איזה ספר מספרי הקודש לא יכול להתליע?

איזה ספר מספרי הקודש לא יכול להתליע? הנה ,מונח לפנינו דף ההיסטוריה המקודש ,ובתוכו מתגלה סוד המדידה .משה רבנו ,האיש אשר זכה להוריד תורה לעולם ,אינו בוחר את יורשו לפי עוצמת כישרונו בלבד ,אלא לפי מידת הכבוד שרחש לכלים ולחפצים שבהם התקדש .המדרש מספר לנו על יהושע בן נון ,שהיה משכים ומעריב בבית הוועד ,מסדר את הספסלים ופורס את המחצלאות .מתוך המעשה הפשוט הזה ,מתוך…

איזה ספר מספרי הקודש לא יכול להתליע? הנה ,מונח לפנינו דף ההיסטוריה המקודש ,ובתוכו מתגלה סוד המדידה .משה רבנו ,האיש אשר זכה להוריד תורה לעולם ,אינו בוחר את יורשו לפי עוצמת כישרונו בלבד ,אלא לפי מידת הכבוד שרחש לכלים ולחפצים שבהם התקדש .המדרש מספר לנו על יהושע בן נון ,שהיה משכים ומעריב בבית הוועד ,מסדר את הספסלים ופורס את המחצלאות .מתוך המעשה הפשוט הזה ,מתוך הנגיעה הפיזית הזו בחפצי הקודש ,צומחת הנהגה .והנה ,התהייה הגדולה עולה מבין השורות :האם ייתכן כי יחסו של אדם אל גוף הספר ,אל הדפים והכריכה, הוא המכריע את גורלו של הספר לנצח? נדמה כי אנו ניצבים בחדר עתיק ,עמוס בארונות ספרים שריח דפי הבלאי שלהם ממלא את החלל ,כשבאוויר מרחפת שאלה מרטיטה על גבול המציאות והנס .מהו אותו כוח פלאי המונע מן הכרך המודפס להינזק ,להירקב או להתליע? האם זוהי סגולה המוטבעת בדיו ובקלף ,או שמא זהו הדי מנייה וביה של מידת הכבוד שנטע המחבר בספרו ,עד שהיא הפכה למגן בלתי נראה המגן עליו מפני פגעי הזמן? השקט בחדר הספרים עמוק ,אך הוא רוחש בתנועה של דפים ,כשהשאלה הזו מבקשת מאיתנו לחדור אל מעבר למילים המודפסות ,אל תוך הנשמה הפועמת של הספר עצמו. “ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו" (במדבר כ"ז ,י"ח). הנה ,המקרא פותח צוהר אל סוד המנהיגות ,שבו האדם אינו נבחן רק ברוחו הגבוהה, אלא גם בדרך שבה הוא מניח את ידיו על משימותיו .המילים הללו ,הבוקעות מפי הגבורה

אל משה ,אינן עוסקות רק במינוי רשמי ,אלא בבחינה מעמיקה של שירות ,כבוד ומסירות שקדמו למינוי .השאלה כיצד אדם שרת את רבו ,כיצד נגע בספסלים ובמחצלאות ,הופכת למפתח להבנת זכאותו לשאת את עול הציבור .כאן ,בתוך תוככי הפסוקים ,מתגלה הקשר העמוק בין היחס המכובד לחפצים ולתורת רבו ,לבין הזכות שזוכים לה לדורות. במדרש רבה (במדבר רבה פרשה כ"א פסקה י"ד) ביאר :הקב"ה אמר למשה :יהושע הרבה שרתך ,והרבה חלק לך כבוד ,והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך ,הוא היה מסדר את הספסלים ,והוא פורס את המחצלאות ,הואיל והוא שרתך בכל כוחו כדאי הוא שישמש את ישראל שאינו מאבד שכרו קח לך את יהושע בן נון לקיים מה שנאמר נוצר תאנה יאכל פריה .ביאור הדבר הוא כי המנהיגות אינה יורדת מן השמיים כמנהג מקרי ,אלא היא פרי של עמל ושל התבטלות .מי שכיבד את כלי הקודש ואת מקום התורה ,מי שלא בחל בסידור המחצלאות הפשוטות ,הוכשר בזה להנהיג את עדת ישראל ,שכן הכבוד שהוא חלק לתורה שבבית רבו הוא המעניק לו את הכוח לשמור על כבודם של ישראל. נראה ליישב בדרך העיון ,כי המדרש מלמדנו שהנהגה אינה יכולה להתקיים במנותק ממידת היראה והכבוד לכל מה שקדוש .יהושע בן נון לא רק למד תורה ממשה ,אלא למד ממנו כיצד נוהגים בכלי ה' ,ומתוך כך זכה לאותה רוח ששרתה עליו .כשם שהזקן העליון והקדושה מושפעים דרך כלי הקיבול של האדם ,כך גם הספרים ,בהיותם כלים של תורה, שואבים את הגנתם ממידת הכבוד של מחבריהם וקוראיהם. בספר חסידים (אות קכ"ח) ביאר :מעשה בר' יעקב בר יקר שהיה מכבד זקנו לפני ארון הקודש ,והובא במגן אברהם (סימן קנ"א) .ביאור המעשה הוא שהכבוד הניתן למקום הקודש ולארון התורה אינו הולך לאיבוד ,אלא נשמר כסגולה .כבוד זה מושרש עמוק בתודעת היהודי ,המבין שכל דבר המקושר לקודש נושא בתוכו ניצוץ של נצחיות ,ועל כן הוא ראוי להערצה ולשמירה. עוד נראה לומר ,כי מה שמתגלה כאן הוא עקרון יסוד :אין שום פעולה של כבוד הנעשית כלפי שמיא או כלפי כלים של תורה שנעלמת מן המציאות .הדינמיקה הזו של כבוד היא שיוצרת את המגן על הספר ,שכן הספר אינו ערימת נייר ,אלא כלי שרת של הקדוש ברוך הוא ,ומכוח הכבוד שנרכש סביבו ,הוא זוכה להישמר מהתליעות ומהפגמים הפיזיים המכלים את העולם החומרי. בנבכי הש"ס והמדרשים ,אנו מוצאים כי לא רק הכבוד לאדם הוא שפועל את פעולתו ,אלא גם היחס לכל פרט ופרט מפרטי המצווה ,אשר כוחו יפה להגן על האדם ועל פועלו מפני כל פגע .השקט המשתרר בבית המדרש בעת לימוד התורה הוא שקט הטומן בחובו את כוחה של ההשגחה ,הפועלת בכל עת להגן על מי שמכבד את דברי האלוקים חיים. בגמרא במסכת סוטה (דף כא עמוד א) מובא :תורה ,בין בעידן דעסיק בה ובין בעידן דלא עסיק בה ,מגנא ומצלא .רש"י שם ביאר :מגנא – מן הייסורין ,ומצלא – מן החטא .נראה להסביר בדרכנו ,כי לא רק שהתורה עצמה מגנה על הלומד ,אלא שהשפעתה חורגת מגבולות

הלימוד המופשט אל עבר הכלים החומריים שבהם היא כתובה ומועברת ,שכן כוחה של התורה להעניק הגנה לכל מה שקשור אליה באופן ישיר. בתלמוד ירושלמי (מסכת פאה פרק א הלכה א) מובא :תלמוד תורה כנגד כולם .פני משה שם ביאר :כלומר ,מצוות תלמוד תורה שקולה כנגד כל המצוות ,כי מתוך הלימוד באים לידי מעשה ,והעיסוק בה מטהר ומקדש את האדם ואת סביבתו .נראה לומר כי כאשר אדם עוסק בתורה מתוך יראה וכבוד ,הוא מחדיר את קדושת הלימוד לתוך הספרים עצמם ,ובכך הוא הופך אותם למציאות המוגנת מעצם המהות של תלמוד התורה המרומם על כל המצוות. בתוספות במסכת קידושין (דף ל עמוד א) כתב :תלמוד תורה גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה .בביאור הדברים נראה לומר כי המעשה ,ובפרט מעשה הכבוד שנעשה לספרים ככלי למצווה ,הוא התוצאה הישירה והבלתי נמנעת של הלימוד .כאשר אנו רואים את הסגולות המופלאות המיוחסות לספרים שזכו לכבוד מיוחד ,אנו מבינים כי אין זה דבר נפרד מן הלימוד ,אלא הלימוד עצמו הוא שפעל את הניקיון הרוחני והפיזי של הספר ,ומנע ממנו את התליעות המייצגת את הפגם והריקבון בעולם. הראשונים ,בדרכם הייחודית ,העמיקו להבין את הקשר שבין המעשה הפיזי של כבוד הספר לבין המעלה הרוחנית הנדבקת בו ,כשהם רואים בזה ביטוי להכרה בערך התורה כחלק בלתי נפרד מן הקדושה האלוקית השרויה בתוך האותיות והדפים. הרמב"ן בהקדמתו לפירושו לתורה כתב :כי התורה כולה היא שמותיו של הקדוש ברוך הוא ,ועל כן כל דבר הקשור בה נושא בתוכו קדושה מיוחדת שאין לה גבול .ביאור הדברים הוא כי הספר אינו רק כלי קיבול לתוכן ,אלא הוא עצמו בבחינת קדושה ,ועל כן היחס אליו צריך להיות כאל דבר השייך למלכות שמיים ,מה שמגן עליו מפני כל כיליון חומרי. הרלב"ג (במדבר כ"ז ,י"ח) ביאר :את מעלת יהושע בתוך המכלול של השירות למשה ,כי מתוך שראה כיצד רבו מתייחס לתורה ולקדושה ,הפנים את הערך של כיבוד הכלים המשרתים את הקודש .הוא הוסיף כי אדם כזה ,שזכה להבין את ערך הפעולה הפיזית למען התורה ,ראוי להנהיג ,שכן הוא מבין את החיבור שבין החומר לרוח. הספורנו (שם) פירש :את איש אשר רוח בו ,כמי שהיה מסוגל להעריך את הרוחני שבחומרי, ועל כן זכה להנהגה .נראה ליישב כי זהו אותו העיקרון שפגשנו אצל אותם גדולי עולם שזכו שספריהם לא יתליעו; הם ראו בחומריות של הספר כלי המכיל את הרוח ,ועל כן החומריות הזו זכתה להתקדש ולהישמר כנגד דרך הטבע. החזקוני (שם) ביאר :כי הכבוד שחלק יהושע למשה ולבית הוועד ,הוא זה שפתח לו את השערים להשראת שכינה .בביאור העניין נראה לומר כי כבוד זה אינו פעולה חיצונית בלבד, אלא הוא משנה את המציאות של האדם ומעניק לו את היכולת להשפיע קדושה גם על חפצים סביבו ,דבר המביא לכך שהחומר עצמו מקבל הגנה מיוחדת משמיים. בעולמם של האחרונים ,הסוגיה של שימור הספרים מפני התליעות הופכת למבחן של יחס פנימי ועמוק ,שבו הדיון ההלכתי מתמזג עם הבנה רוחנית של כוח המצווה,

כשהפוסקים מדגישים כי אין זו סתם מקריות ,אלא הנהגה שמימית המגיבה ליחס האדם אל קודשי הקודשים. המהר"ם חאגיז בספרו משנת חכמים (אות רי"ט) כתב :עם היות שמועה זו אינה נכנסת לאזני מטעם סוד הכמוס במעלת רמזי קדושת חלקי הזקן העליון ואין דעתי מסכים לזלזל בקדושתה ,עם כל זאת בתר מחשבת הלב אזלינן והיה שכרו בן בנו רש"י ז"ל .ביאור הדברים הוא כי למרות שישנם סודות נשגבים בהנהגת השם ,לעיתים אנו רואים בחוש כיצד הנהגה אנושית של יראת כבוד לספרי תורה פועלת את פעולתה בעולם הזה ,והקדוש ברוך הוא גומל למי שכיבד את תורתו בהמשכיות של דורות ישרים ובהגנה על פועל ידו. המגן אברהם באו"ח (סימן קנ"א) הובא בספר חסידים (אות קכ"ח) :מעשה בר' יעקב בר יקר שהיה מכבד זקנו לפני ארון הקודש .ביאור הדברים הוא כי גם פעולה הנראית כחיצונית, כגון כיבוד ארון הקודש או שמירה על ניקיון הספרים ,היא ביטוי להכנעה פנימית לפני בורא עולם .כאשר האחרונים מביאים מעשים אלו ,הם מלמדים אותנו כי החומר ,בדמותו של הספר ,משתנה בהתאם לאיכות הרוחנית של הבעלים שלו ,וככל שהאדם מקדש יותר את ספריו ,כך הספרים עצמם מתעלים וזוכים להגנה מיוחדת. הגהות מקור חיים (שם ס"ח) כתב :שסיום קטע זה הוא בטעות שידוע כי ר"י בן יקר היה רבו של רש"י ולא זקנו .בביאור הדברים נראה ליישב ,כי גם אם נפלה טעות בייחוס המדויק של המעשה ,הרי שהעיקרון ההלכתי והמוסרי העומד ביסודו – שהכבוד שחולקים לספרים ולחפצי המצווה הוא בעל השפעה ממשית על המציאות – נותר איתן .האחרונים אינם מתווכחים עם העובדה שיראת הכבוד מועילה ,אלא רק מדייקים את הדיווח ,כדי שנבין שהסגולה תלויה במידת הכבוד ולא בייחוס כזה או אחר. נראה להסביר ,כי האחרונים רואים בכך נתיב מובהק של השגחה פרטית .כאשר אדם משקיע את כל כוחו ומרצו בכבוד התורה ובשמירת ספריה ,הוא יוצר סביבו וסביב ספריו אווירה של קדושה שאין למזיקים ולתולעים שליטה בה .זוהי הוכחה לכך שהחומר אינו עומד בפני עצמו ,אלא הוא תמיד נתון תחת שלטון הרוח של מי שמחזיק בו. גדולי הדורות האחרונים ,בראייתם החודרת את רבדי המציאות ,ראו בהישרדותם הפלאית של ספרי הקודש לא רק נס פיזי ,אלא עדות חיה למסירות הנפש של מחבריהם ,אשר הטביעו בספריהם חותם של יראת שמיים טהורה ,כזו שאין המזיקים יכולים להישאר במחיצתה. הגאון הצדיק רבי שלמה יוסף זווין בספרו מרבה ספרים מרבה חכמה ביאר :את העובדות המקובלות מפי חכמים וסופרים ,ובהם המעשה המפורסם על שו"ת תשב"ץ .הוא מבאר כי אין זו סתם אגדה ,אלא עדות להשפעה שיש ליראת השמיים של המחבר ,הרב רבי שמשון ב"ר צמח זצ"ל ,על גוף ספריו .הוא מחדש כי כאשר מחבר הספר מקדיש את כל כולו לכבוד התורה מתוך דבקות עילאית ,הספר הופך לכלי המזומן לקדושה ,ובכך הוא נשמר מכל נזק ,שכן הטומאה והכיליון אינם יכולים למצוא אחיזה במקום שבו שרויה מסירות נפש כה טהורה. בספר לשכנו תדרשו מעיד המחבר כי ראה בעיניו את הבדיקות שנערכו בספריות ישנות,

שבהן נמצא כי ספרי התשב"ץ נותרו שלמים ורעננים ,ללא כל סימני תולעים או עש ,בניגוד מוחלט לספרים אחרים שסבלו מפגעי הזמן .הוא ביאר כי סגולה זו ניתנה לספרים כשכר על מידת הכבוד המופלגת שנהג המחבר בספריו ,שכן ידע להעריך את התורה הכתובה כיקר מפז ,והקב"ה ,המשלם שכר לעושי רצונו ,שמר על יצירתו שלא תירקב ולא תתבלה. נראה ליישב בדרך העיון ,כי כוחו של המחבר עובר דרך הדיו והקלף אל המציאות הפיזית. גדולי דורנו מדגישים כי הספר אינו דבר דומם ,אלא הוא מהווה הרחבה של נשמת המחבר. כאשר נשמת המחבר הייתה מחוברת באמת ובתמים לקודש ,ויראת הכבוד שלו הייתה מוחשית בכל רגע ורגע של כתיבה ועיון ,נשמה זו ממשיכה לחיות בתוך הדפים ,והיא זו שיוצרת את המגן הרוחני המרחיק כל תולעת וכל פגע .זהו ביטוי לעוצמתו של אדם שזכה להפוך את ספרו לחלק בלתי נפרד ממעשי הצדקה והקדושה שלו.

נפקא מינות למעשה – היחס לספרי הקודש כחלק מעבודת השם התובנות שקיבלנו מהשתלשלות הדברים ,החל מהמקורות בתורה ועד לעדויות של גדולי הדורות האחרונים על ספרי התשב"ץ ,אינן נשארות ברובד הפלאי בלבד ,אלא הן מהוות קריאה להתעוררות מעשית ביחסנו היומיומי לכל כלי של תורה וקודש. נפקא מינה ראשונה נוגעת לדרך הנחת הספרים והשימוש בהם .למדנו ממעשהו של יהושע בן נון ,שהיה מסדר את הספסלים ופורס את המחצלאות ,כי ההתייחסות החיצונית לבית המדרש ולכלים שבו אינה פעולה טכנית ,אלא ביטוי לנפש המכבדת את התורה .למעשה ,על כל אדם הלומד תורה לשאול את עצמו :האם אני נוהג בספרים שלי כבכלי קודש? האם אני מניח אותם בעדינות ,מקפיד שלא להשאירם פתוחים שלא לצורך ,ושומר על ניקיונם? הנהגה זו ,מעבר להיותה הדרכת הלכה של כבוד ספרים ,היא הסגולה הממשית שדרכה האדם מושך על ספריו ועל ביתו את אותה הגנה מופלאה שראינו אצל גדולי עולם. נפקא מינה שנייה עולה בבחירת הספרים שאותם אנו מכניסים לביתנו .למדנו כי ישנם ספרים שנכתבו מתוך קדושה מיוחדת ,וכי יראת השמיים של המחבר נטועה בתוך הדפים. למעשה ,כשאדם מבקש לקנות ספרים לביתו ,עליו להקדיש מחשבה לא רק לתוכן הספר, אלא גם לרוח שבה נכתב .ההבנה שספר יכול להיות מגן רוחני או כלי המביא ברכה ,צריכה להנחות אותנו להעדיף ספרי תורה ופוסקים שנכתבו על ידי יראי שמיים מובהקים ,שכן הכבוד שהם רחשו לתורה עובר אלינו וממשיך לפעול את פעולתו בתוך ביתנו. נפקא מינה שלישית היא הזהירות מפני זלזול סמוי ,גם אם הוא נראה כדבר של מה בכך. ראינו בדברי הפוסקים כי הענישה על זלזול בכבוד הספרים אינה רק רוחנית ,אלא משפיעה גם על שרידותם של החפצים .למעשה ,לכל אחד מאיתנו יש הזדמנות יומיומית לזכות באותה השגחה פרטית של שמירת הספרים ,פשוט על ידי תיקון יחסנו אליהם .כאשר אנו מתייחסים לכל דף גמרא או לכל פיסת תורה כאל דבר חי וקיים שזקוק להגנה ,אנו זוכים

לקשור את עצמנו להבטחה של "נוצר תאנה יאכל פריה" ,שכר המגיע למי ששומר על פרי התורה מכל משמר. בעומק הרעיון נראה לבאר ,כי הקשר שבין הספר לבין השמירה עליו מפני התליעות אינו רק עניין של שכר ועונש חיצוניים ,אלא יסוד עמוק המניח כי החומר והרוח אינם שני עולמות נפרדים ,אלא שתי מדרגות של מציאות אחת .כאשר מחבר הספר משקיע את כל כוחות נפשו ,את דמעותיו ואת מחשבותיו העמוקות לתוך הדיו והקלף ,הוא אינו רק כותב דברים ,אלא הוא יוצק את נשמתו לתוך החומר .בבחינה זו ,הספר הופך להיות כעין גוף שני למחבר ,וכשם שגוף האדם המקודש נשמר בהשגחה מיוחדת ,כך גם היצירה שהיא תמצית נשמתו של המחבר נושאת עמה קדושה המגינה על צורתה החיצונית. עוד נראה להוסיף ,כי הכבוד שאנו חולקים לספר הוא ההכרה בנשמה השרויה בתוכו. החומר ,כשהוא לעצמו ,הוא כלי מתכלה ,אך כשהוא נעשה מצע ליראת שמיים ולמסירות נפש ,הוא מתעלה מדרגת החול אל דרגת הקודש .המזיקים והתולעים ,המייצגים את כוחות הכיליון והריקבון ,אין להם אחיזה במקום שיש בו חיים של תורה ויראה .כאשר הספר כתוב מתוך טהרה ,הוא מקרין אור פנימי שאינו מאפשר לשום דבר חיצוני לחדור אל תוכו ולפגוע בו ,שכן הקדושה היא כוח דוחה ריקבון מעצם מהותה. נראה ליישב ,כי שלמות זו ,שבה הספר נשמר כחי וקיים ,היא תזכורת מתמדת לדורות הבאים על דמותו של המחבר .זו אינה רק הישרדות פיזית של נייר ,אלא הישרדות של רעיון .השמירה על הספר היא עדות לכך שהקשר בין הלומד לבין המחבר לא נותק .העובדה שהספר נשאר רענן ושלם ,היא המזמינה את הלומד לפתוח אותו ביראה ,לדעת כי הוא ניגש אל משהו שזכה להגנה עליונה .זוהי גדולה של ממש – היכולת להשאיר בעולם הזה חפץ חומרי שאינו נכנע לזמן ,חפץ המעיד על נשמה שלא ידעה כיליון ,הממשיכה להשפיע תורה וקדושה על כל מי שבא במחיצתה. בחיבור אל נבכי הנפש ,אנו מגלים כי השמירה על ספרי הקודש אינה אלא השתקפות של מצבנו הפנימי .כפי שאנו מתייחסים אל הכתוב בתוך הספר ,כך אנו מעצבים את עולמנו הרוחני .הנפש שואפת תמיד אל הקדושה ,אך היא זקוקה לכלים מוחשיים שיחזיקו אותה. כאשר אנו נוגעים בספר קודש ,אנו לא רק מחזיקים כלי ,אלא אנו יוצרים קשר חי עם הזרם הבלתי פוסק של מסורת ישראל .האמונה בלב הנפש היא שכל מה שנעשה מתוך אמת וביטול עצמי ,אינו יכול להתכלה .היא מלמדת אותנו כי היחס שלנו אל הספרים הוא המדד ליכולת שלנו להחזיק בתוכנו את אור התורה גם בימים של חושך. נראה להוסיף ,כי החיבור הנפשי שנוצר עם הספרים שזכו להגנה ,אינו תלוי רק בסיפור המופלא ,אלא בתחושה של דבקות .אדם המרגיש שהספרים בביתו הם חלק ממסכת חייו, אינו רק צורך ידע ,אלא מחייה את נשמתו .האמונה שהקדוש ברוך הוא משגיח גם על החפצים הקדושים לנו ,מעניקה ביטחון פנימי שאינו תלוי במציאות החיצונית .הנפש מוצאת מנוחה כשהיא מבינה שהקשר שלה עם רבותיה ועם התורה שקיבלו ,הוא קשר חי שאינו נתון לריקבון ,שכן הוא מושתת על מסירות שקופה וטהורה.

עוד נראה לבאר ,כי האמונה שמאחורי ההנהגה היא ההכרה שגם הספר עצמו הוא שליח. ההבנה שהספר אינו רק דפים ,אלא כלי קיבול לרוח האלוקית ,מטהרת את הנפש מהערצה שגויה .הנפש מתקדשת כשהיא מבינה שכשם שהספר נשמר ,כך גם האדם שדבק בתורה נשמר בצל שדי .כאשר אנו מתבוננים במי שמכבד את הספרים מתוך ענווה כזו ,האמונה שלנו מתחזקת ,שכן אנו רואים כיצד כוחו של הקב"ה שומר על פרי עמלם של צדיקים .זוהי עבודת הנפש הגבוהה ביותר – לדעת שכל פעולה של כבוד לספר ,היא פעולה של בניית משכן פנימי בתוך הנשמה שלנו ,משכן שבו אין מקום לכיליון ולחול. המצפן המוסרי בשאלת ההגנה על ספרי הקודש מציב בפנינו מבחן של יושרה פנימית עמוקה .כאשר אנו מתבוננים בתופעה הפלאית של ספרים שאינם מתליעים ,אנו מבינים כי אין מדובר רק בסגולה חיצונית ,אלא בתוצאה מוסרית של יחס ראוי לחפצי הקודש .המוסר האמיתי נבחן ברגע שבו האדם מבין כי כבוד התורה אינו עניין פורמלי בלבד ,אלא ביטוי לנאמנותו לבורא עולם .נראה לבאר ,כי המצפן המוסרי של הלומד הוא תמיד כפול :האם אני מוקיר את כלי הקיבול של התורה כפי שאני מוקיר את תוכנה ,והאם אני דואג לשימורה מתוך הכרת הטוב ומסירות של עבד המשרת את אדונו .אדם הבוחר להזניח את ספריו, להניחם בביזיון או להתייחס אליהם בחוסר אכפתיות ,מועל באמון שניתן לו בתור מופקד על משמר הקדושה. נראה להסביר ,כי המצפן הזה הוא שמונע מהקשר לתורה להפוך לטכני וקר .אדם המכיר בכך שספריו הם עדות למסירות נפשם של מחבריהם ,נדרש לענווה שאינה יודעת גבולות. זוהי אחריות כבדה שאין לה אח ורע ,והיא מחייבת את האדם להיות תמיד קשוב ,תמיד דרוך, ותמיד מוכן להגן על התורה ועל כלים ששרתו אותה .אדם המבקש להיות ישר עם מצפונו חייב לשאול את עצמו יום-יום :האם אני רואה בספרים מונחים של חול ,או שמא אני רואה בהם כלים חיים הממתינים למגע של כבוד? עוד נראה לומר ,כי האחריות המוסרית הזו היא המחסום האחרון מפני תרבות הניכור שבדורות האחרונים .ככל שהעולם נעשה מנוכר יותר לחפצים ולערכים ,כך גדל הצורך באדם שאינו רק משתמש בספר ,אלא מוקיר אותו כשותף לעבודת השם .המצפן המוסרי מוביל אותנו להבנה שכל פעולה של כבוד – החל מסידור מדף ועד לטיפול בבלאי של ספר ישן – היא פעולה של תיקון עולם .זוהי שליחות שדורשת ויתור על הנוחות האישית ועל הזלזול הטבעי .רק אדם כזה ,שמוכן להיות שומר נאמן על כלי הקודש ,יכול להישיר מבט אל רבותיו ולדעת כי הוא ממשיך את המסורת בדרך הראויה. בתום המסע המרתק שערכנו בסוגיית השמירה הפלאית של ספרי הקודש ,אנו יוצאים עם תובנות המאירות את דרכנו בחיים הפרטיים .למדנו כי יחסו של אדם לחפצי הקודש אינו עניין טכני בלבד ,אלא הוא שיקוף נאמן של מידת יראת השמיים שלו ושל מסירותו לאמת. התובנה המרכזית היא שמי שמכבד את כלי הקיבול של התורה ,זוכר תמיד שהם שותפים חיים לעבודת השם ,וכי הכבוד המוענק להם חוזר אל האדם בדמות השגחה וברכה .למדנו