מדוע כפלה התורה את תפקידו של כל מנהיג בישראל?

מדוע כפלה התורה את תפקידו של כל מנהיג בישראל? מדוע כפלה התורה את תפקידו של כל מנהיג בישראל? הסוגיה הזו ,המצויה בין פסוקי פרשת פנחס ,מציבה לפנינו את מראה ההנהגה היהודית לדורותיה .משה רבנו ,בבקשו רועה לעדה ,אינו מבקש רק דמות אחת ,אלא משרטט תפקיד המורכב משתי מהויות השזורות זו בזו :הנהגה של יציאה ובוא לפני העדה ,מול הנהגה של הוצאה והבאה .האם המנהיג הוא זה שצועד…

מדוע כפלה התורה את תפקידו של כל מנהיג בישראל? מדוע כפלה התורה את תפקידו של כל מנהיג בישראל? הסוגיה הזו ,המצויה בין פסוקי פרשת פנחס ,מציבה לפנינו את מראה ההנהגה היהודית לדורותיה .משה רבנו ,בבקשו רועה לעדה ,אינו מבקש רק דמות אחת ,אלא משרטט תפקיד המורכב משתי מהויות השזורות זו בזו :הנהגה של יציאה ובוא לפני העדה ,מול הנהגה של הוצאה והבאה .האם המנהיג הוא זה שצועד בראש ופותח נתיבים ,או שמא הוא זה האוחז ביד הצאן ומוליכם אל מחוז חפצם? הדימויים של שדה המלחמה מול היכל התורה ,של הנשיא המרומם מול הרועה העניו ,ושל המנהיג המקשיב לרוח הציבור מול זה המנחה אותו ביד רמה ,מתערבלים למחזה אחד. הריחות של צאן המרעה ושל רגבי האדמה בדרכי המלחמה ,מהולים בהד המילים העתיקות על יציאה ובוא ,מזמינים אותנו לעמוד בחדר ההמתנה של ההיסטוריה ולתהות :מהי המהות הכפולה שנדרשת ממי שמבקש להוביל את עדת ה'? האם התורה מבקשת מאיתנו הכרעה, או שמא דווקא איחוד בלתי אפשרי בין סגנונות מנהיגות מנוגדים ,המותיר אותנו בציפייה להבין את סוד הכפל שבלב השליחות הרוחנית? הפסוק בפרשתנו מציב את היסוד להבנת המורכבות בהנהגת ישראל :יפקוד ה' אלוהי הרוחות לכל בשר איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר

יביאם ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה (במדבר כז ,טז-יז) .כפל הלשון אינו מקרי, אלא מגדיר את שני עמודי התווך עליהם נשענת שליחותו של מנהיג אמת ,המשלב בין הדרכה לחיים הגשמיים לבין הובלה בנתיבות הנצח. הריב''א על התורה (שם) ביאר :אשר יצא ואשר יבא זה המלך כמו שנאמר עליו היוצא לפניהם במלחמה ,אשר יוציאם ואשר יביאם אלו אורים ותומים שנאמר עליהם על פיו יצאו ועל פיו יבאו .נראה להסביר ,כי המנהיג נדרש לשמש בשני מישורים :האחד הוא המישור המדיני-ביטחוני ,בו הוא ניצב כנשיא המוביל את העם ,והשני הוא המישור הרוחני ,בו הוא משמש כפה לאורים ותומים ,המכריעים בכל שאלה הלכתית וגורלית. הכלי יקר (במדבר כז ,יח) ביאר :מכיוון ששני הנהגות מסר לו ,על ההנהגה שעל פי התורה והמצוה אמר אשר יוציאם ואשר יביאם ויוציאם בעל כרחם משמע ,כי מצינו לשון יציאה וביאה בדבר הלכה כמו שנאמר לא אוכל עוד לצאת ולבוא (שם) .מבאר שם ,כי המנהיג נדרש להנהגה כפולה :הנהגה תורנית של כפייה על שמירת המצוות ,כשהוא אוחז בהן בשתי ידיו כמשה רבנו ,והנהגה מדינית שבה הוא מנהל את העם בנחת ,תוך שימוש בימין מקרבת ושמאל דוחה ,כדי למנוע את המרד הטבעי של עם קשה עורף. רבנו החיד"א בספרו פני דוד (פנחס) ביאר :אפשר דהדרך של הנשיא הוא שהולך לפני העם ודרך של הרועה שהולך אחרי הצאן וכן אמרו רז"ל ,ולפי זה פירשו הראשונים את הפסוק ורעם ונשאם עד העולם (תהלים כח ,ט) ורעם :כרועה או ונשאם :כנשיא .וזה שאמר יפקוד וכו' אשר יצא לפניהם כדרך הנשיא וכמ"ש איש על העדה שאז יצא לפניהם וכו' כי כן ארחות כל נשיא בהם ,וכשלא יהיה זכות לפחות יהיה להם מנהיג אשר יוציאם ואשר יביאם כמו רועה שהולך אחר צאנו. נראה ליישב ,כי כפל הלשון מלמד על הגמישות הנדרשת מן המנהיג :בשעה שהעם זכאי, הוא משמש כנשיא ההולך בראש ומתווה דרך של מלכות ורוממות .אך בשעה שהעם זקוק לדחיפה ותמיכה ,עליו לרדת אל העם כרועה ההולך אחר צאנו ,משגיח שלא יאבדו ,ומשיב אותם אל הדרך .הכפל הוא התשובה לקושי שבשמירה על עדת ה' שלא תהיה כצאן ללא רועה. התלמוד חושף לפנינו את המתח המובנה שבין המנהיג והציבור ,שבו נבחנת איכות ההנהגה לא רק לפי היעדים אלא לפי כיוון ההסתכלות של הרב והעם כאחד. בגמרא במסכת סנהדרין (דף צז עמוד א) מובא התיאור הנוקב על עיקבתא דמשיחא :פני הדור כפני הכלב .מפרשים שם כי הכוונה היא למנהיגי הדור שאינם מתווים דרך עצמאית, אלא נגררים אחר תכתיבי ההמון והלכי הרוח המשתנים. הגאון רבינו ישראל סלנטר (קובץ מאמרים להגאון ר"א וסרמן ,עמוד ש"א) מבאר ביאור מופלא בנקודה זו :כי דרכו של הכלב שהוא רץ קדימה ,אמנם כל הזמן הוא מסתכל אחרונה לאן יפנה אדוניו ולאן פניו מועדות ,כך יהיה פני הדור בעיקבתא דמשיחא ,הרבנים שהם הפני של הדור שנראה שהם מנהלים את הציבור ,אולם כל הזמן מביטים אחוריהם כדי לשמוע את דעת ורחשי הקהל ,ואליהם יביטו לעשות כרצונם .נראה ליישב כי כאן מתגלה הפיכות של

הכתוב אשר יצא לפניהם – במקום שהמנהיג ינהיג ,הופך הוא להיות נגרר ,ובכך הוא מאבד את כוחו האמיתי כמי שיוצא ומכריע על פי אורים ותומים. בתלמוד ירושלמי (מסכת פאה פרק ח הלכה ח) מובא :אמר רב יוחנן ,אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו ,כדי שאם ירום לבבו על הציבור יאמרו לו חזור לאחוריך .ביאור הדבר הוא שעל המנהיג לזכור תמיד את חולשותיו ואת העובדה שהוא שליח הציבור ,ואין הוא עומד מעליהם כנשיא מורם מעם ללא חיבור ,אלא כרועה שצריך להתמודד עם שרצי המציאות והאחריות הרובצת על כתפיו. נראה להסביר כי חז"ל מציבים מראה כפולה :המנהיג האידיאלי הוא זה שיוצא לפניהם מתוך אמת פנימית ותורה צרופה ,אך המציאות עלולה להפוך אותו למי שרק מביט לאחור כדי לשאת חן ,ובכך מופר האיזון שבין יציאה ובוא .התפקיד הכפול נועד להבטיח שהמנהיג לא יתנתק מהעם ,אך גם לא יתבטל בפניו באופן שיעקר את תפקידו כמורה דרך. הראשונים מביאים העמקה נוספת בפיצול התפקידים של המנהיג ,תוך שהם מדגישים כי כל פועל בלשון הכתוב נושא בחובו אחריות שונה כלפי העם ,המורכבת משילוב בין רוממות לנחיתה אל השטח. רבנו בחיי (במדבר כז ,יז) מבאר את הכפל :אשר יצא לפניהם במלחמה ,ואשר יבוא לפניהם לנהל את ענייני המדינה .ואשר יוציאם ואשר יביאם – אלו ענייני התורה ,שעל פיהם מוציאים ומביאים את הציבור בכל הליכותיהם .הוא מוסיף כי המנהיג נדרש להיות אדם שלם בכל המידות ,שכן המנהיגות הלאומית במישור הצבאי והמדיני מחייבת אומץ לב ,בעוד שההנהגה הרוחנית מחייבת חוכמה ויראת שמיים ,ורק השילוב ביניהן יוצר מנהיג הראוי לנהל את עדת ה’. הספורנו (שם) פירש :אשר יצא לפניהם ,להיות יוצא עמהם בראש המחנה ,ואשר יבוא לפניהם בשובם ,להובילם בביטחון .אך כפל הלשון יוציאם ויביאם מורה על הנהגת ההמון בתחום ההשקפה והדעה ,להוציאם מן הדעות המשובשות ולהביאם אל האמת .הוא מדגיש כי מנהיג שאינו עוסק בתיקון דעותיהם של העם ,אינו נחשב לרועה השומר עליהם מפני תעיית הדרך ,אלא רק למי שדואג לצורכיהם הפיזיים בלבד. בעל העקדה (שער פה) מחדש :כי ישנו הבדל בין המנהיג המנהיג את הציבור כגוף אחד, לבין המנהיג המנהיג כל יחיד ויחיד לפי דרכו .אשר יצא לפניהם מורה על ההנהגה הציבורית הכוללת ,ואשר יוציאם מורה על הטיפול בפרט .התורה מדגישה כי על המנהיג מוטלת החובה לראות את הכלל ואת הפרט גם יחד ,ולא להזניח את הטיפול האישי בתוך רעש ההנהגה הציבורית. נראה ליישב כי הראשונים רואים בכפל הלשון תוכנית עבודה מקיפה למנהיג .אין כאן מילים יתירות ,אלא הגדרה לטווח רחב של השפעה :מהגנה גשמית על גבולות הארץ ,דרך עמידה בראש הציבור כדמות נערצת ,ועד לחינוך האישי של כל יחיד והדרכתו בנתיבי הנפש והתורה .המנהיג הוא זה המאזן בין הכוח המפעיל לבין הכוח המדריך. בעולמם של האחרונים ,כפל הלשון בפסוק אינו רק הגדרה תפקידית ,אלא אזהרה מפני

השחיקה הרוחנית והנפשית האורבת לפתחו של מנהיג הציבור ,אשר נדרש לשאת על כתפיו משא כבד מנשוא. האור החיים הקדוש (במדבר כז ,יז) ביאר :כי הכפל בא ללמדנו על ההבחנה שבין מנהיגות בעת צרה לבין הנהגה בעת שלום .כאשר עם ישראל שרוי במצוקה ,המנהיג נדרש להיות יוצא ובא לפניהם בכוח ועוז ,לשמש להם מגן .אך כאשר ישראל בשלוותם ,תפקידו הוא יוציאם ויביאם – לדאוג לתיקון רוחם ולימוד תורתם .הוא חידש כי החכמה הגדולה של המנהיג היא לדעת מתי להפעיל את כוחו כמלך ,ומתי להפעיל את כוחו כרועה ,ואי-הבחנה ביניהם היא השורש לכל כישלון מנהיגותי. הנצי"ב מוולוז'ין בספרו העמק דבר (שם) ביאר :כי אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם מתייחס להנהגה בהנהגת העדה כלפי חוץ ,מול העולם ,ואילו יוציאם ויביאם מתייחס להנהגה כלפי פנים ,בתוך בית המדרש וביחס ללימוד התורה .הוא חידש כי מנהיג אמיתי צריך להיות בעל אישיות מפוצלת בקודש – מצד אחד הוא איש העולם המנהל דיפלומטיה ומלחמה, ומצד שני הוא איש האלוהים הפנימי המדריך את הציבור בהלכה ובמוסר ,ואין אלו סותרים זה את זה ,אלא משלימים. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ט ,אורח חיים סימן קח) ביאר :כי התפקיד הכפול מחייב את המנהיג לדעת מתי עליו לעמוד כחומה בצורה ומתי עליו להתכופף כקנה רצוץ .הוא הדגיש כי הכפל בלשון בא ללמדנו שהאחריות של המנהיג אינה נפסקת גם כשהוא אינו נמצא פיזית בראש העם; עליו להוציא ולהביא – כלומר ,לדאוג שהחלטותיו ילוו את הציבור גם בהיעדרו ,דרך חוקים ומוסדות שימשיכו את דרכו. הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (פרשת פנחס) ביאר :כי הכפל נועד למנוע מהמנהיג להפוך לטכנוקרט .אשר יצא ואשר יבא – אלו פעולות טכניות ,אך אשר יוציאם ואשר יביאם – זו הנהגה נפשית .הוא מחדש כי מנהיג שאינו מרגיש את הנפש של הצאן ,גם אם הוא מוביל אותם טכנית ,אינו רועה .האחריות על גופם – להוציאם ולהביאם במלחמה ובשלום – היא קלה ביחס לאחריות על נפשם ,וזהו עומק כפל הלשון שנועד להזכיר למנהיג שהעם הוא עדה ,ולא רק קבוצה המונעת על פי פקודות. האחרונים כולם מסכימים שפיצול התפקידים נועד להבטיח את שלמותו של המנהיג .ככל שהוא מודע לכך שהוא פועל בשני מישורים מקבילים – החיצוני והפנימי – כך גדל סיכויו להוביל את העם אל מחוז חפצו מבלי לאבד את הדרך או את הנשמה. גדולי הדורות האחרונים ראו בכפל הלשון שבפסוק לא רק תיאור של משימות ,אלא תזכורת נצחית לעומק האחריות המוטלת על כתפי מי שמנהיג את עם ישראל ,ועד כמה גדולה הסכנה של מנהיגות שטחית שאינה נוגעת בנפשות. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו תורת משה (פרשת פנחס) ביאר :את כפל הלשון מנקודת מבט של חובת הלבבות של המנהיג .הוא ביאר כי הכפל מבטא שתי רמות של הצלה :אשר יצא לפניהם – זוהי ההצלה הגשמית ,הדאגה שגופם של ישראל יהיה מוגן מפני

צורריהם ,כפי שמצופה ממי שעומד בראש המחנה .אך לאחר מכן מגיע הכפל הקריטי :ואשר יוציאם ואשר יביאם – זוהי ההצלה הרוחנית ,החובה המוטלת על המנהיג להוציא את העם מדינה של גיהינום ,ולפתוח בפניהם את השערים לעולם הבא .הכהן הגדול מאחיו ביאר כי מנהיג שדואג רק לראשון ומוותר על השני ,מפקיר את תפקידו המהותי ביותר ,שכן תכלית האיש הישראלי אינה רק לחיות ,אלא לחיות לאור באור החיים. מו"ר הגרש"ה וואזנר זצ"ל בשו"ת שבט הלוי (חלק ט סימן רלג) ביאר :כי הכתוב מלמד אותנו שלמנהיג אין זמן לעצמו ,שכן כל הווייתו מוקדשת ליציאה ובוא של העם .הוא ביאר כי הכפל מלמד על רצף – אין רגע שבו המנהיג יכול לומר שסיים את תפקידו ,שכן תמיד יש עדה שצריך להוציא אל השלמות ועדה שצריך להביא אל התיקון .הוא הדגיש כי הכפל מבטא גם את ההנהגה הציבורית מול ההנהגה הפרטית; המנהיג חייב להיות נוכח בכל מקום שבו העם נמצא ,אם בהליכתו ואם בישיבתו ,אם בצרכיו הלאומיים ואם בחיפושו אחר הקב"ה. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (פרשת פנחס) ביאר :את דברי החיד"א על ההבדל בין הנשיא לרועה ברובד הפנימי .הוא מבאר כי כפל הלשון מלמד שמנהיג ישראל נדרש להיות בו זמנית גם נשיא – המקרין סמכות וגאווה לאומית ,וגם רועה – המכיר בכל כבשה וכבשה ודואג לה .הוא ביאר כי מי שאינו יודע לשלב בין הרחוק – הנשיא ,לבין הקרוב – הרועה ,ימצא את עצמו לבסוף ללא עדת ה' ,שכן העם לא ירגיש אליו את הקשר הדרוש כדי ללכת אחריו. גדולי הדור לימדו אותנו שכפל התפקידים הוא הוא המגן על העם מפני המצב של כצאן אשר אין להם רועה .המנהיג הוא הגשר שבין העולם הזה לעולם הבא ,ובין היחיד לכלל .ככל שהמנהיגות עמוקה יותר ומכירה בשני צדדי המטבע ,כך העם מרגיש מוגן יותר ,הן בגופו והן בנשמתו ,בדרכו אל היעד. התובנות המעמיקות שקיבלנו מכפל הלשון בתורה אינן נשארות ברובד העיוני בלבד ,אלא הן מהוות מצפן של ממש לכל מי שנושא באחריות ציבורית או קהילתית .הנפקא מינות למעשה נוגעות לכל היבט של עבודת הקודש בדורנו ,שבו הרגישות של הצאן עולה מדרגה. נפקא מינה ראשונה נוגעת לתיעדוף של המנהיג בניהול הקהילה .למדנו מהכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן כי קיימת הבחנה ברורה בין ההצלה הגשמית לבין ההצלה הרוחנית .המסקנה למעשה היא שהמנהיג אינו יכול להסתפק בניהול תקין של מוסדות או בסיפוק הצרכים הפיזיים של העדה .עליו לשאול את עצמו בכל צעד :האם אני מוציא אותם מדינה של גיהינום? האם הפעילות שלי מכוונת לא רק לרווחה עכשווית ,אלא להבאתם אל מחוז חפצם בעולם הבא? זוהי קריאת כיוון לכל מנהיג קהילה לבחון האם הוא רועה נאמן המוליך לנצח ,או שמא הוא מנהל בלבד. נפקא מינה שנייה עולה בשאלה איך מנהיגים את הציבור בעידן המודרני – בכפייה או בנחת .למדנו מהכלי יקר כי על ענייני תורה והלכה שבהם אין מקום לפשרה ,המנהיג נדרש לעמוד בתוקף ובחזקת היד של משה רבנו ,כמי שאוחז בשתי ידיו ומוליך אל האמת .לעומת זאת ,בהנהגה המדינית והחברתית ,הדרך היא של שמאל דוחה וימין מקרבת ,כדי למנוע את

הבעיטה הטבעית של העם .למעשה ,זהו כלל ברזל לכל אדם המנהל ציבור :בקוצו של יוד בהלכה – אל תתפשר ,אך בדרכי השלום וניהול החיים המשותפים – הובל בדרכי נועם ,כי זהו הסוד שיבטיח שהעם ילך אחריך מרצון ולא מתוך כפייה שסופה התפרצות. נפקא מינה שלישית היא הזהירות מפני תסמונת הכלב שתיאר רבנו ישראל סלנטר .למדנו כי הסכנה הגדולה של מנהיג הדור היא להתמכר למבטים לאחור ,אל רחשי הקהל ,במקום להישיר מבט אל התורה ואל האמת האלוקית .למעשה ,המנהיג נדרש למצוא את האיזון העדין :להקשיב לצרכי העם כדי לדעת איך להוביל אותם ,אך לא לתת לדעת הקהל לעצב את עקרונות הדרך שלו .היכולת להוביל את העם ולא להיגרר אחריו היא המבחן האמיתי למנהיגות ראויה בדורות האחרונים. בעומק הרעיון נראה לבאר ,כי כפל הלשון שבתורה מלמד ששלמות המנהיגות נעוצה ביכולת להכיל שני הפכים בנפש אחת .המנהיג הישראלי אינו רק בעל סמכות המצווה מלמעלה ,אלא הוא בעל לב המשתתף בצרת הצאן מלמטה .האיזון הדק שבין הכוח המנהיג – הניצב לפניהם ,לבין הנשמה הרועה – המוליכה ומביאה אותם ,הוא סוד ההישרדות של עמנו לאורך ההיסטוריה .נראה לומר ,כי הכוח המנהיג הוא זה שנותן לעם את היציבות והביטחון, אך הנשמה הרועה היא זו שמעניקה להם את החיות ואת השייכות לקודש. עוד נראה להוסיף ,כי השילוב שבין הנהגה מתוך גבורה להנהגה מתוך ענווה אינו מקרי. המנהיג נדרש להיות אריה במלחמתו על קדשי ישראל ,אך רועה רך ורחום בטיפולו בפרט. התורה מלמדת אותנו שמנהיג שחסר את אחד משני הקטבים הללו ,ימצא את עדתו כצאן ללא רועה .אם המנהיג יהיה רק רועה ,הוא עלול לאבד את יכולת ההכרעה וההגנה; ואם יהיה רק נשיא מרוחק ,הוא יאבד את הקשר החי והפועם עם נשמת הציבור. נראה ליישב ,כי השלמות הזו ,הנרמזת בכפל הפעלים ,דורשת מהמנהיג עבודה עצמית מתמדת .הוא אינו יכול להישאר קפוא בתפקידו ,אלא עליו להתאים את הילוכו למצב העדה. כאשר העדה יוצאת לקרב על ערכיה ,הוא הופך לנשיא העומד בראש .כאשר העדה חוזרת מן המערכה וזקוקה לליטוף ,להדרכה ולנחמה ,הוא הופך לרועה המלקט את צאנו ומשיב את נפשם .זוהי גדולה של ממש – היכולת להחליף תפקידים מבלי לאבד את המהות ,ולשמור על עדת ה' כמאוחדת ,מוגנת ומודרכת בכל עת ובכל מקום. בחיבור אל נבכי הנפש ,אנו מגלים כי הכפל שבתפקידי המנהיג הוא השתקפות של המורכבות בנפש האדם המאמין .הנפש שואפת תמיד אל הקטבים – אל הרצון לעמוד בראש, להשפיע ולהוביל ,אך גם אל הצורך העמוק להיות מובל ,להיות מושגח ומוזן ברוחניות על ידי מישהו גדול יותר .התורה מלמדת אותנו כי מנהיג אמת הוא זה שמסוגל לענות על שני הצרכים הללו בבת אחת :הוא מקרין עוצמה של מי שיוצא לפניהם ,ובאותה נשימה הוא מעניק חום ושלווה של רועה המכיר כל נפש מצאנו. נראה להוסיף ,כי החיבור הנפשי שיוצר המנהיג עם עדתו אינו נבנה רק על ידי פקודות או הוראות ,אלא על ידי היכולת שלו להוציא אותם מתוך החשיכה אל האור .אדם המרגיש

שהמנהיג שלו אינו רק מנחה אותו טכנית ,אלא ממש נושא אותו על כפיו ומביא אותו אל קרבת אלוקים ,חש ביטחון פנימי שאינו תלוי בנסיבות חיצוניות .זוהי האמונה שהופכת לחיים ,כאשר הציבור מבין שהנהגת התורה אינה מעמסה ,אלא חמצן לנשמה. עוד נראה לבאר ,כי האמונה שמאחורי ההנהגה היא ההכרה שגם המנהיג עצמו הוא רק שליח .ההבנה שה' הוא הרועה האמיתי ,וכי כל מנהיג אנושי אינו אלא צינור ,מטהרת את הנפש מהערצת שווא .הנפש מוצאת מנוחה כשהיא מבינה שהרועה שמוציא ומביא אותה, עושה זאת מכוחו של אלוהי הרוחות .כאשר אנו מתבוננים במי שמנהיג אותנו מתוך ענווה כזו ,האמונה שלנו מתחזקת ,שכן אנו רואים כיצד כוחו של הקב"ה עובר דרך אדם שמוכן לבטל את עצמו למען העדה .זוהי עבודת הנפש הגבוהה ביותר – לדעת מי מנהיג אותך ,ובו בזמן לדעת למי כפוף גם המנהיג. המצפן המוסרי בשאלת כפל תפקידו של המנהיג מציב בפנינו מבחן של יושרה פנימית עמוקה .כאשר התורה מגדירה את המנהיג כמי שיוצא לפניהם וגם מוציא ומביא אותם ,היא תובעת ממנו ויתור על האני לטובת הכלל .המוסר האמיתי נבחן ברגע שבו המנהיג מבין כי כוחו אינו נועד להאדרתו ,אלא ככלי להצלת נפשות .נראה לבאר ,כי המצפן המוסרי של המנהיג הוא תמיד כפול :האם אני מגן על גופם במחויבות של נשיא ,והאם אני דואג לנשמתם במסירות של רועה .מנהיג הבוחר להזניח את אחד משני הצדדים הללו מועל בתפקידו המוסרי ,שכן הוא משאיר את הצאן חשוף – אם לרוחות העולם במישור הגשמי ,ואם לתהום האבדון במישור הרוחני. נראה להסביר ,כי המצפן הזה הוא שמונע מההנהגה להפוך לקריירה או למעמד של כבוד. מנהיג המכיר בכך שהוא נושא באחריות על עתידם בעולם הבא של בני עדתו ,נדרש לענווה שאינה יודעת גבולות .זוהי אחריות כבדה שאין לה אח ורע ,והיא מחייבת את המנהיג להיות תמיד קשוב ,תמיד דרוך ,ותמיד מוכן לרדת אל העם ,אל הקשיים ,אל הספקות ואל הכאבים שלהם ,כדי להוציא אותם משם אל הדרך הנכונה .אדם המבקש להיות ישר עם מצפונו חייב לשאול את עצמו יום-יום :האם אני רואה את העדה כצאן שזקוק להובלה ,או שמא אני רואה את עצמי כמרכז? האחריות המוסרית הזו היא המחסום האחרון מפני הטשטוש שבדורות האחרונים .ככל שהעולם נעשה מורכב יותר ,כך גדל הצורך במנהיג שאינו רק מנהל אלא מחנך ,שאינו רק מתווה דרך אלא מלווה את הדרך .המצפן המוסרי מוביל אותנו להבנה שכל פעולה של המנהיג חייבת להיות מוקדשת להפצת אור התורה ,כדי שלא תהיה עדת ה' כצאן ללא רועה .זוהי שליחות שדורשת ויתור על המנוחה ,על הפרטיות ,ועל הגאווה האישית .רק מנהיג כזה ,שמוכן להיות גם נשיא וגם רועה ,יכול להישיר מבט אל הציבור ולומר :אני כאן כדי להוביל אתכם אל הנצח. בתום המסע המרתק שערכנו בסוגיית כפל תפקידו של המנהיג בישראל ,אנו יוצאים עם תובנות עמוקות המאירות את דרכנו בחיים הפרטיים והציבוריים כאחד .למדנו כי השליחות אינה רק נחלתם של ראשי עדה ,אלא מהות החיים של כל יהודי השואף להשפיע .הכפל שבתורה – יציאה ובוא ,הוצאה והבאה – מלמד אותנו כי אדם אינו יכול להסתפק רק בהיותו