האם בביאת גואל צדק כאשר יראו את המשיח יברכו את ברכת חכם הרזים? הוכח מפרשת השבוע!

האם בביאת גואל צדק כאשר יראו את המשיח יברכו את ברכת חכם הרזים? הוכח מפרשת השבוע! האם בביאת גואל צדק ,כאשר יזכו דורנו לחזות בפניו של המשיח ,תפרוץ מן הקהל ברכת חכם הרזים ,או שמא שתיקה מכובדת תעמוד במקום שבו נגמרת היכולת האנושית לתייג גדולה? השאלה הזו ,הנוגעת בשולי אדרתו של משיח ,מעוררת תהודה עמוקה בלב המבקש להבין את גבולות הברכה וההלכה .בעוד שהלב חפץ להשתפך…

האם בביאת גואל צדק כאשר יראו את המשיח יברכו את ברכת חכם הרזים? הוכח מפרשת השבוע! האם בביאת גואל צדק ,כאשר יזכו דורנו לחזות בפניו של המשיח ,תפרוץ מן הקהל ברכת חכם הרזים ,או שמא שתיקה מכובדת תעמוד במקום שבו נגמרת היכולת האנושית לתייג גדולה? השאלה הזו ,הנוגעת בשולי אדרתו של משיח ,מעוררת תהודה עמוקה בלב המבקש להבין את גבולות הברכה וההלכה .בעוד שהלב חפץ להשתפך בתשבחות ולהעלות על נס את גדולתו של מי שנתקבל כמנהיג הגואל ,ניצבת מולו החומרה ההלכתית המצמצמת ,המבקשת למנוע את הברכה במקום שבו אין הדעת נותנת להקיף את הסוד המופלא .האם ראיית פני המשיח היא רגע של חשיפת רזים ,או שמא דווקא רגע שבו אנו מבינים את מגבלותינו? הדיון סביב דברי הטור והשמטת הפוסקים משאיר אותנו במתח בין רצון הלב לבין דקדוקי ההלכה ,כאשר ברקע מהדהדת זעקת החתם סופר ,המציב את משה רבנו כקו פרשת מים שבו נשברת כל תפיסה אנושית של הבנת דעת הזולת ,ומותיר אותנו בציפייה דרוכה להבנה האם המפגש עם המשיח ישנה את כללי המשחק או שמא ישאיר אותנו בתוך הגבולות שהותוו לנו מאז ומתמיד. הפסוק בפרשתנו" ,וידבר משה אל ה' לאמר יפקד ה' אלוהי הרוחות לכל בשר איש על העדה" (במדבר כז ,טו-טז) ,משמש מפתח להבנת המגבלה האנושית מול גדולת ההנהגה האלוקית .משה רבנו ,בבקשו רועה לישראל ,מכיר בכך שרק אלוהי הרוחות – הבוחן את דעת כל אחד ואחד – מסוגל להעמיד איש ראוי שיוכל להכיל את מגוון הדעות והנשמות של העם. רש"י (שם) ביאר :אלוהי הרוחות לכל בשר ,יודע שדעותיהם של כל אחד ואחד שונות זו מזו ,ואינן דומות זו לזו ,ואני מבקש ממך איש על העדה אשר יהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו .הרי שגדלות המנהיג נמדדת ביכולתו לסבול ולשאת את השונות העצומה שבין איש לאיש ,יכולת השמורה רק למי שניתנה לו חכמה מיוחדת מבורא העולמות. רבי אברהם אבן עזרא (שם) פירש :יפקד ה' אלוהי הרוחות ,הנה המנהיג צריך להיות בקי

בהנהגת הבריות ,וכמו שהקב"ה יודע את כל רוחותיהם של בני האדם ,כך ימנה מנהיג שיוכל לנהלם בחוכמה. הרמב"ן (שם) ביאר :יפקד ה' אלוהי הרוחות לכל בשר ,כי כל בני האדם בשר הם ,ורוחם שונה ,ומשה מבקש מנהיג שיהיה לו כוח של חכם היודע להדריך את הציבור הרב הזה ,שהם כשישים ריבוא ,בדרך שמתאימה לכל יחיד ויחיד. הרלב"ג (שם) חידש :כי תפילת משה מעידה על כך שאין בן אנוש שיכול באמת לעמוד על דעת כולם ,ולכן הוא פונה אל מי שהוא אלוהי הרוחות שבידו להעניק חכמה למנהיג כדי שיוכל להתמודד עם מורכבות העדה. הספורנו (שם) ביאר :אלוהי הרוחות ,היודע חילופי הדעות בלבבות ,ימנה איש שיהיה ראוי להנהיג עדה זו שדעותיהם מרובות ,כדי שלא יהיה מנהיג שאינו מסוגל להכיל את ריבוי הדעות. מתוך מפרשי התורה עולה כי עומק החכמה של המנהיג הוא ביכולתו לזהות את הייחודיות של כל פרט ופרט ,כפי שהקב"ה יודע רזי עולם .השאלה הניצבת לפתחנו היא ,האם חכמה זו ,שבה המנהיג 'מרגיש' את דעת הציבור ,היא העילה לברכת חכם הרזים ,או שמא דווקא חוסר יכולתנו להשוות מנהיג כזה למשה רבנו ,הוא שמונע מאיתנו לברך. הדיון בברכת חכם הרזים יונק את שורשיו ממעשה פלאי שתועד בבית מדרשם של אמוראים ,שם עלתה השאלה מהי היכולת האנושית המזכה אדם בתואר המופלג של חכם הרזים. בגמרא במסכת ברכות (דף נח ע"ב) מובא המעשה המכונן :רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע הוו קאזלי באורחה ,פגעו ביה ברב חנינא בריה דרב איקא ,אמרו ליה בהדי דחזינן בריכינן עלך תרתי ,ברוך אשר חלק מחכמתו ליראיו ,ושהחיינו ,אמר להו אנא נמי כיון דחזתינכו חשבתינכו עלואי כשיתין רבוון בית ישראל ,וברכינא עלייכו תלתא ,הנך תרתי ,וברוך חכם הרזים ,אמרו ליה חכימת כולי האי ,יהבי ביה עינייהו ושכיב. הגמרא שם מחדשת את טעם הברכה :תנו רבנן ,הרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליראיו ,הרואה חכמי אומות העולם אומר ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם ,חכם הרזים מאי ניהו ,אמר רב יהודה אמר רב ,הרואה שש מאות אלף מישראל בפרסה אחת ,אומר ברוך חכם הרזים ,דכולהו איתנהו בדעתייהו ואין פרצופיהן דומים זה לזה ,ואין דעתן שוות זו לזו. רש"י (שם ד"ה דכולהו איתנהו בדעתייהו) מבאר :שחכם הרזים הוא מי שיכול להכיל בדעתו את כל השונות והסודות המשתנים בין פרצוף לפרצוף ובין דעה לדעה .נראה ליישב כי הברכה אינה על עצם הראייה של ההמון ,אלא על העובדה שהקב"ה ,שהוא חכם הרזים ,יודע וסובל את כל הדעות הללו ,ומי שמברך מתכוון להודות על ריבוי הדעות והפרצופים. תוספות (שם ד"ה ואין דעתן שוות) מבארים :כי העובדה שאין דעתן שוות היא הוכחה לחכמת הקב"ה שבורא לכל אחד דעה מיוחדת ,ועל כן ברכה זו מיוחדת להכרה בבורא שהוא חכם הרזים ,ולא לאדם עצמו.

בתלמוד ירושלמי (מסכת ברכות פרק ט הלכה א) מבואר :כי גם המלך ,בבואו אל קהל רב ,מברך ברכה זו ,שכן מלכותו חולשת על דעות כה רבות ושונות ,והוא כמי שעומד בראש כל אותן דעות המשתנות. נראה להסביר ,כי המקורות מלמדים שהברכה אינה מופנית כלפי האדם כשלעצמו ,אלא כלפי הבורא שחכמתו מאפשרת את ריבוי הדעות הבלתי נתפס הזה .רב חנינא בריה דרב איקא נקט בלשון חריפה בהשוואתו את האמוראים לשישים ריבוא ,ומכאן שהברכה מותנית ביכולת אנושית להכיל את כל אותן דעות ,יכולת שנראתה לרב פפא ורב הונא כיומרה מוגזמת. בדיון הראשונים עולה המאבק בין הרצון להכיר בגדלות התורה לבין השמירה על גבולות הברכה ,שכן אין המנהג פשוט כפי שניתן היה להבין מן המעשה בגמרא. המאירי (ברכות נח ע"א) ביאר :כי על אף שיש מי שאומר שמברכים חכם הרזים על אדם החשוב כששים ריבוא ,או על תלמיד חכם שלם שכל הסודות גלויים לפניו ,אין הלכה כדבריו. הוא מסביר כי הברכה המקובלת על חכמי ישראל היא ברוך שחלק מחכמתו ליראיו ,וכל המעשה ברב חנינא נדון בדרכם של חכמים ,אך אין מורים כן להלכה ,שכן אדם יחיד אינו יכול להקיף את דעתם של כל ישראל. הטור (אורח חיים סימן רכד) פסק :שאם רואה אדם מופלג בחכמה ,יברך חכם הרזים ,והביא כראיה את רב חנינא בריה דרב איקא .עם זאת ,הוסיף כי יש אומרים שאין בנמצא בזמן הזה מי שראוי לברך עליו כן ,שכן הדרגות הללו של חכמה המקיפה את כל רזי הבריאה הן נדירות ונסתרות .נראה ליישב כי הטור מותיר פתח צר מאוד לאפשרות של ברכה זו על אדם יחיד, ובלבד שיהיה מופלג בדרגה שאין למעלה הימנה. הרא"ש (ברכות פרק ט סימן יז) ביאר :כי הברכה על אדם יחיד תלויה בהכרה מוחלטת בדרגתו, והוסיף כי מי שמברך על תלמיד חכם חכם הרזים עושה כן מתוך תחושה שהחכם מקיף בדעתו סודות שאינם גלויים לאחרים ,ודווקא משום כך יש בזה גוון של ברכה על הסודות והרזים הנמצאים בקרבנו. נראה להסביר ,כי הראשונים חלוקים בשאלה האם הברכה על אדם יחיד היא עניין של מציאות או עניין של השקפה .בעוד שיש הרואים בכך ביטוי להערכה אדירה לחכם ,אחרים נרתעים מהענקת תואר המיועד להכרה בריבוי דעות של עם שלם לאדם יחיד ,מחשש לשיבוש במושגי הברכה. בספרי האחרונים והפוסקים נחתמה הכרעת הדין ,תוך יצירת חומה בצורה כנגד השימוש בברכה זו על אדם יחיד ,גם כאשר מדובר בתלמיד חכם מופלג. הבית יוסף (או"ח סימן רכד) ביאר :כי הדין שנפסק בטור טעון עיון ,שכן הרמב"ם בהלכות ברכות לא העלה על דעתו לכתוב דין זה ,ונראה כי הרמב"ם סבר שאין המעשה ברב חנינא מהווה הלכה למעשה .הוא חידש כי אין הדבר תלוי בדעתו של אדם לומר שפלוני חשוב בעיניו כשישים ריבוא ,שכן קריטריון כזה הוא סובייקטיבי ואינו ראוי להשתית עליו ברכה. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (שם סעיף ב) פסק :כי אין מברכים ברכה זו על אדם יחיד,

וכלל ברכה זו אינו מופיע בסעיפי ההלכה הפסוקה .השמטה זו אינה מקרית ,אלא מעידה על מגמה ברורה להגביל את הברכות למסגרות קבועות וממוסדות. הב"ח (שם) ביאר :כי לעניין הלכה למעשה נקטינן כשיטת הרמב"ם ,שכן ספק ברכות להקל, ואין לנו להוסיף ברכות שלא נתקנו בפירוש בתלמוד כחלק מההלכה הפסוקה .הוא הדגיש כי גם על אדם מופלג בחכמה אין לברך ברכת חכם הרזים ,שכן הברכה יועדה לאוכלוסייה רחבה ולא ליחיד. הט"ז (או"ח סימן רכד סק"א) חידש :כי גם מי שחפץ להחשיב את החכם בעיניו כשישים ריבוא, הרי זהו דמיון בלבד ,ואין הדמיון יכול להפוך למציאות המצדיקה ברכה .הוא ביאר כי הברכה היא על גילוי חכמת הבורא בתוך הריבוי ,ולא על איכותו של אדם יחיד ,ועל כן אין מקום לברכה זו כלל בימינו. נראה לבאר ,כי השמטת הדין על ידי מרן בשולחן ערוך היא עדות לכך שאין הברכה ראויה לשימוש על אדם ,וכל ניסיון להחילה על חכם מופלג נדחה מפני הכלל של ספק ברכות להקל .הדרכים שנסללו על ידי הראשונים לברך על יחיד נחסמו על ידי הפוסקים המאוחרים ,המבקשים לשמור על גבולות הברכה ברורים ומדויקים. בעומק דברי גדולי הדורות האחרונים ,אנו פוגשים מבט חודר המנסה לפענח את פשר העימות המרתק שבין חכמי התלמוד סביב הברכה ,ואת הסיבה להיעדרותה המוחלטת מספרי ההלכה המעשיים. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו תורת משה (פרשת פנחס) ביאר :את השאלה המתבקשת ,מדוע נהגו חכמים באותה חומרה כלפי רב חנינא בריה דרב איקא עד כדי מיתה .הוא ביאר כי הטעם לכך נעוץ בהבנה שברכת חכם הרזים על אדם יחיד היא עיוות של תכלית הברכה .הברכה אמורה להודות על ריבוי דעות שאינן דומות ,דבר שרק הקב"ה מסוגל להכיל .כאשר אדם מברך כך על חכם יחיד ,הוא טוען שחכם זה מקיף בדעתו את כל ישראל ,וזו יומרה שאין לה יסוד ,שכן אפילו משה רבנו ,בבקשו רועה לעדה ,הודה שאינו יודע את דעת כל אחד ואחד ,ועל כן פנה אל אלוהי הרוחות. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק י ,יורה דעה סימן ל) ביאר :כי אכן להלכה אין לברך ברכה זו כלל על אדם יחיד .הוא הדגיש כי כל אותם אחרונים שדנו בנושא, עשו זאת כפלפול תיאורטי ,אך במציאות ההלכתית אין לאדם להוציא מפיו ברכה שאין לה מקור מוצק בהלכה הפסוקה .לדבריו ,גם אם מדובר במנהיג דגול ,הברכה הראויה היא ברוך שחלק מחכמתו ליראיו ,ולא מעבר לכך. מו"ר הגרש"ה וואזנר זצ"ל בשו"ת שבט הלוי (חלק ט סימן רלג) ביאר :כי הברכה חכם הרזים נועדה לבטא את ההשתאות מול ריבוי הדעות שאינו מביא לביטול הקהילה ,אלא להפך, הוא הופך אותה לביטוי של חכמת הבורא .הוא חידש כי אדם יחיד ,גדול ככל שיהיה ,לעולם אינו יכול להוות מוקד לברכה זו ,שכן הוא אינו מסוגל לייצג את ריבוי הדעות המורכב של

עם ישראל .לשיטתו ,הברכה על משיח צדקנו ,בבואו ,תהיה מיוחדת במינה ,אך אין להקיש ממנה לדיני ברכות הנוהגים על בני תמותה. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (פרשת פנחס) ביאר :כי החתם סופר הציב רף גבוה מאוד בביקורתו על רב חנינא ,וזאת כדי למנוע מאיתנו ליפול לטעות של הערצה אנושית העוברת את גבולות המותר .הוא מבאר כי אין משיח או צדיק שיוכל להחליף את המקום של הקב"ה, שהוא לבדו חכם הרזים ,היודע וסובל את כל דעותיהם של ישראל. נראה לבאר ,כי גדולי הדור מאוחדים בדעתם שברכה זו על אדם יחיד היא פסולה מיסודה, שכן היא מייחסת ליחיד תכונה שהיא נחלת השם יתברך בלבד – הידיעה המקיפה של כל הדעות השונות שבין פרט לפרט .גם בביאת המשיח ,ההתפעלות תהיה מקידוש השם ומגילוי השכינה ,ולא מברכה אנושית המיועדת להמון. הדיון ההלכתי הסבוך סביב ברכת חכם הרזים מתרגם עצמו למציאות החיים בשאלות של יחס והערכה כלפי גדולי הדור ומנהיגי הציבור .כאשר אנו בוחנים את המסקנה כי אין לברך ברכה זו על אדם יחיד ,עולות לפנינו נפקא מינות משמעותיות לניהול נכון של כבוד התורה והגבולות שבין יראת שמיים לבין רגש אנושי מתפרץ. נפקא מינה ראשונה נוגעת לאופן שבו אנו מביעים הערכה כלפי חכמי ישראל בדורנו. לעיתים מתעורר דחף רגשי בקרב הציבור להעניק תארים מופלגים או לנקוט בביטויים שעשויים להישמע כייחוס תכונות אלוהיות או ידע על-אנושי בלתי מוגבל לרבנים וצדיקים. ההלכה והפוסקים מורים לנו כי יש לעצור בקו הגבול המפריד בין הכרת הטוב והערכת החכמה לבין חציית גבולות הברכה .עלינו להשתמש בברכה התקנית שתיקנו חכמים ,ברוך שחלק מחכמתו ליראיו ,המכירה בכך שהחכמה היא מתנה מהבורא ,ולא בתארים המנסים להגדיר את החכם כמי שמכיל את רזי העולם כולו. נפקא מינה שנייה עולה בסיטואציות של מפגשים המוניים עם גדולי התורה .המציאות מוכיחה כי הנטייה האנושית היא לחפש את הברכה המיוחדת שתבטא את הייחודיות של הרגע .אולם ,למדנו מדברי החתם סופר והפוסקים כי דווקא הריסון העצמי וההיצמדות לברכות הקבועות הם המבטאים את העומק ההלכתי האמיתי .גם כאשר ניצב מולנו מנהיג דגול ,הברכה הנכונה היא זו שמחברת אותנו לקב"ה ,מקור החכמה ,ולא זו שמנסה להציב את האדם במרכז הסוד. נפקא מינה שלישית נוגעת להכנה הרוחנית לקראת ביאת המשיח .מתוך הלימוד עולה כי הציפייה לגאולה צריכה להיות מלווה בהבנה כי גם הגואל ,משיח צדקנו ,יופיע כדי לגלות את כבוד ה' בעולם ולא כדי לתבוע לעצמו כבוד שיחליף את הברכה לבורא עולם .עלינו לחנך את עצמנו ואת סובבינו כי השיא של הביקור או הראייה של מנהיג אמת הוא רגע של התקרבות לבורא ,שבו השפתים לוחשות תהילה למי שחלק מחכמתו ליראיו ,ולא ברכה המטשטשת את ההבחנה בין היוצר לנברא. יישום נכון של תובנות אלו בקהילה מביא לשקט נפשי וליציבות הלכתית .אין אנו מחפשים

את הריגוש החולף בברכות חדשות ,אלא מבססים את הקשר שלנו עם גדולי התורה על יסודות מוצקים של הלכה ,כבוד וענווה ,המעניקים לכל פעולה את משקלה האמיתי לפני בורא עולם. בעומק הרעיון נראה לבאר ,כי השאלה על ברכת חכם הרזים בבוא המשיח אינה נסובה על השאלה אם המשיח גדול הוא ,אלא על מהות הקשר שבין המנהיג למונהגים .נראה לומר ,כי המנהיגות האמיתית בתורת ישראל אינה נמדדת ביכולת של האדם 'לדעת' הכל, אלא ביכולתו להיות כלי שרת להעברת דעת ה' אל הציבור .כשאנו מבקשים מנהיג ,כדברי משה רבנו ,אנו מחפשים דמות שסובלת את הדעות השונות ,לא משום שהיא תופסת אותן בדעתה כבורא עולם ,אלא משום שהיא מבטלת את עצמה מפני המציאות המורכבת של העם ,ומאפשרת לשכינה לשרות בתוך המורכבות הזו. נראה להוסיף ,כי הצניעות הנדרשת מהמנהיג היא היא המקור לגדלותו .משה רבנו ,העניו מכל אדם ,לא ביקש להכיל את כל דעת ישראל בכוח עצמו ,אלא השליך את יהבו על אלוהי הרוחות .בכך הוא לימד את ישראל כי גדלות אנושית אינה אמורה להיות כזו שמטשטשת את ההבחנה בין ה' לבין הנברא .כאשר אנו ניצבים מול מנהיג גדול ,ההשתאות שלנו נובעת מכך שאנו רואים בו דמות שהתרוקנה מעצמה ,ועל כן התמלאה בחכמת השמיים .הברכה הנכונה היא ,אפוא ,הכרה בכך שהחכמה אינה קניינו הפרטי של האדם ,אלא פיקדון שהופקד בידו. עוד נראה ליישב ,כי ההימנעות מברכת חכם הרזים על אדם יחיד אינה הפחתת כבודו של המנהיג ,אלא דווקא העלאתו למדרגה שבה הוא אינו אובייקט להשתאות חיצונית ,אלא מורה דרך .המנהיג אינו 'רז' שיש לפענח או לברך עליו ברכת סוד ,אלא הוא האור המאיר את הדרך לקיום מצוות .הברכה המקובלת על גדולי התורה מנכיחה את העובדה שהקב"ה הוא המקור ,והחכם הוא הצינור .בבוא המשיח ,גילוי השכינה יהיה כה עצום ,עד שההבנה שכל הנהגת האדם היא תלוית רצון ה' תהיה נהירה לכל ,ובוודאי שלא יעלה על הדעת להפוך את המנהיג עצמו למוקד של ברכת 'סוד' ,שכן המשיח יהיה הגילוי הגדול ביותר לכך שהכל מאיתו יתברך. בחיבור אל נבכי הנפש ,הדיון בברכת חכם הרזים חושף את התנועה העדינה שבין הרצון האנושי להעריץ לבין התביעה האלוקית לעבודת השם מזוקקת .הנפש מבקשת לעיתים לאחוז במוחשי ,לחפש את ה'סוד' הגדול בדמותו של אדם ,להשליך עליו את משאלותיה ולראות בו את פתרון כל תעלומות החיים .אולם ,ההלכה בחוכמתה הרבה מציבה כאן מעצור, ומלמדת את האדם לחזור אל העיקר :הקב"ה הוא החכם ,הוא היודע ,והוא זה שראוי לברכה. בתוך תהליך זה ,הנפש עוברת זיכוך – היא לומדת לשחרר את הציפייה לחוויה חיצונית, ולהתמקד באמת הפנימית שהיא השפעת חכמת ה' על האדם. נראה להוסיף ,כי הבחירה להימנע מברכה מיוחדת על אדם יחיד היא ביטוי לענווה עמוקה של המאמין .כאשר אדם עוצר את עצמו מלהפליג בתארים וברכות על איש גדול ,הוא מצהיר בנפשו כי אינו מחפש את 'האדם האלוהי' ,אלא את 'השליח האלוקי' .זוהי נקודה קריטית באמונה ,שכן היא מונעת מהנפש ליפול למלכודת של פולחן אישיות ,ומכוונת אותה אל

המקור המוחלט .האדם מגלה שדווקא דרך השמירה על הגבולות ,הוא זוכה לקרבה גדולה יותר אל ה' ,שכן הוא רואה בחכם את התגלמות חכמת הבורא ,ולא ישות נפרדת. עוד נראה לבאר ,כי השקט הנפשי המושג מתוך היצמדות להלכה – גם ברגעים של התרגשות עצומה כמו ציפייה לביאת המשיח – הוא הוא המבצר של האמונה .אדם המבקש לחיות באמת אינו זקוק לחידושי ברכות ,אלא למסגרת ברורה המזכירה לו בכל עת מיהו הבורא ומי הוא הנברא .האמונה הזו מעניקה לנפש שלווה יציבה ,כי היא יודעת שגם בגילוי השכינה המופלא ביותר של ימות המשיח ,הדבר המרגש ביותר לא יהיה 'הסוד' שבאדם ,אלא הגילוי המוחלט של מלכות שמיים ,גילוי שבו הכל יבינו כי לא נותר אלא להודות לה' על החכמה והחסד שהרעיף על בריותיו. המצפן המוסרי בשאלת הברכה על דמות המשיח מציב בפנינו מבחן של ישרות פנימית ושל דייקנות רוחנית .כאשר הציבור מבקש להעניק תארים שאינם בגדר ההלכה ,עלינו לשאול את עצמנו האם אנו פועלים מתוך יראת שמיים טהורה ,או מתוך צורך רגשי למלא חלל פנימי בחיצוניות נוצצת .נראה לבאר ,כי המוסר האמיתי נבחן ברגע שבו האדם נדרש לוותר על הריגוש האישי למען שמירה על קו הגבול התורני .היכולת להכיר בכך שגם הדמות הגדולה ביותר – ובכלל זה המשיח עצמו – אינה הופכת למושא של ברכות שאינן במקומן, היא הביטוי המזוקק ביותר לנאמנות לאמת האובייקטיבית ,העומדת מעל לכל תחושה סובייקטיבית של רגע. נראה להסביר ,כי המצפן המוסרי מוביל אותנו להבנה שקהילה בריאה היא כזו השומרת על היררכיה ברורה בין הבורא לנברא ,ובין המנהיג למונהגים .אדם שבוחר בדרך ההלכה ,גם כאשר הלב גועש מרגשות של הערצה וציפייה ,מוכיח שהוא אינו עובד את החוויה הפרטית שלו ,אלא את רצון ה' כפי שהתגלה בתורתו .זהו אומץ לב מוסרי לעמוד מול הזרם ,לעמוד מול הציפייה ליצירת 'סודות' ו'רזים' ,ולהצהיר :תורת ה' תמימה ,והיא המגדירה לנו כיצד נכון להודות ולהלל .אדם המבקש להיות ישר עם מצפונו חייב להבין שקידוש השם אינו נמדד בקישוטים דתיים ,אלא בדיוק במידת ההיצמדות להוראות רבותינו. עוד נראה לומר ,כי האחריות המוסרית הזו היא המגן שלנו מפני הטשטוש שעלול לקרות בבוא הגאולה .ככל שהאור גדול יותר ,כך הסכנה לשגות במושגי היסוד של האמונה גדולה יותר .לכן ,הציפייה למשיח אינה אמורה לטשטש את הדעת ,אלא להפך – להבהיר אותה. המצפן שלנו מוביל אותנו להבנה שכל פעולה של אדם בודד או של ציבור צריכה להיבחן בשאלה – האם היא מעצימה את ההכרה בה' כבורא הכל ,או שהיא מסיטה את המבט אל האדם? כאשר נזכה לראות את המשיח ,אנו נדרשים לאותו רסן מוסרי המלווה אותנו כל השנים :לדעת את הגבול ,לכבד את החכם בכל כוחנו ,אך להשאיר את הברכה על ה'חכם הרזים' למי שמכיל את רזיו של עולם באמת .זוהי בחירה מוסרית שאין לה מחיר ,המובילה אותנו בבטחה מתוך החשכה של דמיון אישי אל האור הצלול של אמונה מבוררת. בתום המסע המרתק שערכנו בסוגיית הברכה על פני המשיח ,אנו יוצאים עם תובנות עומק המאירות את דרכנו ביום-יום .למדנו כי הציפייה לגאולה אינה תלויה בחיפוש אחר