קהילה שיש להם כסף או לרב או לשליח ציבור מה עדיף? הוכח מפרשת השבוע!

קהילה שיש להם כסף או לרב או לשליח ציבור מה עדיף? הוכח מפרשת השבוע! במרחבי הקהילה היהודית ,ניצב האדם אל מול הכרעה גורלית המטלטלת את סדר סדרי העדיפויות :מן הצד האחד ,קולו הערב של שליח הציבור הממלא את החלל בתפילה המשתפכת אל על ,ומן הצד השני ,מורה ההוראה ,הרועה הנאמן המתווה את הדרך בנבכי ההלכה והחיים .השאלה נוקבת :כאשר הקופה הציבורית מוגבלת ,והבחירה היא בין זה…

קהילה שיש להם כסף או לרב או לשליח ציבור מה עדיף? הוכח מפרשת השבוע! במרחבי הקהילה היהודית ,ניצב האדם אל מול הכרעה גורלית המטלטלת את סדר סדרי העדיפויות :מן הצד האחד ,קולו הערב של שליח הציבור הממלא את החלל בתפילה המשתפכת אל על ,ומן הצד השני ,מורה ההוראה ,הרועה הנאמן המתווה את הדרך בנבכי ההלכה והחיים .השאלה נוקבת :כאשר הקופה הציבורית מוגבלת ,והבחירה היא בין זה לזה, היכן מונחת האחריות הגדולה יותר? "ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה" – זעקתו של משה רבנו מהדהדת עדיין ,מותירה אותנו עם הלבטים הכבדים של הריטב"א ,הרא"ש, ופסיקתו של מרן השולחן ערוך ,אל מול המציאות המורכבת של זמננו המוארת בביאור הלכה של הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן .האם ניתן לוותר על התפילה בציבור למען העמדת רועה ,או שמא השליחות לפני התיבה היא הנשמה המאחדת את הקהל? זהו דיון לא רק בכיס ,אלא בנפש הקהילה ובקיום דתנו. הפסוק אומר בפרשתנו" ,ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה" (במדבר כז ,יז) ,משמש מוקד לדיון יסודי במהותה של קהילה .משה רבנו ,בבקשו יורש ,אינו מבקש רק דמות סמלית, אלא דמות ש'יוצאת ובאה' לפני העדה – מי שמנהיג ,מכוון ומורה דרך הלכה למעשה .כובד משקלו של פסוק זה עלה בשיטת הריטב"א ,המבאר כי ללא חכם מורה דרך ,הקהילה כולה עומדת בסכנת איבוד דרכה הרוחנית ,בבחינת עוברי לאו של העדר מנהיג. המהריט"ץ (בשו"ת החדשות ,סימן קלג) ביאר :כי הצורך ברב אינו בגדר הידור בלבד ,אלא תנאי קיומי לקהילה .לשיטתו ,הקהילה מחויבת להשתתף בהוצאות שכר הרב ,שכן העדר רועה מותיר את הקהל במצב של חוסר ודאות הלכתית ,המקביל למחלוקת של קורח ועדתו בהשלכותיו השליליות. הרמב"ן (שם) פירש :כי המנהיג הוא מי שדואג לכל צרכי העם ,לא רק במישור המדיני, אלא בהנחיה הרוחנית המדויקת .נראה להסביר ,כי המנהיג בפרשתנו מוגדר כ'רועה' – דמות שתפקידה להוליך את הצאן למקום מבטחים ,תוך ידיעה ברורה של הדרך ומניעת טעויות שעלולות לעלות בנפשות. האברבנאל (שם) ביאר :כי הרועה המוזכר בפסוק הוא מי שמכיר את תכונותיהם של בני העדה ,ויודע כיצד להדריך כל אחד לפי ערכו .לשיטתו ,הרב המורה הוראה הוא זה המיישם את דרישת משה – לדעת מי מיועד לכל תפקיד ומי זקוק לכל הנחיה ,כדי שהקהילה תישאר 'עדת ה'' ולא יחידים התועים בדרכם. המלבי"ם (שם) חידש :כי הפסוק מלמד שהתפקיד המרכזי של המנהיג הוא למנוע מהקהל להיות כצאן ללא רועה ,כלומר ,למנוע פירוד ואנרכיה .נראה לבאר ,כי ההגדרה 'עדת ה'' מחייבת את קיום הרב כדבק המאחד את הקהילה תחת הנהגה אחת יציבה. מתוך מכלול המפרשים עולה כי ה'רועה' המוזכר בפרשה אינו רק סמל ,אלא הפועל יוצא

של רצון ה' לעמו .השאלה הנותרת ,כפי שהעלה הרא"ש ,היא היכן עלינו להציב את הדגש כאשר האמצעים דלים :האם ב'קול' המאחד בתפילה ,או ב'דעת' המורה דרך בחיים? בתוך דפי הפוסקים ,אנו מוצאים את הכרעת הדין הקשה מכל .השאלה אינה עוד תיאורטית, אלא ניצבת בפתח קופת הקהל :כאשר המשאבים מצומצמים וניתן להחזיק רק דמות אחת – האם פני הקהל יהיו אל עבר הרב המורה את הדרך ,או אל עבר שליח הציבור המגיש את תפילתם למרום? הרא"ש (כלל ו סימן א) ביאר :את סדר העדיפויות הזה מתוך ראייה מפוקחת של צרכי הציבור. כאשר נשאל על קהילה העומדת בפני בחירה בלתי אפשרית ,פסק כי אם מדובר ברב מובהק, גדול בתורה ובקי בהוראה ,הרי שתלמוד תורה קודם לתפילה ,שכן ידיעת הדרך היא היסוד לכל ,ואילו אם אין הרב בעל שיעור קומה כזה ,הרי ששליח ציבור עדיף ,כדי להוציא את הרבים ידי חובתם בתפילה. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן נג סעיף כד) פסק :כדברי הרא"ש ,וקבע בבירור כי ציבור שצריך לשכור רב ושליח ציבור ואין בידם שכר שניהם ,אם הרב הוא מובהק ובקי בהוראה ,הוא קודם ,אפילו אם יחסר להם על ידי זה מצות תפילה .נראה לבאר ,כי הלכה זו מבטאת את הערך העליון שמעניקה ההלכה ללימוד התורה ולמורה ההוראה ,המהווה את עמוד השדרה של חיי הקהילה ,לעומת התפילה שגם בה היחיד יכול לצאת ידי חובתו. הבית יוסף (שם) ביאר :את פסיקת מרן ,כי חשיבותה של ההוראה היא אינסופית ,שהרי ללא מי שיורה דיני איסור והיתר ,הקהילה עלולה להיכשל חלילה באיסורים חמורים .הוא מדגיש כי בעוד התפילה היא עבודה שבלב של כל אחד ואחד ,ההוראה היא הצלה מטעויות מעשיות ,ועל כן העדיפות למי שנושא את דגל התורה היא ברורה. הט"ז (שם) חידש :כי הפסיקה הזו מלמדת אותנו מדרג רוחני עמוק ,שבו ידיעת התורה והדרכתה הן הבסיס להכשרת הלב לתפילה ,ומשום כך ,גם במחיר של ביטול תפילה בציבור, אין לוותר על מורה הדרך. מתוך דברי הראשונים עולה קו מנחה ברור :התורה היא הלב הפועם של הקהילה .השאלה היא כיצד נתפס סדר זה בעולם של האחרונים ,והאם דעתם של היעב"ץ והמשנה ברורה משנה את התמונה לאור המציאות של זמננו? ככל שאנו מעמיקים אל תוך תקופת האחרונים ,אנו פוגשים זווית ראייה המבקשת להתאים את ההלכה למציאות המשתנה של הדורות .כאן ,בבית מדרשו של היעב"ץ ,נשמע קול חדש, רענן ומפוכח ,המאתגר את התפיסה שהכרנו עד כה .היעב"ץ אינו מסתפק בבחינת איכותו של הרב ,אלא קובע כי המציאות השתנתה מן הקצה אל הקצה ,וכי יש להעמיד את מורה ההוראה בראש סדר העדיפויות כצורך קיומי שאין עליו עוררין. היעב"ץ בספר מור וקציעה (או"ח סימן נג) ביאר :כי הדיון של הראשונים ,המציב תנאי של רב מובהק ומפורסם ,מתאים לימים עברו שבהם היה צורך בשליח ציבור כדי להוציא את העם ידי חובתם בגלל חוסר בקיאותם .לשיטתו ,בימינו שהכול בקיאים להתפלל ואין איש

סומך על תפילת החזן שתפטור אותו ,ודאי שעדיף רב מורה הוראה ,אפילו אינו גדול בתורה באופן מופלג ,שכן אי אפשר לקהל ללא רועה. היעב"ץ חידש :כי קהל מישראל אינו יכול להתקיים ללא מורה דרך ,שהרי לא כל אחד הוא בן תורה היודע את פרטי הדינים .הוא קבע כי אפשר לקהילה להסתדר ללא חזן בעל קול ערב ,אך אין שום דרך להסתדר ללא מי שיורה דינים ,ומכאן שהרב קודם לכל ,שכן הוא האביר שבאבירים בדורו. נראה לבאר את דברי היעב"ץ ,כי הוא מעתיק את מוקד הכובד מה'איכות' של הרב אל ה'נחיצות' של התפקיד .בעולם שבו כל אחד מתפלל בעצמו ,תפקיד השליח ציבור הפך לטכני או אסתטי ,בעוד שתפקיד הרב הפך ללב הפועם שמונע מקהילה מלהתפורר לתוך בורות הלכתית. הפמ"ג (משבצות זהב ,שם) ביאר :כי דברי היעב"ץ מחזקים את היסוד שגם רב שאינו גדול בתורה בצורה יוצאת דופן הוא הכרח ,שכן עצם נוכחותו של מורה דרך מונעת את הקהילה מלהיות כצאן ללא רועה .הוא מבאר כי האחריות הציבורית להעמיד רב גוברת על כל נוחות אחרת ,כולל התפילה בציבור. התובנה העולה מדברי היעב"ץ היא שקיום הקהילה תלוי בדבר אחד בלבד :במי שמוכן לקחת אחריות על הנעשה בתוכה. בביאור הלכה (סימן נג סעיף כד) פותח הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן שער רחב לעומק החיוב המוטל על כל קהילה וקהילה .דבריו אינם נשארים בגדר פלפול הלכתי יבש, אלא הופכים למניפסט מוסרי וחינוכי ,המטלטל את אמות הסיפים של הקהילות ששכחו את ייעודן המרכזי .הוא אינו מקבל את המצב הקיים כמובן מאליו ,אלא מציב רף תביעה גבוה, רואה בביטול התפילה מחיר קטן מול הסכנה הגדולה של קהילה ללא מורה דרך. הכהן הגדול מאחיו ביאר :כי עצם העובדה שניתן לבטל מצות תפילה בציבור כדי לשכור רב ,מלמדת אותנו את גודל החיוב על כל עיר להעמיד להם רב שיורה להם את אורחות חייהם .לשיטתו ,ללא רב ,הקהילה נמצאת במצב של עיוורים המגששים באפילה ,וזהו מצב שאין להשלים עמו ,גם אם המחיר הוא ויתור על תפילה במניין. הכהן הגדול מאחיו הוסיף וחידש :כי יש כאן עניין של פיקוח נפש רוחני .כאשר קהילות בוחרות להשקיע מאות רובלים בשליח ציבור בעל קול נעים ,בעודם מזניחים את הצורך המהותי ברב ומורה צדק ,הרי הם מעוותים את סדר העדיפויות באופן מסוכן .הוא מבאר כי אין מדובר רק בחסרון הלכתי ,אלא בפתחו של תהליך שבו העיר הולכת מדחי אל דחי ,עד כדי הגעה לחילולי שבת ,אכילת חמץ ואיסורים חמורים אחרים. הכהן הגדול מאחיו העלה תמיהה נוקבת :וכי כיצד יכול הציבור להעדיף את הניגון על פני ההדרכה? הוא מבאר כי התמנות שליח ציבור שאינו לשם שמיים ,אלא רק כדי להנעים את האוזן ,אינה תפילה שמתקבלת ברצון ,ובלשונו הטהורה כינה זאת נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה .נראה לומר כי הוא מדגיש שהשליח ציבור אינו מטרה ,אלא אמצעי ,ואם

האמצעי הזה בא על חשבון המטרה העליונה – שהיא קיום התורה והמצוות – הרי שהוא הופך למכשול. הכהן הגדול מאחיו סיכם :כי החובה להעמיד רב שיורה דיני שבת ,יום טוב ,טבילת מקווה ודיני נידה ,היא חובה שאין ממנה מנוס .הוא קורא לקהילות להתעורר מן התרדמת ,להפסיק להפקיר את הצאן לאנחות ,ולהבין שרב מורה הוראה הוא נשמת אפה של העיר. מתוך דברי הכהן הגדול מאחיו ,עולה תמונה של אחריות חברתית והלכתית שאין כדוגמתה. עתה ,משראינו את גודל האחריות ,נותרה השאלה כיצד אנו מעבירים את הדברים אל שולחן הדיונים של הקהילה המודרנית והאחריות של אנשי המעשה. בבואנו אל שולחנם של ענקי הפסיקה בדורות האחרונים ,אנו פוגשים עולם המבקש ליישם את עקרונות הרא"ש והמשנה ברורה על מרקם החיים המודרני .האחרונים אינם מסתפקים בחזרה על ההלכה ,אלא מתרגמים את התביעה לאחריות קהילתית לתוך מערכות ניהוליות מורכבות ,תוך שהם מדגישים כי סדר העדיפויות שנקבע אינו בגדר המלצה ,אלא יסוד לקיום הקהילה. מו"ר הגרש"ה וואזנר זצ"ל בשו"ת שבט הלוי (חלק ט סימן רלג) ביאר :כי גם בדורנו ,שבו קל להשיג תשובות הלכתיות באמצעות ספרי שו"ת וטכנולוגיה ,לא פג הצורך ברב מורה הוראה בתוך הקהילה .הוא חידש כי הרב בקהילה אינו רק 'פוסק' אלא 'רועה' ,כלומר דמות שנוכחותה מחנכת ומכוונת את בני הקהילה לאורח חיים יהודי .לשיטתו ,השקעת כספי הציבור במי שיוצר את האווירה הרוחנית של העיר קודמת לכל הידור אחר בתפילה ,ובוודאי לכל ראוותנות של שירותי דת שאינם מהותיים. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (פרשתנו) ביאר :כי קהילה שאין בה רב המנחה את דרכם של בני המקום היא כספינה ללא קברניט .הוא מבאר כי הפסיקה המעדיפה רב על פני שליח ציבור היא ביטוי להבנה שהתפילה היא פנייה של היחיד לבוראו ,אך ההלכה והחינוך הם התשתית שמאפשרת ליחיד להגיע אל התפילה כשהוא שלם בדרכו .לכן ,אין מקום להתלבטות – קודם כל דואגים לתשתית המנהיגותית. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו יביע אומר (חלק י ,יורה דעה סימן ל) ביאר :כי האחריות של ועד הקהילה היא למנות רב תלמיד חכם שיכול לענות על כל השאלות של הציבור .הוא חידש כי בימינו ,שבהם נפוצים איסורים כגון כשרות ,טבילת מקווה ועוד ,חובת מינוי רב היא בגדר חובה גמורה ,ואם הקופה מצומצמת ,יש לצמצם בהוצאות על חזנים ופייטנים כדי להבטיח את קיומו של המורה הוראה. מו"ר הגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (חלק א סימן תתל) ביאר :כי הטעות הנפוצה של קהילות היא בראיית שליח הציבור כמרכז הקהילה .הוא מבאר כי תפקיד הקהילה הוא להבטיח שכל אחד מבני הקהילה יידע כיצד לקיים תורה ומצוות ,ומי שמקבל החלטה הפוכה בגלל הרצון ליופי בתפילה ,הרי הוא פועל בניגוד לרצון חז"ל. מתוך דברי האחרונים עולה כי ההכרעה ברורה וחד-משמעית :הקהילה מחויבת בראש

ובראשונה להעמיד לה 'רועה' ,וכל הוצאה על שליח ציבור או מותרות אחרות מגיעה רק לאחר שבוטחה התשתית הרוחנית של מורה הוראה .האם אנו מבינים את המשמעות הניהולית של החלטה זו? הדיון ההלכתי שאנו עוסקים בו אינו נשאר בין דפי הספרים ,אלא הופך למצפן המכוון את עבודתם של מנהלי קהילות וראשי מוסדות בכל רחבי העולם היהודי .כאשר אנו מתרגמים את הוראות הרא"ש ,השולחן ערוך והמשנה ברורה לשפת המעשה והניהול ,עולות כמה נפקא מינות מעשיות המטלטלות את סדר היום הקהילתי המצוי. נפקא מינה ראשונה היא הקביעה כי תקציב דתי אינו מותרות .מנהלי קהילה המבקשים להשקיע בשיפוצים ,בתאורה מפוארת או בהבאת חזנים בעלי שם ,נדרשים לבחון תחילה האם קיים רב מורה הוראה הפנוי לכל שאלה ובקי בכל פרטי הלכות הקהילה .ההלכה מחייבת אותנו לראות את שכר הרב כהוצאה בסיסית ,בדומה לתשלום עבור מים וחשמל ,שבלעדיהם המבנה אינו יכול לתפקד .קהילה שאינה מקצה משאבים לרב מתוך טענה של חוסר תקציב, בזמן שהיא מוציאה כספים על יופי ואסתטיקה ,אינה פועלת לפי סדר העדיפויות התורני. נפקא מינה שנייה עולה במינוי בעלי תפקידים בקהילות צעירות או בקהילות בחוץ לארץ. לעיתים נוצר לחץ חברתי לשכור דמות כריזמטית להנהגת התפילה ,שתמשוך קהל ותעניק חוויה אסתטית ליום טוב .ההלכה והפוסקים מורים לנו כי עלינו להתעלות מעל הרצון לחוויה זמנית ,ולהעדיף דמות בעלת כושר הוראה והדרכה תורנית ,גם אם אינה ניחנה בכישרון מוזיקלי יוצא דופן .התפקיד אינו הופעה ,אלא יציקת תוכן ודרך לחיים ,וניהול נכון דורש להעדיף את המהות על פני הרושם החיצוני. נפקא מינה שלישית נוגעת לאחריות האישית של כל חבר קהילה .מתוך דברי המשנה ברורה ,אנו למדים כי העול הכלכלי להחזקת הרב אינו מוטל רק על העשירים או על הועד, אלא על כל בני הקהילה בשותפות .כאשר יש הכרעה בין רב לשליח ציבור ,על כל אחד מבני הקהילה לדעת כי השקעתו בשכרו של הרב היא השקעה ישירה בחייו היהודיים ובביטחונו ההלכתי .הבנה זו משנה את תפיסת הקהילה כצרכנית של שירותי דת ,והופכת אותה לשותפה בבניית המערך הרוחני של עצמה. ניהול קהילה מתוך אחריות תורנית דורש מאיתנו אומץ לב ציבורי .עלינו להעז לומר כי העיקר אינו החזן המנגן ,אלא התורה המנחה .הבנה זו ,אם תיושם נכון ,תביא למהפכה באופן שבו קהילות מתנהלות ובהשפעה העמוקה שלהן על דורות של משפחות ,שזכו שיהיה להן מורה הוראה שיוביל אותן בנתיבות השם. בעומק הסוגיה מתגלה כי המתח בין הרב לשליח הציבור אינו נוגע רק לחלוקת תקציב, אלא לבירור מהותי על דמותה של הקהילה היהודית .נראה לבאר ,כי הרב אינו נותן שירותים בלבד ,אלא הוא מהווה את ה'נשמה' המאחדת של הקהילה .כאשר יש רב בקהילה ,התורה אינה נשארת כתיאוריה מופשטת ,אלא הופכת לחלק בלתי נפרד מחיי היום-יום – מהמטבח

הביתי ועד לבית הכנסת .הרב הוא החוליה המקשרת בין מסורת הדורות לבין הדילמות העכשוויות ,ובכך הוא מבטיח שהקהילה לא תהיה כצאן ללא רועה ,אלא יחידה מלוכדת הדבקה בשורשיה. עוד נראה להוסיף ,כי הבחירה ברב על פני שליח ציבור מעידה על קדימות של 'דעת' על פני 'רגש' .בעוד שליח הציבור פועל על רגש הקהל ומעורר אותו לתפילה ברגעים מסוימים, הרב מנחיל דעת המלווה את האדם לאורך כל שעות היממה .זוהי ההבדל בין חוויה אסתטית לבין השתרשות עמוקה .נראה לומר כי כתר התורה ,שהוא כתר הנהגה ,מחייב את המנהיג להיות דמות של ביטול עצמי המשרתת את האמת ,כפי שמשה רבנו העביר את סמכותו ליהושע .הנהגה כזו מעניקה לקהילה יציבות ,כי היא אינה תלויה בכישרון מוזיקלי משתנה, אלא בנאמנות לדרך הנצחית של התורה. נראה ליישב ,כי האחריות המונחת על כתפי הקהילה היא הבטחת העתיד .כאשר קהילה מחליטה להשקיע ברב ,היא בעצם משקיעה בחינוך הדור הבא ,בטהרת המשפחה ובקיום מצוות המעשיות שיאפשרו לילדיהם להמשיך את הדרך .הכתר הזה ,כתר הרבנות ,הוא הכתר הכבד ביותר אך גם המאיר ביותר ,שכן הוא מאפשר לכל בן קהילה להרגיש שהוא חלק ממסע רוחני שאינו נגמר עם סיום התפילה .המנהיג האמיתי אינו מבקש לעצמו מקום על הבמה של השליח ציבור ,אלא מבקש להעמיד תלמידים ומורים שימשיכו את השלשלת, ובכך הוא מבטיח ששם ה' יתקדש גם מחוץ לכותלי בית הכנסת. בחיבור אל נבכי הנפש ,שאלת העדיפות בין רב לבין שליח ציבור אינה רק שאלה טכנית של הקצאת משאבים ,אלא בחינה של תמימות האמונה וההישענות על הקב"ה .הנפש היהודית שואפת לעיתים לריגושים ,לקולות ערבים ולתפילה שסוחפת את הלב אל על ,וזהו צורך טבעי .אולם ,כאשר האדם נדרש לוותר על הריגוש הזה למען העמדת מורה הוראה ,הוא עובר תהליך של התבגרות רוחנית .הוא מגלה כי האמונה אינה מבוססת רק על רגעים של התעלות ,אלא על נכונות לקבל הדרכה ,להישמע לדין ולחיות חיים של משמעת עצמית מתוך דבקות באמת התורנית .האמונה האמיתית מתגלה ברגע שבו אנו מבינים שההדרכה המעשית בפרטי ההלכות היא הביטוי המוחשי ביותר לקשר שלנו עם בורא עולם. נראה להוסיף ,כי הבחירה ברב מתוך ויתור על נוחות התפילה בציבור היא ביטוי לביטחון עמוק .האדם אומר לעצמו :הקב"ה חפץ יותר בקיום מצוותיו מאשר בתפילה מרוממת הנעשית ללא בסיס של דעת .הנפש המבקשת אמת אינה חרדה מן השקט שבבית הכנסת או מהעדר המנגינה ,אלא מוצאת את עוגן האמונה שלה במורה הוראה המראה לה את הדרך בתוך הערפל של חיי המעשה .זוהי הכרה בכך שהקהילה אינה קיימת כדי לספק את הצרכים הרגשיים שלנו ,אלא כדי להיות כלי שרת לרצונו של הקב"ה ,דרך לימוד התורה והעמדת הדין על תילו. עוד נראה לבאר ,כי הקשר שלנו אל ה' נבנה גם ברגעי הוויתור על האגו והדמיון העצמי לטובת מוסד הרבנות .אדם שמוותר על הרצון להרגיש 'קרוב' דרך תפילה מרגשת ,למען

קהילה הממוקדת ביראת חטא ובלימוד ,עובר תהליך של זיכוך נפשי .הוא מפסיק לחפש את ה'חוויות' ומתחיל לחפש את ה'ציווי' .זהו חיבור מחשבתי הנוגע בשורשי הנשמה ,השואפת אל הנצח דרך קיום רצון ה' בפועל ממש .האמונה הזו מעניקה לנפש שלווה ,כי היא יודעת שגם אם הדרך מורכבת ואינה תמיד מלווה בשירי תהילה ,היא הדרך הבטוחה והסלולה שבה הולך עם ה' כדי להתקדש ולהיות לעם סגולה. המצפן המוסרי בשאלת מינוי רב לעומת שליח ציבור מציב בפנינו מבחן של ישרות פנימית ושל אחריות ציבורית .כאשר הקהילה בוחרת להשקיע את כספה במופע קולי או ביוקרה חיצונית על פני הבטחת רועה שיורה את הדרך ,היא אינה פועלת רק מתוך שיקול כלכלי ,אלא מתוך טעות מוסרית שורשית .המצפן שלנו מכוון אותנו להכיר בכך שקהילה היא אינה מועדון חברתי שנועד להנעים את זמנם של חבריו ,אלא מסגרת של חיים אלוקיים שבה האחריות ההדדית היא המפתח לכל .היכולת להביט לטווח ארוך ,להבין שכל הוצאה על חזנות מפוארת בזמן שאין בסיס הלכתי מוצק היא הפקרה של הצאן ,היא הביטוי המזוקק ביותר למצפן מוסרי בריא. נראה להסביר ,כי המוסר האמיתי נבחן ברגע של ויתור .אדם או ועד קהילה שבוחרים בצניעות בתפילה כדי להבטיח את קיומו של מורה הוראה ,מוכיחים כי הם אינם עובדים את עצמם ואת הרגש הפרטי שלהם ,אלא את האמת המוחלטת .זהו אומץ לב מוסרי מול לחצי הקהל ,לעמוד ולהכריז :התורה קודמת לכל ,והיא התשתית המוסרית עליה נבנה הכל .אדם המבקש להיות ישר עם מצפונו חייב לשאול את עצמו האם הוא מחפש את התענוג האישי בבית הכנסת או את הבנייה הרוחנית של הקהילה כולה. עוד נראה לומר ,כי האחריות המוסרית הזו היא הביטוי לנאמנות למשה רבנו ,שדאג לקהילה שלא תהיה כצאן ללא רועה .מי שבוחר בדרך המורה הוראה ,גם אם הוא נתפס כפחות נוצץ, לוקח אחריות על הטהרה ,על השבת ,ועל כל הליכות החיים של חברי הקהילה .המצפן שלנו מוביל אותנו להבנה שכל פעולה של קהילה צריכה להיבחן בשאלה – האם זה מקדם אותנו לקידוש שם שמיים בחיים עצמם? כאשר אנו בוחרים ברב ,אנו אומרים בעצם שחשוב לנו יותר לדעת איך לחיות נכון מאשר איך להתרגש נכון .זוהי בחירה מוסרית שאין לה מחיר, המובילה את הקהילה מתוך החשכה של חוסר הידיעה אל האור הגדול של תורה ומצוות. בתום המסע המרתק שערכנו בסוגיית סדרי העדיפויות בקהילה ,אנו יוצאים עם תובנות עומק המאירות את דרכנו ביום-יום .למדנו כי הקהילה היהודית אינה אכסניה להופעות או מרכז תרבותי המסתמך על חוויה מוזיקלית ,אלא בית של תורה והוראה .ההכרעה שבין הרב לשליח הציבור אינה הכרעה טכנית גרידא ,אלא שאלה של זהות :האם אנו חפצים בחיים של תוכן ,דעת והדרכה הלכתית מוסמכת ,או שאנו נכנעים לפיתוי של חוויה רגעית שאינה בונה לטווח ארוך .התברר לנו כי העדפת הרב היא ביטוי לאחריות לדורות ,הבטחה לכך שהבית היהודי יתנהל על פי השולחן ערוך ,וסירוב מוחלט להותיר את הצאן ללא רועה בערפל של זמננו.