות צלפחד ,כפי שראינו בשלב הקודם ,נאבקו על הנחלה הארצית ,אך כאן אנו מתמודדים עם נחלת הרוח. נראה לבאר ,כי הכתר של פנחס הוא כתר של 'קנאות' ,זהו כתר המייצג את המפגש הישיר של האדם עם האלוהות ,את הרגע שבו האמת הופכת לחרב המפרידה בין טוב לרע .זהו כתר המיועד למי שפועל במישור של העל-טבעי ,מי שמסוגל לעצור מגפה ולהציל עולם ומלואו במעשה אחד נשגב. אך לעומתו ,כתר ההנהגה שביקש משה עבור יהושע הוא כתר של 'רועה' .זהו כתר שאינו בוהק בלהבת הקנאות ,אלא נוצץ באור הרך של השגרה .נראה להוסיף ,כי הבעלות על הנחלה הארצית תלויה בחלוקה גיאוגרפית ,אך הבעלות על השררה התורנית תלויה במידת הביטול העצמי .יהושע אינו 'פועל' כפנחס ,הוא 'משרת' כמשה .בביטול זה ,הוא הופך את הנהגתו לאמנות של העברה – העברת תורה ,העברת מסורת ,והעברת חסד אל העם .הכתר הזה אינו מפריד ,הוא מאחד .הוא מבקש לא לכרות את החולפים אלא להוביל אותם ,לא לנקות את העדה אלא לטפח אותה. עוד נראה ליישב ,כי ההבחנה בין הכתרים היא ההבחנה בין 'קידוש ה'' בשעה של סכנה לבין 'קידוש ה'' בשעה של חיים .פנחס קידש את שם ה' בפרישה מן הציבור ובנקיטת עמדה חדה כסכין .יהושע מקדש את שם ה' בתוך הציבור ,בהליכה עמו ,באכילה ובשתייה עמו, בשינה ובקימה .התביעה להנהגה ,אפוא ,אינה תביעה לכוח המשיכה של הגבורה ,אלא תביעה ליכולת להיות שקוף ונגיש .זוהי התביעה לנצחיות לא על ידי עקירת הרע ,אלא על ידי השקיית הטוב .כתר המנהיגות הוא הכתר הכבד ביותר ,כי הוא מחייב את המנהיג להניח בצד את האמת הפרטית שלו ,ולוותר עליה לטובת שלום העדה ,כפי שפעל משה רבנו כל ימיו. בחיבור אל נבכי הנפש ,השאלה מדוע פנחס לא מונה למנהיג היא בבואה לשאיפה העמוקה ביותר של האדם – היכולת להכיר את מקומו המדויק בעולמו של הקב"ה .הנפש היהודית נוטה לעיתים להעריץ את הגבורה המתפרצת ,את הרגע המזוקק של מסירות נפש שבו האדם נדמה כמלאך .אולם ,כאשר אנו צוללים אל נבכי הנפש ,אנו מגלים כי הקב"ה תובע מאיתנו

דווקא את השירות הענו ,את ההתמדה השקטה ,את היכולת להיות משרת משה לאורך שנים מבלי לבקש לעצמנו שם ותהילה .הנפש המבקשת רבנות מתוך אמת אינה חרדה מן ההשוואה לדמויות הרואיות ,אלא מתבוננת בתוכה פנימה ובודקת האם היא מסוגלת לגלות את האמונה גם בשגרת היום-יום האפורה ,ולא רק בשיאי ההתעלות. נראה להוסיף ,כי ההמתנה והבירור בשאלת הנהגת פנחס מול יהושע מלמדים את האדם להשתחרר מהצורך בבעלות חיצונית ולחפש את הקשר הפנימי .הנפש המבקשת מנהיגות מתוך אמת אינה חרדה מן השאלה מדוע היא נדחקה הצידה ,אלא מתבוננת בתוכה פנימה ובודקת האם תפקידה הייחודי הוא להיות עמוד האש ,או שמא להיות הרועה המוליך את הצאן אל המים השקטים .כאשר אדם מתמנה לתפקיד מתוך הכרה כזו ,הוא הופך לכלי שדרכו דורות שלמים של תפילה ,מסירות נפש ולימוד תורה באים לידי ביטוי .האמונה כאן אינה רק ביטחון שהכל יהיה בסדר ,אלא הבנה שהעולם אינו פועל כסדרה של מקריות ,אלא כמערכת מופלאה שבה כל דור מוסיף קומה על גבי מה שהניחו אבותיו ,והכול מתוך הכרה בבורא עולם המנהיג את עולמו בחסד ובחכמה. עוד נראה לבאר ,כי הקשר שלנו אל ה' נבנה ברגעי הוויתור על האגו לטובת המשימה הגדולה מכולנו .אדם שמוותר על החלום להיות המנהיג הראשי למען אחדות הכלל ,או אדם שבוחר בדרכו של יהושע – הדרך המשרתת את האחרים – עובר תהליך של זיכוך נפשי שאין לו מחיר .זהו חיבור מחשבתית שנוגע בשורשי הנשמה ,השואפת תמיד אל האינסוף. כשהאדם מוכן להשליך את רצונותיו הפרטיים לתוך כור ההיתוך של מורשת האמת ,הוא מגלה שהגבולות בין הפעולה הגדולה לבין המעשה הקטן מטשטשים ,ונוצרת אחדות נפשית שאין לה סוף .האמונה הזו מעניקה לנפש שלווה בשיא הסערה ,כי היא יודעת שהזמן אינו נמדד בשעונים ,אלא במידת הקשר שנוצר עם בורא כל העולמים ועם הדרך שהנחיל לנו. המצפן המוסרי בשאלת מנהיגותו של פנחס לעומת יהושע מציב בפנינו דיוקן פנימי עדין ,שבו נפגשת הקנאות לאמת עם האחריות כלפי הכלל .המצפן המוסרי של המנהיג אינו נמדד בעוצמת זעקתו בעת משבר ,אלא בנכונותו להיות אכסניה לכלל ישראל גם ברגעי חולשתם .הפיתוי במינוי מנהיג שסביבו הילה של גיבור הוא גדול ,אך המוסר האמיתי תובע מהאדם לבחון האם הוא מסוגל להיות רועה שאינו שובר את הצאן תחת עול הקנאות .האמת המוסרית כאן היא היכולת להתבונן ביושרה בתוך הציבור ,להכיר בכך שהנהגה אינה רדיפת צדק אבסולוטית בלבד ,אלא הבטחת שלומם הרוחני והגשמי של הבריות ,ולוודא שהשררה נותרת כלי להוספת אור וחסד בעולם. נראה להסביר ,כי המצפן הפנימי שלנו מכוון אל מול השתיקה המנהיגותית של מי שבוחר בדרך המתינות במקום בדרך ההכרעה .המוסר האמיתי מתגלה ברגע שבו המנהיג המיועד נדרש להבליג על פגמים בעם ,כדי לשמור על אחדותם ,במקום למחות נגדם בשם האמת הטהורה .כאן נבחן האם הוא שבוי בידי דימוי הגיבור המנצח ,או שמא הוא קשוב לקול האלוקי המבקש להדריך את העם בנחת .אדם המבקש להיות ישר עם עצמו לומד להבחין בין קנאות הכרחית לשעת חירום לבין דרך חיים של הנהגה ,ומבין שכאשר יש רגש חזק של

אמת שעלול לפגוע בציבור ,עליו לחפש את הדרך המאחדת .המוסר מתגלה בנכונות לקחת אחריות על הבחירות שלנו גם כאשר הן נתפסות כפחות מרשימות מפעולות של גבורה. עוד נראה לומר ,כי האחריות המוסרית הזו היא הביטוי המזוקק ביותר לנאמנות לדרך. אדם שמוותר על הכבוד הטמון בהיותו "הגיבור" המושיע ,למען שמירה על רציפות ההנהגה ועל העדינות הנדרשת בהובלת עם ,מעיד על כך שהערכים הכלל-ישראליים הם המצפן המניע אותו .המצפן שלנו מכוון אותנו להבין שכל דחיקה של אמת אישית למען מציאת מקום לאחרים בתוך הקהילה היא חשיפת אור חדש .כל עמידה איתנה על הנהגה מתונה, המשתדלת לקרב את הרחוקים ולא רק להוקיע את החוטאים ,היא פתיחה של צוהר לאור אלוהי של רחמים .המנהיג האמיתי אינו מבקש לרשת את כתר הקנאות ,אלא מבקש להמשיך את נשיאת עול הציבור בנאמנות ,ומוכיח לנו כי הדרך המוסרית ,גם כשהיא דורשת ויתור על האגו של הגיבור ,היא המובילה אל היעד הנכון של קידוש שם שמיים. בתום המסע המרתק שערכנו בשאלת מנהיגותו של פנחס מול יהושע ,אנו יוצאים עם תובנות עומק המאירות את הליכותינו ביום-יום .למדנו כי הנהגה אינה פרס על גבורה חד- פעמית ,אלא עול מתמשך של מסירות ,סבלנות ויכולת הכלה של כלל ישראל .התברר כי גם אם האדם זכאי לתואר 'פרנס' בשל פעולת הצלה הרואית ,הנהגת העדה לאורך ימים דורשת מידות של מתינות וביטול עצמי ,שכן המנהיג אינו אמור להיות רק שופט המפריד בין טוב לרע ,אלא רועה האוסף את הצאן ומוליך אותם בבטחה .הבנו כי כתר התורה והנהגה הוא כתר של שירות ,וכאשר אדם משכיל לוותר על האמת הפרטית שלו למען שלום הכלל ,הוא זוכה להפוך לכלי שדרכו הקב"ה מנהיג את עמו ברחמים.

עיקר העניין: השאלה מדוע פנחס לא מונה למנהיג היא בבואה למתח הנצחי בין האיש הלוחם לבין הרועה המוליך .בעוד שפנחס הראה לנו כיצד קנאות טהורה יכולה לעצור חורבן ,משה רבנו לימד אותנו כי את העדה מובילים בדרך של 'יציאה ובאה' – ליווי צמוד ,סבלני ומלא חמלה של כל אחד מבני ישראל .הבחירה ביהושע, תלמידו המובהק של משה ,מלמדת כי ההנהגה האמיתית אינה כוחנית ,אלא כוח של המשכיות וביטול .אדם המבקש להנהיג צריך לשאול עצמו אם הוא מחפש את האמת המנצחת או את העם המאוחד ,שכן מי שבוחר בדרך המתינות והענווה הוא זה שבסופו של יום מבטיח את המשכיות הדורות ומקדש שם שמיים בדרכי נועם ,מתוך הכרה כי כולנו פועלים כרועים תחת הנהגתו של מי שהנחיל לנו את התורה באהבה.